איגרת הראשונה לקורינתיים פרק ז 25-40
רווקות ונישואין לאור הזמן הדוחק.
בפרק ז’ כולו שאול עונה לשאלות שהעלו הקורינתים לגבי נישואין, רווקות ומעמד אישי. לאחר שעסק במי שנשואים, בפרודים, בגרושים ובאלמנים (פס’ 1–24), הוא פונה כעת לנושא שלא קיבל הוראה ישירה מפי האדון: בתולות ורווקים (פס’ 25).
במקטע זה שאול מתמודד עם שאלה קריטית בקהילה: כיצד על המאמין להתייחס לנישואין, כאשר אמונתו בישוע מציבה אותו בעולם של מצוקה, רדיפות ומתח רוחני תמידי?
לא צריך להיות מאמין בישוע כדי לשקול מחויבות משפחתית בתקופה של צרה ומצוקה. שמעתי לא מעט אנשים בשנים האחרונות שאמרו: 'במדינה ותקופה בה אנו חווים הרבה מלחמות ופיגועים, אנו שוקלים בכובד ראש אם להביא ילדים לעולם'.
אנו לא חיים בתקופה של שואה, אך גם לא בתקופה שלווה, והנה גם בתקופה כמו שלנו בימים אלו, ישנם המפחדים וחוששים להביא ילדים לעולם, ויש כאלו החוששים להינשא בגלל כובד האחריות שבאה בעקבות כך.
וכמו בעבר – בתקופת הרדיפות האכזריות במאה הראשונה והשנייה, אנשים באמת חששו מהתחייבות ושבירת לב אם יינשאו ויקימו משפחות, רק כדי לחוות את הגרוע מכל – רציחתם ומותם.
אז מה צריכה להיות הגישה שלנו היום לרווקות או לנישואין כשהזמן דוחק?
האם בחירה ברווקות או בחירה בנישואין ללא ילדים בשל מצוקה נוכחית, זו מחשבה המכבדת את אלוהים? האם זו מחשבה המעידה על חוסר אמונה ובטחון באלוהים? האם זו מחשבה הנטועה בחטא?
על כך נדון בשיעור הנוכחי.
הבה נקרא הפסוקים
25 עַל־אוֹדוֹת הַבְּתוּלוֹת אֵין לִי מִצְוָה מֵאֵת הָאָדוֹן, אֲבָל אֲחַוֶּה דַּעְתִּי בְּתוֹר מִי שֶׁזָּכָה, בְּרַחֲמֵי הָאָדוֹן, לִהְיוֹת נֶאֱמָן. 26 אֲנִי סָבוּר שֶׁמִּפְּנֵי הַמְּצוּקָה הַנּוֹכְחִית מוּטָב לְאִישׁ לְהִשָּׁאֵר כָּךְ: 27 אִם אַתָּה קָשׁוּר לְאִשָּׁה, אַל תְּבַקֵּשׁ לְהַתִּיר אֶת הַקֶּשֶׁר; אִם אֵינְךָ קָשׁוּר לְאִשָּׁה, אַל תְּבַקֵּשׁ לְךָ אִשָּׁה. 28 אַךְ אִם תִּקַּח לְךָ אִשָּׁה אֵינְךָ חוֹטֵא. וְהַבְּתוּלָה אִם תִּנָּשֵׂא אֵינֶנָּה חוֹטֵאת, אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם צָרוֹת בִּבְשָׂרָם וַאֲנִי חָס עֲלֵיכֶם. 29 וְזֹאת אֹמַר לָכֶם, אַחַי: הַזְּמַן דּוֹחֵק. עַל כֵּן יִהְיוּ אֵלֶּה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם נָשִׁים כְּאִלּוּ אֵין לָהֶם; 30 יִהְיוּ הַבּוֹכִים כְּאִלּוּ אֵינָם בּוֹכִים; הַשְׂמֵחִים כְּאִלּוּ אֵינָם שְׂמֵחִים; הַקּוֹנִים כְּאִלּוּ אֵינָם בַּעֲלֵי קִנְיָן; 31 וְהַנֶּהֱנִים מִן הָעוֹלָם הַזֶּה כְּאִלּוּ אֵינָם נֶהֱנִים מִמֶּנּוּ, כִּי חָלוֹף תַּחֲלֹף צוּרַת הָעוֹלָם הַזֶּה. 32 רְצוֹנִי לִמְנֹעַ דְּאָגָה מִכֶּם. מִי שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי דּוֹאֵג לַדְּבָרִים אֲשֶׁר לָאָדוֹן, אֵיךְ יִיטַב בְּעֵינֵי הָאָדוֹן. 33 אֲבָל מִי שֶׁנָּשׂוּי דּוֹאֵג לַדְּבָרִים הָאַרְצִיִּים, אֵיךְ יִיטַב בְּעֵינֵי הָאִשָּׁה, 34 וּתְשׂוּמַת לִבּוֹ מְפֻלֶּגֶת. וְהָאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ נְשׂוּאָה, אוֹ הַבְּתוּלָה, דּוֹאֶגֶת לַדְּבָרִים אֲשֶׁר לָאָדוֹן כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה קְדוֹשָׁה הֵן בַּגּוּף וְהֵן בָּרוּחַ. אֲבָל הַנְּשׂוּאָה דּוֹאֶגֶת לַדְּבָרִים הָאַרְצִיִּים, כֵּיצַד תִּיטַב בְּעֵינֵי בַּעְלָהּ. 