קהלת פרק י״ב - ישוע המשיח

פרק י"ב

‎¹‏ וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ׃ ^‎²‏ עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם׃ ^‎³‏ בַּיּ֗וֹם שֶׁיָּזֻ֙עוּ֙ שֹׁמְרֵ֣י הַבַּ֔יִת וְהִֽתְעַוְּת֖וּ אַנְשֵׁ֣י הֶחָ֑יִל וּבָטְל֤וּ הַטֹּֽחֲנוֹת֙ כִּ֣י מִעֵ֔טוּ וְחָשְׁכ֥וּ הָרֹא֖וֹת בָּאֲרֻבּֽוֹת׃ ^‎⁴‏ וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֙יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה וְיָקוּם֙ לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כָּל־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר׃ ^‎⁵‏ גַּ֣ם מִגָּבֹ֤הַּ יִרָ֙אוּ֙ וְחַתְחַתִּ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְיָנֵ֤אץ הַשָּׁקֵד֙ וְיִסְתַּבֵּ֣ל הֶֽחָגָ֔ב וְתָפֵ֖ר הָֽאֲבִיּוֹנָ֑ה כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ הָאָדָם֙ אֶל־בֵּ֣ית עוֹלָמ֔וֹ וְסָבְב֥וּ בָשּׁ֖וּק הַסֹּפְדִֽים׃ ^‎⁶‏ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִרְחַק [יֵרָתֵק֙] חֶ֣בֶל הַכֶּ֔סֶף וְתָרֻ֖ץ גֻּלַּ֣ת הַזָּהָ֑ב וְתִשָּׁ֤בֶר כַּד֙ עַל־הַמַּבּ֔וּעַ וְנָרֹ֥ץ הַגַּלְגַּ֖ל אֶל־הַבּֽוֹר׃ ^‎⁷‏ וְיָשֹׁ֧ב הֶעָפָ֛ר עַל־הָאָ֖רֶץ כְּשֶׁהָיָ֑ה וְהָר֣וּחַ תָּשׁ֔וּב אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים אֲשֶׁ֥ר נְתָנָֽהּ׃ ^‎⁸‏ הֲבֵ֧ל הֲבָלִ֛ים אָמַ֥ר הַקּוֹהֶ֖לֶת הַכֹּ֥ל הָֽבֶל׃ ^‎⁹‏ וְיֹתֵ֕ר שֶׁהָיָ֥ה קֹהֶ֖לֶת חָכָ֑ם ע֗וֹד לִמַּד־דַּ֙עַת֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאִזֵּ֣ן וְחִקֵּ֔ר תִּקֵּ֖ן מְשָׁלִ֥ים הַרְבֵּֽה׃ ^‎¹⁰‏ בִּקֵּ֣שׁ קֹהֶ֔לֶת לִמְצֹ֖א דִּבְרֵי־חֵ֑פֶץ וְכָת֥וּב יֹ֖שֶׁר דִּבְרֵ֥י אֱמֶֽת׃ ^‎¹¹‏ דִּבְרֵ֤י חֲכָמִים֙ כַּדָּ֣רְבֹנ֔וֹת וּֽכְמַשְׂמְר֥וֹת נְטוּעִ֖ים בַּעֲלֵ֣י אֲסֻפּ֑וֹת נִתְּנ֖וּ מֵרֹעֶ֥ה אֶחָֽד׃ ^‎¹²‏ וְיֹתֵ֥ר מֵהֵ֖מָּה בְּנִ֣י הִזָּהֵ֑ר עֲשׂ֨וֹת סְפָרִ֤ים הַרְבֵּה֙ אֵ֣ין קֵ֔ץ וְלַ֥הַג הַרְבֵּ֖ה יְגִעַ֥ת בָּשָֽׂר׃ ^‎¹³‏ ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֹתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָאָדָֽם׃ ^‎¹⁴‏ כִּ֤י אֶת־כָּל־מַֽעֲשֶׂ֔ה הָאֱלֹהִ֛ים יָבִ֥א בְמִשְׁפָּ֖ט עַ֣ל כָּל־נֶעְלָ֑ם אִם־ט֖וֹב וְאִם־רָֽע׃

חלוקת פרק י"ב:

א. זכור את בוראך בימי נעוריך, בטרם יבואו ימי הזקנה והמוות (פס' 1-8).

