הושע ד׳ 1-6: “אֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ”
בפרק ד׳ ה׳ מתאר לפרטי פרטים את חטאי ישראל. בלשון בהירה ונוקבת הנביא מציג “רִיב” – מחלוקת משפטית־מוסרית – בין ה׳ ובין יושבי הארץ. השאלה הזועקת מן הפסוקים היא: מה אירע לעם הברית? תשובת הנביא חדה: "אֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ." בפסוקים 1-10 הושע מצביע הן על שחיתות המידות של העם והן על אשמת הכוהנים. ושורש הרעה? נטישת הקשר האינטימי עם אלוהים. הדעת איננה חסרה משום העדר מידע, אלא משום העדר יראה, כניעה, והליכה מעשית בדרכי ה׳ – וכל זאת למען סיפוק תאוות.
פסוק 1
א. "שִׁמְעוּ דְבַר־יְהוָה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי רִיב לַיהוָה עִם־יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי אֵין־אֱמֶת וְאֵין־חֶסֶד וְאֵין־דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ."
ה׳ מצהיר שיש לו “ריב” עם יושבי הארץ: יש מחלוקת מהותית בין רצון אלוהים לבין דרך העם. האם מדובר רק בממלכה הצפונית? ההקשר מלמד שחטאים דומים אפיינו את כלל ישראל. מאחר שאלוהים קדוש, צדיק וטהור, ברור שהבעיה איננה “עוד דעה אחת”, אלא התנגשות בין קדושת ה׳ ובין מרד העם. במילים פשוטות: העם מפר באופן שיטתי את מצוות אלוהים.
כיוון שהסטייה מן המצוות נמשכת לאורך זמן, ה׳ קורא את העם למשפט. שלמה במשלי חוזר שוב ושוב על העיקרון שדבר אלוהים שלם ומושלם, ואסור לאדם לעוות אותו או להוסיף עליו; מי שחושב שדעתו טובה מזו של ה׳ עתיד להתבייש (משלי ג׳ 1-9; ל׳ 5-6). חשוב להדגיש: התנ״ך אינו מצייר את אלוהים כישות עצבנית המחפשת “לשבור” אנשים על כל טעות. להפך – כשה׳ בא בטענות כה חריפות, זה בדרך כלל לאחר דורות של התמדה באלילות וללא סימני תשובה. איום נבואי הוא לעיתים קרובות “אזעקת אמת” אחרונה: הזדמנות לחזור, כדי שלא ייאלץ ה׳ לפעול נגד העם במשפט. כך גם לא יוכל העם לטעון “לא ידענו” לאחר שייכה: האזהרות ברורות, והמשפט צודק. אנחנו הטועים, ועלינו החובה לשוב – לא עליו.
מהן ההאשמות שבפסוק?
“אֵין־אֱמֶת… אֵין־חֶסֶד… אֵין־דַּעַת אֱלֹהִים…”
- אין אמת – אין יושר וצדק ביחסים שבין אדם לחברו. נסו לדמיין עולם עסקים שבו השקר הוא השפה הרשמית: כל עסקה מסתיימת בתחושת רמייה, ומרגע זה מתחיל סבב חדש של נקמה, מריבה ואלימות. ואם אין אמת בעסקים, היא תיעלם גם מן הבית: “כן” כבר איננו כן, ו“לא” איננו לא. אדם לאדם – זאב.
- אין חסד – אין אהבה וחמלה של החזק כלפי החלש. “חסד” במובנו המקראי איננו רגש בלבד אלא פעולה נאמנה, מיטיבה, שמקורה בכוח המבקש להגן ולשאת את החלש. אך כאן החזק משתמש בחלש ככלי להעצמת עושרו: “מה אפשר להוציא ממנו”. במקום כזה גורל העני איננו טוב בהרבה מגורל כלב.
- אין דעת אלוהים בארץ – אין הכוונה לחוסר אינטליגנציה או לחוסר דתיות. המקדש קיים, הכוהנים פעילים, בחגים קוראים את הפסוקים הדרושים ומעלים קורבנות כפי הכתוב. אבל יראת אלוהים חסרה. חסרה הכניעה לרצון ה׳ בחיים האישיים. העם התרחק מן ה׳, לא פעל מתוך אהבה והתמסרות, ולא חי “בדרך המשפט והצדקה”. אילו הייתה יראת ה׳, הייתה נוצרת גם הערכה וכבוד הדדי בין בני אדם.
דברי ירמיהו מחדדים את ההגדרה המקראית של “דעת אלוהים”:
15 "הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז; אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה — אָז טוֹב לוֹ."
16 "דָּן דִּין־עָנִי וְאֶבְיוֹן — אָז טוֹב; הֲלוֹא־הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם־יְהוָה."
17 "כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם־עַל־בִּצְעֶךָ; וְעַל דַּם־הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ, וְעַל־הָעֹשֶׁק וְעַל־הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת."
(ירמיהו כ״ב 15-17; ראה עוד: הושע י״ב 2; מיכה ו׳ 2; ירמיה ד׳ 22-26; ישעיה א׳)
מכאן נובעת גם בדיקת־המציאות המעשית: אנשים רבים טוענים להיותם ילדי אלוהים. כיצד מזהים ילדי אלוהים אמיתיים? על פי הפרי: "על כן, מפירותיהם תכירו אותם” (מתי ז׳ 20). השוו גם: גלטים ה׳ 19-23; אפסיים ד׳ 32; קולוסים ג׳ 12. ראו מי שם מבטחו בקורבן הישועה של בן האלוהים, ישוע המשיח, ומיישם באהבה את רצון אלוהים ביחסו לזולת (משלי ל׳ 1-4: “מה שמו ומה שם בנו כי תדע”). ראו מי אוהב את מה שאלוהים חפץ בו ומכוון את דרכו בהתאם (פיליפיים ב׳; אפסיים ד׳).
נקודות יישומיות – הושע ד׳ 1
א. בדיקת יחסנו לאמת
האם דברינו, התחייבויותינו והחלטותינו מאופיינים ביושר, גם כאשר הדבר אינו נוח או משתלם? עלינו לשאול את עצמנו לא רק אם אנו “מאמינים נכון”, אלא אם אנו חיים נכון ביחס לזולת.
ב. יחסנו לחלש ולנזקק
חסד נבחן לא במילים אלא במעשים: כיצד אנו מתייחסים למי שתלוי בנו, למי שאין לו כוח להשיב לנו כגמולנו. יחס זה חושף אם רוח אלוהים אכן פועלת בליבנו.
ג. האם דעת אלוהים מעצבת את חיינו בפועל
האם רצון ה׳ משפיע על החלטות כלכליות, משפחתיות ומוסריות, או שהוא נשאר בגדר ידע דתי בלבד? דעת אלוהים נמדדת בציות יומיומי, לא רק בהשתתפות בפעילות רוחנית.
פסוקים 2-3: פירוט החטאים והשלכותיהם
אחרי תיאור הבעיה בכותרת-על (פסוק 1), הושע מפרט:
ב. "אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ.”
ג. "עַל־כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל־יוֹשֵׁב בָּהּ בחית השדה ובעוף השמים, וְגַם־דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵפוּ.”
"אָלֹה וְכַחֵשׁ"– שני פעלים הקשורים לשורש אחד של חטא: שבועת שקר. אלוהים הזהיר לבל ישבעו לשקר או ישאו את שמו לשווא (שמות כ׳ 7; דברים ה׳ 11; במדבר ה׳ 19-23).
