הוכחות לאמיתות הבשורה
עימדו בבשורה – עימדו בישוע
לאחר שסיים לפרט את הכללים הראויים לשימוש במתנות הלשונות והנבואה – נושא שגרם לבלבול רב בקהילה ואף למחנאות – שב שאול השליח, בפרק ט״ו לקראת סיום האיגרת, ומחזיר את הקהילה להתמקד בנושא החשוב מכול: בבסיס המשותף והקרדינלי לחיינו – הבשורה. ובמילה אחת: הישועה והצדקה שניתנה לנו בחסד על סמך אמונה, בדמו המכפר של האדון ישוע.
שימו לב: האיגרת החלה בהגנה על הבשורה, הנחשבת לסִכְלוּת בעיני העולם, וכעת שאול מסיים אותה בהוכחות מן הכתובים ובעדויות מפי אחים נאמנים – שחלקם עדיין חיים ביניהם – כדי להוכיח שהבשורה אמת היא, ובה חיי נצח וניצחון על המוות. מה שנחשב לסכלות בעיני העולם מתגלה כחוכמה אלוהית, שבכוחה לגבור על המוות ולהעניק חיי עולם.
שאול רומז באופן גלוי וברור: הדרך היחידה שבה נוכל להתמודד עם כל הקשיים, ועדיין לנהל חיי קהילה למופת, היא לעמוד איתן בבשורת החיים של ישוע המשיח ולא לסטות ממנה. ממנה נובעים החיים, וממנה נובע מלוא כוחו של אלוהים לחיים כבריאה חדשה.
חלוקת פרק ט"ו:
א. עדויות לאמיתות הבשורה (פסוקים 1-11).
- הוכחות מן הכתובים (פסוקים 1-4)
- עדויות לתקומה של ישוע מפי עדי ראייה (פסוקים 5-11).
ב. הסכנה בלימוד המתכחש לתקומתו של ישוע מן המתים (פסוקים 12-19)
- מהיכן נובעת שלילת התחיה של ישוע בקרב אנשים בקהילה? (פ. 12)
- אם אין תחייה, הבשורה וכתבי הקודש מתרוקנים מאמינותם (פס' 13-18)
3. התחייה מעניקה בטחון בתקווה לחיי נצח עם אלוהים (פסוק 19)
ג. הצורך בגוף חדש לממש את בריאתנו בבריאה חדשה (פסוקים 35-58)
הבה נקרא את פסוקים 1-11:
1 אַחַי, אֲנִי מַזְכִּיר לָכֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁהִשְׁמַעְתִּי לָכֶם, בְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר גַּם קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ וְגַם עוֹמְדִים אַתֶּם בָּהּ; 2 בְּאֶמְצָעוּתָהּ אַתֶּם גַּם נוֹשָׁעִים, אִם מַחֲזִיקִים אַתֶּם בַּדָּבָר שֶׁבִּשַׂרְתִּי לָכֶם — שֶׁאִם לֹא כֵן, לַשָּׁוְא הָיְתָה אֱמוּנַתְכֶם. 3 מָסַרְתִּי לָכֶם בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה מַה שֶּׁגַּם קִבַּלְתִּי, שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בְּעַד חֲטָאֵינוּ, לְפִי הַכְּתוּבִים; 4 נִקְבַּר וְקָם לִתְחִיָּה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְפִי הַכְּתוּבִים; 5 וְנִרְאָה אֶל כֵּיפָא וְאַחַר כָּךְ אֶל הַשְּׁנֵים־עָשָׂר. 6 אַחֲרֵי כֵן נִרְאָה בְּבַת אַחַת אֶל יוֹתֵר מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת אַחִים, אֲשֶׁר רֻבָּם עוֹדָם בַּחַיִּים וּמִקְצָתָם מֵתִים. 7 אַחַר כָּךְ נִרְאָה אֶל יַעֲקֹב וּלְאַחַר מִכֵּן אֶל כָּל הַשְּׁלִיחִים. 8 אַחֲרֵי כֻּלָּם נִרְאָה גַּם אֵלַי, אֲנִי, הָאַחֲרוֹן, אֲשֶׁר כְּנֵפֶל אֲנִי; 9 שֶׁכֵּן אֲנִי הַפָּחוּת בַּשְּׁלִיחִים וְאֵינֶנִּי רָאוּי לְהִקָּרֵא שָׁלִיחַ מִשּׁוּם שֶׁרָדַפְתִּי אֶת קְהִלַּת אֱלֹהִים. 10 אֲבָל בְּחֶסֶד אֱלֹהִים הֲרֵינִי מַה שֶּׁאֲנִי וְחַסְדּוֹ עָלַי לֹא הָיָה לָרִיק. אַדְּרַבָּא, עָמַלְתִּי יוֹתֵר מִכֻּלָּם, אַךְ לֹא אֲנִי אֶלָּא חֶסֶד אֱלֹהִים אֲשֶׁר אִתִּי. 11 עַל כָּל פָּנִים, בֵּין שֶׁאֲנִי בֵּין שֶׁהֵם, כָּךְ אָנוּ מְבַשְׂרִים וְכָךְ הֶאֱמַנְתֶּם.
- הוכחות מן הכתובים (פסוקים 1-4)
1 אַחַי, אֲנִי מַזְכִּיר לָכֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁהִשְׁמַעְתִּי לָכֶם, בְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר גַּם קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ וְגַם עוֹמְדִים אַתֶּם בָּהּ; 2 בְּאֶמְצָעוּתָהּ אַתֶּם גַּם נוֹשָׁעִים, אִם מַחֲזִיקִים אַתֶּם בַּדָּבָר שֶׁבִּשַׂרְתִּי לָכֶם – שֶׁאִם לֹא כֵן, לַשָּׁוְא הָיְתָה אֱמוּנַתְכֶם. 3 מָסַרְתִּי לָכֶם בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה מַה שֶּׁגַּם קִבַּלְתִּי, שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בְּעַד חֲטָאֵינוּ, לְפִי הַכְּתוּבִים; 4 נִקְבַּר וְקָם לִתְחִיָּה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְפִי הַכְּתוּבִים;…
פרק ט״ו באיגרת הראשונה לקורינתיים הוא לב-ליבה של הבשורה והיסוד שעליו נשענת כל האמונה המשיחית. כאן שאול השליח מתמודד עם שאלה שאינה משנית אלא קיומית: האם יש תחיית מתים, ואם כן – מה משמעותה לחיינו בהווה ולעתידנו הנצחי. אם אין תחייה, קובע שאול, הרי שכל האמונה מתרוקנת מתוכנה, הבשורה מתגלה כחסרת תוקף, והתקווה המשיחית כולה מתמוטטת. אם אין תקומה מן המתים כי אז האמונה המשיחית היא סכלות באמת.
