קהלת פרק ז׳ - ישוע המשיח

פרק ז:

‎¹ ט֥וֹב שֵׁ֖ם מִשֶּׁ֣מֶן ט֑וֹב וְי֣וֹם הַמָּ֔וֶת מִיּ֖וֹם הִוָּלְדֽוֹ׃ ^‎²‏ ט֞וֹב לָלֶ֣כֶת אֶל־בֵּֽית־אֵ֗בֶל מִלֶּ֙כֶת֙ אֶל־בֵּ֣ית מִשְׁתֶּ֔ה בַּאֲשֶׁ֕ר ה֖וּא ס֣וֹף כָּל־הָאָדָ֑ם וְהַחַ֖י יִתֵּ֥ן אֶל־לִבּֽוֹ׃ ^‎³‏ ט֥וֹב כַּ֖עַס מִשְּׂחֹ֑ק כִּֽי־בְרֹ֥עַ פָּנִ֖ים יִ֥יטַב לֵֽב׃ ^‎⁴‏ לֵ֤ב חֲכָמִים֙ בְּבֵ֣ית אֵ֔בֶל וְלֵ֥ב כְּסִילִ֖ים בְּבֵ֥ית שִׂמְחָֽה׃ ^‎⁵‏ ט֕וֹב לִשְׁמֹ֖עַ גַּעֲרַ֣ת חָכָ֑ם מֵאִ֕ישׁ שֹׁמֵ֖עַ שִׁ֥יר כְּסִילִֽים׃ ^‎⁶‏ כִּ֣י כְק֤וֹל הַסִּירִים֙ תַּ֣חַת הַסִּ֔יר כֵּ֖ן שְׂחֹ֣ק הַכְּסִ֑יל וְגַם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ ^‎⁷‏ כִּ֥י הָעֹ֖שֶׁק יְהוֹלֵ֣ל חָכָ֑ם וִֽיאַבֵּ֥ד אֶת־לֵ֖ב מַתָּנָֽה׃ ^‎⁸‏ ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ ט֥וֹב אֶֽרֶךְ־ר֖וּחַ מִגְּבַהּ־רֽוּחַ׃ ^‎⁹‏ אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ׃ ^‎¹⁰‏ אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵחָכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה׃

^‎¹¹‏ טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה וְיֹתֵ֖ר לְרֹאֵ֥י הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ^‎¹²‏ כִּ֛י בְּצֵ֥ל הַֽחָכְמָ֖ה בְּצֵ֣ל הַכָּ֑סֶף וְיִתְר֣וֹן דַּ֔עַת הַֽחָכְמָ֖ה תְּחַיֶּ֥ה בְעָלֶֽיהָ׃ ^‎¹³‏ רְאֵ֖ה אֶת־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לְתַקֵּ֔ן אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עִוְּתֽוֹ׃ ^‎¹⁴‏ בְּי֤וֹם טוֹבָה֙ הֱיֵ֣ה בְט֔וֹב וּבְי֥וֹם רָעָ֖ה רְאֵ֑ה גַּ֣ם אֶת־זֶ֤ה לְעֻמַּת־זֶה֙ עָשָׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים עַל־דִּבְרַ֗ת שֶׁלֹּ֨א יִמְצָ֧א הָֽאָדָ֛ם אַחֲרָ֖יו מְאֽוּמָה׃ ^‎¹⁵‏ אֶת־הַכֹּ֥ל רָאִ֖יתִי בִּימֵ֣י הֶבְלִ֑י יֵ֤שׁ צַדִּיק֙ אֹבֵ֣ד בְּצִדְק֔וֹ וְיֵ֣שׁ רָשָׁ֔ע מַאֲרִ֖יךְ בְּרָעָתֽוֹ׃ ^‎¹⁶‏ אַל־תְּהִ֤י צַדִּיק֙ הַרְבֵּ֔ה וְאַל־תִּתְחַכַּ֖ם יוֹתֵ֑ר לָ֖מָּה תִּשּׁוֹמֵֽם׃ ^‎¹⁷‏ אַל־תִּרְשַׁ֥ע הַרְבֵּ֖ה וְאַל־תְּהִ֣י סָכָ֑ל לָ֥מָּה תָמ֖וּת בְּלֹ֥א עִתֶּֽךָ׃ ^‎¹⁸‏ ט֚וֹב אֲשֶׁ֣ר תֶּאֱחֹ֣ז בָּזֶ֔ה וְגַם־מִזֶּ֖ה אַל־תַּנַּ֣ח אֶת־יָדֶ֑ךָ כִּֽי־יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים יֵצֵ֥א אֶת־כֻּלָּֽם׃ ^‎¹⁹‏ הַֽחָכְמָ֖ה תָּעֹ֣ז לֶחָכָ֑ם מֵֽעֲשָׂרָה֙ שַׁלִּיטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ בָּעִֽיר׃