ב. ערכם של דברי החכמה והקריאה להישמע להם (פס׳ 9-12).

ג. סוף דבר: ירא את אלוהים ושמור את מצוותיו, כי כל מעשה, גלוי ונסתר, יובא במשפט (פס׳ 13-14).

א. זכור את בוראך בימי נעוריך, בטרם יבואו ימי הזקנה והמוות (פס' 1–8).

פסוק 1: זכור את בוראיך בימי בחורותיך

הקריאה הפותחת את פרק י"ב ממשיכה את הדברים שנאמרו בסוף פרק י"א: שמח בימי נעוריך, אך דע שאתה עתיד לתת דין וחשבון לפני אלוהים. כעת שלמה מוסיף: "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך". אין זו קריאה להיזכר בקיומו של אלוהים בלבד, אלא להכיר בסמכותו ולחיות מתוך יראתו וציות לדברו. אל תדחה את חיי האמונה לשנים שבהן כוחותיך ייחלשו; הקדש לבוראך כבר עתה את שנותיך ואת כוחותיך.

לפני שנעמיק בתיאור "ימי הרעה", ראוי להתעכב על המילה "בוראיך", על צורתה ועל משמעותה.

א. צורת הרבים כביטוי לגדולה ולרוממות

המילה "בּוֹרְאֶיךָ" היא מבחינה דקדוקית בינוני פעיל בזכר רבים של הפועל ברא, בצירוף כינוי לנוכח יחיד. מבחינת הצורה בלבד, משמעותה היא "הבוראים שלך"; אולם בהקשר הפסוק היא מציינת את אלוהים האחד, בורא האדם.

מפרשים אחדים מבינים אותה כריבוי המבטא הוד, גדולה ורוממות. קייל ודליטש מפרשים כך את המילה ומשווים אותה לצורות הרבים המתייחסות לבורא באיוב ל״ה 10, בישעיהו נ״ד 5 ובתהילים קמ״ט 2.[1] לפי הבנה זו, הצורה הדקדוקית אינה מחייבת ריבוי אישיויות באלוהים. זהו דיון במשמעותה של צורת הרבים בפסוק, ולא הכחשה של תורת השילוש.
ב. קריאת הפסוק לאור מכלול ההתגלות המקראית

אני מאמין באלוהים אחד, הקיים בשלוש אישיויות: האב, הבן ורוח הקודש. לפיכך, אני קורא את הקריאה לזכור את הבורא לאור מכלול התגלותו בכתבי הקודש, ובייחוד לאור ההתגלות המפורשת בברית החדשה (מתי כ"ח 19; יוחנן א' 1-3; קורינתיים ב' י"ג 13).

בתנ"ך יש קטעים שבהם ניתן לזהות, לאור הברית החדשה, הבחנות המתיישבות עם התגלות זו, ובהם תהילים ב' וק"י, ישעיהו מ"ח 12-16, ס"א 1, ס"ג 8-14 וזכריה י"ב 10. עם זאת, חשוב להבחין בין התאמה לתורת השילוש לבין הוכחה לשונית שלה. צורת הרבים "בוראיך" אינה מציינת את מספר האישיויות ואינה מוכיחה לבדה את קיומן. גם הצורות המקבילות באיוב, בישעיהו ובתהילים אינן מכריעות את השאלה. יסוד האמונה בשילוש הוא מכלול העדות המקראית, ולא סיומת הרבים של מילה אחת.

להכרה בשילוש יש משמעות חיונית גם לתפילה ולהשתחוויה. אנו מבקשים לכבד את אלוהים כפי שגילה את עצמו, ולא לעצב אותו על פי תפיסותינו. רוברט לת׳ם מדגיש את הקשר שבין תורת השילוש לבין תפילתנו והשתחווייתנו.[2] אפסים ב׳ 18 מתאר את גישתנו לאלוהים: באמצעות הבן יש לנו גישה אל האב ברוח אחת. איננו פונים לשלושה אלים, אלא לאלוהים האחד — האב, הבן ורוח הקודש.

