פרק ג:
בפרק ג שלמה המלך מרחיב את אותה אמת: האדם אינו אדון לזמנים ולנסיבות חייו; אלוהים הוא שקובע אותם, ותפקיד האדם הוא לקבל מידו את חלקו ולחיות ביראת אלוהים.
חלוקת הפרק:
א. אלוהים קבע עת לכל דבר ולכל אירוע בחיי האדם (פס' 1-8)
ב. כיצד ראוי לאדם לחיות לנוכח ריבונותו של אלוהים על עיתות חייו? (פס' 9-15)
ג. אלוהים ישפוט את העוול בעולם בעתו (פס' 16-17)
ד. המוות ממחיש לאדם את מוגבלותו ואת תלותו באלוהים (פס' 18-22)
א. אלוהים קבע עת לכל דבר ולכל אירוע בחיי האדם (פס' 1-8)
1 לַכֹּ֖ל זְמָ֑ן וְעֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם׃ 2 עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת וְעֵ֣ת לָמ֑וּת עֵ֣ת לָטַ֔עַת וְעֵ֖ת לַעֲק֥וֹר נָטֽוּעַ׃ 3 עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת׃ 4 עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ וְעֵ֣ת לִשְׂח֔וֹק עֵ֥ת סְפ֖וֹד וְעֵ֥ת רְקֽוֹד׃ 5 עֵ֚ת לְהַשְׁלִ֣יךְ אֲבָנִ֔ים וְעֵ֖ת כְּנ֣וֹס אֲבָנִ֑ים עֵ֣ת לַחֲב֔וֹק וְעֵ֖ת לִרְחֹ֥ק מֵחַבֵּֽק׃ 6 עֵ֤ת לְבַקֵּשׁ֙ וְעֵ֣ת לְאַבֵּ֔ד עֵ֥ת לִשְׁמ֖וֹר וְעֵ֥ת לְהַשְׁלִֽיךְ׃ 7 עֵ֤ת לִקְר֙וֹעַ֙ וְעֵ֣ת לִתְפּ֔וֹר עֵ֥ת לַחֲשׁ֖וֹת וְעֵ֥ת לְדַבֵּֽר׃ 8 עֵ֤ת לֶֽאֱהֹב֙ וְעֵ֣ת לִשְׂנֹ֔א עֵ֥ת מִלְחָמָ֖ה וְעֵ֥ת שָׁלֽוֹם׃
פסוקים 1-8 מציגים ארבעה-עשר זוגות של אירועים ופעולות מנוגדים: ללדת ולמות, לטעת ולעקור, להרוס ולבנות, לבכות ולשחוק, לאהוב ולשנוא, מלחמה ושלום. באמצעות הצגת שני הקצוות המנוגדים מקיף שלמה למעשה את מלוא טווח חיי האדם ואת כל המתרחש ביניהם. אין תחום בחיי האדם הנמצא מחוץ למסגרת העיתים שקבע אלוהים.
רשימה זו אינה רק תיאור של מחזוריות החיים, אלא הכרזה על ריבונותו והשגחתו של אלוהים. לכל דבר יש "זמן", ולכל חפץ "עת תחת השמים" (פס' 1). האדם פועל, מתכנן ומקבל החלטות, אולם אין הוא אדון הזמן ואינו שולט בתוצאות הסופיות של מעשיו. אלוהים הוא שקובע את המסגרת שבתוכה מתנהלים חייו של האדם. לכן גם האירועים שאינם מובנים לנו, ואף אלה הנראים בעינינו כטרגדיה או כאסון, אינם מפתיעים את אלוהים ואינם מוציאים את הבריאה משליטתו הריבונית.
אמת זו מתבהרת עוד יותר בפסוקים 11 ו־14: "אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ", וכן: "כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם". האדם רואה רק חלק קטן מן התמונה, ולעיתים אינו מסוגל להבין מדוע אירוע מסוים התרחש דווקא בזמן ובאופן שבהם התרחש; אולם אלוהים רואה את התמונה בשלמותה ומוציא לפועל את תכניתו בחכמה מושלמת.
לאור כלל כתבי הקודש אנו יודעים שריבונות זו אינה מוגבלת לאירועי חיי היום-יום, אלא משתלבת בתכניתו הנצחית של אלוהים עבור בריאתו. תכנית הישועה לא נולדה כתגובה לחטא האדם, אלא נקבעה מקדם. אלוהים בחר את ילדיו במשיח לפני ייסוד תבל והועידם להיות מאומצים לו (אל האפסים א 4-5; אל הרומים ח 29-30; הראשונה לפטרוס א 1-5). הוא אשר החל בהם את פעולתו הטובה והוא גם ישלים אותה (אל הפיליפים א 6), ואין מי שיוכל לחטוף את צאנו מידו (יוחנן י 27-30; אל הרומים ח 31-39).