^‎²⁰‏ כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא׃ ^‎²¹‏ גַּ֤ם לְכָל־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר יְדַבֵּ֔רוּ אַל־תִּתֵּ֖ן לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תִשְׁמַ֥ע אֶֽת־עַבְדְּךָ֖ מְקַלְלֶֽךָ׃ ^‎²²‏ כִּ֛י גַּם־פְּעָמִ֥ים רַבּ֖וֹת יָדַ֣ע לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר גַּם־אַתְּ [אַתָּ֖ה] קִלַּ֥לְתָּ אֲחֵרִֽים׃ ^‎²³‏ כָּל־זֹ֖ה נִסִּ֣יתִי בַֽחָכְמָ֑ה אָמַ֣רְתִּי אֶחְכָּ֔מָה וְהִ֖יא רְחוֹקָ֥ה מִמֶּֽנִּי׃ ^‎²⁴‏ רָח֖וֹק מַה־שֶּׁהָיָ֑ה וְעָמֹ֥ק עָמֹ֖ק מִ֥י יִמְצָאֶֽנּוּ׃ ^‎²⁵‏ סַבּ֨וֹתִֽי אֲנִ֤י וְלִבִּי֙ לָדַ֣עַת וְלָת֔וּר וּבַקֵּ֥שׁ חָכְמָ֖ה וְחֶשְׁבּ֑וֹן וְלָדַ֙עַת֙ רֶ֣שַׁע כֶּ֔סֶל וְהַסִּכְל֖וּת הוֹלֵלֽוֹת׃ ^‎²⁶‏ וּמוֹצֶ֨א אֲנִ֜י מַ֣ר מִמָּ֗וֶת אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁר־הִ֨יא מְצוֹדִ֧ים וַחֲרָמִ֛ים לִבָּ֖הּ אֲסוּרִ֣ים יָדֶ֑יהָ ט֞וֹב לִפְנֵ֤י הָאֱלֹהִים֙ יִמָּלֵ֣ט מִמֶּ֔נָּה וְחוֹטֵ֖א יִלָּ֥כֶד בָּֽהּ׃ ^‎²⁷‏ רְאֵה֙ זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אָמְרָ֖ה קֹהֶ֑לֶת אַחַ֥ת לְאַחַ֖ת לִמְצֹ֥א חֶשְׁבּֽוֹן׃ ^‎²⁸‏ אֲשֶׁ֛ר עוֹד־בִּקְשָׁ֥ה נַפְשִׁ֖י וְלֹ֣א מָצָ֑אתִי אָדָ֞ם אֶחָ֤ד מֵאֶ֙לֶף֙ מָצָ֔אתִי וְאִשָּׁ֥ה בְכָל־אֵ֖לֶּה לֹ֥א מָצָֽאתִי׃ ^‎²⁹‏ לְבַד֙ רְאֵה־זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָדָ֖ם יָשָׁ֑ר וְהֵ֥מָּה בִקְשׁ֖וּ חִשְּׁבֹנ֥וֹת רַבִּֽים׃

חלוקת פרק ז

א. החכם בוחר במה שמעצב את אופיו ומלמדו את תכלית החיים, ונמנע מדרכי הכסילות המשחיתות את הלב (פס׳ 1-10).

ב. החכם מקבל בענווה את מעשי אלוהים וחי ביראתו, גם כאשר אינו מבין את דרכי השגחתו (פס׳ 11-18).

ג. לאור השפעת החטא על האדם, החכמה מדריכה את ירא האלוהים כיצד לחיות בתבונה בעולם חוטא (פס׳ 19-29).

א. החכם בוחר במה שמעצב את אופיו ומלמדו את תכלית החיים, ונמנע מדרכי הכסילות המשחיתות את הלב (פס׳ 1-10).

פסוקים 1-6: מה באמת טוב לאדם?

פרק ו הסתיים בשאלה: "כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים?" (ו 12). כעת קהלת מתחיל להשיב על השאלה באמצעות סדרה של אמרות הבנויות בתבנית "טוב… מן": שם טוב משמן טוב; יום המוות מיום היוולדו; בית אבל מבית משתה; צער משחוק; וגערת חכם משיר כסילים.

אין כאן הערצה לסבל או הסתייגות משמחה. קהלת כבר לימד ששמחה והנאה מן הטובה הן מתנות אלוהים (ב 24; ג 12-13; ה 17-19). הנקודה כאן אחרת: לא תמיד הדבר הנעים יותר הוא גם הדבר המועיל יותר. החכם מעדיף את המקום והחוויה שבהם אופיו מתעצב וליבו נאלץ להתמודד בכנות עם המציאות. פסוק 2 מציין זאת במפורש: "וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ."

"טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב, וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ."

יש כאן משחק מילים יפה: שֵׁם – שֶׁמֶן. שמן מבושם ומשובח היה יקר ערך וסימל עושר, הנאה וחגיגיות, אך שמו הטוב של האדם – המוניטין שרכש באמצעות אופיו ומעשיו – יקר ממנו.[1]

החלק השני של הפסוק מעמיק את הרעיון: "וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ." ביום לידתו של אדם עדיין איננו יודעים כיצד יחיה, איזה אופי יפתח ואיזה שם יותיר אחריו. ביום מותו, לעומת זאת, מסלול חייו כבר נפרש לעיני כול. לכן ערכו של אדם אינו נמדד רק בעצם היותו חי, אלא באופי שפיתח ובפירות שחייו הניבו לכבוד אלוהים ולטובת הזולת (מתי ז 15-20).

מכאן עולה שאלה ראויה לחקר הלב: אילו מחשבות עולות בלב אנשים כאשר מזכירים את שמך? האם הם חפצים להיות בקרבתך? האם דבריך ומעשיך מעודדים אותם ומביאים להם ברכה?

פסוקים 2-4: מדוע טוב יותר ללכת אל בית אבל מללכת אל בית משתה?

אין כל פסול בשמחה, בחגיגת חתונה, יום הולדת או אירוע משמח אחר. אולם באירוע שמחה קל יותר להסיח את הדעת מן השאלות העמוקות של החיים. בית אבל, לעומת זאת, מעמיד את האדם מול אמת שאינו יכול להתחמק ממנה: "בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם." המוות מחכה לכל אדם, ולכן "הַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ."

בבית אבל האדם נזכר שקיומו בעולם הזה מוגבל. הוא נדרש לבחון את חייו, את סדרי העדיפויות שלו ואת מצבו לפני אלוהים. בדרך זו, מקום של צער עשוי להעניק לאדם חכמה שאירוע של שמחה אינו מעניק לו.

אולי אין זה מנהג נפוץ, אך לעיתים אני בוחר לבקר בבית קברות. שם אני קורא את המילים שנבחרו לסכם את חייו של האדם; שם אני קורא פסוקים שנחרטו על המצבה ומעידים על האמונה והתקווה שבהן החזיק בחייו – תקווה באלוהים ובחיים שלאחר המוות.

