ירמיה הנביא פרק א והקדמה
ירמיה הינו הנביא העיקרי ביהודה בתקופה הרוחנית העכורה ביותר שהובילה להריסתה והגליית בני יהודה בבלה.
תקופת פועלו ביהודה ארכה מהשנה ה 13 ליאשיהו (627-) עד לאחר שהבבלים הגלו את יהודה בבלה בשנת 586 לפני הספירה (לט 40,52).
לאחר פלישת הבבלים ליהודה בשנת 586 לפנה"ס, נאלץ ירמיה לרדת מצריימה עם חלק משארית יהודה (ירמיה מג 44). לפיכך, ירמיה המשיך לשרת גם בשנת 570 לפנה"ס. אם ירמיה היה זה שגם כתב את הסיומת לספרו (נב 31-34), הרי שירמיה חי 85-90 שנים, ותקופת שירותו הייתה כחמישה עשורים.
יחד עם ירמיה פעלו ביהודה גם הנביאים חבקוק וצפניה. יחזקאל באותה עת שרת את הגולים בבבל.
ירמיה חשף את חטאי בני יהודה במחיר אישי רב. הוא עונה, נכלא, וחייו עמדו בסכנה פעמים רבות.
ירמיה גם נקרא הנביא הבוכה (ח 23, יג 17, יד 17). כן, בוכה על מר גורלו של עמו. מגילת איכה נכתבה גם כן על ידי הנביא ירמיה. במגילת איכה תיאר הנביא את הסבל, כאב וצער על חיים שנהרסו ועל עיר האלוהים ובית אלוהים שנהרסים רק בגלל עקשות לב בני יהודה.
הנביא ירמיה מוזכר בכתבי הקודש – מחוץ לספרו לפחות 9 פעמים: דבה"ב לה 25, לו 21,22, דניאל ט 2, עזרא א 1, מתי ב 17, טז 14, כז 9.
הנביא מצוטט בספרים אחרים בכתבי הקודש לפחות 7 פעמים: דניאל ט 2, [ירמ. כה 11,12, כט 10], מתי ב 18 [לא 15], מתי כז 9 [יח 2, יט 2,11, לב 6-9], קור"א א 31 [ט 24], קור"ב י 17 [ט 24], אל העברים ח 8-12 [לא 31-34), אל העברים י 16,17 [לא 33-34].
בפסוק הראשון אנו זוכים להכיר את ייחוסו של ירמיה.
"דברי ירמיהו בן-חלקיהו מן-הכוהנים אשר בענתות בארץ בנימין."
מכאן, ירמיה היה גם נביא וגם כוהן.
משמעות שמו של הנביא היא: ירום-יהוה או ירים-יהוה. שם הנועד לפאר את אלוהים.
אביו של ירמיה, חילקיהו (משמעות שמו: ה' חלקי), היה מן הכהנים אשר התגורר וחי בישוב
ענתות אשר בצפון מזרח לירושלים. אביו ככל הנראה היה מצאצאי אביתר הכוהן שהורידו שלמה המלך מהכהונה הגדולה והגלהו לענתות. ככל הנראה לא מדובר באותו חלקיה אשר מצא את התורה במקדש בעת עבודות השיקום (מל"ב כב 8).
ענתות אשר בתוך נחלת שבט בנימין הייתה אחת מ- 48 הערים אשר ניתנו ללוויים על ידי יהושוע בן נון בתוך ארץ ישראל (יהושע כא 15-19). להזכירנו, הלווים לא קיבלו נחלה אחת כמו שאר השבטים. הם פוזרו בכל שטח הארץ המובטחת בתוך 48 הערים. כך התגשמה בין היתר נבואתו של יעקב לבניו בבראשית מט 7: "…אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל…"
חייו של ירמיה הוקדשו לשירות עבור אלוהים. כאמצעי המחשה ליהודה, נדרש ירמיה להישאר רווק (טז 1-4). לעזרתו היה ברוך הסופר אשר כתב את דברי הנביא שהכתיב לו (לו 4,32, מה 1).
המסר המרכזי של ירמיה הנביא לבני יהודה היה שיחזרו בתשובה לאלוהים – למקור המים החיים (פרק ב). הסטייה מאלוהים הייתה כה קיצונית ולאורך כל כך הרבה שנים (תקופת מנשה, אמון וחלק מיאשיהו – עד שגדל), עד כי עונשו של אלוהים נקבע על יהודה ללא אפשרות לשנותו (מל"ב כא 1-18).