באחד עשר הפסוקים הראשונים שאול השליח מוכיח את אמיתות הבשורה על סמך שני דברים: הכתובים, ועדי ראיה שהתנסו בכוחה הריבוני – תקומה מן המתים. העדויות הללו מהווים הוכחה מנצחת לאמת הבשורה. שום פילוסופיה או אישיות הצליחו לנצח את המוות מלבד ישוע.
שאול פותח את פרק ט"ו וגם מסיים את הפרק במילות עידוד ומכנה את הקורינתיים אחי. מדוע? כי הקורינתיים ממשיכים לעמוד באמונה המושיעה, בבשורה של ישוע.
עצם העובדה ששאול מכנה את כלל הנושעים בקהילה "אחי", מהווה עוד הוכחה לכך שישועת אלוהים אינה מבדילה בין גוי ליהודי, בין זכר לנקבה, וכלל הנושעים בעלי ערך זהה לפני אלוהים (גלטים ג 26-29).
למה הכוונה עומדים בה?
הם מבינים שישועתם והצדקתם היא בחסד אלוהים על סמך אמונה בישוע ולא על סמך מעשיהם. אלו שבאו מרקע יהודי מבינים היטב שהצדקתם בעיני אלוהים לא נבעה מקיום מצוות אלא בשל אמונתם בישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים (ראה הסבר מורחב באיגרת אל האפסיים ב).
לא רק אמונתם בחסד, אלא גם עמידתם באמונה בישוע היא מעשה של חסד אלוהים, שהרי ללא פעולת רוח הקודש בחיינו – ניפול – ולא נעמוד בישוע. ניפול בכל פיתוי ולא נחזיק מעמד בכל מבחני האמונה. אם לא נעמוד בישוע, נהיה טרף הכי קל לכל נכלי השטן. אם לא נעמוד בבשורה, בישוע, איך נוכל להתגבר על רשויות ושררות בשמיים שהשטן מפעיל כדי למוטטנו? לשם כך אמר שאול באיגרת אל האפסיים ו' 10-18: "לבשו את מלוא נשק האלוהים…".
הם, יהודים וגויים, מבינים את הבשורה – והיא: אלוהים האב שלח את בנו, ישוע המשיח אל העולם בדמות אדם. זה נעשה בכוח רוח הקודש שהפרה את מרים וכך בא ישוע לעולם בדמות אדם וללא חטא. האדון ישוע חי את חייו ושרת את אלוהים האב ללא חטא כדי שיוכל לשלם בדמו הטהור את מחיר כפרת החטאים עבור כל המאמינים בו. לאחר שמת על הצלב, האדון ישוע נקבר ולאחר שלושה ימים הוא קם לתחייה – ניצח את המוות, ועלה לשמים לשבת לימין אלוהים האב.
דבר אלוהים מחייב שהמשיח יהיה אלוהים בכבודו ובעצמו ולא אדם רגיל.
חטאם של אדם וחווה הביא את קללת המוות על כל הבריאה. מסיבה זו, שום דבר מהבריאה נמצא טהור כדי להוות זבח ראוי לכפרת חטאים של אחרים. אלוהים באהבתו בא לעולם כדי לקחת על עצמו את קללת החטא, ולהעניק למאמינים בו את צדקתו (קור"ב ה 21; ישעיה נ"ג)
בפסוק 3 שאול השליח מציג תנאי לעמידה בישוע – אמונה כנה, כזו שאלוהים בוחן ומוצא ראויה ובשל כך מעניק ישועה והצדקה.
שאול אינו מלמד או רומז על אפשרות של איבוד ישועה, חס וחלילה. אלא, מטרתו להבהיר שכל אמונה שאינה ממוקדת בישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים, ומתבטאת בחיים התואמים לנדרש בכתבי הקודש, אינה אמונה מושיעה ואין בה את כוח החיים של אלוהים. עצם העובדה שהקורינתיים עומדים בבשורה, מוכיח שאמונתם נכונה וישועתם כנה ונצחית.
מדוע ישועה, מרגע שניתנה על ידי אלוהים היא מתנת חסד נצחית?
שאול מלמד לאורך איגרותיו שישועתנו היא בחירה ריבונית של אלוהים (אל הרומים ח 29-30), ושום כוח בעולם לא יוכל להפרידנו מאהבתו שקיבלנו בישוע (אל הרומים ח 31-39; אפסיים א 4-5, אל הפיליפים א 6; יוחנן י 27-30; פטר"ב א 3-4).
לכן, מי שטוען כי האמין בעבר וכעת נטש את ישוע, בפועל מצהיר שהוא מעולם לא נושע (יוח"א ב 19).
ראו לדוגמא את משל הזורע (מתי י"ג 1-23). המשל מציין ארבעה סוגי זרעים אך רק סוג אחד מניב פרי. מכאן, ישנם אנשים שהתלהבו מהבשורה ועמדו בה לזמן מועט, עד שהתברר להם שמדוחי העולם נעימים להם יותר. משל הזורע מוכיח שכאלו מעולם לא נושעו באמת. זאת אומרת שבפרק מסוים בחייהם הם ציינו שהם מאמינים אך אלוהים ידע שאין זה כך.
בבשורת מתי כ"ה 31-46 ישוע המשיח מציין שבאחרית הימים, כשיחזור להקים את ממלכתו הארצית, יהיו כאלו שיאמרו שבשמו עשו דברים והוא יענה להם: "לכו ממני, ארורים אל אש עולם המוכנה לשטן ולמלאכיו…".
דוגמאות אלו מוכיחות שישועה הינה מתנת חסד נצחית הניתנת מתוך בחירתו הריבונית של אלוהים, ואלו הטוענים שהיו נושעים וכעת אינם, פשוט טועים.
נושע הינו אדם שהפסוקים מאל הרומים י' 9-10 פועמים בנימי גופו: "ואם אתה מודה בפיך שישוע הוא האדון ומאמין בלבבך שאלוהים הקים אותו מן המתים – תיוושע. הרי בליבו מאמין איש ויוצדק, ובפיו יודה וייוושע."
הנושע מראה את אמיתות ישועתו במעשיו (איגרת יעקב ב)
אזהרה:
שימו לב באיזה "ישוע" אתם מאמינים. שימו לב וחקרו איזה ישוע מציגים לכם אנשים הטוענים להיות מבשרים. ישנן בשורות שקר! שאול מתריע על כאלו באיגרת אל הגלטים א 6-9. יוחנן מתריע עליהן באיגרות שכתב – הראשונה ליוחנן.
כל בשורה המלמדת פרט ולו מזערי שונה מהבשורה שציינתי מעלה – היא בשורת שקר.
בעוד בשורות שקר נובעות ממוחם הקודח של שקרנים, שרלטנים או טועים תמימים, הרי שבשורת האמת נטועה בהוכחות מהכתובים – מהתורה, נביאים וכתובים.