בין המצבות ניתן ללמוד לא מעט על אנשים שפעם חיו, פעלו, אהבו וקיוו, וכעת שרידיהם מונחים תחת אבן מצבה. דווקא שם אני נזכר ביתר שאת במציאות חייו של האדם ובאחריתו, ושם אני נוטה לבחון לעומק רב יותר את אשר בליבי. במובן זה מתקיימים דברי קהלת: "וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ."

מכאן ממשיך קהלת: "טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק, כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב." בהקשר זה "כעס" מציין בעיקר צער, יגון או מועקה.[2] אין הכוונה שעצבות כשלעצמה טובה, אלא שצער עשוי לפעול בלב האדם לטובה. פנים עצובות יכולות להעיד על תהליך פנימי שבו האדם חושב, בוחן את דרכיו, לומד ומתבגר.

לכן "לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל, וְלֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה." החכם אינו אוהב סבל, אך הוא מוכן להיות במקום שבו ילמד אמת חשובה על החיים. הכסיל, לעומתו, מבקש בעיקר את המקום שבו יוכל ליהנות ולהימנע ממחשבה רצינית על חייו ותכליתם.

האם אנו נמנעים מבית אבל מפני שאיננו יודעים מה לומר, או מפני שהוא מאלץ גם אותנו לחשוב על סופנו? אילו מחשבות עולות בליבנו כאשר אנו עומדים ליד אדם שאיבד את יקירו?

פסוקים 5-6: אותו עיקרון נכון גם לגבי הדברים שאנו מוכנים לשמוע: "טוֹב לִשְׁמֹעַ גַּעֲרַת חָכָם מֵאִישׁ שֹׁמֵעַ שִׁיר כְּסִילִים."

גערה של אדם חכם אינה תמיד נעימה לאוזן, אך היא עשויה לחשוף טעות, לתקן דרך ולהציל את האדם מהמשך חיים בכיוון פסול (משלי י"ג 1; י"ז 10). לעומתה, "שיר כסילים" עשוי להיות נעים ומשעשע, ואפשר שיש בו גם משמעות של שבח או חנופה, אך הוא אינו מעניק לאדם את התיקון שהוא זקוק לו.

קהלת מדמה את שחוק הכסיל ל"קוֹל הַסִּירִים תַּחַת הַסִּיר." הקוצים היבשים מתלקחים במהירות ומשמיעים קול רב, אך גם נשרפים במהירות ואינם מספקים אש יציבה לאורך זמן. כך גם שחוקו של הכסיל: הרבה רעש והתלהבות רגעית, אך מעט מאוד תועלת מתמשכת.[3] ולכן גם זה הבל.

העיקרון המאחד את פסוקים 1-6 הוא אפוא פשוט אך נוקב: האדם החכם אינו שואל רק "מה נעים לי?", אלא "מה יועיל לנפשי, יעצב את אופיי וילמד אותי לחיות נכון לפני אלוהים?"

פסוקים 7-10: סכנות המאיימות גם על החכם

לאחר שקהלת הציג את יתרונותיה של החכמה, הוא מזהיר מפני סכנות העלולות לפגוע גם באדם חכם: עושק, שוחד, גאווה, חוסר סבלנות, כעס והתרפקות בלתי-חכמה על העבר.

פסוק 7: "כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם, וִיאַבֵּד אֶת־לֵב מַתָּנָה."

אפילו אדם חכם אינו חסין מפני השפעתה המשחיתה של המציאות החוטאת. עושק עלול להוציא גם את החכם משיקול דעתו ולהביאו לידי התנהגות כסילית. יש המפרשים שהכוונה במיוחד לחכם הנכנע לפיתוי להשתמש בכוחו כדי לעשוק אחרים.

"וִיאַבֵּד אֶת־לֵב מַתָּנָה" – בהקשר זה "מתנה" היא ככל הנראה מתנה שנועדה להשפיע על מקבלה, כלומר שוחד. השוחד משחית את הלב, מטשטש את שיקול הדעת ומסלף את המשפט (שמות כ"ג 8; דברים ט"ז 19; משלי ט"ו 27).

הלקח ברור: עצם היותו של אדם חכם אינו מבטיח שיישאר חכם. כאשר הוא מאפשר לאהבת בצע, עושק או שוחד לחדור לליבו, גם חכמתו עלולה להתעוות.

פסוק 8: "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ; טוֹב אֶרֶךְ־רוּחַ מִגְּבַהּ־רוּחַ."

אל תמהר לקבוע את ערכו של דבר על פי ראשיתו בלבד. רעיון עשוי להיראות בתחילתו מבטיח ומרשים, ורק לאחר זמן יתברר טיבו האמיתי. האחרית מאפשרת לראות את הפרי ואת התוצאה.

אך כדי להמתין לאחרית נדרשת אריכות רוח. לכן קהלת מצרף מיד: "טוֹב אֶרֶךְ־רוּחַ מִגְּבַהּ־רוּחַ." החכם אינו ממהר להסיק מסקנות או להגיב בפזיזות. הוא מוכן להמתין, להתבונן וללמוד. לעומתו, גבה הרוח עלול לבטוח בעצמו יתר על המידה, למהר לשפוט ולהתקשות להמתין להתפתחותו של הדבר.

פסוק 9: "אַל־תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס, כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ."

אל תמהר לכעוס ולהתרגז על כל דבר רע, או אפילו על מה שנראה לך כרע. קהלת אינו אומר שלעולם אין מקום לכעס מוצדק, אלא מזהיר מפני רוח הנחפזת לכעוס.

הביטוי "כעס בחיק כסילים ינוח" חריף במיוחד: אצל הכסיל הכעס אינו רק מבקר לרגע – הוא מתיישב ונשאר. הכעס נעשה חלק מאופיו ומכתיב את תגובותיו.

