המשך תשובתו של איוב לאליפז התמני- איוב מסביר מדוע הוא מצפה למוות

כאמור, תשובת איוב לאליפז התמני מתפרסת על פני פרקים ו-ז.

בחלק הראשון (פרק ו), איוב מדבר לרעיו.

בחלק השני (פרק ז), איוב פונה לאלוהים.

פרק ז מתחלק לנושאים הבאים:

  1. תיאור עינויו ומצבו הנואש (ז 1-10).
  2. איוב פונה לאלוהים במספר שאלות, ומבקש ממנו שישים קץ ליסוריו (ז 11-21).

להזכירנו:

אליפז התמני היה הראשון מבין רעיו של דניאל שפתח בדברי הסבר ומסקנות בנוגע לסיבה שבעטיה באו על איוב כל הצרות.

המסר המרכזי של אליפז התמני היה:

  • צרותיו של האדם באות עליו כעונש על עוונותיו.
  • אין אדם צדיק, יהיה אשר יהיה, ולכן כל אדם יתכן שיזכה ויטעם למנה של קושי וצרה.
  • האדם אחראי למעשיו ולכן אין לאדם כל תועלת בתלונה נגד אלוהים צדיק.

לפיכך, במקום להתלונן לאלוהים, טוב לו לאדם הסובל בעבור עוונותיו להתפלל לאלוהים ולהיכנע לפניו.

  • היסורים, למרות הקושי הטמון בהם, באים על האדם לטובתו, לרפאו מחטאיו, לזקקו, להיטיב עימו ולהרבות שלומו לעתיד.

בקיצור: “איוב, אם אדם סובל כמוך, סימן שהוא לא צדיק כפי שהוא נראה!”.

  1. תיאור עינויו ומצבו הנואש (ז 1-10).

א. הֲלֹא-צָבָא לֶאֱנוֹשׁ על- (עֲלֵי-) אָרֶץ; וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו?
ב. כְּעֶבֶד יִשְׁאַף-צֵל; וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה פָעֳלוֹ.
ג. כֵּן הָנְחַלְתִּי לִי יַרְחֵי-שָׁוְא; וְלֵילוֹת עָמָל מִנּוּ-לִי.
ד. אִם-שָׁכַבְתִּי, וְאָמַרְתִּי: מָתַי אָקוּם? וּמִדַּד-עָרֶב; וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים עֲדֵי-נָשֶׁף.
ה. לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה וגיש (וְגוּשׁ) עָפָר; עוֹרִי רָגַע וַיִּמָּאֵס.
ו. יָמַי קַלּוּ מִנִּי-אָרֶג; וַיִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה.
ז. זְכֹר, כִּי-רוּחַ חַיָּי; לֹא-תָשׁוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב.
ח. לֹא-תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי; עֵינֶיךָ בִּי – וְאֵינֶנִּי.
ט. כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ; כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה.
י. לֹא-יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ; וְלֹא-יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקֹמוֹ.

 

א. הֲלֹא-צָבָא לֶאֱנוֹשׁ על- (עֲלֵי-) אָרֶץ; וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו?
צבא:
עבודת חובה לזמן קצוב (ישעיה מ 2).

האין כך שחיי האדם בארץ (בעולם הזה) קצובים ורבי עמל, כשרות החיילים בצבא וכעבודת השכירים?

ב. כְּעֶבֶד יִשְׁאַף-צֵל; וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה פָעֳלוֹ.
האדם דומה לעבד העושה את מלאכתו בחום היום ושואף לצל הערב, שאז ינוח מעמלו, או לשכיר המחכה לרגע בו יקבל את שכרו.

שכר פועלו: (ויקרא יט 13).

ג. כֵּן הָנְחַלְתִּי לִי יַרְחֵי-שָׁוְא; וְלֵילוֹת עָמָל מִנּוּ-לִי.
עָמָל
: יסורים ועבודה

כן, וגם אני, היו לי לנחלה חודשים של שווא, כלומר, שאין בהם פעולה שיש בה תועלת. ולמרות שחודשים אלו היו מלאי עמל, (סבל, כאב וטורח), העמל הינו לשווא.

