שמואל א׳ פרק ב׳ - ישוע המשיח

פרק ב

חנה עדיין כוכבת הסיפור; אבל ראוּ למי היא נותנת את כל הכבוד — מי עומד עבורה במרכז. — אנחנו קוראים את שירת חנה, או יותר נכון…

תפילת חנה

פרק ב 10-1 1 וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר:

                         עָלַץ לִבִּי בַּיהוה,            רָמָה קַרְנִי בַּיהוה;
    רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי,          כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ.
2   אֵין קָדוֹשׁ כַּיהוה,           כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ;
                  וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ.
3   אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה,     יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם;
    כִּי אֵל דֵּעוֹת יהוה,          וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת.

                             4 קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים,        וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל.
5 שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ,     וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ;
    עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה,   וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה.

                             6 יהוה מֵמִית וּמְחַיֶּה,        מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל.
7 יהוה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר,      מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם.
8 מֵקִים מֵעָפָר דָּל,            מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן;
    לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים,       וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם.
    כִּי לַיהוה מְצֻקֵי אֶרֶץ,       וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל.

                             9 רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר,        וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ;
                  כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ.
10 יהוה — יֵחַתּוּ מְרִיבָיו,     עָלָיו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם.
                  יהוה יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ,
    וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ,              וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ.

קודם־כל, מגיע חיבוק לחנה. היא מוכיחה שגם לפני 3000 שנה היה אפשר לכתוב שירה עברית יפה ללא צורך במשפטים מסורבלים ובכל מיני מילים שאף אחד לא מכיר. קוראים ומבינים — פלוס/מינוס לפחות:

פסוקים 1 עד 3: הודייה על ישועת יהוה בחיי חנה

פס' 1 "עָלַץ לִבִּי בַּיהוה".

לא מקובל 'לַעֲלוֹץ' בימינו. אנחנו פשוט 'שמחים מאוד'. — החשוּב הוא כי השׂמחה של חנה מתרכזת "בַּיהוה". היא לא כמונו, שמרוב התרכזות במתנה עלולים לשכוח את נותן המתנה.

"רָמָה קַרְנִי בַּיהוה; רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי, כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ." — אל תטעו בגלל המילה "אוֹיְבַי", ואל תדמיינו לכם את חנה מושיטה אצבע לעבר פנינה ומזמרת "נה־נה, נה־נה־נה!" חנה לא בתת־רמה הזו. גם כאן החשוּב הוא "כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" — ההודייה על כך שאלוהים 'הושיע' אותה מן העקרות.

ובשום אופן אל תראו בקרן המורמת ובפה שמדבר בלי פחד נגד האוייבים ביטויים של גאווה. תיכף נראה שיש לחנה אלרגיה לגאווה.

הלאה ל…

פס' 2 "אֵין קָדוֹשׁ כַּיהוה, כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ; וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ."

? מי כאן מקשיב לדרשות של מורים שנחשבים לגדולי הדור בגוף המשיח?

אני לא מתכוון לחבר'ה שעולים לדוכן עם התנ"ך ביד ואז, מבלי לפתוח אותו, מדברים 40 דקות על כסף. אני מתכוון למורים שהלימוד שלהם גורם לנו לחשוב שהם יודעים את כל התנ"ך והברית החדשה בעל־פה; אנשים שלעולם לא מוצאים פסוק מהקשרו, ואז בונים על הפסוק הבודד הזה דרשה מניפוּלטיבית. אני מדבר על מורים שנותנים לדבר־אלוהים לומר את מה שהוא רוצה לומר, ולא את מה שהם רוצים שנבין; על אנשים שמסוגלים לפרוס לפנינו את הכתוב כך שנתחיל לראות את 'התמונה הגדולה' של תֹכנית הישועה…

אם אתם מקשיבים לאחים כאלה, אולי שמעתם אותם אומרים כי אחד הסימנים של בגרוּת רוחנית הוא כשאנחנו משבחים ומהללים את אלוהים עבור מי שהוא — ולא רק עבור מה שהוא עשׂה ועבור מה שהוא נתן לנו.

? שמעתם לימוד כזה? — ושׂמתם לב שספר תהילים מלא בהלל מסוּג זה? הלל שמתרכז בנותן המתנה, ולא רק במתנה? ביטוי של אהבה לאלוהים מפני שהוא אלוהים, ולא רק מפני שהוא סיפק לנו אוכל, בריאות ודברים טובים אחרים?

ואם אתם כמוני, אזי אתם נאלצים להגיד: "כנראה יש לי עוד דרך ארוכה לפני לבגרות רוחנית כזו. לרוב אני מוצא את עצמי מרוכז במה שאלוהים יכול לתת או לעשׂות — גם בבקשות שלי, וגם בהודייות."

לא להתייאש! אפשר להגיע לבגרות רוחנית. חנה הגיעה. לכן היא מתפללת: "אֵין קָדוֹשׁ כַּיהוה; כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ [זה כמו הסטיקר 'אין עוד מלבדו!']; וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ."

עכשיו היא מכסחת את הגאוותנים — או פשוט מזהירה אותם. יש שרואים כאן גם אזהרה "לִפְנִנָּה":

פס' 3 "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה, יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם; כִּי אֵל דֵּעוֹת יהוה, וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת."

גאוותני העולם נוהגים לדבר "גְבֹהָה" — ותמיד על עצמם ועל הישׂגיהם. גם המילה "עָתָק" מתארת הִתפארוּת: "ראוּ אותי! איך אני?!" — נכון שהִתנהגות כזו דוחה אתכם? גם אלוהים לא אוהב אותה.

"אֵל דֵּעוֹת יהוה." — הוא רואה את מה שבלב. לכן הוא שופט לא רק את ה"עֲלִלוֹת" הרעות שלכם, אלא גם את המניעים והמחשבות שקדמוּ לביצוע החטא.

! ראיתם מה זה?! — עקרת־בית שחיה לפני 3000 שנה אי־שם בהר אפריים — והיא מוכנה להוציא תואר שלישי בתיאולוגיה!

לפנינו פסוקים 4 עד 8: 'הודייה על ישועת יהוה בשלטונו הריבוני על העולם'. — אבל זהו קטע ארוך. לפני שנתמודד אתו נעצור ל…

הפקת לקחים:

1. גם חנה וגם אלקנה קיימו נדר, ז"א מילאו את ההבטחה שלהם. — אני ואתם אולי לא מבטיחים דברים לאלוהים, אבל אנחנו בהחלט נותנים הבטחות לסובבים אותנו. הסיפור שלפנינו מלמד עיקרון בסיסי מאוד: הבטחת — קיימת! זכרוּ כי נאמנוּת מוחלטת להבטחות, זוהי תכונה של אלוהים.

2. שמואל הוּקדש לאלוהים עוד לפני שנולד. — מאף אחד מאתנו לא מצפים שימסור ילד למורים שבקהילה וישאיר אותו שם עד סוף חייו. — אבל להקדיש את ילדינו ונכדינו (אם יש) לאלוהים בתפילה, זה חשוב. התפללו קודם־כל ויותר מכל לישועתם.

וכמובן תפעלו לישועתם: זה כולל לימוד ושינון סיפורי תנ"ך החל מגיל הרך; זה כולל תפילה עם הילד; זה כולל חיי משפחה לפי העקרונות של דבר־אלוהים; וזה כולל הרבה הרבה דוגמה אישית. — הילדים שלנו נמצאים אצלנו רק 'בהשאלה'. גם חנה הבינה זאת.

3. חנה חיה בהר אפריים בתקופה לא טובה מבחינה רוחנית — תקופה שבה "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה". וראו כמה היא יודעת ומבינה על אלוהים — בלי ספרים, בלי קהילה, בלי כנסים, בלי אינטרנט. לנו יש את כל האמצעים האלה, ואת החופש לנצל אותם. אז אין תירוץ לאף אחד מאתנו להישאר למשך 10 או אפילו 20 שנה 'תינוק באמונה' שאף פעם לא עובר את כיתא א' בהבנת דבר־אלוהים.

עכשיו חוזרים לתפילת חנה ול…

פסוקים 4 עד 8: הודייה על ישועת יהוה בשלטונו הריבוני על העולם

בפסוקים 4 עד 5 חנה עורכת…

■ השוואה

היא מעמידה…

• "גִּבֹּרִים" עם כלי נשק — מול "נִכְשָׁלִים" וחלשים;

• עשירים "שְׂבֵעִים" מול — עניים "רְעֵבִים";

• אישה "עֲקָרָה" — מול אישה "רַבַּת בָּנִים".

? ומה אומר ההיגיון הבריא? מהי החוקיות שאנחנוּ רגילים אליה?

• שה"גִּבֹּרִים" — מנצחים את ה"נִכְשָׁלִים";

• שה"שְׂבֵעִים" ממשיכים להתעשר — וה"רְעֵבִים" ממשיכים להיות מנוּצלים;

• שעל ה"עֲקָרָה" נגזר להישאר ללא ילדים — בזמן ש"רַבַּת [ה]בָּנִים" מודיעה על ההריון הבא.

אבל אמרנו בכותרת כי חנה מבינה את 'ישועת יהוה בשלטונו הריבוני על העולם'. היא חוותה איך אלוהים התערב למענה ועשׂה בדיוק את ההיפך מן הצפוי לפי ההיגיון. עכשיו היא מביטה מסביב ואומרת: "וואו! אני רואה שאופן הפעולה הזה ממש אופייני לאלוהים. הוא גם פועל כך למען ילדיו הנושעים בהיכף עולמי!"

! אמת! — מה שנכון לחנה, הוא נכון בשבילך ובשבילי. יש לנו אותו אלוהים ריבון:

• כלי הנשק לא מצילים את ה"גִּבֹּרִים" — בזמן שיד אלוהים מחזקת את ה"נִכְשָׁלִים";

• מהיום למחר ה"שְׂבֵעִים" מאבדים את כל עושרם — בזמן שאלוהים מספק ל"רְעֵבִים";

• "רַבַּת [ה]בָּנִים" מתאבלת על ילדיה שאבדו — בזמן שה"עֲקָרָה" מתברכת בילדים רבים.