לפיכך, צורת הרבים "בוראיך" מתיישבת עם אמונתנו באלוהים שבאחדותו שלוש אישיויות. הקריאה המעשית ברורה: זכור את אלוהים שברא אותך וחיה לפניו בנאמנות.
זכור את בוראך לפני בוא ימי הרעה

בחציו השני של פסוק 1 מסביר קהלת מדוע ראוי לזכור את הבורא כבר בנעורים: "עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ". "ימי הרעה" אינם ימים של רוע מוסרי, אלא ימי קושי, חולשה וסבל. בהמשך היחידה הם מתוארים כימי הזקנה, המובילים לבסוף אל המוות.

קהלת אינו קובע שכל זקן מאבד את שמחת חייו, ואף אינו שולל את ערכם של חיי הזקנה. הוא מתאר בכנות את הקשיים העלולים ללוות את היחלשות הגוף. מאמינים רבים מעידים דווקא בשנים אלה על חסדו של אלוהים, על נאמנותו ועל התקווה שיש להם בו (השוו תהילים צ"ב 13-16).

החולשה אינה מפחיתה מערכו של האדם לפני אלוהים. אדם זקן אינו נמדד רק במה שהוא מסוגל לעשות או לתרום. בני המשפחה ובני הקהילה נקראים לכבד אותו, להקשיב לו ולדאוג לצרכיו באהבה. הטיפול בו הוא הזדמנות לבטא בפועל את אמונתנו ואת ציותנו לדבר אלוהים.

אין כאן הבטחה שהזקנה תהיה קלה, ואף אין מקום להקטין את צערו של מי שסובל. עם זאת, אפשר לבטוח באלוהים גם כשהכוחות פוחתים, לקבל את עזרתם של אחרים ולהודות על הטוב שנותר. אמונה המטופחת בנעורים מכינה את האדם לבטוח בבוראו גם בשנים הקשות. ומי שלא הכיר את אלוהים בנעוריו אינו נדחה מפניו בזקנתו; הקריאה לזכור את הבורא ראויה להיענות בכל גיל.

פסוקים 2-5: תיאור ציורי של היחלשות האדם

שלמה מתאר את הזקנה בלשון פיוטית ובאמצעות דימויים. בפרט בפסוקים 3-4, הגוף דומה לבית אשר שומריו, אנשי החיל שבו והעוסקים במלאכה הולכים ונחלשים. אין צורך לזהות בכל פרט איבר מסוים כדי להבין את התמונה הכוללת: הכוחות פוחתים, החושים נחלשים, הפעולות הפשוטות נעשות קשות יותר, והמוות הולך ומתקרב.

"עולם התנ״ך" מביא פירושים המזהים בדימויים השונים איברים ותפקודים של גוף האדם.[3] חלק מן הזיהויים ברורים יחסית, ואחרים שנויים במחלוקת. לפיכך, ראוי להציגם כהצעות פירוש, ולא כפענוח ודאי של כל פרט.

בפסוק 2 מחשיכים השמש, האור, הירח והכוכבים, והעבים שבים אחרי הגשם. התמונה מבטאת את החשכת החיים ואת כובד הקשיים. יש המפרשים את המאורות כמשל לפנים, לעיניים או לכוחות האדם, ואת שיבת העבים כמשל לקושי נוסף המגיע בטרם חלף קודמו. אין הכרח לצמצם את התיאור להתערפלות העיניים לאחר בכי.

בפסוק 3 "שומרי הבית" מתפרשים בדרך כלל כידיים או כזרועות הרועדות, ו"אנשי החיל" כרגליים הנחלשות ומתכופפות. "הטוחנות" הן השיניים, אשר מתמעטות ואינן יכולות עוד למלא את תפקידן כבעבר. "הרואות בארובות" הן העיניים שראייתן נחלשת. הבית שהיה פעיל ומלא כוח הולך ומאבד את יכולתו לתפקד.

