תהילים קכ"ג: עיננו נשואות לאלוהים

מזמור קכ"ג – מזמורי המעלות (120-134)

עיננו נשואות לאלוהים

כפי שציינתי בשיעורים הקודמים, ספר תהילים הינו ספר עם תכלית ונושא מרכזי ולא אוסף אקראי של מזמורים. ספר תהילים כולל נבואות משיחיות רבות וממקד את עיני המהלל במשיח – ישוע (לוקס כ"ד 25-27, 44-47).

חלק מהמזמורים הם אשכולות של נושא אחד (42-49). חלקם מהווים זוגות של שאלה ותשובה (109-110). גם כאן במזמורי המעלות, אנו עדים לאשכול של מזמורים שנועדו לתאר את התהליך הרוחני והפיזי שיעבור עם ישראל מאז החזרה מגלות בבל ועד לישועת ישראל והתחברותם הקדושה לשירות אלוהים בממלכת המשיח – מגלות למלכות. במילים פשוטות: מבט היסטורי ואסכטולוגי (נבואי, עתידי) של עם ישראל (ראה תקציר כל אחד ממזמורי המעלות בסוף השיעור).

הבה נשים לב לתהליך ההגיוני המוצג לנו בשלושת הפרקים הראשונים. במזמור ק"כ, המחבר זועק לאלוהים שיציל אותו מאויביו מחרחרי המלחמה, ויעזור לו לצאת מקרבם ולהימצא בקרב שוחרי שלום.

במזמור קכ"א, המחבר מבין שרק כוח אלוהי יוכל לוודא שהוא ועמו יוכלו להגשים את ייעודם, להגיע שלמים לבית אלוהים שבירושלים.

במזמור קכ"ב המחבר מציין את המטרה אליה נישאת נפשו – אל ירושלים.  לחזור למקור בו התחברו אלוהים עם בני אדם.

מהו הרעיון המרכזי של מזמור קכ"ג?

המחבר במצוקתו פונה לאלוהים בלבד לרחמים ועזרה.[1] דיי לו הבוז והסבל מאויביו, רק אלוהים יכול לגאול אותו מצרתו ולעשות צדק עם רודפיו.[2]

 מזמור תהילים פרק קכ"ג:

א  שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת-עֵינַי, הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם.
ב  הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל-יַד אֲדוֹנֵיהֶם, כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל-יַד גְּבִרְתָּהּ:
כֵּן עֵינֵינוּ אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ.
ג  חָנֵּנוּ יְהוָה חָנֵּנוּ, כִּי-רַב שָׂבַעְנוּ בוּז.
ד  רַבַּת שָׂבְעָה-לָּהּ נַפְשֵׁנו, הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים, הַבּוּז לגאיונים (לִגְאֵי יוֹנִים).

 

חלוקת הפרק

א. עיניים נשואות לאלוהים (פ. 1)

ב. כנועים לרצון אלוהים (פ. 2)

ג. זוכים להגנה מאלוהים (פ. 3-4)

 

ביאור המזמור

א. עיניים נשואות לאלוהים (פ. 1)

 א  שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת-עֵינַי, הַיֹּשְׁבִי[3] בַּשָּׁמָיִם.

כאמור, מזמורים 120-134 מהווים אשכול אחד שכותרתו: מגלות למלכות.

המזמורים מתארים את האירועים המרכזיים בחיי עם ישראל מאז יצאו מגלות בבל ועד שישרתו את מושיעם וגואלם ישוע המשיח במלכות המשיח באחרית הימים. לפיכך קיים קשר נושאי והמשכי בין הפרקים באותו האשכול.

 

במזמור 121 המחבר מציין שהעזרה לה העם זקוק היא מאלוהים בלבד, ולכן עיני העם הם לעבר הרי ציון, כי שם יושב אלוהים. המילים דומות לדברי ישעיה הנביא בפרק נ"ב, שם ההקשר דומה ומלמד שישועת ישראל והעולם היא מאלוהים בלבד.

 

וכאן במזמור הנוכחי, המחבר מוכיח את רצינותו לדבריו הקודמים ונאמנותו לאלוהים.