למרות שאין חזרה מן העונש שקבע אלוהים, הציג הנביא לבני יהודה את דרך החיים גם במהלך משפט אלוהים עליהם. ירמיה אמר לבני יהודה שאלוהים מצווה עליהם להיכנע לבבלים ושלומם יהיה בכניעתם לבבל (כ"ט 7). הנביא התחנן לפני עמו לבל ירדו לחפש מקלט במצרים – כי שם ימצאו את מותם (פרק כז). כמו כן הנביא ירמיה גם ניבא את זעם אלוהים על עמים אחרים שהפנו עורף לאלוהים (כה 12-38, פרקים מו-נא).
רקע היסטורי לתקופת ירמיה הנביא:
הרקע ההיסטורי לספר ירמיה כתוב ומתואר בספר מלכים ב פרקים כב-כה וכן דברי הימים ב לד-לו.
18 השנים הראשונות של המלך יאשיהו היו המשך התקופה העכורה בהיסטוריה של יהודה.
בני יהודה המשיכו לחיות את המסורת של המלך מנשה אשר מלך לאורך 55 שנים, ובנו אמון שמלך אחריו למשך שנתיים. ביחד, מלכו שני המלכים הללו על יהודה למשך 57 שנים. מנשה במיוחד הפך את יהודה לעיר אלילית המביישת את רוב ערי ממלכות הגויים בקיצוניותה האלילית (ראה פרק ז 31, יט 5, לב 35).
רק לאחר 18 שנות מלכות התבגר יאשיהו, בנו של אמון, אשר החל למלוך בגיל 8, והחלה התעוררות רוחנית ביהודה (מל"ב כב 3 – כג 25). ההתעוררות היתה לפרק זמן קצר, שכן ליבם של רוב בני יהודה לא השתנה מבפנים אלא רק מן השפה החוצה.
עיקר תוכחתו של הנביא עסקה בתחומים הבאים: עבודה זרה, שפיכות דמים, אהבת בצע והטיית משפט. חוסר צדק והתעמרות נגד החלשים הפכו להיות סגנון החיים של בני יהודה, ולא רק מקרה חד פעמי של אדם בודד.
ירמיה פעל תחת מלכותם של המלכים הבאים:
1. יאשיהו (640-609 לפנ"הס)
2. יהואחז (609 לפנה"ס)
3. יהויקים (609-598 לפנה"ס)
4. יהויכין (598-597 לפנה"ס)
5. צדקיה (597-586 לפנה"ס).
שכנותיה של יהודה
בעוד יהודה עוברת שינויים כאלה ואחרים, שאר העמים מסביב לא ישבו על שמריהם.
כוחה של אשור החל לרדת. אשורבניפל מת בשנת 626 לפנה"ס, ובשנת 612 לפנה"ס, נפלה נינווה בירת אשור לבבלים ולמדים, ונהרסה (ראה ספר נחום).
הממלכה הבבלית בהנהגתו של נבופולאסר (625-605 לפנה"ס), הפכה לכוח דומיננטי באיזורנו לאחר הניצחון על אשור (612 לפנה"ס), ועל מצרים (609-605 לפנה"ס), ועל בני יהודה בשלושה שלבים: 605 לפנה"ס אז נלקח דניאל לגלות, 597 לפנה"ס, מל"ב כד 10-16, ובשנת 586 לפנה"ס כפי שכתוב בירמיה לט 40, 52. אז גם נהרסה יהודה עד היסוד ובית המקדש נחרב. אירוע זה נשמר כיום אבל בעם ישראל עד ימינו – ט באב.
הנושא המרכזי בספר ירמיה זה המשפט של אלוהים על יהודה (פרקים א-כט).
ירמיה לא זעק רק את דברי המשפט, אלא הבהיר לבני יהודה שמשפטו של אלוהים לא נועד להשמידם אלא להוכיח אותם ולגרום להם לחזור בתשובה.
אלוהים לא שינה את הבטחותיו ליהודה, ולמרות המסרים הקשים של זעם אלוהים, ירמיה גם ניבא אודות שיקומה של יהודה ואודות מלכות המשיח ביהודה באחרית הימים (כג 3-8, 30-33, לג, 3, 14-16, כט 11-14, לא 30-37).
נבואותיו ודברי התוכחה של ירמיה לא התקבלו בברכה.
הנביא ירמיה הוכה, נאסר בבית כלא ושם עונה, יהויקים המלך שרף להנאתו את המגילות עליהן ברוך בן נריה כתב את דבר ירמיה. העם הלך אחרי דברי נביאי השקר שבשרו טובה, וירמיה התנגש מספר פעמים עם נביאים אלה, אשר אמרו בשם ה' את ההיפך מדבריו הוא.
