תהילים ל"ד - ישוע המשיח

מזמור ל"ד

נתחיל בקריאה של כל המזמור (שימו לב שאחרי הכותרת [החל מפסוק 2] כל פסוק מתחיל באות לפי סדר האלף־בית [חוץ מ-"וָו"]):

1 לְדָוִד, בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ, וַיְגָרֲשֵׁהוּ, וַיֵּלַךְ.

2       אֲבָרֲכָה אֶת יהוה בְּכָל עֵת; תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי.
3       בַּיהוה תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי; יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ.
4       גַּדְּלוּ לַיהוה אִתִּי, וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו.

5       דָּרַשְׁתִּי אֶת יהוה וְעָנָנִי, וּמִכָּל מְגוּרוֹתַי הִצִּילָנִי.
6       הִבִּיטוּ אֵלָיו וְנָהָרוּ, וּפְנֵיהֶם אַל יֶחְפָּרוּ.
7       זֶה עָנִי קָרָא וַיהוה שָׁמֵעַ, וּמִכָּל צָרוֹתָיו הוֹשִׁיעוֹ.
8       חֹנֶה מַלְאַךְ־יהוה סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם.
9       טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יהוה; אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ.

10 יְראוּ אֶת יהוה, קְדֹשָׁיו, כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו.
11 כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ, וְדֹרְשֵׁי יהוה לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב.

12     לְכוּ, בָנִים, שִׁמְעוּ לִי. יִרְאַת יהוה אֲלַמֶּדְכֶם׃
13     מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב?
14     נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה;
15     סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

16     עֵינֵי יהוה אֶל צַדִּיקִים; וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם.
17     פְּנֵי יהוה בְּעֹשֵׂי רָע, לְהַכְרִית מֵאֶרֶץ זִכְרָם.
18     צָעֲקוּ, ויהוה שָׁמֵעַ, וּמִכָּל צָרוֹתָם הִצִּילָם.

19     קָרוֹב יהוה לְנִשְׁבְּרֵי־לֵב, וְאֶת דַּכְּאֵי־רוּחַ יוֹשִׁיעַ.
20     רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק, וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ יהוה.
21     שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו; אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה.

22 תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה; וְשֹׂנְאֵי צַדִּיק יֶאְשָׁמוּ.

23 פּוֹדֶה יהוה נֶפֶשׁ עֲבָדָיו; וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כָּל הַחֹסִים בּוֹ.

הפתיח:

1 לְדָוִד, בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ, וַיְגָרֲשֵׁהוּ, וַיֵּלַךְ.

? "בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ." — על מה המשורר מדבר כאן? מי זוכר את המקרה הזה?

הסיפור כתוב לנו בשמואל־א פרק כא: שאול המלך רודף את דויד על־מנת להרוג אותו. דויד יכול לחשוב רק על מקום אחד ששם יהיה בטוח. — מי זוכר איזה מקום?

אצל האויבים — בארץ הפלשטים (שמואל־א כא 11):

וַיָּקָם דָּוִד, וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל, וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת.

? איזו אישיות מפורסמת בסיפור של דויד היתה מגת? — גָּלְיָת. — אז אולי זה לא היה רעיון כל־כך חכם בשביל דויד להגיע דווקא לעיר הזו.

וכצפוי — כשדויד עמד לפני אכיש, יועציו של המלך זיהו אותו ואמרו:

הֲלוֹא זֶה דָוִד, מֶלֶךְ הָאָרֶץ? הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר: "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתוֹ"?

אפילו את השיר ידעו בעל־פה!

דויד שמע אותם לוחשים ונבהל: "אוי ואבוי! לא האמנתי שאני כל־כך מפורסם. — איזו טעות עשיתי לבוא לפה! עוד שנייה והחברה' האלה יהרגו אותי. — מה אני אעשה?!" [ מישהו יכול לסיים את העלילה? ]

? אז למה בשמואל־א המלך נקרא "אָכִישׁ" ובמזמור שלנו כתוב "אֲבִימֶלֶךְ"?

כנראה "אֲבִימֶלֶךְ" הוא שם כללי לכל מלכי הפלשטים (ברא' כ, כא, כו), כמו "פרעה" לכל מלכי מצריים (קאסוטו).

? מה אתם חושבים? כשדויד הביט למוות בעיניים, שם בעירו של גָּלְיָת, מוקף באלפי אויבים — האם הוא התפלל?

בטוח שכן. (כך אומר לנו גם פסוק 7.) נסיבות שכאלה גורמות אפילו ללא־מאמינים להתפלל. ישנם הרבה סיפורים של חיילים שהתפללו כשהיו תחת אש, ושנתנו הבטחות לאלוהים אם הוא רק יציל אותם. ואחר־כך — אחרי שיצאו מן התופת בשלום וחזרו לחיי האזרחות ולשגרה — שכחו גם את ההבטחות וגם את אלוהים.

■ לכן המשך המזמור מהווה עבורינו דוגמה:

דויד ניצָל ממוות בטוח. הסכנה כבר לא רובצת מעל ראשו — אך הוא אינו שוכך מה שאלוהים עשה עבורו. לִבו מלא בהודייה:

ההודייה:

2 אֲבָרֲכָה אֶת יהוה בְּכָל עֵת; תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי.

דויד אומר: "אני תמיד מברך את אלוהים — כשטוב לי וכשרע לי. אני תמיד מהלל אותו, כי גם הצרה הקשה ביותר לא תוכל לקחת ממני את בטחון הישועה. — נכון שכרגע אני פליט, אבל אזרחותי היא בשמים (פיל' ג 20)."

■ אני מתפלל שאלוהים יתן לי (ולכולנו) את היכולת הזאת: להודות תמיד — להלל את אלוהים בכל מצב.

3 בַּיהוה תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי; יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ.

כאן מתוארים הלל והודייה "מְדָבְּקים". דויד מהלל את אלוהים בציבור. כשהוא מתברך, הוא לא שומר את הברכה לעצמו. הוא מספר לאחרים על נאמנותו ועל חסדו של אלוהים, ושומעיו מתעודדים ושמחים יחד אתו.

שימו לב מי הם השמחים: "יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ." כשדויד מהלל את אלוהים על הצלתו ועל חסדו, זה לא נוגע ללב של הגאוותנים, המסודרים והשְׂבֵעִים. מי ששמח יחד אתו הם הענווים.

? הידעתם שהתנ"ך לא תמיד מבדיל בין עניו לעני? — העני הוא עניו והעניו הוא עני. אדם עניו יודע שבעיני אלוהים הוא עני, בלי קשר לגודל חשבון הבנק שלו.

ואלה — הענווים — אלה שיודעים שהם לא הכי חזקים, לא הכי יפים, לא הכי מצליחים, לא הכי אטרקטיבים בעיני העולם — הם מגיבים לתהילה של דויד — הם מגיבים ושמחים כשהם שומעים איזה חסד עשה אתו אלוהים:

4 גַּדְּלוּ לַיהוה אִתִּי, וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו.

? כשאנחנו חיים את האמונה המשיחית שלנו בפועל — כשאנחנו משתדלים להוות עדות — מה המטרה? מה זה אמור לגרום?

חיקוי (במובן החיובי של המילה). — אנחנו מקווים שאנשים ייראו שהדרך שלנו טובה, ושגם הם ירצו ללכת אחרי ישוע.