צרותיו של המחבר גדולות מכפי יכולתו להתמודד עמן בעצמו.

המחבר מבין היטב שהאויבים והכוחות העומדים מולו גדולים ממנו וביכולתם להביסו ולהסירו מארץ החיים. מסיבה זו המחבר מבין שרק אלוהים יכול לעזור לו. 

הקביעה הזו שרירה וקיימת לאורך כל שנות קיום עם ישראל. השטן משתמש בכל כלי בעולם כדי להשמיד את עם ישראל או למנוע מהם לקיים את ייעודם.

העובדה הזו נכונה גם בנוגע לכלל ילדי אלוהים הנושעים בגוף המשיח. השטן פועל בכל הכלים שברשותו כדי שניכנע לקושי ונבחר בפתרונות שאינם מאלוהים, בין אם בנטישה מהאמונה או בדרכים קיצוניות אחרות (למשל, התאבדות). כך השטן מנסה להרוס את עדותינו ולפגוע בתוכניתו של אלוהים לחיינו ובכלל.

מכיוון שאויבינו הינם שררות וכוחות רוחניים, עלינו ללבוש את כל כלי נשק אלוהים כדי לעמוד מולם ולנצח. (אל האפסים ו' 10-18).

מסיבה זו בדיוק המחבר פונה לעזרת אלוהים ולא מסתמך על כוחו הפיזי של עם ישראל.

 

המבט אל השמיים מבטא את עומק אמונתו של המחבר באלוהים.

א. אמונתו שונה מזו של אויביו עובדי האלילים.

עובדי האלילים מייצרים את אליליהם מחומר ארצי פרי מעשי ידיהם. אלילי העמים הם פסלים המונחים בבתיהם ולהם הם משתחווים (ישעיה מ"ד).

לעומתם, כאשר המחבר מתאר את אלוהים במילים: "יושבי בשמים", הוא מתייחס לאלוהים שהיה מתמיד, אשר ברא את כל אשר ביקום, וכל הארץ אינה גדולה מספיק להכיל אותו (ישעיה ס"ו 1). "כֹּה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הַשָּׁמַ֣יִם כִּסְאִ֔י וְהָאָ֖רֶץ הֲדֹ֣ם רַגְלָ֑י אֵי־זֶ֥ה בַ֙יִת֙ אֲשֶׁ֣ר תִּבְנוּ־לִ֔י וְאֵי־זֶ֥ה מָק֖וֹם מְנוּחָתִֽי?"

ב. כאשר אדם טוען שעזרו מהשמיים – כולם מבינים שמדובר באמונה באלוהים היושב בשמים. שומעיו מבינים שהמחבר מאמין באחד שעיניו אינן רואות. (אל העברים י"א 1-6).

משמעות המשפט זה שהמחבר בוטח בהבטחה ובמילה הכתובה בכתבי הקודש, על פני דבר מוחשי העומד לנגד עיניו.

לפיכך, המחבר מלמדנו – שהאמונה באלוהים והבטחותיו, מוחשית בחייו יותר מהמציאות שעיניו רואות. תחינותיו מופנות לבורא עולם ולא לברואים.

אלוהים יכול לפתור את כל הבעיות שלנו בעולם הזה.

 

המחבר מציין שהוא נושא את עיניו לעבר אלוהים.

המחבר יכול היה לומר: אני מביט לעבר אלוהים, אך בחר במילה "נשאתי".

הכוונה ללמדנו שההתמקדות באלוהים אינה דבר קל, אלא דבר קשה, כבד, הדורש מאמץ.

כל אשר בעולם מתנגד להתמקדות באלוהים. מסיבה זו נדרש מאמץ לשאת את העיניים ולייצבן ממוקדות באלוהים.

 

ראו את הדוגמא בחייו של פטרוס (ההליכה על המים – מתי י"ד 22-31). מה הבעיה להתמקד רק בישוע? והנה, הלחצים והצרות האופפות את חיינו מושכים את תשומת ליבנו וגורמים לנו להסיט עינינו מאלוהים. לעיתים הצרה בחיינו גורמת לנו להרגיש שאנו טובעים בצרה ואין מוצא.