? האם יש לכם בקשה 'גדולה מן חיים'? — אני לא מתכוון למכונית ספורט איטלקית בחצי מיליון דולר, אלא לצורך אמיתי. — האם יש צורך לגיטימי שהרבה מעבר ליכולת שלכם לספק? בקשה שלפי ההיגיון אין סיכוי שתתגשם? בעיה שאתם אפילו לא מתחילים לראות את פתרונה?

מותר לכם לבקש. חנה בקשה וקבלה. — ועכשיו היא מלמדת אותנו שאלוהים פועל כך עבור כל ילדיו. לא רק עבורה.

נקודה אחרונה, אך חשובה, לפני שנמשיך:

? איזה פסוק זה מיד מזכיר לכם כשאתם קוראים: "עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה, וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה"? — (…חוּץ מהדִמיון במבנה ובמנגינת המשפט ל"עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ…"!)

משיח! את ישעיהו נד 1: "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה; פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה. כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה!" — וזוהי, כמובן, נבוּאה משיחית מפורסמת — פתיח לפרק שלם שמתאר את ישועת ירושלים וישועת ישראל באחרית הימים. — חנה בחברה טובה.

היא ממשיכה להוכיח לנו כי…

■ אין גורל עיוור — יש אלוהים ריבון!

"יהוה מֵמִית וּמְחַיֶּה." — רוב הפרשנים רואים כאן רק תיאור של שני המצבים הקיצוניים ביותר בחוויית האדם: הכי טוב שאפשר מול הכי רע שאפשר — המשך להשוואות שבפסוקים שקדמו.

אבל למה לא לתת לרוח הקודש קצת יותר קרדיט? הרי המשמעוּת המילולית מתארת בעליל את ריבונות אלוהים על חיים ומוות: הוא מחליט מי ימות ומתי — והוא זה שבורא חיים חדשים לפי לוח־הזמנים שלו. חנה יכולה להעיד על כך.

וראו איזו ראייה נבואית מתבטאת ב"יהוה …מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל." — הרי יהוה אכן מוריד חוטאים ל"שְׁאוֹל" (לוקס טז 23) — והוא אכן, ביום ההילקחוּת, יְחַיֶּה מתים! (יוחנן ה 21).

ומי שקרא את ספר ההיתגלוּת נתקל גם בהתגשמות המילה "וַיָּעַל" — בכך שאלוהים מעלה את הנפשות שבשאול כאשר "מָוֶת וּשְׁאוֹל נָתְנוּ אֶת מֵתֵיהֶם" לקראת המִשפט האחרון (התג' כ 13).

? מה? — חנה לא יכולה לדעת דברים כאלה כי אין לה ברית חדשה? — רוּח הקודש יודע, וחנה כרגע מתפללת בהשראתו.

גם פסוקים 8-7 ממשיכים להדגיש את ריבונות אלוהים: "יהוה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר" — אלוהים מחליט מי יהיה עני ומי יהיה עשיר.

? נכון שיש לנו בעיה עם הטענה הזאת?

לפי ההבנה שלנו ישנו מִכלול של גורמים שקובעים אם אדם יהיה עני או עשיר, 'רם' או 'מושפל'. קודם־כל המוצא: אם הוא בא ממשפחה עמידה או ענייה. בהרבה מקומות בעולם גם צבע עורו יכול להיות יתרון או חסרון. רמת ההשׂכלה משפיעה; האינטליגנציה; החריצוּת; הבנת השוק; הנכונוּת לקחת סיכונים; היכולת לחשוב מספר מהלכים קדימה בתחום העסקי… — הרשימה ארוכה.

אבל לחנה יש הפתעה בשבילנו! — כל אלה לא קובעים. — אלוהים קובע! "יהוה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר":

מצד אחד ישנו חופש הבחירה שניתן לנו, ישנן ההחלטות שאנחנו מקבלים, יש את שאיפותינו ויש את אחריותנו כלפי הבורא וכלפי מצוות דברו;

מצד שני יש את ריבונוּתו המוחלטת של אלוהים — העוּבדה ששום דבר ואף אחד בבריאה כולה לא יכול לחרוג מתֹכניתו שנקבעה "מִלִּפְנֵי הִוָּסֵד תֵּבֵל".

? נראה לי שזו אחת השאלות שאנחנו צריכים לזכור לשאול כשנגיע לשמיים: "איך ניתן ליישב את המתח שבין חופש הבחירה שלנו — לבין שליטתך הריבונית על כל פרט, כולל אפילו השטן?"

סמכו עליי — לאלוהים יש תשובה! הרי (8ב)…

לַיהוה מְצֻקֵי אֶרֶץ, וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל.

• חנה הודתה על התערבות אלוהים למענה במישור האישי (פס' 3-1);

• אחר־כך הרחיבה אופקים ושיבחה את הבורא שמתערב לטובת כל ילדיו באשר הם — היא מהללת את אלוהים שסותר בריבונוּתו את מה שצפוי לפי ההיגיון האנושי (פס' 8-4);

• ועכשיו היא מתקדמת אל העתיד — אל מצב השלמוּת שישׂרור בעולם ב…

פסוקים 9 עד 10: מלכות המשיח

לגבי הקטע הזה יש מספר דיעות:

● יש מי שלא מוכן לראות כאן נבואה משיחית. אבל אפילו הוא מוכרח להודות שזוהי נבואה. הרי הפסוקים מתארים מצב שיתאפשר רק תחת השפעתו של מלך צדיק. — ומתי חנה מתפללת את תפילתה? — בתקופה ש"אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל" (שופ' יז 6; יח 1; כא 25).

● יש כמובן גם את התיאולוגים שבכלל לא מאמינים בהשראת רוח הקודש. הם טוענים כי 'שירת חנה' היא חיבור מאוחר; תוספת שתומכי בית־דויד הכניסו לספר שמואל בדיעבד; מעין תעמולה פוליטית. עבורם גם חנה עצמה היא דמות פיקטיבית.

● וישנו מחנה של מלומדים שמוכנים להודות כי "מַלְכּוֹ… וְמְשִׁיחוֹ" של יהוה הוא אכן רמז לדויד המלך — אבל לא יותר.

בבקשה! שיהיו בריאים. — אבל אני משוכנע שהם מפספסים את העיקר.

משיח! מאחר שאתם ואני מאמינים בהשראת רוח הקודש (אני מקווה), במהימנות המוחלטת של דבר־אלוהים ובעובדה ש"הַמָּשִׁיחַ הוּא תַּכְלִית הַתּוֹרָה" (רומ' י 4) — דהיינו שכל התנ"ך הוא סיפורו של המשיח — זוהי בדיוק זווית הראייה שממנה אני רוצה להתבונן בפסוקים 10-9 שלפנינו:

נבואת חנה ההתגשמות במשיח

______________________ ______________________________________

"רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר." מי שנבחר ונושע, יהוה ישמור את רגליו מללכת "[ב]דֶּרֶךְ …[ה]מְרֻוַּחַת… הַמּוֹלִיכָה לַאֲבַדּוֹן" (מתי ז 13). בחסד אלוהים המאמין יישמר "עַד יוֹם הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" — עד לרגע ההילקחות (פיל' א 6).

"וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ." כל מתנגדי ישוע יושלכו "אֶל הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן; שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם" (מתי כה 30).

"כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ." "אִישׁ הָרֶשַׁע", צר־המשיח, יבוא אמנם עם כוח רב "בְּהֶתְאֵם לִפְעֻלַּת הַשָֹטָן"; הוא אמנם ינסה לקחת את כס המלכות "בְּהַצְהִירוֹ עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא אֱלֹהִים" — אך "הָאָדוֹן [ישוע] יָמִית אוֹתוֹ בְּרוּחַ פִּיו וִיכַלֵּהוּ בְּהוֹפָעַת בּוֹאוֹ" (תסל"ב ב 9-3).

"יהוה — יֵחַתּוּ מְרִיבָיו;

עָלָיו [עליהם] בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם." עד הרגע האחרון יישארו כאלה שחושבים שיש סיכוי ל"מְרִיבָיו" של אלוהים. הנה התיאור בהתגלות טז 18, 21: "בְּרָקִים וְקוֹלוֹת וּרְעָמִים הִתְחוֹלְלוּ,… 21 בָּרָד גָּדוֹל וּמִשְׁקָלוֹ כְּאַרְבָּעִים קִילוֹגְרַם יָרַד מִן הַשָּׁמַיִם עַל בְּנֵי אָדָם, וּבְנֵי אָדָם גִּדְפוּ אֶת אֱלֹהִים בִּגְלַל מַכַּת הַבָּרָד, כִּי גְּדוֹלָה מְאֹד מַכָּתוֹ." — כל "מְרִיבָיו" של ישוע אכן "יֵחַתּוּ" — ינופצו.

"יהוה יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ." וזוהי כמובן הנקודה שבה "הִגִּיעַ יוֹם יהוה" (תסל"ב ב 2) — הרגע שבו "[י]עָמְדוּ רַגְלָיו [של המשיח] עַל הַר הַזֵּתִים" — היום שבו "יָצָא יהוה וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב" — יום המשפט על כל מתנגדי המשיח (זכר' יד 4-3).

הללויה! — הגענו לחנוכת ממלכת 1000-השנים:

משיח! "וְיִתֶּן [אלוהים האב] עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" —

(פס' 10ב) קרנו של ישוע המשיח — כנאמר בהתגלות יא 15: "הָיְתָה מַמְלֶכֶת תֵּבֵל לְמַמְלַכְתּוֹ שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ וְשֶׁל מְשִׁיחוֹ; וְהוּא יִמְלֹךְ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים."

בפסוק הבא המחבר חוזר ומתמקד בשמואל:

פס' 11 וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה עַל בֵּיתוֹ [ויחד אתו חוזרת כמובן גם חנה]; וְהַנַּעַר [שמואל] הָיָה מְשָׁרֵת אֶת יהוה אֶת פְּנֵי עֵלִי הַכֹּהֵן.

שימו לב רק לנקודה אחת: דבר־אלוהים אומר כאן כי שמואל "מְשָׁרֵת אֶת יהוה" וחוזר על כך עוד פעמיים (ב 18; ג 1). — אבל…

"לשרת את יהוה"? — איך עושים את זה?

חוץ מפתיחת הדלתות בבוקר (ג 15) אנחנו לא יודעים איך בדיוק נראה השירות הזה במשך ילדותו של שמואל. אך חשוב לציין כי לא נאמר בשום מקום ששמואל שירת את "עֵלִי" או אנשים אחרים כלשהם. סביר להניח שהוא עזר לעלי, במיוחד אחרי שהלז התעוור (ראה ג 5-2); אך הדגש של הכתוב הוא על שירות ליהוה.

