תהילים ב’ – נשקו בר!

לצפייה בשיעור וידאו לחצו כאן.
הקדמה
לפני שנמשיך בלימודנו בתהילים פרק ב’, הבה נרענן זיכרוננו בנתונים חשובים ביותר בנוגע לספר תהילים. מטרת הספר כשם הספר: תהילה לאלוהים.
השם: psalms נובע מהמילה ביוונית: Ψαλμὸς . הכוונה בכתובים להרכבת לחן לדברי הלל, תפילה ושבח לאלוהים שנקראו: מזמורים. לראיה, בסוף ספר שני בפרק ע”ב 20 כתוב: “כלו תפילות דוד בן ישי…”. מכאן המזמורים בהחלט היו תפילות מולחנות. כמו כן, אותם מזמורים תואמו מבחינה מוסיקלית להתנגן עם כלי מיתר או כלי מוסיקה אחרים.

מבנה וחלוקת הספר:
א. בספר תהילים ישנם 150 מזמורים שאותם אנו גם מכנים פרקים. הפרקים אינם מסודרים על פי סדר כרונולוגי, אלא העורך (יתכן מאוד עזרא ) העמיד את הפרקים בסדר המתאים לנושאים. המזמור העתיק ביותר הינו מזמור 90 שאותו כתב משה רבנו. ז”א, במאה ה- 14 לפני הספירה. המזמור האחרון הינו מזמור 126 אשר נכתב לאחר גלות בבל. מזמור 137 מציין את הרגשת הגולים בבבל, ו-126 כאמור את הרגשתם לאחר הגלות – לאחר שנת 538 לפני הספירה. לאור זאת, חלק מהמזמורים מתוארכים להיסטוריה הקדומה של עם ישראל וחלק אחר להיסטוריה המאוחרת של עם ישראל.
ב. ספר תהילים מורכב מחמישה חלקים – חמישה ספרים המקבילים לחמישה חומשי התורה. המדרש על תהילים א’ 1 שנכתב במאה התשיעית לספירה מציין: משה נתן לישראל את חמשת חומשי התורה, ודוד נתן להם את חמשת ספרי תהילים.
– פרקים 1-41 (דגש על ריבונות אלוהים בבריאה – 8, 19, וכן הנושא הדומיננטי הינו חטא וגאולה. מכאן ההקבלה לספר בראשית)
– פרקים 42-72 (הנושא המרכזי של המזמורים מתייחס לחטאי ישראל וגאולת ישראל ומכאן ההקבלה לספר שמות)
– פרקים 73-89 (ספר זה מתחיל במקבץ מזמורי אסף שהיה מהלוויים, מתמקד בקדושת ההיכל ולכן ההקבלה לספר ויקרא)
– פרקים 90-106 (מזמורים אלו מתמקדים על חטאי ישראל וחזרה בתשובה של העם בהיותם במדבר וכך קטע זה מקביל לספר במדבר)
– פרקים 107-150 (המזמורים מתמקדים בסיפוק הקיים בדבר אלוהים ובהלל הראוי לאלוהים וכך מקביל לתוכן של ספר דברים)
כל אחד מספרי החומש של תהילים מסתיים בדברי הלל כמעט זהים: תהילים מ”א 13, ע”ב 18-20, פ”ט 52, ק”ו 48.

שמות מחברי המזמורים
דויד המלך: 73 מזמורים (תרגום השבעים מציין 84) [3-41, 51-72, 101, 110, 138-145]. בספר מעשי השליחים ד’ 25 נכתב שמזמור ב’ נכתב על ידי דוד המלך. מזמור צ”ה 7-8 משויך לדוד לאור הכתוב באיגרת אל העברים ד’ 7. לפיכך נראה סביר ומקובל שחלק מהמזמורים חסרי השיוך אכן שייכים לדוד. לא לחינם מכונה דוד בספר שמואל ב’ פרק כ”ג 1: “נעים זמירות ישראל”.
אסף: מן הכוהנים 12 [73-83 וכן מזמור 50] בני קורח: 11 [42-43, 45-49, 84-85, 87-88] שלמה המלך: 2 [מזמורים 72 ו-127] היימן האזרחי: 1 [מזמור 88 – מוזכר במל”א ד’ 31 כחכם, ובדברי הימים א פרק ו’ 33 כמוביל הלל במשפחת קהת].
איתן האזרחי: 1 [מזמור 89, יועץ לשלמה המלך, מל”א ד’ 31] משה רבנו: 1 [מזמור 90] ויתכן גם מזמור צ”א
ללא שם: 48

סוגי המזמורים:
מזמורי חכמה Wisdom: מזמורי הוראה מעשיים לחיי חסידות (מז. 1, 37, 119)
מזמורי מלכות Royal: מזמורים המתארים את מלך המשיח ואת שלטונו הריבוני על שמיים וארץ (מז. 2, 18, 20, 21, 45, 47, 68, 72, 89, 101, 110, 118, 132, 144)
מזמורי קינה Lamenting: מזמורי זעקה, אבלות ותחינה לאלוהים להצלה מצרה ורשעים ושפיטתם הצודקת (מז. 3-7, 12-13, 22, 25-28, 35, 38-40, 42-44, 51, 54-57, 59-61, 63-64, 69-71, 74, 79-80, 83, 85-86, 88, 90, 102, 109, 120, 123, 130, 140-143).
מזמורי משפט על רשעים (Imprecatory psalms): מזמורי בקשה מאלוהים להביא את משפטו וזעמו על רשעים ועושי עוולה ומצד שני להגן על יראי אלוהים המקיימים את רצונו (7, 35, 40, 55, 58-59, 69, 79, 109, 137, 139, 144).
מזמורי הודיה: Thanksgiving psalms))
מזמורים המבטאים את ההודיה לאלוהים על טובו וחסדו בין אם ברמה האישית או הלאומית (8, 18, 19, 29, 30, 32-34, 36, 40-41, 66, 103-106, 111, 113, 117, 124, 129, 135-136, 138-139, 146-148, 150)
מזמורי צליינות – עלייה לרגל Pilgrimage: מזמורי חגי הרגלים: (43, 46, 48, 76, 84, 87, 120-134).
מזמורי הכתרת המלך Crowning: מזמורי תהילה לאלוהים המולך בעולם בצדק וריבונות (48, 93, 96-99)

התועלתיות שבספר תהילים:
כל מזמורי תהילים מתייחסים לתכונות אלוהים, תכונות בני האדם ולנתונים שנכונים לכל עת ועבור כל אדם. המזמורים ראויים לכל בני האדם. ברוב המוחלט של המקרים אין זה משנה מי חיבר את המזמור, בין אם זה דוד, שלמה, אסף, משה רבנו, או אחר, שכן התוכן מתייחס לאלוהים, תכונותיו, אופי האדם וצורך האדם באלוהים בכל תחום בחייו. ניתן לראות את מקומו המיוחד של ספר תהילים בעובדה שרוב היהודים קוראים מזמורי תהילים במצבי קושי, כי המזמורים מכסים את כל תחומי ומצבי החיים. ספר תהילים הינו חלק מכתבי הקודש וככזה הספר הינו דבר אלוהים מחייב, ריבוני ולטובת בני אדם – לטובתנו.
ספר תהילים הינו הספר המצוטט ביותר בברית החדשה מכלל כתבי הקודש. פסוקים מ-97 מזמורים מתוך 150 מצוטטים בברית החדשה. נתון זה גם מלמד על חשיבות ושימוש ספר תהלים בקרב בני אותה העת. ככל הנראה היה תהילים הספר הנקרא ביותר לאחר התורה.

תהילים פרק ב – נשקו בר
כאמור, מזמורי התהילים אינם ערוכים בסדר כתיבתם, אלא נערכו כדי להדריך את המשתמש להלל את אלוהים באופן ובדרך הרצויים בעיני אלוהים.
ספר תהילים כשמו כן הוא – תהילה לאלוהים. המעוניינים להלל את אלוהים חייבים לדעת שקיים תנאי הכרחי על מנת שאלוהים ישמע לקריאתם. החכם באדם, שלמה המלך אמר: ש- “זבח רשעים תועבת יהוה, ותפילת ישרים רצונו.” משלי ט”ו 8. לפיכך, על מנת שתהילתנו תהיה רצויה בעיני אלוהים ותפאר את שמו, על המהלל להיות אדם הזועק מעומק ליבו לישועה מאלוהים או אחד שמאמין באלוהים וחי חיי חסידות המפארים את בוראו, ובמילים פשוטות: צדיק, נושע! מסיבה זו, פרקים א’ ו-ב’, מהווים שער כניסה לאלו הרוצים להלל את אלוהים. לפי מסורת קדומה המובאה בתלמוד (ברכות ט’ ב’-י’, א’), וגם במקורות עתיקים לא יהודיים, מהווים מזמורים א’ ו-ב’, פרק אחד.
אנשים רבים בעולם טוענים שהם מאמינים באלוהים אך בפועל אינם מכירים את האלוהים שכתבי הקודש מציינים ומתארים (יוחנן ה’ 46, ח’ 19,42, מתי ו’ 21-23, כ”ה 31-46). מזמור ב’ מעניק לנו בין היתר מבט מופלא לתוך האחדות האלוהית המורכבת משלוש הוויות. אנו זוכים להכיר טוב יותר את התפקידים של כל אחת משלושת ההוויות ואת היחס ביניהן. המשפט הזה נשמע ככפירה לאוזן היהודית רבנית. לאורך השיעור אנו ניווכח שריבוי ההוויות (שלושה) בשלמות האלוהית האחת זה בדיוק מה שכתבי הקודש היהודיים מלמדים אודות אלוהים, וההחלטה הרבנית מושתתת על חכמת אדם ולא על דבר אלוהים (ישעיה כ”ט 13-14). במהלך לימוד מזמור ב’, אנו ניווכח שהשתחוויה ראויה המפארת את אלוהים, היא רק כזו הכוללת את שלושת ההוויות המרכיבות את השלמות האלוהית האחת.
אנא זכור: אלוהים אינו מתרשם מאלו שרק קוראים בשמו או לבושים בדתיות מרשימה אך אינם נכנעים לו (מתי כ”ג, כ”ה 31-46, יעקב ב’ 19). אלוהים רגיש, עונה ונמצא לאלה היראים אותו ומבטאים את אמיתות וכנות אמונתם בכניעה לבן האלוהים, המלך המשיח ישוע (ישעיה ס”ו 1-2, יוחנן ה’ 46, ח’ 19, 42, י”ג 20, ט”ו 23-25).
האם אתה מעונין שאלוהים ישמע את תחינותיך, בקשותיך וזעקותיך, הודייתך? קרא ולמד את פרקים א ו-ב’, וודא שאתה חי בדרך הטוהר והקדושה של אלוהים (צדיק), ונכנע לריבונות המשיח ישוע, בן האלוהים.
למרות שפרק ב’ נחשב לפרק קצר, הוא כולל בתוכו את כל הסיפור של ההיסטוריה האנושית והפתרון לכל תחלואיה. מהי התחלואה? דחיית בן האלוהים, המלך המשיח ישוע. מהו הפתרון? הכרת אלוהים וקבלת ישוע כבן האלוהים שנמשח על ידי אביו למלוך על העולם.

