מתי פרק כ"ב 1-14

משל על המלך שערך חתונה

המשל הנוכחי הינו שלישי בסדרה של משלים המציינים את משפט אלוהים על אלו השומעים את הבשורה ודוחים אותה בחוצפתם.

המכותבים המיידיים של המשלים הם ההנהגה הרוחנית בתקופתו של ישוע שבזו לסמכותו ולדבריו (מתי כא 23, 28-30, 33-39).

דבריו של ישוע נאמרו לאחר שנכנס למקדש ופיזר את הרוכלים. פעולה שכזו נחשבה כהכרזה המתנגדת לדרך הפעולה של הכוהן הגדול, פעולה המציגה את הכוהן הגדול ומשרתיו כפועלים מושחתים.

כאמור, ישוע אינו פועל ומתנגד לעובדה שבחצר המקדש נמכרים קורבנות או מחליפים כספים. שירות זה עזר מאוד לבאים מכל קצווי הארץ או המזרח התיכון ונזקקו לרכישת קורבן לחג. מחליפי הכספים שרתו את אלו הבאים מארצות אחרות ובידם מטבעות שעליהן טבוע פני הקיסר ושאינם ראויים להיכנס לבית המקדש. מחליפי הכספים המירו כסף זה במטבעות מחצית השקל "הכשרות".

הכוהן הגדול ניהל את השירות החשוב הזה כעסק המתמקד ברווח כספי במקום בשירות רוחני.

בניו היו המופקדים על איסוף העמלות ומתן הרישיונות לבעלי העסקים. התמקדות הסוחרים הייתה בעשיית ממון ובכל מצב במקום בשירות. כנגד תופעה זו ישוע התקומם וגרם לכוהן הגדול ומשרתיו לפעול נגדו ביתר שאת.

מרקע שכזה נאמרו דברי ראשי העם:

"…כשנכנס לבית המקדש ולימד שם נגשו אליו ראשי הכוהנים וזקני העם ושאלו: "באיזו סמכות אתה עושה את הדברים האלה ומי נתן לך את הסמכות הזאת?" מתי כא 23.

צריך לזכור שמילים אלו נאמרו לקראת סוף שירותו של ישוע עלי אדמות

במשך למעלה משלוש שנים הייתה פעילותו הציבורית של ישוע המשיח. הוא לימד והטיף. מתים קמו לתחייה, חולים נרפאו, עיוורים החלו לראות וחסרי גפיים החלו להלך ולקפוץ.

האותות והניסים אימתו את המסר שבפיו – הוא המשיח המובטח מפי נביאי התנ"ך. הוא, ישוע, הינו אלוהים אשר ירד לעולם בדמות אדם כדי למות ככפרה על חטאי בני האדם.

למרות שיהודים רבים היו עדים לדבריו ומעשיו, רק מעטים האמינו בו ומסרו חייהם לו.

לפיכך, שאלתם של הפרושים, סופרים, צדוקים ושאר חברי הנהגת העם אינה נובעת מחוסר מידע אלא מזדון לבם.

המשל הנוכחי מאוד ברור וחד. האמת אותה ישוע מציג במשל היו ברורים לשומעיו. המסר היה נכון להם אז וגם נכון לכל אדם היום.

מדוע שראשי העם יסרבו להיכנע לישוע כמשיח ואדון?

הם בנו לעצמם דמות של משיח אשר יעשה עבור העם את מה שהעם רצה ולא את מה שאלוהים תכנן.

העם רצה משיח אשר יסלק את הרומאים מן הארץ ויעלה את קרן היהודי בפי כל עם. העם רצה משיח שיפעל עבורם מבלי שהם ישנו את חייהם…

אלוהים תכנן משיח אשר בא לעולם כעבד, למות כשה קורבן חטאים למען יהיו חיי נצח לכל המאמינים בו (יוחנן ג).

כאשר הבינו ההנהגה רוחנית – הפרושים, צדוקים וסופרים כי דרכו של ישוע שונה משלהם ויהיה עליהם לבטל עצמם ולהיכנע לו כאדון ומושיע, הם פעלו כדי להסירו מדרכם.

המשל הראשון היה: משל שני הבנים (מתי כא 28-32).