35 זֹאת אֲנִי אוֹמֵר לְטוֹבַתְכֶם, לֹא כְּדֵי לְהַכְבִּיד עֲלֵיכֶם, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁתִּתְנַהֲגוּ כַּיָּאוּת וְתִתְמַסְּרוּ לָאָדוֹן בְּאֵין מַפְרִיעַ. 36 מִי שֶׁסָּבוּר כִּי אֵינוֹ נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה בִּבְתוּלָתוֹ אִם יַעַבְרוּ עָלֶיהָ יְמֵי נְעוּרֶיהָ, וְשֶׁהַדָּבָר הוּא בִּלְתִּי נִמְנָע, יַעֲשֶׂה כִּרְצוֹנוֹ. שֶׁיִּתְחַתְּנוּ; אֵין הוּא חוֹטֵא. 37 אֲבָל אִישׁ אֵיתָן בְּדַעְתּוֹ, שֶׁאֵינוֹ שָׁרוּי בְּצֹרֶךְ וְהוּא שׁוֹלֵט עַל רְצוֹנוֹ, אִם הֶחְלִיט בִּלְבָבוֹ לִשְׁמֹר אֶת בְּתוּלָתוֹ — טוֹב יַעֲשֶׂה. 38 לְפִיכָךְ, הַנּוֹשֵׂא אֶת בְּתוּלָתוֹ טוֹב הוּא עוֹשֶׂה; וְזֶה שֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא אוֹתָהּ יֵיטִיב עוֹד יוֹתֵר לַעֲשׂוֹת. 39 הָאִשָּׁה קְשׁוּרָה לְבַעְלָהּ כָּל זְמַן שֶׁהוּא חַי. וְאִם יָמוּת הַבַּעַל, רַשָּׁאִית הִיא לְהִנָּשֵׂא לְמִי שֶׁתִּרְצֶה וּבִלְבַד שֶׁזֶּה יִהְיֶה בָּאָדוֹן. 40 וְאוּלָם הִיא תִּהְיֶה מְאֻשֶּׁרֶת יוֹתֵר אִם תִּשָּׁאֵר פְּנוּיָה; זוֹ דַּעְתִּי, וְחוֹשְׁבַנִי שֶׁגַּם בִּי רוּחַ אֱלֹהִים.
משלימי השיעור:
- בעת מצוקה ורדיפות – עדיף הרווקות (25-31)
- היתרונות שברווקות (32-35)
- הדרכה פרטנית להורים, מאורסים ואלמנות (36-40)
- בעת מצוקה ורדיפות – עדיף הרווקות (25-31)
25 עַל־אוֹדוֹת הַבְּתוּלוֹת אֵין לִי מִצְוָה מֵאֵת הָאָדוֹן, אֲבָל אֲחַוֶּה דַּעְתִּי בְּתוֹר מִי שֶׁזָּכָה, בְּרַחֲמֵי הָאָדוֹן, לִהְיוֹת נֶאֱמָן. 26 אֲנִי סָבוּר שֶׁמִּפְּנֵי הַמְּצוּקָה הַנּוֹכְחִית מוּטָב לְאִישׁ לְהִשָּׁאֵר כָּךְ: 27 אִם אַתָּה קָשׁוּר לְאִשָּׁה, אַל תְּבַקֵּשׁ לְהַתִּיר אֶת הַקֶּשֶׁר; אִם אֵינְךָ קָשׁוּר לְאִשָּׁה, אַל תְּבַקֵּשׁ לְךָ אִשָּׁה. 28 אַךְ אִם תִּקַּח לְךָ אִשָּׁה אֵינְךָ חוֹטֵא. וְהַבְּתוּלָה אִם תִּנָּשֵׂא אֵינֶנָּה חוֹטֵאת, אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם צָרוֹת בִּבְשָׂרָם וַאֲנִי חָס עֲלֵיכֶם. 29 וְזֹאת אֹמַר לָכֶם, אַחַי: הַזְּמַן דּוֹחֵק. עַל כֵּן יִהְיוּ אֵלֶּה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם נָשִׁים כְּאִלּוּ אֵין לָהֶם; 30 יִהְיוּ הַבּוֹכִים כְּאִלּוּ אֵינָם בּוֹכִים; הַשְׂמֵחִים כְּאִלּוּ אֵינָם שְׂמֵחִים; הַקּוֹנִים כְּאִלּוּ אֵינָם בַּעֲלֵי קִנְיָן; 31 וְהַנֶּהֱנִים מִן הָעוֹלָם הַזֶּה כְּאִלּוּ אֵינָם נֶהֱנִים מִמֶּנּוּ, כִּי חָלוֹף תַּחֲלֹף צוּרַת הָעוֹלָם הַזֶּה.