בפסוקים 3-4 שאול השליח מצהיר שהוא באופן אישי העביר להם – בלימוד, הטפה, הוכחות מהתנ"ך שהמשיח מת בעד חטאינו, לפי הכתובים; נקבר וקם לתחייה ביום השלישי, לפי הכתובים."
לוקס מציין לאורך הספרים שכתב – הבשורה על פי לוקס וספר מעשי השליחים הוכחות מן הכתובים שישוע הוא המשיח המובטח בתנ"ך.
להלן ההוכחות:
לאחר תקומתו מן המתים, האדון ישוע הופיע לאנשים שהלכו מירושלים לעמאוס. במהלך הליכתם, שני האנשים שוחחו על מה שקרה בירושלים באותה עת – אודות שירותו של המשיח, דחייתו על ידי ההנהגה הרוחנית, צליבתו ותקומתו מן המתים ביום השלישי לאחר מותו. תשובתו של האדון ישוע היתה: "הוי חסרי דעת וכבדי לב מהאמין בכל אשר דברו הנביאים! הרי על המשיח היה לסבול את כל זאת ולהיכנס אל תפארת כבודו!" הוא החל ממשה ומכל הנביאים ובאר להם את הדברים המכוונים אליו בכל הכתובים." (לוקס כ"ד 13-27).
בהמשך הפרק לוקס מציין את דברי ישוע לתלמידים ליד הכינרת כשנגלה אליהם לאחר תקומתו מן המתים: "הוסיף ואמר להם: "אלה דברי אשר דברתי אליכם בעוד שהייתי עימכם: צריך שיתקיים כל הכתוב עלי בתורת משה ובנביאים ובתהילים." אז פתח את לבבם להבין את הכתובים ואמר להם: "כך כתוב שהמשיח יסבול ויקום מן המתים ביום השלישי, ובשמו תוכרז תשובה וסליחת חטאים לכל הגויים החל מירושלים. אתם עדים לדברים האלה. הנני שולח לכם את אשר הבטיח אבי, ואתם שבו בעיר עד שתלבשו עוז ממרום." (לוקס כ"ד 44-49).
כאשר ישוע התעמת עם הפרושים שדרשו עוד אות למען יאמינו בו, ידע ישוע את צפונות ליבם ואמר להם שלא יעשה להם עוד אות, אלא רק את אות יונה הנביא – משמע, תקומתו מן המתים ביום השלישי (מתי י"ב 39-40).
במעשי השליחים ב, כאשר המאמינים התאספו בחדר העלייה, רוח אלוהים נחה עליהם באופן מופתי והם דברו בלשונות שלא למדו מעולם, כך שכל הנוכחים שמעו אותם מהללים את שם אלוהים בשפתם. שמעון פטרוס התמלא בבטחון (פרהסיה) וציטט מתהילים ט"ז אודות תקומתו של המשיח מן המתים (מע"ש ב 25-31).
כאשר שאול השליח העיד לפני המלך אגריפס, אמר לו: "…ובהיות האלוהים בעזרי עד היום הזה, הריני עומד ומעיד לפני קטנים וגדולים ואינני אומר דבר מלבד הדברים שהנביאים ומשה אמרו כי עתידים הם לקרות: שהמשיח יסבול, יהיה ראשון לתחיית המתים ויבשר אור לעם ולגויים." (מע"ש כ"ו 22-23).
כשקוראים בברית החדשה מבינים איך ישוע הגשים את הנבואות אודות הופעתו הראשונה:
– לידה מבתולה (ישעיה ז 14), בבית לחם אפרתה (מיכה ה 1),
– הגעה לעולם לפני ששבט יהודה איבד את הזכות להטיל עונש מוות (בראשית מ"ט 10), – כניסה לירושלים כשישוע רכוב על עיר בן אתונות (זכריה ט 9),
– שישוע ימות כשה אלוהים עבור חטאינו (ישעיה נ"ג),
– שישוע ייכרת בפסח של שנת 32 לספירה (דניאל ט 24-27),
– בראשית כ"ב – יצחק מהווה סמל לבן האהוב והיחיד שיהווה שה עולה לאלוהים.
– תהילים כ"ב – נבואה אודות מותו על הצלב של ישוע ותקומתו מן המתים,
– נבואות בלעם בספר במדבר 23-24 אשר היו הסיבה למסעם של החכמים מהמזרח.
– הושע ו 2: עדות לתקומתו של האדון ישוע ביום השלישי.
– מועדי יהוה בספר ויקרא כ"ג: האדון ישוע הגשים את ארבעת המועדים הראשונים בהופעתו הראשונה. נצלב בדיוק בפסח. העניק לנו את הברית החדשה – חג המצות. קם לתחייה ביום ראשון בשבוע – חג הנפת עומר התנופה, ורוח הקודש מילא את הנושעים בחג השבועות וציין את הולדת קהילת המשיח.
כל ההוכחות הללו מספיקות כדי להמם כל בר דעת, אך עלינו לזכור שבעת ההיא רוב האנשים לא ידעו קרא וכתוב ובוודאי לא אחזו בידם את ספר התנ"ך.
לכן בפסוקים 5-11 שאול ממשיך בהוכחות, וכעת מפי עדי ראייה לתקומתו של האדון ישוע. אנשים שחלקם עוד היו בחיים עת כתב שאול את מילותיו לקורינתיים, כך שכל אחד יכול היה לאמת את דברי שאול.
- עדויות לתקומה של ישוע מפי עדי ראייה (פסוקים 5-11).
5 וְנִרְאָה אֶל כֵּיפָא וְאַחַר כָּךְ אֶל הַשְּׁנֵים־עָשָׂר. 6 אַחֲרֵי כֵן נִרְאָה בְּבַת אַחַת אֶל יוֹתֵר מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת אַחִים, אֲשֶׁר רֻבָּם עוֹדָם בַּחַיִּים וּמִקְצָתָם מֵתִים. 7 אַחַר כָּךְ נִרְאָה אֶל יַעֲקֹב וּלְאַחַר מִכֵּן אֶל כָּל הַשְּׁלִיחִים. 8 אַחֲרֵי כֻּלָּם נִרְאָה גַּם אֵלַי, אֲנִי, הָאַחֲרוֹן, אֲשֶׁר כְּנֵפֶל אֲנִי; 9 שֶׁכֵּן אֲנִי הַפָּחוּת בַּשְּׁלִיחִים וְאֵינֶנִּי רָאוּי לְהִקָּרֵא שָׁלִיחַ מִשּׁוּם שֶׁרָדַפְתִּי אֶת קְהִלַּת אֱלֹהִים. 10 אֲבָל בְּחֶסֶד אֱלֹהִים הֲרֵינִי מַה שֶּׁאֲנִי וְחַסְדּוֹ עָלַי לֹא הָיָה לָרִיק. אַדְּרַבָּא, עָמַלְתִּי יוֹתֵר מִכֻּלָּם, אַךְ לֹא אֲנִי אֶלָּא חֶסֶד אֱלֹהִים אֲשֶׁר אִתִּי. 11 עַל כָּל פָּנִים, בֵּין שֶׁאֲנִי בֵּין שֶׁהֵם, כָּךְ אָנוּ מְבַשְׂרִים וְכָךְ הֶאֱמַנְתֶּם.
