אכזבתו של ה' מאפרים ומשמעויותיה המדיניות והפולחניות
לא לילד הזה פיללתי!
רעיון מרכזי של הפרק
לפני שאפרט את מרכיבי פרק י', חשוב להעמיד אל מול עינינו את העיקר שבספר הושע.
אלוהים בחר בעם ישראל להיות לו עם נבחר המייצג אותו ככהן לנגד כל העמים (שמות י"ט 5-7).
עם ישראל קיבל מעמד נשגב – כלת אלוהים, זאת כדי להוכיח את הקרבה לאלוהים והיותו כלי דרכו אלוהים נועד להתפאר (ראה תכלית ספר הושע).
עם ישראל נועד להיות המופת הארצי דרכו כלל העמים נדרשים ללמוד אודות אלוהים ולהידמות לו (ישעיה מ"ט 3, 6; מ"ו 13; מ"ג 21; מ"ד 2).
ומה קורה בפועל? בדיוק ההיפך. עם ישראל הופך להיות זנב במקום ראש.
במקום שתרבות אלוהים תכבוש את העולם על ידי המופת של עם ישראל, עם ישראל נכבש על ידי התרבות האלילית של העולם.
האם אלוהים יכול להישאר אדיש לאורך זמן להתנהגות כפוית טובה שכזו?
וכעת, עוד לפני שנבאר את הפסוקים בפרק י', הבה נביט פנימה לחיינו וחיי הקהילה שלנו…
תפקיד גוף המשיח דומה מאוד לתפקיד עם ישראל. כל עוד עם ישראל מפנה גבו לישוע, הקהילה ממלאת תפקיד זמני באותם תחומים:
- מלח הארץ ואור העולם למען יראו את מעשינו ויהללו את האדון (מתי ה 13-16)
- כהנים לאלוהים (פטר"א ב 9-10)
- איגרת כתובה של המשיח לעולם (קור"ב ג 1-3)
- שגרירי המשיח (קור"ב ה 20)
האם חיינו האישיים והמשפחתיים תואמים לתכלית שאלוהים יעד לך ולי?
האם חיינו מתבטאים באימוץ תרבות העולם או שעדות חיינו משנה את חיי הסובבים אותנו ומושכת אותם לרצות להידמות לישוע?
הבה נבחן את חיינו כדי לוודא שנמלא את תכלית ישועתנו – לפאר את אלוהים ולשנות את העולם דרך העדות המשיחית שלנו – כרווקים, כנשואים, בחיי המשפחה, בעבודה ובכל תחום.
נכון! איננו מושלמים ושם דבר שאנו עושים אינו חף מטעות.
תודה לאל שאלוהים ריבון ושום דבר נברא לא יוכל להרוס או לשנות את תכניתו של אלוהים. אך הבה נהיה כלים של ברכה ולא כלי הרס.
כעת לפרק י':
בפרק י' אלוהים מגיב כלפי אלו שבחר בהם להיות כלי כבוד ואור ועם הזמן הפכו להיות כלי חושך.
האם לילד הזה פילל אלוהים?
פרק י' כקודמו גם כן פותח בתיאור ממלכת ישראל כגפן וזו הסיבה ככל הנראה לסמיכות של שני הפרקים הללו בעת עריכת הספר.
אלוהים מאשים את ישראל בשתי האשמות חמורות:
- ריבוי המזבחות לעבודת האלילים המציינים ניאוף רוחני המכעיס את אלוהים
- בוגדנות והפרת ברית במישור המדיני
התוצאה של הפשעים הללו חמורה – קץ הממלכה וחורבן המקדשים.
במילים פשוטות – אנו חוזרים לאותה תבנית המפורטת בספר דברים כ"ז-כ"ח: סטיה חמורה מתנאי הברית עם אלוהים לעולם לא תניב ברכה ארוכת ימים לעם הנבחר.
בגלל חסדו ורחמיו של אלוהים, אינו מטיל עונשו בסמוך לחטא אלא ממשיך ברחמיו להרעיף טוב וחסד על עמו. אך החסד הזה אינו נצחי. קדושת אלוהים וצדקתו אינם יכולים לעצום עין מול חטא ופשע לאורך זמן.