על מנת להבין את הרקע עליו נכתבו הפסוקים, ראוי ללמוד על חיי היומיום של המאמינים באותו אזור ובאותה תקופה. האימפריה הרומית נהגה בסלחנות כלפי היהדות הרבנית, אך לא כלפי המשיחיים, ובייחוד לא כלפי המשיחיים מקרב הגויים. בעוד שהעוינות בין היהדות הרבנית לבין המשיחיים היהודים נתפסה כמאבק פנימי בתוך העם היהודי, הרי שהמשיחיים הגויים נחשבו בעיני הרומאים לדת חדשה שלא קיבלה את אישור האימפריה, ולכן נראתה כעבירה על החוק וסיכון לשלטון.
כאשר כתב שאול את האיגרת לקורינתיים בעת שהותו באפסוס, במסעו השלישי (קור"א ט"ז 8), נירון היה קיסר האימפריה – וידוע היה כשונא המשיחיים.[1] כבר אז לא נהנו המשיחיים מאהדת השלטון. שאול, בהדרכת רוח הקודש, ידע כי העתיד הקרוב אינו צופן בשורות טובות למאמינים, אלא רדיפות, צרות, סבל וכאב. לנוכח מציאות זו כתב שאול את הפסוקים אותם אנו לומדים.
שאול פותח בגילוי נאות: שאול מודה שלא קיבל הדרכה ישירה ומפורשת מן האדון בעניין זה, ודבריו מבוססים על חכמה אישית ועל הדרכת אלוהים. מכאן עולה השאלה: האם עלינו לראות בפסוקים הבאים דבר אלוהים מחייב וסמכותי, או עצה בגדר רשות במסגרת החירות המשיחית שהוענקה לנו מאלוהים?
להבנתי, עלינו לקבל את כל דברי שאול השליח כדבר אלוהים מחייב וסמכותי, ממש כשאר הכתוב בכתבי הקודש, מהסיבות הבאות:
א. שאול הוסמך כשליח על ידי ישוע המשיח, וככזה ניחן ביכולות ובכוחות על-טבעיים כדי להיות חלק מיסוד הקהילה (מע"ש ט; כ"ב; קור"ב י"ב 12; אל העברים ב' 1–4; אל האפסים ב' 20).
ב. פטרוס השליח העיד על שאול שיש בו חכמה שעלינו לשמוע לה (שנייה לפטרוס ג' 14–18). יתר על כן, פטרוס עצמו קיבל את ביקורתו של שאול כאשר היה בגלטיה. אם פטרוס ושאר השליחים הכירו בסמכותו של שאול – עלינו ללמוד מהם ולעשות כמותם.
ג. שאול הוסיף ואמר בפסוק 40: "…וחושבני שגם בי רוח אלוהים…" כדי להבהיר שדבריו אינם פרי דמיון או מחשבה אנושית גרידא, אלא נובעים מהבנה של דבר אלוהים השלם.
ד. במעשי השליחים כ' מתואר נס תחייתו של אבטיכוס על ידי שאול השליח, באופן המציב את סמכותו של שאול בשורה אחת עם סמכותם של הנביאים, כגון אליהו. לפיכך, סמכות דבריו שוות ערך לסמכות דבריהם של נביאי ה' בכתבי הקודש.
לאור זאת, גם כאשר שאול לא קיבל הוראה ישירה מן האדון לגבי נושא מסוים, דבריו מלאים בחוכמת אלוהים וראויים ליישום. כעת נוכל לגשת לביאור הפסוקים.
שאול עונה לשאלת הקורינתיים באופן ישיר וברור בפסוק 26:
בגלל התקופה הקשה של רדיפות, סבל, לחץ, מצבים בהם הסיכוי לשרוד גדול יותר לרווק מאשר לנשוי ועוד עם ילדים, עדיף לרווק או רווקה להישאר במצבם הנוכחי.
מדוע? כרווקים, האחריות שלהם מוגבלת לעצמם ולא לבת זוג או למשפחה רחבה.
אותן רדיפות פגעו קשות בכלכלה של כלל הנושעים וגרמו למותם של רבים.
מי שלמד אודות השואה יכול להבין טוב יותר את מסקנתו של שאול השליח. הנשוי מחלק את ליבו וכל אשר לו למספר הנפשות הקשורות אליו. הרווק, מתמקד בעצמו ולכן סיכויו להישרדות גדלים. סיכוייו לעזור לשאר אברי הקהילה, גדולים יותר.