המסר של איוב ברור:

איוב מדמה עצמו לעבד ולשכיר. כשם שאלה נכספים לערב לנוח מעמלם (מעבודתם) כן גם איוב נכסף לערב לנוח מעמלו (מיסוריו). אלא שמצבו של איוב גרוע בשלושה דברים ממצבו של העבד:

  1. העבד או השכיר מצפה לערבו של יום, ואיוב מצפה לערב החיים – למוות.
  2. השכיר והעבד מצפה רק יום אחד כדי להגיע לתקוותו (מנוחה או שכר), ואיוב לעומתם מצפה לחודשים של יסורים ללא הפסק, משום שגם בלילה אין לו מנוחה מסבלו.
  3. השכיר והעבד עמלים ורואים שכר בעמלם – יש תועלת בפעולתם, אך מבחינתו של איוב, כל עמלו – יסוריו – לשווא.

ד. אִם-שָׁכַבְתִּי, וְאָמַרְתִּי: מָתַי אָקוּם? וּמִדַּד-עָרֶב; וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים עֲדֵי-נָשֶׁף.
נָשֶׁף:
הזמן בו הרוח נושפת, נושבת, בתחילת הלילה ובסופו

כאשר שכבתי אמרתי: מתי אקום? [כי מכאובי מתגברים ואחכה בקוצר רוח לבוקר]

אבל הערב הולך ומתארך, נמשך לאין סוף. [כידוע הלילה כל כך ארוך כשלא יכולים להירדם או כשסובלים כאב רב]. כה אשבע נדודי שינה ואתהפך ביסורי עד דמדומי בוקר.

איוב מתאר את הסבל הנורא אשר בא עליו.

אין לו רגע מנוחה.

אין לו רגע של שלווה.

הכל כואב – מן הלב עד כל איבר בגופו, כך שאין לו מנוח לא ביום ולא בלילה.

ה. לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה וגיש (וְגוּשׁ) עָפָר; עוֹרִי רָגַע וַיִּמָּאֵס.
גופי התכסה בתולעים כאילו היו לבושי.

איוב ישב על האפר (ב 8), והאפר שנדבק אל ההפרשות של פצעיו נעשה גושים ורגבים שכיסו את גופו.

עורי נסדק ונמס (נמק ונמאס עלי).

איוב מתאר באופן ציורי וקשה את מצב גופו.

אין פלא שבמצבו אינו יכול לנוח ומצפה כל כך למוות.

ו. יָמַי קַלּוּ מִנִּי-אָרֶג; וַיִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה.
איוב טוען שימיו עוברים מהר יותר מן הכלי שהאורג שם בו את חוט הערב ומעבירו במהירות בין חוטי השתי. והם מסתיימים מבלי שתהיה לי כל תקווה לעתיד.

יתכן מאוד שאיוב בפסוק זה מציין את ימיו הרגועים שהיו לו לפני האסון.

לדעתו, ימים אלו עברו כה מהר, ומה יצא לו מהם? שום דבר! הכל מת ונעלם.

ז. זְכֹר, כִּי-רוּחַ חַיָּי; לֹא-תָשׁוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב.
איוב פונה אל אלוהים:

שים לב לזאת: חיי עוברים כהבל פה, הנידף ואיננו.

עיני לא תראה עוד טוב כלשהו. אין תקווה לחיי.

ח. לֹא-תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי; עֵינֶיךָ בִּי – וְאֵינֶנִּי.
תְשׁוּרֵנִי
: תראני

העין הרואה אותי כעת לא תראני עוד (כי אמות), וכאשר תשים עיניך להיטיב עימי לא אהיה עוד. (ראה פסוק 21).

איוב מציין נקודות אלו כדי להדגיש את זמניותו וקוצר חייו של האדם.

במילים פשוטות: אלוהים, אם יש זמן ראוי לרחמיך עליי, זה כעת.

אם תחכה מעט יותר זמן, כבר לא אהיה בין החיים ואז כל חסדך ורחמיך לא יועילו.

ט. כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ; כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה.
י. לֹא-יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ; וְלֹא-יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקֹמוֹ.
חיי הם כענן הנמוג ונעלם, כמו היורד שאולה שלא יעלה שוב.

והמת שעזב את ארץ החיים לא ישוב עוד לביתו ויהיה זר לעולם החיים.

שאול: מקומם של המתים – קבר (תהילים קלט 8). המת נקרא יורד שאול כי הוא נקבר באדמה.

בקשתו של איוב היא: אם יש עת לחסד, רחמים ושינוי מצבי – הריהו כעת.

לאחר מותי, אין טעם בשום שינוי.

הערה:

החיים שלאחר המוות וגורלם של המתים הינו נושא מאוד נדרש.