לכן, עלינו להעמיד את העיניים רק באלוהים ולא בשום גורם אחר, זה מאמץ רב, ולכן המילה "נשאתי" מתאימה יותר מאשר – הבטתי, הסתכלתי.

 

יישום:

–         האם קיומו של אלוהים מוחשי לי כאילו אני רואה אותו במו עיני?

–         האם הבטחותיו ודברו של אלוהים בכתבי הקודש מוחשיים בחיי כאילו היו חוזה כתוב בידי?

–         האם קיומו של אלוהים ואמת דברו עדיפים לי על פני כל הבטחה או מילה מפי אדם?

–         האם אני מאמין שאלוהים מסוגל לפתור כל קושי בחיי?

–         מה אני עושה כדי לקבע את עיני באלוהים?

נא לזכור: מכיוון שאויבינו חזק מאיתנו ובנוסף לו גם בשרנו בוגד בנו, אנו חייבים ללבוש את כל כלי הנשק של אלוהים על מנת לשאת באופן מתמשך את עינינו אל אלוהים. על מנת לחיות בקדושה ולהתרחק מן החטא על כל צורותיו.

הצעה: תפילה, לימוד שיטתי של דבר אלוהים, ציות והתחברות משיחית בוגרת.

 

ב. כנועים לרצון אלוהים (פ. 2)

ב  הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל-יַד אֲדוֹנֵיהֶם, כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל-יַד גְּבִרְתָּהּ:
כֵּן עֵינֵינוּ אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ.

בפסוק 1 המחבר מציין את בלעדיותו של אלוהים בחייו. המחבר מאמין באלוהים וממקד את עיניו, בכל כוחו רק באלוהים.

בפסוק 2 המחבר מבהיר את סמכותו של אלוהים בחייו, ויחד עם זאת, המחבר מבהיר את כניעתו ותלותו המוחלטת ביהוה.

המחבר אומר: עיני אל אלוהים כמו שעבד ושפחה מביטים אל יד אדוניהם.

 

עבד:

רובנו לא ראינו בחיינו עבד, או שפחה. ברוב המדינות בעולם, אחזקת אדם בתנאי עבדות היא עבירה על החוק – תודה לאל.

אך בשנת 1969, כשנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, ראיתי עבד.

זה היה כאשר הלכתי עם אבי לעיר העתיקה בירושלים דרך שער שכם.

לפנינו הלך שיח' ערבי אמיד ואחריו פסע גבר סודני גבוה. הסודני הלך עם ראש שפוף ועיניו כל העת היו ממוקדות ברגליו ואצבעותיו של השיח', האדון שלו, האדם שקנה את חייו.

למרות שהייתי ילד קטן, בן 7, המחזה היה מוזר. יתכן שזה היה בגלל שבחיי לא ראיתי לפני כן אדם שחור כה גבוה, אך ההליכה השפופה והכנועה של אותו סודני, ומבטו השפל והעלוב, נחרטו בזיכרוני מאז.

שאלתי את אבי?

מה זה?

והתשובה של אבי הייתה: הסודני הוא העבד של השיח'.

 

בתקופה הקדומה, אדם הפך לעבד במקרים הבאים: נפילה בשבי, אי יכולת החזר חוב, או נולד לשפחה.

ומשהפך אדם לעבד, הוא נהיה רכושו של אדונו.

לעבד אין זכויות. לעבד עומדת החובה לעשות את רצון אדונו ותו לו.

לעבד אין תוכניות אישיות.

התוכנית היחידה העומדת עבור העבד זה לאמץ את התוכנית של אדונו.

להיות עבד, משמע, לבטל את עצמך לחלוטין בכל תחום, ולאמץ את רצונו של אדונך בכל תחום בחיים שלך.

מי שחושב שקל או פשוט להיות עבד, אינו מבין מה נדרש באמת מעבד.

הברכה הגדולה ביותר שעבד יכול היה לשאוף לה, זה שיהיה לו בוס אנושי, רחמן, נושע.

 

ומי הבוס שלנו?

האדון ישוע, מלך המלכים ואדון הבריאה.

 

ואיזו דוגמא לציות וכניעה העניק לנו האדון שלנו?