מכאן שכל מהלך ההיסטוריה, מן הבריאה ועד השלמתה ותיקונה, מתקדם תחת ריבונות אלוהים אל התכלית שקבע. גם אירועים הנראים בעיני האדם כאסון אינם מעידים שתכנית אלוהים השתבשה. אלוהים מסוגל להשתמש אף ברשע, בסבל ובתוצאות החטא — מבלי שהוא עצמו מחבר החטא או מאשר את הרשע — כדי לקדם את מטרותיו הקדושות. תכניתו תגיע ליעדה: גאולת ילדיו, השלמת תיקון הבריאה, שכינת אלוהים עם ברואיו בקדושה ובטהרה, והשבת הבריאה לתכלית שלשמה נבראה — האדרת שמו של אלוהים.
לפיכך, המסר של פסוקים 1-8 אינו פטליזם — "מה שיהיה יהיה" — אלא ביטחון בהשגחת אלוהים. האדם אינו נתון בידי גורל עיוור, אלא חי בעולם הנשלט בידי בורא חכם וריבון, אשר קבע עת לכל דבר ומוליך את ההיסטוריה אל התכלית שקבע לה.
ב. כיצד ראוי לאדם לחיות לנוכח ריבונותו של אלוהים על עיתות חייו? (פס' 9-15)
9 מַה־יִּתְרוֹן֙ הָֽעוֹשֶׂ֔ה בַּאֲשֶׁ֖ר ה֥וּא עָמֵֽל? 10 רָאִ֣יתִי אֶת־הָֽעִנְיָ֗ן אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן אֱלֹהִ֛ים לִבְנֵ֥י הָאָדָ֖ם לַעֲנ֥וֹת בּֽוֹ׃ 11 אֶת־הַכֹּ֥ל עָשָׂ֖ה יָפֶ֣ה בְעִתּ֑וֹ גַּ֤ם אֶת־הָעֹלָם֙ נָתַ֣ן בְּלִבָּ֔ם מִבְּלִ֞י אֲשֶׁ֧ר לֹא־יִמְצָ֣א הָאָדָ֗ם אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֛ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים מֵרֹ֥אשׁ וְעַד־סֽוֹף׃ 12 יָדַ֕עְתִּי כִּ֛י אֵ֥ין ט֖וֹב בָּ֑ם כִּ֣י אִם־לִשְׂמ֔וֹחַ וְלַעֲשׂ֥וֹת ט֖וֹב בְּחַיָּֽיו׃ 13 וְגַ֤ם כָּל־הָאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְרָאָ֥ה ט֖וֹב בְּכָל־עֲמָל֑וֹ מַתַּ֥ת אֱלֹהִ֖ים הִֽיא׃ 14 יָדַ֗עְתִּי כִּ֠י כָּל־אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֤ה הָאֱלֹהִים֙ הוּ֚א יִהְיֶ֣ה לְעוֹלָ֔ם עָלָיו֙ אֵ֣ין לְהוֹסִ֔יף וּמִמֶּ֖נּוּ אֵ֣ין לִגְרֹ֑עַ וְהָאֱלֹהִ֣ים עָשָׂ֔ה שֶׁיִּֽרְא֖וּ מִלְּפָנָֽיו׃ 15 מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ כְּבָ֣ר ה֔וּא וַאֲשֶׁ֥ר לִהְי֖וֹת כְּבָ֣ר הָיָ֑ה וְהָאֱלֹהִ֖ים יְבַקֵּ֥שׁ אֶת־נִרְדָּֽף׃
אם אלוהים קבע את העתים, מהו יתרונו של האדם בעמלו?
לאחר ששלמה קבע כי לכל דבר יש זמן ועת שנקבעו במסגרת ריבונותו של אלוהים, הוא חוזר לשאלת היסוד שהעלה כבר בתחילת הספר: "מַה־יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?" (א 3).
אם האדם אינו שולט בעתים, אינו קובע את כל נסיבות חייו ואינו יכול להבטיח את תוצאות עמלו, איזה "יתרון", איזה רווח קבוע ומתמשך הוא מסוגל להשיג בכוחות עצמו?
שלמה אינו מלמד שאין טעם לעבוד, לפעול או להתאמץ. אדרבה, בהמשך הוא מלמד שהעבודה עצמה היא חלק מן המשימה שאלוהים נתן לבני האדם (פס' 10), ואף היכולת ליהנות מפרי העמל היא מתנת אלוהים (פס' 12-13; השוו ב 24). הבעיה איננה בעצם העבודה, אלא ביומרתו של האדם למצוא בעמלו, בנפרד מאלוהים, יתרון קבוע ומשמעות נצחית.
האדם פועל, אך אלוהים הוא ריבון על העתים. האדם רואה חלק קטן מן התמונה, ואילו אלוהים רואה את כולה מראשיתה ועד סופה. מכאן שהתגובה הנכונה לריבונות אלוהים איננה אדישות או פטליזם, אלא ענווה, אמונה ויראת אלוהים.
האדם ירא האלוהים מבין שלא נברא כדי להכתיב לאלוהים תכנית משלו, אלא כדי לחיות בנאמנות בתוך התכנית שאלוהים קבע. לכן שאיפתו היא להכיר את רצון אלוהים, לציית לדברו ולפעול בנאמנות במקום ובזמן שאלוהים הציב אותו. במובן זה, המאמין אינו אומר: "אם אלוהים ריבון, אין טעם שאפעל", אלא להפך: "מכיוון שאלוהים ריבון, לעמלי יש משמעות כאשר אני פועל בהתאם לרצונו ולכבודו."