המשל השני היה: משל בעל הכרם והחוכרים (מתי כא 33-46)

המשל השלישי כאמור הוא משל על המלך שערך חתונה לבנו (מתי כב 1-14).

הבה נקרא את פסוקים 1-6:

  1. ישוע הוסיף לדבר אליהם במשלים ואמר:
  2. "דומה מלכות השמים למלך בשר ודם שעשה חתונה לבנו.
  3. שלח את עבדיו לקרא את המוזמנים אל החתונה ולא רצו לבוא.
  4. הוסיף לשלוח עבדים אחרים שיאמרו למוזמנים, 'הנה ערכתי את סעודתי, השוורים והבקר המפוטם טבוחים והכול מוכן. בואו לחתונה'.
  5. אך הם לא שמו לב והלכו להם זה אל שדהו וזה אל מסחרו.
  6. והנותרים תפסו את עבדיו, התעללו בהם והרגום."

המשל הנוכחי כולל תיאורים שכל השומעים מכירים ומבינים.

למרות שיתכן שאף לא אחד מהם נכח במסיבת חתונה של מלך, הרי כולם ידעו את הכבוד והפאר הכלולים באירוע שכזה. כולם יידעו והבינו את משמעות הדחייה והזלזול בהזמנה לאירוע החשוב למלך כל כך – כמו חתונת בנו.

לפני שנמשיך, חשוב לציין את משמעות הביטוי – 'מלכות שמיים' ומה הבינו שומעיו של ישוע.

המילה 'שמיים' הייתה מילה נרדפת למילה אלוהים. לאור זאת, 'מלכות שמיים' כמוה כמלכות אלוהים. זאת אומרת, מלכות שמיים היא העת בה אלוהים מולך בארץ על כל הנעשה בה או מבחינה נצחית, שמיים וארץ חדשים בהם אלוהים הוא מלך כל וכל.

מבחינתם של ראשי העם ששמעו את ישוע, כל יהודי זכאי להיכנס למלכות שמיים וזאת מתוקף היותו צאצא ביולוגי מאברהם (ראה יוחנן ח). רק מספר מצומצם של גויים יראי שמיים יהיו זכאים ליהנות מזכות זו.

בעת העתיקה, חתונה לא הייתה אירוע בן מספר שעות שנערך בערב אחד.

חתונה הייתה אירוע בן מספר ימים – כשבוע, הכולל אירוח וסעודות כיד המלך, הכול על פי יכולתם של הורי החתן והכלה.

קרובים של בני הזוג היו מגיעים מכל מקום וחלקם היו ישנים בבית הורי החתן והכלה למשך כל אירועי החתונה.

לפיכך, כאשר ישוע ציין שהמלך ערך חתונה לבנו, כולם יכלו רק לדמיין את הפאר והשפע שמחכים לכל המוזמנים. השתתפות באירוע שכזה הינו החלום של כל אדם.

אם כן, כאשר ישוע המשיח ציין אירוע בו המלך מכין חתונה לבנו, הרי שישוע ציין את האירוע הגדול ביותר שאדם יכול היה להעלות בדמיונו.

שימו לב שישוע אינו מתאר את הכלה אלא רק מדבר על החתונה ועל הבן.

מדוע?

מכיוון שגם הכלה היא משנית לסיפור וללקח שלו.

כשההכנות לחתונה הסתיימו, שלח המלך את עבדיו למען יקראו למוזמנים (פסוק 3).

  1. שלח את עבדיו לקרא את המוזמנים אל החתונה ולא רצו לבוא.

חתונת בן המלך היא אירוע חשוב. כל אזרח שמקבל הזמנה לאירוע שכזה רק יכול להתמוגג מנחת. המוזמן רק יכול לדמיין את העושר והשפע שעומדים להיות בחלקו כאורח מוזמן.

כל אדם שיקבל הזמנה שכזו, יתלה אותה במרכז ביתו ויסמן כל לוח שנה בתאריך המיועד למען לא יפספס חס וחלילה את האירוע.

יתרה על כן, אם חס וחלילה יעדר מאירוע שכזה, יחשב הדבר לזלזול ופגיעה אישית במלך ולא רק בבנו.