רצח, גניבה וניאוף – חטאים שמסוגלים לפרק חברה מן היסוד. הנביא מזכיר אותם משום שלא מדובר בכשל נקודתי, אלא בתופעה עממית: החטאים “פָּרָצוּ” – גברו, התרבו, נעשו לנורמה (ראו גם ירמיה ז׳ 9).
אין צורך בחכמה מיוחדת כדי לראות: העם דרס ברגל גסה את עשרת הדברות. עשרת הדברות אינם רק “חוקים”, אלא ביטוי לאופיו הצדיק והנצחי של אלוהים. גם עם שאיננו מכיר את ה׳, אך מאמץ עקרונות של אמת, טוהר, כיבוד הזולת וקדושת החיים – יחווה חברה יציבה יותר מאשר עם שמפר אותם. אלוהים נתן את מצוותיו לטובתנו ולמען נחיה; על אחת כמה וכמה עם המאמצם באמונה ובאהבת אלוהים ייהנה מברכה.
ומהי התוצאה?
א. "דָּמִים בְּדָמִים נָגָעוּ" – אלימות כה שכיחה עד שהדם “נוגע” בדם: שלוליות הדם כביכול מתחברות. הארץ ספוגה בדם הנרצחים.
ב. "תֶּאֱבַל הָאָרֶץ… וְגַם־דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵפוּ" – החטא איננו פוגע רק בבני אדם; הוא מחולל פגיעה קשה בבריאה כולה. בבראשית ה׳ הפקיד את האדם על הבריאה; כאשר האדם מתמרד, ההשלכות מתפשטות אל כל תחומי האחריות שנמסרו בידו. לכן ה׳ עשוי להכות בבצורת, במגפות ובמכות נוספות שפוגעות גם בחיות ובדגה. הנביא מצייר תמונה סמלית: הארץ לובשת בגדי אבל, וכל יושביה אומללים – אדם ובהמה. (השוו לבצורת בימי אחאב: מלכים א׳ י״ז–י״ח).
"דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵפוּ" — האם הים עצמו יתייבש? ייתכן שהכוונה המיידית היא לנחלים ולאגמים, שיכולים להתייבש במהירות. עם זאת, אין להסיק מכאן הגבלה על יכולת ה׳; הכול תלוי בעומק המרד ובעומק המשפט (ויקרא כ״ו 14-46; דברים כ״ח 23-24).
מכאן עולה עיקרון שמזמין אותנו לחשבון נפש: פגעי טבע, יובש קשה, שיבושים סביבתיים — אינם רק “מקריות” בעולמו של אלוהים; לעיתים הם שיקוף של מצבו המוסרי של האדם. כאשר לב האדם שב אל ה׳, הבריאה נושמת לרווחה (יואל א׳ 17-20; רומים ח׳ 19-22).
הושע משתמש בתיאורים קיצוניים מפני שהריחוק מן ה׳ הוא קיצוני. ריחוק קיצוני מאלוהים הוא קרבה מסוכנת לשטן; במקום שהאדם מתעקש להתרחק מן ה׳, שם עשוי לבוא משפט כואב — לא כגחמה, אלא כתגובה קדושה ומוסרית של אלוהים.
העיקרון הזה נכון גם ברובד המשפחתי: כאשר הורים דוחים לאורך זמן את עקרונות אלוהים ואת האמונה בו, תוצאות ההחלטות הללו ניכרות לעיתים בדורות הבאים – בילדים ובנכדים, וגם בסביבה שהם משפיעים עליה.
נקודות יישומיות – הושע ד׳ 2-3
א. זיהוי חטאים "מנורמלים"
כאשר החברה מקבלת שקר, חוסר נאמנות ואלימות כמצב רגיל, על המאמין לעצור ולשאול: האם גם אני נסחף אחרי הנורמות, או עומד על אמת אלוהים גם במחיר אישי?
ב. אחריות מוסרית לסביבה ולבריאה
מעשינו אינם משפיעים רק על עצמנו. אלוהים מצפה מאיתנו להבין שחטא פוגע גם במשפחה, בקהילה ובמרקם החיים שסביבנו. קדושה אישית היא גם תרומה ממשית לבריאות החברה.
ג. חשבון נפש בדורות
על כל הורה וכל מחנך לשאול: איזה כיוון רוחני אנו מנחילים לדור הבא – אמונה חיה ומעשית, או דתיות ריקה וחסרת מחויבות? הבחירות שלנו היום מעצבות את מציאות ילדינו מחר.
פסוקים 4-6: קריסת התוכחה, קריסת ההנהגה, וקריסת הדעת
4 "אַךְ אִישׁ אַל־יָרֵב וְאַל־יוֹכַח אִישׁ; וְעַמְּךָ כִּמְרִיבֵי כֹהֵן.”
5 "וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם, וְכָשַׁל גַּם־נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה; וְדָמִיתִי אִמֶּךָ."
6 "נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת; כִּי־אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ, וְאֶמְאָסְךָ מִכַּהֵן לִי; וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ — אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם־אָנִי.”
הנביא מתאר מצב רוחני עגום וקשה: “אַל־יוֹכַח אִישׁ” — איש איננו מוכיח, איש איננו מתקן. זו אדישות מוסרית. למה? כי מי שמנסה להעמיד אמת מול פני החטא מאוים, מושפל, או מושתק. גם היום זה מוכר: “מי אתה שתגיד לי?” במקום ענווה המוכנה להביט פנימה ולתקן, מאמצים סיסמה: “אל תתערב בענייניי ואני לא אתערב בענייניך” – ואף בתוך קהילות.
אבל אלוהים מצפה לערבות הדדית: לא אדישות, אלא אהבה שמוכנה לפעול. דבר אלוהים קורא להשיב את החוטא לדרך האמת באהבה ובחסד (יעקב ה׳ 20; גלטים ו׳ 1). מי שאוהב באמת – לא מתעלם מחטא ההורס את רעהו; הוא מושיט יד כדי להציל, לא כדי להשפיל.
"ועמך כמריבי כהן"
העם דוחה את הוראת הכוהנים. יש לכך שתי סיבות מרכזיות שהנביא מניח לפנינו בלי לייפות:
- מי שדוחה את אלוהים — דוחה גם את משרתיו (השוו דברים י״ז 8-13).
- הכוהנים עצמם אינם טובים מן העם. העם רואה את שחיתותם ואת צביעותם: דורשים מן הציבור מה שאינם דורשים מעצמם (והושע יחזור לכך בהמשך, במיוחד בפסוק 8). כאשר הכוהנים הם “מחסום אחרון” מפני ההידרדרות, והמחסום נשבר — העם רץ אל אובדנו.
לכן בא פסוק 5: “וְכָשַׁלְתָּ היום, וְכָשַׁל גַּם־נָבִיא עמך לילה; ודמיתי אמך."- כשלון כולל, ביום ובלילה. בתקופה ההיא לא חסרו נביאי שקר; ההנהגה הרוחנית עצמה הושחתה. “וכשלת” פירושו: לא תצלח הדרך, לא תהיה ברכה בעמל, לא תבוא תשובת ה׳, והיחסים יתפרקו — “מת חי”. וסיום הפסוק: “וְדָמִיתִי אִמֶּךָ" — מן השורש ד.מ.מ: דממה של מוות. הנביא מצייר אסון לאומי: כליה של “האם” — האומה עצמה — כתוצאה משחיתות הנהגתית ורוחנית מתמשכת.