תהילים ב:
א לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ-רִיק.
ב יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ, וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ-יָחַד עַל-יְהוָה וְעַל-מְשִׁיחוֹ.
ג נְנַתְּקָה אֶת-מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ.
ד יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, אֲדֹנָי יִלְעַג-לָמוֹ.
ה אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ.
ו וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל-צִיּוֹן הַר-קָדְשִׁי.
ז אֲסַפְּרָה אֶל-חֹק, יְהוָה אָמַר אֵלַי: בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ.
ח שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ, וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי-אָרֶץ.
ט תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל, כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם.
י וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ, הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ.
יא עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה.
יב נַשְּׁקוּ-בַר, פֶּן-יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי-יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ: אַשְׁרֵי כָּל-חוֹסֵי בוֹ.

חלוקת פרק ב: נשקו בר
1. המרד: שליטי העולם מורדים באלוהים ומשיחו (פ. 1-3)
א. שליטי העולם רוגשים ומתמרדים נגד יהוה והמשיח (פ. 1-2)
ב. שליטי העולם מסרבים להיכנע למרותם של יהוה ומשיחו (פ. 3)
2. התגובה: תגובת אלוהים האב למורדים נגדו ונגד משיחו (פ. 4-5)
א. אלוהים מגיב בשחוק, לעג וכעס (פ. 4-5)
3. התוכנית: אלוהים מאשרר את שלטונו וסמכותו של משיחו בעולם (פ. 6-9)
א. אלוהים מאשרר את תוכניתו – משיחו ימלוך על העולם מציון (פ. 6).
ב. הגדרת התפקיד והסמכויות שאלוהים האב מעניק לבן, המלך המשיח (פ. 7-9)
4. אזהרה וקריאה לריצוי: קריאתו של אלוהים האב לשליטי העולם להיכנע לבן (10-12)
א. לימדו ואמצו את לקחי תורת יהוה (פ. 10)
ב. יראו את יהוה (פ. 11)
ג. נשקו בר (פ. 12)

מאז חטאו אדם וחווה והביאו על עצמם ועל כל יוצאי חלציהם את קללת החטא, המרידה של האדם נגד אלוהים ורצונו (יהיה תפקידו של האדם אשר יהיה), היא ביטוי לטבעו החוטא והמקולל (בראשית ב’ 17). מעבר לדחיית האדם את אמות המוסר של אלוהים, האדם גם מתנגד לתכניתו של אלוהים בכל הקשור לניהול העולם. כתבי הקודש מלמדים שאלוהים מתכנן להעמיד את המשיח, בן האלוהים, ישוע כמלך על העולם מציון אשר בירושלים (ישעיה ב’ 1-4, ד’ 2-6, י”א 1-10, מיכה ד’ 1-5). לפיכך, שליטי העולם עתידים לבטא את התנגדותם בפגיעה נגד האינטרסים של אלוהים ונגד יראיו – ז”א, נגד עם ישראל, יראי אלוהים ונגד ארץ ישראל (זכריה י”ב-י”ד 15, מתי כ”ד 15-28, התגלות י”ב 6).
מזמור ב’ הינו מזמור משיחי, ז”א, הוא מתאר את המשיח ישוע העתיד לחזור לעולם ולמלוך עליו כמלך ושופט צדק. מזמורים אחרים כגון כ”ב, ס”ט, מתארים את אותו משיח ישוע כצדיק הסובל עבור חוטאים. האדון ישוע המשיח, בן האלוהים הסביר וביאר את כל זאת לכל המעוניינים לשמוע (לוקס כ”ד 44). מכאן, שליטי העולם אינם סובלים מחוסר ידע אלא מחוסר ציות וכניעה לבוראם (אל הרומים א’ 18-32). למרות חטאם הבוטה של כלל בני האדם, חסדו של אלוהים ואהבתו מתבטאים בקריאה נואשת לריצוי – נשקו את הבן, התרצו לאלוהים האב דרך הכניעה למשיח, אלוהים הבן.
מזמור תהילים פרק ב’ הינו אחד הפרקים המרתקים ביותר בכתבי הקודש. מעבר להיותו פרק נוסף המוכיח את ריבוי ההוויות בשלמות האלוהית האחת, הפרק מכיל תשובות לשאלות הבוערות ביותר גם בימינו. מה מקור האנטישמיות? מדוע ישראל וירושלים מהווים מוקד לבעיות כלל עולמיות? מה עתידים הגויים לעשות לישראל? איך אלוהים עתיד להציל את עם ישראל ולתקן את העולם? מה עליך לעשות היום כדי להינצל מהעונש הבא?
כל זאת ועוד במזמור ב’.

1. המרד: שליטי העולם מורדים באלוהים ומשיחו (פ. 1-3)
א. שליטי העולם רוגשים ומתמרדים נגד יהוה והמשיח (פ. 1-2)
ב. שליטי העולם מסרבים להיכנע למרותם של יהוה ומשיחו (פ. 3)
א לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ-רִיק .
ב יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ, וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ -יָחַד עַל-יְהוָה וְעַל-מְשִׁיחוֹ .
ג נְנַתְּקָה אֶת-מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ.

ההקשר בין מזמור א’ לב’:
כל הקורא את פרקים א’ ו-ב’ בישיבה אחת אינו יכול שלא לראות את ההקשר ביניהם. בפרק א’ מפורט ההבדל בין הצדיק לרשע. הצדיק חפץ בתורת יהוה ובתורת יהוה הוא הוגה יומם ולילה. ז”א הצדיק מסכים ונכנע לרצון אלוהים בשמחה ותשוקה ומסיבה זו הצדיק יצליח (ראה פירוט במזמור ה’). הרשע לעומתו, מתעב את רצון אלוהים ומסיבה זו חייו ופריו מתוארים כמוץ. בפרק ב’ דוד המלך (מחבר המזמור לאור הכתוב במע”ש ד’ 25), ממשיך ומפרט את הלך מחשבתם ומעשיהם של אותם רשעים העתידים לחוות את זעם אלוהים. הרשעים מתנגדים לשלטון המשיח, בן האלוהים עליהם, ומסיבה זו מתאחדים למרוד ואף לתקוף את האינטרסים של אלוהים בעולם. לראיה, קיימת הקבלה בין פרק א’ 6 לבין פרק ב’ 12. בשניהם המחבר מפרט את עתידם של הרשעים והצדיקים.

רשעים לא לומדים מההיסטוריה.
א. שליטי העולם רוגשים ומתמרדים נגד יהוה והמשיח (פ. 1-2)
שלושת הפסוקים הראשונים במזמור ב’ מתארים מצב חמור ביותר. כלל יושבי תבל ושליטיהם מאוחדים באופן מושלם ויוצא דופן, נגד אלוהים ונגד המלך שאלוהים משח לתפקיד מלך העולם. אילו היה מדובר במרידה מקומית או טענה של מלך או עם בודד, ניחא, הרי בכל קבוצה ישנו לפחות ‘תפוח רקוב’ אחד. אך דוד המלך מתאר התאחדות של כלל שליטי העולם וקובעי המדיניות בכדור הארץ, למלחמה נגד אלוהים ומשיחו. זה נראה לא פחות מאשר מלחמה עולמית – הנבראים נגד הבורא. האם דוד המלך מתאר אירוע שהתרחש בעבר או מנבא נבואה לעתיד? דוד המלך כותב נבואה, שהרי בפסוקים 10-12 המחבר מתאר את אלוהים מעניק לרשעים הזדמנות לחזרה בתשובה, לריצוי. לפיכך, דוד המלך מתאר אירוע כלל עולמי שיתרחש בעתיד. בהמשך הביאור אוכל להציע לאיזה אירוע מתכוון דוד המלך ונביאים אחרים.