ראו את המלחמה עם אירן עד כה. למרות חוסר השלמות הרוחנית של עם ישראל, אלוהים מגן עלינו. עד כה ורק בחסד אלוהים, כמות נפגענו מינימלית יחסית לאויבנו ויחסית לחישובי מלחמה רגילים.
מהיכן ההגנה הזו? מהיכן הברכה הזו?
האם עם ישראל כורע ברך לפני אלוהים ומבין שיד אלוהים מגינה עלינו גם כעת?
למי עם ישראל נותן את הכבוד כעת? לאלוהים או לבני אדם? לאדון ישוע או לרבנים וחבריהם?
בפרק י' הנביא הושע מלמדנו שבני ממלכת ישראל – מפרשים את הטוב והחסד ששופע אצלם כברכה מאליליהם, ולא מאלוהים, ולכן הם ממשיכים להודות לאלילים בבניית עוד מזבחות.
ואיך אלוהים מגיב נוכח המשך המרידה של ישראל נגדו?
הבה נקרא הפסוקים.
1 גֶּ֤פֶן בּוֹקֵק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל פְּרִ֖י יְשַׁוֶּה־לּ֑וֹ כְּרֹ֣ב לְפִרְי֗וֹ הִרְבָּה֙ לַֽמִּזְבְּח֔וֹת כְּט֣וֹב לְאַרְצ֔וֹ הֵיטִ֖יבוּ מַצֵּבֽוֹת׃ 2 חָלַ֥ק לִבָּ֖ם עַתָּ֣ה יֶאְשָׁ֑מוּ הוּ֚א יַעֲרֹ֣ף מִזְבְּחוֹתָ֔ם יְשֹׁדֵ֖ד מַצֵּבוֹתָֽם׃ 3 כִּ֤י עַתָּה֙ יֹֽאמְר֔וּ אֵ֥ין מֶ֖לֶךְ לָ֑נוּ כִּ֣י לֹ֤א יָרֵ֙אנוּ֙ אֶת־יְהוָֹ֔ה וְהַמֶּ֖לֶךְ מַה־יַּֽעֲשֶׂה־לָּֽנוּ׃ 4 דִּבְּר֣וּ דְבָרִ֔ים אָל֥וֹת שָׁ֖וְא כָּרֹ֣ת בְּרִ֑ית וּפָרַ֤ח כָּרֹאשׁ֙ מִשְׁפָּ֔ט עַ֖ל תַּלְמֵ֥י שָׂדָֽי׃ 5 לְעֶגְלוֹת֙ בֵּ֣ית אָ֔וֶן יָג֖וּרוּ שְׁכַ֣ן שֹֽׁמְר֑וֹן כִּי־אָבַ֨ל עָלָ֜יו עַמּ֗וֹ וּכְמָרָיו֙ עָלָ֣יו יָגִ֔ילוּ עַל־כְּבוֹד֖וֹ כִּֽי־גָלָ֥ה מִמֶּֽנּוּ׃ 6 גַּם־אוֹתוֹ֙ לְאַשּׁ֣וּר יוּבָ֔ל מִנְחָ֖ה לְמֶ֣לֶךְ יָרֵ֑ב בָּשְׁנָה֙ אֶפְרַ֣יִם יִקָּ֔ח וְיֵב֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעֲצָתֽוֹ׃ 7 נִדְמֶ֥ה שֹׁמְר֖וֹן מַלְכָּ֑הּ כְּקֶ֖צֶף עַל־פְּנֵי־מָֽיִם׃ 8 וְנִשְׁמְד֞וּ בָּמ֣וֹת אָ֗וֶן חַטַּאת֙ יִשְׂרָאֵ֔ל ק֣וֹץ וְדַרְדַּ֔ר יַעֲלֶ֖ה עַל־מִזְבְּחוֹתָ֑ם וְאָמְר֤וּ לֶֽהָרִים֙ כַּסּ֔וּנוּ וְלַגְּבָע֖וֹת נִפְל֥וּ עָלֵֽינוּ׃ 9 מִימֵי֙ הַגִּבְעָ֔ה חָטָ֖אתָ יִשְׂרָאֵ֑ל שָׁ֣ם עָמָ֔דוּ לֹֽא־תַשִּׂיגֵ֧ם בַּגִּבְעָ֛ה מִלְחָמָ֖ה