המלכים שקמו אחר יאשיהו רדפו את ירמיה, במיוחד יהויקים, בגלל נבואותיו אודות הרס יהודה ונפילתה בידי מלך בבל נבוכדנצאר.
ירמיה טען שאותם גויים הבאים להפיל את יהודה הם כלי בידו של אלוהים, ולכן אל לבני יהודה להתנגד להם. בשל כך רבים בעם ראו בירמיה אחד המרפה ידי העם (דמורליזטור) או בוגד. שרי המלך (צדקיהו) אף ביקשו להמיתו. בגלל שמלך זה היה חלש אופי, הוא לא העז להתנגד לשרים אך פעל בסתר לעזור לירמיה – הקל על מצוקתו בכלא בעת המצור.
לפני שאתחיל בלימוד הפסוקים מספר ירמיה, עלינו להבין עיקרון חשוב שאנו חייבים להעמיד לנגד עינינו לאורך כל לימוד התנ"ך:
האדון ישוע המשיח אמר לשני האנשים שאותם ליווה לעמאוס (לוקס כד 25-27): "…הוי חסרי דעת וכבדי לב מהאמין בכל אשר דברו הנביאים! הרי על המשיח היה לסבול את כל זאת ולהיכנס אל תפארת כבודו!". הוא החל ממשה ומכל הנביאים ובאר להם את הדברים המכוונים אליו בכל הכתובים."
לוקס מעניק דוגמא נפלאה נוספת בפרק טז 27-31:
מדובר במקרה בו אלעזר העני מת ונשלח לחיק אברהם, והעשיר שהתענג כל יום במותרות, והיה עיוור וחרש לצרכי הנזקק, נפטר ונשלח לסבל בשאול.
מן השאול העשיר מבקש מאברהם אבינו שישלחו מישהו אל אחיו כדי שיזהירו אותם, לבל גם הם יגיעו לשאול.
אברהם אבינו ענה לו ואמר: "…יש להם משה והנביאים, שישמעו בקולם.
אמר האיש, 'לא, אבי אברהם. אם ילך אליהם אחד מן המתים, יחזרו בתשובה'.
אמר לו אברהם: אם אינם שומעים אל משה ואל הנביאים, לא ישתכנעו גם אם יקום אחד מעם המתים'."
לאור הכתוב, עלינו לשאול את עצמינו בכל פעם שאנו לומדים ספר בכתבי הקודש או קטע מספר:
איך הספר הזה או הקטע הנדון עומד במסר המרכזי של דבר אלוהים ותוכנית הישועה?
איך הספר והקטע מהווים סמל, צל, תבנית והדרכה לאופיו, זהותו, תכלית הופעתו ותוכנית הישועה במשיח ישוע?
לדוגמא:
א. בפרק ב, ירמיה מבקר את העם על כי עזבו מקור מיים חיים בעבור בורות ריקים שאינם יכולים להחזיק מים…והנה בספר הב"ח האדון ישוע טוען שהוא מקור מים חיים – יוחנן ז 37-39, וכן הוא הצור שממנו שתו בני ישראל במדבר.
ב. בפרק לא ירמיה מנבא על הברית החדשה…האדון ישוע אמר שהוא מקימה בדמו – מתי כו 28. ראה גם אל הקולוסים ב 16-17, אל הגלטים ג 23-25, ד 1-11.
ת נ כ ב"ח
פרק א: כותרת: הקדשת ירמיהו לנביא
רעיון עיקרי: איך אלוהים בוחר ומכשיר את ילדיו לחיי שירות?
1. מי הוא ירמיהו ומהו הרקע המשפחתי של הנביא? (א 1-3).
2. איך שכנע אלוהים את ירמיה לשרתו כנביא? (א 4-19).
א. אלוהים הוא הבוחר בנו! (א 4-6)
ב. אלוהים מכשיר אותנו לשירות (פ. 7, 9)
ג. אלוהים מעודד לבטוח בו ולהסיר מאיתנו חששות (א 7-10)
ד. אלוהים מעניק לנו את המסר (פ. 11-19)
1. מקל השקד (פ. 11-12)
2. הסיר הנפוח (13-19)
1. הרקע של ירמיה הנביא (א 1-3):
א. דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן-חִלְקִיָּהוּ מִן-הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן.
ב. אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו, בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן-אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה, בִּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְמָלְכוֹ.
ג. וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַד-תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְצִדְקִיָּהוּ בֶן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַד-גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי."