מהי זהות המשיח של אלוהים?
תלוי את מי שואלים. אם שואלים רבנים מהיהדות הרבנית, התשובות המייצגות הן:
– הכוונה למלך מסוים או למלכי ישראל בכלל, או למלך המשיח באחרית הימים (קאסוטו, ש.ל. גרדון ).
– הכוונה לדוד המלך עצמו, ואירוע המרד מתייחס להתנגדות הפלישתים להמלכתו של דוד (שמ”ב ה’ 17-25) – רבי דוד קמחי (רד”ק), רש”י (רבי שלמה יצחקי) ורבי מנחם המאירי.
כל הקורא ולומד בעיון את מזמור ב’ מגיע למסקנה ברורה ויחסית פשוטה שהדמות המכונה ‘משיח’, ‘בן-אלוהים’, ‘מלך’ חייבת להיות דמות אלוהית ולא מלך בשר ודם רגיל.
– למשיח הזה מובטח שלטון עולמי ולא רק על ארץ ישראל (פ. 8).
– כלל תושבי תבל נדרשים לבטוח ולחסות בו. הוראה שנכונה אך ורק עבור אלוהים ולא עבור בן אדם (פ. 12, תהילים ל”ד 9, מ’ 5, פ”ד 13, קמ”ו 3, ירמיה י”ז 5,7).
אם כן, איך יתכן שכלל רבני היהדות הרבנית ייכשלו בהבנת הנקרא ויתעלמו מן ההקשר שבפרק הנידון? הרי לא מדובר בפרק ארוך ומסובך. על הקורא להבין שרבני היהדות הרבנית, ממשיכי דרכם של הפרושים, כפופים לקביעות של חז”ל. מה שנכתב במשנה ובגמרא (בתלמוד) מהווה עבורם דבר אלוהים שניתן במעמד הר סיני ומאוחר יותר מפורש בהדרכת רוח אלוהים. חז”ל דחו את רעיון ריבוי ההוויות בשלמות האלוהית האחת. הרמב”ם (רבי משה בן מימון 1135-1204) כתב את י”ג העיקרים של היהדות הרבנית. בין י”ג העיקרים נאמר שאלוהים הינו יחיד ולא אחד. ז”א קיימת הוויה אלוהית אחת ולא ריבוי הוויות המהוות שלמות אלוהית אחת (העיקר השני). בעיקר השלישי הרמב”ם קבע שאלוהים לא ילבש גוף אדם, זאת למרות הניגוד לכך בבראשית י”ח, שופטים ו’ ועוד. בעיקר השמיני הרמב”ם קבע שהתורה שבעל-פה סמכותית כתורה שבכתב. ז”א שכתבי חז”ל ופרשנותם כמוהם כתורת משה שניתנה בסיני. בדיבר התשיעי קבע הרמב”ם שהתורה שניתנה ביד משה לא תשתנה בשום זמן. ז”א, היהדות הרבנית אינה מאמינה בברית חדשה שתשנה אי אלו מהמצוות שניתנו במעמד הר סיני.
לאור קביעותיו של הרמב”ם שאינן אלא סיכום דעת חז”ל בנושאים העיקריים לאורך כתבי המשנה והגמרא (התלמוד), חייב כל יהודי המאמץ את דעת הרבנים, לדחות כל רעיון של ריבוי הוויות בשלמות האלוהית. לאור זאת, הנחת הבסיס הרבנית בקריאת מזמור ב’ או כל קטע מכתבי הקודש היא, שאלוהים הינו יחיד ואין ריבוי הוויות בשלמות האלוהית, אלוהים לא יבוא בבשר, וקביעת חז”ל בכל עניין הכתובים היא הקובעת ואין אחרת. לפיכך המשיח במזמור ב’ לא יכול להיות דמות אלוהית. ומה לגבי ההקשר? עד כמה שהדבר נשמע מוזר ולא מקובל מבחינה מקצועית, דעת חז”ל סמכותית יותר מההקשר.
רבני היהדות הרבנית, בהסתמכות על רבני המאה הראשונה, קבעו שישוע אינו המשיח המובטח מפי נביאי התנ”ך, אלא יהודי כופר. לאור המתועד בגמרא ובספרות רבני המאה הראשונה, ישוע נמצא היום בגיהינום בצואה רותחת. היהדות הרבנית אומנם אוחזת בתנ”ך כדבר אלוהים, אך הבנתם את הכתוב היא על סמך פרשנות רבנים בלבד (ישעיה כ”ט 13-14). מסיבה זו ישוע אינו מהווה אף לא אופציה להיות המשיח שמזמור ב’ מתייחס אליו. מורה כלשהו מהיהדות הרבנית אשר יעז לציין את ישוע כמשיח ימצא עצמו מנודה ומוחרם מיד.
כאמור, ישנם רבנים מן העבר וגם בני תקופתנו הטוענים שהמחבר אכן מתייחס למשיח אשר יבוא באחרית הימים. גם אלו לרגע אחד אינם חושבים שמדובר בהוויה אלוהית. על פי הדעה הרבנית, המשיח הוא אדם שיביא להגשמת ארבעת הדברים הבאים: בניית בית המקדש, חזרה בתשובה לאומית, קיבוץ גלויות לארץ ההבטחה – ישראל, וכן שלום.
היהדות הרבנית אם כן היא דת השבויה בקביעת רבני העבר. הלימוד הרבני אינו לימוד מבאר (is not an expository teaching) ולכן חוטא לאלוהים. ממשיכי דרכם של הפרושים שמו את אמונתם בדעת אדם ולא בדעת אלוהים. לא לחינם אמר האדון ישוע: “אילו האמנתם למשה, הייתם מאמינים לי, כי עלי כתב.” (יוחנן ה’ 46, ראה גם יוחנן ח’ 19,42). בבשורת מתי כ”ג, האדון ישוע הזהיר את שומעיו לבל ישמעו לפרושים אשר קוראים את הנכון אך מיישמים על פי חכמת אדם ולא על פי חכמת אלוהים.
הפרשנות המשיחית:
לדעתם של המשיחיים (הכוונה לכלל הפרשנים המשיחיים), המשיח במזמור ב’ מתייחס אך ורק לאדון ישוע בן האלוהים, מכיוון שכך כתוב בספר מעשי השליחים ד’ 23-31, י”ג 33 וכך ניתן להבין ולקבוע מתוך ההקשר. בהמשך הפרק אני ארחיב בנוגע לאלוהותו של המשיח ישוע כדי להוכיח את ריבוי ההוויות בשלמות האלוהית האחת.

דוגמא מחיי הקהילה הראשונה:
למרות שדוד המלך מציין מרידה כלל עולמית נגד אלוהים ומשיחו, הרי שבספר מעשי השליחים ד’ 25-31, לוקס מצטט את שנאמר מפי השליחים והמאמינים הראשונים לאחר שחרור כיפא ויוחנן מן הכלא. שם הם ציטטו מתהילים ב’ 1-2 כמתאר את מצבם. מדוע? כי ההנהגה היהודית רבנית והנציג הרומי דחו את ישוע כמלך משיח בן האלוהים. באותה עת השלטון רדף את המאמינים בישוע ובכך ביטא את מרידתו נגד אלוהים ונגד משיחו.
בני הקהילה הראשונה, היראים את אלוהים האב וכנועים למלך המשיח ישוע, שהוא בן האלוהים, סבלו רדיפות מההנהגה היהודית והנציג הרומי שמייצג את האימפריה הרומית השולטת בעולם דאז. מבחינתם של המאמינים בני אותה תקופה, הם היו הקורבנות של מרידת שליטי כלל בני האדם הדוחים את אלוהים ומשיחו.
דוד המלך ציין שהשליטים רגשו ודברו ריק. הכוונה שכל המתנגדים לאלוהים ומשיחו מרגישים וחווים חוסר שקט, חוסר מנוחה ואיום על מעמדם בגלל תוכניתו של אלוהים. כולם מתנגדים לכך שהמשיח הנבחר על ידי אלוהים ישלוט עליהם. מסיבה זו, הם מתאספים ביחד לעמוד ולהתנגד בכוח לאלוהים ומשיחו (גם אם בדרך כלל הם לא היו חושבים לשבת תחת קורת גג אחת, האיום המשותף להם הינו המכנה המשותף המביא אותם להתאחד). הם מדברים דברים חסרי חכמה ותועלת, שאין בהם אלא להגביר את כעסו וזעמו של אלוהים עליהם. הם נוסדו יחד. ז”א, הם התאספו ביחד כדי לטכס עיצה נגד האיום המשותף להם.
במקרה המתואר במעשי השליחים ד’, ההנהגה היהודית רבנית ונציג האימפריה הרומית היו בדיעה אחת והמשיכו לרדוף אחר המאמינים בישוע למרות שאת ישוע הם כבר צלבו. במע”ש ד’ 29 לוקס מציין שהמתנגדים לישוע איימו על בני הקהילה וניסו להניא אותם מאמונה בישוע ושירות האדון בדרך איומים על חייהם, רדיפות וצרות (ראה מע”ש ז’-ט’). זו רק דוגמא לפעולת השליטים נגד אלוהים ונגד משיחו. עוד ניווכח בהמשך שכל הנאמר ונעשה עתיד להתרחש שוב. מזמור ב’ עתיד להתגשם באופן מלא באחרית הימים. מה שהתרחש במאה הראשונה אינו אלא דגימה של העתיד לבוא בהיקף מלא וגלובלי.

ב. שליטי העולם מסרבים להיכנע למרותם של יהוה ומשיחו (פ. 3)
נְנַתְּקָה אֶת-מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ.

מעבר לעובדה ששליטי העולם אינם מעוניינים להיות מספר 2 ומטה ולתת דין וחשבון לאף אחד אחר, מבחינתם, החיים תחת שלטונו ומרותו של המשיח מחייבים אותם לאמץ את אמות הצדק והמוסר של המלך המשיח, בן-האלוהים. שליטי העולם אינם סובלים מחוסר ידע אודות המלך המשיח, אלא מחוסר רצון להיכנע ולחיות על פי אמות הצדק של אלוהים, לקבל את תכנית אלוהים עבור הבריאה ובני האדם (ראה אל הרומים א’ 18-32). מבחינתם, החיים תחת שלטון המשיח בן האלוהים משתווים לחיים בתנאים של ריסון ומגבלות כמו עבדים וחיות. מבחינתם, זה כמו לחיות עם אזיקים על הידיים ועל המוח. מסיבה זו דוד המלך מציין את המילים:
עבותימו: העבותות שלהם. החבלים שיהוה והמשיח שלו שמו על ידינו. (עבותות – ראה שופטים ט”ז 11-12, יחזקאל ו’ 13, י”ט 11, כ’ 28, ל”א 3,10,14, תהילים קי”ח 27, ויקרא כ”ג 40, נחמיה ח 15).
מוסרותימו: האזיקים שלהם (ירמיה ב’ 20, ה 5, כ”ז 2, ל 8, נחום א’ 13, תהילים ק”ז 14, איוב ל”ט 5).
שימו לב עד כמה אופים ותכונותיהם של הרשעים שונים מאלו של הצדיק. בעוד הצדיק חפץ ברצון אלוהים וליישם את רצון אלוהים בחייו, הרשע סולד מרצון אלוהים, כי הוא רואה עצמו כאלוהים. ומה דינם של המחקים את השטן? כישלון ואבדון.