1. האדון ישוע המשיח, הוא עבד-יהוה כפי שישעיה הנביא מתאר אותו בפרקים נ"ב-נ"ג.
2. האדון ישוע בעצמו אמר שאינו עושה דבר מעצמו אלא רק את מה שאביו מראה לו (יוחנן ה 19).
3. האדון ישוע מציית לרצון אביו עד מוות, עד מוות בצלב (אל הפיליפים ב' 5-11).

 

ומה הייתה התכלית של הציות של האדון ישוע?

–         גאולת ילדי אלוהים מזעם אלוהים המיועד לחוטאים. הצדקת חוטאים שחוזרים בתשובה.

–         החזרת ילדי אלוהים לנוכחות אלוהים לנצח נצחים, לשירות קדוש וטהור,  כדי שנממש את היעוד שלשמו נבראנו.

 לאור הדוגמא והמופת של האדון ישוע המשיח, ולאור רחמי אלוהים, הבהיר לנו שאול השליח באיגרת אל הרומים פרק י"ב 1-2, שהדבר הראוי ביותר לנו לעשות זה:

"…תמסרו את גופכם קורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים. כך תעבדוהו עבודה שבלב. ואל תידמו לעולם הזה, כי אם השתנו על ידי התחדשות הדעת כדי שתבחינו מהו רצון אלוהים, מהו הטוב והרצוי והמושלם בעיניו."

 

ומדוע כדאי ששאיפת חיינו תהיה להיות עבדים ליהוה?

כי בפועל כל בני האדם עבדים, בין אם לשטן או לאלוהים.

מי שאינו עבד ליהוה, ידע לו שהוא עבד לשטן. והשטן הוא בוס שמשתמש בחיים של עבדיו כדי להילחם נגד תוכנית אלוהים ולהציל את עורו. עבדי השטן יבלו עימו באגם האש לנצח נצחים.

מי שהוא עבד יהוה, יודע שאלוהים מכנה את עבדיו – ילדים שלי, ומעניק להם חיי נצח במחיר חיי בנו אהובו ויחידו, המשיח ישוע. עבדי יהוה שותפי נחלתו (אל הרומים ח' 15, ראשונה ליוחנן ב-ד).

 

יישום:

עבד של מי אתה?

הבה נאמץ את הדוגמא של האדון ישוע.

איך אנו מיישמים את פסוק 2 בחיינו?

–         אנו קוראים בדבר אלוהים בעיון רב ומעניקים לדבר אלוהים את הסמכות על חיינו.

–         אנו מתפללים כדי שנבין היטב את הכתוב וניישם (ציות) את הלקחים בחיינו.

–         אנו חיים בקדושה וטוהר כי זהו "השקט הרוחני" שדרכו אנו יכולים לשמוע את תשובתו של אלוהים.

–         אנו מעניקים לאלוהים את הכבוד והפאר בכל הצלחה ובכל תחום.

 

עד מתי עלינו למקד את עינינו על אלוהים?

עד שיחננו!

א. בהקשר של הפרק, הכוונה עד שאלוהים יסיר מעל עם ישראל את אויביו.

ומתי זה יקרה?

כאשר ימלוך אלוהים על העולם מציון, ויסיר כל רע וסוטה המסיט את עמו הנושעים מלקיים את מלוא רצון אלוהים בחייהם.

ב. בנוגע לנו הנושעים היום: עד שיחננו משמע: עד שנלבש את גופנו החדש שאינו מושפע יותר מהחטא ותוצאותיו. אז נשרת את האדון בשלמות, קדושה וטוהר. זה יקרה במות הנושע או בהילקחות גוף המשיח אל האדון ישוע.

 

אז… נמשיך להביט על אלוהים כי אין אחר מלבדו, ריבון, נאמן ואוהב.

 

ג. זוכים להגנה מאלוהים (פ. 3-4)

ג  חָנֵּנוּ יְהוָה חָנֵּנוּ, כִּי-רַב שָׂבַעְנוּ בוּז.
ד  רַבַּת שָׂבְעָה-לָּהּ נַפְשֵׁנו, הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים, הַבּוּז לגאיונים (לִגְאֵי יוֹנִים).