כאמור, הנביא ירמיה היה ממשפחת כוהנים שהתגוררו בענתות. ענתות נמצאת בין פסגת זאב לישוב אדם, צפונית מזרחית לירושלים. הישוב ענתות נמצא בתחום הנחלה של שבט בנימין.
משמעות שמו: ירום-ה'.
שם אביו, חלקיה, שמשמעו – ה' חלקי.
ירמיה מציין שמשפחתו היא מן הכוהנים אשר בענתות. לפיכך ירמיה אינו מזרע צדוק (ראש משפחת הכהונה, שהתיחסה לאלעזר בן אהרון הכוהן, ושמשה במקדש מימי שלמה והלאה). אלא ממשפחת כוהנים בערי השדה, שהתיחסה, כנראה, לאביתר, השריד מבית עלי, שגורש על ידי שלמה המלך מכהן במקדש ( מל"א ב 26). משפחה זו על פי המסורת הייתה מזרע איתמר.
עלינו לזכור שאלוהים לא העניק ללוויים נחלה כפי שנתן לשאר השבטים.
בספר בראשית מט 7 ניבא יעקב שלוי יפוץ בקרב אחיו.
ללוויים ניתנו 48 ערים על פני כל ארץ כנען ואחת הערים הייתה ענתות (יהושע כא 18).
דבר אלוהים היה אל ירמיה בימי יאשיהו בן אמון מלך יהודה, בשנת 13 למלכו.
[השם יאשיהו נגזר משורש אוש שמשמעו נתן. וכך משמעות השם יאשיהו זה ה'-נתן].
עלינו לזכור שהמלך יאשיהו בן אמון בן מנשה החל למלוך כשהיה בן 8.
בשנת ה- 13 למלכו היה המלך יאשיהו בן 21. אך רק בשנה ה- 18 למלכותו הוא החל לבצע שינויים בתחום הרוחני דתי.
המלך יאשיהו קיבל ירושה רוחנית מחרידה מאביו וסבו.
סבו מנשה היה מלך רשע עובד אלילים, ואביו אמון הלך בדרכי אביו מנשה. כך, יהודה חוותה 57 שנים של עבודת אלילים ברמה קיצונית (מל"ב כב-כד).
לא ניתן לדרוש ממלך בן 8 להבין את המתרחש סביבו ולנהל מסע התעוררות רוחני ביהודה.
רק בחסד אלוהים נשמרו חייהם של מספר יראי אלוהים אשר עטפו את המלך ילד, וגידלו אותו על ברכי תורת אלוהים.
לאחר 18 שנים מיום היותו מלך, החל יאשיהו להנהיג התעוררות רוחנית ביהודה, זאת לאחר שנמצא ספר תורה בתחום המקדש.
ירמיה הנביא החל לפעול כנביא כ-5 שנים לפני שהחלה ביהודה ההתעוררות הרוחנית. ז"א, בעת בה רובם המוחלט של בני יהודה חיים כעובדי אלילים לכל דבר.
בפסוק 3 הנביא מציין את טווח פעילותו עת רשם את המילים הללו אותן אנו קוראים.
פעולתו הייתה עד ימי המלך יהויקים בן יאשיהו, עת גלתה יהודה לבבל, בחודש אב – החודש החמישי, בשנת 586 לפנה"ס.
2. איך שכנע אלוהים את ירמיה לשרתו כנביא? (א 4-10).
א. אלוהים הוא הבוחר בנו! (א 4-6)
ד. וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר:
ה. בְּטֶרֶם אצורך (אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ: נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ.
ו. וָאֹמַר: אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה לֹא-יָדַעְתִּי דַּבֵּר, כִּי-נַעַר אָנֹכִי.
אלוהים נגלה לירמיה ודיבר אליו. אלוהים עומד להטיל על ירמיה משימה שנראית לו גדולה על מידותיו.
מסיבה זו אלוהים פותח את השיחה במילים שנועדו להסיר פחד מירמיה ואומר:
לפני שנולדת – ידעתי אותך.
עוד לפני שנולדת ויצאת לאויר העולם, אני הפרדתי אותך וייעדתי אותך לתפקיד ייחודי [הקדשתי = ייעדתי, הפרדתי].
משימתך היא להיות: נביא לגויים!
האם יש לירמיה סיבה לדאוג מהתכלית שאלוהים ייעד לחייו?
השורש "ידע" בשפה העברית המודרנית מצביע בעיקר על הכרה שכלית, אך בלשון המקרא השורש "ידע" כולל את עולם הרגש, אהבה, ומצביע על קרבה אינטימית ועל שימת לב מיוחדת.
עמוס הנביא אמר: "…רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה…" (ג 2).