פסוק 6: המשפט סביב “דעת”
הושע חוזר אל שורש הבעיה: “נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת.” המילים “נידמו” ו“דמיתי” הן מאותו שורש ומבטאות שתיקה של חורבן. אלוהים מפנה אצבע מאשימה כלפי הכוהנים: המוות המתעצם נובע מכך שהם מאסו בדעת אלוהים. הם לא למדו בעצמם, ולכן לא יכלו ללמד אחרים. הם לא מסרו את לבם ללימוד תורת ה׳ כדי לדעת כיצד לנהוג בכל מצבי החיים. דעת אלוהים דורשת שינוי יומיומי, מאבק נגד תאוות, משמעת רוחנית — והם העדיפו את הקל, המגרה, והפופולרי. בפרק ג׳ הנביא כבר תיאר את הרוח הזאת במילים: “אֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים.”
לעיתים הסיבה עמוקה עוד יותר: כשאדם קורא את דבר אלוהים, האור חושף אשמה — ואז הפיתוי הוא להתרחק מן האור במקום לשוב. אך ה׳ נתן את הדעת כדי שנחיה. עלינו לקרוא, ללמוד, ולהגות, כדי שהמחשבה והלב יתיישרו עם רצון אלוהים. אלוהים דורש ללמוד הכול וליישם הכול מתוך אמונה ואהבה — ואז מתאפשרת גם הברכה במלואה.
מכאן יישום קהילתי חד: בכל קהילה משיחית הוראת דבר אלוהים באופן מדויק ונאמן חייבת להיות מרכז החיים. תפקיד הקהילה הוא ללמד, לא לשעשע. לכן רוב זמנם של זקני הקהילה צריך להיות מוקדש ללימוד ולהוראה (מע״ש ו׳). זקנים שאינם מקדישים לכך את עיקר זמנם — מפרים אמונים לקריאה שהופקדה בידם.
ולבסוף מגיע המשפט הקשה: "וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ — אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם־אָנִי."
הכוהנים היו אמורים להיות “פה” של אלוהים לעם. אם הם שותקים, מסלפים, או מעלימים — כיצד יכיר העם את ה׳? לכן גם צאצאיהם ייפגעו: מי שאינו מלמד את בניו את תורת אלוהים ואיך לשרת את ה׳ כראוי, ילדיו יסטו, ולא ימשיכו בשליחות. יש כאן עיקרון מפחיד אך צודק: מי שמואס בדבר אלוהים — יגלה שאלוהים מואס בו ובביתו.
מדוע הכוהנים הפסיקו ללמד? מפני שהעם לא רצה לשמוע. אך במקום לזעוק אל ה׳ ולהתאמץ להשיב את העם, הם אימצו את הלך הרוח של הציבור והפכו להיות כמוהו. לכן אשמתם כבדה: לא רק שהם נכשלו להיות אור, הם בחרו להיות חלק מן החושך.
נקודות יישומיות – הושע ד׳ 4–6
א. יחסנו לתוכחה ולתיקון
האם אנו מוכנים להישמע לביקורת אוהבת, או שמיד מגנים על עצמנו ודוחים כל הערה? לב פתוח לתוכחה הוא סימן לבריאות רוחנית.
ב. אחריות הדדית בתוך הקהילה
אהבה אמיתית אינה מתעלמת מחטא הרסני. אלוהים קורא לנו להשיב איש את רעהו לדרך האמת בעדינות, בענווה ובנאמנות לכתוב.
ג. מרכזיות דבר אלוהים בחיי הקהילה והבית
האם לימוד הכתובים והוראתם הם אכן בעדיפות עליונה, או שנדחקו לשוליים מפני נוחות, בידור ושגרה? ללא דעת אלוהים – גם פעילות רוחנית מרובה אינה מונעת הידרדרות.
ד. אחריות המורים והמנהיגים הרוחניים
מי שנקרא ללמד את דבר אלוהים חייב להקדיש עצמו ללימוד מעמיק, לנאמנות לכתוב ולדוגמה אישית. הזנחת הקריאה הזו פוגעת לא רק במורה, אלא בדור שלם.
סיכום פסוקים 1-6:
- אלוהים קורא לחשבון נפש – לא מפני שהוא “מחפש להעניש”, אלא מפני שהוא קדוש וצודק. כאשר חברה דוחה אמת, חסד ודעת אלוהים, היא לא רק פוגעת באדם; היא חותמת על תהליך של פירוק עצמי.
- "דעת אלוהים" איננה ידע דתי, אלא יראה שמולידה חיים של משפט וצדקה.
היכן שיש יראת ה׳ – יופיעו אמת ביחסים, חסד לחלש, ונאמנות בבתים.
היכן שהיא חסרה – יופיעו שקר, ניצול ואלימות. - אחריות ההנהגה הרוחנית מכרעת: קהילה חיה או מתה לפי יחסיה לדבר אלוהים. כשמורי דבר אלוהים מואסים בלימוד ובהוראה נאמנה, העם “נידם” – מושתק ונחרב.
לכן, כל מאמין וכל קהילה נקראים להציב את הכתובים במרכז, לקבל תוכחה בענווה, ולהשיב זה את זה לדרך האמת באהבה.
הושע פרק ד פסוקים 7-13
בשיעור שעבר למדנו שאלוהים פונה אל עם ישראל ומזכיר להם שהמצב ביניהם אינו תקין ולפיכך לטובת כלל העם עליהם לחזור בתשובה מיד.
אלוהים מבהיר לכל העם כי כישלונותיהם וצרותיהם נובעים מעזיבתם את הברית עם אלוהים. חטאי העם פוגעים בהם וגם משפיעים לרעה על הבריאה.
בפרק ד' אלוהים מתמקד בכישלון הכוהנים אשר נועדו להדריך את העם בדרך הטובה, להוכיח אותו על חטאיו ולדאוג בכל ליבם ומאודם לשלומו הרוחני.
במקום למלא את תפקידם באהבה, אמונה כנה ומסירות מוחלטת לאלוהים, הכוהנים בזו בתפקיד המיוחד שהעניק להם אלוהים וניצלו את מעמדם לרווחים אישיים.
מפסוק 7 הנביא מתמקד בכישלון הכוהנים.
ז. כְּרֻבָּם, כֵּן חָטְאוּ-לִי; כְּבוֹדָם בְּקָלוֹן אָמִיר.
ככל שגדל מספרם של הכוהנים ניתן היה לצפות שיותר משרתים קדושים יפעלו למען קירוב לבבות העם אל אלוהים ושמירת תורתו.
בפועל, ככול שגדל מספר הכוהנים רבים יותר מהם אימצו את רמת המוסר של העם. הם ניצלו את תפקידם ומעמדם לרווח אישי. בעוד שבתקופת שמואל היו שני כוהנים מושחתים (חופני ופינחס – שמואל א ב) הרי שבתקופת הושע רוב הכוהנים אימצו את דרכם של חופני ופינחס. מסיבה זו גורל דומה ציפה לכוהנים המושחתים.
מהו כבודם של הכוהנים?
כבודם של הכוהנים נובע מקרבתם, התחברותם ונוכחותו הקדושה של אלוהים בחייהם. כאשר הכוהן משרת את אלוהים במקדש ופועל על פי תורת אלוהים, הרי שכבוד אלוהים שורה על המשרת הנאמן.
כבוד אלוהים בקונטקסט הזה מתייחס ל: תפארתו, קדושתו וכוחו של אלוהים הנתון ביד המשרת כדי שזה ימלא את כל שאלוהים דורש ממנו. כאשר בני ישראל עלו לבית המקדש לפגוש את אלוהים, מה שהם ראו זה רק את הכוהנים. הכוהנים היו הדרג שהציג לעם את אלוהים. מי שמכבד ונשמע לכוהנים מבטא בכך את יראת אלוהים שבו.
תהילים ג 4: ואתה יהוה מגן בעדי, כבודי ומרים ראשי.