■ חִשבוּ על זה עוד רגע: האם אתם ואני באמת יכולים 'לשרת את יהוה'? — האם מישהו מאתנו באמת מאמין שבורא היקום זקוק למשהו שאנחנו יכולים לעשׂות בשבילו?

חשבו על כל הערוצים שמאמינים מגדירים כיום כ'שירות לאלוהים'. כולם כולל כולם הם ערוצי שירות לבני־אדם:

• מי שמלמד את דבר־אלוהים — משרת את בני־האדם שמקשיבים;

• מי שנשלח לארץ רחוקה כדי לבשׂר את הבשורה — משרת את אלה שלהם הוא מבשׂר;

• מי שמתנדב לנקות את 'בית אלוהים' — את בניין הקהילה — משרת את האנשים שנהנים מבניין נקי;

• מי שמשחיל את מעשׂרו לתוך קופת התרומות בבית הקהילה — מאפשר לעובדי הקהילה לשרת בני־אדם בקרב הקהילה ומחוץ אליה;

• ואם אתה אומר: "כשאני משתתף באסיפת הקהילה, כשאני מתפלל, שׁר ולומד את הכתובים, זוהי 'עבודת האלוהים' שלי" — אזי אתה טועה. מן הטעות הזאת קבלו דוברי האנגלית את המונח "church service", והגרמנים קבלו "Gottesdienst".

טעות! כל אלה הן מתנות חסד שאלוהים נותן לך, לא ההיפך. אם אלוהים מבטיח שהוא יקשיב לתפילותיך ולשיריך ויקבל אותם — זה חסד. זה לא סוג של 'שירות' מצדך שמוסיף משהו לבורא היקום.

? אם כן, מה המשפט "וְהַנַּעַר [שמואל] הָיָה מְשָׁרֵת אֶת יהוה" למעשה מתאר?

! את מצב הלב! את הגישה (אפשר לראות אותה בקול' ג 17, 23).

אתם מיד תבינו את הנקודה כשנדבר על הכוהנים במשכן בפסוק הבא. הרי הם מלאו את התפקיד שנתפס אצלינו כ'שירות ל-יהוה' במהותו. מה יותר 'עבודת־יהוה' מאשר הקרבת הקורבנות וניהול הטקסים במשכן או בבית המקדש?

אבל לא! — מחבר ספר שמואל מבליט כי הכוהנים הללו שדאגו 24/7 ש"מְנוֹרַת הַזָּהָב" תמשיך להאיר; שווידאו הספקה סדירה של "שֶׁמֶן הַמָּאוֹר"; שהקפידו להחליף את "לֶחֶם הַפָּנִים" בזמן; שדאגוּ שתמיד יהיו עצי בעירה ואפר של "פָרָה אֲדֻמָּה"; שהמשיכו יום־יום בכל העבודה שהתורה דורשת — הם דווקא לא 'שרתו את יהוה'.

! היחיד שעליו נאמר כי "הָיָה מְשָׁרֵת אֶת יהוה" בלב אוהב ובָגישה הָנכונה — היה ילד בן שלוש וחצי! (לדעת פרשנים אחרים אולי בן 5 או בכיתה א' — בכל אופן, ילד קטן).

אם יש לכם ילדים או נכדים, אתם יודעים: ילד בגיל הזה בטח לא יכול לשחוט כבשׂ, אבל הוא מסוגל לאהוב את ישוע — וזֶה מה שחשוּב לאלוהים.

■ ולפני שנמשיך, עוד נקודה של עידוד: מכל מה שאמרנו מתברר כי אתה לא חייב להיות מועסק במשׂרה מלאה בקהילה כדי 'לשרת את יהוה'. גישת הלב הנכונה יכולה להיות לך בכל מסגרת — בבית, בלימודים, בצבא, בעבודה, ביחס לשכנים…

אם אתה אוהב את ישוע; אם אתה רוצה להביא כבוד לשמו בכל אחת מן המסגרות האלה; אם אתה משרת בני־אדם בענווה ובנעימות ועל הצד הטוב ביותר; אם כולם מכירים אותך כדובר אמת ויודעים שאפשר לסמוך על המילה שלך; אם זאת העדוּת שלך בתור אדם שנושׂא את שמו של המשיח — בתור 'משיחי' — אזי אתה 'משרת את יהוה'.

הילד הקטן הזה אכן "מְשָׁרֵת", וכעת המחבר מתמקד בעיקר בסביבה ובאווירה שבה הוא גדל. מעל כל הקטע מכאן ועד סוף פרק ג ניתן להעמיד את הכותרת הלא־כל־כך מחמיאה:

שמואל הצעיר בגוב האריות

פס' 12 וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי־בְלִיָּעַל; לֹא יָדְעוּ אֶת יהוה.

הניגוד בין שמואל לבין "בְּנֵי עֵלִי" לא יכול להיות ברור יותר: אם מה שמאפשר שירות ל-יהוה היא גישה של לב אוהב — אזי כוהנים ש"לֹא יָדְעוּ אֶת יהוה" לא יכולים לשרת אותו!

העולם מלא במנהיגי דת ונציגי דת שכביכול משרתים את אלוהים; מייצגים את אלוהים; מדברים בשם אלוהים; טוענים שהם עושים את רצון אלוהים; ואפילו מציגים את עצמם כממלאי־מקומו של אלוהים — וכל זאת בזמן שמעשיהם זועקים: "אני מאלה ש'לֹא יָדְעוּ אֶת יהוה' מעולם! אין לי מושׂג מי הוא!"

נציגים כאלה היו "חָפְנִי וּפִנְחָס". הם היוו…

הנהגה רוחנית שמרחיקה בני־אדם מאלוהים

פס' 17-13 13 וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם, כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח, וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר, וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ־הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ. 14 וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר — כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג, יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ. כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה.

15 גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב, וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן, וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ: "תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן; וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל, כִּי אִם חָי." 16 וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ: "קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב — וְקַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ." וְאָמַר: "לֹא! כִּי עַתָּה תִתֵּן! וְאִם לֹא, לָקַחְתִּי בְחָזְקָה!"

17 וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי יהוה, כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת יהוה.

על־פי ויקרא פרק ז זכו הכוהנים ללא מעט בשר מהקורבנות של בני־ישראל. פסוקים 34-29 קובעים כי אדם שמקריב "זֶבַח שְׁלָמִים" חייב לתת לכוהן המקריב "אֵת הֶחָזֶה… וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין". נניח שכוהן הקריב ביום אחד רק שלוש כבשׂות כ"זֶבַח שְׁלָמִים" — אזי הוא הגיע הביתה עם כמות בשׂר טרי ל-14 איש. ואם אחד מן הקורבנות הללו היה "פַּר בֶּן־בָּקָר", הוא נאלץ לקרוא לבנו שיבוא מהבית עם מריצה.

אבל לא. המנות שאלוהים קבע עבורם לא מספיקות לכוהנים האלה. הרי איזה שלב מתואר במילים (פס' 13) "כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח"? — זהו השלב שבו המקריב מכין את הסעודה לעצמו ולמשפחתו. הוא כבר הפריש את מה ששייך לכוהן על־פי התורה. המנהג לקחת את "כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג" (פס' 14) היה שוד.

כנ"ל הדרישה לקבל "בָּשָׂר …חָי" (פס' 15) — מן הסתם את הנתחים היקרים ביותר — וזה עוד לפני שהכוהן מילא את חובתו בהקטירו "אֶת הַחֵלֶב". כאן עולים מדרגה לשוד תחת איום באלימות (פס' 16).

בקיצור, כל מי שבא להשתחוות בשילֹה נתקל בשחיתות גלוייה: אלה שהיו אמורים לשמש דוגמה של נאמנות לאלוהים "נִאֲצוּ …אֵת מִנְחַת יהוה" וזלזלו במשתחווים.

? האם אתם יכולים לתאר לעצמכם איזו אווירה שׂררה שם? איזה ריבים? איזה צעקות? חשבו כי על־מנת לבסס את האיוּם "…וְאִם לֹא — לָקַחְתִּי בְחָזְקָה", אותו "נַעַר הַכֹּהֵן" בוודאי הגיע מוקף בצוות ה'ביטחון' — בריונים במדים שחורים, ובידם אלות וכלי נשק אחרים.

האם אתם יכולים לתאר לעצמכם באיזה כעס והתמרמרוּת צפה המקריב כאשר "יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב" על המזבח? — איך הוא יכול להשתחוות בלב מודה? — איך הוא יצליח אפילו לחשוב על אלוהים — אם רק לפני כמה דקות איימו עליו במכות בשם מי שכרגע מנהל את הטקס?

? "כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה" (פס 14ב). — האם אתם יכולים לתאר לעצמכם לכמה אנשים המצב הזה גרם להחליט שלא לעלות לרגל בשנה הבאה? — כל הכבוד לאלקנה שלא התייאש.

! הנהגה רוחנית שמרחיקה בני־אדם מאלוהים. — חטא בקהילה. שאלוהים ישמור אותנו מלהיות הגורם שמרחיק אנשים ממנו.

מחבר הספר יודע איך להכניס לחושך המדכא הזה…

זיק של תקווה

פס' 18 וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי יהוה; נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד.

? האם שמתם לב לרצף?

פס' 11: הפעולה הנסתרת של רוח הקודש — "לא בחיל ולא בכוח":

"וְהַנַּעַר [שמואל] הָיָה מְשָׁרֵת אֶת יהוה." — הוא קטן, הוא צעיר, הוא ילד חסר־אונים — אבל הוא המושיע התורן שאלוהים בחר!

פס' 17-12: בני אדם נכנעים לדחף הבשׂר (תרתי משמע):

המערכת המושחתת עושׂה את כל שביכולתה כדי לגרום גם לנאמנים האחרונים לנטוש את הציות לתורה.

פס' 18: חזרה אל הפעולה הנסתרת של רוח הקודש — "לא בחיל ולא בכוח":

"וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי יהוה." — הוא קטן, הוא צעיר, הוא רק ילד — אבל הוא המושיע התורן! — ואלוהים מחזיק את ידו המגנה מעליו אפילו כאן, בגוב האריות הדתי.