ירמיה יב 3: "…ואתה יהוה ידעתני…". [ראה גם דברים לד 10: "…ולא קם נביא כמשה…אשר ידעו יהוה…"].
שאול השליח אומר באיגרת לאפסים א 4: "…כשם שבחר אותנו בו בטרם היווסד תבל…"
אם כן, אלוהים אומר לירמיה שהוא מכיר אותו הרבה יותר ממה שירמיה מכיר את עצמו.
אלוהים הכיר את ירמיה עוד הרבה לפני שאבא ואמא שלו נפגשו…
המילה 'ידעתי', כאשר היא נאמרת מפיו של אלוהים, מתבססת על מלוא כוחו הריבוני, כוח שאין לבני אדם.
כשאלוהים אומר ידעתי, הוא מתכוון:
אני תכננתי,
אני יצרתי,
אני בחרתי
אני הענקתי תכלית
אני יודע איך הכל יסתיים.
מילותיו של אלוהים נאמרו בדמיון מופלא גם מפי דוד המלך במזמור קל"ט 13-16.
יג. כִּי-אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי; תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי.
יד. אוֹדְךָ, עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי: נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ; וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד.
טו. לֹא-נִכְחַד עָצְמִי מִמֶּךָּ: אֲשֶׁר-עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר; רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ.
טז. גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ, וְעַל-סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ: יָמִים יֻצָּרוּ, ולא (וְלוֹ) אֶחָד בָּהֶם.
מה היו יכולות להיות הסיבות לחששותיו של ירמיה להיענות לאלוהים?
עלינו לזכור שבאותה עת ממש מלך על יהודה מלך נער, יאשיהו, שהחל למלוך בגיל 8 על יהודה אלילית יותר מאי פעם. יאשיהו עלה לשלטון לאחר 57 שנות שלטונו של סבו ואביו שהיו עובדי אלילים באופן קיצוני ביותר.
ירמיה ידע שמספר יראי אלוהים ביהודה מזערי, וחייהם יהיו בסכנה לו יעמדו בפרץ נגד שאר בני יהודה המכורים ברמח אבריהם לכל סוגי עבודת האלילים.
ובכן ירמיה: מי אתה חושב בחר את יאשיהו וריבון על חייו של הנער מלך הזה?
ירמיה עתיד לראות איך אותו מלך נער מגיע לבגרות פיזית ורוחנית כנגד כל הסיכויים, ואף מתחיל בהתעוררות רוחנית ביהודה.
אם כך פועל אלוהים בעבור מלך נער, אז אל לו לירמיה לחשוש או לנסות להתחמק מביצוע המשימה שאלוהים קבע לו.
מכאן, לירמיה היו את כל הסיבות שבעולם להירגע ולשמוח. מאותו הרגע הוא יכול היה לשרת את אלוהים בדיוק בתפקיד ובמשימה שאלוהים יעד לו, ואין לו כאדם, את הצורך לחפש תפקיד אחר או לחשוש מלמלא את היעוד שקבע לו אלוהים.
האם ירמיה קיבל ברצון את המשימה שאלוהים הטיל עליו?
תשובתו של ירמיה הנער כתובה בפסוק 6:
"…וָאֹמַר: אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה לֹא-יָדַעְתִּי דַּבֵּר, כִּי-נַעַר אָנֹכִי…"
תשובתו של ירמיה דומה לתשובתו של משה כאשר אלוהים ציווה עליו ללכת לדבר עם פרעה מלך מצרים.
באותה עת משה תירץ את חוסר רצונו בכך שהוא מגמגם ולא יצלח למשימת דיבור:
י. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה: בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי.". (שמות ד 10, ו 30).
אחים ואחיות יקרים:
כאשר אלוהים מקדיש אחד מילדיו לתפקיד כלשהו, הוא גם מעניק לאותו ילד את כל הכלים כדי להצליח במשימה.
בכל פעם שאלוהים ידרוש מאיתנו משימה, גם ייתן בחסדו את כל הכלים והיכולת להצליח (קור"א י 13)
כל מה שהילד של אלוהים זקוק זה: להאמין לאבא ולומר: הנני שלחני.
התפקיד שאלוהים מעניק לכל אחד מאיתנו תמיד ובהכרח יראה גדול ממידתנו.
הסיבה שלשמה אלוהים דורש מאיתנו לשרת אותו בתחום או בדרך גדולה מיכולתנו היא:
כי רק כך אנו ניכנע לפניו ונתחנן לעזרתו ונהיה תלויים לחלוטין בכוחו ומעורבותו.
רק כך ההצלחה תפאר את אלוהים, ולנו יהיה ברור שיד אלוהים עשתה זאת.