מי שזונח או מוותר על כבוד אלוהים הרי שהוא מוותר על תפארת, קירבה, נוכחות וכוחו של אלוהים בחייו. משמע – הוא מתכחש לאלוהים ומאמץ תחליף שהוא אלילי.
הכוהנים מעלו בתפקידם. במקום להיצמד לתורת אלוהים ולמשוך את העם אליהם בהתמדה, מסירות, הקרבה, אהבה ודוגמא אישית, הכוהנים העדיפו לרדת לרמה של העם ולאמץ את הדרך האלילית שהתפשטה בעם. הכוהנים השתתפו בעבודת האלילים ובדרך זו היוו דוגמא רעה לכל העם.
מכיוון שהכוהנים עזבו את דרך אלוהים ופנו לעבר הדרך האלילית (קורבנות על הבמות ועירוב הפולחן האלילי עם פולחן יהוה), הם התרחקו מאלוהים והתקרבו לאלילים. אימוץ התרבות ועבודת האלילים מעמי הגויים.
במעשה זה הם התרחקו מהכבוד והמירו אותו בקלון.
ירמיה ב 11-13: "ההימיר גוי אלוהים והמה לא אלוהים, ועמי המיר כבודו בלא יועיל.
שומו שמיים על זאת, ושערו חרבו מאוד נאום יהוה.
כי שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים." (ראה גם תהילים קו 20).
מה הגדרת המילה "קלון?"
ביזיון, חרפה.
לכן, בריחוקם מאלוהים הם קיבלו אות קלון. הם בזויים ומגיע להם כל בושה. כל עוד הם אוחזים בדרך הקלון, אינם ראויים לשרת את אלוהים.
כבוד אלוהים והקלון מתורגמים לברכה וקללה.
כל עוד העם מכבד את אלוהים הרי שדרכם תימלא בהצלחה, שלום ופוריות.
כשהעם ממיר כבוד בקלון, הרי שאז גם הברכה תומר בקללה והפסד.
הדבר נכום לכוהנים אך גם לכל אחד מאיתנו היום.
אלוהים הוא הכבוד וכל ריחוק ממנו מקרב אותנו לאליליות אשר משמע קלון ואחריתה אבדון.
בפסוק 8 הנביא מפרט את חטאי הכוהנים.
ח. חַטַּאת עַמִּי יֹאכֵלוּ, וְאֶל-עֲוֹנָם יִשְׂאוּ נַפְשׁוֹ.
הכוהנים מתפרנסים בעיקר מהקורבנות שהעם מביא אל המקדש. אין בכך כל פסול ואת העיקרון הזה קבע אלוהים (ויקרא ז 7-10, 28-34, במדבר יח 8-19, דברים יח 1-5).
אך במקום להתמקד בהכוונת לבבות העם לאלוהים ולבטוח באלוהים שיספק את כל צורכיהם, הכוהנים הדריכו את העם להרבות בקורבנות על פי התורה ועל פי דרך הדת האלילית וזאת כדי לרצות את אלוהים כביכול (הושע ו 6, מיכה ו 6-8, הושע ח 11-13).
הכוהנים לא הזילו דמעה או התאבלו כשגברו חטאי העם, אדרבא, הם שמחו כי כך רבו רווחיהם.
מה שהכוהנים לא אכלו הם מכרו והתעשרו.
במקום לזעוק לאלוהים כדי שירחם על העם ובמקום להוכיח את העם ולדרוש ממנו לנטוש את דרך החטא וללכת באמונה בדרך מצוות אלוהים, הכוהנים ראו בעם כלי לעשיית רווח אישי.
במקום ללמד את העם לעשות חסד, לפעול בדרך הצדק והאמת ולהרבות בידיעת דבר אלוהים, הכוהנים הרבו להתעסק במילוי כרסם וכיסם.
הכוהנים "דחפו" את העם לעבר החטא ומחטאי העם הם הפיקו רווח אישי (שמואל א ב 13-17).
הפסוקים הללו מהווים קו הנחיה ברור למשרתי אלוהים בקהילות.
כאשר שאול השליח ציין את התכונות הנדרשות ממשרתי אלוהים בקהילה באיגרת לטימותיאוס וטיטוס, עמדו לנגד עיניו כל הדוגמאות הללו מהתנ"ך.
אוי לנו אם משרתים בקהילה יראו בשירותם דרך להשגת עושר. משרת נאמן דואג למצב הרוחני של צאן אלוהים ואלוהים בתמורה דואג לצרכיו. אסור שהנוסחה הזו תשתנה. מי שאינו פועל כך חייב להתוודות על חטאו ואם אינו עושה כך על הקהילה לפעול להסרת סמכותו והשפעתו בקהילה.
ישנן קהילות רבות בעולם שבהן הרועים מלמדים את מה שהקהל אוהב לשמוע או עושים פעילויות רק כדי למשוך קהל.
ישנם רועים שמנסים בכל מחיר לשמור את האנשים אצלם כי ממעשרותיהם הם חיים.
כמו שהכוהן צריך להתמיד לומר את דבר אלוהים גם אם הדבר אינו נוח לאוזניהם של החוטאים, כך גם רועה הקהילה חייב להתמיד וללמד בטוהר ואמת את דבר אלוהים גם אם הלקחים אינם נעימים לחלק מבני הקהילה.
אבוי לנו אם רועה ידאג לפרנסתו ובעקבות כך ילמד את מה שהקהל נהנה לשמוע…
רבותי, מאוד פשוט לבחון אם מנהיגי הקהילה דומים לכוהנים המושחתים המתוארים בספר הושע.
כוהן מסור משנן את דבר אלוהים ומתמיד ללמדו
זקני הקהילה חייבים להיות בקיאים, משננים אותו ומסוגלים ללמדו.
הכוהן חייב לאמץ דרך חיים ומוסר התואמים לאופיו ותכונותיו של אלוהים.
זקני הקהילה חייבים לחיות על פי אמות המידה הקדושות הכתובות באיגרת הראשונה לטימותיאוס ג וטיטוס א שהן זהות לדרישות מכוהנים.
הכוהנים נדרשים להכין את לבבות העם כלפי אלוהים ולהדריכם לבגרות רוחנית.
זקני הקהילה חייבים להכשיר את הקדושים לעבודת השירות אפסיים ד' 12.
אם יש בינינו מישהו שנימצא בקהילתנו זמן מה ולא זכה לגדול בהבנת דבר אלוהים, הרי זה לא תקין. הוא חייב לבחון אם הדבר נובע מכישלון הנהגת הקהילה או מעצלנותו.
כולנו עתידים לעמוד מול כס המשיח ולתת דין וחשבון על כל מעשינו (שניה לקור. ה' 10, אל הרומים יד 10).
בפסוקים 9-10 הנביא מציין את העונש
ט. וְהָיָה כָעָם, כַּכֹּהֵן; וּפָקַדְתִּי עָלָיו דְּרָכָיו, וּמַעֲלָלָיו אָשִׁיב לוֹ.
י. וְאָכְלוּ וְלֹא יִשְׂבָּעוּ, הִזְנוּ וְלֹא יִפְרֹצוּ: כִּי-אֶת-יְהוָה עָזְבוּ לִשְׁמֹר.
אלוהים אומר שגורל העם יהיה כגורל הכוהנים.
הושע אינו הראשון המתאר מצבים קשים שכאלו. היה זה ישעיה הנביא שבפרק כ"ד מתאר איך השתוו רמותיהם של הכוהנים לרמתם הירודה של העם ובעקבות כך כל הארץ סבלה.
כמה כואב שהמורה אינו טוב יותר מהתלמיד.