כתבי הקודש מציינים שדרושים שניים או שלושה עדים כדי לקבוע דין צדק, ובמיוחד כאשר מדובר על עבירה שדינה מוות על הנאשם.
דברים י"ט 15: "לֹא־יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל־עָוֹן וּלְכָל־חַטָּאת בְּכָל־חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא; עַל־פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל־פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר." אותו עיקרון מופיע גם בהקשר של דין מוות בספר דברים י"ז 6: "עַל־פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת; לֹא יוּמַת עַל־פִּי עֵד אֶחָד."
עיקרון זה הפך ליסוד משפטי מוסרי בתורה, ונלקח ישירות לברית החדשה (למשל: מתי י"ח 16; יוחנן ח׳ 17; קור"ב י"ג 1), כעיקרון של בירור אמת, הגנה מפני עוול, והכרה בכך שעדות אמת דורשת אישוש ולא הסתמכות על קול יחיד.
שאול השליח אינו מציין רק שניים או שלושה עדים לתקומתו של ישוע מן המתים אלא מאודת רבות של עדים.
כעת נותר רק לוודא שעדי הראיה הינם עדים נאמנים ולא עדים בני-בלייעל כפי שאיזבל בחרה למשפט נגד נבות בספר מלכים א פרק כ"א 10.
א. העד הראשון – כיפא.
לאור הכתוב בבשורת יוחנן כ' ומתי כ"ח, מרים המגדלית ומרים האחרת הגיעו אל הקבר של ישוע ביום ראשון לפנות בוקר וראו שהאבן הוסרה מן הקבר. המלאך אמר להן שישוע קם לתחייה ואיננו כאן ושעליהן ללכת לומר זאת לתלמידים. בעת שהיו בדרך ליידע את התלמידים, האדון ישוע נגלה אליהן, וגם אמר להן ללכת אל התלמידים וליידעם.
לאור הכתוב בבשורת יוחנן כ, שמעון כיפא יחד עם תלמיד נוסף רצו אל הקבר, הם הביטו אל תוך הקבר וראו שהוא ריק.
באותו הערב, ביום א בשבוע בו ישוע קם לתחייה מן המתים, בא ישוע ועמד בין התלמידים. מן הסתם כיפא היה אחד מהם.
בפרק כ"א התלמידים נמצאים בגליל ושם יש לנו תיעוד מוחלט וברור בו האדון ישוע נגלה לכיפא וגם לשאר התלמידים, זאת לאחר תקומתו לתחייה מן המתים.
מדוע שאול מציין ראשונה את כיפא ולא אחת מהנשים?
יתכן שמבחינה תרבותית עדות השליח והוא גבר נתקבלה כסמכותית יותר.
יחד עם זאת, שמעון כיפא עתיד לעמוד ולדבר בעוז מול קהל רב של אלפים ולהגן על אמת הבשורה בחג השבועות במעשי השליחים ב. ההתגלות של ישוע לכיפא העניקה לו את כל הביטחון לזעוק את אמת הבשורה גם במחיר חייו.
ב. ישוע נראה לשאר התלמידים לאחר תקומתו מן המתים
בבשורת יוחנן כ' 19-20 כתוב שהאדון ישוע נראה אל התלמידים לאחר תקומתו: "לעת ערב, באותו יום ראשון בשבוע, כאשר דלתות המקום שנאספו בו התלמידים היו סגורות מפחד ראשי היהודים, בא ישוע ועמד ביניהם. אמר להם: "שלום לכם." לאחר מכן הראה להם את ידיו ואת צידו, והתלמידים נתמלאו שמחה כראותם את האדון."
בפרק כ"א יוחנן ממשיך לתאר את ההתגלות של ישוע המשיח לתלמידים בגליל. ראה גם לוקס כ"ד 36.
התלמידים לא רק ראו את ישוע לאחר תחייתו מן המתים, אלא גם היו עדים לעלייתו השמיימה באופן על טבעי (מעשי השליחים א 9-11, 21-26)
לאור ההוכחות הללו אפשר להבין מדוע כל השליחים מסרו חייהם לשם ישוע ומתו על קידוש שם ישוע. אילו ישוע לא היה קם מן המתים, הרי שכולם היו חוזרים לעיסוקיהם הקודמים והבשורה היתה עוד שמועת שקר שנמוגה בנבכי ההיסטוריה.
אותם שליחים הינם יסוד הקהילה וישוע הוא אבן הפינה (אל האפסים ב 20). אם היסוד הזה מעורער, הקהילה לא היתה הקמה ואוחזת בעדות על טבעית כבר אלפיים שנים.
ג. ישוע נראה בבת אחת אל יותר מחמש מאות אנשים שחלקם עדיין חיים בעת כתיבת האיגרת.
כתבי הקודש אינם מציינים את האירוע בו האדון ישוע נראה בבת אחת אל יותר מחמש מאות בני אדם, אך הנמענים של האיגרת, ובני הקהילה הראשונה ידעו היטב במי מדובר ובאיזה אירוע. הרי שאול מציין שחלק מאותם אנשים עדיין חיים בקרבם.
אילו הנתון היה שקרי, כל הבשורה היתה מתמוטטת והשליחים לא היו טפשים כדי להקריב חייהם למען בשורה שקרית.
ד. האדון ישוע נראה אל יעקב (אחיו למחצה) לאחר תקומתו מן המתים.
שאול אינו מציין לאיזה יעקב הוא מתכוון. האם לאחד משני התלמידים (יעקב בן זבדי, יעקב בן חלפי – מרקוס ג 16-18), או ליעקב, אחיו למחצה של האדון ישוע.
מכיוון ששאול כבר ציין את ההתגלות של ישוע לתלמידים, ומכיוון שיעקב אחיו למחצה של ישוע היה באותה עת זקן קהילה בעל שם ומעמד נשגב, ובעברו היה בעל ספק, הרי שעדותו כעת היא בעלת משקל מכריע (יוחנן ז 5; גלטים א 19; ב 9; מע"ש ט"ו 12-13)
שאול מציין (פסוק 7) שלאחר מכן ישוע נראה אל כל השליחים. על איזה אירוע מדובר? סביר שהכתוב בבשורת יוחנן כ"א מהווה תשובה ראויה: "אחרי כן הוסיף ישוע להראות אל תלמידיו ליד ים טבריה." וכן מע"ש א.