גם כאשר יש סיבה מוצדקת לתקן טעות או למחות נגד עוול, תגובה הנשלטת בידי כעס עלולה להוסיף עוול על העוול. לכן מתאים כאן העיקרון שביעקב א 19-20: "יְהִי כָל־אִישׁ מהיר לשמוע, בלתי נחפז לדבר וקשה לכעוס, שהרי כעס אדם לֹא יִפְעַל צִדְקַת אֱלֹהִים."

מי מאיתנו לא הגיב פעם בכעס ולאחר מכן הצטער על דבריו? דווקא ברגע כזה ראוי לעצור, ולו לזמן קצר, לחשוב ולהתפלל לפני שמגיבים. אין הכוונה להתעלם מטעות שיש לתקן, אלא להגיב בדרך שבה גם התיקון עצמו נעשה בחכמה וביראת אלוהים.

פסוק 10: "אַל־תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה, כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל־זֶה."

בני אדם נוטים להתרפק על העבר ולצייר אותו בצבעים יפים יותר מן המציאות: פעם האנשים היו טובים יותר; פעם הייתה יותר אמונה; פעם החברה הייתה מוסרית יותר; פעם הכול היה טוב יותר.

קהלת אינו אוסר ללמוד מן העבר או להכיר בכך שבתקופות מסוימות היו דברים טובים יותר מאשר בתקופות אחרות. הוא מזהיר מפני אידיאליזציה בלתי-ביקורתית של העבר הנובעת מחוסר שביעות רצון מן ההווה.

"כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל־זֶה." די לקרוא את כתבי הקודש כדי להיווכח שבכל דור היו חטא, כסילות, עושק ומרד באלוהים, ובכל דור גם פעל אלוהים בחסדו בקרב בני אדם נאמנים.

החכם אינו בורח מן ההווה באמצעות געגועים לעבר מדומיין. הוא לומד מן העבר – מהצלחותיו ומכישלונותיו – ומיישם את לקחיו במקום ובזמן שבהם אלוהים העמיד אותו.

כך מתבטאת יראת אלוהים: לא להתלונן על הדור שבו אנו חיים, אלא לשאול כיצד עלינו לחיות בו בחכמה ובנאמנות.

פסוקים 8-10 מחוברים באמצעות אותה תכונה — סבלנות. אל תמהר לשפוט דבר לפני אחריתו (8); אל תמהר לכעוס (9); ואל תמהר לשפוט את תקופתך כנחותה מן העבר: המתן לפני שאתה שופט אירוע; המתן לפני שאתה מגיב לאדם; ואל תשפוט בפזיזות את התקופה שבה אלוהים הציב אותך. זה החוט המקשר החזק ביותר בפסוקים 8-10.

ב. החכם מקבל בענווה את מעשי אלוהים וחי ביראתו, גם כאשר אינו מבין את דרכי השגחתו (פס׳ 11-18).

פסוקים 11–12: יתרונה של החכמה

"טוֹבָה חָכְמָה עִם־נַחֲלָה וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ."

חכמה ונחלה הן שתיהן נכסים בעלי ערך לאדם החי "תחת השמש". יש המפרשים את הפסוק במשמעות: טובה חכמה כאשר היא באה יחד עם נחלה. אדם שזכה גם לנכסים וגם לחכמה נמצא בעמדה טובה, משום שחוכמתו מאפשרת לו להשתמש בנכסיו באופן מועיל ונכון.

אחרים מבינים את המילה "עִם" במשמעות השוואתית: חכמה טובה כמו נחלה. לפי הבנה זו, קהלת מציב זו לצד זו שתי מתנות המעניקות יתרון לאדם בחייו – חכמה ורכוש.

כך או כך, פסוק 12 מבהיר שהשניים אכן מעניקים מידה של הגנה: "כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף." כשם שצל מעניק מחסה מן השמש, כך גם כסף וחכמה עשויים להגן על האדם מפני קשיים שונים בחיים. כסף מאפשר לאדם להתמודד עם צרכים ומצוקות חומריות, ואילו החכמה מדריכה אותו לקבל החלטות נכונות ולהימנע מדרכים הרסניות.

אולם כאן קהלת מציין את יתרונה של החכמה על פני הכסף: "וְיִתְרוֹן דַּעַת – הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ."

הכסף יכול להעניק הגנה מסוימת, אך אין בכוחו להפוך אדם לחכם. החכמה, לעומת זאת, שומרת על בעליה ומדריכה אותו בדרך חיים. אדם יכול לאבד את כספו בגלל כסילותו, אך החכמה עשויה להצילו מן ההחלטות שהיו מביאות עליו אובדן (השווה משלי ג 18; ד 6 – "אַל־תַּעַזְבֶהָ וְתִשְׁמְרֶךָ; אֱהָבֶהָ וְתִצְּרֶךָ.").

לפיכך, אין קהלת מלמד שהחכם בהכרח עשיר, אלא שהחכמה והרכוש הם שניהם בעלי ערך בחיים, ובכל זאת לחכמה יתרון שאין לכסף.

כדברי ש. ל. גורדון: "הדעת לפעמים ממלאה את מקום הכסף, בשעה שהכסף לא ימלא לעולם את מקום החכמה".[4]

שלמה אינו שולל כסף, שמחה, משתה או נחלה. הוא מסדר אותם במקומם הנכון. הם יכולים להיות טובים, אך החכמה היא שמלמדת את האדם כיצד להשתמש בטוב שאלוהים שם בידיו.

פסוקים 13-14 מהווים מעין סיכום ליחידה ומחזירים את הקורא לאחד הנושאים המרכזיים בספר קהלת – ריבונותו של אלוהים ומוגבלותו של האדם.

"רְאֵה אֶת־מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ."