אלוהים מברך רבות את אלו המובילים את ילדיו לבארות של מים חיים.
אך באותה מידה אלוהים אינו עיוור לשחיתות של מנהיג זה או אחר.
אלוהים ידרוש צדק וישיב לו כגמולו. [דרכיו – מעלליו = שמות נרדפים]
על פי ישעיה כד, אלוהים עתיד להסיר מן הארץ מנהיגים שכאלו ואת האנשים שאימצו את דרכם הרעה. "אנוש מזער" ישעיה כד.
מה שהכוהנים ניסו להרוויח בדרך החטא, אלוהים עתיד לקחת מהם וייתן להם את ההיפך ממה שקיוו.
הכוהנים קיוו לקבל הרבה אוכל אך ה' יקח מהם את השובע ויקלל את הרווח שיעשו מהכסף שהשיגו במרמה.
יהיה להם עושר – אך לא יוכלו ליהנות ממנו בכך שיהיו חולים, חסרי שלווה ומאוימים במלחמות.
הכוהנים והעם ירבו להטיל זרעם אך לא יזכו לראות הרבה בנים. בין אם מדובר בקללת עקרות או מגפות ומלחמות.
מדוע יבואו עליהם כל הדברים האיומים הללו?
כי עזבו את הברית עם אלוהים. דברים כז-ל.
עלינו לזכור שכל המצוות שאלוהים נתן לנו נועדו כדי לשמור על חיינו. אם אנו עוזבים את הדרך הבטוחה אל נתפלא אם חיינו יהיו מלאים בטרור
כמו שהם לא שמרו את אלוהים בליבם, כך אלוהים לא ישמור עליהם.
זיכרו את תהילים קכא – ה' שומרך ה' צילך
המזמור מתחיל במילים: אשא עיני אל ההרים מאין יבואר עזרי? עזרי מעם יהוה —ולא מעם אלילים.
בפסוק 11 הנביא מציין את אחת מהסיבות לפחות שגרמו לכוהנים (והעם) לעזוב את ה'.
יא. זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ, יִקַּח-לֵב.
כל אדם בר דעת יסכים ששכרות וזנות הם דברים מסוכנים והנה כל כך הרבה נופלים בזאת ואינם יכולים לצאת ממעגל החטא.
הנביא מציין את הפעילות המרכזית במקדשי האלילים או בפולחן האלילי וכך כולנו מבינים מדוע כל כך הרבה אנשים אימצו את דרך הפולחן הזה.
בעוד אלוהים קדוש וצדיק דורש מלחמה עד סוף חיינו נגד תאוות הבשר, שזה מהלך חיים מאוד קשה, הנה באים עובדי האלילים ואומרים לכולם – תנו לגופכם את כל מה שהוא רוצה – אין במעשים אלו כל דבר רע, זה הטבע וכך נבראנו, בואו אלינו ותיהנו ואל תרגישו אשמה.
אנשים אכן נהנו במסגרת הפולחן האלילי אך על כך הם ומשפחותיהם שילמו הרבה לאחר שהתענוג נגמר.
כמו שאמר הנביא בפרק ג'. הכוהנים והעם העדיפו "אשישי ענבים", את הדברים המגרים והמענגים על פי הציות לדבר אלוהים.
שאלה:
מה המילה המושכת ביותר את העולם הלא נושע?
מין!
מה המילה שצריכה למשוך את עיני כל הנושעים?
קדושה!
העולם אומר: תביט, תדמיין, תן לזה למלא אותך, אל תתנגד, תזרום, תרגיש נפלא
אלוהים אומר: הסר עיניך מן החטא, התפלל, שנן את דבר אלוהים, תתרחק מן החטא על כל צורותיו, התכחש לעצמך – (אל הרומים ו 12-14, אל הגלטים ב 20, אל הרומים יב 1, אל האפסים ד-ו).
אלוהים יודע עד כמה קשה הפיתוי שבבשר והוא יודע עד כמה רצינית ותובענית המלחמה הרוחנית.
אין לנו בני האדם סיכוי להתמודד עם קרבות רוחניים בכוחנו. מסיבה זו דבר אלוהים מלמדינו לפנות לאלוהים בתפילה.
בזכות הכפרה של ישוע יש לנו את הכוח להתנגד לנכלי החטא ולנצח (אל הרומים ז 7 – ח 11, אל האפסים ו 10-16).
גם אם אנו נופלים, אלוהים מצווה עלינו להתוודות ומבטיח לטהר אותנו מכל עוולה (ראשונה ליוחנן א 9).
מאחר שהעם נכנע למעשים המקהים את חושיו, אין פלא שהחל לעשות דברים "משוגעים" – פסוקים 12-13:
יב. עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל, וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ: כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה, וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם.
יג. עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה, כִּי טוֹב צִלָּהּ; עַל-כֵּן, תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם, וְכַלּוֹתֵיכֶם תְּנָאַפְנָה.
במקום לפנות בכל עניין ודבר אל אלוהים חי וקיים המקיים הבטחות, העם החל לדבר אל עצים ולשאול חפצים מה עליהם לעשות.
מהיכן קיבלנו את השם: 'אלון מורה' שליד שכם? [בראשית יב 6]
מהיכן קבלנו את השם 'אלוני ממרא' שליד חברון? [בראשית יג 18]
עמי כנען היו מחשיבים עצים גדולים ורבי צל כאילו היו אל. הם היו זובחים להם ומבקשים לדעת את עתידם מהעצים הללו. לפיכך נקרא המקום – אלון מורה.
העם החל לאמץ את האלילות העתיקה שכבשה את לבבות עמי כנען. במקום להיות עם למופת, ישראל נהיה כאחד העמים.
רבותי, מי שסוטה מדרך אלוהים ומתמיד בה, ידע לו שהוא מאפשר לשטן להוליכו למקומות רעים ולעשות מעשים שישאירו צלקות עמוקות וקשות בחייו.
זיכרו:
אלוהים נתן לנו את המצוות למען נחיה בברכה. מי שסוטה מדרך הברכה מביא את הקללה והבושה בעצמו על חייו.
מי שאינו ירא אלוהים ואינו מקבל את חוקי אלוהים כדרך מחייבת, הרי שעתיד להתבלבל היכן לקבוע את הקווים האדומים בחייו. מי שעוזב את ידו המגנה של אלוהים אינו יודע עד כמה עמוק הוא עתיד ליפול. כאשר ההורים מאמצים את הרע כתחביב, עלולים ילדיהם להפוך את הרע למקצוע.
מסיבה זו ממשיך הנביא ואומר בפסוק 13:
עַל-כֵּן, תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם, וְכַלּוֹתֵיכֶם תְּנָאַפְנָה.
להורים ולמנהיגים יש אחריות עצומה.
הילדים שלנו ואנשים אחרים כל הזמן מביטים עלינו ורוצים לבחון איך אנו מגיבים ופועלים בכל מצב.
כאשר הדוגמא נכשלת ואינה מתקנת את טעויותיה התוצאות מאוד הרסניות.
למרות שכולנו טועים, רובנו הגדול מתוודה על חטא וגם את זה ילדינו רואים.
חשוב שילדינו יראו איך אנו מתקנים ומודים לאלוהים שעזר לנו לצאת מן הרע ולחזור לדרך הטוב.
כשאנו לא נוטשים את הרע, גם ילדינו עלולים להמשיך בה.
כמו שאבות ואימהות נטשו את טוהר הנישואין, כך הלכו אחריהם בנותיהם וכלותיהם.