עיקרון זה מתבהר עוד יותר לאור ההתגלות השלמה של כתבי הקודש: "בַּקְּשׁוּ בָרִאשׁוֹנָה אֶת מַלְכוּתוֹ וְאֶת צִדְקָתוֹ" (מתי ו 33). תפקידנו אינו לבקש מאלוהים להצטרף לתוכניותינו, אלא לכוון את חיינו לרצונו ולפעול בנאמנות במסגרת תכניתו.
כעת אתעמק מעט יותר על פסוקים 9-15.
קהלת ג׳ 11 הוא למעשה מפתח להבנת פסוקים 1-15, ובעיניי יש בו מתח נפלא בין ריבונותו המוחלטת של אלוהים לבין המוגבלות המכוונת של האדם להבין את כל תוכניתו.
"אֶת־הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ; גַּם אֶת־הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם, מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא־יִמְצָא הָאָדָם אֶת־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר־עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד־סוֹף."
- "את הכול עשה יפה בעתו"
המילה יָפֶה אינה חייבת לומר שכל אירוע הוא נעים או יפה כשלעצמו. משמעותה בהקשר קרובה ל-מתאים, ראוי, נכון במקומו ובזמנו. לכן כמה תרגומים מודרניים מתרגמים essentially: God has made everything appropriate in its time.
וזה חשוב מאוד בגלל פסוקים 1-8. שם נמצאים גם עת ללדת ועת למות, עת לבכות ועת לשחוק, עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום.
המלך שלמה בוודאי אינו אומר שהמוות, הבכי או המלחמה "יפים" במובן האסתטי או המוסרי. אלא שבתוך שלטונו ותוכניתו של אלוהים, לכל דבר יש את מקומו ואת זמנו שקבע אלוהים. שלמה המלך מבקש להדגיש בדיוק את ריבונות אלוהים על הנסיבות האנושיות ועל הזמן.
אפשר לנסח כך את הפסוק:
מה שנראה לאדם כחלק בודד, ולעיתים אף מכוער וכואב, מקבל את מקומו הנכון כאשר הוא נראה בתוך התמונה השלמה של תוכנית אלוהים.
- "גם את הָעֹלָם נתן בלבם"
המילה הָעֹלָם מתפרשת ברוב התרגומים והפרשנויות במשמעות של נצח / תחושת הנצח / הכרה בזמן שמעבר לרגע הנוכחי. NASB, NIV ועוד מתרגמים: He has set eternity in their heart.. יש לכך תמיכה חזקה מן ההקשר, במיוחד משום ש־עוֹלָם מופיע שוב בפסוק 14 והפסוק עצמו מסתיים ב"מראש ועד סוף".
לפי ההבנה המסורתית, אלוהים העניק לאדם יתרון החסר בבעלי החיים: מודעות לכך שהקיום שלנו אינו מסתכם ברגע הנוכחי.
האדם שואל:
מאין באתי? מדוע אני כאן? לאן אני הולך? מה משמעות החיים? מה יש אחרי המוות? מה התכלית של כל מה שאלוהים עושה? יש בנו כמיהה להבין את התמונה כולה.
- וכאן מגיע הפרדוקס: "מבלי אשר לא ימצא האדם…", וזה לב הפסוק.
אלוהים עשה שני דברים:
א. הוא נתן לאדם יכולת וכמיהה לחשוב מעבר לרגע — "את העולם נתן בלבם".
ב. הוא לא נתן לאדם יכולת לראות את תוכניתו השלמה — "לא ימצא האדם את המעשה… מראש ועד סוף".
כלומר:
אלוהים נתן לנו מספיק תחושת נצח כדי שנדע שיש תמונה גדולה — אבל לא מספיק ידיעה כדי שנוכל לראות את כל התמונה.
וזה אינו פגם. זה חלק מתוכניתו.
הקשר בין פסוק 11 לפסוק 14 הוא: אלוהים הוא שקובע את האירועים ואת זמניהם, ומה שהוא קבע אכן יתקיים; האדם, לעומת זאת, אינו מסוגל להבין את מלוא מעשה אלוהים "מראש ועד סוף".
- מדוע אלוהים עשה זאת?
"…וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו." וזה סוגר את המעגל.
האדם רוצה לדעת הכול – אלוהים אינו מגלה לו הכול.
האדם נאלץ להכיר במגבלותיו – והתוצאה הראויה היא יראת אלוהים ואמון בו.
זה מתחבר להפליא גם לסיום הספר:
"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא…" (קהלת י״ב 13).