והנה, ישוע אומר שהמוזמנים לא רצו לבוא לחתונת בן המלך.

ראשי העם הבינו היטב את עזות המצח של המוזמנים שדחו את הזמנת המלך לחתונת בנו.

כל מלך בעולם היה מיד מאבד את סבלנותו ושופך זעמו על החוצפנים שביישו אותו כל כך.

והנה, המלך הזה שישוע המשיח מציין במשל, לא נכנע לזעם אלא החליט בחסדו לשלוח עבדים נוספים, כדי לשכנע את המוזמנים שיועילו בטובם לבוא אל חתונת הבן בהקדם.

המלך ציין שהכול מוכן. האירוע עתיד להתרחש ממש בהקדם, בבקשה בואו, תכבדו אותי בנוכחותכם.

האם בני המדינה יהיו יותר רגישים הפעם לקריאתו של המלך הבולע את עלבונו, מותח את סבלנותו ומבקש מהם שוב שיבואו לחתונת בנו?

ממש לא!

אותם אנשים הפנו ראש, התנהגו כאילו המלך אינו דמות שראוי להקשיב לו או לירוא ממנו והמשיכו לעסוק בענייניהם היומיומיים. הרווח האישי והעיסוק היומי שלהם היו חשובים להם יותר מקריאתו של המלך וכבודו.

מלבד אותם אנשים שהעדיפו להתעלם מהקריאה הנוספת של המלך, ישוע מציין קבוצה נוספת שהגיבה בדרך שונה (פסוק 6).

  1. והנותרים תפסו את עבדיו, התעללו בהם והרגום."

הקבוצה הזו לא התעלמה מהקריאה של המלך. קבוצה זו נעלבה והחשיבה את הקריאה הנוספת כהתגרות מצידו של המלך וכתירוץ לפגיעה בעבדי המלך.

פגיעה בעבדי המלך, שגריריו ושליחיו היא כפגיעה במלך עצמו.

פגיעה ורצח של שליחי המלך היא כהכרזת מרד נגד המלך.

 

הבה נתמקד כעת בנמשל.

המלך שישוע מציין הוא לא אחר מאלוהים האב בכבודו ובעצמו.

האנשים שהיו מוזמנים הם בני ישראל, העם הנבחר של אלוהים.

אלוהים קרא לעם ישראל עוד כשהוא כרת עם אברהם את הברית בין הבתרים (בראשית טו).

אלוהים הודיע את דברו, תוכניותיו ורצונו לעם ישראל דרך משה, התורה שנתן להם ודרך נביאים רבים לאורך כתבי הקודש.

"כי נער ישראל ואוהבהו, ומצרים קראתי לבני…". הושע יא 1.

"רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם…". עמוס ג 2.

אלוהים ציין מפי הנביא יחזקאל טז 4-14 את גודל חסד אלוהים עבור ישראל אשר היה היחידי שפעל בעבור העם כאם הדואגת לתינוקה חסר הישע.

חתונת הבן מציינת את התקופה והמסגרת בה אלוהים מולך בעולם ועמו הנבחר, ישראל, משרת אותו בקדושה וזוכה ליהנות מכל הברכות שאלוהים הבטיח לו.

העבדים שאותם שלח המלך בפעם השניה הם יוחנן המטביל שקרא לעם להתכונן למלכות אלוהים.

מלבד יוחנן המטביל הרשימה כוללת את ישוע המשיח בכבודו ובעצמו וכן את השליחים.

יוחנן המטביל נדחה. ראשו נכרת. יעקב נרצח ושאר השליחים נדחו על ידי העם וחלקם מצאו את מותם בגלל נאמנותם לאמת הבשורה.

מי הם אלו השומעים את הבשורה והעדיפו להמשיך לעסוק בענייניהם?

אלו האנשים המגדירים עצמם חילונים.

הם בדרך כלל מתעלמים מנושא שאינו מעניין אותם ואינם פועלים כדי להשמיד את המודיע.

אלו הקבוצה שיודעת לאטום אוזניהם, לחייך ולהפנות את הראש לכיוון אחר ולהמשיך לעסוק בענייני העולם.