האלילות פוגעת בראשי הבית אשר פוגעים בתא המשפחתי ואשר גורמים להרס החברה וכל העם.
כך גם נכון בחיים שלנו.
מי שאינו מתרחק מן החטא ומשתעשע איתו שידע לו שלחטא יש נטייה לכבוש את כל הלב ולקשור את כל מחשבותיך ומעשיך בכיוון שלו.
הדרך הטובה להינצל מהמעשים הרעים הללו היא כאשר אנו מתרחקים מן הרע על כל צורותיו (הראשונה לתסלוניקים ה' 22).
הכוח להתמודד נגד הפיתוי טמון ב:
- נוכחות רוח אלוהים בחיינו – ישועה.
- תפילה
- לימוד ושינון של כתבי הקודש
- ציות לכל הנלמד מכתבי הקודש
- התחברות עם מאמינים בוגרים.
לסיכום:
- כבוד זה פועל יוצא של קרבה אינטימית וקדושה בינינו לאלוהים. כל ריחוק מאלוהים ולא משנה לאיזה כיוון הינו התרחקות מכבוד והמרתה בקלון שהוא בושה ובזיון.
- הכוהנים מעלו באמון. במקום לזעוק לאלוהים למען העם, ללמדם ולעודדם לזנוח את דרך הזימה האלילית, הכוהנים ירדו לרמת העם והתענינו ברווחתם האישית. הם ניצלו את מעמדם והשפעתם לרווח אישי.
- אלוהים אינו עיוור לחטאי משרתיו וכאשר אלו מועלים בתפקידם, אלוהים עתיד לבוא עימם בחשבון.
- שמירה על חיים קדושים היא משימה קשה הנדרשת מכל מאמין לאורך כל חייו בבשר. הדרך היחידה להתמודד נגד נכלי השטן והחטא היא בכוח דם כפרת החטאים של ישוע המשיח.
בזכות ישועתנו יש לנו גישה אל אלוהים האב לבקש כל דבר כדי לשמור את קדושתנו. יש לנו את רוח הקודש להעניק לנו כוח וחוכמה איך לפעול בכל מצב. עלינו רק להשתמש בכלים שאלוהים נתן לנו כדי להבטיח ניצחון.
הבה נשתמש בכלים אלו ונעודד זה את זה להתמיד בכך.
הושע פרק ד פסוקים 14-19 (סוף הפרק)
בשיעור שעבר למדנו את אזהרותיו החמורות של אלוהים נגד הכוהנים.
במקום לקרב את העם אל אלוהים, הכוהנים אימצו את התנהגותם ומוסריותם הירודה של העם וביחד הם פנו מאלוהים לפולחן אלילות.
במקום לדאוג למצבם הרוחני של העם ולפעול בכל דרך להסיר כל סממן אלילי וכל חטא, הכוהנים התמקדו ברווחיהם האישיים וראו בבני העם כלי חליבה להאדיר את עושרם.
במשפט אחד קצר הנביא סיכם את התנהגות הכוהנים והעם – 'המירו כבוד בקלון', (ד 7).
לכל הקורא בפרקים ד-ה נדמה כאילו הם מכילים רק דברי זעם הראויים לכוהנים ולעם שחיו לפני כ- 2700 שנים. אך הקורא הזהיר יבחין בלקחים חשובים שראוי לכל אדם בן זמננו לאמץ.
פסוק 14:
יד. לֹא-אֶפְקוֹד עַל-בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל-כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה, כִּי-הֵם עִם-הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ, וְעִם-הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ; וְעָם לֹא-יָבִין, יִלָּבֵט. [אפקוד – אעניש]
בפסוקים הקודמים הנביא ציין שבני העם פנו לזנות ושיכרות. במקום להתכחש לתאוות הבשר ולבקש מאלוהים את הכוח להישאר קדושים וישרים בדרכו, העם והכוהנים יישרו קו בכל הנוגע לכניעה לחטא.
התוצאה של הזנות והשכרות לא אחרה לבוא. כאשר האבות והאמהות מהווים דוגמא פסולה כל כך, אין להתפלא שילדיהם ילכו בעקבותיהם.
בני ישראל אימצו את עבודת האלילים לבעל ולעשרה כחלק מהפולחן הדתי.
מלבד הפולחן בבית המקדש שבירושלים, רבים לא פסחו על מקדשי האלילים ושם הם השתתפו במעשי זנות שהיו חלק מפולחן עבודת הבעל והעשרה. העם עשה דברים למרות שאלוהים אוסר עליהם באופן הברור ביותר (דברים כג 18).
נשים צעירות הקדישו את בתוליהן לכבוד העשרה. כחלק מהפולחן, הגברים שכבו איתן. מן הסתם גם אז שירות שכזה לא ניתן בחינם ומי שמרוויח מכל העסק מן הסתם היו המדריכים הרוחניים…
והנה, למרות שאלוהים סולד מזנות וניאוף, הוא אומר שהוא לא יעניש את הבנות שזונות ואת הכלות שנואפות.
מדוע שאלוהים לא יעניש אותן?
- ובכן, אין הכוונה שמעשיהן תקינים אלא, שאלוהים לא יוסיף עוד עונש מעבר לתוצאות החמורות שמעשיהם יביאו עליהן.
עיסוק בזנות וניאוף גוררים תוצאות חמורות לחייו של העוסק בהם. אי מעורבותו של אלוהים מאפשרת "לריקבון" להתפשט יותר בחיי החוטא ובחיי העם.
באיגרת אל הרומים א-ב, שאול השליח מציין שאלוהים לא העניש מיד את העוסקים בתועבה (הומוסקסואליות, יחסים לסביים וכו'), אלא נתן לאותם אנשים להמשיך בחטאיהם וכך הם קיבלו על בשרם את התוצאות של המעשים הרעים.
הלקח ברור – העובדה שאלוהים אינו מעניש מיד אינה מלמדת שהוא מאשר את מעשינו. דבר אלוהים הוא אמת-המידה לכשרות מעשינו. אם לא ננטוש מיד את הרע, אנו עלולים לספוג את התוצאה של המעורבות בחטא, והיא לעיתים אינה פחות חמורה מעונשו של אלוהים.
- כִּי-הֵם עִם-הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ, וְעִם-הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ… (ראה גם פסוק יג)
אלוהים לא יוסיף על חטאי הבנות והכלות מכיוון שאבותיהם (הם = אבותיהם) הדריכו אותן לדרך זו. כאשר המשפחות הגיעו למקומות הפולחן האליליים, האבות נפרדו מנשותיהם וילדיהם והתבודדו עם הקדשות (הנשים שהקדישו את גופן למין הפולחני) למטרת מין וזאת כחלק של הזבח.
במקום לבוא רק אל בית אלוהים כפי שאלוהים ציווה ושם להיות צמודים לבני משפחתם כדי שביחד יזבחו לאלוהים וביחד ישמעו את דברי התורה מפי הכוהנים, הבעלים מעלו באחריותם. הם נפרדו מבני משפחתם, נשותיהם וילדיהם, והתאחדו בקשר של זנות וניאוף עם הקדשות. זאת כדי למלא את תאוותיהם.
בשעה שהאבות נאפו עם הקדשות, נשותיהם ובנותיהם למדו מה נדרש מהן לעשות כחלק מהפולחן האלילי.
הן למדו למסור את גופן לזנות כחלק מהפולחן האלילי וכך זיהמו את גופן ונפשן ממעשי זימה ותועבה.
מה אנו צריכים ללמוד מלקחים אלו?