עוצרים ל…

הפקת לקחים:

1. אלוהים לא פועל לפי ההיגיון האנושי. הוא מציל חלשים, מספק לרעבים ומשתמש בנשים עקרות כדי להגשים את תֹכנית הישועה שלו.

• מה שחסר־סיכוי בעיני העולם — בו אלוהים משתמש כדי לנצח;

• מה שחסר־ערך בעיני העולם — בו אלוהים משתמש כדי לפאר את שמו.

? נכון שזה מעודד?

2. הוזכרנו שאלוהים ריבון. הוא בשליטה. — לא בני אדם, לא איזשהו גורל עיוור, לא המזל.

"יהוה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר." — בסופו של דבר זה הוא שמחליט מה יש לך ומה אין לך.

"יהוה מֵמִית וּמְחַיֶּה." — קורונה, מלחמה, תאונת דרכים, שׁבץ, מוות טבעי — "יהוה מֵמִית". הוא מחליט מתי מגיע היום שלי ושלך.

אבל "יהוה [גם] מְחַיֶּה." — לנו כמאמינים בישוע הפסוק הזה מזכיר את התחייה מן המתים. — עוד עידוד, כי זה הרי דבר בטוח! (קור"א טו 23-20).

3. הסכמנו (אני מקווה) שהאמירה "יהוה יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ, וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" היא נבוּאה משיחית. — כל מלך בשׂר ודם יכול במקרה הטוב להביא ישועה זמנית. רק "מַלְכּוֹ [ו]מְשִׁיחוֹ" של יהוה יביא ישועה סופית ומוּשלמת.

! ישוע המשיח יחזור!

ועד אז…

4. כל אחד מאתנו יכול (ונקרא!) 'לשרת את יהוה'. זה לא תלוי בכוח, בבריאות, בכשרונות, בגיל ובכל המאפיינים האנושיים השונים — זה עניין של הגישה הנכונה. — כל אחד יכול 'לשרת את יהוה' אם לבו מלא באהבה לאלוהים ולבני אדם. זכרו ששמוּאל, בן השלוש־וחצי, 'שירת את יהוה'.

פס' 18ב "נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד." — שימו לב ל"נַעַר" הזה!

נכון שהוא קטן; הוא צעיר; הוא ילד חסר־אונים — עוד לא שמענו אותו אומר אפילו מילה אחת — אבל חוט־השני של ישועת אלוהים עובר אצלו! — לא אצל הגדולים והחזקים; לא אצל אלה שסבורים כי יש להם את הכל תחת שליטה; לא אצל 'נציגי אלוהים' שמתנהגים כאילו אלוהים לא קיים.

שנה אחרי ששמואל נחת בשילֹה, הוא זוכה ל…

ביקור מהבית

פס' 19 וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ, וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, בַּעֲלוֹתָהּ אֶת אִישָׁהּ לִזְבֹּחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים.

שמואל הוא ילד בריא. הוא אוכל טוב וגדל. את "אֵפוֹד [ה]בָּד" שהתאים לו כשהגיע למשכן בטח כבר החליפו לו פעמיים למידה יותר גדולה. הרי מאז הוא גדל בשנה. סמכו על "הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (ב 22). אין ספק שהן יודעות לתפור אפודים.

המידה של "מְעִיל קָטֹן" היא פחות בעייתית. לא נורא אם הוא קצת רחב בחודשים הראשונים; ולא נורא אם לקראת סוף השנה השרוולים כבר קצת קצרים — כי הרי אז אמא חנה עוד מעט תביא לו חדש. זאת המשמעות של "מִיָּמִים יָמִימָה": ביקור ששמואל זוכה לו — ובוודאי מחכה לו — כל שנה בזמן העליה לרגל.

אלקנה וחנה לא רק מבקרים את שמואל. הם גם באים על־מנת "לִזְבֹּחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים."

! קחו דוגמה מאלקנה! — הוא לא מתייאש בגלל ההתנהגות המזלזלת של הכוהנים. הוא נשאר נאמן לציווי התורה. הוא הרי לא בא בשביל "חָפְנִי וּפִנְחָס", שעומדים לגנוב לו שוב חלק מן הקורבן. — הוא בא "לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוה צְבָאוֹת" (א 3).

■ האם יש אי־סדרים בקהילה שלכם? יש דברים שמפריעים לכם? אולי יש אפילו התנהלות שסותרת את הכתוב בדבר־אלוהים? — אז בהחלט כדאי להתריע, לטפל ולתקן.

אבל דברים כאלה לא תמיד מסתדרים מהר. לפעמים דרושה תקופה של לימוד והתבגרות. ולפעמים פשוט מדובר בענייני אופי: ישנו אח (או אחות) שקשה לנו עם הטבע שלו. — שׂימוּ לב שאופי קשה הוא לא בהכרח חטא.

לכן, אם זוהי הקהילה היחידה בסביבה; אם אין מסגרת אחרת שאפשר לעבור אליה; אם אין לכם אופציה חלופית להתחברות, לימוד נכון והשתחוות עם איברים אחרים בגוף המשיח — אל־תמהרו לנטוש! הרי להישאר לבד, זה לא בריא.

זה כמו במשל של הגחלים: יחד בערימה הם ימשיכו להיות חמים למשך שעות — אך אם תרחיקו גחל בודד מן הערימה, הוא יתקרר מהר.

לכן שוּב: קחו דוגמה מאלקנה וחנה. אין ספק שהמערכת המושחתת הפריעה להם, אבל הם הרי לא באו בשביל המערכת — הם באו "לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוה צְבָאוֹת."

? האם אתם זוכרים את נדרה של חנה, ממש בתחילת הסיפור? — היא הבטיחה לאלוהים: "אם תתן לי 'זֶרַע אֲנָשִׁים [ז"א ילד] — וּנְתַתִּיו לַיהוה כָּל יְמֵי חַיָּיו" (א 11). חנה עמדה במילתה ואכן הקדישה את בנה ל-יהוה — אבל עכשיו מתברר כי…

אלוהים לעולם לא נשאר חייב

זה מתחיל עם ברכה — שכוללת תפילת הפגעה — שכוללת נבוּאה:

פס' 21-20א 20 וּבֵרַךְ עֵלִי אֶת אֶלְקָנָה וְאֶת אִשְׁתּוֹ, וְאָמַר: "יָשֵׂם יהוה לְךָ זֶרַע מִן הָאִשָּׁה הַזֹּאת, תַּחַת הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר שָׁאַל לַיהוה." — וְהָלְכוּ לִמְקֹמוֹ.

21 כִּי פָקַד יהוה אֶת חַנָּה, וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת.

פתאום חנה מתברכת בפוריות: תינוק; ואחרי שנה עוד תינוק; ואחרי עוד שנה תינוק שלישי — חמישה צאצאים ברצף. ככה לפחות זה נשמע לנו. ייתכן שהמרווחים היו ארוכים יותר, ולא רק שנה בין הלידות. מה זה משנה. העיקר שלמדנו כי אלוהים לעולם לא נשאר חייב.

■ העיקרון הזה חל כמובן גם על הנתינה שלנוּ כמאמינים במאה ה-21.

סביר להניח שאתם לא תתנו לאלוהים ילד באותו מובן כמו שנתנה חנה — אבל אתם מוותרים על דברים אחרים כדי לתת לְעבודת הקהילה. אז דעו לכם — מתוך ניסיון — כי אלוהים לעולם לא נשאר חייב.

שׂמחה ושׂשׂון בבית של אלקנה, חנה ופנינה. נשאר רק לקוות שהילדים של שתי האמהות מסתדרים ביניהם.

מה שכן, הקטנים האלה של חנה זוכים מגיל אפס לעליה שנתית לרגל בשילֹה. אתם היא לא עושׂה הפסקת הנקה. הרי שמואל זקוק "מִיָּמִים יָמִימָה" למעיל החדש. וכך ניתן לו צ'אנס לראות פעם בשנה לא רק את אימא ואבא, אלא גם את אחיו החדשים.

עכשיו אנחנו מקבלים תזכורת מהו העיקר בעלילה: העובדה כי…

אלוהים מקדם את תוכניתו — בשקט

פס' 21ב וַיִּגְדַּל הַנַּעַר שְׁמוּאֵל עִם יהוה.

שמואל לא רק "מְשָׁרֵת אֶת יהוה" (ב 11, 18); הוא לא רק גדל פיזית — "וַיִּגְדַּל …עִם יהוה" גם מתאר גדילה רוחנית.

! ואל־תשכחו לאיזו מטרה קיבלנו את האזכורים הקצרים האלה על־אודות "הַנַּעַר שְׁמוּאֵל" אחרי כל קטע של טקסט: הם מזכירים לנו כי כאן עובר חוּט־השני של תֹכנית הישועה.

אין ספק כי גם חמשת הילדים הנוספים של חנה הם חשובים — לאימא בעיקר! — אבל לא באותה רמת חשיבות כמו שמואל.

כעת אנחנו פוגשים דוגמה שלילית; דוגמה מה לא לעשות; דוגמה של…

אב שמתעורר מאוחר מדי

פס' 24-22 22 וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד. וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל, וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

23 וַיֹּאמֶר לָהֶם: "לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת דִּבְרֵיכֶם רָעִים מֵאֵת כָּל הָעָם אֵלֶּה? 24 אַל, בָּנָי. כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם יהוה."

"וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד." — אנחנו יודעים שעלי מת בגיל 98 (ד 15). כרגע הוא כנראה בסוף שנות ה-80 שלו.

כשכתוב כי "שָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל", אל תחשבו כי השמועות מגיעות אליו עכשיו בפעם הראשונה. הרי דיברנו כבר על שוד הבשׂר שבני עלי ומשרתיהם מבצעים בחצר המשכן לאור יום, כשהם מאיימים על המשתחווים במעשי אלימות. ותזכרו שקראנו שם: "כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה" (ב 14). במילים אחרות, הזילזול במשתחווים ובעבודת הקודש הוא הנוהל המקובל כבר למשך שנים ארוכות.