כך בדיוק עושה דויד בתחום ההלל והודייה. הוא אומר לסובבים אותו: "גַּדְּלוּ לַיהוה אִתִּי! עשו כמוני! נְרוֹמְמָה שְׁמוֹ ביחד!"

■ זוהי עוד תפילה יומיומית שעל כולנו להתפלל: "אלוהים, עזור לי היום שעדותי תהיה טהורה, אמינה, מהווה דוגמה לחיקוי."

להיות ילד של ישוע, זה מחייב. הלוואי שכולנו נוכל להגיד כמו שאול השליח לפיליפים: "אַחַי, הִתְנַהֲגוּ כָּמוֹנִי" (פיל' ג 17).

העדות:

כעת דויד מעיד על התערבות אלוהים לטובתו ולהצלתו — התערבות כתשובה לתפילה:

5 דָּרַשְׁתִּי אֶת יהוה וְעָנָנִי, וּמִכָּל מְגוּרוֹתַי הִצִּילָנִי.

? מה זה "מְגוּרוֹת"? — פחדים.

אלוהים מסוגל להציל אותנו משניהם …

מהדברים שגורמים לנו לפחד — מהבעיות והמצבים שפשוט גדולים עלינו, שאין לנו כוח ויכולת להתמודד אתם — מהנסיבות שמשאירות אותנו חסרי־אונים;
ואלוהים מסוגל להציל אותנו מהפחד עצמו — מהפחד שתוקף אותנו בלי סיבה הגיונית — מהפחד שהופך כל יתוש לפיל … או לאריה טורף — מהפחד שרוצה לשתק אותנו — שרוצה לגרום לנו שלא נתָפְקד, שלא נצא מהבית ואף לא מהמיטה (מכירים את הפחד הזה?) — הפחד שרוצה לגרום לנו להתרכז רק בעצמנו ולא להרים את עינינו לישוע. — "מִכָּל מְגוּרוֹתַי הִצִּילָנִי."

6 פסוק 6 מתחבר לסוף פסוק 3: המשורר ממשיך כעת לדבר על הענווים:

הִבִּיטוּ אֵלָיו וְנָהָרוּ, וּפְנֵיהֶם אַל יֶחְפָּרוּ.

? מי הביט לאלוהים המושיע?
▪ הענווים,
▪ אלה שהבינו שהם זקוקים לעזרה ולהצלה,
▪ אלה שהבינו שהם חוטאים אבודים שזקוקים לחסד אלוהים.

? הם "הִבִּיטוּ אֵלָיו וְנָהָרוּ." — מה זה? — זה מה שקרה למֹשה כשהוא הביט באלוהים בהר סיני: פניו זהרו. הם שיקפו קצת מכבודו של אלוהים.

אני לא יודע אם שמתם פעם לב לפנים של האנשים שסובבים אתכם. כשהם חושבים שהם לבד — כשהם לא עונדים…
את חיוך הפלסטיק,
או את צחוק השמָחוֹת,
או את מסכָת האדיבות,
או את פני ה"אצלי־הכל־בסדר",
שמתם לב כמה אנשים נראים…
או כועסים,
או עצובים,
או מותשים,
או אפילו מופרעים ממש?

"הִבִּיטוּ אֵלָיו וְנָהָרוּ." — כשיש לנו את שלום המשיח, והוא מציל ומשחרר אותנו מן הפחד — זה אמור אפילו להתבטא בהבעת הפנים שלנו. מי שקיבל שלום, מקרין שלום. כך לפחות זה אמור להיות.

■ שאלוהים יתן לנו חסד, כי הרי גם זה חלק מהעדות שלנו.

? "וּפְנֵיהֶם אַל יֶחְפָּרוּ." — עוד מילה שאנחנו לא רגילים אליה:

▪ החצי הראשון של הפסוק מביע אמת מסויימת בצורה חיובית: "פניהם יזהרו";
▪ החצי השני אומר אותו הדבר בצורה השלילית: "פניהם לא יהיו חשוכים" (ישעיהו כד 23) או "פניהים לא יהיו מבויישים" (תהל' לה 4).

7 זֶה עָנִי קָרָא וַיהוה שָׁמֵעַ, וּמִכָּל צָרוֹתָיו הוֹשִׁיעוֹ.

דויד קורא לעצמו "עָנִי". — כשהוא עמד לפני המלך אכיש, הוא מצא את עצמו ללא שום אמצעי הגנה:
▪ אדם ללא זכויות,
▪ אדם שבקשתו למקלט מדיני בארץ זרה נדחתה בזה הרגע,
▪ אדם שזוהה על־ידי השלטונות כאוייב,
▪ אדם לבד.

והנה העדות שהוא מוסר לנו: "במצב חסר התקווה הזה, אני התפללתי — זעקתי לאלוהים — והוא שמע והציל אותי."

שימו לב: לא מדובר באדם שזועק לאלוהים מתוך צרות שאליהם נקלע בגלל חטא, כי הרי כתוב במשלי טו 8: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת יהוה" — אבל "תְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ."

■ כשאנחנו "עניים" באמת…

▪ כשמנצלים אותנו בגלל שאנחנו חסרי הגנה,
▪ כשמדכאים אותנו בגלל שאנחנו חסרי זכויות,
▪ כשרומסים אותנו בגלל שאנחנו חלשים,

…במצב עגום שכזה יש לנו הבטחה ש-ה' שומע.

דויד גם מעיד שבעקבות תפילתו, אלוהים הציל אותו "מִכָּל צָרוֹתָיו".

כאן אי־אפשר לתת הבטחה גורפת שזה תמיד ייקרה לכולם. הרי יש לא מעט מקרים בעולם שבהם מאמינים עוברים צרות קשות בגלל אמונתם — ואין ספק שהם זועקים להצלה — אבל אלוהים מחליט להאריך את הסבל — ולפעמים הוא אף מחליט "להושיע" אותם על־ידי הלקיחה אליו לשמיים, דרך המוות.

■ אני רק יכול להעיד מתוך נסיון אישי: בכל פעם שהייתי במצב של "עוני" כמו דויד…

▪ כשמצאתי את עצמי מנוצל בגלל שהייתי חסר הגנה,
▪ כשמצאצי את עצמי מדוכא בגלל שהייתי חלש,
▪ כשמצאתי את עצמי חסר־אונים ובלי יכולת לעזור לעצמי,

…בכל פעם שזעקתי לאלוהים לעזרה מתוך מצב של "עוני" מהסוג הזה — הוא כן ענה, והוא כן הציל אותנו מכל צרותינו.

אז אני מעודד אתכם להמשיך להתפלל. ה' שומע.

תאור של המושיע

8 חֹנֶה מַלְאַךְ־יהוה סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם.

? מי זה "מַלְאַךְ־יהוה"? — הוא ההוויה באלוהים האחד שבני אדם יכולים לראות מבלי למות (ברא' יח; טז 10; שופטים ו; ב 1 ועוד). הוא ישוע המשיח.

תראו איזה בטחון! הוא — אלוהים עצמו — "חֹנֶה …סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם."

? וכשאתה "ירא־ה'" ובכל זאת פוקד אותך אסון — כשאתה מאמין בישוע ובכל זאת הצרות לא נגמרות — האם "אלוהים פִספס"? האם אלוהים עשה טעות?