א. כאשר משפחה באה לבית אלוהים, ראוי שכל בני המשפחה ישבו ביחד. לא ראוי שבני זוג יהללו את אלוהים בבית אלוהים כשהם רחוקים זה מזה. באותה מידה לא ראוי שילדינו המתבגרים יבלו במשחקים במהלך השיעור.
ב. לפני שאנו באים לבית אלוהים, ראוי שנזכיר לכל המשפחה את הסיבה שלשמה אנו באים לפגישה. בדרך זו כל אחד מבני המשפחה יכול להכין את ליבו למפגש עם אלוהים ומשפחתו הרוחנית.
ג. כשאנו כבר בבית אלוהים, חשוב שנשמור את עינינו וליבנו מכוונים לאלוהים. חשוב שנקפיד לעזור זה לזה להתמקד באלוהים וזאת באופן הלבוש שלנו, שיהיה מוסרי וצנוע היאה לבית אלוהים, דיבור והתנהגות. אדם יכול להיות נוכח בגופו בבית אלוהים בעוד מוחו וליבו במקום אחר, מרוחק וטמא.
לכל אחד מאיתנו, במיוחד המבוגרים יש אחריות כלפי אח או אחות המביטים אלינו כדוגמא לחיקוי.
ראו איך אלוהים הזהיר בחומרה את הפרושים אשר הסיטו את העם מעבודת האלוהים הנכונה. הם קידשו את הפולחן לאור מסורת הזקנים וזנחו את המעלות שאלוהים חפץ בהן – חסד, אמת ודעת אלוהים. (ראה מתי כ"ג, מרקוס יב 38-40, לוקס יא 37-54, כ 45-47).
בבשורת מתי יח 6-7 ישוע אומר:
"אך כל המכשיל אחד מן הקטנים האלה המאמינים בי, מוטב לו שתיתלה אבן רחיים על צווארו ויוטבע במצולות ים. אוי לעולם מן המכשולים, כי מן ההכרח שיבואו מכשולים, אבל אוי לאיש שהמכשול יבוא דרכו…"
למרות שכל אדם נותן דין וחשבון על כל חטא שהוא נופל בו, הרי שאלוהים יפעיל יד נוקשה במיוחד כלפי אלו המדריכים אחרים לחטא.
כולנו מדריכים בדרך זו או אחרת, הבה נעודד ונמשוך זה את זה קדימה לעבר קדושת אלוהים כדי שנדריך את המביטים אלינו לעבר מקור של חיים – ישוע המשיח.
הנביא מסיים את פסוק 14 באומרו: "וְעָם לֹא-יָבִין, יִלָּבֵט…"
המילה ילבט משמע – יכשל, יפול ארצה על פניו. (בערבית 'לבט' משמע נפל). ראה משלי י 8, 10.
מדוע רבים כל כך בעם נפלו בחטא ובמעשים מבישים והרסניים?
כי העם לא הבין.
ברמה המשפחתית – האבות מעלו בתפקידם ולא הקפידו ללמד את דבר אלוהים לבני ביתם. במקום לקחת אותם לבית המקדש לפגוש את אלוהים ודברו, הם הגיעו לשם כדי לעסוק בזימה.
ברמה הלאומית – הכוהנים מעלו בתפקידם ולא הקפידו להשמיע וללמד עד להבנה מוחלטת את דבר אלוהים לבני ישראל.
כתבי הקודש מכילים חוכמה מעשית בכל תחומי החיים.
כאשר זונחים את העקרונות הבסיסיים לחיים קדושים, טהורים ונוחים לזולת, אנשים מן הסתם הופכים להיות חשופים לטעויות רבות ומיותרות.
כאשר בני המשפחה אינם יודעים להבחין בין טהור לטמא אז הם נופלים מהר יותר ובקלות בחטא.
כאשר משפחות רבות זנחו את דבר אלוהים אז משפחות רבות נופלות בחטא ונהרסות.
מכיוון שמשפחות רבות הם למעשה כל העם, יוצא שכאשר כל העם זונח את דעת אלוהים, הוא מביא אסון על עצמו.
כולנו יודעים – חכמה אינה מועברת בגנים.
עלינו ללמד כל דור מחדש את כל מה שאנו למדנו. עלינו ללמד כל הזמן את הדור החדש איך ללמוד בעצמו ולהפיק לקחים. דור שלא לומד את מה שקרה לפניו, עלול לחזור על אותן טעויות ולהביא על עצמו אסון.
לאור דוגמא זו אנו משתדלים לעודד את לימוד הכתובים במשפחתנו ולבסס את התחברותנו הציבורית על לימוד הכתובים וציות לדבר אלוהים.
ישנן ארצות בהן נאסר על פי חוק ללמד את כתבי הקודש בבתי הספר. עמים שכאלו ירגישו את חומרת מעשיהם בדורות הבאים. כמה חבל שעמים ואנשים באופן פרטי מעדיפים ללמוד עקרונות בסיסיים במחיר דם וסבל כה רבים.
בפסוקים 15-16 הנביא מציין מספר דברים שהתרחשו אך בשפה המציינת תקווה שהלוואי שדברים אלו לא היו מתרחשים.
טו. אִם-זֹנֶה אַתָּה יִשְׂרָאֵל, אַל-יֶאְשַׁם יְהוּדָה; וְאַל-תָּבֹאוּ הַגִּלְגָּל וְאַל-תַּעֲלוּ בֵּית אָוֶן וְאַל-תִּשָּׁבְעוּ, חַי-יְהוָה.
טז. כִּי כְּפָרָה סֹרֵרָה, סָרַר יִשְׂרָאֵל; עַתָּה, יִרְעֵם יְהוָה כְּכֶבֶשׂ בַּמֶּרְחָב?.
הנביא הושע משתמש בסגנון דיבור כמו עובדיה. כמו שעובדיה אמר בפסוקים 12-14 לאדום – אל תבוא בשער עמי, אל תרא גם אתה ברעתו ביום אדו וכו', כדי לציין מה שהאדומים כבר עשו, כך הושע מציין את כל הדברים שעשה יהודה.
במקום להתרחק מעבודת האלילים שכבשה את ממלכת ישראל, שבט יהודה ובנימין הלכו בעקבותיהם וטמאו עצמם לדעת.
במקום להתרחק מהמקומות בהם מלכי ישראל הציבו מזבחות כדי למנוע מבני ישראל לעלות לבית המקדש שבירושלים, הלכו בני יהודה ובנימין למקומות אלו כדי למלא מצוות דתיות. השם גלגל מתייחס או למקום ליד יריחו או לזה ליד שכם (הושע ט 15, יב 11, יהושוע ד 19-20, שמואל א יא 13-15, דברים יא 30, מלכים ב ב1, ט 38).
בית אוון הינו שם גנאי לבית אל. (עמוס ד 4, מלכים א יב 29, הושע ה 8).
בעוד הם עוברים על מצוות אלוהים, הם נשבעים בשם אלוהים כדי להדגיש את דתיותם וקרבתם לאלוהים. נשיאת שם אלוהים לשווא היא עבירה על הדיבר הרביעי.
כמו אז גם היום, לרע יש השפעה הרסנית על כל דבר שמסביבו. כמו השפעת ישראל על יהודה.
הדרך הטובה ביותר להימנע מהשפעה רעה היא להתרחק מן הרע. לא לחינם ספר תהילים פרק א מתחיל עם הפסוק:
"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב…".
לא רק לילדים שלנו יכולים להיות חברים רעים שעליהם להתרחק מהם. גם אנו לעיתים צריכים לפקוח עין ולבדוק לאן מושכים אותנו אנשים כאלו ואחרים אשר מציגים עצמם כיראי אלוהים. אם אנו מגיעים למסקנה שעם אדם כלשהו אנו פונים מאלוהים ועושים דברים שאנו מצטערים עליהם, כדאי לנו להתרחק מאותו אדם כמה שיותר מהר (ראה גם ראשונה לתסלוניקים ה 22 וכן ספר משלי… אודות השפעתה של חברה רעה).