עַל־בְּנֵ֥י עַֽלְוָֽה׃ 10 בְּאַוָּתִ֖י וְאֶסֳּרֵ֑ם וְאֻסְּפ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ עַמִּ֔ים בְּאָסְרָ֖ם לִשְׁתֵּ֥י עֵינֹתָם [עוֹנֹתָֽם׃] 11 וְאֶפְרַ֜יִם עֶגְלָ֤ה מְלֻמָּדָה֙ אֹהַ֣בְתִּי לָד֔וּשׁ וַאֲנִ֣י עָבַ֔רְתִּי עַל־ט֖וּב צַוָּארָ֑הּ אַרְכִּ֤יב אֶפְרַ֙יִם֙ יַחֲר֣וֹשׁ יְהוּדָ֔ה יְשַׂדֶּד־ל֖וֹ יַעֲקֹֽב׃ 12 זִרְע֨וּ לָכֶ֤ם לִצְדָקָה֙ קִצְר֣וּ לְפִי־חֶ֔סֶד נִ֥ירוּ לָכֶ֖ם נִ֑יר וְעֵת֙ לִדְר֣וֹשׁ אֶת־יְהוָ֔ה עַד־יָב֕וֹא וְיֹרֶ֥ה צֶ֖דֶק לָכֶֽם׃ 13 חֲרַשְׁתֶּם־רֶ֛שַׁע עַוְלָ֥תָה קְצַרְתֶּ֖ם אֲכַלְתֶּ֣ם פְּרִי־כָ֑חַשׁ כִּֽי־בָטַ֥חְתָּ בְדַרְכְּךָ֖ בְּרֹ֥ב גִּבּוֹרֶֽיךָ׃ 14 וְקָ֣אם שָׁאוֹן֮ בְּעַמֶּךָ֒ וְכָל־מִבְצָרֶ֣יךָ יוּשַּׁ֔ד כְּשֹׁ֧ד שַֽׁלְמַ֛ן בֵּ֥ית אַֽרְבֵ֖אל בְּי֣וֹם מִלְחָמָ֑ה אֵ֥ם עַל־בָּנִ֖ים רֻטָּֽשָׁה׃ 15 כָּ֗כָה עָשָׂ֤ה לָכֶם֙ בֵּֽית־אֵ֔ל מִפְּנֵ֖י רָעַ֣ת רָֽעַתְכֶ֑ם בַּשַּׁ֕חַר נִדְמֹ֥ה נִדְמָ֖ה מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל׃
חלוקת הפרק:
- חוסר הנאמנות של ישראל לאלוהים. (פסוקים 1-8)
- הכיליון הצפוי לישראל על רקע אזכורים היסטוריים (פסוקים 9-15)
א. חוסר הנאמנות של ישראל לאלוהים. (פסוקים 1-8)
1 גֶּ֤פֶן בּוֹקֵק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל פְּרִ֖י יְשַׁוֶּה־לּ֑וֹ כְּרֹ֣ב לְפִרְי֗וֹ הִרְבָּה֙ לַֽמִּזְבְּח֔וֹת כְּט֣וֹב לְאַרְצ֔וֹ הֵיטִ֖יבוּ מַצֵּבֽוֹת׃ 2 חָלַ֥ק לִבָּ֖ם עַתָּ֣ה יֶאְשָׁ֑מוּ הוּ֚א יַעֲרֹ֣ף מִזְבְּחוֹתָ֔ם יְשֹׁדֵ֖ד מַצֵּבוֹתָֽם׃ 3 כִּ֤י עַתָּה֙ יֹֽאמְר֔וּ אֵ֥ין מֶ֖לֶךְ לָ֑נוּ כִּ֣י לֹ֤א יָרֵ֙אנוּ֙ אֶת־יְהוָֹ֔ה וְהַמֶּ֖לֶךְ מַה־יַּֽעֲשֶׂה־לָּֽנוּ׃ 4 דִּבְּר֣וּ דְבָרִ֔ים אָל֥וֹת שָׁ֖וְא כָּרֹ֣ת בְּרִ֑ית וּפָרַ֤ח כָּרֹאשׁ֙ מִשְׁפָּ֔ט עַ֖ל תַּלְמֵ֥י שָׂדָֽי׃ 5 לְעֶגְלוֹת֙ בֵּ֣ית אָ֔וֶן יָג֖וּרוּ שְׁכַ֣ן שֹֽׁמְר֑וֹן כִּי־אָבַ֨ל עָלָ֜יו עַמּ֗וֹ וּכְמָרָיו֙ עָלָ֣יו יָגִ֔ילוּ עַל־כְּבוֹד֖וֹ כִּֽי־גָלָ֥ה מִמֶּֽנּוּ׃ 6 גַּם־אוֹתוֹ֙ לְאַשּׁ֣וּר יוּבָ֔ל מִנְחָ֖ה לְמֶ֣לֶךְ יָרֵ֑ב בָּשְׁנָה֙ אֶפְרַ֣יִם יִקָּ֔ח וְיֵב֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעֲצָתֽוֹ׃ 7 נִדְמֶ֥ה שֹׁמְר֖וֹן מַלְכָּ֑הּ כְּקֶ֖צֶף עַל־פְּנֵי־מָֽיִם׃ 8 וְנִשְׁמְד֞וּ בָּמ֣וֹת אָ֗וֶן חַטַּאת֙ יִשְׂרָאֵ֔ל ק֣וֹץ וְדַרְדַּ֔ר יַעֲלֶ֖ה עַל־מִזְבְּחוֹתָ֑ם וְאָמְר֤וּ לֶֽהָרִים֙ כַּסּ֔וּנוּ וְלַגְּבָע֖וֹת נִפְל֥וּ עָלֵֽינוּ׃
כבר בפסוק הראשון הנביא מציין עובדה: עם ישראל כגפן פורייה, מלאת פרי.
מה מצפה הקורא המכיר את התורה לומר?
אם ברכה שופעת שכזו מורעפת על ישראל, משמע שהעם הולך בדרכי אלוהים.
אך כשמביטים מקרוב, רואים שהארץ מלאה במזבחות לא לכבוד יהוה אלא לכבוד אלילי העמים השכנים. זאת למרות האיסור בתורה על כך – (דברים ט"ז 21-22)
איך זה יתכן?
איך יתכן שעם ישראל מודה לאלילים על שפע הבא אליו מאלוהים?
הסטייה של ישראל מתורת אלוהים היתה כה רבה, עד כי האינסטינקט שלהם הינו מחשבה אלילית.
מכיוון שליבם מודה כל הזמן לאלילים, הם מפרשים כל שפע והצלחה לברכה ותמורה שקיבלו מהאלילים אותם הם עובדים – ממש כמו שכניהם הגויים.
ואיך עם ישראל מבטא את נאמנותו לאלילים? על ידי בניית מזבחות רבות, בכל מקום, בכל שדה – הכל לשבח ולפאר את שמות האלילים.
בפסוק 2 הנביא מציין שהלך המחשבה של ישראל זהה להלך המחשבה של העם בתקופת השופטים:
אין מלך וכל אחד עושה כראות עיניו.
אין יראת אלוהים בעם ישראל.
וכשאין יראת אלוהים, דרכם מסולפת ורעה.
כשאין נאמנות לאלוהים – גם לא תהיה נאמנות לאדם.
והנה, ישראל גם לא נאמנים לבריתות שהם כורתים עם שכניהם. הם מקדשים את השקר ולא את האמת (פסוק 4).
כל כך מצער שלא נותר בארץ שארית של צדק. הכל צומח כשקר למטרת עוול (ראה עמוס ו' 12: "כי הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה.").
בפסוקים 5-6 הנביא טוען שבני שומרון – ממלכת ישראל אינם בוכים על ריחוקם מאלוהים אלא על אובדן אוצרותיהם, אובדן פסליהם. העגל שהיה סימן לעבודת אלילים במדבר ולעונש כה גדול, חוזר להיות מושא לאלילות.