אם נידרש לעשות דבר על פי מידותינו – אנו עלולים אפילו לשכוח להתפלל ולעולם לא נתבגר מבחינה רוחנית. וכשנצליח במשימה – נתפאר בכוחנו ולא בכוחו של אלוהים.
למעשה, מה שאלוהים עשה לירמיה זה חלומו המיוחל של כל ירא אלוהים.
ידיעת רצון אלוהים עבורך, בכל הקשור למתנת שירות ותחום שירות, היא סיבה לשלווה וביטחון, ולא סיבה לדאגה, פחד, יאוש או תסכול. כאשר אני יודע בדיוק מהו תחום השירות שאלוהים יעד לי – כי אז אני מתמקד בעיקר, בטוח בשליחותי ובמעורבותו המוחלטת של אלוהים לברכני בכל מעשיי.
כאשר אנו פועלים על פי רצון אלוהים – אנו יודעים שאנו בדרך הברכה.
רבותי, מה שעשה אלוהים לירמיה הוא עושה לכל אחד מילדיו.
אומנם לא כולנו נקראנו להיות נביאים, אך אלוהים ייעד לכל אחד מאיתנו תפקיד לכבודו.
– לכל אחד מאיתנו מתנת שירות (אל הרומים יב 5-8, קור"א יב, אל האפסים ד)
– לכל אחד מילדיו העניק אלוהים את תכונות האופי שלו – פרי הרוח – גלטים ה 22-23.
– בכל אחד מילדיו השכין אלוהים את רוח קודשו כדי להעניק לנו כח וחכמה למלא את היעוד לו נקראנו (קור"א ג 16-17, אל האפסים א 13-14).
– וכמו שאלוהים ציפה מירמיה לממש את התוכנית שאלוהים ייעד לחייו, כך בדיוק אלוהים מצפה מכל אחד מילדיו הנושעים שיממש את תשועתו (אל הפיליפים ב 12).
האם אנו ממציאים תירוצים כדי להתחמק מהמשימה שאלוהים ייעד לנו?
האם מישהו מאיתנו מעונין לחזור על הטעות של יונה הנביא?
ב. אלוהים מעודד את ירמיהו ומסיר חששותיו (א 7-10)
ז. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: אַל-תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי, כִּי עַל-כָּל-אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר.
ח. אַל-תִּירָא מִפְּנֵיהֶם: כִּי-אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ, נְאֻם-יְהוָה.
ט. וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת-יָדוֹ וַיַּגַּע עַל-פִּי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ.
י. רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס, לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ.
חשוב להבין שהמילה נער בתנ"ך אינה מציינת תינוק או ילד בגיל 10.
– בספר בראשית יד 24, הלוחמים שהצטרפו לאברהם נגד קונפדרצית המלכים של כדר-לעומר, נקראים נערים.
– יצחק היה בסביבות גיל 30 + כשעלה עם אביו להר בארץ המוריה.
– בבראשית כד רבקה נקראת נערה, אך ידוע שהייתה בגיל שיכלה להינשא ליצחק.
– בספר מלכים-ב ה 2-5 הנערה הצעירה הייתה בגיל העשרה המתקדמים ככל הנראה, ובטח לא תינוקת.
באומרו 'נער', ירמיה מתכוון יותר לומר: אני חסר ניסיון. אין לי את המקצועיות הנדרשת מנביא שנועד לומר את דבר אלוהים לשליטים, לכלל העם ולגויים…ניתן לשער שירמיה בשנות העשרים המוקדמות של חייו כשאלוהים קרא לו לשירות.
אלוהים מבהיר לירמיה שלוש עובדות שיעזרו לו להתחזק ולמלא את רצון אלוהים.
שימו לב שמשפטי העידוד הללו נכונים לכל ילדי אלוהים.
1. ירמיה יפעל תחת סמכותו של אלוהים. הוא ילך לאן שאלוהים שולח אותו ויאמר את שאלוהים אומר לו לומר. כך, תירוצו של ירמיה לגבי חוסר נסיונו אינו רלוונטי. אלוהים יעניק לו את כל הניסיון הנחוץ…
2. אל לירמיה לפחד כי אלוהים עימו להצילו.
לירמיה היו את כל הסיבות לפחד, שהרי בני דורו לא יראו את אלוהים ולא היססו לפגוע ביראי אלוהים (יא 18-23, יב 6, כ 1-2, כו 11, לז 15-16, לח 4-6).