כתבי הקודש בהירים בנושא זה, ולמרות זאת, רבים אלו אשר מחפשים תשובות במקורות האסורים.

שלמה המלך אמר בספר קוהלת:

קוהלת ט 5-6:

כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר, כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם.

גַּם אַהֲבָתָם גַּם-שִׂנְאָתָם גַּם-קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

 

קוהלת יב 7:

וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל-הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה; וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.

(ראה גם אל העברים ט 27)

 

יש אמת בטענתו של איוב שהמת אכן לא יחזור למלא את אותו התפקיד שמילא בעודו בחיים. אך איוב לא פרט את חלקו של המת הנושע לאחר שנשמתו עולה לנוכחות אלוהים.

כאשר אדם נושע מת, נשמתו עולה לנוכחות אלוהים (אל הפיליפיים א 21-23).

נפש הנושע תישפט לפני אלוהים במשפט כס המשיח.

משפט זה אינו קובע גורל הנפש לשאול או לגן עדן, אלא רק נועד לקבוע את תפקידה במלכות המשיח (קור”א ג 10-15, קור”ב ה 10).

למת הנושע אין יותר חלק בעולם החיים כפי שהיה לו לפני שנפטר.

לאור דברי איוב ודבריו של שלמה המלך בספר קוהלת, ניתן לקבוע שכל עניין גלגול הנשמות זר לכתבי הקודש.

גלגול נשמות היא תורת שקר וכל העוסקים בה חשופים להשפעה רעה ומסיטה מתורת אלוהים.

כאשר אדם שאינו נושע נפטר, נשמתו מגיעה לשאול – מקום משכנם של המתים הלא נושעים.

השאול הינו מקום של יסורים (לוקס טז).

בשאול מחכה נשמת המת שאינו נושע עד לסוף מלכות אלף השנים של המשיח ישוע בעולם.

בסיום ממלכת 1000 השנים של ישוע בעולם, לפני עידן הנצח, ייתקיים משפט הכסא הלבן הגדול בשמים (התגלות כ 11-15).

אז יישפטו כל נשמות הנפטרים הלא נושעים לאגם האש לנצח נצחים.

מדוע?

כי דחו את דמו מכפר החטאים של האדון ישוע.

  1. איוב פונה לאלוהים במספר שאלות, ומבקש ממנו שישים קץ ליסוריו (ז 11-21).

איוב, שאינו יודע מהי סיבת יסוריו, פונה אל אלוהים במספר שאלות, ומבקש ממנו לשים קץ ליסוריו.

יא. גַּם-אֲנִי לֹא אֶחֱשָׂךְ-פִּי: אֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי; אָשִׂיחָה בְּמַר נַפְשִׁי.
יב. הֲיָם-אָנִי, אִם-תַּנִּין: כִּי-תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר?
יג. כִּי-אָמַרְתִּי: תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי; יִשָּׂא בְשִׂיחִי מִשְׁכָּבִי.
יד. וְחִתַּתַּנִי בַחֲלֹמוֹת; וּמֵחֶזְיֹנוֹת תְּבַעֲתַנִּי.
טו. וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי; מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי.
טז. מָאַסְתִּי, לֹא-לְעֹלָם אֶחְיֶה; חֲדַל מִמֶּנִּי, כִּי-הֶבֶל יָמָי.
יז. מָה-אֱנוֹשׁ, כִּי תְגַדְּלֶנּוּ? וְכִי-תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ?
יח. וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים; לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ.
יט. כַּמָּה לֹא-תִשְׁעֶה מִמֶּנִּי? לֹא-תַרְפֵּנִי עַד-בִּלְעִי רֻקִּי?
כ. חָטָאתִי, מָה אֶפְעַל לָךְ, נֹצֵר הָאָדָם? לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ, וָאֶהְיֶה עָלַי לְמַשָּׂא?
כא. וּמֶה לֹא-תִשָּׂא פִשְׁעִי, וְתַעֲבִיר אֶת-עֲו
ֹנִי? כִּי-עַתָּה לֶעָפָר אֶשְׁכָּב; וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי.

יא. גַּם-אֲנִי לֹא אֶחֱשָׂךְ-פִּי: אֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי; אָשִׂיחָה בְּמַר נַפְשִׁי.
(כיוון שימי קצרים ואיני רואה כל שינוי לטובה או תקווה לחיי, כי נגזר עליי למות בעינויי נפש וגוף) לכן גם אני לא אמנע מלומר את שעל ליבי, את מחאתי לפניך, אודות העוול הנעשה לי.