לא! יש כאן הבטחה חד־משמעית כי "מַלְאַךְ־יהוה" מגן עליך מכל כיוון. הוא כן "חונה סביבך", ודברו מבטיח כי "נֶאֱמָן הוּא הָאֱלֹהִים וְלֹא יַנִּיחַ לָכֶם לְהִתְנַסּוֹת לְמַעְלָה מִיכָלְתְּכֶם, אֶלָּא עִם הַנִּסָּיוֹן יָכִין גַּם אֶת דֶּרֶךְ הַמּוֹצָא כְּדֵי שֶׁתּוּכְלוּ לַעֲמֹד בּוֹ" (קור"א י 13).

קשיים תמיד יהיו — אבל גם היכולת לעבור אותם.

9 טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יהוה; אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ.

"טוֹב יהוה." — זאת עובדה!

▪ גם כשרע לנו,
▪ גם כשאנחנו סובלים,
▪ גם כשילדים סורים מתים בהפצצות,
▪ גם כשמאמינים בסין עוברים עינויים בגלל נאמנותם לישוע —

…אלוהים הוא טוב.

ישוע קובע כי "אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִתֵּן אַךְ טוֹב לַמְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ" (מתי ז 11); ויעקב מזכיר לנו כי "אֱלֹהִים לֹא יְנֻסֶּה בָּרַע" (יעקב א 13).

"טוֹב יהוה" — ופס' 9 אומר שאת הטוב הזה ניתן לטעום ולראות.

? הביטו על עצמנו כקהילה. — האם אנחנו אומרים מספיק "תודה" על כך שאלוהים טוב אלינו?

עברנו 25 שנה בלי "ספליט" — רבע מאה מבלי שהקהילה התפרקה או שחצי מהחברים קמו והלכו בגלל חילוקי דעות;
רבע מאה בלי ריבים ומאבקי כוחות בהנהגה;
25 שנה של גדילה מספרית מתמדת;
25 שנה שתמיד היה לנו מספיק מהכל — ולא רק זה, אלא תמיד יכולנו גם לתת ולעזור.

אנחנו טועמים ורואים היום "כִּי טוֹב יהוה", ואסור שניקח את הטוב הזה כמובן מאליו אפילו לרגע אחד. העובדה שאנחנו רואים וטועמים כי טוב ה', היא חסד בלבד. זה לא בגלל שאנחנו טובים יותר מאחרים. — זה לא בגלל ש"מגיע לנו". ממש לא!

"טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יהוה. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ." — ואשרי גם האישה, כמובן.

כעת המשורר עובר מתאור מאפייניו של המושיע אל…

פ ע ו ל ת המושיע

11-10 יְראוּ אֶת יהוה, קְדֹשָׁיו, כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו.
כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ, וְדֹרְשֵׁי יהוה לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב.

? שמתם לב שבתנ"ך ההבטחות לבוטחים באלוהים — ההבטחות עבור ציות — הן נשמעות מאוד חומריות / גשמיות? כך זה נראה במבט ראשון גם כאן:

תהיו יראי־אלוהים — ולא יחסר לכם כלום;
● דרשו את ה' — ויהיה לכם שפע של כל טוֹב.

? אבל תזכרו רגע מי כתב את הדברים האלה: דויד. — ובאיזה שלב בחייו הוא כתב אותם? על איזה תקופה ועל איזה ניסיון הוא מעיד כאן? — על השנים לפני שנהיה למלך:

נתחיל בנערותו: הוא היה רועה צאן. בשמואל־א יז 37-34 הוא מעיד איך אלוהים דאג לו והציל אותו מכל סכנה בתקופה הזו;
אחר כך יצא להילחם נגד גולית. דויד העיד מראש שהוא בוטח בעזרתו של אלוהים בהתמודדות הזו (יז 45);
אחרי זה הוא שירת בחצרו של שאול המלך. שם עלה תוך זמן קצר מאוד לדרגה של מפקד על 1000 חיילים (יח 13).

אפשר לחשוב: "או, יופי, עכשיו התחילו החיים הטובים."

? אבל אתם זוכרים למה שאול עשה אותו למפקד? — אחרי ששאול עצמו לא הצליח להרוג את דויד בשני נסיונות רצח, הוא אמר לעצמו: "אַל תְּהִי יָדִי בּוֹ, וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים" (יח 17) — במילים אחרות, שאול חיכה כל יום לשמוע שדויד נהרג במלחמה.

כולכם תסכימו שאלה לא בדיוק "חיים טובים".

ואז באה תקופת המדבר. דויד נאלץ להסתתר ולנדוד ממקום למקום — תמיד בסכנה ששאול ימצא ויהרוג אותו. לתוך התקופה הזו גם שייך הנסיון המפחיד שמתוכו צמח המזמור שלנו — עמידתו לפני המלך אכיש.

כך נראו השלבים בחייו שעליהם דויד כעת מביט לאחור ואומר: "דֹרְשֵׁי יהוה לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב." — מכאן אנחנו מסיקים ש"כל טוב" לא בהכרח מדבר על ברכות חומריות. גם אם "קדוש" (פס' 10) — דהיינו מאמין — חי במצב של דלוּת, גם אז יכול להיות לו "טוב", כי הוא בטוּח בתוך ידו של המושיע.

על כך מעיד גם האזכור של ה"כְּפִירִים" בפסוק 11:

? "כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ." — מה זה "כְּפִירִים"? — אלה אריות צעירים. הם סמל של כוח — סמל של מי שיכול לדאוג לעצמו טוב מאוד.

אם כן, למה דויד מתאר אותם כאריות ש"רָשׁוּ וְרָעֵבוּ" — אריות חזקים שנשארו רעבים וחסרי־כל?

! כי דויד רוצה להבליט של"כל טוב" מאלוהים אין כל קשר לכוח הגופני, לאינטליגנציה או ליכולת הטבעית של אדם.

כשאלוהים יוצר מצב שבו "אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו", זה בכלל לא משנה אם "ירֵאָיו" הם חזקים ובריאים כמו אריות צעירים — או אם יש "קוץ בבשרם" והם חלשים כמו שאול השליח (קור"ב יב 9).

ה"טוֹב" שדויד מדבר עליו, מקורו לא ביכולת טבעית אנושית, אלא באלוהים. לכן אנחנו יכולים להיות בטוחים שהבטחות כמו "אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו" ו"דֹרְשֵׁי יהוה לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב" מבטיחות הרבה מעבר לסתם ברכה חומרית.

ובגלל שְאִם "יִרְאַת יהוה" באה הבטחה של ברכה אדירה כזו (פס' 8, 10), דויד כעת מאיץ בקוראיו:

12 לְכוּ, בָנִים, שִׁמְעוּ לִי! יִרְאַת יהוה אֲלַמֶּדְכֶם.

"בואו, חברה' צעירים. — הקשיבו! — אני רוצה להעביר לכם שיעור קצר ב'יִרְאַת יהוה'."

שיעור ביראת־ה'

13 מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב?

דויד פותח בשאלה רטורית:
• "נכון שאתם אוהבים את החיים שלכם ורוצים לשמור עליו? — זה טבעי."
• "נכון שאתם מקווים לחיים ארוכים וטובים? — זה לגיטימי."

