בעל מופתי – הבעל חייב להבין מי הוא (חלק א׳)
הבעיה
בייעוץ מקראי, אנו מגלים לעיתים קרובות שלגברים ולנשים כאחד יש תפיסה מעוותת — לא רק כלפי אלוהים, אלא גם כלפי בני אדם. המטיף המבאר מונטגומרי בויס תיאר זאת היטב כשהסביר כי תפיסת אלוהים ותפיסת האדם פועלות ביחס הפוך, כמו נדנדה. בדיוק כפי שבנדנדת ילדים בפארק, כאשר צד אחד יורד — הצד השני עולה, כך גם בתפיסת האדם מול תפיסת אלוהים. כאשר לאדם יש ראייה נמוכה (כלומר שגויה) של אלוהים, הוא נוטה להחזיק בראייה גבוהה מדי (ולפיכך גם שגויה) של בני אדם. לעומת זאת, מי שתפיסתו את אלוהים גבוהה ונכונה — ראייתו את האדם תהיה נמוכה במובן הבריא והמציאותי. ההשלכה הרוחנית היא: ככל שיראת אלוהים בלב האדם גוברת — כך יראת האדם שבו פוחתת. ולהפך: יראת אדם גבוהה מצביעה על יראת אלוהים נמוכה. שתיהן תלויות אחת בשני.
הפרק המקיף הזה נועד להוריד את יראת האדם למקומה הנכון — לתחתית — ובכך, להגביה את יראת אלוהים ככל האפשר, דרך הבנה מעמיקה של דבר ה׳ בנוגע לטבע האנושי – מי הוא האדם?
במרחב המשפחתי המשיחי, אנו נתקלים לעיתים קרובות בשני טיפוסים של גברים, הנמצאים על שני קצותיו של אותו הציר. מצד אחד — הגבר שחי בתחושת כישלון תמידית בתפקידו כבעל וכאבא. מצד שני — הגבר שמשוכנע שהוא הצלחה מסחררת בתפקידים הללו. הראשון מרגיש קורבן; הוא מחפש תמיכה ומקווה שיקבלו אותו "כמו שהוא", עם כל חולשותיו, כי מבחינתו "אין מה לעשות, ככה אני". השני, לעומתו, לא רואה כל צורך בעזרה; הוא מפרנס את משפחתו, מגיע לאסיפות הקהילה, אינו שותה ואינו מכה — ומבחינתו, זה כבר הופך אותו לבעל טוב, "לא כמו ההוא מהשכונה" שלא עומד באותם סטנדרטים חיצוניים.
מדוע שתי הגישות הללו פסולות מיסודן?
רועה הקהילה מרטין לויד-ג'ונס הסביר כי בלבו של כל אדם שוכנת בעיה אנתרופולוגית כפולה: מצד אחד, בני אדם נוטים לחשוב על עצמם יותר ממה שהם באמת — כאילו הם אלוהים. מצד שני, הם לעיתים שוקעים במחשבות נמוכות מדי על עצמם — כאילו הם רק חיה מפותחת. הבלבול הזה בשאלת זהותו ומהותו של האדם נובע מהנטייה האנושית להאדיר את עצמו או לתרץ את עצמו, במקום להכיר באמת. לכן חשוב שנשען לא על "תרבות האדם" אלא על ההבנה התנ"כית של טבע האדם, כפי שכתוב: "הִזָּהֲרוּ שֶׁאִישׁ לֹא יוֹלִיךְ אֶתְכֶם שׁוֹלָל בְּפִילוֹסוֹפְיָה וּבְתַעְתּוּעֵי הֶבֶל, עַל־פִּי מָסוֹרוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם, עַל־פִּי עִקְּרֵי הָעוֹלָם וְלֹא עַל־פִּי הַמָּשִׁיחַ" (קולוסים ב' 8). אז לפני שנעמיק במה שאלוהים אומר על טבע האדם (ראייה נכונה), נבחן תחילה מה התרבות מלמדת על האדם (ראייה שגויה):
- "האדם טוב מטבעו" — לא נכון!
הגישה הזו רואה בתינוק שנולד "דף חלק, לבן ונקי". אך הכתובים מלמדים אחרת: איננו חוטאים בגלל שחטאנו, אלא חוטאים כי נולדו חוטאים — זה בדיוק מי שאנחנו בטבענו. כפי שכתוב: "…הַיְּהוּדִים וְהַגּוֹיִם כְּאֶחָד מְשֻׁעְבָּדִים כֻּלָּם לַחֵטְא, כַּכָּתוּב: ”אֵין צַדִּיק, אֵין גַּם אֶחָד" (רומים ג' 9–10), "עָקֹ֥ב הַלֵּ֛ב מִכֹּ֖ל וְאָנֻ֣שׁ ה֑וּא מִ֖י יֵדָעֶֽנּוּ?" (ירמיה י"ז 9). גם דוד, איש כלבב אלוהים, מודה בעצמו: "הֵן־בְּעָו֥וֹן חוֹלָ֑לְתִּי וּ֝בְחֵ֗טְא יֶֽחֱמַ֥תְנִי אִמִּֽי" (תהילים נ"א 7). אנו רואים זאת כבר בתינוקות וילדים שמפגינים קנאה, שקר ורצון לשלוט — בלי שההורים עוד לימדו אותם. זה "מתוכנת" בראשם וטבוע בבשרם.