■ לכן, כשאתם שומעים את עלי אומר: "אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת דִּבְרֵיכֶם רָעִים מֵאֵת כָּל הָעָם"; דמיינו לכם הורה מודרני, נאור, שמדבר ומדבר ונכנס לוויכוחים אינסופיים עם בנו הקטן; הורה שפונה לילד בן 5 בדברים כמו: "אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה…" — וכשהילד ממשיך בסירובו לציית, ההורה מבטא איום חסר שיניים כמו: "אם תעשׂה את זה עוד פעם — אוי ואבוי! אתה כבר תראה מה אבא יעשׂה לך!" — כן. הילד יודע. אבא לא יעשׂה לו כלום! מקסימום יתן לו עוד הרצאה.

האם שמתם לב לדיבור העדין של האב הזקן? — "לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה?… אַל, בָּנָי. כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם יהוה."

? "לָמָּה"? — אתה באמת מצפה לתשובה? — מה יענו לך? — "מפני שאנחנו פושעים"?

"לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה." — ברור שזה 'לא טוב'. על גניבה מקורבנות שמוקדשים לאלוהים יש מן הסתם עונש מוות! — ולמה אתה קורא לזה "שְּׁמֻעָה"? — אחרי שאתה שומע אותו סיפור "מֵאֵת כָּל הָעָם" במשך שנים, אתה עדיין מקווה שאולי זאת רק "שְּׁמֻעָה"?

חוץ מזה, אין יום שאתה לא יושב על השרפרף שלך ליד "מְזוּזַת הֵיכַל יהוה". שוד הבשׂר מתנהל ממש מתחת לאף שלך. אל תגיד שלא ידעת!

"אַל, בָּנָי." — "אני מבקש מכם בכל לשון של בקשה!" — מי יודע כמה פעמים עלי כבר חזר על בקשות ואזהרות חסרות שיניים כאלה.

אולי כש"חָפְנִי וּפִנְחָס" היו קטנים לא היה ל"עֵלִי" זמן להשקיע בהם. גם כשהגיעו לגיל הנעורים הם הסתובבו בחוץ מבוקר עד ערב, כי הוא היה עסוק במשכן. כוהן גדול ושופט — זה תפקיד כפול שדורש עבודה 24/7.

עכשיו הוא בן 80-פלוס, והם כבר בגיל העמידה — גברים נשׂואים, כל אחד עם בית מלא ילדים. — כן, כן. אל תדמיינו לכם אותם כרווקים צעירים. בתקופה ההיא לא היה דבר כמו גבר בן 40 רווק.

עלי אמנם נושׂא עדיין את האחריות הרשמית במִשכן וכשופֶט, אבל "חָפְנִי וּפִנְחָס" תפסו שליטה מזמן. הם הפסיקו כבר בגיל 13 לקחת את אבא שלהם בִרצינוּת. "שישב בשקט על השרפרף שלו, ימשיך להשמין ויתפלל עבוּר נשים עקרות."

וזה מביא אותנו לנשים. הרי שני נציגי הדת האלה, בעלי המִשפחות, שודדי בְשׂר הקורבָּנות, גם "יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד." שילוב של זנוּת וניאוף — ועוד בבית אלוהים!

■ אורגיות תחת מעטה הדת! — אנשים 'מתים' על רכילוּת בתחוּם הזה — גם אז, גם היום. — האם אתם יכולים לתאר לעצמכם מה זה עשׂה לתדמית בית אלוהים? עבודת אלוהים? כהוּנת אלוהים? תדמיתו של אלוהי־ישראל עצמו?

זה בדיוק אותו הרס שנגרם היום בכל פעם שעוד מבשׂר ועוד רועה קהילה נתפס בניאוף ובניצול מיני של בנות־ה'צֹאן' או בני־הצֹאן שבטחוּ בו.

ועוד נקודה לפני שנמשיך: אנחנו, דוברי העברית המודרנית, שומעים כי "לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם יהוה", ואומרים: ברוּר — "מַעֲבִרִים." שמוּעה עוברת מפה לאוזן.

אבל יש גם פירוש טוב שאומר: "מַעֲבִרִים", משמע 'לגרום לאנשים לעבור עבירה.' גם זה ברור. הרי כוּלנו יודעים איך משפיעה דוגמה אישית גרוּעה — ועוד של מי שנחשב למנהיג רוחני. מי יודע כמה גברים בעם ישראל אמרו: "אם לכוהני אלוהים מותר לחיות בזנוּת ובניאוּף — למה לי לא?"

עכשיו מתברר כי עלי יודע מהו…

החטא נגד רוח הקודש

הוא ממשיך להסביר ל"חָפְנִי וּפִנְחָס":

פס' 25א "אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ, וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים. וְאִם לַיהוה יֶחֱטָא אִישׁ, מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ?"

בוודאי שׂמתם לב למִשׂחק המילם עם "פִּלְל" ו"יִתְפַּלֶּל" — ותתפלאוּ לשמוע שאין תמימוּת־דעים לגבי המשמעוּת המדוּייקת של שתי המילים. מעניין שלמרות זאת, משמעוּת המשפט ברורה כשמש: "אם אתה חוטא נגד אדם, אזי אלוהים (או השופטים) ישפטוּ ביניכם. אך אם אתה חוטא נגד אלוהים עצמו — מי יכול להפגיע למענך?"

זאת גם המשמעוּת של אזהרת ישוע במרקוס ג 29: "הַמְגַדֵּף אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֵין לוֹ סְלִיחָה לְעוֹלָם, כִּי אָשֵׁם הוּא בְּחֵטְא עוֹלָם" (ראה גם מתי יב 32; לוקס יב 10).

אתם יכולים להגדיר את זה כעונש — או פשוט כתוצאה הגיונית ממעשׂהו של אדם: אם גידפת את המושיע, זלזלת בישועתו ודחית אותו, אזי התוצאה הטבעית היא שאין לך ישועה. הרי מדובר באותו אלוהים בלעדי שקובע (ישע' מג 11): "אֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ!"

אנחנו קוראים עלילה — לכאורה סיפור על אמא וילד — אך האם שמתם לב כמה עקרונות תיאולוגיים צצים לנו בתוך הטקסט? — הנה עוד אחד מן הקטלניים…

עקרון הקשחת הלב

פס' 25ב וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם, כִּי חָפֵץ יהוה לַהֲמִיתָם.

עקרון הקשחת הלב. — הדוּגמה הקלאסית היא זו של פרעֹה. — ראוּ איך זה עובד:

● תחילה האדם מחליט להתנגד לאלוהים. אלוהים שוב ושוב מודיע למלך מצריים את האמת ומורה לו מה לעשׂות, אך הוא מסרב (שמות ח 28 [Eng. 32]): "וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ."

שׂמתם לב? — פרעֹה מקשיח את לִבו. כאן זה עדיין יוזמת האדם.

● אך אם אדם ממשיך בדרך הסירוב העקשן יותר מדי זמן, הוא עלול לעבור את נקודת האל־חזור. — זה מה שקרה לפרעֹה:

עכשיו אלוהים אומר לגביו (שמות י 1): "אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ."

וחשבו שבסיפור שלנוּ לא מדובר במלך גוי. מדובר בכוהני יהוה שיודעים תורה. מי יודע אם לא הם? ויש להם אבא שמזהיר אותם — אמנם בדרך עדינה והססנית, אבל בהחלט מזהיר על־ידי אמירת האמת.

אך בשלב המתואר כאן "חָפְנִי וּפִנְחָס" כבר חצו את נקודת האל־חזור. — הם, מבחינתם, ממשיכים 'לעשות חיים', אבל בורא היקום רואה בהם גוּפות מהלכות. — עקרון הקשחת הלב.

! היום הוא יום ישועה! לא כדאי להמשיך לזלזל בָאמת ולִדחות את ישוע. אף אחד לא רוצה להגיע לשלב שבו יאמר עליו:
"כִּי חָפֵץ יהוה לַהֲמִיתָם."

הפסוק הבא הוא עוד חוצץ שמפריד בין קטע לקטע — עוד זיק תקווה ש…

לא הכל אבוּד

פס' 26 וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב, גַּם עִם יהוה וְגַם עִם אֲנָשִׁים.

כבר לא מדובר בילד בגיל הגן, כמו באיזכורים הקודמים (ב 11, 18, 21). "אֲנָשִׁים" שׂמים לב שיש לו אופי "טוֹב". זה ממש בולט בתוך הסביבה המושחתת. אותם "אֲנָשִׁים" שואלים את עצמם: "איך יכול להיות שהנער הלוי הזה חי כאן 24/7 — אבל הלכלוּך של המקום לא נדבק בו?"

התשובה היא, כמובן, כי שמואל הוא "טוֹב גַּם עִם יהוה." — הוא מאמין נושע. אלוהים מגן עליו. רוח הקודש מעניק לו את הכוח להגיד "לא!" לחטא.

! זהירות! אל תעשׂוּ כאן טעוּת:

דבר־יהוה מלמד בברור (תסל"א ה 22): "הִתְרַחֲקוּ מִן הָרַע עַל כָּל צוּרוֹתָיו." — אל תחשבוּ שאלוהים ישמור עליכם כשאתם חושׂפים את עצמכם בקלוּת־דעת להשפעות רעות. אל תשׂחקוּ בחטא כמו בצעצוּע כשאתם אומרים בגאווה: "לי זה לא יקרה." בטח גם העָש חושב כך כשהוא מעופף יותר ויותר קרוב ללהבה. זכרוּ (משלי טז 18) כי "לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ."

עלינוּ לזכור כי שמואל לא בחר לִגדול אי־שם ב'גוב האריות' הרוחני. אלוהים בחר זאת בשבילו! לכן זאת אחריותו של אלוהים לשמור אותו מלהיטמא בחטא של סביבתו.

אבל אין ספק שעוד מישהו משפיע על שמואל לטובה:

אדם שלמד מטעוּתו

"עֵלִי", המורה של שמואל. הרי אם הסובבים של נער בשנות העשרה המוקדמות מעידים עליו כי הוא "טוֹב, גַּם עִם יהוה, וְגַם עִם אֲנָשִׁים" — אזי ה"טוֹב" הזה נלמד קודם־כל בבית. ילד שנעזב לעצמו מגיל 3 וגדל כמו יתום בתוך מוסד לא לומד דברים טובים מאליו. לכן, כשכתוּב ששמואל גדל בנוכחוּת "פְּנֵי עֵלִי הַכֹּהֵן" (ב 11), קראו את זה מילוּלית.