בפסוק 4 נסגרות הדלתיים וקול הטחנה נחלש. מפרשים אחדים מזהים את הדלתיים עם השפתיים או הלסתות, ואת היחלשות קול הטחנה עם הקושי בלעיסה; אחרים מציעים זיהויים נוספים. "ויקום לקול הציפור" עשוי לתאר שינה קלה, הנקטעת גם בקול חלש. "וישחו כל בנות השיר" מתפרש כהיחלשות הקול או כהיחלשות היכולת לשמוע שירה וליהנות ממנה.

בפסוק 5 מצטרפים פחדים מפני גובה ומפני סכנות הדרך. הליכה שבעבר הייתה פשוטה עלולה להיעשות קשה ומאיימת. פריחת השקד מתפרשת כדימוי לשיער המלבין. "ויסתבל החגב" הוא דימוי שקשה להכריע בפירושו; לפי הבנה מקובלת, הוא ממחיש את כובד התנועה ואת היחלשות הגוף. "ותפר האביונה" מתפרש כדעיכת התשוקה. יש המזהים את האביונה עם פרי הצלף, שנחשב בעת העתיקה למעורר תשוקה, וכאן אף הוא אינו מועיל עוד.

סיום הפסוק מבהיר לאן מוביל התיאור: "כי הולך האדם אל בית עולמו, וסבבו בשוק הסופדים". "בית עולמו" מציין בהקשר זה את הקבר, והסופדים מבליטים את התקרבות המוות ואת האבל המלווה אותו. אין להסיק מן הביטוי לבדו שהקבר הוא מצבו הסופי של האדם או שאין תחיית מתים.

פסוק 6: שבר החיים

"עד אשר לא ירתק חבל הכסף ותרץ גולת הזהב ותשבר כד על המבוע ונרץ הגלגל אל הבור".

פסוק זה חוזר לקריאה לזכור את הבורא לפני בוא המוות. כאן אין מדובר רק בהיחלשות הדרגתית, אלא בשבירת הכלים המאפשרים את המשך החיים.

לפי פירוש מוכר, חבל הכסף וגולת הזהב מתארים כלי מאור תלוי: כאשר החבל ניתק והכלי נשבר, אורו כבה. הכד והגלגל שייכים לתמונת שאיבת המים; כאשר הם נשברים, אין עוד אפשרות לשאוב. קיימים גם פירושים המזהים את הפרטים עם איברי הגוף, אך אין צורך להכריע ביניהם כדי להבין את המסר. שתי התמונות מציגות את הפסקת החיים: האור כבה ושאיבת המים נפסקת.

לפיכך, אין לתאר את כל הפסוק כבאר מוזנחת אחת. הוא מצרף דימויים שונים המבטאים את שבריריות החיים ואת סיומם.

פסוק 7: העפר שב לארץ והרוח שבה לאלוהים

"וישב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה".

כעת שלמה מתאר במילים ישירות את מה שהמחיש קודם בדימויים. הגוף שב לעפר שממנו נוצר (בראשית ב' 7; ג' 19), והרוח שבה אל אלוהים שנתן אותה. האדם אינו מקור חייו ואינו אדון על המשכם; חייו נתונים ביד בוראו.

פסוק זה אינו מפרט את מצבה של הרוח לאחר המוות, ואין להבין אותו כהבטחה שכל אדם מתקבל לישועה ולחיי נצח מבורכים עם אלוהים. על משמעות השיבה לאלוהים יש לקרוא לאור המשך הפרק, המדגיש את המשפט, ולאור יתר כתבי הקודש. כבר כאן מתברר שהמוות אינו מבטל את זיקתו של האדם לבוראו ואת אחריותו לפניו.

הברית החדשה מבהירה את ההבחנה בין אחריתם של המאמינים במשיח לבין אחריתם של הדוחים אותו. הישועה וחיי הנצח הם מתנת חסדו של אלוהים באמצעות ישוע המשיח, ואינם שכר שהאדם קונה במעשיו (יוחנן ג' 16-18; אפסים ב' 8-10). המאמינים ייתנו דין וחשבון על מעשיהם לפני המשיח, אך משפט זה אינו הכרעה מחודשת אם נושעו; קורינתיים א' ג' 10-15 עוסק בבחינת הבנייה על יסוד המשיח ובשכר או באובדן שכר. גם את קורינתיים ב' ה' 10 יש לקרוא בהקשרו. את המשפט הסופי של מי שאינם כתובים בספר החיים מתארת התגלות כ' 11-15 (השוו גם דניאל י"ב 2-3).