יב. הֲיָם-אָנִי, אִם-תַּנִּין: כִּי-תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר?
האם אני ים המסוגל לעלות על גדותיו ולשטוף את הארץ ולגרום למוות ואסון (לח 8)?

האם אני תנין (חיית ים נוראה, ראה ישעיה כז 1) המשחר לטרף ומסכן חיי הסובבים אותו?

[כתבים היסטוריים מגלים כי העמידו משמרות באיזור רחצה בנילוס מהתנפלות תמסחים על הרוחצים].

יש סיבה טובה להעמיד גבול לים, ויש סיבה טובה לגדר מקומו של התנין, אך איזה סיכון אני מהווה לסביבה, עד כי צריך לרסן אותי או לפגוע בי בכזו עוצמה? בכאלו אסונות?

יג. כִּי-אָמַרְתִּי: תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי; יִשָּׂא בְשִׂיחִי מִשְׁכָּבִי.
קיוויתי שלפחות בעת לילה אוכל למצא נחמה על מיטתי. משכבי, מיטתי תעזור לי לשאת את צערי. [ראה שימוש בצורה דומה בספר במדבר יא 17].

[השם “שיח” מורה גם על צער המביא לידי שפיכת שיח (שמ”א א 16) והוא שם נרדף לצרה].

קיוויתי ששנתי תנחם אותי, תקל מעלי את יסוריי. בדרך ציורית אומר: משכבי יעזור לי לשאת את צערי.

יד. וְחִתַּתַּנִי בַחֲלֹמוֹת; וּמֵחֶזְיֹנוֹת תְּבַעֲתַנִּי.
אך אתה אלוהים, מפחידני בחלומות ומבעתני מחזיונות לילה שאני חוזה.

ז”א, גם כאשר אני נמצא בתת מודע, בעת שינה, גם לשם אתה מגיע ומדכאני בסיוטים.

כולנו בעלי ניסיון בחלומות נעימים אך גם בסיוטי לילה.

טוב לדעת שאלוהים אדון גם על תחום זה בחיינו, כי נוכל לבוא אליו כדי לתקן כל דבר רע או כואב בחיינו.

כל אחד מילדינו חווה חלומות מבעיתים בילדותו.

כל אחד מהם היה בא לחדרנו ומתלונן בבכי על חלום רע.

עם כל אחד התפללנו ובקשנו מאלוהים, רגיעה, שלום, ובעבור כל אחד נעננו בחיוב.

אלוהים נאמן גם להרגיענו על מיטתנו בחלומות טובים ונעימים לנפשנו.

טו. וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי; מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי.
לאור כל הנאמר עד כה, תיבחר נפשי למות ממחנק מאשר להישאר בחיים.

מֵעַצְמוֹתָי: קיומי בחיים (ראה תהילים לה 9-10, נפשי תגל בה’…כל עצמותיי תאמרנה…)

טז. מָאַסְתִּי, לֹא-לְעֹלָם אֶחְיֶה; חֲדַל מִמֶּנִּי, כִּי-הֶבֶל יָמָי.
מאסתי (בחיי), הרי לא אחיה בארץ לעד, [ומהי הטובה שאוכל לקבל בעת חיי הקצרים בעולם זה?), לכן, הפסק את חיי, כי הלא במילא חיי קצרים כהבל פה, כמשפט קצר היוצא מפה.

איוב מביט על חייו ומנתחם מנקודת מבטו של אדם מוגבל כמוהו.

ולדעתו, מה כבר יכול להתרחש בחיי אומלל שכמותו, שיכול להפוך את הקערה על פיה?

מה כבר יכול אלוהים לעשות לו כדי להשכיח או לרפא את כל אשר קרה עד כה באסונו?

לנו המחזיקים בספר איוב ויודעים את סופו של האירוע, ניתנת כל השמחה והבטחון באלוהים לדעת, שיש בכוחו להפוך כל רע אפשרי להיפך גמור.

יז. מָה-אֱנוֹשׁ, כִּי תְגַדְּלֶנּוּ? וְכִי-תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ?
יח. וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים; לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ.

 

ממצבו הפרטי, עובר איוב לדבר על גורל כלל בני האדם:

מה ערך לאדם כי אתה (אלוהים) מגדל אותו [מייחס לו חשיבות עד כדי היות לאוייב לו]?

מהו ערכו של האדם עד כי אתה משגיח עליו, ז”א, אתה מעורב בכל ענין, דבר ותחום בחייו?