עגל הזהב מתברר שנלקח כמתנה למלך אשור – ועל כך העם כל כך כואב.
איזה אבסורד.
הנביא עולב בהם ומכנה את הכוהנים בשם כמרים – והכוונה לכהני עבודת אלילים (מלכים-ב כ"ג 5; צפניה א 4).
ואז מגיע יום משפט!
אז אלוהים אומר – עד כאן!
עברתם כל גבול ויום הדין עומד בפתח.
מלך שומרון עתיד להיכרת וחולשתו מתוארת כאילו היה קצף על המים… דבר שנעלם תוך דקות.
אלוהים עתיד להשמיד את כל המזבחות שנבנו להלל אלילים ואדמתם תצמיח קוצים ולא ברכה.
אויביהם יעלו עליהם וישראל לא ידע היכן להתחבא…
ישנן מספר שאלות שעולות כבר בשלב זה:
א. איך יתכן שעם הנבחר לייצג את אלוהים יסטה כל כך מהנתיב הטהור שאלוהים היתווה לו?
תשובה: סטייה שכזו לא מתחילה בצעד גדול, אלא תמיד בצעד קטן. בכל יום – מפחיתים מאלוהים.
זיכרו את תחינתו ואזהרתו של משה רבנו בספר דברים ואת תחינתו ואזהרתו של יהושוע בן נון לפני מותו…יהושוע פרקים כ"ג-כ"ד. הנה השלבים ההרסניים:
- מפחיתים בקריאה. ובמקום לשמוע ישירות מהפה של אלוהים מתחילים לשמוע ולהיכנע לדברי אדם השונים מדברי אלוהים.
- מפחיתים בהתחברות עם מאמינים ובקהילה
- מפחיתים בתפילה
- מפחיתים בביטחון באלוהים
- מפחיתים בציות
ויום אחד מתעוררים ומבינים שאנו רחוקים מאוד מאלוהים. אלוהים כבר לא חלק מחיינו ומחשבתינו.
הסכנה הזו אינה אורבת רק לבני ישראל אלא גם לכל אחד מאיתנו.
לחץ החיים אינו מתיר לנו זמן רב עם אלוהים, ואם ניכנע ללחץ החיים ונמעיט בקריאה, תפילה, התחברות וציות – גם אנו נתעורר יום אחד להפתעה מחרידה.
ברכת אלוהים נטשה אותנו והעולם כבש אותנו ואת ילדינו.
ב. איך יתכן שעם ישראל התברך בשפע לאורך שנים וזאת למרות שסטה מתנאי הברית עם אלוהים?
תשובה: אלוהים בחסדו אינו מעניש את ילדיו מיד אלא ממשיך בחסדיו ורחמיו.
אלוהים שלח את הנביאים כדי להזהיר את העם, אך מכיוון שלא נענשו מיד, והשפע המשיך, זה גרם להם לחשוב שדווקא דרכם האלילית היא המקור לברכה.
אלוהים גם לא מעניש אותנו מיד לאחר כל חטא… וחלקנו חושבים שאם הברכה ממשיכה למלא את חשבון הבנק שלנו ואת חיינו, כי אז זה אישור מאלוהים שדרכנו מוצאת חן בעיניו.
אהובים:
הבה לא נבלבל בין חסד אלוהים לבין רצינותו של אלוהים, קדושתו וטוהרו שאינם סובלים חטא וטומאה.
אלוהים אכן רב חסד ומאפשר לנו לחזור בתשובה, אך אף אחד לא יודע מה אורך החסד שכרגע אלוהים מעניק לו.
לכן, מי שבאמת ירא אלוהים, יסור מיד מכל רע שבחייו ולא ינסה את אלוהים.
אם דרכך לא תואמת את קדושתו וטוהרו, ואתה עדיין נהנה מברכה, כדאי שתבין שעת המשפט זה רק עניין של זמן.
אם אנו מעוניינים בהארת עיני אלוהים עלינו לתמיד – הבה נתמיד לציית לדברו וללא תנאי. הבה נבחן את ליבנו בכל עת כדי לעמוד נקיים לפני האדון רב החסד שלנו.