נוכל אם כן לסכם את פסוק 11 כך:
אלוהים הוא אדון הזמן וההיסטוריה. הוא קובע לכל דבר את זמנו הראוי בתוך תוכניתו המושלמת. הוא גם הטביע באדם תחושה שיש משמעות גדולה ונצחית לקיומו, ולכן האדם משתוקק להבין את התמונה השלמה. אך אלוהים לא נתן לנו את היכולת לראות את תוכניתו "מראש ועד סוף". הפער הזה נועד להביא אותנו לא לעצמאות מאלוהים, אלא לענווה, אמונה, יראת אלוהים והנאה אסירת תודה מן המתנות שהוא נותן לנו היום.
הפסוק אינו אומר "יום אחד הכול יהיה יפה". הוא אומר "את הכול עשה יפה בעתו". כלומר, מנקודת מבטו הריבונית של אלוהים, כל חלק כבר נמצא במקום הנכון בתוך התוכנית: המגבלה נמצאת ביכולת שלנו לראות את התוכנית כולה.
שאול השליח הגיע גם כן למסקנה הזו כאשר חקר את תכנית הישועה של אלוהים לאורך הכתובים וכך סיכם: "מָה עֹמֶק עֹשֶׁר הָאֱלֹהִים, מָה עֹמֶק חָכְמָתוֹ וְדַעְתּוֹ! אֵין חֵקֶר לְמִשְׁפָּטָיו וְאֵין מַשִּׂיג אֶת דְּרָכָיו." (אל הרומים י"א 33)
פסוק 12 הוא למעשה המסקנה המעשית הישירה מפסוק 11:
"יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם־לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו."
למי מתכוון קהלת במילה בם?
לאור ההקשר עם פסוק 10 – נתן אלוהים לבני אדם…, הרי שהמילה "בם" בפסוק 12 מתייחסת לאנשים, לבני האדם. קביעתו של קהלת לגבי בני האדם בפרק ז 20: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא." מדגישה שהמילה "בם" מתייחסת לבני האדם.
נקודה שחשוב לברר בפסוק 12 היא הביטוי "ולעשות טוב". מבחינה טבעית בעברית אפשר להבין אותו כ"לעשות מעשים טובים", ואכן כך הבינו אותו המתרגמים של התנ"ך ליוונית LXX, התרגום הארמי, הסורי והוולגטה. אבל Keil & Delitzsch סבורים שבהקשר של קהלת ג׳, ובמיוחד בגלל פסוק 13, הכוונה אינה בעיקר מוסרית אלא לחיות בטוב, ליהנות מן הטוב שאלוהים מעניק. הם מציינים שהרעיון חוזר בקהלת שוב ושוב: ב׳ 24; ג׳ 22; ה׳ 17–18; ח׳ 15; ט׳ 7[1].
כלומר, שלמה אינו אומר: "מכיוון שאינך יכול להבין את תוכנית אלוהים, פשוט תבלה ותיהנה." זו בהחלט לא קריאה אפיקוראית.[2] הפרשנויות השמרניות מדגישות שמדובר בקבלה בשמחה של המתנות הלגיטימיות שאלוהים מעניק בתוך חיים הכפופים לו.
להלן הקשר עם פסוק 11:
בפסוק 11 האדם רוצה להבין את "המעשה אשר עשה האלוהים מראש ועד סוף" – והוא אינו יכול. בפסוק 12 באה התשובה: אם אינך יכול לראות את כל התמונה, אל תחיה את חייך בניסיון נואש לפענח אותה. קבל בשמחה את החלק שאלוהים נתן לך היום.
ואז פסוק 13 מסביר זאת אפילו יותר: "וְגַם כָּל־הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל־עֲמָלוֹ — מַתַּת אֱלֹהִים הִיא."
וכאן להבנתי המפתח להבנת פסוק 12. השמחה אינה עצמאית מאלוהים. היכולת ליהנות היא עצמה מתנת אלוהים. Keil & Delitzsch מדגישים בדיוק את המעבר הזה: אפילו ההנאה מן החיים אינה דבר שהאדם שולט בו באופן מוחלט; היא תלויה באלוהים.
לכן הייתי מחבר את פסוקים 11-13 כך:
פסוק 11: אינך יכול להבין את כל תוכנית אלוהים.
פסוק 12: לכן אל תבזבז את חייך בניסיון לשלוט במה שאינך יכול לדעת; שמח בטוב שאלוהים נותן לך.
פסוק 13: וזכור שגם עצם היכולת ליהנות מן האוכל, השתייה והעבודה היא מתנת אלוהים.
לפנינו איזון תיאולוגי נפלא: אמונה אינה רק לסמוך על אלוהים במה שאינני מבין; אמונה היא גם לקבל בשמחה את מה שהוא כן נתן לי היום.
והמסר המעשי: האדם יכול להיות כל כך עסוק בשאלה "מה אלוהים עושה בחיי?", עד שהוא מפסיק ליהנות ממה שאלוהים כבר עושה בחייו.
קהלת אומר כמעט: אינך חייב להבין את מחר כדי להודות לאלוהים על היום.
וזה נעשה אפילו חזק יותר בפסוק 14: מה שאלוהים עושה עומד לעולם, אין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו – ולכן התגובה שלנו איננה שליטה, אלא יראה, אמון ושמחה.