מהו ערכו של האדם שאתה זוכר אותו ומעמיד אותו לנגד עיניך ובוחן את מעשיו בכל יום?

מהו אדם שאתה בוחן אותו ובודק מה הוא עושה בכל שניה:

האם חטא לך?

מה הוא חושב?

מה הוא זומם?

על מה הוא מהרהר?

איוב בסיבלו מתאר את ריבונותו של אלוהים בחיי האדם דווקא מן הצד השלילי.

אלוהים אכן בוחן את חיינו בכל שניה אך לא כדי למצא עילה להענישנו.

אלוהים עושה זאת על מנת לשמרנו ולוודא שנחיה חיים המפארים את שמו ומבטיחים ברכה תמידית לחיינו.

לגבי שאלתו של איוב:

א. אלוהים אכן שם עינו על כל מעשיי בני האדם ונותן לכל אדם כפרי מעלליו (ירמיה לב 19, דברי הימים ב ט”ז 9).

ב. מהו ערכו של אדם?

התשובה טמונה כבר בבראשית א 26-31:

כו. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.

כז. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

כח. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.

כט. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה.

ל. וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.

לא. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

 

מכאן, אלוהים ברא את כל אשר בבריאה כדי שהאדם ינהל את כל שנברא לכבודו של אלוהים. ז”א, האדם הינו היצור הכי קרוב לאלוהים.

שאול השליח באיגרת לאפסים ב 10 אומר:

“שהרי מעשי ידי אלוהים אנחנו, ברואים במשיח ישוע למעשים טובים אשר אלוהים הכינם מקדם למען נחיה בהם.” (ראה גם טיטוס ב 13-14).

ולגבי בני ישראל, ה’ בחר בעם זה כדי לפאר את שמו (ישעיה מג 21, מט 6)

מכאן לטענתו של איוב:

מי הוא האדם שאתה משקיע בו כל כך הרבה?

אלוהים עונה: שיא פאר בריאתי.

את חשיבותו הגדולה של האדם אלוהים ביטא בכך שבחר להושיע את האדם מקללת החטא במחיר חיי בן האלוהים – ישוע המשיח.

יוחנן ג 16: “כי כה אהב אלוהים את העולם עד כי נתן את בנו יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו, אלא ינחל חיי עולם.”

אהבתו של אלוהים את האדם וביטוי לחשיבות האדם בבריאה נלמד דרך העתיד שאלוהים מכין לילדיו הנושעים:

  1. מכין לנו מעון נצחי (יוחנן יד 1-3)
  2. שותפי נחלה
  3. יורשים
  4. נמלוך עימו לעולמי עולמים
  5. לא יעדנו לזעם

פסוק 19:

כַּמָּה לֹא-תִשְׁעֶה מִמֶּנִּי? לֹא-תַרְפֵּנִי עַד-בִּלְעִי רֻקִּי?
כַּמָּה
: עד מתי (תהילים לה 17)

תִשְׁעֶה: תסור (ישעיה כב 4)

תַרְפֵּנִי: תעזבני (דברים לא 6)

עַד-בִּלְעִי רֻקִּי: זמן מועט [כהרף עין, הזמן שלוקח לבלוע רוק].

עד מתי לא תפנה, לא תסיר עין זעמך, ממני?

עד מתי לא תרפה ממני, לו גם לרגע קט?

איוב מבין שעין אלוהים כל הזמן עליו ומענישה אותו בחומרה על כל “פיפס” שאינו לרוחו של אלוהים.

לכן מבקש איוב – הניח לי, ולו לרגע כדי שלא אחטוף עוד עונש, מכה או צרה, ולו לרגע אחד.

איוב מתחנן לרגיעה ולו הקצרה ביותר מסבלו הנורא המציק לו יומם וליל.

פסוק 20:

חָטָאתִי, מָה אֶפְעַל לָךְ, נֹצֵר הָאָדָם? לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ, וָאֶהְיֶה עָלַי לְמַשָּׂא?
ואפילו חטאתי, איזו רעה עשיתי לך בזאת?

איזו פגיעה מסוגל אדם זניח כמוני לגרום לאל נשגב כמוך?

האם מעשה של אדם קטן ופחות ערך מסוגל להשפיע על ריבון שכמוך? אתה ששומר את האדם?

מדוע שמתני למטרה שכל הרוצים פוגעים בה? מדוע בראת אותי לשאת את מפגע ידך, ואהיה לטורח על עצמי?