פסוק 8: הבל הבלים, הכול הבל

"הבל הבלים אמר הקוהלת, הכול הבל".

הכרזה זו חוזרת על דברי פתיחת הספר וסוגרת את מסע החקירה של קהלת. לאחר תיאור הזקנה והמוות, ארעיותם של חיי האדם ושל הישגיו ניכרת ביתר שאת. הנעורים, הכוח והבריאות אינם עומדים לאדם לעולם, ואין בכוחם להבטיח לו אחיזה קבועה בחיים תחת השמש.

עם זאת, אין להוסיף להכרזה תנאי כאילו החיים נעשים "הבל" רק כאשר האדם אינו מאמין. גם המאמין מזדקן ומת, וגם הישגיו הארציים חולפים. האמונה אינה מבטלת את ארעיות החיים; היא מאפשרת לחיות אותם מתוך יראת אלוהים ותקווה בו. "הבל" אינו מחייב שהחיים חסרי ערך, אלא מדגיש כאן את היותם חולפים ושבריריים.

מכאן חוזרת ומתחדדת הקריאה שבראש היחידה: זכור את בוראיך כבר עתה. אל תבנה את תקוותך על כוחך, על נעוריך או על הישגיך. קבל את שנות חייך כמתנה מאלוהים וחיה אותן בנאמנות לו. תיאור הזקנה והמוות מעניק דחיפות לקריאה הזאת ומכין את הקורא למסקנת הספר: "את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור", שכן אלוהים יביא כל מעשה במשפט (י"ב 13-14).

ב. ערכם של דברי החכמה והקריאה להישמע להם (פס׳ 9–12).

^‎⁹‏ וְיֹתֵ֕ר שֶׁהָיָ֥ה קֹהֶ֖לֶת חָכָ֑ם ע֗וֹד לִמַּד־דַּ֙עַת֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאִזֵּ֣ן וְחִקֵּ֔ר תִּקֵּ֖ן מְשָׁלִ֥ים הַרְבֵּֽה׃ ^‎¹⁰‏ בִּקֵּ֣שׁ קֹהֶ֔לֶת לִמְצֹ֖א דִּבְרֵי־חֵ֑פֶץ וְכָת֥וּב יֹ֖שֶׁר דִּבְרֵ֥י אֱמֶֽת׃ ^‎¹¹‏ דִּבְרֵ֤י חֲכָמִים֙ כַּדָּ֣רְבֹנ֔וֹת וּֽכְמַשְׂמְר֥וֹת נְטוּעִ֖ים בַּעֲלֵ֣י אֲסֻפּ֑וֹת נִתְּנ֖וּ מֵרֹעֶ֥ה אֶחָֽד׃ ^‎¹²‏ וְיֹתֵ֥ר מֵהֵ֖מָּה בְּנִ֣י הִזָּהֵ֑ר עֲשׂ֨וֹת סְפָרִ֤ים הַרְבֵּה֙ אֵ֣ין קֵ֔ץ וְלַ֥הַג הַרְבֵּ֖ה יְגִעַ֥ת בָּשָֽׂר׃

פסוקים 9-14 מהווים את חתימת ספר קהלת. ניתן לחלקם לשני חלקים: הערכה לחוכמתו של קהלת, לדרכי הוראתו ולתועלת דברי החכמה, בצירוף אזהרה לקורא (פסוקים 9-12); והמסקנה המסכמת של הספר – יראת אלוהים, שמירת מצוותיו וההכרה במשפטו (פסוקים 13-14).