האם יש תקדים לנאמר מפי דוד במזמור ב’?
כן – מגדל בבל! דוד המלך מציין את היחס של השליטים בעולם לאלוהים מאז בראשית. בבראשית א’ 26-30 ברא אלוהים את האדם בצלמו ודמותו והעניק לו את הסמכות על הבריאה. אלוהים ציווה על האדם להתרבות, למלא את הארץ ולעבדה ולשמרה לכבוד אלוהים (ראה גם בראשית ט’ 1).
והנה, כבר בפרק י”א, למרות שכל אותם בני תקופה ידעו היטב מה עלול להיות גורל המורדים נגד אלוהים (עונש מאלוהים, כמו שעשה עם המבול, אך בדרך אחרת כי הבטיח לא להשמיד במבול שוב, ח’ 21), כל בני האדם כבר אז מרדו כקבוצה. הם בנו עיר ומגדל. [אלוהים אינו נגד בניית ערים אלא נגד המוטיבציה של אותה קבוצה להתנתק ממנו ולסרב לקיים את רצונו). שים לב איך פרק י”א בבראשית מתחיל. גם הם החלו בדיבורי ריק. ז”א דברים חסרי ערך ותוחלת שהביאו אותם לעשות מעשי איוולת נגד אלוהים.
העיר ציינה את הכרזתם לעצמאות כלכלית והגנתית. המגדל ציין את עצמאותם הדתית. ספר בראשית פרק י’ מציין את נמרוד כראשון למלוכה בבבל. שמו ‘נמרוד’ כולל את המילה ‘מרד’, ומשמעות שמו המלא הינה הזמנה או ציווי לכל להצטרף למרד. משמעות המילה בבל היא: השער לאל (בערבית שהיא שפה שמית כעברית, המילה שער היא: באב). לפיכך, הנעשה בבבל מתאר נאמנה את הכתוב בתהילים ב’, וההיפך. מבחינתם של בני בבל, לאלוהים כבר אין מקום בחייהם ובסדר יומם. לא שמו של אלוהים עמד לנגד עיניהם יותר, אלא שמם שלהם. בני אדם רצו להיות כמו אלוהים. הם העדיפו את השקר של השטן על פני האמת האוהבת של אלוהים (בראשית ג’ 5).
איך הגיב אלוהים למרידתם של כלל בני האדם? איך אלוהים עצר את המרידה נגדו? אלוהים ירד ארצה משמים (בראשית א’ 5), בלל את שפתם של בני האדם וגרם להם לפוץ על פני כל הארץ (פרק י”א מסביר אם כן איך נפוצו כלל בני האדם כפי המתואר בפרק י’).

מועד התגשמות הנבואה במזמור ב’
דבריו של דוד המלך במזמור ב’ מתחברים היטב ומוצאים הגשמה מלאה בספר חזון יוחנן י”ז-י”ח. בבל העיר ובבל הזונה הם המקבילות לעיר והמגדל שנבנו בבבל בבראשית י”א. שליטי העולם המייצגים את בני תבל, אינם מעוניינים באלוהים בשום פרט בחייהם. לכן שליטי העולם כל כך מפרגנים ומעודדים את כל התחליפים לכניעה והסתמכות על אלוהים. העולם היום אינו כנוע לרצון אלוהים. העולם היום אינו מקבל את סמכות כתבי הקודש ואינו חי על פי המצווה מאלוהים. העולם בנה תחליפים לאמונה באלוהים בדמות דתות אין ספור (תסל”ב ב’ 9). העולם אינו מתפלל לאלוהים למען יעניק את הלחם בעתו ויספק הגנה לכלל בני אדם. שליטי העולם שמים את כל ביטחונם על מסחר, רווח כספי ומאזן אימה המרתיע כביכול מי מהם לפגוע איש ברעהו או מדינה ברעותה…ואיך אלוהים מתכנן להפסיק את המרידה החדשה הזו המתוארת במזמור ב? בדיוק כפי שעשה בבראשית י”א.
שיא איום ונורא עומד להישבר במהלך תקופת צרת יעקב. אז יתאספו מלכי הארץ למערכה האחרונה מבחינתם נגד עיר אלוהים, ירושלים אשר בציון (זכריה י”ב 1-9, י”ד 1-4, מתי כ”ד 27-30, התגלות ט”ז, י”ט 17-21).
לאור הכתוב בספר ההתגלות פרקים י”ט ו-כ’, המשיח ישוע עומד לחזור ארצה, להביס ולשפוט את כל מתנגדיו, להסירם מעל פני תבל אל השאול, ולהקים את ממלכתו הארצית למשך 1000 שנים. בממלכה זו יהיה המשיח מלך תבל מציון אשר בירושלים, וכל נתיניו הנושעים ייכנעו לו באהבה (ראה ישעיה ב’ 1-4, י”א, ס”ג 1-5, ס”ב-ס”ו, מיכה ד’ 1-5, תהילים צ”ט, אל הרומים י”א 26, התגלות י”ט-כ’, ועוד).
מכיוון שכל האירוע מתועד היטב בכתבי הקודש, ניתן היה לקוות שכל הדורות ילמדו את הלקח. ניתן היה לקוות שכל מלך היה לומד בעל-פה את האסור לעשות. מתברר שהמבול הרס בני אדם חוטאים אך לא את הטבע החוטא. קללת החטא והמוות הרוחני בו בני אדם שורים מאז חטאם של אדם וחווה, חזק וגדול יותר מכל. כולנו זקוקים נואשות להיוולד מחדש בכוח רוח הקודש כדי להבין ולהפנים את היותנו אבודים הזקוקים לכפרה והארה רוחנית מאלוהים (יוחנן ג’ 3-8).

2. התגובה: תגובתו של אלוהים למורדים נגד משיחו (פ. 4-5)
ד יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, אֲדֹנָי יִלְעַג -לָמוֹ.
ה אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ.

אלוהים מגיב בשחוק, לעג וכעס (פ. 4-5). בשלושת הפסוקים הראשונים שמענו את דעתם, גישתם ופעולתם של שליטי העולם ובני תבל אשר מיוצגים על ידי שליטים אלו, כלפי אלוהים, כלפי משיחו וכלפי תוכניתו של אלוהים. כעת מפסוק 4, אנו שומעים ומתוודעים למחשבתו, תשובתו ותגובתו של אלוהים לשליטי תבל ושותפיהם. הם חושבים שיש להם סיכוי לסכל ולבטל את תכנית אלוהים עבור העולם כפי שכתוב בכתבי הקודש. במילה אחת ניתן לסכם את תגובת אלוהים: זלזול, לעג, ביטול, חוסר כבוד. בעוד שליטי ורוזני תבל נמצאים במהומה, אנו זוכים למבט על הנעשה בשמים. אנו זוכים לראות איך מגיב אלוהים למהומה וההתרגשות האלימה של שליטי העולם. (ניתן גם לומר איך מגיבים אלוהים האב והמשיח למרידת בני אנוש). אלוהים יושב מעלה! כל המורדים נגדו נמצאים – מטה.
כבר בקידומת כזו לפסוק, ניתן להבין את המרחק וההבדל הערכי בין אלוהים לשליטי הארץ. כל בר דעת כבר מבין עד כמה טיפשית מרדנותם של שליטי הארץ נגד אלוהים. כסאו של אלוהים בשמים, משמע, כסאו מעל לכיסאות המלכים והשרים…והוא לועג להם בביטול. כל איומיהם של מלכי הארץ אינם מהווים איום נגדו. כל כוחם אינו משתווה לכוחו הריבוני. רצונו של היושב בשמיים עתיד להתקיים ורצונם של כל המתייצבים נגדו יתבטל. משיח אלוהים עתיד למלוך על העולם מציון, ודברו יעמוד לעד. במילים קשות אלו מבטא אלוהים את ערכם וכבודם האפסי של כל שליטי תבל המורדים נגדו ונגד המשיח. תיאור אלוהים שוחק על התנהגותם של הרשעים גם כתובה במזמור ל”ז 13: “אדוני ישחק לו, כי ראה כי יבוא יומו…”. אלוהים רואה את הסוף של אותם רשעים, ולכן הוא יכול ללעוג להתרברבות המיותרת והטיפשית שלהם. מזמור נ”ט 9: “ואתה יהוה תשחק למו, תלעג לכל גויים.” ישעיה מ’ 15: “הן גויים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו, הן איים כדק ייטול”. הם חסרי כבוד. הם חושבים את עצמם לבעלי סמכות וכוח, בעוד שבמציאות הברורה לאלוהים, הם לא יותר מבלון נפוח. אויר חם שעתיד להיעלם, מוץ.

מה גורם לשליטים הנחשבים לחכמים בעיני בני תבל ולאנשים בעלי כוח והשפעה כה רבה לנסות להתנגד לאלוהים ריבון כל יכול?
אותם אנשים מילאו מוחם וליבם בשקרים של השטן. הם באמת חושבים שהרעיונות שלהם והשאיפות שלהם טובים וחשובים מאלו של אלוהים. הגאווה שלהם משקרת להם והם מעדיפים להאמין לשקר מאשר לאמת. ההתנהגות חסרת ההיגיון הזו מהווה הוכחה לכך שבני האדם אכן מקוללים במוות רוחני המתבטא בעיוורון הרוחני לכל מה שקשור לאלוהים ורצונו (בראשית ב’ 17, קור”א א’ 18 – ב’ 16, יוחנן ג’ 1-9).