"השיעור שלי יעזור לכם להשיג את המטרה הזו."

פסוקים 15-14 הם מיני־שיעור, והוא מסתכם ב-3 הוראות — ב-3 מאפיינים שהכרחיים ליראי־ה':

15-14             א.     נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה;
ב.     סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב;
ג.     בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

א. "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע."

נכון שזה קשה? — יעקב אומר באיגרתו (בפרק ג 8): "הַלָּשׁוֹן אֵין אָדָם יָכוֹל לְהִשְׁתַּלֵּט עָלֶיהָ. רָעָה הִיא וְחַסְרַת מַעְצוֹר, וּמְלֵאָה אֶרֶס מָוֶת."

והוא מפרט עוד עד כמה הלשון היא כלי מסוכן שמוציא לפועל את הנטייות השפלות ביותר שלנו:

"רְאוּ אֵיזוֹ אֵשׁ קְטַנָּה מַבְעִירָה יַעַר גָּדוֹל! 6 גַּם הַלָּשׁוֹן אֵשׁ הִיא, עוֹלָם שֶׁל עַוְלָה. הַלָּשׁוֹן נִצֶּבֶת בֵּין אֵיבָרֵינוּ וּמְטַמֵּאת אֶת כָּל הַגּוּף. הִיא מַצִּיתָה אֶת גַּלְגַּל הֲוָיָתֵנוּ וְנִצֶּתֶת בְּאֵשׁ גֵּיהִנּוֹם" (יעקב ג 5ב-6).

וואו! — כמה זה חשוב "לנצור לשוננו מרע!"

שימו לב שלא מדובר על פשוט "לנצור את הלשון" — דהיינו ריסון עצמי — לדעת מתי לשתוק. — ישנם לא מעט פוליטיקאים ואנשי עסקים שמסוגלים לשמור על הפה כשהם רואים בכך ייתרון.

אבל אז, ברגע שנראה להם נכון,…
▪ הם כן מדברים רע;
▪ הם כן משתמשים בלשונם ככלי נשק שפוצע אחרים;
▪ הם כן משתמשים בכלי הזה כדי להשיג יתרונות על חשבון הזולת.

הם שולטים על התזמון של המילים, אבל הם ממש לא "נוצרים את לשונם מרע".

? אז איך אפשר כן להצליח בזה — לנצור את לשוננו מרע?

אנחנו זקוקים לחוכמה מאלוהים, — ויעקב (א 5) אומר לנו איך אפשר לקבל אותה:

אִישׁ מִכֶּם אִם יֶחְסַר חָכְמָה, יְבַקֵּשׁ מֵאֱלֹהִים הַנּוֹתֵן לַכֹּל בִּנְדִיבוּת וּבְלֹא גְּעָרָה, וְתִנָּתֵן לוֹ. — דהיינו לבקש בתפילה.

החוכמה הזו נחוצה לנו כי (יעקב ג 17)…

17 הַחָכְמָה אֲשֶׁר מִמַּעַל, רֵאשִׁית טְהוֹרָה הִיא; לְאַחַר זֹאת אוֹהֶבֶת שָׁלוֹם, סוֹבְלָנִית, נוֹחָה לְהִתְרַצּוֹת, מְלֵאָה רַחֲמִים וּפְרִי טוֹב, וְאֵין עִמָּהּ מַשּׂוֹא פָּנִים וּצְבִיעוּת.

במילים אחרות: חוכמת אלוהים לעולם לא תגרום לנו "לדבר רָעוֹת אִישׁ בְּרֵעֵהוּ" (יעקב ד 11).

אנחנו זקוקים לפרי הרוח (גלטים ה 23-22) — ל"אַהֲבָה, שִׂמְחָה, שָׁלוֹם, אֹרֶךְ רוּחַ, נְדִיבוּת, טוּב לֵב, נֶאֱמָנוּת, עֲנָוָה." אם תכונות אלה מאפיינים אותנו, זה גם ייתבטא בדיבור. ה"רע" כבר לא ייצא לנו כל כך בקלות.

ולפרי הרוח שייכת כמובן גם התכונה האחרונה — "רִסּוּן עַצְמִי" — כך שבעת הצורך נהיה מסוגלים לנצור את לשוננו לגמרי. — לשתוק.

ועכשיו החצי השני של פסוק 14:

"נְצֹר… שְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה." — זהו מעין תת־סעיף של "לדבר רע". — תת־סעיף, אבל מאוד חשוב: "אל תשקר! דָבֶּר אמת!"

המושיע שלך אומר על עצמו שהוא "הָאֱמֶת" (יוחנן יד 6);
רוח הקודש ששוכן בך הוא "רוּחַ הָאֱמֶת" (יוחנן יד 16; יוח"א ד 6; קור"א ג 16);
אלוהים האב הוא "אֵל אֱמֶת" (תהילים לא 6);
ובשורת הישועה היא "דְבַר הָאֱמֶת" (קולוסים א 5).

…לכן אחת התכונות שחייבות לאפיין אותך כמאמין בישוע היא דביקות באמת — דיבור אמת. "נְצֹר… שְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה."

15 מאפיין שני הכרחי לאדם ירא אלוהים:

ב. "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב."

דויד עובר מתחום הדיבור לתחום המעשים. אם אני מאמין, לא רק שאני אמור להימנע מלעשות רע — אני אמור לשאוף לטוב — ליזום את הטוב.

"סוּר מֵרָע."
▪ שים מרווח כמה שיותר גדול בינך לבין הרע.
▪ שים מרחק כמה שיותר גדול בינך לבין מה שמפתה אותך לעשות רע.

לא סתם אומר תסל"א ה 22: "הִתְרַחֲקוּ מִן הָרַע עַל כָּל צוּרוֹתָיו."

"עֲשֵׂה טוֹב."

המצווה לעשות טוב — לשאוף לטוב באופן פעיל — מופיעה גם לאורך כל הברית החדשה:

שאול השליח אומר לנו (אפסים ד 32): "הֱיוּ טוֹבִים אִישׁ לְרֵעֵהוּ;" והוא גם מפרט במה ה"טוב" הזה מתבטא:

"הֱיוּ מְלֵאֵי רַחֲמִים וְסִלְחוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ, כְּשֵׁם שֶׁאֱלֹהִים סָלַח לָכֶם בַּמָּשִׁיחַ."

תִלְמְדו לסלוח. התייחסו לחוטאים נגדכם בחסד. תזכרו כמה אלוהים סלח לכם — בכמה חסד הוא מתייחס אליכם יום אחרי יום — בכל פעם שאתם בעצמכם נאלצים לבקש סליחה.

והנה בטימ"א ו 18 [כדאי לפתוח] יש לנו עוד פירוט לְמה הכוונה במצווה "עֲשֵׂה טוֹב!":

"אֱמֹר לָהֶם לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב," — ואז הוא עוצר וחושב לעצמו: "רגע, זה לא היה מספיק חזק. אני צריך להדגיש את זה עוד!"

והוא חוזר ואומר: "[אֱמֹר לָהֶם] … לְהַעֲשִׁיר בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים."

? ואיך זה נראה בפועל, "לְהַעֲשִׁיר בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים"? — היישום הבסיסי ביותר הוא [המשך הפסוק]: "לִהְיוֹת נְכוֹנִים לָתֵת, לִהְיוֹת נְדִיבִים." — זה כמובן לא רק מסתכם בנתינה חומרית. מדובר בנכונות לתת גם מזמנך, מהיכולות והמתנות שלך, מעצמך. — להיות נדיב.