פסוק 9 – חכמה הנמסרת לעם

בפסוק 9 מתואר קהלת בגוף שלישי, בשונה מקטעים רבים בגוף הספר שבהם הוא מדבר בגוף ראשון. משום כך יש המציעים שפסוקי החתימה נכתבו בידי עורך שהציג את דברי קהלת וסיכם אותם. עם זאת, השימוש בגוף שלישי כשלעצמו אינו מכריע בשאלת זהות הכותב. גם אם החתימה נכתבה בידי עורך, אין בכך כשלעצמו כדי לשלול את ייחוס דברי קהלת לשלמה או לגרוע מסמכותם כחלק מכתבי הקודש.

הכתוב מעיד שקהלת היה חכם, אך לא שמר את חכמתו לעצמו: הוא לימד את העם דעת. חכמתו שימשה לטובת אחרים, כדי לסייע להם להבין את החיים ולנהוג בתבונה.

המילים "וְאִזֵּן וְחִקֵּר, תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה" מתארות עבודה יסודית ומדוקדקת. קהלת שקל את הדברים, בחן אותם וסידר משלים רבים. הוא לא הסתפק בהשמעת מחשבות מזדמנות, אלא טרח להעמיד לפני שומעיו דברי חכמה שנבחנו ונערכו בקפידה.

אפשר שחקירה זו כללה גם בחינה של דברי חכמים אחרים, אך הפסוק אינו אומר זאת במפורש. הדגש הוא על אחריותו של קהלת לבחון את הדברים ולהביאם לעם בדרך ראויה.

תיאור זה מזכיר את בקשתו של שלמה מאלוהים לקבל לב שומע, כדי לשפוט את עמו ולהבחין בין טוב לרע (מל"א ג 9). החכמה שביקש נועדה למילוי אחריותו כלפי העם. גם הוראתו כאן, בדומה לספר משלי, מבטאת את השימוש בחכמה לטובת אחרים.

פסוק 10 – דברי חפץ ודברי אמת

קהלת ביקש למצוא "דִּבְרֵי חֵפֶץ" – מילים נעימות, מושכות וראויות להישמע. הוא נתן את דעתו לא רק לתוכן הוראתו, אלא גם לדרך שבה יציג אותה, כדי שהשומעים יוכלו להבינה ולקבלה.

עם זאת, נעימות הדברים לא באה על חשבון אמיתותם: "וְכָתוּב יֹשֶׁר, דִּבְרֵי אֱמֶת". דבריו הכתובים היו ישרים ואמיתיים. קהלת ביקש למסור אמת בלשון ראויה, ולא לרצות את שומעיו באמצעות דברים נעימים אך מטעים.

מכאן גם אחריותו של כל מורה לדבר אלוהים: ללמד באופן ברור ומעורר עניין, תוך נאמנות לאמת. ניסוח נאה מועיל כאשר הוא מסייע להבנת האמת ולהפנמתה.

יישום: חכמה שאנו רוכשים בלימוד דבר אלוהים ראוי שתשרת גם אחרים. שאול מעודד את המאמינים ללמד ולהוכיח איש את רעהו בכל חכמה, כאשר דבר המשיח שוכן בהם בשפע (קולוסים ג 16). שיתוף באמת, בענווה ובאהבה, עשוי לסייע לנו ולאחרים לתקן את דרכינו ולגדול ביראת אלוהים.

פסוק 11 – דברי חכמה המכוונים ומייצבים

מהי תועלתם של דברי החכמה לחיי השומעים? קהלת מציג שני דימויים: דורבנות ומסמרות נטועים.

הדורבן הוא כלי מחודד המשמש להכוונת הבהמה ולהמרצתה להתקדם. בדומה לכך, דברי החכמה מעוררים את האדם, מתקנים את דרכו ומכוונים אותו אל הדרך הראויה. לעיתים תוכחה זו אינה נעימה, אך מטרתה להיטיב עם השומע.

המסמרות הנטועים מדגישים היבט נוסף: כשם שמסמר התקוע היטב מקבע דבר במקומו, כך דברי חכמה הנקלטים בלב נאחזים בו ומעניקים לאדם יציבות. הם מסייעים לו לזכור את האמת ולכוון על פיה את בחירותיו.