ה. העד האחרון – שאול השליח בעצמו (ט"ו 8-11)
8 אַחֲרֵי כֻּלָּם נִרְאָה גַּם אֵלַי, אֲנִי, הָאַחֲרוֹן, אֲשֶׁר כְּנֵפֶל אֲנִי; 9 שֶׁכֵּן אֲנִי הַפָּחוּת בַּשְּׁלִיחִים וְאֵינֶנִּי רָאוּי לְהִקָּרֵא שָׁלִיחַ מִשּׁוּם שֶׁרָדַפְתִּי אֶת קְהִלַּת אֱלֹהִים. 10 אֲבָל בְּחֶסֶד אֱלֹהִים הֲרֵינִי מַה שֶּׁאֲנִי וְחַסְדּוֹ עָלַי לֹא הָיָה לָרִיק. אַדְּרַבָּא, עָמַלְתִּי יוֹתֵר מִכֻּלָּם, אַךְ לֹא אֲנִי אֶלָּא חֶסֶד אֱלֹהִים אֲשֶׁר אִתִּי. 11 עַל כָּל פָּנִים, בֵּין שֶׁאֲנִי בֵּין שֶׁהֵם, כָּךְ אָנוּ מְבַשְׂרִים וְכָךְ הֶאֱמַנְתֶּם.
שאול מעמיד עצמו כעד האחרון, ומציין עצמו כנפל[1], מילה השמורה לתאר תינוק שעבר הפלה, גוף מת נטול כל יכולת לשנות את מצבו העגום. איבר הפחות מבין כל השמות שהוזכרו עד כה. איבר הנחשב לחסר ערך לחלוטין, ורק בגלל חסד האדון זכה לקבל ערך לחייו ואף נקרא להיות שליח.
ומדוע?
לא מכיוון שחס וחלילה דבריו אינם אמת, אלא מכיוון ששאול התחיל כאויב הבשורה וגרם למותם וסבלם של מאמינים רבים (ראה מעשי השליחים ז-ט; י"ח-כ"ג; קור"ב י"ב 1-7; אל הפיליפים ג). ומה גרם לשינוי בחייו? ההתגלות של ישוע אליו כשהיה בדרך לדמשק כדי לאסור מאמינים בישוע (מע"ש ט).
בפסוק 9 שאול מכנה עצמו "הפחות בשליחים". שאול משתמש במשחק מילים הכולל את שמו בלטינית, שהייתה מובנת לדוברי היוונים ובכלל למשכילים – קורינתיים…
Paulus (פאולוס) הוא שם לטיני שמשמעותו הבסיסית היא: "קטן", "זעיר", "מעט" (small, little). זהו שם נפוץ למדי בעולם הרומי, ולא כינוי רוחני במקור אלא שם משפחה/שם פרטי רגיל בלטינית.
ובכל זאת – יש התאמה מעניינת בין המשמעות לבין התיאולוגיה של שאול (פאולוס) עצמו. אף שאין כאן הוכחה לכוונה מודעת, אי אפשר להתעלם מהאופן שבו פאולוס מתאר את עצמו:
- "הקטן שבשליחים” (קור״א ט״ו 9)
- "פחות מכולם” (אפסים ג׳ 8)
- "הראשון לחוטאים” (טימותיאוס א׳ א׳ 15)
כך שהשם שפירושו "קטן” משתלב יפה מאוד עם התודעה התיאולוגית העמוקה שלו על חסד וריבונות אלוהית – גם אם לא זו הייתה סיבת השם.
וכך שאול מלמד, כמו שהמאמינים נושעו בחסד כך גם הוא זכה לאותה מידה של חסד מהאדון ישוע, וכל זאת על סמך אמונה בישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים אשר קם מן המתים וניצח את המוות.
הלידה מחדש של שאול השליח – פעולת רוח הקודש בחייו, גרמה לו להבין את האמת אודות חייו. כחוטא וחסר אמונה בישוע, הריהו כאפס הנידון לכליה. אך בחסד האדון הוא מבין את מצבו כחוטא, ולכן מבין את גודל החסד של אלוהים בחייו.
ומה זה גרם לו לעשות?
להקדיש חייו לאדון. לעמול בשירות האדון יותר מכל אחד אחר.
וכחלק משירות האדון בחייו, הוא מפיץ את בשורת האמת שרק היא מסוגלת להעניק חיים המנצחים את המוות.
קורינתיים יקרים:
לא רק אתם עומדים על הבשורה, אלא גם אני. אמונתנו בנויה על עדות אמת שבלתי אפשרי למוטטה. בשורת ישוע המשיח היא הבית הבנוי על הסלע המבטיח עוגן יציב בכל אירוע שנפגוש בחיינו (מתי ז 23-27).
על איזו בשורה חייך עומדים?
מי הם העדים המאמתים את אמונתך?
סיכום:
א. בפתיחת פרק ט״ו שאול מחזיר את הקורינתיים אל מרכז הכובד של חיי האמונה: הבשורה. לאחר דיון ממושך בסדר ובהתנהלות הקהילה סביב מתנות רוחניות, הוא מזכיר להם שהיסוד שעליו הכול עומד איננו מתנה זו או אחרת, אלא דבר אחד: ישוע המשיח -מותו בעד חטאינו, קבורתו, ותקומתו ביום השלישי.
לא מדובר ב"פרק נוסף" באיגרת, אלא בלב הפועם שלה: אם הבשורה אמת – יש תקווה, יש עתיד, ויש כוח לחיי קהילה מתוקנים; ואם היא איננה אמת – הכול מתרוקן מתוכן. לכן שאול מדגיש שהם "קיבלו" את הבשורה ו"עומדים" בה, ומבהיר שהישועה עצמה קשורה לאחיזה עקבית באותו דבר שהוכרז להם מלכתחילה.
ב. כדי לבסס את אמיתות הבשורה שאול מציג שתי מערכות הוכחה משלימות: הכתובים ועדות עדי ראייה. "לפי הכתובים" איננו קישוט רטורי, אלא הצהרה שהבשורה נטועה בתנ״ך – בתורה, בנביאים ובכתובים – ושישוע איננו "דת חדשה של גויים", אלא הגשמת תקוות ישראל ותכלית תוכנית הגאולה. ומנגד, שאול אינו מסתפק בהוכחה פרשנית בלבד: הוא מצביע על עדויות רבות ומגוונות לתקומה – כיפא, השניים-עשר, יותר מחמש מאות אחים, יעקב, כל השליחים, ולבסוף הוא עצמו – ובכך הוא מציג את תחיית ישוע כאירוע היסטורי שניתן היה לבדיקה ולאימות.
ג. יישום קצר וקולע
הקריאה המעשית של פסוקים 1-11 היא כפולה: לעמוד בבשורה ולבחון את מוקד האמונה. קהילה מתערערת, בלבול רוחני, מחנאות ופיתויים – כולם מטופלים לא דרך "שדרוג שיטות" אלא דרך חזרה עקבית ליסוד: ישוע הצלוב והקם לתחייה.
לכן כל מאמין וכל קהילה נדרשים לשאול: על מה אני עומד באמת – על חוויה, על זהות, על מסורת, או על בשורת הכפרה והתחייה?