אך כמו שאלוהים הבטיח לירמיה להיות עימו ולא לפחד, כך הוא הבטיח לכל אחד מאיתנו: אלוהים לא נתן לנו רוח של פחד, אלא רוח של גבורה ואהבה וישוב הדעת (טימ"ב א 7). כמו כן, רוח הקודש אשר בנו, גדול יותר מזה אשר בעולם [השטן] (יוח"א ד 4)
3. אלוהים הטמיע לתוך ירמיה את המסר שעליו לומר לעמו ולגויים. הוא נגע על פיו ואמר לו שדברו כעת בפיו. החוויה האישית הזו שירמיה חווה, הייתה כנדבך לבטחונו.
דבר דומה עשה אלוהים ליחזקאל בפרק א.
אלוהים גם הבטיח לנו שרוח הקודש יעניק לנו את המילים הנכונות, כאשר נצטרך להעיד לפני מנהיגים ושליטים (מתי י' 16-20).
שלושת העובדות הנ"ל נועדו להשקיט את ליבו של ירמיה.
א. אלוהים יראה לירמיה לאן ללכת ויאמר לו מה עליו לומר
ב. אלוהים יגן על ירמיה בכל מצב
ג. אלוהים הטמיע לתוך מוחו של ירמיה את המסר לנמעניו
האם עידודו של אלוהים פעל בליבו של ירמיה?
אכן כך. הנער ירמיה ציית לאלוהים, וכאשר נדרש לשתוק, הוא אמר:
"…הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ, נְאֻם-יְהוָה; וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע." (כג 29)
בפסוק 10 אלוהים סיכם את תוכן המסר שעל ירמיהו לומר:
"…רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס, לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ…".
אלוהים פקד על ירמיהו להעביר לגויים וממלכות מסר של הרס ושיקום.
פרקים ב-מה: מסר לבני ישראל
פרקים מו-נא: מסר לגויים
מדוע להרוס?
כי הקיים זנח אותו, וכל הנמצא פועל לא לכבודו ולא על פי תוכניתו ולכן ראוי לזעמו.
את החדש אלוהים עתיד לברך, כי החדש יהיה נטוע בו וחי כדי לפארו.
מה שאינו מאלוהים ייעקר.
מה שמאלוהים – יחיה ויפאר את אלוהים.
ואכן, יהודה נכבשה על ידי הבבלים. ירושלים ובית המקדש נהרסו ובני יהודה נלקחו לגלות בבבל. יחד עם זאת ירמיה ניבא אודות חזרתם של הגולים ליהודה ואודות הברית החדשה שתהווה בסיס לברכה נצחית לכל יהודי וגוי (פרקים כט-לא).
ג. אלוהים מאשר את בחירת ירמיהו וקיום הבטחותיו באות ומופת (א 11-19)
יא. וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ? וָאֹמַר: מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה.
יב. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת. כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ.
יג. וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר: מָה אַתָּה רֹאֶה? וָאֹמַר: סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה.
יד. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי: מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה, עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.
טו. כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל-מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה, נְאֻם-יְהוָה; וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל-חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב, וְעַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה.
טז. וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם, עַל כָּל-רָעָתָם, אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי, וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם.
יז. וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ, וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ; אַל-תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם, פֶּן-אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם.
יח. וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם, לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת, עַל-כָּל-הָאָרֶץ: לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ, לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ.
יט. וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא-יוּכְלוּ לָךְ: כִּי-אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם-יְהוָה, לְהַצִּילֶךָ.
אלוהים ממשיך לעודד את ירמיה הצעיר וחסר הניסיון בשני אמצעי המחשה.
א. מקל השקד. (11-12)
שם עץ השקד, דומה לפועל שוקד.
כמו שפריחת השקד היא הראשונה בעונת החורף, כך אלוהים ער וראשון, ושוקד כל העת למלא את דברו והבטחותיו. ואומנם ירמיה גם זכה לראות במו עיניו את התגשמות הנבואות על העמים [ראה לא 28, מד 27].
ב. הסיר הנפוח. (13-16)
הכוונה לסיר אשר תוכנו מבעבע.
האדים העולים מן הבעבוע יחד עם הסיר נוטים דרומה, בגלל הרוח המטה אותו שבאה מצפון.
המשמעות: אויבי יהודה יבואו עליה מצד צפון.
נבואה זו התגשמה, לפחות חלקית, בפרק כה 8-9, בעת שצבא בבל ובני בריתה עלו על ירושלים. בבל אומנם שוכנת במזרח אך הצבאות עלו על הארץ מצד צפון (ד 6, ו 1, 22, י 22, יג 20, טו 12, טז 15, כג 8, כה 9, 26, לא 8, מו 24, מז 2, נ 3,9,41).