אם כן, המצווה "עֲשֵׂה טוֹב" קוראת לנו להתעלות על האנוכיות.

ואחרון אחרון חביב (תהל' לד 15ב) — מאפיין שלישי הכרחי לאדם ירא אלוהים:

ג. "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ."

מאמינים אמורים להיות אנשים שהעדר שלום מפריע להם:

▪ אנחנו לא אמורים לשמור טינה,
▪ אנחנו אמורים להיות אלרגיים לריב,
▪ כשיש בעיה לא פתורה שעומדת בינינו לאדם אחר, זה אמור להציק למצפון שלנו.

"בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ." — גם כאן יש שתי דרגות של עוצמה: אם "לבקש" לא עוזר, יש "לרדוף" — יש לעשות מאמץ כדי שיהיה שלום.

זה עצוב שאנחנו ילדים של ישוע — של מי שנקרא "שְׁלוֹמֵנוּ" (אפסים ב 14) ו"שַׂר־שָׁלוֹם" (ישעיהו ט 5) — אבל אנחנו מסוגלים לחיות בכאסח עם אח או אחות במשיח במשך שנים מבלי לעשות שלום.

מחבר האיגרת אל העברים (יב 14) מרחיב ואומר: "רִדְפוּ שָׁלוֹם עִם כָּל אָדָם" — דהיינו גם עם אלה שמצדם לא עושים שום מאמץ להיות אתנו בשלום.

זה קשה, אבל זה שווה, כי ישוע מבטיח: "אַשְׁרֵי רוֹדְפֵי שָׁלוֹם, כִּי בְּנֵי אֱלֹהִים יִקָּרֵאוּ" (מתי ה 9).

"בְּנֵי אֱלֹהִים!" — איזו מתנה, איזה חסד, איזו פריבילגיה קיבלנו! — לאור המתנה הזו, האם יש לנו זכות לא לסלוח, לא לבקש שלום?

נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה;
● סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב;
● בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

את המשך המזמור נלמד ב"ה ביום שלישי הבא.

מזמור ל"ד (המשך)

סיימנו בפעם הקודמת עם פסוקים 15-14. הם מיני־שיעור שכולל 3 הוראות ליראי־ה' — לאלה שנקראים גם "קדושים" בפס' 10 ו"צדיקים" בפס' 16:

היום נמשיך בפסוק 16, והנושא הראשון הוא:

צדיקים

16 עֵינֵי יהוה אֶל צַדִּיקִים, וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם.

חשוב שנגדיר קודם־כל את הכינוי "צַדִּיקִים":

▪ ביהדות הרבנית כל רב מפורסם הוא "צדיק".

▪ אם הוא חי לפני הרבה זמן ועיקר המידע שיש עליו בא מאגדות שלא ניתן לאמת, הוא אפילו יותר צדיק.

▪ יש גם אנשים שמשתמשים בכינוי "צדיק" לכל אדם שהם אוהבים, והם מברכים אותך ב"בוקר טוב, צדיק."

? מה המשותף לכל ה"צדיקים" מהסוג הזה? — כולם נקראים "צדיקים" בגלל דברים שעשו:

הרב "X" נקרא "צדיק" בגלל שהוא חולל ניסים;
• הרב "Y" נקרא "צדיק" בגלל פירושיו החכמים לתורה;
• הרב "Z" נקרא "צדיק" בגלל מעשיו הטובים.

כך קיבלנו את המשמעות המודרנית של המילה "צדקה". — הרי "צדקה" בימינו היא מתן כסף.

בקיצור, מדובר ב"צדקה" שמבוססת על מעשיו ועל סגולותיו של ה"צדיק" עצמו.

לעומת זאת, כשדבר אלוהים מדבר על "צַדִּיקִים" הכוונה היא לאנשים שהתפללו וזעקו לאלוהים — כמו דויד במזמור נ"א [כדאי לפתוח]. — הלוואי שיכולנו ללמוד את כל המזמור הזה, כי בו דויד נותן שיעור מאלף בתיאולוגיה נכונה.

? על בסיס מזמור נ"א [פתחתם?], הבה נענה לשאלה "מה עושה אדם לצדיק?"

צדיק יודע שהוא חוטא — ללא יכולת להתגבר על החטא בכוחות עצמו:

7 הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי, וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי.

שימו לב: דויד לא אומר, "בִצעתי חטאים; בגלל זה אני נקרא 'חוטא'." — לא. — הוא מבין: "אני אדם חוטא מלידה — בעצם כבר מרגע העיבור — וזאת בעל כורחי. נולדתי עם טבע שנגוע בחטא."

צדיק מודע לחטאיו הספציפיים ולצורך בווידוי:

5 כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע, וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד.

ובכן, לא רק שיש לי טבע חוטא — יש גם צורך לטפל בחטאים הצפציפיים שאני עושה. תהליך הווידוי, הסליחה והתיקון לא ייסתיים עד יום מותי. חטאים במעשה, בדיבור ובמחשבה יישארו "נֶגְדִּי תָמִיד."

צדיק מבין שכל חטא הוא קודם־כל פגיעה בקדושתו של אלוהים:

6א לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי, וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי.

צדיק יודע שהסליחה ניתנת בחסד אלוהים בלבד:

3 חָנֵּנִי, אֱלֹהִים, כְּחַסְדֶּךָ! כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי.

צדיק מבין כי הוא לא יכול לתת או לעשות דבר כדי "להרוויח" סליחה:

18 כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח — וְאֶתֵּנָה; עוֹלָה לֹא תִרְצֶה.

במילים אחרות: "אלוהים, אתה הרי לא רוצה עוד כבש — אחרת הייתי מקריב לך קורבן. אבל אני מבין שזה לא מה שאתה רוצה."

שימו לב: דויד אומר זאת בתקופת ברית סיני — בתקופה בה היה כל חוטא מחוייב להביא קורבן על חטאיו.

ולמרות זאת, דויד הבין כי לא הבאת הקורבן מקנה לו את הסליחה.

הצדיק יודע שגם אם הוא "מקריב" לאלוהים מעשים טובים או שמירת מצוות, הדבר לא יָקנה לו סליחה. מעשים טובים ושמירת מצוות לא יעשו אותו ל"צדיק".

צדיק מבין כי הטיהור מחטא נעשה על־ידי אלוהים בלבד:

9 תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר; תְּכַבְּסֵנִי, וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין.

אלוהים הוא זה שמטהר מהחטא —
• לא הקורבן,
• לא הכוהן שטובל את צמח ה"אֵזוֹב" (צמח הזעתר) בדם הקורבן ומתיז
אותו לשם טיהור,
• וגם לא החוטא עצמו.

צדיק הוא אדם שרוח הקודש שוכן בו:

13 אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ, וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי.

זוהי תפילה של "צדיק" נושע. הוא לא מתחנן: "בבקשה, אלוהים, תן לי את רוח הקודש", או "בבקשה, תחזיר לי את רוח הקודש." — יש לו את רוח הקודש.

8. צדיק יודע בוודאות שאלוהים מקבל אותו וסולח את חטאיו:

19 זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה;
לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, אֱלֹהִים, לֹא תִבְזֶה.