 

לאחר שהמחבר מנחנו לשאת עינינו לאלוהים ולהיכנע לו, כעת הוא מציג את הפרי המבורך בחיים שכאלו – הגנה שלמה מאלוהים.

המחבר חוזר על המילה "חננו" וכך כפל המילים מדגיש את הצרה בה הוא והעם נמצאים.

התחינה לרחמים והצלה מאלוהים באים בגלל לחץ האויבים המסכן את קיומו של עם ישראל.

כפל המילים מרמז שהמחבר דואג או מבין שאם רחמי אלוהים ועזרתו לא יגיעו מיד, ספק אם העם יעמוד בלחץ האויבים.

הכוונה בבקשה "חננו" (מתוך ההקשר של אשכול המזמורים) היא שאלוהים יסיר את האיום והלחץ מן האויבים ויביאנו (עם ישראל) לנקודה בה העם ממלא את ייעודו – כוהנים בממלכת אלוהים (שמות י"ט 5-6).

בפסוק 4 המחבר מבהיר שאין מדובר בלחץ חד פעמי של האויבים, אלא מצב תמידי בו כלל העם נמצאים בו.

בגלל הלחץ והרדיפה המתמשכים לאורך דורות, זועק המחבר ואומר: דיי, שבענו מהבוז והצרות.

הגיעה זמן ישועה!

מה בדיוק עשו אויבי אלוהים לבחירי אלוהים?

1. בוז, לעג.

הבוז והלעג נובע בעיקר מהגויים הלועגים ובזים לעולי הרגל. עצם העובדה שבני ישראל נמצאים בגלות בגלל תבוסה לאויבים, מהווה הוכחה בעיני הגויים עובדי האלילים, שיהוה חלש יותר מאליליהם.

ולכן, האויבים עובדי האלילים לעגו ובזו ליהוה וליראיו המתמידים להאמין בו.

 

2. שאננות:

חטא נוסף בו חטאו הגויים עובדי האלילים הינו השאננות שלהם כלפי מצבם העגום של בני ישראל, יראי יהוה.

אנו פוגשים את אותה אשמה בספר זכריה פרק א 15: "…וקצף גדול אני קוצף על הגויים השאננים, אשר אני קצפתי מעט, והמה עזרו לרעה."

ההקשר הוא שהגויים לא הוטרדו מן העובדה שבית אלוהים חרב, ועם בחירתו לחוץ על ידי אויבים מסביב, ואינו מצליח למלא עדיין את תפקידו.

המשמעות היא שתוכנית אלוהים עבור עם ישראל אינה רק מחייבת את עם ישראל אלא גם את כלל עמי העולם. כלל עמי העולם חייבים לדרוש ולדחוף ולעודד את עם ישראל להגשים את ייעודו.

כל עם עתיד להישאל על ידי אלוהים: מה עשית כדי לעזור לעם ישראל להגשים את ייעודו? (העיקרון נלקח מהכתוב בבשורת מתי כ"ה 31-46: משל משפט העמים).

כלל עמי העולם נמצאים על הכוונת של אלוהים אם הם מסירים עיניהם מירושלים ומעם ישראל (בבת עיניו של אלוהים – זכריה ב'). אין זה בגלל שדמו של היהודי כחול יותר, לא! חס וחלילה, אלא שכל אדם בכל אומה וכל האומות חייבים לפעול להגשמת תוכניתו של אלוהים עבור בני האדם בעולם.

חלק מהתוכנית של אלוהים היא: בית אלוהים בנוי בירושלים ועם ישראל יושב בארצו ומשרת את אלוהים ככוהנים לשאר העמים (שמות י"ט 5-6, יחזקאל ל"ז, מ'-מ"ח).

מכאן, ניטראליות או חוסר איכפתיות בכל הקשור לעם ישראל ולירושלים, כמוהם כהתנגדות לאלוהים והצטרפות לאויביו.

אלוהים מזהיר שקצף זעמו עתיד לבוא גם על השאננים.

אלוהים מחויב להגן על בחיריו בעם ישראל למען שמו (יחזקאל ל"ו 22).