היישום המיידי הוא זה: לבנות את החיים, את ההוראה, ואת ההחלטות הקהילתיות על הבשורה עצמה; להחזיק בה באמונה כנה; ולתת לחסד להפוך אותנו גם לענווים (כמו שאול) וגם לפעילים – עובדים, משרתים ומבשׂרים – לא כדי להוכיח את עצמנו, אלא כדי להוכיח שהחסד לא היה עלינו לריק.
א. יסוד הבשורה: תחיית המשיח כאבן פינה והמסורת השליחית (פס׳ 1–11)
- “בראשונה” של הבשורה: מות המשיח, קבורתו, תחייתו, ועדויות העדים.
ב. הטיעון המרכזי: אם אין תחיית מתים—הכול קורס (פס׳ 12–19)
- שרשרת ההשלכות: אין תחיית מתים ⇒ אין תחיית משיח ⇒ הבשורה לשווא, האמונה לשווא, העדים שקר, אין סליחה, והמאמינים האומללים מכל.
ג. התשובה המכרעת: המשיח קם—והוא “ביכורי” התחייה וסדר התחייה (פס׳ 20–28)
- המשיח כביכורים; אחריו השייכים לו; ואז הקץ והכנעת כל אויב עד ביטול המוות.
ד. הוכחות מן העקביות המעשית: למה לחיות כך אם אין תחייה? (פס׳ 29–34)
- טיעונים מן הפרקטיקה (כולל פס׳ 29) ומן המחיר השליחותי; קריאה להתעורר, להפסיק לחטוא, ולהתרחק מהשפעה רעה.
ה. מענה לשאלות: “איך” ו“באיזה גוף” קמים המתים? (פס׳ 35–49)
- דימוי הזרע והקציר; שונות “גופים”; מעבר מהאדם הראשון (אדמה) אל האדם השני (שמיים); נשיאת צלם השמיימי.
ו. סוד השינוי והניצחון הסופי: שינוי מיידי, אלמוות, ותבוסת המוות (פס׳ 50–57)
- “לא כולנו נישן, אך כולנו נשתנה”; אז ייבלע המוות לניצחון ותעלה תהילת האל.
ז. מסקנה יישומית: יציבות, שפע בעבודת האדון, כי העמל איננו לריק (פס׳ 58)
- פסוק מסכם שמחבר את כל הפרק לאתיקה ולשירות היומיומי.
האם “השופר האחרון” בקור״א ט״ו:52 הוא אותו שופר כמו בהתגלות י״א:15?
- הקשר שונה לחלוטין: חסד וישועה מול זעם ומשפט
בראשונה לקורינתיים ט״ו:52 השופר נשמע בהקשר של תחיית המאמינים והלבשת האלמוות, אירוע של נחמה, כבוד וגאולה: “כי יתקע בשופר והמתים יקומו בלתי-כלים ואנחנו נשתנה.” זהו אירוע המכוון אל הקהילה ואל השלמת הישועה.
לעומת זאת, בהתגלות י״א:15 השופר השביעי נשמע בעיצומו של יום הזעם, כחלק מסדרת משפטים אלוהיים על העולם המורד. אין שם אזכור לתחייה או לשינוי גוף, אלא הכרזה על בוא המלכות דרך משפט והכרעה. ההקשר כולו שיפוטי ולא גואלי.
- זהות התוקע ומהות השופר
בקור״א ט״ו:52 מדובר ב“שופר אלוהים” — ניסוח המקביל ל־תסל״א ד׳:16: “בקול שופר אלוהים ירד מן השמים.” זהו שופר של כינוס וגאולה, בדומה לשופרות במקרא הקשורים לאספת העם ולמועדי ה'.
בהתגלות, לעומת זאת, השופרות הם בידי מלאכים, וכל אחד מהם מביא מכה נוספת. לכן גם “השופר האחרון” שם הוא האחרון בסדרת שופרות משפט, לא “האחרון” במובן מוחלט של תולדות הישועה.
- משמעות הביטוי “האחרון” — אחרון למה?
בקורינתיים, “השופר האחרון” מתייחס להבנה יהודית מוכרת של שופר הסיום של אספת העם — השופר המסיים את קריאת האלוהים לעמו. זהו שופר של מעבר ממצב זמני לנצחי.
בהתגלות, “השופר השביעי” הוא פשוט האחרון בשרשרת של שבעה שופרות, כשלאחריו באות קערות הזעם. כלומר, הוא אחרון בסדרה מסוימת של משפטים, אך לא סיום ההיסטוריה ולא אירוע תחייה.
- קהל היעד: גוף המשיח מול עולם הנכנס לדין
שאול מדבר אל מאמינים ומדגיש: “ואנחנו נשתנה” — שינוי גוף, חיי נצח, איחוד עם המשיח.
בהתגלות י״א, הדגש הוא על העמים, הממלכות, ישראל והאומות, ועל התקדמות תוכנית המשפט לקראת ביסוס מלכות המשיח בארץ. הקהילה כלל אינה נושא הדיון בפרקים אלה.
סיכום תיאולוגי ברור
על פי ההקשר, זהות התוקע, מטרת השופר, ותוצאות האירוע — אין יסוד מקראי לזהות בין השופר של קור״א ט״ו:52 לבין השופר השביעי בהתגלות י״א:15.
השופר של שאול שייך לאירוע גואלי של תחייה והשתנות לקראת פגישה עם המשיח; השופר בהתגלות שייך למהלך של משפט אלוהי בעולם לפני חזרת המשיח להקים את מלכותו. לפיכך, ההבחנה בין הלקיחה של הקהילה לבין ימי הזעם איננה בנויה על פסוק בודד, אלא על תבנית תיאולוגית עקבית בכל הברית החדשה.
כותרת:
IV. השופר האחרון (52ב)
| 1 קורינתיים ט״ו:52 | התגלות י״א:15 |
| לפני הזעם | במהלך הזעם |
| שופר אלוהים | שופר של מלאך |
| קול שופר אחד | כמה קולות שופר |
| תחייה (תחיית המתים) | אין תחייה |
| כבוד / הדר | משפט |
| בן־רגע / מיידי | נמשך זמן רב (התגלות י׳:7) |
| הקהילה | ישראל / גויים |
| אין רעידת אדמה | רעידת אדמה |
| השופר האחרון באופן מוחלט | השופר האחרון בסדרה |
שקף 1 – שני שופרות, שני הקשרים שונים
השופר בקור״א ט״ו:52 נשמע בהקשר של ישועה ותחייה: המתים במשיח קמים, והחיים משתנים לגוף בן־אלמוות. זהו שופר של גאולה, נחמה והשלמת הישועה לקהילה.
לעומת זאת, השופר בהתגלות י״א:15 נשמע כחלק מסדרת שופרות של משפט אלוהי על עולם מורד, ללא אזכור של תחייה או שינוי גוף. ההקשר כולו הוא הקמת מלכות המשיח דרך דין, לא דרך גאולת הקהילה.