אחלוק עימכם נתון עצוב אך כזה שעוזר להבין טוב יותר את דבריו של שאול.
במלחמת השחרור חלק מהחיילים היו שרידים בודדים של משפחות שנכחדו בשואה. אבי שהיה שריד שכזה אמר לי: מפקדים העדיפו לשלוח חיילים כמוהו למשימות שסיכוי ההישרדות שלהן נמוך, כי במות חייל שהינו שריד אחרון, אין מי שיבכה עליו או יצטער.
במילים פשוטות: חלק ממשפחה מורחבת גורם לדאגה ועול גדול יותר. הבודד, קל יותר לתחזוקה.
איך עלי לאמץ את הפסוקים הללו לחיי היום?
חשוב לזכור ששאול השליח מתייחס לתקופה קשה, כזו המקבילה למצב במלחמת העולם הראשונה או השניה, וליהודים, כזו המקבילה לשואה.
תודה לאל, זו לא התקופה בה אנו חיים היום. אנו גם לא נרדפים על ידי השלטון וחיינו אינם הפקר.
לפיכך, בתקופת צרה מתמשכת המהווה סיכון ישיר לחיים כמו בתקופת השואה, עדיף לדחות הקמת משפחה. אך במצב שאינו מהווה סיכון ישיר ומיידי לחיים, ההחלטה להינשא ולהקים משפחה היא החלטה קבילה וסבירה, ואדרבה מומלצת.
על מנת לוודא שאף אחד אינו מפרש את דבריו של שאול בדרך שאינה ראויה, שאול מבהיר בפסוק 27: מי שכבר נשוי שלא יעז לחשוב שמצב מסוכן או תקופת צרה מהווה עילה לפירוק התא המשפחתי – חס וחלילה! שאף אחד לא יחשוב בדעתו לתרץ גירושין או פירוק התא המשפחתי בעילה שכך סיכויי השרידות של הזוג טובים יותר או נוחים יותר. אלו הנשואים מחויבים לברית שכרתו – ביחד בטוב וביחד גם ברע.
ברית הנישואין חזקה ועליונה לכל מצב בחיי האדם – בין אם זה מלחמה או מחלה. ברית הנישואין עליונה לכל.
למרות שעדיף להישאר רווק בתקופה מסכנת חיים, כמו השואה, או בתקופה מקבילה לרדיפה של הקיסר נירון, הרי ששאול מבהיר שגם אלו הבוחרים להתחתן ולהקים משפחה בעת כה קשה, אינם חוטאים לאלוהים. החלטה שכזו יתכן שתביא עליהם קושי רב ואולי סבל וצרה, אך אינם חוטאים לאלוהים. זו החירות שאלוהים מעניק להם לבחור.
יש שיאמרו: אני מעדיף להינשא ולהתמודד עם כל הקשיים ביחד עם בת הזוג. יש שיאמרו, למרות הקשיים אנו בוחרים להגדיל את משפחתנו.
זו בחירתם ואינם חוטאים לאלוהים. כל אברי הגוף חייבים לכבד את ההחלטות הללו.
בפסוקים 29-31 שאול מחדד את הפוקוס הנדרש לכל לב של מאמין ומאמינה.
תנסו לדמיין אילו שאלות עלו במוחם של המאמינים הצעירים בקהילה בקורינתוס.
לאלו החושבים שללא חווית זוגיות הם מפסידים תכלית של חיים – שאול עונה: יש משהו עליון יותר מלחוות זוגיות.
לאלו החושבים שללא הקמת משפחה, הם מפספסים חוויה שכל אדם חייב לחוות – שאול עונה: יש משהו עליון יותר מלהקים משפחה ביולוגית פה בתבל.
לאלו החושבים שאם יפספסו עסקה כלכלית או עבודה רווחית, שאול עונה: יש משהו עליון יותר מכל רווח ותענוג ארצי.
ומהו הערך העליון יותר מלחוות זוגיות, להקים משפחה, להתעשר ולחוות את עינוגי העולם?
התשובה מתומצתת בפסוקים 29-31:
29 וְזֹאת אֹמַר לָכֶם, אַחַי: הַזְּמַן דּוֹחֵק. עַל כֵּן יִהְיוּ אֵלֶּה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם נָשִׁים כְּאִלּוּ אֵין לָהֶם; 30 יִהְיוּ הַבּוֹכִים כְּאִלּוּ אֵינָם בּוֹכִים; הַשְׂמֵחִים כְּאִלּוּ אֵינָם שְׂמֵחִים; הַקּוֹנִים כְּאִלּוּ אֵינָם בַּעֲלֵי קִנְיָן; 31 וְהַנֶּהֱנִים מִן הָעוֹלָם הַזֶּה כְּאִלּוּ אֵינָם נֶהֱנִים מִמֶּנּוּ, כִּי חָלוֹף תַּחֲלֹף צוּרַת הָעוֹלָם הַזֶּה.