פסוק 13, מעמיק מאוד את פסוק 12 ומוסיף רעיון שאפשר בקלות להחמיץ:
"וְגַם כָּל־הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל־עֲמָלוֹ — מַתַּת אֱלֹהִים הִיא."
המילים "ראה טוב" אינן רק לומר שיש לאדם אוכל, שתייה ועבודה. מדובר ביכולת לחוות את הטוב, ליהנות ממנו ולהפיק סיפוק ממנו. זו גם הסיבה שתרגומים רבים מתרגמים find satisfaction או take pleasure.
וזה הבדל עצום. שני אנשים יכולים לקבל מאלוהים בדיוק אותם דברים – בית, אוכל, עבודה, משפחה – ואחד מלא הודיה ושמחה, והשני מלא מרירות וחוסר סיפוק.
לכן קהלת אינו אומר רק: האוכל הוא מתנת אלוהים, אלא דבר עמוק יותר: גם היכולת ליהנות מן האוכל היא מתנת אלוהים.
Keil & Delitzsch מדגישים בדיוק את הנקודה הזאת: ההנאה מן החיים אינה נמצאת בשליטת האדם באופן מוחלט; גם היא תלויה באלוהים.
ומה פירוש "בכל עמלו"?
המילה עָמָל בקהלת אינה סתם "עבודה". היא נושאת לעיתים קרובות תחושה של יגיעה, מאמץ, עבודה קשה ואף תסכול. וכך, קהלת אינו מבטיח חיים ללא עמל. הוא אומר שאלוהים מסוגל לתת לאדם לראות טוב בתוך העמל.
כלומר, הברכה אינה בהכרח שאלוהים מסיר את העבודה הקשה, אלא שהוא נותן לאדם סיפוק, משמעות ושמחה בתוכה.
זה מתחבר ישירות לקהלת ב׳ 24: "אֵין־טוֹב בָּאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת־נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ; גַּם־זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא."
ושוב בקהלת ה׳ 17-19. זה ממש מוטיב חוזר בספר: האדם אינו אדון אפילו על יכולתו ליהנות ממה שצבר – "מתת אלהים היא"
לכן ניתן להבחין בין שלושה דברים:
להחזיק דבר טוב — אינו בהכרח ליהנות ממנו.
להשיג דבר טוב — אינו מבטיח סיפוק.
ליהנות מדבר טוב בהודיה — זו מתנת אלוהים.
וזה מקבל אישור מדהים בהמשך הספר. בקהלת ו' 2 מתואר אדם שאלוהים נתן לו "עושר ונכסים וכבוד", אבל: "וְלֹא־יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ."
כלומר, אפשר לקבל את המתנה החומרית בלי לקבל את מתנת ההנאה ממנה.
ואם נחבר את פסוקים 11-13 יחד מתגלה מהלך מחשבה יפהפה:
פסוק 11 — אל תדרוש להבין הכול.
אינך מסוגל לראות את מעשה אלוהים "מראש ועד סוף".
פסוק 12 — שמח ועשה טוב בזמן שניתן לך.
פסוק 13 — קבל בהודיה את הדברים הפשוטים שאלוהים נותן לך עכשיו, וגם את היכולת ליהנות מהם כמתנה ממנו.
במילים אחרות:
במקום לדרוש מאלוהים את היכולת להבין את כל תוכניתו, קבל ממנו את היכולת ליהנות בנאמנות מן החלק בתוכנית שהוא נתן לך היום.
ואז מגיע פסוק 14 ופה הכול נסגר:
"יָדַעְתִּי כִּי כָל־אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם, עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ; וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו."
להבנתי פסוק 14 נותן לנו את המפתח לכל היחידה: מדוע אלוהים אינו מאפשר לאדם להבין הכול "מראש ועד סוף"? – "והאלהים עשה שיראו מלפניו."
בדרך זו האדם לומד את הצורך להכיר את אלוהים כדי לבטוח בו באופן מוחלט. להבין שחייו נמצאים ביד אלוהים ועליו לחיות על פי רצונו ולכבודו.
פסוק 15 מעניין במיוחד, משום שהחלק האחרון שלו — "והאלהים יבקש את נרדף" – מאפשר שתי הבנות שונות למדי.
"מַה־שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא, וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה; וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת־נִרְדָּף."
"מה שהיה כבר הוא"
מה פירוש "והאלהים יבקש את נרדף"?
יְבַקֵּשׁ = יחפש, יבקש.
נִרְדָּף = דבר שנרדף, נדחק, הוברח; או אדם שנרדף.
ולכן קיימות שתי פרשנויות עיקריות.
הראשונה — אלוהים "מחזיר" את מה שחלף.
ה"נרדף" הוא כביכול העבר שנדחק ונעלם מן ההווה. אלוהים "מבקש" אותו ומחזיר דפוסים מקבילים שוב לתוך ההיסטוריה.[3] אפשר לתרגם רעיונית: "אלוהים משיב את אשר חלף." או: "אלוהים מביא שוב את אשר עבר."