הערה:

בתרגום השבעים נכתב “עליך” ולא “עלי”

ואם כך, אז: מדוע בראת אותי כדי להיות לך לטורח? לגרום לך לצרות?

לגבי שאלתו של איוב:

כפי שצויין קודם, האדם הינו שיא פאר בריאתו של אלוהים.

עובדה היא שחטאם של אדם וחווה, שינה את אופי הבריאה.

השפעת ההחלטה השגויה של אדם וחווה על אופי הבריאה, מוכיחה שאלוהים העניק לאדם סמכות רבה בבריאתו (בראשית א 26-30).

פסוק 21:

וּמֶה לֹא-תִשָּׂא פִשְׁעִי, וְתַעֲבִיר אֶת-עֲוֹנִי? כִּי-עַתָּה לֶעָפָר אֶשְׁכָּב; וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי.

וּמֶה: ומדוע?

לאור הנאמר מפסוק 20, בו איוב טוען שבן האדם זניח ואינו יכול לפגוע באלוהים כה ריבון וגדול, אז…

מדוע אלוהים כה ריבון וגדול לא תסלח לפשעי?

מדוע אתה אלוהים אינך מעביר את עווני, ז”א, מסיר עווני מנגד עיניך כך שלא תצטרך לפעול נגדי?

מכיוון שאינך עושה כך, מותי הינו רק עניין של זמן מועט ואהפך לעפר – שהרי מעפר באתי ואל עפר אשוב.

ואז, לאחר שאמות, והיה אם תינחם על מה שעשית לי ותרצה להיטיב עימי, איזו תועלת תהיה כבר בכך? שהרי כבר אז לא אהיה בין החיים…

אלוהים אכן נושא את עווננו, ואילו לא היה עושה כך, כי אז כולנו היינו מבלים את הנצח באגם האש.

איוב אמר את שאמר מכיוון שלא ידע את תכלית אלוהים בצרתו.

איוב אמנם חשב שחייו ייסתיימו תוך פרק זמן קצר ולא ידע איזו תכלית יש למצבו.

אך, לאלוהים הייתה תכלית נפלאה לצרה שפקדה את איוב.

אלוהים אכן נושא עוון.

ובגלל שאלוהים נושא את אשמתנו, לנו יש עתיד של שלום עם אלוהים.

מיכה ז 18, שמות לד 7.

הביטוי “נשיאת עוון” מלמדת אותנו שאלוהים אינו רק אומר סלחתי, אלא סליחתו כוללת סבל ומשא, כי מישהו משלם עבור חטאינו.

ואומנם כך, נשיאת עוונותינו מסתכמת בצליבתו של האדון ישוע עבורנו.

הוא לקח על עצמו את הבושה והקללה, ולנו הוא נתן את שלומו – אל הקולוסים ב 12-15.

לסיכום:

בפרקים ו’ ו-ז’ מתפרסת תשובתו של איוב לאליפז התימני.

בפרק ו’ איוב עונה לרעיו, בעיקר לאליפז התימני, ובפרק ז’ איוב פונה לאלוהים.

לאליפז ורעיו איוב ענה:

אומנם צרותיו של האדם באות עליו כעונש על עונותיו, ואומנם אין אדם צדיק ואחראי למעשיו, אך במקרה של איוב, נראה שהנאום הביקורתי של אליפז מנותק מהמציאות של איוב.
מסיבה זו ביקורתו של אליפז נתפסת בעיני איוב כביקורת שווא.

בפרק ז’ איוב פונה לאלוהים ומתאר את מצבו הנואש.

לאור מצבו האנוש של איוב הוא פונה לאלוהים ומבקש שישים קץ לחייו.

והנה, כפי שאליפז ורעיו של איוב לא ראו לנגד עיניהם את תכלית אלוהים באסון שפקד את איוב ובשל כך הסיקו מסקנות שגויות כליו, כך הדבר גם עם איוב.

איוב אנו מודע לתכלית הצרות ולכן הוא מעדיף את מותו על חייו.

המסקנה הזועקת מהסיפור היא:

  1. אנו זקוקים נואשות להדרכת אלוהים כדי לראות ולהבין את התמונה הכללית של אירועי חיינו…
  2. הסבל בחיי יראי אלוהים אינו בהכרח גמול מידי על חטא או פשע. לסבל בחיי הנושע יש תכלית רחבה ועשירה (שניה לקורינתיים א).
  3. למרות הקושי הרב בעת סבל, עלינו לדרוש חיים ולא את המוות.