הביטוי "בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת" מתפרש בדרכים שונות: יש הרואים בו התייחסות לחכמים האוספים או מלמדים דברי חכמה, ויש המבינים אותו ביחס לדברי החכמה המכונסים בקבצים. כך או כך, הפסוק מדגיש את כוחם של דברי החכמה להכווין את האדם ולבסס אותו בדרך ראויה.

דברים אלו "נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד". לפי פירוש מקובל, הרועה האחד הוא אלוהים – המקור לחכמה האמיתית, הדואג לאדם ומדריך אותו.[4] ריבוי החכמים אינו מבטל את אחדות המקור שממנו ניתנת חכמה זו.

יישום: עלינו לקבל את דבר אלוהים בלב נכון ללמוד ולהשתנות. לעיתים הוא מנחם ומעודד, ולעיתים הוא מוכיח וחושף טעות שעלינו לתקן. בשני המקרים הוא מכוון אותנו לחיים ביראת אלוהים. לכן ראוי להתמיד בקריאת כתבי הקודש, להתבונן בהם וליישם את הנלמד.

פסוק 12 – גבולות העיסוק בספרים

לאחר השבח לדברי החכמה באה אזהרה: "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה, בְּנִי, הִזָּהֵר; עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר".

אפשר להבין את תחילת הפסוק כאזהרה מפני דברי חכמה החורגים מן הדברים שניתנו מאת הרועה האחד. אפשר גם להבינה כאזהרה נוספת בדבר העיסוק הבלתי פוסק בספרים ובלימוד. בשתי ההבנות נדרש הקורא לשיקול דעת: ריבוי ספרים וריבוי עיסוק בהם אינם מבטיחים השגת חכמה.

אין כאן ביטול של ערך הלימוד – הרי הפסוקים הקודמים משבחים את חקירתו המדוקדקת של קהלת. עם זאת, לעשיית ספרים אין סוף, ועיסוק מרובה בהם מעייף את הגוף. האדם עלול להמשיך לחפש ולצבור ידע בלי להניח לאמת שכבר למד להדריך את חייו.

יישום: ראוי לבחור חומר קריאה מועיל ולבחון את הנלמד לאור כתבי הקודש. ספרים אחרים עשויים להעשיר את ידיעותינו, אך אין להעניק להם את סמכותו של דבר אלוהים. תכלית הלימוד היא להכיר את האמת ולחיות על פיה. אל תסתפק בצבירת ידע; הנח לדבר אלוהים להוביל אותך ליראתו ולציות לו.

ג. סוף דבר: ירא את אלוהים ושמור את מצוותיו, כי כל מעשה, גלוי ונסתר, יובא במשפט (פס׳ 13–14).

^‎¹³‏ ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֹתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָאָדָֽם׃ ^‎¹⁴‏ כִּ֤י אֶת־כָּל־מַֽעֲשֶׂ֔ה הָאֱלֹהִ֛ים יָבִ֥א בְמִשְׁפָּ֖ט עַ֣ל כָּל־נֶעְלָ֑ם אִם־ט֖וֹב וְאִם־רָֽע׃

פסוק 13 – מסקנת הכול: ירא את אלוהים ושמור את מצוותיו

שלמה כתב רבות על החכמה ועל דרכי החיים, הן בספר קהלת והן בספר משלי. כעת, בסיום ספר קהלת, הוא מציג את המסקנה שעל הקורא לאמץ וליישם: "אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת־מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי־זֶה כָּל־הָאָדָם".

"סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע" – לאחר שנשמעו הדברים ונבחנו דרכי החיים המתוארות בספר, זו המסקנה המסכמת. קהלת אינו טוען שכל תעלומות החיים נפתרו. האדם עדיין אינו מסוגל להבין את כל מעשי אלוהים, אך הוא יודע כיצד עליו לחיות לפניו: ביראת אלוהים ובשמירת מצוותיו.

יראת אלוהים היא הכרה בגדולתו, בקדושתו ובסמכותו, המתבטאת בכבוד כלפיו, באמון בו ובציות לדברו. לכן קהלת מצרף ליראה את שמירת המצוות: יראה אמיתית אינה נשארת הצהרה בפה, אלא מכוונת את בחירותיו ומעשיו של האדם (יעקב ב 14-26).