רחמיו וחסדיו של ה' ליראיו מתבטאים בקיום כל הבטחותיו לעמו ולבחיריו מכלל העמים, גויים ויהודים כאחד.

 

3. גאווה אכזרית:לגאיונים (לִגְאֵי יוֹנִים).

גאיון ממקור גאה, כמו אביון מן אבה, עליון מן עלה.

מכאן: גאי, סמיכות מן גאים

ויונים פרושו: המענים, המדכאים, כמו: "העיר היונה" (צפניה ג' 1).

לפיכך, המחבר זועק לאלוהים ומתחנן לעזרה מאויבים גאים המתאכזרים אל יראי אלוהים מעם ישראל.

(ישנם פרשנים המייחסים את הבוז והרדיפה לעשירים בעם שהתעלמו מנזקקים, ניצלו אותם ואף בזו להם. ראה עמוס ו' 1).

 

יישום:

רדיפה ובוז כלפינו לא צריכים להפתיע אותנו או לערער את אמונתנו.

אדרבה, זיכרו מה אומר דבר ה': כל החיים בחסידות יירדפו (טימ"ב ג' 12)

כל עוד אנו הולכים עם האדון, אנו גורמים לסובבים אותנו להרגיש חוטאים וחסרים. הרדיפה שלהם אותנו נועדה להפסיק את הגירוי המזכיר להם את חטאם. כאשר אנו הולכים נגד הזרם, זה גורם לחיכוך ומכאן תגובת אויבי הבשורה נגדנו.[4]

אוי לנו אם ניכנע לרודפים אותנו על שם האדון. דווקא אם נמשיך, נחווה ונתנסה במלוא כוחו של אלוהים לצדנו. עלינו לזכור, אלוהים אינו מכנה עצמו "אבא" סתם כך. שמותיו של אלוהים מציינים את תכונותיו, וכאב נאמן הוא חונן ומגן על ילדיו. אלוהים יגשים את שהבטיח לנו – גוף חדש נטול חטא והשפעותיו כדי שנמלוך עימו ונפאר את שמו (ראה שמות י"ד 14, איכה ג' 25, אל הרומים ח' 15, ראשונה ליוחנן ד' 4, התגלות כב)

מה כן נוכל לעשות?

בדיוק כמו המחבר של המזמור: להתפלל ולזעוק לאלוהים. למקד עינינו בו עד שיחננו.

והוא יחנן.

נקודה נוספת: הבה נלמד לעשות את הנכון. מכיוון שאלוהים מיעד תפקיד לכל איבר בגופו, בקהילה, אז נעודד כל אדם להגשים את הייעוד שאלוהים קבע לו. הבה לא נהיה כמו השאננים, אלא כמו המתלהבים ומעודדים איש את רעהו לממש את תשועתו (אל הפיליפים ב' 12, אל האפסים ד' 12-16).

 

לסיכום:

1. דוד המלך הבין היטב שכל כוחות הרשע פועלים כדי למנוע מעם ישראל למלא את יעוד אלוהים עבורם. לפיכך, דוד ידע שרק בכוח אלוהים וברחמי אלוהים יוכל העם לעמוד נגד אויביו ולהגשים את ייעודו.

מסיבה זו דוד מנחה את בני עמו – שאו עיניים לה'.

האם עיניך נשואות לישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים?

 2. האם אתה עבד אדוני?

עבד ה' נכנע לכתוב ומציית באהבה ואמונה.  האם זה אתה?

עבד ה' קורא את דבר אדוני ומיישם את הכתוב באמונה ואהבה. האם זה אתה?

עבד יהוה מתרחק מן הרע על כל צורותיו. האם זה אתה?

עבד ה' נמצא בהתחברות משיחית בריאה. האם שם אתה נמצא?

 3. אלוהים כאבא טוב שומע לתחינותינו ומגן עלינו מאויבי הבשורה.

אם אתה רוצה שאלוהים ישמע לתחינותיך וילחם עבורך, עליך קודם כל לקרא בשם ישוע לכפרת חטאים. אין דרך עוקפת כדי להיכנס למשפחת אלוהים, אלא בדמו המכפר של האדון ישוע. אלוהים אינו מאכזב.