לאחר שאלוהים חיזק את בטחונו של ירמיה במילים ובאותות, הוא מצווה עליו להתחיל את השירות מיידית, ללא דיחוי (17-19).
אלוהים מצווה על ירמיה לאזור מותניו…
הביטוי הזה מופיע גם ב: שמות יב 11, מל"ב ד 29, ט 1, לוקס יב 35, פטר"א א 13, ובכל הפעמים מציין מהירות וזרירות.
ירמיה, אל תתמהמה, התחל במשימתך מיד!
יש חשיבות לציות זריז לאלוהים.
ישעיה הנביא בפרק סו 2 אומר, שאלוהים שוכן באלו הענווים, שבורי-הרוח וזריזים למלא את רצונו…["…אל עני ונכה-רוח וחרד על דברי"].
יחד עם העידוד באה גם האזהרה.
ירמיה, אל תחשוב שאתה עושה טובה לאלוהים.
עובדת אלוהים משתף אותך בפעולתו היא מעשה של חסד. לכן הוקר טובה ופעל מיד.
אם לא, דע לך שהעונש שאתה מנבא על העמים, יבוא גם עליך…
עשה כפי שצווית – כי אחרת אגרום לך לפחד מהם…
במילים פשוטות:
מצוות אלוהים אינה המלצה! היא ציווי במלוא משמעות המילה.
כמילת סיום להקדשתו, אלוהים אומר לירמיה כי הוא יהיה חזק יותר מכל אוייביו.
יח. וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם, לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת, עַל-כָּל-הָאָרֶץ: לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ, לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ.
יט. וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא-יוּכְלוּ לָךְ: כִּי-אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם-יְהוָה, לְהַצִּילֶךָ.
אנשי בבל הראשונים מרדו באלוהים וסרבו לפוץ בארץ כפי שציווה אלוהים. הם ניסו לעשות לעצמם שם בבניית העיר והחומה. ז"א, בנסיון לייצר לעצמם הגנה ורצון משלהם.
והנה אלוהים אומר לירמיה במילים אחרות, אך בביטויים שהוא אמור להבין מתוך הכתוב בתורה:
אם תציית לי, אני אעשה לך שם (ראה גם דברי ה' לאברהם בבראשית יב 2). ז"א, שמך יתקשר לשירות ראוי ומפאר את שמו של אלוהים.
סיכום ומסקנות:
1. אלוהים יודע כל אחד מאיתנו. הוא מכיר אותנו אישית וייעד כל אחד מאיתנו לשרת אותו בתפקיד שהוא בחר לנו.
ידיעת התכלית לשמה ברא אותי אלוהים מעניקה לי חירות, שלווה, בטחון ומאפשרת לי לקבוע עדיפויות ברורות בחיי. כעת מה שנותר לי, זה להתמקד במימוש תשועתי (פיליפים ב 12).
2. התפקיד שאלוהים מעניק לכל אחד מאיתנו תמיד ובהכרח יראה גדול ממידתנו.
זאת כדי שניכנע לפניו ונתחנן לעזרתו ונהיה תלויים לחלוטין בכוחו ומעורבותו.
רק כך ההצלחה תפאר את אלוהים ולנו יהיה ברור שיד אלוהים עשתה זאת. אז…לא לפחד ממשימות גדולות, אלא, לוודא שאלוהים הוא זה הקורא לך למשימה…זו הדרך לחוות את מלוא כוחו של אלוהים ולגדול באמונה.
3. אלוהים מסיר מאיתנו את כל התירוצים לסרב לו – כי:
אלוהים מעניק לנו את כל הכלים למלא בהצלחה את ייעודנו.
– רוח קודשו שוכן בגוף ילדיו הנאמנים.
– הוא עימנו לאורך כל הדרך ולעולם אינו נוטש את ילדיו.
– הוא מעניק לנו את המסר לומר את שעלינו לדבר.
– הוא מעניק לנו את מתנות השירות
– הוא מעניק לנו את תכונות האופי שלו
המסר שאלוהים העניק לירמיה, אינו שונה בהרבה מן המסר שהוא מוסר לכל אחד מאיתנו לומר לעולם: מסר הבשורה.
בני אדם חוטאים זקוקים נואשות לחסד אלוהים – לכפרת חטאים שאלוהים העניק במותו המכפר של המשיח ישוע, למען לא יחוו את זעמו.
המסר הזה חייב להיות כאש בעצמותינו כפי שהיה כאש בעצמותיו של ירמיה (קור"ב ה 11-15).