"כִּי־זֶה כָּל־הָאָדָם" – זוהי חובתו של כל אדם, ובה מתבטאת תכלית חייו לפני בוראו. האדם אינו חי לעצמו ואינו הסמכות העליונה הקובעת מה טוב ומה רע. כולנו נבראנו בידי אלוהים, אנו חייבים לו דין וחשבון, ונועדנו לחיות לכבודו.

פסוק 14 – אלוהים יביא הכול במשפט

"כִּי אֶת־כָּל־מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט, עַל כָּל־נֶעְלָם, אִם־טוֹב וְאִם־רָע".

פסוק 14 מסביר מדוע על האדם לירוא את אלוהים ולשמור את מצוותיו: חייו ומעשיו נתונים למשפטו של הבורא. המשפט מקיף כל מעשה, טוב או רע, ואף את הנסתר מעיני בני האדם.

לאורך הספר קהלת תיאר עוולות שאינן זוכות לתיקון נראה לעין, רשעים המצליחים וצדיקים הסובלים. כעת הוא מזכיר לנו שהמציאות הנראית לעינינו אינה סוף הסיפור: אלוהים יביא הכול במשפט. שום עוול אינו נסתר ממנו, ושום מעשה טוב אינו נעלם מעיניו.

דברים אלו תואמים את המתואר במזמור קל"ט: אלוהים מכיר את האדם, את דרכיו ואת מחשבותיו, ואין מקום שבו יוכל להסתתר מפניו. לכן יראת אלוהים נוגעת גם לחיים הפנימיים – למחשבות, לרצונות ולמניעים שמהם נובעים המעשים.

גם בישעיה י"א 1-5 מתואר המשיח, החוטר מגזע ישי, כשופט בצדק. הוא אינו שופט רק לפי מראה עיניו או משמע אוזניו. משפטו אינו מוגבל לרושם חיצוני או למידע חלקי, כפי שקורה במשפטם של בני אדם.

יישום לאור הברית החדשה: עלינו לבחון לא רק כיצד אנו נראים בעיני אחרים, אלא כיצד אנו חיים לפני אלוהים, המכיר את לבנו. האמונה החיה ניכרת במעשים הנובעים ממנה, כפי שמלמד יעקב בפרק ב. עם זאת, המעשים אינם קונים לנו ישועה: אנו נושעים בחסד אלוהים באמצעות אמונה בישוע המשיח, ונבראים בו למעשים טובים (אפסים ב 8-10). יראת אלוהים וציות לדברו הם פרי של חיים שהשתנו בחסדו.

סיכום הספר

קהלת בחן את החכמה, התענוגות, העושר והעמל, והראה שאין בכוחם להעניק לאדם יתרון נצחי או שליטה בחייו. האדם מוגבל בהבנתו, אינו שולט בעתידו ואינו יכול למנוע את מותו.

עם זאת, קהלת מעודד אותנו לעבוד בנאמנות וליהנות בהכרת תודה מן הטוב שאלוהים מעניק. היכולת ליהנות מן החיים היא עצמה מתנתו.

לכן מסקנת הספר היא קריאה לחיים ביראת אלוהים: זכור את בוראך, קבל בתודה את מתנותיו, שמור את מצוותיו וחיה מתוך הכרה שתיתן לו דין וחשבון.

אל תדחה למחר את הציות לדבר אלוהים שאתה יודע היום.

[1] קאסוטו. חמש מגילות – קהלת. עמוד 101, ש. ל. גורדון: חמש מגילות – קהלת, עמוד 112. קייל ודליטש: כרך 6: קהלת, עמוד 402.

[2] Robert Letham, The Holy Trinity: In Scripture, History, Theology, and Worship (Phillipsburg, NJ: P&R Publishing, 2004). pp. 407, 412, 414, 418, 422-423.

[3] עולם התנ"ך: מגילות. קהלת עמוד 208.

[4] Keil & Delitzsch, Commentary on the Old Testament, Ecclesiastes. Grand Rapids, 1993, page 435.