ה"צדיק" לא מכיר את החוויה של אנשים שעוברים את כל תפילות יום כיפור, אבל עם סיום תפילת הנעילה הם עדיין לא בטוחים אם אלוהים סלח להם או לא.

עכשיו אנחנו יודעים באיזה סוג של "צַדִּיק" מדובר בפסוק שלנו שאומר:

16 עֵינֵי יהוה אֶל צַדִּיקִים, וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם.

מדובר באדם שאלוהים סלח לו את חטאיו על בסיס קורבנו המושלם של שה האלוהים — של ישוע המשיח.
מדובר באדם שמאמין כי…
• ישוע הוא אלוהים שבא לעולם,
• נולד וחי כאדם,
• מת ככפרה עבור כל מי שמאמין בו,
• קם לתחייה אחרי שלושה ימים,
• והיום מפגיע בעדנו לימין אלוהים האב (עברים ז 25-24).
הרי דמו של ישוע הוא האמצעי היחיד שיכול אכן להסיר חטאים (עברים ט 12; י 4). לכן גם צדיקי התנ"ך טוהרו על־ידי דם המשיח, מבלי לדעת את שמו. עבורם הוא היה "אלוהים המושיע" (איוב יט 25; ישעיהו מג 11).
"צַדִּיק" הוא אדם שאלוהים מביט בו, והוא רואה את צדקתו המושלמת של בנו — של ישוע המשיח (קור"ב ה 21).
ובכן, "הצדיק" הוא אדם מוצדק — אדם שאמונתו בישוע נחשבת לו לצדקה (ברא' טו 6; רומים י 9).

לקטע מפסוק 16 ועד סוף המזמור בחרתי כותרת כלליל, והיא:

הבטחות אלוהים ל"צדיקים"

הבטחה ראשונה:

ה' רואה

16 עֵינֵי יהוה אֶל צַדִּיקִים, וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם.

אם אתה מאמין נושע, זוהי הבטחה בשבילך:

אלוהים לא מסיר את עיניו ממך אפילו לרגע. הוא רואה ויודע כל מה שקורה אתך, והוא כמובן גם שולט על הכל.
כשאתה זועק אליו ובוכה לפניו — תהיה בטוח שהוא שומע.

? למה אני טוחן כאן על נקודות שכולנו יודעים? — למה חשוב להזכיר לנו את ההבטחה הזו ש…
• אלוהים רואה,
• אלוהים שומע,
• אלוהים בשליטה ?

! בגלל שאנחנו כל כך רוצים להרגיש. — כשאנחנו סובלים ומתוך הסבל זועקים אליו…
• אנחנו מקווים להרגיש שקבלנו תשובה,
• אנחנו מקווים להרגיש הקלה,
• אנחנו מקווים שבעקבות התפילה נרגיש שחרור מהלחץ — שתהיה לנו תחושה
של שלום,

…אבל זה לא תמיד קורה. — יכול להיות שנתפלל, ולא נרגיש כלום — שום שינוי.

ובכל זאת, אם דבר אלוהים אומר, "עֵינֵי יהוה אֶל צַדִּיקִים, וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם", זה חייב להיות אמת. — הוא כן רואה, כן שומע, כן שולט, גם אם אני לא מרגיש בכך באותו רגע.

תזכרו תמיד: אנחנו לא סומכים על מה שאנחנו מרגישים —
אנחנו סומכים על מה שכתוב!

הפסוק הבא גם הוא חלק מהבטחותיו של אלוהים לצדיקים הסובלים — רצף של הבטחות ניפלאות שרץ מפסוק 16 עד סוף המזמור.

הרצף הזה כולל 2 מאמרים מוסגרים שמתייחסים ל"רשעים" — פס' 17 ופס' 22.

הבטחה שנייה:

ה' הוא הנוקם

17 פְּנֵי יהוה בְּעֹשֵׂי רָע, לְהַכְרִית מֵאֶרֶץ זִכְרָם.

בפס' 16 קראנו שאוזני אלוהים כביכול מכוונות ל"שַׁוְעָתָם" של ילדיו. הוא מייד שומע כשהם זועקים לעזרה.

ההקשר מלמד מי גורם ל"צַדִּיקִים" לסבול: — "עֹשֵׂי רָע."

? ומה אלוהים מבטיח? — "פְּנֵי יהוה בְּעֹשֵׂי רָע, לְהַכְרִית מֵאֶרֶץ זִכְרָם." — אלוהים אומר: "ילדיי, מי שנוגע בכם תוקף אותי. ומכל תוקף שכזה לא יישאר אפילו זֶכר."

■ תת־נושא קטן:

אני אישית לא חושב שאפשר להתבסס על דבר אלוהים כדי ללמד פָּציפיזְם מוחלט. בתנ"ך יש דוגמאות של מאמינים שנשאו נשק והגנו על עצמם מפני רשעים, ובברית החדשה יש דוגמאות של חיילים בשירות פעיל שצויינו כמאמינים למופת. לא ישוע ולא השליחים אמרו להם: "תחליפו מקצוע."

ובכל זאת, מהכתוב עולה שברוב המקרים אנחנו נקראים להשאיר את הטיפול ברשעים בידיו של אלוהים. — זה נכון במיוחד כשאנחנו סובלים בגלל האמונה שלנו בישוע.

כאן, במזמור 34, הצדיק הסובל זועק לאלוהים, ואלוהים מבטיח: "אני אטפל בעושי הרע."

…וישנם עוד הרבה מקומות שבהם מתבטא אותו עיקרון. — לדוגמה:

מתי ה 39: ישוע מדגיש: "אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁלֹּא לְהִתְקוֹמֵם עַל עוֹשֵׂה הָרַע."

שמות יד 14: יהוה יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן.

פטר"א ג 9: אַל תְּשַׁלְּמוּ רָעָה תַּחַת רָעָה וְלֹא חֵרוּף תַּחַת חֵרוּף.

רומ' יב 19: אַל תִּתְנַקְּמוּ אֶלָּא הַנִּיחוּ לַזַּעַם, כִּי כָּתוּב: "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם
אָמַר יהוה".

הבטחה שלישית:

ה' מציל

18 צָעֲקוּ, ויהוה שָׁמֵעַ, וּמִכָּל צָרוֹתָם הִצִּילָם.

? מי אלה ש"צָעֲקוּ"? — ה"צַדִּיקִים" מפסוק 16.

שוב, גם כאן…
• אין הבטחה כי ל"צַדִּיקִים" לא יהיו צרות (ראה גם פס' 20),

וזה כנראה גם לא הבטחה שאתה רק צועק פעם אחת, ו—בּוּם — אלוהים מייד
מציל אותך בנס.

הרי נסיון החיים שלנו מלמד שגם אחרי הרבה בכי והרבה זעקות לשמיים, לפעמים הצרות ממשיכות.

במקרים כאלה אנחנו יכולים להיאחז בהבטחות ובעידוד שכתובים לנו בדבר־ה'.
לדוגמה:

יוחנן טז 33: "אָמַרְתִּי לָכֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּדֵי שֶׁבִּי יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם. [כך אומר לנו ישוע] בָּעוֹלָם — צָרָה לָכֶם, אַךְ הִתְעוֹדְדוּ: אֲנִי נִצַּחְתִּי אֶת הָעוֹלָם."