וזה מתאים לשני חלקי הפסוק:
מה שהיה → כבר קיים שוב.
מה שיהיה → כבר היה בעבר.
מדוע? משום שאלוהים מחזיר במהלך ההיסטוריה את הדפוסים שכבר חלפו.
אבל קיימת פרשנות שנייה: אלוהים מבקש את האדם הנרדף
וזו אינה פרשנות שולית. ה־LXX הבין:
ὁ θεὸς ζητήσει τὸν διωκόμενον – אלוהים יחפש/יבקש את הנרדף.
גם התרגום הסורי, התרגום הארמי ומסורת יהודית עתיקה הלכו בכיוון הזה. המדרש אף מנסח עיקרון שלפיו אלוהים עומד לצד הנרדף. [4]
והדבר המעניין הוא שפסוק 16 מיד עובר לדבר על עוול:
"וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע…"
לכן יש הטוענים שפסוק 15ב כבר מכין אותנו לנושא הבא:
אנשים רודפים ומדכאים אחרים — אבל אלוהים יבקש את הנרדף ויעשה עמו משפט.
זו אפשרות לשונית אמיתית. עם זאת, Cambridge, Keil & Delitzsch וה-[5]NET מעדיפים את ההבנה הראשונה משום שהיא מחברת בצורה חלקה יותר את סוף הפסוק לתחילתו.
אני חושב שההקשר מטה את הכף להבנה הראשונה. ראו את הרצף של פסוקים 14-15:
14: מה שאלוהים עושה עומד לעולם.
14: האדם אינו יכול להוסיף עליו או לגרוע ממנו.
14: לכן על האדם לירוא את אלוהים.
15: מה שהיה — חוזר.
15: מה שיהיה — כבר היה.
15: אלוהים עצמו מחזיר את אשר חלף.
כלומר, פסוק 15 ממשיך לענות על השאלה של פסוק 11:
מי שולט ב"מראש ועד סוף"? לא האדם, אלא אלוהים.
וזה סוגר בצורה נפלאה את כל היחידה.
להבנתי, המשמעות של המילים "והאלוהים יבקש את הנרדף" משמע שאלוהים חפץ להחזיר את האדם למקומו הראשוני – לנוכחותו בעדן, בעולם מושלם בו האדם ימלא בשלמות, בטוהר וקדושה את מלוא תכלית בריאתו.
במילים פשוטות: "והאלוהים יבקש את הנרדף" משמע – בחזרה לעדן, ואכן כך מסתיימים כתבי הקודש (התגלות כ"א-כ"ב).
וכעת ראו את ג׳ 11-15 כמכלול.
פסוק 11 – אינני יכול להבין הכול.
אלוהים שם את הנצח בלבי, אבל איני מסוגל להבין את מעשיו "מראש ועד סוף".
פסוק 12 – לכן עליי לחיות נכון בהווה.
לשמוח ולעשות טוב.
פסוק 13 – ליהנות בהודיה ממה שאלוהים נתן.
אוכל, שתייה, עבודה והיכולת "לראות טוב" בהם, הם מתנת אלוהים.
פסוק 14 – עליי להכיר בריבונותו.
מה שאלוהים עושה אינו תלוי בי ואינני מסוגל לשנות את תוכניתו.
פסוק 15 – וההיסטוריה עצמה נמצאת בידיו.
העבר, ההווה והעתיד אינם מחוץ לשליטתו; גם הדפוסים החוזרים של ההיסטוריה כפופים להשגחתו. ואלוהים עתיד להחזיר את האדם למקום בו הוא ישלים את תכלית בריאתו – לפאר את אלוהים.
ולכן הייתי מסכם את הקטע במשפט אחד:
אינני צריך להבין את כל מה שאלוהים עושה כדי לחיות בשמחה בתוך מה שאלוהים עושה. עליי לקבל בהודיה את היום שהוא נתן לי, לעשות בו טוב, ולבטוח בו לגבי "מראש ועד סוף". אלו שיעשו כך ביראת אלוהים יזכו לחזור לנוכחות אלוהים ולמלא את תכלית בריאתם לנצח נצחים.
יש משהו נוסף ששווה לבדוק: פסוקים 11-15 בנויים כמעט כתשובה ישירה לשיר "עת… ועת…" שבפסוקים 1-8. אם נניח את 1-8 מול 11-15, אפשר לראות כיצד שלמה מפרש בעצמו את שיר העיתים.
דוגמאות מעשיות לפרק ג: אנו לא תמיד מבינים את תכלית האירוע המתרחש כרגע בחיינו אך לאלוהים תכלית ייחודית שנשגבה מהבנתנו. עלינו לקבל את ריבונות אלוהים ולירוא ממנו ולבטוח בו שגם הלא נעים הנוכחי הזה מהווה חלק מיוחד בתכניתו השלמה לחיינו, ולכבודו.
ומה יהיה גורלם של אלו שלא ישכילו לראות את יד אלוהים במתרחש תחת השמש, אלא יחיו רק כדי למלא את תאוותיהם? על כך עונה קהלת בפסוקים 16-17.