ב. הכיליון הצפוי לישראל על רקע אזכורים היסטוריים (פסוקים 9-15)
9 מִימֵי֙ הַגִּבְעָ֔ה חָטָ֖אתָ יִשְׂרָאֵ֑ל שָׁ֣ם עָמָ֔דוּ לֹֽא־תַשִּׂיגֵ֧ם בַּגִּבְעָ֛ה מִלְחָמָ֖ה עַל־בְּנֵ֥י עַֽלְוָֽה׃ 10 בְּאַוָּתִ֖י וְאֶסֳּרֵ֑ם וְאֻסְּפ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ עַמִּ֔ים בְּאָסְרָ֖ם לִשְׁתֵּ֥י עֵינֹתָם [עוֹנֹתָֽם׃] 11 וְאֶפְרַ֜יִם עֶגְלָ֤ה מְלֻמָּדָה֙ אֹהַ֣בְתִּי לָד֔וּשׁ וַאֲנִ֣י עָבַ֔רְתִּי עַל־ט֖וּב צַוָּארָ֑הּ אַרְכִּ֤יב אֶפְרַ֙יִם֙ יַחֲר֣וֹשׁ יְהוּדָ֔ה יְשַׂדֶּד־ל֖וֹ יַעֲקֹֽב׃ 12 זִרְע֨וּ לָכֶ֤ם לִצְדָקָה֙ קִצְר֣וּ לְפִי־חֶ֔סֶד נִ֥ירוּ לָכֶ֖ם נִ֑יר וְעֵת֙ לִדְר֣וֹשׁ אֶת־יְהוָ֔ה עַד־יָב֕וֹא וְיֹרֶ֥ה צֶ֖דֶק לָכֶֽם׃ 13 חֲרַשְׁתֶּם־רֶ֛שַׁע עַוְלָ֥תָה קְצַרְתֶּ֖ם אֲכַלְתֶּ֣ם פְּרִי־כָ֑חַשׁ כִּֽי־בָטַ֥חְתָּ בְדַרְכְּךָ֖ בְּרֹ֥ב גִּבּוֹרֶֽיךָ׃ 14 וְקָ֣אם שָׁאוֹן֮ בְּעַמֶּךָ֒ וְכָל־מִבְצָרֶ֣יךָ יוּשַּׁ֔ד כְּשֹׁ֧ד שַֽׁלְמַ֛ן בֵּ֥ית אַֽרְבֵ֖אל בְּי֣וֹם מִלְחָמָ֑ה אֵ֥ם עַל־בָּנִ֖ים רֻטָּֽשָׁה׃ 15 כָּ֗כָה עָשָׂ֤ה לָכֶם֙ בֵּֽית־אֵ֔ל מִפְּנֵ֖י רָעַ֣ת רָֽעַתְכֶ֑ם בַּשַּׁ֕חַר נִדְמֹ֥ה נִדְמָ֖ה מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל׃
הקטע השני פותח באזכור ימי הגבעה כראשית חטאיו של ישראל (ראה פסוק 9 וכן פסוק 9 בפרק ט). הנביא מציין את האירוע בגבעה מכיוון שהחטא הנורא הביא לכמעט כיליון של שבט בנימין, ולמותם של עשרות אלפים רבים משבטי ישראל (שופטים כ').
מבחינתו של הנביא הושע – העם ממשיך לאחוז באותו לב סוטה כמו בני בנימין באירוע הפילגש בגבעה. נובע מכך שהעונש העתיד לבוא על ישראל יהיה דומה לעונש שבא על שבט בנימין אז.
הנביא מצהיר בפה מלא שממלכת אפרים תיפול, בית אל יחרב ומלך ישראל ייכרת.
ומי יהיה כלי העונש של אלוהים?
אותם עמי גויים שעם ישראל אימץ את אליליהם ועמל בכל מאודו להידמות להם.
כמה כואב שישראל זלזל בטובו של אלוהים ונזכר באלוהים רק כאשר הוא עומד לפני כליה.