רומים ח 28: "אָנוּ יוֹדְעִים כִּי אֱלֹהִים גּוֹרֵם לְכָךְ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים חוֹבְרִים יַחַד לְטוֹבַת אוֹהֲבָיו, הַקְּרוּאִים עַל־פִּי תָּכְנִיתוֹ."

קור"א י 13: אלוהים מבטיח לתת לנו את הכוח לעבור את הצרות מבלי להישבר: "עִם הַנִּסָּיוֹן [הוא] יָכִין גַּם אֶת דֶּרֶךְ הַמּוֹצָא כְּדֵי שֶׁתּוּכְלוּ לַעֲמֹד בּוֹ."

מה"ש יד 22: עליכם "לְהוֹסִיף לַעֲמֹד בָּאֱמוּנָה, כִּי 'דֶּרֶךְ צָרוֹת רַבּוֹת עָלֵינוּ לְהִכָּנֵס לְמַלְכוּת אֱלֹהִים'."

ההצלה מכל הצרות — הצלה כוללת וסופית — תבוא רק עם כניסתנו למלכות. — כמו שכניסתנו למלכות של ישוע המשיח בטוחה, כך גם ההצלה!

הבטחה רביעית:

ה' קרוב

19 קָרוֹב יהוה לְנִשְׁבְּרֵי־לֵב, וְאֶת דַּכְּאֵי־רוּחַ יוֹשִׁיעַ.

(יש עוד פסוק אדיר שמלמד בדיוק את העיקרון הזה: ישעיהו נז 15. כדאי לעיין בבית.)

לא תמיד ייגרם שבר־הלב ודיכאון־הרוח על־ידי "עֹשֵׂי רָע".

מה שלוחץ ומדכא את הרוח שלנו עלולה להיות מחלה, או חולשה, או לחצים נפשיים שלא קשורים למה שאנשים סביבנו עושים או לא עושים.
הרבה פעמים "שבר־לב" ו"דיכאון־רוח" הם תוצאה של…
• מה שאני בעצמי עשיתי לא נכון,
• תוצאה של חטא,
• תוצאה של החלטה לא נכונה,
• של החלטה שהייתה מנוגדת לרצון אלוהים.
מה שגורם לשבר־הלב ולדיכאון־הרוח עלולות להיות נסיבות שאין לי שום שליטה עליהם — דברים שאני בעצמי לא יכול לשנות — דברים שאף אדם לא יכול לשנות.

א. אז אם אתה במצב הזה של שבר־לב, ניתנת לך כאן הבטחה ראשונה: "קָרוֹב יהוה לְנִשְׁבְּרֵי־לֵב". — חשוֹב על זה רגע: בורא היקום קרוב אליך. אתה חשוּב לו.

זה מחזק את מה שלמדנו בפסוק 7: אם ה' קרוב, הוא כמובן גם שומע אותך.

ב. ואז יש כאן הבטחה שנייה: "אֶת דַּכְּאֵי־רוּחַ [יהוה] יוֹשִׁיעַ."

בורא היקום בהחלט מסוגל לרפא, אם דכאון־הרוח נגרם על־ידי מחלה.
הוא בהחלט מסוגל לשנות נסיבות שגורמות לך לשבר־לב.
הוא אף יכול לתת לך צ'נס שני אחרי החלטות שגויות — את ההזדמנות לתקן דבר שקלקלת ושגורם לך כעת דכאון־רוח ושבר־לב.

אבל יש גם מצבים שאי־אפשר לשנות — צלקות שאי־אפשר להעלים — נזקים שנגרמו
ואי־אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.

ומעבר לכך ישנם מכאובים שאלוהים מחליט להשאיר לנו, למרות התפילות ולמרות התחינות (ראה לדוגמה את "הקוץ בבשרו" של שאול השליח בקור"א יב 9).

במקרים כאלה ייתכן ש-ה' "יוֹשִׁיעַ" אותך בכך שהוא רק מרפא את דכאון־הרוח. — אתה תמשיך לחיות עם הקושי, אבל אתה כבר לא מדוכא. — אתה תמשיך לסבול, אבל כעת אתה מסוגל להביט באמונה קדימה לאותו יום שבו ה' "יוֹשִׁיעַ" אותך סופית — ליום שבו תראה את ישוע.

הלאה להבטחה החמישית — והיא דווקא באה עם מרכיב שלא נשמע לנו טוב:

לצדיק מובטח סבל

20 רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק, וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ יהוה.

"רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק." — זו ממש לא סוג ה"בשורה" שאומרת לאנשים:

"תאמין בישוע, ובזה נפתרות כל הבעיות שלך!"
או • "אם אתה חולה, אז כנראה אתה חי בחטא. אחרת אלוהים היה מרפא אותך."
או • "אם אתה כמאמין במצב כלכלי קשה, אז אתה כנראה לא מאמין מספיק חזק."

זוהי תורת שקר!

חשוב לזכור: ה"צַדִּיק" — המאמין הנושע…

חי באותו עולם מושחת כמו הלא־מאמינים;
• גופו מושפע מאותם גורמים ומאותם נגיפים כמו גופם של הלא־מאמינים;
• אסונות שפוקדים לא־מאמינים פוקדים גם אותו;
• סכנות שאורבות ללא־מאמינים אורבות גם ל"צַדִּיק".

"רָעוֹת" מהמקורות האלה פוקדות את המאמין בעל כורחו — ולא בגלל שהוא מעורב בחטא כלשהו.

ויש אפילו סוג של "רָעוֹת" שפוקדות רק מאמינים: הרי "רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק", זה אותו עיקרון שקובע: "כָּל הָרוֹצִים לִחְיוֹת חַיֵּי חֲסִידוּת בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, יֵרָדְפוּ" (טימ"ב ג 12); וגם: "אֲהוּבַי, בְּבוֹא עֲלֵיכֶם צְרִיפַת אֵשׁ כְּדֵי לִבְחֹן אֶתְכֶם, אַל תִּתְמְהוּ כְּאִלּוּ מִקְרֶה מוּזָר קָרָה לָכֶם" (פטר"א ד 12).

במילים אחרות: מאמין עלול לסבול בגלל שהוא מאמין.

"רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק." — אין ספק. — אבל הפסוק גם מבטיח: "…וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ יהוה." — וניסיון החיים, יחד עם הכתוב במקומות אחרים בדבר אלוהים, מאלצים אותי לפרש:

"כן! ה' מסוגל להציל אותי מכל ה'רָעוֹת' בזה הרגע; —
אבל גם אם הוא מחליט לא לעשות זאת עכשיו, אני יודע שיבוא יום ההצלה — יום הגאולה — היום שבו אני אראה את ישוע ואקבל גוף חדש שאינו מושפע מהחטא ומתוצאותיו."

וכדי לעודד אותנו במצב של "רָעוֹת" שלא נגמרות, יש לנו עכשיו את ההבטחה השישית:

אתה מוגן בתוך הסבל

21 שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו; אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה.

אלוהים "שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו" של ה"צַדִּיק".

? מי כאן שבר פעם עצם? — [!] — האם זה אומר שאתה לא "צַדִּיק"? — שאתה לא מאמין נושע?