ג. אלוהים ישפוט את העוול בעולם בעתו (פס' 16-17)
16 וְע֥וֹד רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ מְק֤וֹם הַמִּשְׁפָּט֙ שָׁ֣מָּה הָרֶ֔שַׁע וּמְק֥וֹם הַצֶּ֖דֶק שָׁ֥מָּה הָרָֽשַׁע׃ 17 אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י אֶת־הַצַּדִּיק֙ וְאֶת־הָ֣רָשָׁ֔ע יִשְׁפֹּ֖ט הָאֱלֹהִ֑ים כִּי־עֵ֣ת לְכָל־חֵ֔פֶץ וְעַ֥ל כָּל־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה שָֽׁם׃
קהלת כמלך חכם ראוי לייצג את האדם החכם המתאונן על השחתת השלטון המדיני בימיו. מאז ימי קהלת נראה שלא השתנה רבות בתחום זה. קהלת רואה את ההיפך ממה שראוי להיות. לא הגורל בלבד מעיק על האדם, כי גם סדרי החברה שבידי האדם. אלו שהשלטון והמשפט בידם, ממררים את החיים עד בלתי נשוא.
מה צריכה להיות גישת האדם לנוכח הסדר המושחת הזה?
לאור ריבונותו וחכמתו של אלוהים בבריאה המתוארת בפסוקים הקודמים, האדם ירא את אלוהים ובוטח בו גם כאשר המציאות הנראית לעיניו מעוותת ואינה מובנת. שלמה מציין עוול חמור תחת השמש: דווקא במקום שבו אמורים להימצא משפט וצדק, נמצאת רשעה (פס' 16).
מתוך הכרת אלוהים ויראתו אותו קהלת יכול להסיק ולעודד את נפשו: "את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלוהים, כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם" (פס' 17). כשם שאלוהים קבע עת לכל דבר (פס' 1-8), כך הוא קבע גם עת למשפט. שום עוול אינו נסתר מעיניו ושום מעשה אינו חומק ממשפטו.
המילה "שם" מצביעה בהקשר על משפט אלוהים, העת והמסגרת שקבע אלוהים שבהן יובאו מעשי האדם למשפט. אמת זו מתאימה להפליא גם לסיום הספר: "כי את כל מעשה האלוהים יביא במשפט, על כל נעלם, אם טוב ואם רע" (י"ב 14).
אם כן, פסוק 16 מציג את הבעיה: העוול תחת השמש.
פסוק 17 מציג את תשובת האמונה: משפטו הצודק והוודאי של אלוהים בעתו.
ד. המוות ממחיש לאדם את מוגבלותו ואת תלותו באלוהים (פס' 18-22)
18 אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י עַל־דִּבְרַת֙ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם לְבָרָ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְלִרְא֕וֹת שְׁהֶם־בְּהֵמָ֥ה הֵ֖מָּה לָהֶֽם׃ 19 כִּי֩ מִקְרֶ֨ה בְֽנֵי־הָאָדָ֜ם וּמִקְרֶ֣ה הַבְּהֵמָ֗ה וּמִקְרֶ֤ה אֶחָד֙ לָהֶ֔ם כְּמ֥וֹת זֶה֙ כֵּ֣ן מ֣וֹת זֶ֔ה וְר֥וּחַ אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וּמוֹתַ֨ר הָאָדָ֤ם מִן־הַבְּהֵמָה֙ אָ֔יִן כִּ֥י הַכֹּ֖ל הָֽבֶל׃ 20 הַכֹּ֥ל הוֹלֵ֖ךְ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֑ד הַכֹּל֙ הָיָ֣ה מִן־הֶֽעָפָ֔ר וְהַכֹּ֖ל שָׁ֥ב אֶל־הֶעָפָֽר׃ 21 מִ֣י יוֹדֵ֗עַ רוּ֚חַ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם הָעֹלָ֥ה הִ֖יא לְמָ֑עְלָה וְר֙וּחַ֙ הַבְּהֵמָ֔ה הַיֹּרֶ֥דֶת הִ֖יא לְמַ֥טָּה לָאָֽרֶץ׃ 22 וְרָאִ֗יתִי כִּ֣י אֵ֥ין טוֹב֙ מֵאֲשֶׁ֨ר יִשְׂמַ֤ח הָאָדָם֙ בְּֽמַעֲשָׂ֔יו כִּי־ה֖וּא חֶלְק֑וֹ כִּ֣י מִ֤י יְבִיאֶ֙נּוּ֙ לִרְא֔וֹת בְּמֶ֖ה שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽיו׃
לברם: להבדילם. ראה יחזקאל כ' 38: "וברותי מכם המורדים והפושעים בי"
בפסוק 18 קהלת מציין הבחנה נוספת בנוגע לגורל האדם ולמוגבלותו בתוך בריאתו של אלוהים:
קהלת חשב בליבו על בני האדם, על מהות חייהם ועל גורלם, והסיק שאלוהים מאפשר להם לראות ולהכיר עד כמה הם מוגבלים ושבריריים. בכל הנוגע לחיים הגופניים ולמוות, עליהם להכיר בכך שהם כבהמה.