- "האדם משתפר עם הזמן" — לא נכון!
אכן, בתחומים כמו מדע, רפואה וטכנולוגיה חלה התקדמות, אך לא באופיו של האדם (דניאל ב' 32-33). הכתובים מלמדים להפך: "בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יָבוֹאוּ זְמַנִּים קָשִׁים… יִהְיוּ הָאֲנָשִׁים אוֹהֲבֵי עַצְמָם… שׂוֹנְאֵי טוֹב… אוֹהֲבִים תַּעֲנוּגוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁהֵם אוֹהֲבִים אֶת אֱלֹהִים…" (שנייה לטימותיאוס ג' 1–5). ככל שיכולת האדם התפתחה — כך גדלה גם יכולתו לחטוא. בעבר היו טרוריסטים פשוטים; היום יש טרוריסטים עם תארים מתקדמים. הטכנולוגיה שיפרה את האדם לעשיית רע, לא בהכרח לעשיית הטוב.
- "האדם טוב יחסית" — לא נכון!
בסופו של יום, החוטא הסופי לעולם לא יוכל להרשים במעשיו את אלוהים הקדוש והאינסופי. הסטנדרט של אלוהים הוא שלמות מוחלטת, כפי שישוע סיכם את החלק הראשון של הדרשה על ההר במילים: "לָכֵן הֱיוּ שְׁלֵמִים, כְּמוֹ שֶׁאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם שָׁלֵם הוּא." (מתי ה' 48), וגם: "הֲרֵי מִי שֶׁמְּקַיֵּם אֶת כָּל הַתּוֹרָה וְנִכְשַָׁל בְּדָבָר אֶחָד, אָשֵׁם הוּא בַּכֹּל" (יעקב ב' 10). חטא אחד שלנו, ולו הקטן ביותר, מפר את שלמות הקודש של אלוהים.
- "האדם הוא קורבן" — לא נכון!
זו אחת התיאוריות הפסיכולוגיות הרווחות, בהשפעת פרויד, הרואה באדם תוצר חסר אחריות של נסיבות חייו וסביבתו. גישה זו מעודדת "אשמה-מזויפת", והיא פוטרת את האדם מאחריות אישית, תוך האשמת ההורים, החברה או העבר. אך גישה זו אינה עוזרת לאדם לצמוח, להתבגר או להתמודד עם חייו ובעיותיו באחריות אישית (מומלץ מאוד לקרוא את הספר "המצפון הנעלם" The Vanishing Conscience מאת ג'ון מאקארתור, העוסק בנושא לעומק. הספר באנגלית בלבד.)
כל ארבעת הנקודות שהוזכרו לעיל משקפות ראיות שגויות לגבי טבעו של האדם. שלוש הראשונות מייחסות לאדם ערך גבוה מכפי שהוא באמת, ואילו הרביעית מעניקה לו ערך נמוך מדי. אם כן, מהי הראייה הנכונה של האדם—ובמיוחד של הגבר—מנקודת מבטו של אלוהים, שאינו משתנה עם הזמן והמקום? כבר בספר בראשית, לפני כ-6,000 שנה, אלוהים גילה את האמת המוחלטת על טבע האדם:
- האדם נברא על ידי אלוהים.
העובדה הראשונה שעלינו להכיר היא שהאדם נברא בידי אלוהים (בראשית א׳ 27), ולא יצר את עצמו. ישנו הבדל מהותי בלתי ניתן להשוואה בין אלוהים הבורא לבין האדם הנברא (תהילים ח׳ 4–8). ברור שהעולם אינו סובב סביב האדם—הוא ממשיך להסתובב ולפעול גם אחרי מותו של כל אדם—אלא שהכול מצביע על אלוהים, שהוא המרכז והמוקד של כל דבר. בני האדם אינם מרכז הכובד והכבוד, רק אלוהים ראוי לכל ההלל והכבוד (ההתגלות ד׳ 11).
- האדם נברא למען אלוהים.
העובדה שנבראנו ב״צלם אלוהים״ מרמזת על תכלית קיומנו—נוצרנו למען אלוהים. כפי שכתוב: ״הַכֹּל נִבְרָא בְּאֶמְצָעוּתוֹ וּלְמַעֲנוֹ״ (קולוסים א׳ 16). דבר זה עשוי להרתיע ואף להכעיס את האדם בן זמננו, אך זוהי האמת האבסולוטית: אנחנו יצירי כפיו של אלוהים, Made-in-God, לא תוצר של עצמנו (אפסים ב׳ 10). בין אם נרצה בכך או לא, חיינו שייכים לו, לא לנו.