לא! — משמעות הפסוק היא שאין גורל עיוור. אלוהים מכיר כל תא בגופנו. הוא שולט על כל מה שקורה אתנו, עד לפרטי הפרטים הקטנים ביותר.

כל עוד אנחנו חיים בגוף הזה, בן התמותה, אנחנו עלולים לשבור עצמות — ואלוהים בשליטה גם על זה.

את ההבטחה הגורפת לעצמותינו כי "אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה" — גם היא ניתן לפרש רק על גופנו החדש שישוע ייתן לנו בבואו — על הזמן שבו "הַמָּוֶת לֹא יִהְיֶה עוֹד; גַּם אֵבֶל וּזְעָקָה וּכְאֵב לֹא יִהְיוּ עוֹד" (התגלות כא 4).

? כשאתם שומעים את הפסוק "שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו; אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה", — מה זה מייד מזכיר לכם?

את העובדה שזה בדיוק מה שקרא לאדון ישוע — לָאֶחד שהיה ה"צַדִּיק" ב-"ה"הידיעה: אלוהים שמר על כך שהחיילים הרומים לא שברו לו עצם בכל תהליך הצליבה (יוחנן יט 36).

? ולמה זה היה חשוב? — בגלל שישוע היה צריך להגשים בדיוק את הסמל של שה הפסח, שעליו נאמר: "עֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (שמות יב 46).

הבטחה שביעית לָצדיקים:

לרשע צפוי משפט

22 תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה; וְשֹׂנְאֵי צַדִּיק יֶאְשָׁמוּ.

? קראתם את זה טוב? — מה ייקרה לרשע? — הוא יתמוטט? — ז"א ייפול?

לא! — "למותת" ב-"ת" זה "להרוג" / "לשחוט": הרע שהרשע עושה, בסוף יהרוג אותו.

? כך זה קורה בסרטים: עד סוף העלילה כל "הרעים" נהרגים בגלל רשעתם. — אבל האם אנחנו רואים את זה גם בחיים "האמיתיים"? — אנשים עושים לנו רע ו—בוּם — מתים?

ממש לא! — הרבה פעמים יש מצב של "צדיק ורע לו / רשע וטוב לו." — וכך זה גם בתנ"ך:

קוהלת מתלונן: "יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים — וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים" (ח 14);
ירמיהו תוהה: "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד?" (יב 1);
ואסף מלמד שיעור שלם על "צדיק ורע לו / רשע וטוב לו" במזמור עג (73) [כדאי לפתוח לרגע]. — לדאבוני, זה אחד המזמורים ה"יותר קשים" מבחינת העברית:

3 כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים; שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.
ז"א: אני התבוננתי בחיים של הרשעים, ראיתי שכיף להם — וזה גרם לי לקָנֶא בהם.

4 כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם, וּבָרִיא אוּלָם.
ז"א: בְשׂרם בריא וחזק, וכשמגיע סוף חייהם, הם מתים בלי כאבים.

5 בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ, וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ.
ז"א: הרשעים האלה לא נאלצים להתאמץ ולסבול כמו האדם הממוצע, והם לא חוטפים פגיעות. — בקיצור: החיים שלהם נעימים מכל הבחינות.

…וכך המשורר ממשיך לתאר את החיים הטובים והנוחים של הרשעים הגאוותנים שאף מבּיעים דברי נאצה נגד אלוהים.

אסף רואה את ההצלחה הזו של הרשעים, והוא מתחיל לשאול את עצמו:

13 "אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי, וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי?"
ז"א: אז מה ייצא לי מזה ששמרתי את לבי נקי? בשביל מה התאמצתי שלא ללכלך את ידיי בחטא?

14 "וָאֱהִי נָגוּעַ כָּל הַיּוֹם."
ז"א: הקפדתי שלא להתנהג כמו הרשעים — והנה להם טוב, ולי רע! הם חיים בכיף, ואני, הצדיק, "נָגוּעַ"!

כך חשבתי…

17 "…עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל. — אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם."
ז"א: אני קינאתי ברשעים, והפיתוי לחיות חיי הוללות כמוהם ממש קרץ לי — עד שבאתי למקדש של אלוהים.

שם חזיתי "בְּנֹעַם יהוה" (תהילים כז 4), והמפגש עם אלוהים עזר לי לסדר מחדש את העדיפויות שלי. — הרי מה כל העושר והכיף שבעולם בהשוואה ל"נֹעַם יהוה" — לחיים נצחיים בנוכחותו (כז 13)?

ולהיות במקדשו של אלוהים גם גרם לי להבין את "אַחֲרִיתָם" של הרשעים. כל הכיף וכל הטוב שיש להם בעולם הנוכחי הרי לא יילך אתם לתוך הנצח.

ההיפך הוא הנכון [חוזרים למזמור לד]:

22ב שֹׂנְאֵי צַדִּיק יֶאְשָׁמוּ.

ייתכן כי חלק מכם סובלים כרגע בגלל שאתם מאמינים. — זה קשה!

ועכשיו, תארו לכם שהיינו חיים בסעודיה או בצפון־קוריאה. זה היה מגביר פי כמה את התחושה שהרשעים מצליחים: אין גבול לרע שהם יכולים לעשות לנו, ואין גבול לסבל שהם יכולים לגרום לנו — ואין שום גורם שיעצור בעדם או יעניש אותם. — כך זה היה נראה על פניו.

? ומה אומר דבר אלוהים? — "שֹׂנְאֵי צַדִּיק יֶאְשָׁמוּ." — בבוא היום אלוהים ישפוט. מי ששונא אותך היום — ובעיקר אם הוא שונא אותך בגלל אמונתך בישוע — יישפט על כך.

נשאר רק לקוות שכל שונא כזה עוד יבוא לאמונה בישוע וייקבל סליחת חטאים לפני שזה מאוחר מדי.

ובכן, לרשע — למי ששונא את הצדיק — צפוי משפט, אבל… (הבטחה שמינית ואחרונה):

לילדי אלוהים לא צפוי משפט

23 פּוֹדֶה יהוה נֶפֶשׁ עֲבָדָיו; וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כָּל הַחֹסִים בּוֹ.

סיומת אדירה! — הפסוק הקצר הזה מכיל את כל הבשורה:

ה' בכבודו ובעצמו "פּוֹדֶה" נפשות.

שימו לב איזו מילה דויד בחר כאן: "לפדות!"

אתה פודה מישהו מעבדות על־ידי כך שאתה משלם עליו את מחיר השחרור;
או אתה פודה קורבן — דהיינו אתה מציל את הקורבן ממוות על־ידי כך שאתה נותן קורבן אחר תמורתו.

"פּוֹדֶה יהוה נֶפֶשׁ עֲבָדָיו." — הרי זה בדיוק מה שהאדון ישוע עשה עבורינו: הוא פדה אותנו בדמו מהעבדות לחטא. הוא מת את המוות שהיה מגיע לנו על־פי דין תורה והעניק לנו את חייו — חיים נצחיים.

23ב …וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כָּל הַחֹסִים בּוֹ.

אם אתה ילד של ישוע, יום המשפט איבד את אימתו. בבוא היום, אתה תשמע את מלך העולם אומר (מתי כה 34):

"בּוֹאוּ, בְּרוּכֵי אָבִי, וּרְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת הַמּוּכָנָה לָכֶם מֵאָז הִוָּסֵד תֵּבֵל."