לאדם ולבהמה יש רוח חיים, ושניהם עתידים למות. גופם של שניהם שב בסופו של דבר אל עפר האדמה (בראשית ג 19). מתוך התבוננות בחיים "תחת השמש" בלבד, מי יכול לראות ולהוכיח שרוח האדם עולה למעלה ורוח הבהמה יורדת למטה? השאלה אינה שוללת את המשך קיומה של רוח האדם לאחר המוות, אלא מדגישה את מגבלת ידיעתו של האדם כאשר הוא נשען רק על מה שעיניו מסוגלות לראות.
לאור זאת קהלת מסיק: מאחר שהאדם אינו יכול לשלוט ביום מותו ואף אינו יכול, מתוך התבוננות בעולם בלבד, לראות מה יהיה לאחר מותו, ראוי לו לשמוח בחלק שאלוהים מעניק לו בהווה – "כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו". אין זו קריאה לחיי נהנתנות חסרי אלוהים, אלא לקבל בהכרת תודה את פרי העמל ואת החלק שאלוהים מעניק לאדם בחייו.
שהרי מי מבני האדם יכול להשיבו לאחר מותו כדי שיראה במו עיניו מה יתרחש בעולם אחריו? העתיד נסתר מעיניו, ולכן עליו לחיות את חייו בהווה מתוך הכרה במגבלותיו ובתלותו באלוהים.
הערה: בפרק זה קהלת בוחן את חיי האדם מתוך נקודת המבט המוגבלת של החיים "תחת השמש". אין פלא אפוא שמתוך התבוננות במה שניתן לראות בעולם הזה בלבד, האדם מתקשה לדעת בוודאות מה מתרחש לאחר המוות.
אולם בידינו היום דבר אלוהים השלם, ולכן איננו נותרים ללא תשובה וללא תקווה. בהמשך הספר גם קהלת עצמו יבהיר כי רוח האדם שבה אל האלוהים אשר נתנה וכי כל אדם עתיד לעמוד למשפט לפני אלוהים (י"ב 7, 14). אך למען עידוד הקורא כבר בשלב זה, חשוב לציין שכתבי הקודש מלמדים בבירור כי נפשו של הנושע מגיעה לנוכחות אלוהים לאחר מותו, ואילו הדוחה את ישועת אלוהים עתיד למשפט ולעונש נצחי.
שאול השליח ידע כי לאחר מותו יהיה עם המשיח ישוע (פיליפיים א 21-23; וראו גם קור"ב ה 6-8). המאמינים עתידים לעמוד לפני כס המשפט של המשיח, שם ייבחנו מעשיהם (קור"א ג 10-15; קור"ב ה 10). בבשורת לוקס ט"ז מתואר אלעזר לאחר מותו בחיק אברהם, ואילו העשיר נמצא במקום ייסורים. האדון ישוע הבטיח לפושע שהאמין בו על הצלב: "הַיּוֹם תִּהְיֶה אִתִּי בְּגַן־עֵדֶן" (לוקס כ"ג 43). גם איוב הביע את ביטחונו כי לאחר מותו יראה את גואלו (איוב י"ט 25-27).
לאור זאת, לך המאמין בישוע המשיח יש ביטחון מלא: המוות אינו סוף קיומך ואינו מפריד אותך מאדונך. נפשך תגיע לנוכחותו, ובבוא העת אף גופך יקום לתחייה. לכן השאלה "מי יודע?" שבקהלת ג 21 אינה המילה האחרונה של כתבי הקודש בנושא. אלוהים גילה לנו בהמשך דברו את אשר האדם אינו מסוגל לגלות מתוך התבוננות בחיים "תחת השמש".
[1] Keil & Delitzsch, Commentary on the Old Testament, Ecclesiastes. Granf Rapids, 1993, page 262-3.
[2] אסכולה פילוסופית שהחלה באתונה בערך בשנת 307 לפנה"ס וראשיתה בהגותו של הפילוסוף אפיקורוס. נקודת המוצא של התפיסה היא שבעולם שבו אנו חיים לא קיימת מעורבות של אלים אלא הכל פועל לפי חוקי הטבע אותם מוטב לנו לחקור שכן ידיעתם תעזור לנו להבין כיצד עלינו לחיות. מתוך אותה הבנה, מבחינים האפיקוראים שההנאה ושלוות נפש הם מצבי התודעה הטובים ביותר שבני אדם יכולים לחוות ולפיכך לכל פרט מוטב לשאוף ליהנות כמה שיותר ולסבול כמה שפחות. (ויקיפדיה – האסכולה האפיקוראית).
[3] Keil and Delitzsch, Commentary on the Old Testament, Ecclesiastes. Granf Rapids, 1993, page 264.
ראה גם עולם התנ"ך – מגילות – עמוד 180.
[4] מקראות גדולות עם פירוש המלבי"ם – חמש מגילות, הוצאת מקור הספרים 1998. קהלת עמוד 31.
[5] The NET Bible: New English Translation — First Edition, with Biblical Studies Press Notes