קהלת קורא לאדם להתבונן במעשה אלוהים ולהכיר בכך שאין בכוחו לשנות כל מציאות שאלוהים בריבונותו קבע או התיר. אין הדבר מציין שיש טעות או עוול במעשי אלוהים, שהרי אלוהים אינו מעוות משפט (איוב ח 3; ל״ד 12). עם זאת, כתבי הקודש מלמדים שאלוהים בריבונותו עשוי לעוות את דרך הרשעים, כלומר לסכלה ולהכשילה כחלק ממשפטו הצודק (תהילים קמ״ו 9). לכן גם מציאות הנראית לאדם "מעוותת" אינה בהכרח מחוץ לתוכניתו ולשלטונו של אלוהים.

רעיון דומה כבר נאמר בפרק א: "מְעֻוָּת לֹא־יוּכַל לִתְקֹן" (א 15). אלא שכאן קהלת מוסיף את היסוד החשוב: המציאות נמצאת תחת ריבונות אלוהים. לפיכך החכם אינו מכלה את כוחו במאבק נגד מה שאין בכוחו לשנות, אלא לומד כיצד לחיות באמונה ובחכמה בתוך המציאות שאלוהים העמיד לפניו.

מכאן ממשיך קהלת: "בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב, וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה."

ביום שבו אלוהים מעניק לך טובה – קבל אותה בשמחה ובהודיה. אל תחשוש ליהנות מן הטובה שאלוהים שם בחלקך. עיקרון זה כבר חזר פעמים רבות בספר (ב 24; ג 12-13; ה 17-19).

אך "בְּיוֹם רָעָה רְאֵה" – כאשר באים ימים קשים, התבונן. חשוב. זכור שגם יום כזה אינו נמצא מחוץ לריבונותו של אלוהים. כפי שאמר איוב: "גַּם אֶת־הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת־הָרָע לֹא נְקַבֵּל?" (איוב ב 10).

"גַּם אֶת־זֶה לְעֻמַּת־זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים."

ימי הטובה וימי הרעה גם יחד נמצאים תחת שלטונו של אלוהים. האדם אינו יודע מראש איזו תקופה תבוא לאחר האחרת, ולכן אין ביכולתו לבנות את ביטחונו על נסיבות חייו. ביום טובה עליו להודות ולשמוח; ביום רעה עליו להתבונן, לבטוח ולהיכנע לחכמת אלוהים.

"עַל־דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה."

נראה שהכוונה היא שאלוהים לא העניק לאדם יכולת לדעת מראש מה יביא עמו העתיד. האדם אינו יודע מה יבוא אחרי מצבו הנוכחי – האם יום טובה או יום רעה – ואף אינו יודע מה יהיו התוצאות הסופיות של המאורעות שהוא חווה כעת.

רעיון זה מחזיר אותנו ישירות לסיום פרק ו: "מִי יַגִּיד לָאָדָם מַה יִּהְיֶה אַחֲרָיו תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?" (ו 12). האדם מוגבל בידיעתו, ולכן עליו להיזהר מלקבוע מהר מדי מהו "טוב" ומהו "רע" על פי הנסיבות בלבד. מה שנראה היום כרעה עשוי לשמש ביד אלוהים לתכלית טובה שאיננו מסוגלים לראות עדיין.

יש המפרשים את סוף הפסוק בדרך אחרת: אלוהים מאפשר לאדם לעבור בחייו הן ימי טובה והן ימי רעה, וכך הוא עובר את מלוא "בית הספר" של החיים.[5] אולם הדגש המרכזי בהקשר נראה כחוסר יכולתו של האדם לדעת מה צופן לו העתיד.

מכאן עולה עיקרון מרכזי להבנת החכמה בספר קהלת: החכמה אינה מעניקה לאדם שליטה בחיים או ידיעה של העתיד; היא מלמדת אותו כיצד לחיות נכון תחת ריבונותו המוחלטת של אלוהים – ליהנות בהודיה ביום טובה, לבטוח בו ביום רעה, ולהכיר בענווה שאיננו יודעים מה יביא עמו המחר.

להבנתי קיים חיבור ספרותי שכדאי להדגיש. בפסוק 8 אמר קהלת "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ", אבל בפסוק 14 מתברר מדוע האדם זקוק ל"אֶרֶךְ רוּחַ": הוא פשוט אינו יודע את האחרית כשהוא עדיין בראשית הדבר. לכן אל לו למהר להכריז שאירוע מסוים הוא אסון מוחלט או הצלחה מוחלטת. רק אלוהים רואה את כל התמונה. זו חוליה חזקה המחברת את פסוקים 8-14.

פסוקים 15-18: יראת אלוהים בין שתי טעויות

"אֶת־הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי: יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ, וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ."

קהלת מתאר מציאות שראה במהלך חייו הקצרים והחולפים: יש אדם צדיק שאובד בעודו בצדקתו, ויש רשע המאריך ימים למרות רשעותו. המציאות תחת השמש אינה תמיד פועלת לפי המשוואה הפשוטה שהצדיק זוכה מיד לחיים ארוכים ולטובה, ואילו הרשע מקבל מיד את העונש הראוי לו (השווה תהילים ע"ג).

אין בכך לומר שאלוהים אינו שופט בצדק, אלא שהאדם אינו יכול להסיק מנסיבות החיים המיידיות את מלוא משפטו ותוכניתו של אלוהים.

מכאן האזהרה המפתיעה: "אַל־תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל־תִּתְחַכַּם יוֹתֵר; לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם?"

קהלת בוודאי אינו מזהיר את האדם מפני קדושה רבה מדי או מפני ציות מלא מדי לאלוהים. כתבי הקודש לעולם אינם מציגים עודף קדושה כחטא. האזהרה היא מפני צדקות ההופכת לצדקנות וחכמה ההופכת ליומרה.

האדם עלול לחשוב שאם יהיה "צדיק מאוד" ו"חכם מאוד", הוא יוכל להבטיח לעצמו את התוצאות הרצויות בחיים. הוא עלול גם להציב את עצמו כשופט של האחרים, למדוד אותם לפי אמות המידה שקבע לעצמו ולהתנשא עליהם. כך צדקה לכאורה הופכת לגאווה רוחנית, וחכמה הופכת לביטחון עצמי מופרז. ראה את הדוגמא עם הפרוש והמוכס בבשורת על פי לוקס י"ח 9-14.