עלי מקבל צ'אנס שני. — עם הילד הקטן הזה הוא לא חוזר על אותן טעוּיות בלתי־הפיכות שעשׂה עם הבנים שלו.

■ אני יכול להעיד על דבר דומה מהבית. אחיי היו בני 16 ו-20 כשנולדתי — פער גילאים עצוּם. בכל פעם שהם סיפרו דברים מן העבר שכללו את אבא שלנו אמרתי לעצמי: "מה? איך זה יכול להיות? אבא בכלל לא כזה."

אני גדלתי עם אבא שהשקיע, עודד, תמך, אהב ותמיד מצא זמן בשבילי. בסיפורים שלהם פגשתי אדם שונה. במילים אחרות, היה הבדל גדול בדוּגמה האישית שהם קיבלו, לבין מה שאני קיבלתי.

בסופו של יום, אני התמסרתי לישוע — אחיי לא. ההיפך. שניהם היו עויינים ממש כלפי כל דבר הקשור לאמונה, קהילה ואלוהים — למיטב ידיעתי עד סוף חייהם. — האם ההבדל הזה הוא רק תוצאה של הדוגמה האישית השונה שהם ואני קיבלנו בבית? — קשה להעריך. — אבל אין לי ספק שהדוגמה הזו השפיעה.

? האם אתם מכירים אנשים שממש השתנו במרוצת השנים? — או אולי אתם אלה שמרגישים את הצורך להִשתנות?

אז קחו דוגמה מעלי שהשקיע בשמואל הקטן. התפללו שאלוהים יעזור לכם שלא לחזור על טעוּיות העבר. — עוד לא מאוחר מדי.

עכשיו מופיע, כמו כבר בספר שופטים (ו 8),…

נביא אלמוני

פס' 27א וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים אֶל עֵלִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "כֹּה אָמַר יהוה:…"

זוהי נבואה שיש בה הרבה חומר לימוד. נעצור כאן רגע ל…

הפקת לקחים:

1. שמואל הקטן חי בסביבה מוּשחתת — 'בגוב האריות הרוחני' — ובכל זאת הוא גדל להיות איש אלוהים.

אלוהים בהחלט יכול למקם אתכם בְסביבה קשה ולשמור עליכם מן הטוּמאה שסביבכם. אבל זאת חייבת להיות התֹכנית שלו עבורכם. לפני שאתם חושׂפים את עצמכם להשפעות רעות, חשוּב מאוד שתהיו בטוחים כי זהו כרגע רצון אלוהים.

מאמין שחושׂף את עצמו להשפעות משחיתות פשוט כי שם הוא ירוויח יותר כסף, או מפני שהוא לא רוצה להתנגד לפיתוי הנוצץ של החטא — מאמין שאומר בגאווה: "לי זה לא יקרה", עלול להרוס את עדוּתו כתלמיד ישוע לכל החיים.

2. אתם איברים בגוף המשיח. אל תקחו כל טעות קטנה מצד הנהגת הקהילה או הִתנהגוּת לא ראוייה של אדם מסויים בקהילה בתור תירוץ לקום ולעזוב.

יש דברים שניתן לתקן — אבל אופי של אדם לא בהכרח ישתנה. כל עוד שאין לכם חבר'ה כמו חופני ופנחס בהנהגה — כל עוד הלימוד הוא נכון על־פי דבר־אלוהים — אולי כדאי מצִדכם לִלמוד עוד קצת סבלנות ועוד קצת אהבה.

חנה ואלקנה ידעו: "אנחנו באים לפֹה לא בשביל הכוהנים אלא כדי להשתחוות ל-יהוה."

3. אלוהים לעולם לא נשאר חייב. אם אתם נותנים בלב אוהב ובנדיבוּת — תתברכוּ. — הבטחה!

4. זוכרים איך קראנו לעֵלי הכוהן? — אב שהתעורר מאוחר מדי. כשהוא ניסה לתקן, בניו כבר היו גברים שמזמן הפסיקו להקשיב לו.

ילדים זקוקים לחינוך, לריסון ולדוגמה של הורים משיחיים כשהם קטנים — מגיל 0. אל תטילו את התפקידים האלה על מטפלות וגננות. זכרו: הילד שלכם כנראה לא נבחר להיות נביא — והמטפלת במעון היא לא עֵלי הכוהן שקיבל חסד מיוחד מאלוהים לחנך את שמוּאל.

החינוך, המִשמוּע והדוגמה האישית — אלה התפקידים שאלוהים נתן לכם, להורים. עשׂו כל מאמץ אפשרי לעשות את העבודה בעצמכם ולא להשאיר אותה לאחרים — גם אם זה מתבטא בפחות הכנסה. אין דבר חשוב יותר מישוּעת הילדים!

5. הזכרנו את עיקרון הקשחת הלב.

אולי אתה שומע היום בפעם המאה־ואחד את האמת על ישוע המשיח; את האמת שישוע הוא הכפרה שאלוהים סיפק עבור כל חטא; הכפרה גם עבור החטא שלי ושלך; את האמת שצריך להאמין בישוע כמושיע ולהיכנע אליו כמלך; את האמת שרק האמונה הזוּ מצילה אותך ממוות נצחי; רק האמונה בישוע, ולא שוּם מאמץ מצדך לקיים מצוות או להיות 'אדם טוב' — אם אתה שמעת את הדברים האלה כבר כל־כך הרבה פעמים שאתה זוכר אותם בעל־פה, אזי אל תמשיך להקשות את לִבך.

היום — כרגע — יש לך עוד צ'אנס להיכנע לישוע. מה שיהיה מחר — אף אחד לא יודע.

שמענו את פסק־הדין המחריד (פס 25): "וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם — כִּי חָפֵץ יהוה לַהֲמִיתָם." ככה המחבר הודיע לנו, לקוראים, את החלטת אלוהים. — עכשיו מגיעה ההודעה הרשמית. אלוהים שולח…

נביא פרטי רק עבור עלי

פס' 27א וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים אֶל עֵלִי.

אל תזלזלו בחשיבוּת של עלי. זִכרוּ שהוא הן הכוהן הגדול והן השופט בתקוּפתו. הוא מרכז בידיו את הסמכות הדתית/רוחנית ואת המשפט האזרחי. באופן תיאורטי היתה כאן אפשרות של תיאוקרטיה ממש:

• מתוקף תפקידו ככוהן גדול, עלי נכנס בכל יום כיפור לקודש הקודשים, עם דם של קורבן, על־מנת לכפר על חטאי עם ישראל;

• מתוקף תפקידו כשופט הוא התבסס על דבר־אלוהים הכתוּב על־מנת לשפוט בצדק. במקרים קשים היתה לו אפילו האפשרות לשאול את אלוהים באמצעות "הָאוּרִים וְ…הַתֻּמִּים" (שמות כח 30).

משיח! האם אתם שׂמים לב עד כמה ריכוז שני התפקידים הללו בידי אדם אחד מסמל את המשיח?

• בתפקידו ככוהן גדול עלי היה אמור להצביע קדימה אל ישוע — אל "[ה]כֹּהֵן [ה]גָּדוֹל [ה]עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר עָבַר דֶּרֶךְ הַשָּׁמַיִם" — אל המושיע שיכפר על חטאים "אַחַת וּלְתָמִיד בְּהַקְרִיבוֹ אֶת עַצְמוֹ" (עבר' ד 14; ז 27);

• גם בתפקידו כשופט הוא היה אמור להצביע קדימה אל ישוע — אל האחד אשר "[ישפוט] בְּצֶדֶק דַּלִּים" — אל המשיח, שעליו כתוּב כי "[ה]צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו" (ישע' יא 5-4).

ואין לי ספק שאתם כבר רואים: בשני התפקידים הנעלים הללו עֵלי נכשל כישלון מוחץ. יותר מזה: בגלל מעמדו, הכישלון הזה משליך הישׁר על אלוהים! — העם מביט על המתרחש בשילֹה ואומר:

• "אם אלה הכוהנים של אלוהים ואם ככה מתנהל הבית של אלוהים — מי צריך אלוהים כזה?"

• "ואם השופט הזה אפילו לא מסוגל לגרום לבניו להתייחס אלינו ולרכוש שלנו בצדק — מי צריך משפט על־פי תורת אלוהים?"

? האם עכשיו אתם מבינים למה אלוהים שולח
נביא פרטי רק עבור עלי?

הנבואה פותחת בעיקרון ידוע:

אין זכויות ללא חובות

פס' 27ב-28 וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "כֹּה אָמַר יהוה: הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה; 28 וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן, לַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי, לְהַקְטִיר קְטֹרֶת, לָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי; וָאֶתְּנָה לְבֵית אָבִיךָ אֶת כָּל אִשֵּׁי בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל…"

? בקיצור: "נכון שנתתי לכם פריווילגיות?"

"נִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ." — מה שקראנו הרגע הוא תקציר של התפקיד והזכויות שניתנוּ "[ל]חֻקַּת עוֹלָם [לְאַהֲרֹן] וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו" (שמות כח 43):

1. ייצוג העם בפני אלוהים

אין ספק שזהו כבוד גדול לייצג את העם כלו לפני אלוהים בהקרבת הקורבנות, בהעלאת ה"קְטֹרֶת", ובנשׂיאת ה"אֵפוֹד" שעליו נמצאים השמות של 12 השבטים (שמות כח 29-28).

התפקיד כולל את הפריווילגיה של ארוחות בשׂריות כל יום. הרי החלק שניתן לכוהנים מ"כָּל אִשֵּׁי בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל" מסתכם בכמות אדירה של בשר טרי ומשוּבח.

אזרחים מן השורה בתקופת המקרא לא יכלו להרשות לעצמם לאכול בשר שִבעה ימים בשבוע. לחם חוקם היה בדיוק זה: לחם. בוקר, צהריים, ערב — לחם, זיתים, קטניות ומדי פעם איזה ירק או פרי עונתי. רק באירועים מיוחדים או בחגים שחטו כבשׂ.

▪ הערה טכנית לפני שנמשיך: חופני ופנחס, בתור בנים של הכוהן הגדול, היו מ"רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים". הם לא התחלפו ברוטציה כמו שאר הכוהנים, שהיו מחולקים ל־24 משמרות. כתובת המגורים שלהם לא היתה באחת מערי הכוהנים. הם היו קבועים בשילֹה. הם היו האנשים עם הוותק — עם הקביעוּת של עשרות שנים — אלה שמכירים את כל המושכות. — אולי יש לכם אנשים כאלה בעבודה.