שקף 2 – “האחרון” ביחס למה?
בקורינתיים, “השופר האחרון” מתאר את השופר המסיים את קריאת אלוהים לעמו — שופר של כינוס והעברה ממצב זמני לנצחי.
בהתגלות, מדובר בשופר השביעי, האחרון בסדרה מסוימת של שופרות משפט, אך לא סיום ההיסטוריה ולא סוף מעשי הזעם, שכן לאחריו באות קערות הזעם. לכן, “האחרון” שם הוא אחרון בסדרה, לא אחרון בתוכנית הישועה.
שקף 3 – הצלה מן הזעם כעיקרון תיאולוגי
הברית החדשה מלמדת בעקביות שהקהילה אינה מיועדת לזעם, אלא לישועה (תסל״א א׳:10; ה׳:9).
לכן, הלקיחה ותחיית המאמינים מתוארות כאירוע של הצלה לפני תחילת שלב המשפט העולמי. שופרות ההתגלות אינם אמצעי לגאולת הקהילה, אלא שלבי אזהרה ומשפט לעולם לפני חזרת המשיח להקים את מלכותו עלי אדמות.
יוֹתֵר מִכֻּלָּם, אַךְ לֹא אֲנִי אֶלָּא חֶסֶד אֱלֹהִים אֲשֶׁר אִתִּי. 11 עַל כָּל פָּנִים, בֵּין שֶׁאֲנִי בֵּין שֶׁהֵם, כָּךְ אָנוּ מְבַשְׂרִים וְכָךְ הֶאֱמַנְתֶּם. 12 וּבְכֵן אִם מֻכְרָז כִּי הַמָּשִׁיחַ קָם מִן הַמֵּתִים, אֵיךְ אוֹמְרִים כַּמָּה מִכֶּם שֶׁאֵין תְּחִיַּת מֵתִים? 13 אִם אֵין תְּחִיַּת מֵתִים, גַּם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם. 14 וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם, הַכְרָזָתֵנוּ הֶבֶל וְגַם אֱמוּנַתְכֶם הֶבֶל. 15 וְאָז גַּם נִמָּצֵא עֵדֵי שֶׁקֶר לֵאלֹהִים, שֶׁכֵּן הַעִידוֹנוּ עַל אֱלֹהִים כִּי הֵקִים אֶת הַמָּשִׁיחַ לִתְחִיָּה — וְהוּא לֹא הֱקִימוֹ אִם אָמְנָם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה; 16 וְאִם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה, גַּם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה. 17 וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה, לַשָּׁוְא אֱמוּנַתְכֶם וַעֲדַיִן שְׁרוּיִים אַתֶּם בַּחֲטָאֵיכֶם. 18 וְאָז גַּם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר מֵתוּ בִּהְיוֹתָם שַׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ — אֲבוּדִים הֵם. 19 אִם אֲנַחְנוּ תּוֹלִים תִּקְוָה בַּמָּשִׁיחַ אַךְ וְרַק לְמַעַן חַיִּים אֵלֶּה, אֲזַי אֻמְלָלִים אָנוּ מִכָּל אָדָם.
1Cor. 15:20 אֲבָל כָּעֵת הַמָּשִׁיחַ קָם מִן הַמֵּתִים, בִּכּוּרֵי כָּל יְשֵׁנֵי עָפָר. 21 וּמֵאַחַר שֶׁהַמָּוֶת בָּא עַל־יְדֵי אָדָם, גַּם תְּחִיַּת הַמֵּתִים הִיא עַל־יְדֵי אָדָם; 22 שֶׁכֵּן כְּמוֹ שֶׁבְּאָדָם הַכֹּל מֵתִים, כָּךְ גַּם בַּמָּשִׁיח הַכֹּל יָחְיוּ. 23 אַךְ כָּל אֶחָד כְּסִדְרוֹ: הָרִאשׁוֹן הוּא הַמָּשִׁיחַ; אַחֲרֵי כֵן, בְּבוֹאוֹ, הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ. 24 אַחֲרֵי כֵן הַקֵּץ, כַּאֲשֶׁר יִמְסֹר לֵאלֹהִים הָאָב אֶת הַמַּלְכוּת לְאַחַר שֶׁיְּבַטֵּל כָּל מִמְשָׁל וְכָל סַמְכוּת וְשִׁלְטוֹן; 25 כִּי עָלָיו לִמְלֹךְ עַד כִּי יָשִׁית אֶת כָּל אוֹיְבָיו תַּחַת רַגְלָיו. 26 הָאוֹיֵב הָאַחֲרוֹן שֶׁיְּמֻגַּר הוּא הַמָּוֶת, 27 שֶׁכֵּן הָאֱלֹהִים שָׁת הַכֹּל תַּחַת רַגְלָיו. וּבְאָמְרוֹ שֶׁהַכֹּל הוּשַׁת תַּחְתָּיו, בָּרוּר כִּי הַשָּׁת אֶת הַכֹּל תַּחְתָּיו אֵינֶנּוּ בַּכְּלָל הַזֶּה. 28 וְכַאֲשֶׁר הַכֹּל יוּשַׁת תַּחְתָּיו, אָז גַּם הַבֵּן עַצְמוֹ יִהְיֶה כָּפוּף לְמִי שֶׁשָּׁת תַּחְתָּיו אֶת הַכֹּל, לְמַעַן יִהְיֶה הָאֱלֹהִים הַכֹּל בַּכֹּל.