מהי תכניתם של אותם שליטים ורוזנים?
הם מתנגדים שהמשיח ימשול עליהם ועל כל תבל מציון. הם מתנגדים שעמו ינחל את ארץ ההבטחה שאלוהים קבע – ישראל, על גבולותיה הברורים (בראשית ט”ו, יהושע א’). בשם התנגדותם הם אף יעלו על ארץ ישראל, ציון, כדי להביע בפועל את התנגדותם (ראה התגלות ט”ז, זכריה י”ב-י”ד, יחזקאל ל”ח-ל”ט, עובדיה 16-21 ועוד). הם באמת חושבים שכיבוש ציון, או השמדת עמו של אלוהים אשר דרכו עתיד אלוהים להגשים את הבטחותיו, אכן יוכלו להתגשם. הם באמת ובתמים חושבים שהשקר שאותו הם אימצו, אמיתי יותר מהכתוב בדבר אלוהים – התנ”ך והברית החדשה. כמה חבל. שליטי העולם הם העתק-הדבק (copy paste) של אביהם השטן. הגאווה שנמצאת בו כבשה את לב השליטים ועיוורה את עיניהם מן האמת (קור”ב ד’ 4). אילו היו שליטי ורוזני העולם מפנימים את ריבונותו של אלוהים כבורא ומלך, כי אז לא היו מעזים לעמוד נגדו, אלא לשרתו בכניעה ואמונה. למרבה הצער, הם העדיפו להאמין לשקר של השטן מבראשית ג’, שהם השולטים בעולם ובגורלם. האמת המרה לא תאחר לבוא.
פסוק 5: אלוהים מגיב: “… אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ.” אלוהים מטיל את זעמו על המורדים נגדו.
איך אלוהים מעניש?
1. אחת מדרכי הענישה של אלוהים היא להניח לחוטא לסבול מתוצאת מעשיו הפסולים. ראה אל הרומים א’ 18-26. שלוש פעמים כתוב, הניח להם לסבול מתוצאת מעשיהם. מעשים והחלטות גרועות הינם סיבה לצרות, מלחמות, סבל, מחלות וכל הדברים הרעים. אי התערבותו של אלוהים היא לעיתים חלק מהעונש שלו. רק מי שמכיר את אלוהים ושם מבטחו בו, רוצה שאלוהים לא יסיר ידו ממנו ויתערב בכל תחום בחייו.
2. דרך נוספת של התערבות והענשת אלוהים היא בכך שאלוהים עצמו נלחם נגד מתנגדיו. דוגמא לכך היא כל הכתוב ומתואר בספר ההתגלות בפרקים ו’-י”ט וכן בבשורת מתי כ”ד. פרקים אלו מתארים את זעם אלוהים על עולם שבחר להתנתק מאלוהים ולחשוב שיוכל להמשיך ולהתקיים בתבל במנותק מהבורא, בעל הבית.
ההתגשמות המלאה של תגובת אלוהים נגד המורדים תתרחש באחרית הימים כפי שמתואר בספר ההתגלות פרקים ו’-י”ט. אלוהים עתיד להטיל עליהם מגפות, יסיר מהארץ שלום, וימלא את תבל במלחמות ותוצאותיה. כתוצאה מכך כשני שליש מכלל יושבי תבל ייכחדו (רבע מתושבי תבל ייכחדו לאחר החותם הרביעי [פרק ו’], ושליש נוסף לאחר השופר השישי [פרק ט’ 15]. בנוסף לקורבנות שבעת הקערות, מגיעים למספר הקרוב לשני שליש). שני שליש הינו גם כמות הקורבנות מקרב עם ישראל לאורך תקופת שבע שנות הצרה (זכריה י”ג 8-9).
בעוד ההתגשמות המלאה של הפסוקים הללו תהיה באחרית הימים, ניתן לומר בוודאות שדוד המלך (מחבר המזמור הזה לאור הכתוב במע”ש ד’ 25), חווה בחייו וראה במו עיניו איך אלוהים שומר את חייו רק בגלל הבטחתו להקים ממנו את זרע ההבטחה. דוד חווה את הגנתו של אלוהים על אלו היראים את אלוהים ואת משיחו. אלוהים הסיר מתנגדים מחייו של דוד והציל אותו בדרך ניסית ועל טבעית. דוד המלך התנסה לראות ולטעום שכל מי שעומד נגד תכניתו של אלוהים מביא אסון על חייו. דוד ושאר יראי אלוהים יודעים שמי שרוצה להגיע לציון ולהתברך שם, חייב להתרצות בפני המלך של ציון – המשיח, בן האלוהים. מי שנלחם כדי להשמיד את ציון הארצית ואת תכנית אלוהים עבור עם ישראל, לא יזכה לראות את ציון – ירושלים השמיימית (אל העברים י”ב 22, נחמיה ב’ 20).
פסוקים 4-5 מהווים אזהרה לכל אדם: מי שנלחם או מתנגד לתכניתו של אלוהים יזכה ללעג וביטול מאלוהים. העומדים נגד רצונו של אלוהים יחוו את זעמו וחרונו ויפוצו כמוץ. אנא, וודא שאין כל מרידה בליבך נגד אלוהים. אנא וודא שרצונך לעשות את רצון אלוהים הכתוב בדברו וליבך נתון וכנוע למשיח אלוהים – ישוע. אנא, אל תבנה ‘עיר ומגדל’ בליבך נגד אלוהים.

3. התוכנית: אלוהים מכריז את תוכניתו לגבי השלטון בעולם (פ. 6-9)
א. אלוהים מאשרר את תוכניתו – משיחו ימלוך על העולם מציון (פ. 6).
ב. הגדרת התפקיד והסמכויות שאלוהים האב מעניק לבן, המלך המשיח (פ. 7-9)
ו וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל-צִיּוֹן הַר-קָדְשִׁי.
ז אֲסַפְּרָה אֶל-חֹק, יְהוָה אָמַר אֵלַי: בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ.
ח שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ, וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי-אָרֶץ.
ט תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל, כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם.

פסוק 6 מבהיר שתכניתו של אלוהים שונה בעליל מתכניתם של עמי העולם. הבורא אומר: “וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל-צִיּוֹן הַר-קָדְשִׁי.” לאור הפסוק הזה אנו יכולים לדעת בביטחון למה התנגדו אותם “מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים”. התופעה מוכרת לנו גם בהווה. זוהי אותה גישה שמהווה בסיס לאנטישמיות ולאנטי ישראליות הגוברות בימינו: בני האדם לא מעוניינים שאלוהים יגשים את הבטחתו. ומהי? להביא את המשיח כדי שימלוך על העולם מציון — מירושלים. השליטים מודעים לתכנית זו, כי הרי היא כתובה בתנ”ך מזה אלפי שנים (אגב, התנ”ך יחד עם הברית החדשה, הוא הספר הנמכר והנפוץ ביותר בעולם. התנ”ך בשלמותו תורגם ליותר מ-500 שפות, בנוסף ישנם כ-2500 תרגומים חלקיים, והופצו עד כה כ-6 מיליארד עותקים).
דוגמה טובה לגילוי תכנית אלוהים נמצאת בספר מיכה הנביא פרק ד’ פסוקים 7-1:
“וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית יהוה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים. 2 וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: “לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יהוה וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו.” כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יהוה מִירוּשָׁלָיִם. 3 וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק; וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. 4 וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד, כִּי פִי יהוה צְבָאוֹת דִּבֵּר. 5 כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו, וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם יהוה אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד. 6 ”בַּיּוֹם הַהוּא,” נְאֻם יהוה, “אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה, וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי. 7 וְשַׂמְתִּי אֶת הַצֹּלֵעָה לִשְׁאֵרִית וְהַנַּהֲלָאָה לְגוֹי עָצוּם; וּמָלַךְ יהוה עֲלֵיהֶם בְּהַר צִיּוֹן, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם”

(ראה גם ישעיהו כ”ד 23: “וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה, כִּי מָלַךְ יהוה צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלָיִם”, ישעיה ל”א 4, ישעיה י”ב 6, מזמור נ’ 2, צ”ט 2). נתרכז לרגע בנתון מדברי הנביא מיכה פרק ד’ 6-7: הנביא אומר שזהו “נְאֻם יהוה” — דהיינו, הדובר הוא אלוהים עצמו. ומה אומר ה’ מיד לאחר מכן, בפסוק 7? — “וּמָלַךְ יהוה עֲלֵיהֶם בְּהַר צִיּוֹן.” — האם ה’ מדבר על עצמו בגוף שלישי? למה הוא לא אומר, “אני מלכתי עליהם בהר ציון”? לעומת זאת, מה אנו קוראים בתהילים ב’? שם אומר ה’: “אֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל צִיּוֹן, הַר קָדְשִׁי,” והמלך הזה, לפי פסוק 2, הוא “מְשִׁיחוֹ” של ה’. מכך אנו מסיקים כי אותו משיח נקרא גם “יהוה” — דהיינו אלוהים = משיח. במילים אחרות, ישנו בתהילים פרק ב’ רמז והוכחה לכך שבשלמות האלוהית האחת קיימות הוויות שונות.
זה נשמע קצת מוזר, נכון? זה נשמע לא יהודי לאוזן הרבנית אך זאת הבשורה היהודית הטהורה. המשיח שעתיד למלוך על העולם מציון נקרא גם כן יהוה.
מה למדנו עד כה? העמים מתנגדים לכך שאלוהים ימלוך על העולם. שליטי העמים רוצים לשלוט בדרכם הם; הם מעדיפים את דרך החטא, ולא מעוניינים שאצבע אלוהים תצביע עליהם כאומרת: “טעות! עליכם לחזור בתשובה.”
שליטי העולם ובני תבל שאינם נושעים, מתעבים את אמות הצדק והמוסר של אלוהים. הם מסרבים בכל תוקף להיכנע לסמכות אלוהים ולמלא את ייעוד ותכלית בריאתם (בראשית א’ 26-29). כמה חבל שאינם מבינים שמוסר אלוהים ותכניתו היא מקור חיים ושמחה לכל בן אנוש. בטעותם בני תבל נכנעים למרותו של שר העולם הזה, הלא הוא השטן (אל האפסים ב’ 1-3, קור”ב ד’ 4). הם חושבים שהם עצמאיים, אך בפועל הם הופכים להיות כלים חד פעמיים המיועדים להרס מבחינתו של השטן. השטן משתמש בהם כדי להילחם נגד אלוהים בקרב שתוצאותיו ידועות מראש – כל מתנגדי אלוהים יאבדו!
לאלוהים יש סבלנות. עד היום יש לבני האדם אפשרות להרפות מהמרד ולחזור בתשובה. לאלוהים יש גם תכנית, והיא: המשיח שהוא בעצמו הוויה אלוהית לכל דבר וענין, יחזור ארצה וימלוך בציון. כך כתוב לנו בספר זכריה פרק י”ד, וכשהוא יחזור הוא ילחם נגד כל אויביו וישמיד את העמים שעלו על ירושלים (זכריה פרק י”ב-י”ד). לאחר מכן הוא ישב סוף סוף על הר ציון, ושם יבנה את מקדשו (זכריה פרק ו’ 12).
נחזור למזמור שלנו — תהילים ב.

ב. הגדרת התפקיד והסמכויות שאלוהים האב מעניק לבן, המלך המשיח (פ. 7-9)
בפסוקים 9-7 אנו זוכים לשמוע את עדותו של המלך המשיח לגבי מינויו לתפקיד וכן את היחס האישי והקרוב בין אלוהים למלך המשיח שמושל מציון. כמו כן נראה אילו סמכויות נותן אלוהים למשיח וגם נראה מדוע:
“אֲסַפְּרָה אֶל חֹק: יהוה אָמַר אֵלַי: ‘בְּנִי אַתָּה; אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ.
שְׁאַל מִמֶּנִּי, וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ, וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ.
תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל; כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם’.”