בפסוק 16 הנביא מסביר מדוע אלוהים נמנע מלברך את העם.
העם מתנהג כפרה סוררת, לא מרוסנת, שמתנגדת לכל ניסיון למשוך אותה או להביא אותה למקום מבטחים. במקרה של פרה סוררת ניתן לתקן את המצב באמצעים הבאים:
א. להכות בה עד שתיכנע
ב. לעשות ממנה סטיק טוב.
מאחר שמדובר בעם ישראל הרי שהטיפול שונה.
אלוהים אוהב את עמו וכואב מאוד את התנגדות העם להנחיותיו.
במצב שכזה אומר הנביא:
כל עוד עם ישראל מתנגד לידו האוהבת והמכוונת של אלוהים, איך אלוהים יכול להעניק לעם את כל ברכותיו? (בהשוואה לשחרור כבש בעמק פורה ושופע – תהילים יח 20, ישעיה ל 23).
אילו אלוהים יברך את העם במלוא ברכותיו בעודו סורר הרי שהעם יחשוב שדרכם הסוררת היא דרך הטוב שעליהם להתמיד בה…
הלקח נכון גם לגבינו היום.
אלוהים כתב את ההנחיות והמצוות שבכתבי הקודש כדי שאנו נחיה עם מלוא ברכותיו.
כאשר אנו מתעקשים לדחות את מצוותיו של אלוהים אנו מביאים על עצמינו את התוצאות של הרע – ריחוק מאלוהים וחוסר התחברות עימו.
במצב זה כוחו של אלוהים וברכותיו אינם עומדים לצידנו ואנו צריכים להתמודד עם קשיי החיים בכוחנו הדל. במצב שכזה הקושי והייאוש מתגברים.
כמו הורה טוב, גם אלוהים מעוניין להיות מעורב בחיינו. הוא לפחות יודע לעשות זאת טוב יותר מהורינו ולכן חבל להתנגד לו.
פסוקים 17-19:
יז. חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם, הַנַּח-לוֹ. (חבור – כבול, מחובר. עצבים = אלילים)
יח. סָר סָבְאָם; הַזְנֵה הִזְנוּ, אָהֲבוּ הֵבוּ קָלוֹן מָגִנֶּיהָ. (סבאם = שיכרונם מיין)
יט. צָרַר רוּחַ אוֹתָהּ בִּכְנָפֶיהָ; וְיֵבֹשׁוּ מִזִּבְחוֹתָם.
כמה מצערים הפסוקים הללו. ממלכת ישראל הייתה כל כך כבולה ומכורה לעבודת אלילים עד כי אלוהים אומר: הנח לו. תעזוב אותו. (ראה ה 15)
אוי לנו אם נגיע למצב בו הרע כל כך כובש אותנו עד כי אלוהים יאמר – הנח לו.
הפסוק הזה אינו מלמד שאלוהים אינו יכול ברגע לשנות את מצב העם אלא –
הנח לו משמע: אינני מתערב יותר בחייו כדי להצילו או למנוע ממנו את תוצאת מעשיו הרעים. תן לו להעמיק ברעתו עד כי הוא יפגע כל כך ואז יבין עד כמה הוא חטא.
כמה כואב לנו כאשר ילדינו מפנים לנו גבם, מאמצים דרכים פסולות ומתעקשים ללכת ברע.
כהורים אנו מנסים לדבר, להזהיר, אך לעיתים כל מילה שאנו אומרים גורמת למריבה וחיכוך.
כל ניסיון שלנו להועיל מתפרש כאילו אנו מוסיפים שמן למדורה.
ואז בלית ברירה ובלב שבור אנו אומרים: הנח לו – הוא ישבור את עצמו, ירד לתחתית היכן שאין יותר לאן לרדת. אז אנו מקווים שהוא ירים את ראשו כדי לומר – אלוהים סלח לי, תציל אותי.
במצב שכזה כהורים אנו מקווים שלא יהיה מאוחר מדי. לא נותר לנו להתמיד בתפילה ולקוות לחסד אלוהים (ה 15 – בצר להם ישחרונני...).
בפסוק 18הנביא ממשיך לתאר את עומק העיסוק בחטא של העם על כוהניו ומדוע כדאי להתרחק מאפרים…:
כשנגמר להם היין המשכר, הם לא בזבזו שום רגע אלא מיד פנו לזנות.
האם מנהיגי (מגינה) העם היו חכמים יותר משאר בני העם?
לא!
גם הם העדיפו קלון – בושה ובזיון, על פני כבוד ה'.
המנהיגים "אהבו הבו", משמע – הבו לנו.
במקום לדאוג למצבו של העם, הם דאגו לכיסם. אוצר המילים השגור בפיהם היה – הבו לנו!
בפסוק 19 הנביא מציין שלאותם אנשים לא יהיה כל רווח ממעשיהם.
יט. צָרַר רוּחַ אוֹתָהּ בִּכְנָפֶיהָ; וְיֵבֹשׁוּ מִזִּבְחוֹתָם.
הרוח תעיף אותם ממקומם, לא יישאר להם דבר.
המשפט הזה מהווה רמז לגלות שבאה על ממלכת ישראל על ידי האשורים בשנת 722 לפנה"ס ועל יהודה על ידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס.
כשהם ישבו בגולה והם חסרי כל, הם יתביישו במעשיהם הרעים שעשו. הם יתביישו שהם זבחו לאלילים במקום לאלוהים חיים (דניאל ט 3-19).
לכן אחים ואחיות, לא לקנא ברעים המצליחים. הצלחתם זמנית ולבסוף הם יחזיקו רוח בחופניהם.
ילדי אלוהים אולי יהיו עניים בעולם הזה, אך אין עושר גדול יותר מלהיות נושע ובעל ההבטחות להיות עם אלוהים לנצח נצחים.
לסיכום:
א.כשאנו באים לבית אלוהים, עלינו להכין את לבבנו ואת לב בני משפחתנו לפגישה עם אלוהים ועם בני משפחתנו הרוחניים. בבית אלוהים ראוי שנשב סמוך אחד לשני ונהלל את אלוהים ביחד.
מכיוון שאנו מורים לילדינו, הבה נפעל נכון בכל תחום כדי שנשמח לראות אותם מחקים את דרכינו.
ב.עם לא יבין – יכשל וייפול. עם ישראל נפל בקלות לתוך כל רע כי זנח את לימוד דבר אלוהים ולא ידע להבחין בין טוב לרע, קדוש וטמא. הדבר נכון במיוחד גם ברמה המשפחתית. ולכן, אבות ואימהות החדירו את דבר אלוהים באהבה לילדיכם כדי שיהפך לחלק מחייהם.
ג.הדרך הטובה להימנע מליפול ברע היא על ידי:
ישועה – כי כך רוח אלוהים שוכן במאמין ועוזר לו לעשות את הצעדים הבאים…
לימוד דבר אלוהים
תפילה
התרחקות מדברים או אנשים המושכים לכיוון החטא.
התחברות עם מאמינים בוגרים שיכולים לעודד אותי להתמיד בטוב.
ד.מי שמתעקש להתמיד ברע מונע מאלוהים לברכו.
במצב קיצוני אלוהים עלול להחליט להניח לו כדי שייפול עד התחתית ואז יבין עד כמה טעה.
חכמה מתבטאת בנטישת הרע והתמדה בהליכה עם אלוהים.