פריווילגיה נוספת בתפקיד הכוהן היא…

2. ייצוג אלוהים בפני העם

הכוהנים שם בשילֹה היו אמורים לייצג את אלוהים בפני העם. הם היו אמורים להורות את תורתו. זאת זכוּת, אבל יש עִמה גם אחריות גדולה: מי שמורה בשם אלוהים חייב יותר מכל דבר אחר להיות דוגמה אישית. אתה לא יכול לצוות על אנשים בשם אלוהים לעשות א', ב' ו-ג' — בזמן שהם רואים אותך בעצמך מתעלם מן ההוראות האלה.

העיקרון הזה לא השתנה מתקופת עֵלי עד היום: אין זכויות ללא חובות.

עכשיו הנביא עובר ל…

פירוט החטאים

פס' 29 "לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי מָעוֹן? וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי; לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי?"

1. זלזול במה ששייך לאלוהים:

"לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי?" — אם הכוהנים יכולים 'לדרוך ברגליים' על מה מוקדש לאלוהים — אם הם יכולים לזלזל בו ובעבודתו — מדוע לצפות מבני־העם שיכבדו את אלוהים ואת עבודת הקודש?

הניסוח המוזר "אֲשֶׁר צִוִּיתִי מָעוֹן" משמע 'אשר ציויתי בביתי' (ראה גם פס' 32).

2. כיבוד אנשים מעל כיבוד אלוהים:

"וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ [יותר] מִמֶּנִּי." — האם גם אנחנו עושׂים את זה לפעמים?

• מצד אחד אנחנו יודעים טוב מאוד מה דבר־יהוה מצווה עלינו, על בני המשפחה שלנו או על בני הקהילה;

• מצד שני אנחנו מעדיפים שלא לריב אִתם.

התוצאה היא שמירה על השלום על חשבון ציות לדבר־אלוהים — טאטוא החטא מתחת לשטיח בשם האהבה.

3. דריסת זכויות של אחרים תוך ניצול לרעה של סמכות

"לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי." — זוכרים את משרת הכוהנים שמסתובב עם "הַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ־הַשִּׁנַּיִם" (ב 16-13)? זה ששודד מהמקריבים את נתחי הבשר הטובים ביותר — את מה שנקרא כאן ה"רֵאשִׁית"?

כאן מתואר הזלזול בזכות שאלוהים נתן לבני־העם — בזכות של המקריב ומשפחתו לאכול את הקורבן.

"לְהַבְרִיאֲכֶם." — לא לטעות בגלל העברית התנ"כית: מי ש'בריא' בתנ"ך סובל מעודף משקל חמור (שופ' ג 17, 22).

הפסוקים הבאים (36-30) הם…

נבואה שחוזה את המשפט

פס' 30 "לָכֵן, נְאֻם יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר אָמַרְתִּי: בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם. — וְעַתָּה, נְאֻם יהוה: חָלִילָה לִּי! כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד, וּבֹזַי יֵקָלּוּ."

לאהרון ולצאצאיו ניתנה הבטחה: "בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם". אבל זהירות! הבטחה לא מהווה רשיון לחטוא.

? מה, עבורנו זה שונה? — נכון שבתור מאמין בישוע ניתנו לך הבטחות כי אתה נושע לנצח. האם בעקבות כך אתה אומר: "יופי! אני יכול ליהנות מחיי הוללות וחטא כמה שאני רוצה. מקומי במלכות המשיח מובטח"? — ברור שלא!

כך גם עבור כוהני אלוהים. חוזה עבודה אישי עם קביעוּת לכל החיים לא פוטר אותם מהחובה למלא את תפקידם בנאמנוּת.

"מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד." — לא משנה כמה כבוד יש לך בעיני בני־אדם. לא משנה אם יש לך מעמד 'מכובד' בקהילה. — חשוב שאלוהים יכבד אותך; ולשם כך מעשיך חייבים לכבד אותו.

"וּבֹזַי יֵקָלּוּ." — אנחנו מוּקפים באנשים שבזים לאלוהים: אלה שאומרים שאין אלוהים; אחרים שאומרים כי אמונה בתנ"ך ובברית החדשה כדבר־אלוהים היא פרימיטיבית; אלה שאומרים "השם, השם" בכל משפט שני, אבל מדברים ומתנהגים כאילו 'השם' הוא חירש ועיוור; בעלי המשׂרות שזוכים לכבוד מבני־אדם — אך בזים לאלוהים.

לבוז לאלוהים, זוהי גישה מסוכנת. כל מי שלא נכנע לו — מי שלא זועק למושיע בענווה מוחלטת ומבקש סליחת חטאים — ייחשב לחסר־משקל כשיעמוד לפני המשיח ביום המשפט. "בֹּזַי יֵקָלּוּ."

עכשיו גם בא פירוט איך המשפט יתבטא: ב…

תופעה תורשתית של מוות בטרם עת

פס' 31 "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ וְאֶת זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ."

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים." — זה יכול לקרות בכל רגע, אבל אתה אף פעם לא תדע מראש — כמו חֶרֶב דָּמוֹקְלֶס שתלויה מעל ראשו, ואין לדעת מתי היא תפול ותהרוג אותו. — מי מתנדב לחיות ככה?

"וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ." — זוהי נבוּאה על מות בניו של עלי. הרי ה'זרוע', הכוח של המשפחה, הוא בבנים (סליחה, בנות, אבל ככה זה בתנ"ך).

לא יהיה "זָקֵן בְּבֵיתֶךָ." — תופעה תורשתית של מוות בטרם עת. בני־ישראל יוכלו לעקוב אחרי המשפחה הזו דור אחרי דור ולהיווכח שאלוהים מקפיד לקיים את דברו: "בֹּזַי יֵקָלּוּ."

פס' 32 "וְהִבַּטְתָּ צַר מָעוֹן, בְּכֹל אֲשֶׁר יֵיטִיב אֶת יִשְׂרָאֵל. וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים."

"וְהִבַּטְתָּ צַר מָעוֹן." — עלי ייראה צרה קשה שתפקוד את מעונו של אלוהים שבשילֹה: ארון הברית יפול בשבי הפלישתים (שמו"א ד).

"בְּכֹל אֲשֶׁר יֵיטִיב…" — אפילו כשאלוהים יחזור ו"יֵיטִיב [עִם] יִשְׂרָאֵל", הצרות לא יירפו מבית עלי. עובדה כי "לֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים."

הפסוק הבא הוא קרן אור בתוך החושך של דברי המשפט. הוא מזכיר לעלי ולכולנו כי…

אלוהים לעולם לא מפר הבטחות

פס' 33א "וְאִישׁ לֹא אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי, לְכַלּוֹת אֶת עֵינֶיךָ וְלַאֲדִיב אֶת נַפְשֶׁךָ."

אמנם "לֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים,… [אבל אני מבטיח כי] אִישׁ לֹא אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי." — במילים אחרות: "אתה ומשפחתך בהחלט תענשו ותשמשו דוגמה לחומרת החטא, אבל תמיד יישאר שׂריד שימשיך בשירות. אני הרי לא עומד להפר את הבטחתי לאהרון שצאצאיו "יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם."

זיק אור! — אבל מיד הנביא חוזר לדברי המשפט:

פס' 33ב "וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים."

…וזהו האזכור השלישי של התופעה התורשתית של מוות בטרם עת: הגברים במשפחתך "יָמוּתוּ אֲנָשִׁים" — ימותו בשלב בחיים שאמור להתאפיין בשיא הכוח, היכולת והיעילות.

לאימוּת דברי הנביא אלוהים גם כולל…

נבואה קצרת־טווח

פס' 34 "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אֲשֶׁר יָבֹא אֶל שְׁנֵי בָנֶיךָ, אֶל חָפְנִי וּפִינְחָס: בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם."

גזר־דין מוות מפי אלוהים! — תארו לעצמכם את האב הזה כשהוא מתעורר בכל בוקר וחושב: "אולי זה יקרה היום? אולי היום ימותו הבנים שלי?!"

? האם "חָפְנִי וּפִנְחָס" עוד יכלו להינצל בשלב הזה? — נניח ששמעו את גזר־הדין ובעקבות כך חזרו בתשובה אמיתית — האם אלוהים היה סולח להם?

התשובה היא "כן!" — כל עוד אדם חי ושפוי, הוא יכול לחזור בחרטה כנה למושיע, וחטאיו ייסלחו לו.

? האם חזרה בתשובה היתה מבטלת את העונש? — את הנבואה כי "בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם"?

ייתכן שלא. — הרי כולנו יודעים שבהרבֶה מקרים חוטא שנסלח ממשיך לשאת בתוצאות ובנזקים שהוא גרם על־ידי חטאו.

! אך חזרה בתשובה היתה חוסכת מחופני ופינחס דבר הרבה יותר חמור ממוות פיזי בגיל העמידה — את השהייה הנצחית באגם האש.

"וְזֶה לְּךָ הָאוֹת." — אם תראו שהנבואה קצרת־הטווח מתממשת, תכלו להיות בטוחים שאלוהים יקיים גם את הבטחותיו לעתיד הרחוק. — אגב, הצירוף "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת" מופיע עוד 5 פעמים בתנ"ך, תמיד לאותה מטרת חיזוק: אלוהים לעולם לא מפר הבטחות!

הנקודה הזו חשובה, כי עכשיו אלוהים מוסיף עוד…

נבואה ארוכת־טווח

פס' 35 "וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן. — כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה — וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן, וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים."

עבורינו המילים הללו כבר לא נבואה, כי יש בידינו התנ"ך השלם.

? מי מכם זוכר את שמו של הכוהן שהצטרף לדויד אחרי הטבח שעשׂה שאול המלך ב"נֹב, עִיר הַכֹּהֲנִים"? — לכוהן הניצול הזה קראו "אֶבְיָתָר" (שמו"א כב 20). הוא היה משושלת "אִיתָמָר" בן־אהרון, כמו "עֵלִי הַכֹּהֵן" (דהי"א כד 6-1).

? ומי זוכר שלאורך כל מלכות דויד כיהן לצד "אֶבְיָתָר" כוהן גדול נוסף? — הכוהן השני היה "צָדוֹק בֶּן־אֲחִיטוּב", והוא בא משושלת "אֶלְעָזָר" בן־אהרון (דהי"א ה 34-30 [Eng. 6:4-8]).