אלו שפעלו כדי להרוג את העבדים הינם הקבוצה המעורבת בדת שקר.

רק אלו רואים במסר של המלך התקפה על האמת בה הם מאמינים – התגרות רוחנית, דתית.

הם אלו הפועלים באדיקות דתית כדי להשתיק ואף להשמיד את אלו המאיימים על "האמת" בה הם מאמינים.

עובדה היא שהמערכת העולמית שיקים צר המשיח נגד אלוהים תהייה מערכת דתית – דת השקר.

העובדה שהמלך שלח את העבדים פעם נוספת נועדה לציין את חסדו של אלוהים. שום מלך אחר אינו פועל בכזה חסד ורחמים כלפי נתינים שאינם מתביישים או מפחדים לזלזל בו ואף לפגוע בשליחיו.

שימו לב שאלוהים לא פגע בעם ישראל מיד לאחר שדחו את הנביאים. כמעט בכל פעם אלוהים חיכה במשך שנים עד שעונשו בא על העם. אלוהים בדרך כלל העניק זמן של חסד בו אותו הדור יכול היה להגות במעשיו ולחזור בתשובה.

תגובת המלך – פסוקים 7-8:

  1. "המלך נתמלא חימה. שלח את חייליו והשמיד את המרצחים ההם ושרף את עירם באש.
  2. אז אמר אל עבדיו, 'הנה החתונה מוכנה, אך אלה שהוזמנו לא היו ראויים…".

המילים של ישוע כל כך ברורות ואירועי ההיסטוריה כל כך חרוטים על ליבנו כך שאין כל צורך לנחש למה ישוע מתכוון.

בגלל הדחייה ארוכת השנים של עם ישראל את בשורת אלוהים, ובגלל הפגיעה הפיזית בשליחי אלוהים ואף בבן עצמו, אלוהים פעל נגד הדוחים אותו.

החיילים שישוע מציין הם לא אחרים מאשר הצבא הרומי אשר הרס את ירושלים והמקדש.

כך אנו גם למדים שאלוהים משתמש בצבאות העמים כדי לבצע את רצונו (ראה צבא אשור כמצוין בישעיה פרק י).

העיר שישוע מציין במשל היא ירושלים אשר נהרסה בשנת 70 לספירה על ידי חייליו של טיטוס הרומי.

יותר ממיליון יהודים איבדו את חייהם בקרבות נגד הצבא הרומי במרד שהיה משנת 67-70 לספירה.

כאשר הנציב הרומי פונטיוס פילטוס ערך את המשפט לישוע, הוא הבין שכל הטענות נגד ישוע הינן חסרות בסיס ונובעות בגלל קנאתם של מנהיגי העם. הוא ניסה לשחרר את ישוע אך הקהל התנגד והעדיף שישחרר להם רוצח אך לא את ישוע. אותו קהל שהיו ברובם פרושים, סופרים וצדוקים אמרו: "דמו עלינו ועל בנינו…". (מתי כז 255). מבלי לדעת, קבעו אותם אנשים את גורלם ואת גורל ילדיהם.

ראוי לזכור:

כשצבא רומא הרס ושרף את ירושלים, נהרגו אנשים רבים. רבים מן ההרוגים גם היו אלו שלא הרימו יד נגד ישוע ולא אמרו שום מילה רעה נגדו. הם היו הדוגמא החילונית או אלו שבחרו להתעלם מישוע לחלוטין.

חשוב לזכור שגם התעלמות מישוע היא חטא שעליו אלוהים לא יעבור בשתיקה.

הדבר היחיד אלוהים מצפה ורוצה זה כניעה לישוע כאדון ומשיח מן החטא. כל גישה או מחשבה אחרת היא בחירה בצד האויב של  אלוהים ולכן צפוי לזעמו.

בפסוק 8 המלך אומר:

  1. אז אמר אל עבדיו, 'הנה החתונה מוכנה, אך אלה שהוזמנו לא היו ראויים…".

למה הכוונה?

האם ישנם אנשים אשר ראויים לבוא לחתונת המלך בזכות מעשיהם הטובים?

לא!

המוזמנים הראשונים (לפחות חלקם) נחשבו לא ראויים וזאת מכיוון שדחו את הזמנת החסד של אלוהים.