האדם ירא האלוהים מבקש לחיות בקדושה, אך עושה זאת בענווה. הוא יודע שגם צדקתו אינה הופכת אותו לריבון על חייו ואינה מאפשרת לו לדרוש מאלוהים תוצאה מסוימת.

מנגד מזהיר קהלת: "אַל־תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל־תְּהִי סָכָל; לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ?"

אם ראית רשע המאריך ימים, אל תסיק מכך שהרשעה משתלמת או שהחטא חסר תוצאות. קהלת אינו מעניק היתר ל"מעט רשעה". הוא מזהיר מפני המסקנה ההפוכה: מכיוון שלא כל רשע נענש מיד, אל תעז להתמסר לרשעה ולכסילות. דרך כזאת עלולה להביא את האדם לאבדון ואף לקצר את חייו.

בקרוב יוסיף קהלת: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה־טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (פסוק 20). ההכרה בכך שכל אדם חוטא אינה היתר לחטוא, אלא סיבה נוספת לענווה וליראת אלוהים.

ומהי אפוא הדרך הנכונה? "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם־מִזֶּה אַל־תַּנַּח אֶת־יָדֶךָ, כִּי־יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת־כֻּלָּם."

אחוז בשתי האזהרות גם יחד: אל תהפוך את הצדקה לצדקנות ואת החכמה ליומרה; ומנגד, אל תנצל את העובדה שהרשע לעיתים מצליח כדי להצדיק רשעה וכסילות. אין כאן "שביל זהב" המפשר בין צדקה לרשעה. המפתח הוא יראת אלוהים. ירא אלוהים שואף לצדקה ולחכמה, אך עושה זאת בענווה ובהכרה במגבלותיו; הוא מכיר בכך שאינו מושלם ואינו יודע את כל דרכי אלוהים, אך גם אינו משתמש בחולשתו האנושית כתירוץ לחטא.

יראת אלוהים שומרת את האדם משתי תהומות: מצדקות גאה מצד אחד, ומפשרה עם החטא מצד שני. לכן אל תנסה לשלוט בעתיד באמצעות צדקותך, ואל תסיק מן הסבלנות שאלוהים מגלה כלפי הרשע שאין טעם בצדקה.

ג. לאור השפעת החטא על האדם, החכמה מדריכה את ירא האלוהים כיצד לחיות בתבונה בעולם חוטא (פס׳ 19-29).

^‎¹⁹‏ הַֽחָכְמָ֖ה תָּעֹ֣ז לֶחָכָ֑ם מֵֽעֲשָׂרָה֙ שַׁלִּיטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ בָּעִֽיר׃ ^‎²⁰‏ כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא׃ ^‎²¹‏ גַּ֤ם לְכָל־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר יְדַבֵּ֔רוּ אַל־תִּתֵּ֖ן לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תִשְׁמַ֥ע אֶֽת־עַבְדְּךָ֖ מְקַלְלֶֽךָ׃ ^‎²²‏ כִּ֛י גַּם־פְּעָמִ֥ים רַבּ֖וֹת יָדַ֣ע לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר גַּם־אַתְּ [אַתָּ֖ה] קִלַּ֥לְתָּ אֲחֵרִֽים׃ ^‎²³‏ כָּל־זֹ֖ה נִסִּ֣יתִי בַֽחָכְמָ֑ה אָמַ֣רְתִּי אֶחְכָּ֔מָה וְהִ֖יא רְחוֹקָ֥ה מִמֶּֽנִּי׃ ^‎²⁴‏ רָח֖וֹק מַה־שֶּׁהָיָ֑ה וְעָמֹ֥ק עָמֹ֖ק מִ֥י יִמְצָאֶֽנּוּ׃ ^‎²⁵‏ סַבּ֨וֹתִֽי אֲנִ֤י וְלִבִּי֙ לָדַ֣עַת וְלָת֔וּר וּבַקֵּ֥שׁ חָכְמָ֖ה וְחֶשְׁבּ֑וֹן וְלָדַ֙עַת֙ רֶ֣שַׁע כֶּ֔סֶל וְהַסִּכְל֖וּת הוֹלֵלֽוֹת׃ ^‎²⁶‏ וּמוֹצֶ֨א אֲנִ֜י מַ֣ר מִמָּ֗וֶת אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁר־הִ֨יא מְצוֹדִ֧ים וַחֲרָמִ֛ים לִבָּ֖הּ אֲסוּרִ֣ים יָדֶ֑יהָ ט֞וֹב לִפְנֵ֤י הָאֱלֹהִים֙ יִמָּלֵ֣ט מִמֶּ֔נָּה וְחוֹטֵ֖א יִלָּ֥כֶד בָּֽהּ׃ ^‎²⁷‏ רְאֵה֙ זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אָמְרָ֖ה קֹהֶ֑לֶת אַחַ֥ת לְאַחַ֖ת לִמְצֹ֥א חֶשְׁבּֽוֹן׃ ^‎²⁸‏ אֲשֶׁ֛ר עוֹד־בִּקְשָׁ֥ה נַפְשִׁ֖י וְלֹ֣א מָצָ֑אתִי אָדָ֞ם אֶחָ֤ד מֵאֶ֙לֶף֙ מָצָ֔אתִי וְאִשָּׁ֥ה בְכָל־אֵ֖לֶּה לֹ֥א מָצָֽאתִי׃ ^‎²⁹‏ לְבַד֙ רְאֵה־זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָדָ֖ם יָשָׁ֑ר וְהֵ֥מָּה בִקְשׁ֖וּ חִשְּׁבֹנ֥וֹת רַבִּֽים׃

פסוק 19 משמש פסוק מעבר: מצד אחד הוא חותם את הדיון הקודם בכוחה של החכמה, ומצד אחר הוא מכין את הקרקע לדיון בגבולותיו של האדם החכם. "הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר." החכמה מעניקה לחכם כוח, יציבות והגנה רבים יותר מכוחם המצטבר של עשרה שליטים בעיר.