עד כאן הכל נראה טוב. שני הכוהנים משרתים במקביל, שניהם נשארים נאמנים לדויד גם בזמן מרד אבשלום. הכל טוב עד ש"אֲדֹנִיָּה בֶן־חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר: 'אֲנִי אֶמְלֹךְ'" (מל"א א 5).

? מי זוכר איזה מבני דויד היה אמוּר לרשת את כס המלכות? — נכון! שלֹמֹה. לא אדוניה ה"מִתְנַשֵּׂא" (ראה דהי"א כב 10-9).

וכאן פתאום מתערערת נאמנותו של "אֶבְיָתָר" הכוהן. בִמקום להיות נאמן לשלֹמֹה — למלך שאלוהים ייעד להמשיך את השושלת, הוא מצטרף למורד (מל"א א 7).

והנה, במל"א ב 27 מתגשמת הנבואה "הֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן". אנחנו קוראים: "וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת אֶבְיָתָר מִהְיוֹת כֹּהֵן לַיהוה — לְמַלֵּא אֶת דְּבַר יהוה, אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה."

? מה? איך זה מגשׁים את הנבואה? איפֹה הכוהן הנאמן?

הנה הוא, במל"א ב 35: "וְאֶת צָדוֹק הַכֹּהֵן נָתַן הַמֶּלֶךְ [שלֹמֹה] תַּחַת אֶבְיָתָר." הכוהן הנאמן הוא "צָדוֹק".

פס' 35ב המשך הנבואה הוא: "וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים."

? "מְשִׁיחִי"? — מי זה משיחו של אלוהים?

ה'משיח' כאן הוא כל מלך משושלת דויד שכרגע יושב על כס המלוכה. הרי צאצאי "צָדוֹק" אכן ממשיכים לכהן לצד המלכים הלגיטימיים משבט יהודה לאורך "כָּל הַיָּמִים" עד סוף תקופת בית ראשון (ראה לדוגמה מל"א ד 2).

עוד לא סיימנו עם הכוהן הנאמן והמשיח, אבל בינתיים הנביא מנבא עוד תוצאה חמורה שתבוא על צאצאי "עֵלִי": הם יהפכו ל…

כוהנים שמבקשים נדבות

פס' 36 "וְהָיָה, כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ [לכוהן הנאמן], לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם, וְאָמַר: 'סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת, לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם'."

"אין לי אוכל! בבקשה, צרפו אותי 'אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת'," זאת אומרת אל אחת מ-24 משמרות הכוהנים שממלאים את התפקידים בבית המקדש ברוטציה (דהי"א כד). — לא ברור מתי בהיסטוריה התגשמה הנבואה הזאת.

אבל בואו נתקדם עכשיו לנקודה הרבה יותר חשובה:

רמז למשיח

לשם כך נתבונן פעם שנייה ב…

ועכשיו נראה מה "צָדוֹק", הכוהן הנאמן האנושי, היה מסוגל להגשים מכל האמוּר בפסוּק — ומה לא.

משיח! האם שׂמתם לב לפרטים? — אלוהים עצמו מתאר כאן "כֹּהֵן נֶאֱמָן" מושלם. ממש לא אדם כמונו.

● הכוהן הנאמן האוּלטימטיבי שמסוגל להגשים את הנבואה הזאת יכול להיות רק אחד (עבר' ג 2-1): "הַשָּׁלִיחַ וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁל הַכְרָזַת אֱמוּנָתֵנוּ, יֵשׁוּעַ, הַנֶּאֱמָן לַמְכוֹנֵן אוֹתוֹ."

● לכוהן שמתואר כאן יש ידיעה מושלמת של 'לבו ונפשו' של אלוהים. הרי אלוהים עצמו מאשר: "כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי [הוא] יַעֲשֶׂה." — למי יש ידיעה כזו?

• בקור"א ב 11 כתוב: "אֶת אֲשֶׁר בֵּאלֹהִים אֵין יוֹדֵעַ זוּלָתִי רוּחַ הָאֱלֹהִים."

• ומתי יא 27 מצהיר: "אֵין אִישׁ מַכִּיר אֶת הָאָב, זוּלָתִי הַבֵּן."

זה ברור! — ידיעה או הכרה מושלמת של בורא היקום קיימת אך ורק באלוהים האחד עצמו — באב, בבן וברוח הקודש.

● הכוהן המושלם בפס' 35 אכן "יַעֲשֶׂה" את הכל בדיוק לפי המחשבות של אלוהים. — ביצוע מושלם של מחשבות אלוהים על־ידי אדם שמטבעו חוטא, זה בלתי־אפשרי. גם "צָדוֹק" — כמו כל הכוהנים הגדולים — היה אדם חוטא כמונו (ראה ויקרא טז 6).

רק ישוע המשיח הוא "כֹּהֵן גָּדוֹל [שאמנם] …הִתְנַסָּה בַּכֹּל כָּמוֹנוּ [אך עמד בכל ניסיון] מִבְּלִי חֵטְא" (עבר' ד 15). רק ישוע המשיח קיים את כל התורה בשלמות (מתי ה 18-17).

עוד שתי נקודות שנמצאות כאן בנבואה:

1. אלוהים מבטיח כי הוא בכבודו ובעצמו עומד לבנות לכוהן הנאמן "בַּיִת נֶאֱמָן" — בית שיישאר.

עם חורבן המקדש בשנת 70 לספירה אבדה כל אפשרות לעקוב אחרי הבית הנאמן של הכוהנים מבית צדוק. לא רק שכל רשימות היוחסין נשׂרפו בידי הרומאים; לא רק שהכוהנים עצמם התפזרו לכל עבר; גם מלך 'משיח' כבר לא היה.

? כעת, קפצו קדימה להווה: האם יש היום אדם שיכול להוכיח כי הוא כוהן מבית צדוק? — האם מישהו יכול להוכיח רצף משפחתי כל הדרך מאהרון?

לא. אפילו אדם עם שם המשפחה 'כוהן' לא יכול להוכיח זאת (ראה דוגמה כבר בעזרא ב 63-62).

עד כֹה בנוגע "[לָ]בַּיִת [ה]נֶאֱמָן" למשפחת צדוק הכוהן.

לעומת זאת, ראו מה כתוב על ישוע המשיח (עבר' ג 6): "הַמָּשִׁיחַ הוּא כְּבֵן עַל בֵּיתוֹ; וַאֲנַחְנוּ בֵּיתוֹ". — "אֲנַחְנוּ", משמע הקהילה.

אלוהים בכבודו ובעצמו בנה לכוהן הנאמן "בַּיִת נֶאֱמָן". — הבית הזה עומד יציב היום, ואתם ואני מהווים הוכחה לכך. הבית הזה אכן ימשיך לעמוד "כָּל הַיָּמִים" — לנצח נצחים.

2. ממש בסוף הפסוק האדיר הזה ישנה עוד נבואה משיחית — נבואה שתתגשם במלכות ישוע המשיח בת 1000-השנים עלי אדמות: "וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים."

? למה זאת נבואה נפרדת?

• אמרנו כי אף אדם לא יודע היום מי שייך לשושלתו של צדוק הכוהן;

• כך גם אף אחד לא יודע מי שייך לאיזה מ-12 השבטים;

• ותתפלאו לשמוע שמתוך כל המיליונים שנחשבים היום ליהודים כשרים לפי ההגדרות הרבניות — ישנם לא מעטים שאינם יהודים לפי הגדרותיו של אלוהים.

לכן מנחם לדעת כי "יֹדַע יהוה אֶת אֲשֶׁר לוֹ" (טימ"ב ב 19). הוא לא רק ידאג להודיע לכל אחד מבני שבטי ישראל באיזו נחלה בְמלכוּת המשיח הוא אמור להתיישב (יחז' מח) — הוא גם יודע מי "הֵמָּה בְנֵי־צָדוֹק, הַקְּרֵבִים מִבְּנֵי־לֵוִי אֶל יהוה לְשָׁרְתוֹ" (יחז' מ 46) — ז"א מי הם הכוהנים שישרתו בבית המקדש של מלכות 1000-השנים.

זכרו כי ישוע המשיח יהיה אז מלך העולם — ו"בְנֵי־צָדוֹק" ישרתו לפניו, בדיוק כמו שמתואר בנבואה אל עֵלי הכוהן: "וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים."

זה לא היה פשוט, ואני מקווה שהבנו את הנבואה. — בעוד דקה עוברים לפרק חדש — פרק ג' — אבל לפני־כן…

הפקת לקחים:

1. אין זכויות ללא חובות. — לא רק לכוהנים ניתנו זכויות גדולות, אלא גם לנו כתלמידי ישוע. קיבלנו מתנת־חסד של סליחת חטאים וחיי נצח. קיבלנו את רוח הקודש שעוזר לנו לנצח את פיתויי החטא.

ומה החובות שלנו כתלמידי ישוע? — ציות לדבר־אלוהים; אורח חיים שמשקף את ישוע; גדילה והתקדמות בתהליך ההתקדשות.

2. כיבוד אנשים מעל כיבוד אלוהים. — עֵלי כיבד את בניו יותר מאלוהים. הוא פחד מעימות. הוא טאטא את חטא הבנים מתחת לשטיח כדי, כביכול, לשמור על 'שלום־בית'. התוצאה לא היתה שלום אלא הרס הבית.

חטא במשפחה וחטא בקהילה חייבים טיפול — גם אם זה לא נעים, גם אם זה קשה, גם אם זה כואב. — דע לך שזה לא 'יעבור לבד'.

3. מצאנו היום, בספר שמואל־א, נבואה על הכוהן הנאמן האולטימטיבי — על הכוהן הגדול המוּשלם. זה לא יכול להיות צדוק ולא אף אחד מצאצאיו — אפילו לא אלה שישרתו במלכות 1000-השנים.

"הַשָּׁלִיחַ וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁל הַכְרָזַת אֱמוּנָתֵנוּ… — [הַכֹּהֵן] הַנֶּאֱמָן לַמְכוֹנֵן אוֹתוֹ" — הוא "יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ" (עבר' ג 2-1).

לכן, כשאתם קוראים תנ"ך, תמיד חפשו את המשיח. — גם בשמואל־א.