מה אומר המלך המשיח? אלוהים קבע חוק! אלוהים יצא בהצהרה שאין לשנותה! מהי? “בְּנִי אַתָּה; אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ.” זאת אומרת שמדובר בהצהרה של אלוהים ששום רוזן, נשיא או מלך לא יוכל לשנות. זוהי עמדתו הנצחית של אלוהים.
איך עלינו להבין את משמעות המשפט: “…אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ” ?
א. החוק שהמחבר מתייחס אליו הינו המחויבות הנצחית של אלוהים לברית דוד (תהילים ע”ב, פ”ט, ק”י, קל”ב 11). בספר שמואל ב’ פרק ז’ 12-14 אלוהים מזכיר את מחויבותו הנצחית לזרע דוד ומכנה את היוצא ממנו – בן. המחויבות לזרע דוד מתקשרת לתקווה המשיחית מבראשית ג’ 15, שם אלוהים הבטיח להביא את זרע האישה שירוצץ את ראש השטן.
ב. שאול השליח בספר מעשי השליחים י”ג 33-34 מפרש פסוק זה בהקשר של תקומת המשיח ישוע מן המתים. שאול השליח מתייחס לניצחון על המוות, להקמת הברית החדשה אשר בכוחה נושעים חוטאים. ישוע הוא זרע האישה המובטח מבראשית ג’ 15 והוא מזרע דוד. הקבר הבתול (כי היה חדש ולא נקבר בו מישהו לפני כן – יוחנן י”ט 41) הוליד את הבן המפואר ודרכו אנו הנושעים זוכים בכבוד ובזכות לקרא לאלוהים: “אבא אבינו” (אל הרומים ח’ 15, אל הגלטים ד’ 6). בתקומתו מן המתים סיים המשיח את תוכנית כפרת החטאים עבור בחירי אלוהים. מאז הוא יושב לימין האב, עד שכל אויביו יושתו לפניו (תהילים ק”י 1, מתי כ”א 41-46).
האם יש קשר בכך שאלוהים מכנה את המשיח “בני”, לבין תיאור הנחלה וסמכויותיו בפסוקים 8-9? בכך שאלוהים קורא למשיח “בן” הוא מאשר שמגיעה לו ירושה. הבן אינו צריך לבקש אותה, לא צריך להתאמץ להשיג אותה — היא מגיעה לו מתוקף היותו בנו של האב. כך זה במשפחת האדם, כך זה בשלמות האלוהית האחת. כמו כן, בכך שאלוהים אומר “בְּנִי אַתָּה” הוא רומז על הקרבה בין אלוהים האב לאלוהים הבן. מי יוכל להיכנס בין אב לבן ולגרום לפירוד? — אף אחד.
בפסוק 8 המלך המשיח מעיד מה אמר לו אלוהים האב: “שְׁאַל מִמֶּנִּי, וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ.” לבן האלוהים, למשיח שיהיה מלך על ציון ניתנת סמכות כבירה. אלוהים האב אומר לו: ‘אני אתן לך שליטה על כל עמי הגויים. כל נחלתם היא נחלתך. ומהם גבולות הנחלה? — קצות העולם.’ יש הטוענים שזוהי הבטחה לדויד המלך או למלך בשר ודם רגיל אחר. אך מתי ניתנה לדויד המלך אחוזה בהיקף שכזה? דויד המלך, עם כל גדולתו, מעולם לא מלך עד קצות העולם. הוא מלך על ישראל ושלט על חלק משכניה המידיים. על־פי נבואות יחזקאל, דויד המלך עתיד לקום לתחייה, אך לא נאמר עליו דבר כמלך עולם (יחזקאל ל”ד 24, ל”ז 24. בתקופת מלכות המשיח בארץ במשך 1000 השנים, המלך המשיח ימלוך על כל תבל מציון. דוד המלך אשר יקום מן המתים יחד עם קדושי התנ”ך, ישרת לאור זאת כמלך מקומי אך לא עולמי).
על בן האלוהים בלבד נאמר (פסוק 9): “תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל; כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם.” אותו מלך על ציון, המשיח, יהיה שליט ריבון. כל מי שיעז לעמוד נגדו יישבר — ממש כמו כל אדם שעומד מול אלוהים ומנסה למרוד. היכן אנו רואים תיאור דומה בכתבי הקודש? בספר ישעיהו י”א 4: “וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו, וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע.” גם כאן מתואר המלך המשיח, שהוא “חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי” (יא 1), צאצא של בית דויד, ובכוחו לשנות סדרי טבע: הוא גורם לכך שאריה יאכל תבן, שדוב יחיה יחד עם פרה, שילד קטן ישחק ליד חור של נחש ארסי — “וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ.” ישעיה הנביא בכוונה תיאר את שינוי סדרי הבריאה כדי להדגיש את אלוהותו וריבונותו של המלך המשיח. כאשר המשיח ימלוך על כדור הארץ, העולם יחווה, במידה מסוימת, חזרה לסדרי בראשית, למצב ששרר לפני החטא של אדם וחווה. בן האלוהים, המשיח, ישלוט על הכל ואוי למי שיעמוד נגדו! בספר ההתגלות פרקים ב’ 27, י”ב 5, י”ט 15, מצוטט מזמור ב’ 9 כמתייחס לאדון ישוע כמלך המשיח. אם כן, כתבי הקודש מפענחים עבורנו באופן ברור ומוחלט שישוע המשיח הוא בן האלוהים, המלך אשר נמשח למלוך על העולם מציון.

מתי יתגשם הכתוב בפסוק 9? מתי ינפץ המלך ישוע המשיח את כל אויביו ככלי חרס? אני אתייחס למספר מראי מקומות אשר אין עוררין לגבי הקשרם להרס אויבי אלוהים באחרית הימים.
הנביא זכריה בפרקים י”ב-י”ד מתאר את אשר יתרחש בעת חזרתו של המשיח ארצה להקים את מלכותו הארצית בת 1000 השנים. כל אויביו יימקו. יוחנן השליח מתאר בספר ההתגלות את אשר יקרה למתנגדי המשיח באותה עת בפרק י”ט מפסוק 11 ואילך. ישעיה הנביא בפרק ס”ג 1-5 מציין את אותו אירוע. לפיכך, כל הפסוקים הללו מתחברים לתמונה אחת ברורה, המוכיחה שהמשיח המדובר בו במזמור ב’ הינו לא אחר מאשר האדון ישוע המשיח.

מה יש לנו בפסוקים 7-9?
– את זהותו של המלך המשיח – בן האלוהים. מדובר באדון ישוע המשיח.
– את סמכותו – סמכות אלוהית – שופט וגוזר דין עולם.
– את תחום שלטונו – תבל ומלואה

4. האזהרה והקריאה לריצוי: קריאתו של אלוהים לשליטי העולם להיכנע לבן (10-12)
א. לימדו ואמצו את לקחי תורת יהוה (פ. 10)
ב. יראו את יהוה (פ. 11)
ג. נשקו בר (פ. 12)

י וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ , הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ.
יא עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה.
יב נַשְּׁקוּ-בַר, פֶּן-יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי-יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ: אַשְׁרֵי כָּל-חוֹסֵי בוֹ.
פסוקי הסיום של המזמור מהווים עדות נאמנה לאהבתו וחסדו של אלוהים לבני אדם חוטאים. מחבר המזמור, בהשראת רוח הקודש, זועק את מילות החסד של אלוהים לבני האדם. אלוהים פונה אל השליטים כי הם מהווים מופת ודוגמא לנתיניהם. אלוהים אינו שש להעניש אלא ההיפך, אלוהים שש לסלוח ולברך. אלוהים זועק וקורא לריצוי: חיזרו בתשובה והתרצו לאלוהים דרך כניעתכם למשיח, בן האלוהים, המלך.
מסר שכזה הולך עימנו לאורך כל הכתובים. מחבר מזמור צ”ה 8 גם כן אומר: “אל תקשו לבבכם כמריבה, כיום מסה במדבר”. מחבר איגרת אל העברים ד’ 7 מצטט את אותו הפסוק ומאותה סיבה. אל תזלזלו באורך אפו של אלוהים. חיזרו בתשובה כל עוד ניתן לעשות זאת. שאול השליח באיגרת השניה לקורינתיים ו’ 1-2 אומר: “…אל נא תקבלו לריק את חסד אלוהים. הן הוא אומר: “בעת רצון עניתיך וביום ישוע עזרתיך.” הנה עתה עת רצון, הנה עתה יום ישועה.” המילים ארך אפיים ורב חסד באים כאן במלוא משמעותם. שום מלך בשר ודם לא היה מראה כזו סבלנות וכזה חסד כלפי בוגדים ומורדים. והנה, באופן ציבורי ואוניברסלי אלוהים מודיע קבל עם ועולם: מלכים ושליטים, בבקשה קבלו את מילות התוכחה והתיקון שלי ואמצו את החכמה שאני מציע: חיזרו בתשובה! התרצו לאלוהים!
השכילו: to have insight להבין, להיות עם מוח…כדי להצליח. היו חכמים.
היווסרו: Let oneself be instructed קבלו את מילות התוכחה שלי.
שימו לב למשחק מילים: שיכול אותיות (אנגרמה). בפסוק 3 המורדים מבטאים את מרדנותם נגד אלוהים ומשיחו בכך שהם מנתקים את מוסרותיהם ומשליכים את עבותיהם. המילים “נשליכה” היא שיכול אותיות של המילה “השכילו”. המילה “מוסרותימו” מתקשרת למילה: “היווסרו”. (נשמעת דומה) וכך מתקבל המסר: רוזנים ושליטים, בני אנוש, התרצו אל אלוהים דרך הבן. אל תשליכו מכם את חכמת אלוהים ורצונו, אלא השכילו לדעת מה נכון ולפעול בהתאם. אנא, אל תחשבו שרצון אלוהים הוא רע, אלא קבלו את הוראותיו והפנימו אותם לליבכם.