בבואנו לבאר את הפסוקים הללו חשוב ביותר לזהות שני משפטים קצרים המהווים עיקר הקטע, בסיס הקטע:
- הזמן דוחק (פ. 29)
- כי תחלוף צורת העולם הזה (פ. 31)
"הזמן דוחק"
המשמעות: החיים הנוכחיים קצרים וחולפים, והאדון ישוע עשוי לשוב בכל עת (יעקב ד 14; פטר"א א 24; ישעיה מ 6-8).
לכן: גם מי שנשוי – אסור לו להיאחז בנישואיו כאילו זו הזהות העיקרית או הקבועה לעולמי עד.
נישואין הם טובים ומבורכים, אך הם קיימים רק למשך החיים בעולם הזה. לאחר מותנו, בגוף חדש עם האדון, נחיה כמו המלאכים – משמע, לא נשואים ומשרתים את אלוהים בכל רגע לנצח נצחים בטוהר וקדושה (מתי כ"ב 30).
אין שום תענוג ארצי שנופל מהסיפוק והתענוג לחיות עם אלוהים בעולם חדש נטול חטא בטוהר וקדושה.
לכן – כמאמינים, חשוב שנאמץ את הפרספקטיבה הנצחית לחיים.
גם כמאמין כשאתה נשאל מי אתה? אתה לא מיד אומר: אני נשוי, טכנאי מחשבים וכו' ואז מאמין בישוע ושמי כך וכך. הדבר הראשון זה לומר – אני משרת ישוע, כך גם שאול פותח את איגרותיו.
כל המטרה אינה לזלזל או להנמיך מאחריות הנישואין וחשיבותה בעולם הזה, אלא להבהיר שליבנו צריך להיות ממוקד בדבר הקריטי ביותר בחיינו: עשיית רצון אלוהים בטוהר וקדושה כי האדון עשוי לבוא ממש כרגע ונתחיל את חיינו הנצחיים עימו. ובחיים הנצחיים, סגנון החיים יהיה שונה ונצחי, ולכן חשוב יותר.
פסוק 30 – "הבוכים… השמחים… הקונים…"
שאול נותן סדרה של דוגמאות:
- בכי ושמחה – רגשות אנושיים טבעיים, אך על המאמין לזכור שהם זמניים וחולפים, ולא להפוך אותם למרכז חייו.
- קניינים חומריים – גם אם אנחנו קונים וצוברים רכוש, עלינו לזכור שאיננו בעלי הבית האמיתיים, ושום דבר לא עובר איתנו לנצח.
כלומר: על המאמין לחיות בעולם אך לא להיות כבול לעולם.
פסוק 31 – "הנהנים מן העולם הזה…"
- ההנאה מדברים גשמיים (מזון, יופי, תרבות, קשרים אנושיים) אינה אסורה, אך צריך לזכור שצורת העולם הזה חולפת.
- הביטוי “צורת העולם הזה" (σχῆμα τοῦ κόσμου) מדגיש את הארעיות, כמו בגד או מסכה שמתחלפת במהרה.
המסר הכולל של שאול
- פרספקטיבה נצחית – העולם הזה זמני, ושובו של המשיח קרוב. לכן חשוב להעמיד את ההתמסרות לקיום רצון אלוהים במקום העליון – לפני רכוש ותענוגות.
הנישואין והקמת משפחה הם דברים חשובים, אך בפרספקטיבה הנצחית, שירות האדון בחופשיות רבה יותר הם ערך עליון יותר. - יחס נכון לעולם – חיי המאמין צריכים להתנהל מתוך חירות רוחנית: להשתמש בדברים, אך לא להיות משועבדים להם.
- העדפת הרווקות בהקשר זה – כל ההקשר שייך לדיון של שאול: משום שהזמן קצר, הרווקות מאפשרת שירות מלא לאדון ללא הסחות דעת של ענייני העולם.
סיכום ביניים: שאול מזכיר לקורינתיים שהאדון חוזר בקרוב ויחד עימו תחלוף צורת החיים כפי שבעולם הזה. לאור זאת, אל להם להתנהג כאילו כל מה שבחייהם הנוכחיים הינו עיקר תכלית בריאתם. הנישואין, הרגשות, הרכוש וההנאות – כולם טובים, חשובים אך זמניים.
על המאמין לחיות בפרספקטיבה נצחית, מוכן בכל עת לשובו של המשיח, ובכך לא לאבד את המיקוד באדון.
מי שבחר להקדיש חייו כרווק או רווקה לאדון – ובכל ליבו חי חיים מוקדשים לאדון, – לא הפסיד דבר במבט הנצחי, אלא עוד ישכיל להבין שבחר בנעלה יותר.