דחיית ההזמנה הפכה אותם ללא ראויים.

אף אדם אינו מקבל את הזמנת המלך רק בגלל שהוא טוב מאחרים.

לראיה, בפסוק 10 שליחי המלך מזמינים גם טובים וגם רעים לחתונת המלך…

מה עושים כעת?

האם המלך יערוך חתונה לבנו עם אולם ריק?

לא ולא!

הבה נקרא את פסוקים 9-10: המלך מזמין אורחים חדשים

  1. "לכן לכו אל פרשות הדרכים וכל מי שתמצאו קראו אותו לחתונה.
  2. יצאו העבדים ההם אל הדרכים ואספו את כל מי שמצאו, גם רעים וגם טובים, ונתמלא אולם החתונה מסובים."

המלך ציווה על עבדיו לצאת לרחובות הראשיים ולקרא לכל בני האדם ללא הבדל.

עבדי המלך מצאו אנשים רבים, חלקם טובים ואחרים רעים ואת כולם הביאו למסיבה כך שהאולם התמלא.

חסדו של אלוהים מתגלה ליהודי בראשונה אך לא רק ליהודי (אל הרומים א 16).

חסד אלוהים לא פסח על הגויים.

ישוע המשיח אמר לתלמידיו בבשורת מתי כח 18-20:

"…על כן לכו ועשו את כל הגויים לתלמידים…"

בספר מעשי השליחים א 8 ישוע אמר לתלמידיו:

"…אבל בבוא עליכם רוח הקודש תקבלו כוח ותהיו עדי הן בירושלים והן בכל יהודה ושומרון, עד קצה הארץ."

מילותיו של ישוע לא היו מסר חדש או ראשוני.

שאול השליח מצטט את הנביא הושע שאמר:  (אל הרומים ט 24-26, הושע ב 1).

"…כלומר, אותנו אשר גם קרא לא רק מקרב היהודים אלא גם מקרב הגויים, כמו שהוא אומר גם בהושע: "אקרא ללא-עמי עמי, וללא-רוחמה רוחמה. והיה במקום אשר יאמר להם לא-עמי אתם, יאמר להם בני אל-חי."

וכך קרה.

הבשורה יצאה מפי שליחי האדון לכל קצוות העולם. את הבשורה שמעו אנשים אשר מבחינה מוסרית היו רעים וכאלו שמבחינה מוסרית היו טובים. מן הסתם כל בני העמים כלולים בתיאור הזה.

למרות שישנם אנשים שנוח ונעים לחיות במחיצתם, אף לא אדם אחד מספיק צדיק וקדוש בזכות מעשיו.

לכולם קורא אלוהים. כל מי שקורא בשם אלוהים ומבקש סליחה על חטאים מקבל סליחה ונחשב לצדיק בעיני אלוהים (מעשי השליחים ד 12, אל הרומים י 9-10).

כל מי שזכה לחסד אלוהים נחשב לבנו ואין כל הבדל מבחינת הישועה בין ילדי אלוהים – גלטים ג 26-29.

והנה, אולם החתונה התמלא באנשים.

בפסוקים 11-14 ישוע מתאר את שקרה כאשר המלך בא לפגוש את המסובים:

  1. "כשבא המלך לראות את המסובים ראה שם איש שאיננו לבוש בגדי חתונה.
  2. אמר אליו, 'חבר, איך באת לכאן בלי בגדי חתונה?' הלה החריש.
  3. אמר המלך למשרתים, 'קישרו את ידיו ואת רגליו והשליכוהו אל החושך החיצון. שם יהיו היללה וחרוק השיניים'.
  4. הן רבים הקרואים ומעטים הנבחרים."

כשהמלך בא לפגוש את המסובים, הוא רואה שאחד מהם אינו לבוש בגדי חתונה.

מן הסתם אותו אדם הגיע מכיוון שהוא הוזמן, אך מה שהוא עשה היה שונה ממה שכל שאר המוזמנים עשו.

רבותי, אל תחשבו שהמלך דרש מכל מוזמן ללכת ולקנות בגדי חתונה.