לא חלף זמן רב וממלכת ישראל נכבשה על ידי אשור ונלקחה לגלות.
מלך ישראל הושפל.
בני ממלכת ישראל נהרגו בהמוניהם. משפחות נכחדו – אימהות על בניהם.
האם בכך אלוהים סגר את דלת החזרה בתשובה לעם ישראל?
לא!
אלוהים נשאר נאמן להבטחותיו שנתן בבריתות עם ישראל.
לראיה, לעם ישראל הוא אומר:
אם תזרעו צדקה – תקבלו ברכה.
תזרעו עוול – תקבלו חמס.
על כן – תדרשו את יהוה עד שיבוא המשיח – יהוה, וילמד אתכם צדק.
פסוק 12 הינו נבואה משיחית פר אקסלנס.
"זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה, קִצְרוּ לְפִי־חֶסֶד; נִירוּ לָכֶם נִיר, וְעֵת לִדְרוֹשׁ אֶת־יְהוָה – עַד־יָבוֹא וְיוֹרֶה צֶדֶק לָכֶם."
"עד יבוא ויורה צדק לכם", אינו מתייחס רק לגשם סתמי, אלא בעיקר לאישיות והיא לא אחרת מאשר המשיח ישוע.
התרגום המדויק ביותר הוא: עד שיבוא וילמדכם צדק…
החיבור חייב להיעשות אל מול הפסוקים מספר יואל ב 23: "ובני ציון גילו ושימחו ביהוה אלוהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון…".
ואכן, אם ניתן ליבנו לאלוהים – גם הגשמים יבואו בזמן.
כמו כן, ראוי לחבר את הנבואות מישעיה ב ומיכה ד שם המשיח יושב בבית שבירושלים ומשם מושל על כל תבל – ובני כל העמים עולים לירושלים לשמוע מדבריו.
לסיכום:
פרק י' בספר הושע מציג תמונה כואבת של עם שנבחר לשקף את כבוד אלוהים אך סטה בהדרגה עד שאיבד את ייעודו. ישראל נהנה משפע וברכה, אך במקום לייחס אותם ליהוה, ייחס אותם לאלילים והעמיק את נאמנותו להם. החטא איננו רק פולחני אלא גם מוסרי ומדיני – לב מחולק, היעדר יראת אלוהים, ושקר במקום אמת.
התוצאה הבלתי נמנעת היא משפט: אלוהים, בקדושתו, אינו יכול להתעלם לאורך זמן מחטא מתמשך, גם אם חסדו מתעכב ואינו מעניש מיד.
עם זאת, בתוך האזהרה הקשה נשמעת גם קריאה מלאת חסד: "זרעו לכם לצדקה… ועת לדרוש את יהוה עד יבוא ויורה צדק לכם."
הקריאה היא לשוב אל אלוהים בלב שלם ולהתמיד בכך, מתוך הבנה שיש קשר ישיר בין מה שהאדם זורע לבין מה שהוא קוצר – עוול מוליד חורבן, אך צדקה מביאה חסד.
בתוך מסגרת זו עולה גם התקווה הגדולה: אלוהים אינו סוגר את הדלת, אלא מזמין את עמו לחזור אליו ולחוות את פעולתו המחודשת – הוראת הצדק והחיים ממנו.
היישום ברור וחד: הסטייה מאלוהים אינה מתרחשת ביום אחד אלא דרך פשרות קטנות ומתמשכות:
- פחות קריאה וחשיפה לכתבי הקודש,
- פחות תפילה,
- פחות התחברות משיחית ופחות ציות למצוות אלוהים.
לכן עלינו לבחון את עצמנו בכנות: האם אנו מפרשים את ברכת אלוהים כהסכמה לדרכינו, או שמא אנו חיים ביראת אלוהים אמיתית?
הקריאה היא לשוב מיד, לדרוש את ה׳ בכל לב, ולחיות חיים המעידים עליו – כדי שנהיה כלי כבוד ולא כלי הרס, אור אמיתי בעולם המושך אחרים אל המשיח.
תקוותי שאלוהים יאמר על כל אחד מאיתנו – לילד הזה פיללתי!