ומהי הצעתו של אלוהים לאותם מנהיגים ושליטים?
עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה
מה זאת אומרת, “לעבוד את ה’ ביראה”? האם זאת אומרת לרעוד מפחד, לחיות בחרדה מתמדת שמא אני לא “עובד אותו” מספיק טוב? המשמעות היא, היכנעו והכירו את אדנותו ושלטונו העליון. תנו לאלוהים את הכבוד המגיע לו. צייתו לדבריו. קבלו את דברו הכתוב כפקודה ולא רק כהמלצה. “גִילוּ בִּרְעָדָה.” ז”א, הריעו לכבודו ביראת כבוד. זכרו שאתם ממלאים אחר רצונו של אביכם האוהב. עשו זאת בשמחה, בגיל. זיכרו שהוא זה שנותן לכם חיים. הוא זה שמציע לכם ישועה, ועל הישועה הזו הוא שילם במחיר דם בנו. אך יחד עם זאת, לעולם לא לשכוח את ה”רעדה”: אבינו שבשמים תמיד יישאר בורא היקום, וראוי לנו לירוא ממנו.
בכתבי הקודש מקומות רבים בהם אלוהים מבהיר מהי עבודת אלוהים ראויה המבטאת אמונה מושיעה. ישעיה הנביא משתמש בשפה דומה בפרק ס”ו 2ב’: “…ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי…”. החרדים על דברו של אלוהים הם אלו הממהרים לעשות את רצון אלוהים מתוך כבוד לאלוהים ומתוך הדרכת רוח אלוהים (ראה גם דברים י’ 12-16, הושע ו’ 6, יעקב א’ 26-27, ב’ 26, שמואל א’ ט”ו 22). מילים דומות שמענו גם מהאדון ישוע בדרשה על ההר בבשורת מתי ה’ 3 עד סוף פרק ז’. אשרי…מבורכים… אלו השומעים ועושים את דבר אלוהים. חייהם כבית על הסלע.
כאשר דוד המלך העביר את ארון אלוהים מקרית יערים לירושלים, הוא התלהב, קפץ ורקד משמחה. את ההתלהבות והגיל הללו עלינו לאמץ במהלך השירות שלנו לאלוהים. לציית להוראת אלוהים בשמחה רבה, ויחד עם זאת לזכור תמיד שאנו עומדים מול אלוהים קדוש (שמואל ב’ ו’ 12-23).
ובכן, אלוהים מציע לאותם שליטים את הדרך לשמחה אמיתית. שמחה מלאת סיפוק שתימשך לעולמי עד. השמחה הזו קשורה בטבורה לכניעה למשיח. שם שמחת הנושעים ולא בעצמאות נטולת אלוהים. כבר ראינו לאן מובילה עצמאות שכזו בספר בראשית פרק ג’. אבותינו הוכיחו לנו שהכי טוב זה להישאר תחת כנפי אלוהים. רק שם יש שלום, שמחה, חיים ותכלית לנצח נצחים. רק שם אנו ממלאים את היעוד לבריאתנו.
התיקון המידי נמצא בהקשרו של הפרק: מה חטאם של השליטים והרוזנים? הם מורדים נגד רצונו של אלוהים. הם מתנגדים לריבונותו של יהוה ואינם רוצים להיות תחת סמכותו של המשיח, המלך, בן-האלוהים.
לכן, צעד ראשוני הנדרש בהקשרו של הפרק: היכנעו מיד לסמכות הבן, המשיח. התרצו מיד לאלוהים בכך ש: נשקו בר!. בדיוק כך: המבחן המידי והאמיתי לחזרה בתשובה, היא הסרת הגאווה ההרסנית הזו שהביאה את בני האדם למצבם העגום. אלוהים נוגע בעצב הרגיש – היכנעו! הסירו את הגאווה. הסירו את השטן מכם. ואיך יראת אלוהים צריכה להתבטא בחיי בני אדם? מהו הבסיס ליראת אלוהים אמיתית? הכרת אלוהים בדיוק כפי שכתבי הקודש מציגים אותו. שהרי אי אפשר לירוא מישהו שאיננו מכירים.

נשקו את הבן
בפסוק 12 אלוהים מפרט את משמעות ההוראה “לעבוד אותו ביראה”, ז”א, איזה סוג של עבודה הוא דורש ומכבד. הוא אומר: “נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ, כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ. אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ.” האם אתם אוהבים את אלוהים באמת? הבה נבדוק: נשקו את הבן, מיד! (“בַּר” = בן בארמית, כמו ‘בר מצווה’ או ‘בר-דעת’, ‘בר-מינן’). נשיקת המלך ללא היסוס, מיד, מהווה כניעה לרצונו והבטחה לנאמנות לו ולאינטרסים שלו ושל מלכותו. כך היו נוהגים הפקידים והעם לכבד את המלך ובמיוחד בהכתרתו. היו מגיעים לאירוע להראות פניהם וכניעתם כדי לוודא שישכון שלום בינם לבין המלך (שמואל א’ י’ 1). יש הטוענים ש”בר” מתייחס לטוהר, אך גם כאן ההקשר הינו לגבי המלך שהוא טהור וקדוש.
הנה הבן. הרי את אלוהים האב אף אחד לא יכול לראות ולחיות, ובוודאי אף אחד לא יכול לחבק או לנשק אותו. כאשר משה ביקש מאלוהים: “הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ,” אלוהים השיב: “לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי” (שמות ל”ג 18, 20, טימ”א ו’ 16). אתה רוצה להראות ולהוכיח את אהבתך לאלוהים שיושב על כיסא כבודו? בבקשה, “נשק” את הבן, את המשיח. הרי הבן הוא זוהר כבודו וצלם עצמותו של האב (אל העברים א’ 3). אל תדחה אותו ואל תבוז לו! כבד את המלך שימלוך על העולם מציון, היכנע לו.
ומה זאת אומרת, באופן מעשי, “לנשק את הבן”? כמובן שלא מדובר בעמידה בתור יחד עם עוד מיליוני אנשים, על מנת לנשק אותו על הלחי. משמעות הדבר היא לכבד אותו, לתת כבוד ועוז לבן, למלך. וכאשר אני מכבד את הבן, בכך אני מכבד גם את ה’ שציווה: “נַשְּׁקוּ בַר.” לכבד, משמע לקרוא את כתבי הקודש (תנ”ך וב”ח) ולציית לכתוב, כי אי-אפשר לכבד מישהו אם אני מתעלם מרצונו. רוצה שלום עם האב? נשק את הבן! (אל הרומים י”ב 1-2)
זה נשמע כל כך טבעי וברור, אבל המציאות שלנו נראית אחרת. אנו קוראים יותר עיתונים מאשר את דבר אלוהים. אלוהים אומר, “אל תעשה!”, ואנחנו שואלים, ‘זו המלצה או שהוא מתכוון לכך ברצינות?’ אלוהים אומר, “זה אסור”, ואנחנו שואלים, ‘אולי במקרה שלי זה מותר?’ אלוהים אומר, “זה חטא”, ואנחנו אומרים, ‘אבל אנחנו חיים במאה ה-21; דבר שפעם נחשב לחטא יכול להיות מקובל וכשר בימינו.’ “נַשְּׁקוּ בַר.” — לנשק את המשיח, משמע, לקחת את דבר אלוהים ברצינות; לקרוא אותו באופן שיטתי, מסודר, לקבל את הפשט ולציית לו; לחיות על־פי הטוהר והקדושה המוצגות לנו בדבר אלוהים. “נַשְּׁקוּ בַר.” — משמע לציית לדבר אלוהים, לציית מתוך יראה, אהבה וכבוד לאלוהים, מתוך רצון ובשמחה. לא כמו רשימת סופרמרקט שליד כל סעיף ש”עשינו” אנו מסמנים “√”. במצב כזה אלוהים ישתמש בי בתור כלי שדרכו הוא פועל כדי לממש את תכניתו הנצחית. ויותר מזה: כאשר אני “מנשק את הבן”, אני מוכיח שאני באמת מכיר את אלוהים כפי שהכתובים מציגים אותו (ראה ספר משלי ל’ 1-4). כל המבקר בבית כנסת יראה קהל רב הטוען ליראת אלוהים. כל הנוכחים יאמרו בפה אחד שהם אוהבים את אלוהים ומכבדים אותו. האומנם אלוהים מתכבד בהשתחוויה שכזו? האם כל הטוענים שהם יראים את אלוהים ולובשים כסות דתית מרשימה אכן מקיימים את המצווה: “נשקו בר”? האדון ישוע, בן האלוהים, המלך, אמר במו פיו שהכרת אלוהים נבחנת על פי הכרת המשיח – הכרה בישוע כבן האלוהים, מלך העולם. בבשורת יוחנן ח’ 19, 42, האדון ישוע ביקר את הפרושים שהיו חלק מההנהגה הרבנית של עם ישראל ואמר להם: “…גם אותי גם את אבי אינכם מכירים. אילו הכרתם אותי, גם את אבי הייתם מכירים.”
בביקורת לפרושים בבשורת מתי כ”ג (חשוב להבין שהיהדות הרבנית המודרנית ממשיכה את דרך הפרושים מהמאה הראשונה), האדון ישוע שהוא המלך המשיח, בן האלוהים אמר על הפרושים שהם הולכים לאבדון ומושכים אחריהם בהוראת השקרית את כל המאמצים את דרכם. הפרושים אומנם קוראים בכתבי הקודש, אך אינם מאמצים את הכתוב לחייהם בפועל. הם מעדיפים חכמת אדם על פני חכמת אלוהים (ישעיה כ”ט 14-15, יוחנן ה’ 47). האדון ישוע כינה אותם: צבועים. זה ביטוי מקביל לומר: נושאים את שם אלוהים לשווא (הדיבר השלישי). כך לא מנשקים את הבן! הם סירבו להתרצות לאלוהים.
אלו מילים קשות ביותר. במילים פשוטות, המשיח, בן האלוהים אומר: מבחן יראת אלוהים מתקיים ביחס אל המלך המשיח, בן האלוהים. במבחן הזה עם ישראל כשל. העם שנבחר לייצג את אלוהים לעולם, כשל במבחן הסף – הכרת אלוהים (ראה ישעיה נ”ב 13 – נ”ג).
אלוהים הזהיר מפני דחיית הבן, המלך המשיח. “נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף.” היזהר: אם לא תציית להוראה “לנשק את הבן”, אלוהים “יֶאֱנַף” — יכעס עליך. פירוש נוסף הוא כי הבן עצמו “יֶאֱנַף”. התוצאה זהָה בשני הפירושים: “אתם תֹאבְדוּ דֶרֶךְ” — תהיו אבודים בדרככם.
כדאי להזדרז ב”נשיקה” הזו – בכניעה לסמכותו ושלטונו של המשיח, “כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ.” לאלוהים יש הרבה סבלנות, אך לעולם אין לדעת מתי הוא יטיל את העונש. אם נמשיך בסירובנו לנשק את הבן, העונש בדרך, “כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ.” אנא אל תסיים כמו אלו המתוארים בישעיה ס”ג 1-5, זכריה י”ד 12-15 והתגלות י”ט 11-21.