היתרונות שברווקות (32-35)
32 רְצוֹנִי לִמְנֹעַ דְּאָגָה מִכֶּם. מִי שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי דּוֹאֵג לַדְּבָרִים אֲשֶׁר לָאָדוֹן, אֵיךְ יִיטַב בְּעֵינֵי הָאָדוֹן. 33 אֲבָל מִי שֶׁנָּשׂוּי דּוֹאֵג לַדְּבָרִים הָאַרְצִיִּים, אֵיךְ יִיטַב בְּעֵינֵי הָאִשָּׁה, 34 וּתְשׂוּמַת לִבּוֹ מְפֻלֶּגֶת. וְהָאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ נְשׂוּאָה, אוֹ הַבְּתוּלָה, דּוֹאֶגֶת לַדְּבָרִים אֲשֶׁר לָאָדוֹן כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה קְדוֹשָׁה הֵן בַּגּוּף וְהֵן בָּרוּחַ. אֲבָל הַנְּשׂוּאָה דּוֹאֶגֶת לַדְּבָרִים הָאַרְצִיִּים, כֵּיצַד תִּיטַב בְּעֵינֵי בַּעְלָהּ. 35 זֹאת אֲנִי אוֹמֵר לְטוֹבַתְכֶם, לֹא כְּדֵי לְהַכְבִּיד עֲלֵיכֶם, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁתִּתְנַהֲגוּ כַּיָּאוּת וְתִתְמַסְּרוּ לָאָדוֹן בְּאֵין מַפְרִיעַ.
חשוב לחזור ולהזכיר: שאול השליח אינו מלמד נגד נישואין ונגד הקמת משפחות.
בהקשר הראשוני – בעת צרה ומצוקה המקבילה לשואה, אכן חכם יותר לא להוסיף אחריות, ולכן טוב יעשה אדם במצב שכזה אם יישאר רווק או רווקה.
בפסוקים 32-35, שאול השליח מסביר באופן כללי את היתרונות שברווקות. הוא נגע בנושא הזה כבר מוקדם יותר בפרק ז. שאול אומר את המילים הבאות כדי להסיר דאגה מליבם של הנושעים בקהילה – בין אם הם רווקים או נשואים.
לאור העובדה שסדר החיים הנוכחי הינו זמני ביותר עד חלוף כמו הבל פה, אלו הבוחרים ברווקות לטובת שירות מלא לאדון, בוחרים גם בטוב.
שאול אינו מלמד על נזירות, וזו בחירה שמעולם לא נועדה לכל המאמינים (טימ"א ד 3).
הנשוי מחויב לספק לאשתו ולבני משפחתו את מחייתם, ומירב זמנו מוקדש לרווחתם וסיפוק צורכיהם. אין בזה כל רע, ואדרבה, בעל שפועל כך, הריהו מהווה מופת לאשתו וילדיו.
אך, יחד עם זאת, הנשוי ואב לילדים, לא יכול להיות פנוי כמו הרווק או הרווקה לשירות האדון עבור הקהילה.
הנשואה מחויבת קודם כל לבעלה וילדיה, לביתה, ובוודאי אינה פנויה כמו הרווקה או הגרושה לטיפול בנזקקים בקהילה.
ביקורי חולים, עזרה מעשית, ליווי ועידוד הם משימות שירות נפלאות שרווקים ורווקות, גרושים וגרושות פנויים להם יותר מאשר הנשואים.
שאול חוזר ומשנן את העובדות הללו כדי לעודד את הרווקים והרווקות ואת הגרושות והגרושים, שבמבט רוחני, אסטרטגי ונצחי, אינם מפסידים דבר אם הם בוחרים להישאר פנויים. כמובן, מתנה שכזו דורשת אמונה ברמה גבוהה וקשר אינטימי עמוק עם אלוהים.
תכלס, שאול אינו מציב בחירה בין טוב לרע, אלא בחירה בין טוב לטוב יותר. ומי שבוחר באחד האפשרויות עדיין בוחר בטוב ואין כל סיבה לייסורי מצפון או חרטות.