אל תשכחו שעבדיו הזמינו את כל מי שראו וביניהם היו גם כאלו שלא היה בכיסם אגורה שחוקה.

את בגדי החתונה סיפק המלך. 

בגדי החתונה מסמלים את בגדי צדקתנו, את בגדי הישועה. את הבגד הזה רק אלוהים מספק.

 

העובדה שאותו אדם היה ללא בגדי החתונה הוכיחה שהוא עמד על דעתו לעשות כרצונו ולא כפי רצון המלך.

למרות זאת, המלך נתן לו הזדמנות לענות, אך אותו איש שתק.

אותו אדם מייצג את אלו החושבים שרצונם חשוב יותר מרצון אלוהים.

הוא מייצג את אלו שגאוותם עיוורה את מוחם. את אלו שחושבים שהם יכולים להצליח בכוחם וחוכמתם.

הוא מייצג את אלו שרוצים להיות "עצמם" ומתנגדים להיכנע לכל רשות, גם לאלוהים.

את אלו החושבים שלעשות את רצון אלוהים זה טיפשות או דבר מיושן ואינו תרבותי.

את אלו שמנסים לרצות את אלוהים בדרך שלהם ולא על פי דרכו של אלוהים – כמו קין.

לא משנה מה הם חושבים, דבר אחד בטוח הם עושים – את רצונם ולא את רצון אלוהים אך על כך הם גם משלמים.

תגובת המלך הייתה מיידית והחלטית.

המלך ציווה על המשרתים לקשרו בידיו ורגליו ולהשליכו אל החושך החיצון, למקום הסבל.

קשירת האיש מסמלת את העובדה שאין דרך חזרה מהנקודה בה אלוהים שופט. אין הזדמנות נוספת לאחר שאדם חוטא נשלך למקום הייסורים בשאול (לוקס טז 19-31).

החושך החיצון מציין את העובדה שהאור קיים רק היכן שאלוהים נימצא. כל מקום אחר שרוי בחושך.

הרמז והלימוד מאוד ברורים:

אל תבחר בדרך הנוגדת את דרכו של אלוהים.

אל תחשוב שניתן להתווכח עם אלוהים

אל תנסה להתחכם עם אלוהים

היכנע לו – רק כך תוכיח שאתה מכיר אותו ואוהב אותו.

אז תחווה את מלוא אהבתו וברכותיו.

אותו איש כמוהו כעשבים הגדלים עם החיטה. אלוהים מאפשר להם לגדול ביחד אך ביום חזרתו הוא עתיד להפריד אותם ולהשליך את העשבים לאש.

עלינו לזכור תמיד: הבגדים היחידים שרצויים בעיני אלוהים הם בגדי הישועה שהוא נותן במחיר כניעתנו לכפרה שישוע המשיח העניק בדמו.

הנביא ישעיה אמר בפרק סא 10:

"שוש אשיש ביהוה, תגל נפשי באלוהי, כי הלבישני בגדי ישע, מעיל צדקה יעטני, כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה…"

ישוע לא ביקש לשמוע את דעת מתנגדיו כשסיים לומר את המשל. הוא ידע שהבינו וגם ידע את שקבעו בליבם.

לפיכך סיים ואמר להם בפסוק 14:

  1. הן רבים הקרואים ומעטים הנבחרים."

קריאתו של אלוהים היא לכלל בני האדם, אך מעטים מגיבים לחסד אלוהים.

אלו שהבינו ונולדו מחדש, מבינים רק אז את גודל החסד שאלוהים השפיע עליהם בבחירתו אותם מקדם ימי עולם.

אף אדם אינו יכול להאשים את אלוהים בדבר רע או פסול.

אלוהים צדיק, קדוש, טהור, ריבון, כולו אמת ואור.

במקום לנסות למצוא תירוצים לחטאינו, במקום לנסות לגרום לאלוהים לשנות את רצונו ללא הצלחה, הבה ניכנע לאוהב אותנו שברא את אותנו וכל אשר בעולם בדברו ונזכה לשרתו ולפאר את שמו לעולם.

אין ישועה באחר, כי אין שם אחר אשר בו נוכל להיוושע – חוץ מישוע! מע"ש ד 12.