המספר עשר מציין ככל הנראה קבוצה שלמה של בעלי סמכות. גם אם עומדים לרשות העיר שליטים רבים, כוחה של החכמה רב מכוחם. שליטים עשויים להגן על העיר באמצעות סמכותם וכוחם, אך החכם מסוגל למנוע סכנות, לפתור משברים ולקבל החלטות נכונות באמצעות תבונה ושיקול דעת. בכך חוזר קהלת אל העיקרון שכבר ציין: "בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף, וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ" (ז 12).

אולם כוחה הרב של החכמה אינו הופך את החכם לאדם מושלם. לכן מוסיף שלמה בפסוק 20: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא." אפילו האדם החכם והצדיק ביותר עודנו אדם חוטא. אין אדם העושה תמיד את הטוב ולעולם אינו נכשל בחטא (השווה מלכים-א ח 46; משלי כ 9).

מכאן ועד סוף הפרק מתמודד קהלת עם החטא האנושי ועם הגבולות שהוא מציב בפני החכמה. מכיוון שכל בני האדם חוטאים, אין לקחת ללב כל דבר שהם אומרים (פס׳ 21-22); אין להניח שהחכמה האנושית תאפשר לאדם להבין הכול (פס׳ 23-25); יש להיזהר מפיתויי החטא (פס׳ 26); ולבסוף, אין לייחס את הקלקול לתוכנית הבריאה של אלוהים, אלא לחטאו של האדם: "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (פס׳ 29).

משום שאין בארץ אדם צדיק שאינו חוטא, אומר קהלת: "גַּם לְכָל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְדַבֵּרוּ אַל־תִּתֵּן לִבֶּךָ." אל תנסה לשמוע כל דבר שנאמר עליך, ואל תייחס משקל מופרז לכל שמועה, ביקורת או דבר גנאי. אדם העוקב בדריכות אחר דבריהם של אחרים עלול לשמוע גם את משרתו מקלל אותו – כלומר, מדבר עליו רעות בהיעדרו.

אין הכוונה להתעלם מדברי מרד, איום או האשמה חמורה המחייבים בירור, אלא להימנע מסקרנות מיותרת ומרגישות יתרה לכל הערה הנאמרת עלינו. [6] מי שמבקש לדעת כל מה שאחרים אומרים עליו ימצא עד מהרה דברים שיפגעו בגאוותו, יעוררו את כעסו ויגזלו את שלוותו.

פסוק 22 מעניק את הסיבה לגישה סבלנית זו: "כִּי גַּם־פְּעָמִים רַבּוֹת יָדַע לִבֶּךָ אֲשֶׁר גַּם־אַתָּה קִלַּלְתָּ אֲחֵרִים." האדם הישר עם עצמו יודע שגם הוא דיבר בעבר בגנותם של אחרים, ביטא כעס ואף אמר דברים שלא היה רוצה שיגיעו לאוזניהם. ההכרה בחטאינו שלנו צריכה לעורר בנו ענווה, סבלנות ונכונות למחול על דבריהם הפוגעים של אחרים.

במילים פשוטות: אל תדרוש מאחרים שלמות שאינה קיימת גם בך. מי שמכיר בכישלונותיו שלו ימהר פחות להיעלב מכישלונותיהם של אחרים.

מגבלות החכמה האנושית והמלכודת שבחטא — פסוקים 23-29

בפסוקים 23-25 קהלת ממשיך לבחון את כוחה של החכמה ואת גבולותיה. לאחר שהצהיר כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הוא מבהיר שאין להניח כי החכמה האנושית תאפשר לאדם להבין את כל מסתרי החיים.

קהלת מעיד: "כָּל־זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה; אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה, וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי." הוא ניסה לבחון באמצעות חכמתו את כל הנושאים שעליהם דיבר, בתקווה להוסיף חכמה ולהגיע להבנה מלאה יותר של המציאות. הוא ביקש לגלות את פשרם של החיים, להבין את הסתירות הנראות בהם ולמצוא תשובות לשאלותיו המורכבות של האדם.

אולם ככל שהעמיק בחקירתו, כך הבין עד כמה מוגבלת ידיעתו. החכמה השלמה נותרה רחוקה ממנו, מפני שהמציאות שקבע אלוהים עמוקה מכדי שהאדם יוכל להבינה בשלמותה: "רָחוֹק מַה־שֶּׁהָיָה, וְעָמֹק עָמֹק, מִי יִמְצָאֶנּוּ?" הדברים אינם רחוקים רק בשל קוצר יכולתו של האדם, אלא גם בשל עומקם הבלתי נדלה של מעשי אלוהים וחכמתו.

דברי צופר הנעמתי ממחישים היטב את עומק החכמה האלוהית ואת מגבלות האדם: "גָּבְהֵי שָׁמַיִם, מַה תִּפְעָל? עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל, מַה תֵּדָע?" (איוב יא 8). אומנם יש לנהוג זהירות בדברי רעיו של איוב, אך אמת זו תואמת את עדותם של כתובים רבים: האדם אינו מסוגל להשיג בשלמות את כל מחשבות אלוהים ודרכיו (איוב ל"ח-מ).

למרות מגבלותיו, קהלת לא חדל לחקור: "סַבּוֹתִי אֲנִי וְלִבִּי לָדַעַת וְלָתוּר וּבַקֵּשׁ חָכְמָה וְחֶשְׁבּוֹן." הוא הפנה את ליבו לבחון, לחקור ולבקש חכמה והסבר לסדרי החיים. אף שלא מצא את החכמה השלמה, הגיע למסקנה מוסרית ברורה: "וְלָדַעַת רֶשַׁע כֶּסֶל, וְהַסִּכְלוּת הוֹלֵלוֹת." הרשע הוא כסילות, והסכלות מובילה לשיגעון מוסרי ולהרס.