- האדם נעשה אויב לאלוהים בעקבות החטא.
לאחר נפילת האדם הראשון בחטא, הוא ״מת רוחנית״ והופרד מנוכחות אלוהים הקדוש (בראשית ג׳). אלוהים חפץ בקשר עם הברואים שיצר, אך אינו יכול להתעלם מהחטא שחדר לליבם. כפי שנאמר: ״עֲוֹנֹֽתֵיכֶם֙ הָי֣וּ מַבְדִּלִ֔ים בֵּינֵכֶ֕ם לְבֵ֖ין אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם״ (ישעיהו נ״ט 2). טבע החטא שלנו ניכר בכך שאיננו מהללים את אלוהים כראוי לו, אלא מורדים בו – מה שהופך את האדם לאויב ה'. שורש החטא הוא אנוכיות—נטייה פנימית לאהוב את מה ששנוא על אלוהים ולתעב את מה שהוא אוהב.
ועכשיו, נשאל את השאלה החשובה ביותר, כפי שהיא מנוסחת בשאלה הראשונה של הקטכיזם (אוסף שאלות ותשובות) של ווסטמינסטר: "מהי תכליתו העליונה של האדם?" התשובה היא: "לפאר את אלוהים ולשמוח בו לנצח." אז הנה שלוש מטרות-העל שלשמן נברא האדם כמי שנושא את צלם אלוהים:
- להלל את אלוהים.
מכיוון שאלוהים יצר אותנו, ומכיוון שאנחנו שייכים לו, הוא ראוי להתמקדות, להערצה ולכל ההלל שלנו. הלל אמיתי הוא לא לקבל (מאלוהים דברים) אלא לתת (לאלוהים כבוד) דרך השירות שלנו. גם אם היו לנו מיליון פיות, לא נוכל להלל את אלוהים כפי שמגיע לו באמת. אך הנה הפלא: אלוהים מחפש את אלה אשר יעבדו אותו ״בְּרוּחַ וּבֶאֱמֶת״ (יוחנן ד׳ 23). זוהי הקריאה העליונה לכל אדם.
- להיות עם נבדל(=קדוש).
להיות עם קדוש משמעו—עם "מיוחד" שנקרא מן העולם כדי להישלח בחזרה אל העולם. המובן הראשון של המילה ״קדוש״ הוא ״מוקדש״ או ״מובדל לתכלית מיוחדת״ (במדבר ג׳ 11-13). אלוהים בחר לו עם סגולה כדי שישקף את קדושתו ויפאר את שמו. דווקא דרך ההיבדלות מן העולם, מופיע כוחו של אלוהים. אין כוח בדומי אלא בשוני! אמונה בישוע ממשיכה את תהליך ההיבדלות הזה גם כיום, כשהמאמינים נקראים להיות ״עַם סְגֻלָּה שׁוֹקֵד עַל מַעֲשִׂים טוֹבִים״ (טיטוס ב׳ 14).
- לשקף את תכונותיו של אלוהים.
דרך ברואיו, אלוהים לא רק ראוי לקבל את ההלל הראוי לו, אלא כבר מתכבד באופן ייחודי: נבראנו ב״צלם אלוהים״ כדי להציג לעיני כל את תכונותיו של ה' דרך חיינו ומעשינו. מלכים קדומים נהגו להציב פסלים (צלמים) בדמותם ברחבי ממלכתם כדי להראות את שלטונם באזורים שונים—כמו צלם הזהב שהקים נבוכדנצר (דניאל ג׳). באופן דומה, האדם, שנברא בצלם אלוהים, נקרא להיות ה״צלם המתהלך״ של הבורא: חייו, דבריו ומעשיו למעשה משקפים את טבעו של אלוהים—המלך הריבוני על כל הארץ. אנחנו, בני האדם, הם ה"פסלים החיים" שלו! לכן אנו בונים ושולטים, חווים רגשות, ומבקשים משמעות לחיים. באמצעות עצם קיומנו, אהבתו אלינו, עבודתו בתוכנו, והרעפת חסדו עלינו—אלוהים מפגין יום־יום את חכמתו, ריבונותו וכוחו על בני האדם, ובייחוד על המאמינים.
לאור מה שנאמר לעיל, ברור שהאדם הנפול הוא יצור טראגי. הוא נברא על־ידי אלוהים ולמענו, אך חי כיום נגדו. במקום להלל את הבורא, הוא מהלל את עצמו. במקום להיות עם מובדל וקדוש, הוא נטמע בעולם ונעשה דומה לו. במקום לשקף את תכונותיו של אלוהים, הוא משקף את טבעו של אדם שנפל בחטא הקדמון—שוב ושוב, יום אחר יום, שנה אחר שנה—הוא בוחר לחטוא ולמרוד. האדם לעולם לא יוכל להבין את עצמו באמת, כל עוד הוא מתעקש להכתיר את עצמו כאדון על חייו, ואינו כורע ברך לפני אדון הבריאה, היחיד שראוי לסמכות מלאה על חייו.