- הדרכה פרטנית להורים, מאורסים ואלמנות (36-40)
36 מִי שֶׁסָּבוּר כִּי אֵינוֹ נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה בִּבְתוּלָתוֹ אִם יַעַבְרוּ עָלֶיהָ יְמֵי נְעוּרֶיהָ, וְשֶׁהַדָּבָר הוּא בִּלְתִּי נִמְנָע, יַעֲשֶׂה כִּרְצוֹנוֹ. שֶׁיִּתְחַתְּנוּ; אֵין הוּא חוֹטֵא. 37 אֲבָל אִישׁ אֵיתָן בְּדַעְתּוֹ, שֶׁאֵינוֹ שָׁרוּי בְּצֹרֶךְ וְהוּא שׁוֹלֵט עַל רְצוֹנוֹ, אִם הֶחְלִיט בִּלְבָבוֹ לִשְׁמֹר אֶת בְּתוּלָתוֹ — טוֹב יַעֲשֶׂה. 38 לְפִיכָךְ, הַנּוֹשֵׂא אֶת בְּתוּלָתוֹ טוֹב הוּא עוֹשֶׂה; וְזֶה שֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא אוֹתָהּ יֵיטִיב עוֹד יוֹתֵר לַעֲשׂוֹת. 39 הָאִשָּׁה קְשׁוּרָה לְבַעְלָהּ כָּל זְמַן שֶׁהוּא חַי. וְאִם יָמוּת הַבַּעַל, רַשָּׁאִית הִיא לְהִנָּשֵׂא לְמִי שֶׁתִּרְצֶה וּבִלְבַד שֶׁזֶּה יִהְיֶה בָּאָדוֹן. 40 וְאוּלָם הִיא תִּהְיֶה מְאֻשֶּׁרֶת יוֹתֵר אִם תִּשָּׁאֵר פְּנוּיָה; זוֹ דַּעְתִּי, וְחוֹשְׁבַנִי שֶׁגַּם בִּי רוּחַ אֱלֹהִים.
לאוזן המודרנית השבויה בכללי התרבות של המאה העשרים ואחת, פסוקים 36-37 נשמעים מוזרים ומנותקים מהמציאות. אך בעת הקדומה, בחברה בה הבנות גרות עם הוריהם עד שהן מתחתנות, וההורים – בעיקר האבות, הם אלו הקובעים עם מי תתחתן הבת, הנחיותיו של שאול השליח היו כמשב רוח קרירה ביום חם. הדרכה מעודדת ומשמחת.
לאור דבריו של שאול עד כה, והבנת המצב העגום בעת ההיא, היו אבות שבחרו לא לחתן את בנותיהם, מפאת הצרה או מתוך כוונה מודעת שיישארו מוקדשות לשירות האדון. ראו למשל את בחירתו של יפתח בספר שופטים. (לדעתי יפתח השופט בחר להקדיש את בתו לעבודת יהוה במשכן)
מן הסתם חלק מהבנות הגיעו לפרקן ויתכן שביקשו להינשא.
מה יעשו האבות כעת? מה יעשו אבות שמצפונם מעיק עליהם?
האם יעמדו על החלטתם ויכריחו את בנותיהם להישאר בתולות רווקות לכל חייהן?
שאול מבהיר ומסביר לאבות שאין כל פסול בלחתן את בנותיהם.
ויחד עם זאת שאול גם מחזק את האבות הבטוחים בהחלטתם, שאין פסול בהחלטה שלהם.
גם כאן ניתן לסכם ששאול מציג שתי בחירות: האחת טובה והשנייה טובה יותר. אין כל חטא בבחירה של אחת משתי האופציות.
וכעת בפסוקים 39-40 שאול ממקד את הדרכתו לאלמנות.
39 הָאִשָּׁה קְשׁוּרָה לְבַעְלָהּ כָּל זְמַן שֶׁהוּא חַי. וְאִם יָמוּת הַבַּעַל, רַשָּׁאִית הִיא לְהִנָּשֵׂא לְמִי שֶׁתִּרְצֶה וּבִלְבַד שֶׁזֶּה יִהְיֶה בָּאָדוֹן. 40 וְאוּלָם הִיא תִּהְיֶה מְאֻשֶּׁרֶת יוֹתֵר אִם תִּשָּׁאֵר פְּנוּיָה; זוֹ דַּעְתִּי, וְחוֹשְׁבַנִי שֶׁגַּם בִּי רוּחַ אֱלֹהִים.
ובנוגע לאלמנות ואלמנים.
האישה הנשואה קשורה לבעלה כל זמן שהוא חי. במות הבעל, האישה חוזרת למצבה הראשוני כרווקה למרות שהיא אלמנה. כרווקה או אלמנה, היא חופשיה להינשא למאמין בלבד (קור"א ט 5; קור"ב ו 14-17). העיקרון נכון כמובן גם לגבר אלמן.
שאול אינו קובע או מכריח אלמנות ואלמנים להישאר במצבם אלא מתיר את הבחירה בידם. לדעתו, להישאר פנויים לשירות האדון זו בחירה טובה יותר.
גם במקרה זה, הבחירה ששאול מציג היא בין טוב לטוב יותר. כל אחת מהבחירות אינה חטא ובכל אחת מהן הנושעת יכולה לפאר את שם אלוהים.
הערה: פסוק 39 מקביל לכתוב באיגרת אל הרומים ז 1-3.