הקריאה לריצוי – ההצעה שאסור לסרב לה:
“אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ.”
הפרק מסתיים בהצעה הנפלאה ביותר: “אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ.” במי? אשרי כל החוסים בבן, במלך המשיח! זה ההקשר. אתה באמת רוצה להתברך? — רוצה להפוך לברכה עבור משפחתך, ילדיך, חבריך? התרצה לאלוהים. בא לחיות תחת חסותו של המשיח, של בן האלוהים!
המילים האחרונות של מזמור ב’ מדגישות ביתר שאת את זהותו האלוהית של הבן, המלך המשיח. מעבר לעובדה שהמשיח עתיד למלוך על כל העולם – דבר המיועד לאלוהים, המלך המשיח הוא האחד בו אנו חוסים ובו בוטחים.
מה כתבי הקודש מלמדים על האחד בו עלינו לבטוח ולחסות? כתבי הקודש מלמדים אותנו שרק אלוהים ואלוהים בלבד הינו האחד בו עלינו לבטוח ולחסות. דוד המלך אשר במו ידיו כתב את מזמור ב’, כתב גם את מזמור ל”ד. בפסוק 9 אמר: “טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יהוה; אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ.” זה מצלצל כמעט כמו הפסוק שלנו בתהילים ב’ 12: “אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ.” — ואצל מי החסות? אצל ה’ עצמו (ראה גם מזמור ל”ד 9, מ’ 5, פ”ד 13, קמ”ו 3, ירמיה י”ז 5,7).
אך על מנת לענות על השאלה בשלמות, הבה נראה גם אצל מי אסור לחפש חסות. ירמיהו הנביא אומר: “כֹּה אָמַר יהוה: ‘אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן יהוה יָסוּר לִבּוֹ’.” “בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוה וְהָיָה יהוה מִבְטַחוֹ” (ירמיהו י”ז 5, 7). התנ”ך אומר לנו שאם מחפשים חסות, אם בוטחים, אז רק באלוהים ולא בבני אדם. לכן, אם בתהילים ב’ נאמר לנו: “אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ”, וההקשר קובע כי “בּוֹ” מתייחס ל”בן”, אזי אותו בן חייב להיות אלוהים בכבודו ובעצמו. אם היה אדם, אם היה פחות מאלוהים, כל מי שהיה חוסה בו או שׂם בו את מבטחו היה “אָרוּר” — מקולל.
אם כן, אותו “בן”, אותו משיח, אותו מלך שימלוך על העולם מציון, חייב להיות בן האלוהים, אחת מן ההוויות בשלמות האלוהית האחת. לפיכך, הכרת אלוהים והשתחוויה המפארת את אלוהים חייבת לכלול את כלל ההוויות בשלמות האלוהית האחת.
אנו פוגשים הקשר דומה גם בישעיה י”א 10, שם נאמר על שורש ישי: “…שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גויים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד…”. (ראה גם ישעיה מ”ב 4, מ”ט 22, נ”א 5, ס’ 9, בראשית מ”ט 10). ישעיה מדגיש את אלוהותו של המשיח, שורש ישי ומבטא זאת בכך שהמשיח חייב להיות מיקוד חייהם של בני האדם – שלנו. לכן, המלך, משיח, בן האלוהים ממזמור ב’ חייב להיות הוויה אלוהית. הוא לא יכול להיות דוד המלך או מלך רגיל אחר.
העובדה הזו חייבת להרעיש עולמות. היהדות הרבנית טוענת שאלוהים יחיד ואין בו ריבוי הוויות (ראה י”ג עיקרי הרמב”ם). לעומתם, דוד המלך זועק מעל כל גג שהמשיח, המלך, בן האלוהים הינו אישיות נפרדת, הוויה אלוהית לכל דבר ועניין. מספיק לצורך ענייננו להוכיח שקיימת אפילו הוויה אלוהית אחת נוספת כדי להוכיח קבל עם ותבל את מערומי התיאולוגיה הרבנית בנוגע לאלוהים.
לפיכך, היהדות הרבנית ממשיכה להטעות ולהדריך את הכפופים לה לאבדון ולא לאלוהים (מתי כ”ג). בפרקים אחרים בכתבי הקודש ניתן לראות בבירור יתר את קיום רוח הקודש כהוויה אלוהית נוספת וכך לראות את שלושת ההוויות בשלמות האלוהית האחת: אלוהים האב, אלוהים הבן ואלוהים רוח הקודש. שלושה שהם אחד.
שמות ההוויה השניה לאור הכתוב במזמור ב’ הם: משיח, מלך, בן אלוהים.
מחבר ספר תהילים מכריז בדרך ברורה שאינה משתמעת לדו פנים: המעוניין להלל את אלוהים ולפאר את שמו, חייב להיקרא צדיק בעיני אלוהים – נושע, ונכנע לשלטונו וסמכותו של בן האלוהים, המשיח ישוע.
הדרך להתרצות לאלוהים היא על ידי הכניעה באמונה לישוע. נשקו בר!

סיכום:
א. דוד המלך מתאר את המרידה הכלל עולמית של השליטים בעולם נגד סמכותו ושלטונו של ישוע המשיח, בן האלוהים על העולם, מציון אשר בירושלים. מה הבעיה של כלל יושבי תבל? הם שונאים את צדקתו, טוהרו וקדושתו של אלוהים. יושבי תבל חיים כדי לממש את תאוותיהם ולא כדי להגשים את תכלית בריאתם, כפי שאלוהים קבע – לעבד ולשמר את הבריאה, ז”א, לחיות ככוהנים לאלוהים. יושבי תבל בונים מחדש את “מגדל בבל”. יושבי תבל עתידים לבטא את מרדנותם במאבק מזוין נגד האינטרסים של אלוהים בעולם – מלחמה ורדיפה נגד עושי רצון אלוהים בעולם ובמיוחד על אדמת ישראל. צבאות כלל העמים בהנחיית צר-המשיח, עתידים לעלות על ירושלים כדי לכבוש את ארץ ישראל ולהקים בירושלים את מרכז השליטה העולמי.
ב. דוד המלך מבהיר לכל באופן שאינו משתמע לדו פנים שהמרידה של יושבי תבל היא מעשה טיפשי שנדון לכישלון והרס רב. ההיסטוריה הוכיחה ומוכיחה שכל המורדים נגד המשיח, מפסידים לא רק בעולם הזה אלא גם בעולם הבא. דוד מבהיר בפשטות שתכנית אלוהים היא להעמיד את ישוע המשיח בן האלוהים על ציון כמלך תבל. תכנית אלוהים תקום לבטח! תכנית אלוהים מבוססת על הבטחתו הריבונית מבראשית ג’ 15 להושיע בני אדם חוטאים בהביאו לעולם את זרע האישה, ישוע המשיח, מבית דוד. אלוהים נאמן לברית שהבטיח לדוד ויוודא שתכניתו תקום כי שמו תלוי באמת דברו. לכן, במערכה של אדם נגד אלוהים – האדם יובס!
ג. דוד המלך מלמדנו שהמלך המשיח בן האלוהים הינו הוויה, אישיות אלוהית נפרדת מאלוהים האב. המשיח שווה בערכו לאלוהים הבן שהרי רק באלוהים ניתן לבטוח. הנה לפנינו מזמור תהילים המגלה את מערומיה המחרידים של הפרשנות הרבנית בנוגע לאלוהים. רק במזמור זה ניתן לראות בבירור את אלוהים האב ואלוהים הבן. בהמשך לימוד ספר תהילים נכיר באופן ברור גם את רוח הקודש כאישיות נפרדת. כך נכיר את שלושת ההוויות בשלמות האלוהית האחת. אנו ניווכח שהשתחוויה רצויה בעיני אלוהים היא רק זו הכוללת את שלושת ההוויות – הפניה אל האב, בשם הבן ובהדרכת רוח הקודש.
ד. דוד המלך מסיים את מזמור ב’ באזהרה וקריאה לריצוי מידי. אזהרה – כי זעם אלוהים על חוטאים יכול לבוא בכל רגע, באופן מידי. לכן, אלוהים בחסדו, דרך רוח הקודש, קורא לחוטאים להתרצות לאלוהים: נשקו את הבן! חסו בבן. הבן הוא ישוע המשיח שבא לעולם בדמות אדם כדי לשלם במחיר חייו את מחיר כפרת החטאים שלנו. רק דרך הבן ניתן לחוות את מלוא ברכת אלוהים.
מה איתך? האם תבחר להיות מוץ אובד או בן נאמן לאלוהים? אנא בחר היום כי היום זה יום ישועה.

1. Bibliography
Alexander, Desmond T. The City of God and The Goal of Creation. Wheaton, IL: Crossway, 2018.
Andres Max. Lawson, J. Steven. Holman Old Testament Commentary Psalms 1-75. Nashville, Tennessee: B&H Publishing Group, 2003.
C. F. Keil. Delitzsch F. Commentary on the Old Testamsnt. Vol. V. Psalms. Grand Rapids, MI: Eerdmans, 1991.
Cole, Robert L. Psalms 1-2. Gateway to the Psalter. Phoenix: Sheffield Phoenix Press Ltd., 2013.
Davis, John J. Paradise to Prison. Grand Rapids, MI: Baker Book House, 1987.
Dr. Seth Postell, Eitan Bar, Dr. Erez Tsoref. The Purpose of the Law. Netanya: Israel College of the Bible, 2016.
Fruchtenbaum, Arnold, G. The Book of Genesis. Exposition from a Messianic Jewish Perspective. San Antonio, TX: Ariel Ministries, 2009.
Henry, Mathew. Commentary on Psalms. Rishon Lezion: Hagefen, 2016.
Kalisher, Meno. Jesus in the Hebrew Scriptures, The Identity of the Messiah. Jerusalem, 2015 2nd ed.
Kasutu, M.D. Psalms. Expository on Psalms. Tel-Aviv: Yavne, 1988.
Khen, Mordechai. Psalms annotated. Jerusalem, Israel: Yenets Ltd., 2010.
Kil, Yehuda. Genesis 1-17. Mosad Harav Kuk. Jerusalem: Hamakor, 1997.
Kimkhi, David Rabbi. Psalms. The Complete Commentary. Jerusalem: Mosad Harav Kuk, 1979.
Kohen, Menachem. Mikraot Gedolot – Psalms (מקראות גדולות – תהילים). Ramat Gan: Keter, Jerusalem, 2003.
L., Gardon Sh. Psalms . Galil Publishing L.T.D, 1992.
Lawson, J. Steven. Preaching the Psalms. Grand Rapids, MI: EP Books, 2014.
Letham, Robert. The Holy Trinity, In Scripture, History, Theology, and Worship. Phillipsburg, N.J.: P&R Publishing, 2004.
Lockyer, Herbert, SR. A Devotional Commentary Psalms. Grand Rapids, MI: Kregel Publications, 1993.
Postell, Seth D. “The Messianic Message of the Psalms.” 2019.
Spurgeon, H. Charles. The Treasury of David. Grand Rapids, MI: Kregel, 1968.
Varner, William. Awake O Harp. A Devotional Commentary on the Psalms. The Woodlands, TX 77393: Kress Biblical Resources, 2014.
Wiersbe, Warren W. Meet Yourself in the Psalms. Wheaton, IL 60187: Victor Books, 1983.