1Cor. 15:29 אִם לֹא כֵן, מַה יַּעֲשׂוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּטְבָּלִים בְּעַד הַמֵּתִים? אִם אָמְנָם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה, לָמָּה הֵם נִטְבָּלִים בַּעֲדָם? 30 וְלָמָּה אֲנַחְנוּ נְתוּנִים בְּסַכָּנָה שָׁעָה שָׁעָה? 31 אַחַי, אֲנִי נִשְׁבָּע בַּגַּאֲוָה שֶׁיֵּשׁ לִי בָּכֶם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ, כִּי יוֹם יוֹם אֲנִי מֵת. 32 אִם כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם נֶאֱבַקְתִּי בְּאֶפֶסוֹס עִם חַיּוֹת רָעוֹת, מָה הַתּוֹעֶלֶת שֶׁתִּצְמַח לִי מִזֶּה? אִם אֵין תְּקוּמַת מֵתִים, הָבָה נֹאכַל וְנִשְׁתֶּה, כִּי מָחָר נָמוּת! 33 אַל תִּטְעוּ: חֶבְרַת אֲנָשִׁים רָעִים תַּשְׁחִית מִדּוֹת טוֹבוֹת. 34 הִתְפַּכְּחוּ לַצֶּדֶק וְאַל תֶּחֶטְאוּ, כִּי יֵשׁ כַּמָּה שֶׁאֵין בָּהֶם דַּעַת אֱלֹהִים; לְבָשְׁתְּכֶם אֲנִי אוֹמֵר זֹאת. 35 ”אֲבָל אֵיךְ יָקוּמוּ הַמֵּתִים?“ יִשְׁאַל אֶחָד, ”בְּאֵיזֶה גּוּף הֵם יָבוֹאוּ?“ 36 אַתָּה הַסָּכָל, הֵן מַה שֶּׁתִּזְרַע לֹא יִחְיֶה אֶלָּא אִם יָמוּת. 37 כַּאֲשֶׁר אַתָּה זוֹרֵעַ אֵינְךָ זוֹרֵעַ אֶת הַגּוּף שֶׁיִּתְהַוֶּה, אֶלָּא גַּרְגִּיר עָרוֹם שֶׁל חִטָּה, אוֹ זֶרַע אַחֵר. 38 וֵאלֹהִים נוֹתֵן לוֹ גּוּף כִּרְצוֹן אֱלֹהִים, וּלְכָל זֶרַע אֶת גּוּפוֹ הוּא. 39 לֹא כָּל בָּשָׂר הוּא אוֹתוֹ הַבָּשָׂר; לָאָדָם בָּשָׂר מִשֶּׁלוֹ, לַחַיּוֹת בָּשָׂר אַחֵר, לָעוֹפוֹת בָּשָׂר אַחֵר וְלַדָּגִים אַחֵר. 40 יֵשׁ גּוּפִים שְׁמֵימִיִּים וְגוּפִים אַרְצִיִּים, אַךְ שׁוֹנֶה הוּא הֲדַר הַגּוּפִים הַשְּׁמֵימִיִּים מֵהֲדַר הַגּוּפִים הָאַרְצִיִּים. 41 לַשֶּׁמֶשׁ הָדָר מִשֶּׁלָּהּ, אֲבָל אַחֵר הוּא הֲדַר הַיָּרֵחַ וְאַחֵר הוּא הֲדַר הַכּוֹכָבִים, שֶׁהֲרֵי כּוֹכָב מִכּוֹכָב שׁוֹנֶה בַּהֲדָרוֹ. 42 כֵּן גַּם תְּחִיַּת הַמֵּתִים: מַה שֶּׁנִּזְרַע בְּמַצָּב שֶׁל כִּלָּיוֹן יָקוּם בְּאִי כִּלָּיוֹן; 43 נִזְרַע בְּקָלוֹן וְיָקוּם בְּכָבוֹד; נִזְרַע בְּחֻלְשָׁה וְיָקוּם בִּגְבוּרָה; 44 נִזְרַע גּוּף נַפְשִׁי וְיָקוּם גּוּף רוּחָנִי. אִם יֵשׁ גּוּף נַפְשִׁי יֵשׁ גַּם גּוּף רוּחָנִי. 45 וְכֵן כָּתוּב עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן: ”וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה“, אֲבָל אָדָם הָאַחֲרוֹן — לְרוּחַ מְחַיָּה. 46 לֹא הָרוּחָנִי הוּא הָרִאשׁוֹן, אֶלָּא הַנַּפְשִׁי, וְאַחֲרֵי כֵן הָרוּחָנִי. 47 הָאָדָם הָרִאשׁוֹן הוּא עָפָר מִן הָאֲדָמָה; הָאָדָם הַשֵּׁנִי מִן הַשָּׁמַיִם הוּא. 48 כָּאֶחָד שֶׁהוּא עָפָר כֵּן גַּם אֵלֶּה אֲשֶׁר עָפָר הֵם; כָּאֶחָד שֶׁהוּא שְׁמֵימִי כֵּן גַּם אֵלֶּה אֲשֶׁר שְׁמֵימִיִּים הֵם. 49 וּכְמוֹ שֶׁלָּבַשְׁנוּ אֶת צַלְמוֹ שֶׁל הָאַרְצִי נִלְבַּשׁ גַּם אֶת צֶלֶם הַשְּׁמֵימִי.
1Cor. 15:50 אֹמַר זֹאת, אַחַי: בָּשָׂר וָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לָרֶשֶׁת אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים; גַּם אֵין הַכִּלָּיוֹן יוֹרֵשׁ אַל־כִּלָּיוֹן. 51 הִנֵּה סוֹד אַגִּיד לָכֶם: לֹא כֻּלָּנוּ נָמוּת, אֲבָל כֻּלָּנוּ נִשְׁתַּנֶּה 52 בִּן רֶגַע וּכְהֶרֶף עַיִן בַּשּׁוֹפָר הָאַחֲרוֹן, שֶׁכֵּן יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר וְהַמֵּתִים יָקוּמוּ בְּלִי כִּלָּיוֹן וַאֲנַחְנוּ נִשְׁתַּנֶּה; 53 כִּי מִן הָרָאוּי שֶׁזֶּה הַכָּפוּף לְכִלָּיוֹן יִלְבַּשׁ אַל־כִּלָּיוֹן וְזֶה הַכָּפוּף לַמָּוֶת יִלְבַּשׁ אַלְמָוֶת. 54 וְכַאֲשֶׁר הַכָּפוּף לְכִלָּיוֹן יִלְבַּשׁ אַל־כִּלָּיוֹן וְהַכָּפוּף לַמָּוֶת יִלְבַּשׁ אַלְמָוֶת, אָז יִתְקַיֵּם דְּבַר הַכָּתוּב: ”בֻּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח.“ 55 ”אַיֵּה עָקְצְךָ מָוֶת? אַיֵּה נִצְחוֹנְךָ מָוֶת?“ 56 עֹקֶץ הַמָּוֶת הוּא הַחֵטְא, וְהַחֵטְא תָּקְפּוֹ בָּא מִן הַתּוֹרָה. 57 אֲבָל תּוֹדָה לֵאלֹהִים הַנּוֹתֵן לָנוּ אֶת הַנִּצָּחוֹן עַל־יְדֵי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. 58 עַל כֵּן, אַחַי הָאֲהוּבִים, עִמְדוּ הֵיטֵב וִהְיוּ יַצִּיבִים; הֱיוּ תָּמִיד עֲתִירֵי פֹּעַל בַּעֲבוֹדָתוֹ שֶׁל הָאָדוֹן, בִּידִיעָה שֶׁעֲמַלְכֶם אֵינֶנּוּ לָרִיק בָּאָדוֹן.
[1] ἔκτρωμα, נפל, … ‘miscarriage’; Num 12:12; Job 3:16; Eccl 6:3; Philo, Leg. All. 1, 76; Phryn. p. 208f Lob., w. preference for ἄμβλωμα ‘abortion’) a birth that violates the normal period of gestation (whether induced as abortion, or natural premature birth or miscarriage. 1 Cor 15:8 Paul confesses himself to be unworthy of being called a full-fledged apostle;