בפסוק 15, שאול מבהיר שמאמין רשאי להסכים לגירושין מבן זוג שאינו מאמין כאשר הלא מאמין דורש להתגרש. במקרה זה בן הזוג או בת הזוג המאמינים, רשאים להינשא מחדש לבן/בת זוג נושעים.
במקרה של בני זוג ששניהם נושעים והחליטו להתגרש, שניהם מחויבים להישאר פנויים ואם לא כן, יחטאו בניאוף. קביעה זו מעודדת ודוחפת בני זוג נושעים לגישור, וחזרה בתשובה שתפאר את שם האדון. פירוד ארוך שנים מעלה ספק לגבי הישועה של בן/בת הזוג או שניהם.
סיכום:
א. שאול השליח עוזר לקורינתיים לבחור באפשרויות הטובות ביותר בנוגע לנישואין ורווקות בתקופה המקבילה לתקופת הרדיפות של הקיסר נירון שדומות לתקופת השואה הנאצית. שאול מלמד שבנסיבות שכאלו, כמו השואה… עדיפה הרווקות כי הנשוי/ה מחויב/ת גם לבן/ת הזוג ולמשפחה.
אין מדובר בהנגדה בין טוב לרע, אלא בין טוב לטוב יותר – וכל בחירה יכולה להיעשות לשם כבוד האדון.
ב. שאול השליח מזכיר לקורינתיים ולנו – שהחיים בעולם הזה קצרים וחולפים, ושובו של האדון קרוב. לכן, לא משנה אם אדם רווק או נשוי, עליו לזכור שהעיקר אינו המעמד האישי אלא המסירות לאדון. הנני – השתמש בי!
נישואין ורכוש הם מתנות טובות אך זמניות, בעוד שהשירות לאדון כרווק פנוי הינו הסטטוס שיהיה לכל אחד מהנושעים לנצח נצחים.
לכן, הבה נעודד את אלו שנקראו לשירות מוקדש לאדון ולא נחשיב אותם ככאלו שמפסידים משהו.
ג. לבסוף, שאול מתווה עקרון רחב: בין אם מדובר באבות, מאורסים, אלמנות או אלמנים – כל אחד נקרא לבחור בדרך שתאפשר לו לחיות בקדושה ולפאר את האדון.
החירות המשיחית ניתנה כדי שנחיה בחכמה ובמסירות, ולא מתוך פחד או חוסר אמונה. כל מעמד אישי יכול להפוך לכלי מפואר ביד אלוהים, כאשר הלב ממוקד בישוע.
[1] הקיסר נירון (Nero Claudius Caesar Augustus Germanicus, מלך 54–68 לספירה) נודע כאחד השליטים האכזריים ביותר כלפי המשיחיים בראשית הדרך, בעיקר לאחר השריפה הגדולה ברומא בשנת 64 לספירה. להלן עיקר המעשים הידועים ממקורות קדומים:
- האשמת המשיחיים בשריפה הגדולה של רומא
- השריפה ברומא (יולי 64) החריבה רובעים שלמים בעיר.
- העם האשים את נירון עצמו בהצתה (כדי לפנות מקום לבניית ארמונותיו), אך כדי להסיט את האשמות ממנו – נירון הטיל את האחריות על "כת המשיחיים" (Tacitus, Annals XV.44).
- עונשים אכזריים ומופעים פומביים של התעללות
נירון לא הסתפק בהוצאה להורג פשוטה, אלא הפך את המשיחיים למופע בידור אכזרי:
- צליבה – רבים מהם נצלבו באופן פומבי.
- נמסרו לטרף חיות טרף – נזרקו לאריות ולחיות פרא בזירות הקרקס.
- הפיכת משיחיים ל"לפידים אנושיים" – הם נמרחו בזפת ונשרפו חיים כדי לשמש כתאורה לילית בגניו של נירון. טקיטוס מתאר זאת באומרו שהם שימשו "אורות בלילה".
- עינויים אחרים – הושפלו, הולבשו בעורות חיות ונטרפו על ידי כלבים.
- יצירת דימוי ציבורי של "פושעים נתעבים"
נירון טיפח תעמולה שציירה את המשיחיים ככת מסוכנת, "שונאי המין האנושי" (odium humani generis), כדי להצדיק את האלימות נגדם. - תוצאות רחבות יותר
- הרדיפות הללו ברומא היוו תקדים ליחס העוין כלפי משיחיים ברחבי האימפריה.
- לפי מסורת כנסייתית קדומה, גם שאול השליח (פאולוס) ופטרוס הוצאו להורג בתקופת נירון (פטרוס – צליבה הפוכה; פאולוס – עריפה, כיוון שהיה אזרח רומי).
מקורות עיקריים:
- טקיטוס, Annals XV.44.
- סווטוניוס, Nero 16.
- דיו קסיוס, Roman History 62.
- עדויות מסורתיות בכנסייה הקדומה: אוסביוס, תולדות הכנסייה (ספר II).