בפסוק 26 מציג קהלת אחד מן הממצאים שאליהם הגיע במהלך חקירתו:

"וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת־הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ, אֲסוּרִים יָדֶיהָ; טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה, וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ."

למה מתכוון קהלת? האם הוא מלמד שהאישה רעה מעצם טבעה? ודאי שלא. אלוהים ברא את האישה כעזר כנגד האיש, כדי שביחד ימלאו את תכלית בריאתם לכבודו (בראשית א 27-28; ב 18-24). אישה יראת אלוהים מוצגת בכתבי הקודש כברכה יקרה ומתנת חסד לבעלה: "אֵשֶׁת־חַיִל מִי יִמְצָא, וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ" (משלי לא 10; השווה י"ח 22; י"ט 14).

לפיכך, קהלת אינו מדבר על כל אישה, אלא על האישה המפתה והנואפת, שליבה מתכנן כיצד ללכוד את הגבר וידיה אוחזות בו כאסורים. תיאור זה מקביל לתיאורי "האישה הזרה" בספר משלי, המפתה את חסר הלב ולבסוף מוליכה אותו אל האבדון (משלי ב 16-19; ה 3-14; ו 24-35; ז 5-27). יש מפרשים הרואים בה גם התגלמות ספרותית של "גברת כסילות", העומדת בניגוד לחכמה ומזמינה את חסרי הלב ללכת אחריה (משלי ט 13-18).

האישה המתוארת כאן "מרה ממוות" לא מפני שהיא אישה, אלא מפני שהיא מפתה את האדם לחטא הכובל אותו ומוליך אותו לאבדון. מי שטוב לפני אלוהים – כלומר, המבקש לחיות ביראת אלוהים ולרצותו – נמלט ממנה; ואילו החוטא, הנכנע לתאוותו, נלכד ברשתה.

מן הפסוק עולה גם יישום ברור לחיי הנישואין: על האיש לדבוק בליבו ובגופו באשת בריתו ולהתרחק מכל קשר אסור. כל ניסיון למצוא סיפוק מיני מחוץ לברית הנישואין הוא מלכודת שאחריתה כאב והרס. אולם האחריות לחטא אינה מוטלת רק על האישה המפתה. היא מוטלת באותה מידה על הגבר המפנה אליה את עיניו ואת תאוות ליבו. לכן אמר איוב: "בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי; וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל־בְּתוּלָה?" (איוב לא 1; השווה פס׳ 9).

בפסוקים 27-28 קהלת מסכם את דרך חקירתו:

"רְאֵה זֶה מָצָאתִי, אָמְרָה קֹהֶלֶת, אַחַת לְאַחַת לִמְצֹא חֶשְׁבּוֹן. אֲשֶׁר עוֹד־בִּקְשָׁה נַפְשִׁי וְלֹא מָצָאתִי; אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי, וְאִשָּׁה בְכָל־אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי."

קהלת צירף ממצא לממצא בניסיון להבין את פשר הדברים. אך גם לאחר חיפוש ממושך, נפשו עדיין ביקשה דבר שלא מצאה בשלמותו. מתוך אלף אנשים מצא רק איש אחד הראוי להיחשב ישר או חכם, ואילו בין הנשים שפגש לא מצא אפילו אחת כזאת.

אין להבין את דבריו כהכרזה שלפיה כל הגברים טובים מכל הנשים – הרי גם בקרב הגברים מצא רק אחד מאלף. הנקודה המרכזית היא נדירותו הקיצונית של האדם הישר. קהלת מתאר את תוצאות חיפושו וניסיונו האישי, ולא קובע כי נשים נחותות מטבען. ייתכן שניסיונו המר של שלמה עם נשים רבות שהטו את ליבו אחרי אלוהים אחרים עומד ברקע דבריו (מלכים־א יא 1-8). אולם גם אם כך, האחריות לחטא הייתה בראש ובראשונה שלו: הוא בחר להרבות לו נשים בניגוד למצוות אלוהים ונכנע להשפעתן.

לבסוף מגיע קהלת למסקנה המכרעת: אין לייחס את הקלקול לתוכנית הבריאה של אלוהים, אלא לחטאו של האדם:

"לְבַד רְאֵה־זֶה מָצָאתִי: אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים."

אלוהים ברא את האדם ישר – טהור, תמים מבחינה מוסרית ומותאם לתכלית שלשמה נברא. אולם בני האדם לא נשארו במצב הישר שבו נבראו. הם פנו ממחשבת אלוהים וביקשו לעצמם "חשבונות רבים" – תוכניות, תחבולות ודרכים עצמאיות למימוש רצונותיהם ותאוותיהם. בכך חטאו לאלוהים והביאו על עצמם קלקול, סבל ומוות.

בסופו של דבר, הבעיה אינה בתוכנית הבריאה של אלוהים, אלא בבני האדם שסרו ממנה. אלוהים ברא את האדם ישר; האדם הוא שבחר בדרכים עקלקלות.

[1] קאסוטו (עמוד 86) מציין שלאור הכתוב ביחזקאל ט"ז 9, בעת הקדומה היו סכים בשמן את הילד ביום היוולדו. השם הטוב הנשאר לאדם אחרי מותו טוב מן השמן שבו סכו אותו ביום היוולדו.

[2] Keil & Delitzsch, Commentary on the Old Testament, Ecclesiastes. Grand Rapids, 1993, page 315.

[3] ש. ל. גורדון. קהלת 66.

[4] ש. ל. גורדון. קהלת עמוד 69.

[5] Keil & Delitzsch, Commentary on the Old Testament, Ecclesiastes. Grand Rapids, 1993, page 322-323.

[6] Keil & Delitzsch, Commentary on the Old Testament, Ecclesiastes. Grand Rapids, 1993, page 328.

Your Content Goes Here