פרק הניצחון של המלך המיועד
אמרתי 'ניצחון' בכל הכנות — אבל בינתיים זה יותר נראה כמו תבוסה.
מכה ראשונה:
נקמת עמלק
פרק ל, פס' 1 וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג. וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ.
אסון! — במקום לחזור הביתה למשפחה — חוזרים לחורבה מפוייחת שעדיין נודף ממנה ריח חריף של שרפה.
מתברר שה"עֲמָלֵקִי[ם]" היו עם היד על הדופק. הם מיד שמעו את החדשות על גיוס כללי של הפלישתים ב"אֲפֵק". משמע כי כל פלישתי שיכול לשאת נשק נמצא אי־שם ליד ראש־העין. "יאללה! פושטים להם על הדרום! תחנה ראשונה: 'צִקְלַג'."
? אבל למה דויד וחבריו לא מוצאים גופות? — המחבר, שעקב אחרי ה"עֲמָלֵקִי[ם]", מסביר:
פס' 2 וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ, מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל. לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ. וַיִּנְהֲגוּ, וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם.
…ועכשיו דויד מאמת את הדיווח:
פס' 3 וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר; וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ. וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ.
"נִשְׁבּוּ" — נלקחו לשבי. — יש שם רע לעמלקים — אבל מתברר שדווקא הם היו הפעם פחות אכזריים מדויד עצמו.
? האם אתם זוכרים מה קראנו על אופן הפרנסה של דויד? — על הפשיטות על שבטי הדרום? — "וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד", וגם לא ילדה בכיתה ג', וגם לא פעוט (כז 9, 11).
לעומת זאת, ב"צִקְלַג" אין גופות. העמלקים האלה "לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ."
אל תאמינו שהם רחמנים. ההיגיון שלהם בתור שודדים מקצוענים פשוט אומר: "למה להרוג אדם בריא אם אפשר להפוך אותו לעבד? מטומטם מי שדוקר אישה יפה במקום לצרף אותה להרמון הפרטי שלו! ולמה לשחוט ילדה בת 10, אם אפשר להאכיל אותה עוד שנתיים־שלוש ואז למכור אותה כשפחה סוג א' בשוק־העבדים ב"רַעְמְסֵס"?"
! שימו לב שהמחבר גילה רק לנו שמדובר בפשיטה של "עֲמָלֵקִי[ם]". לדויד אין מושג לאן נעלמו הנשים והילדים. — למדיין? אֶדום? עמון? מואב? סינַי? מצריים? — אופציות לא חסרות.
אבל הוא ואנשיו בינתיים לא חושבים על הצעד הבא. עוד לא עברו שלושה ימים מאז שיצאו בנס ממלכודת המוות אצל הפלישתים — ועכשיו זה?!
פס' 5-4 4 וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת. 5 וּשְׁתֵּי נְשֵׁי דָוִד נִשְׁבּוּ, אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי.
גם כשנגמרים הדמעות, עדיין לא חושבים מה הלאה. במקום זה…
מחפשים אשמים
זו המכה השנייה שחוטף דויד:
פס' 6א וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד; כִּי אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ, כִּי מָרָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם, אִישׁ עַל בָּנָיו וְעַל בְּנֹתָיו.
"אתה רואה מה יצא מהרעיון ההזוי שלך לצאת למלחמה בצד הפלישתי?! רק מטומטם היה יכול לחשוב על דבר כזה!"
"זה היה רעיון של 'אָכִישׁ'! לא שלי!"
"אה, כן? אם לא היית מוציא אותנו מארץ־ישראל לא היינו צריכים להתעסק עם אכיש!"
"האם ביקשתי ממישהו להצטרף אלי? — וכשעוד הייתי ב'עֲדֻלָּם' ביהודה — מי בא אלי מרצונו החופשי? אתם כולכם! אף אחד מכם לא פֹה בגללי!"
"אתה אשם! הלכו לנו הילדים בגללך! הכל בגלל שאתה רוצה להיות מלך!" — וכבר יש להם אבנים בידיים.
"וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד." — הוא לא רק איבד את המשפחה — גם כל החברים נגדו. — 'זה מרגיש בודד בצמרת' — מכירים את האמירה?
אבל…
דויד לעולם לא בודד כמו שהיה שאול
פס' 6ב וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּיהוה אֱלֹהָיו.
גם מול איום המוות הוא לא לבד. יש לו למי לפנות.
• גם האדון ישוע "[ה]יִּתְחַזֵּק… בַּיהוה". — שם ב"גַּת שְׁמָנִים", שעות בודדות לפני מותו על הצלב, הוא זעק לאביו וזכה לכוח להתמיד עד הסוף (מתי כו 42).
• גם "סְטֵפָנוֹס" (מה"ש ז 60-55) "[ה]יִּתְחַזֵּק… בַּיהוה". — רוח הקודש אף נתן לו כוח להתפלל לסליחה עבור אלה שסקלו אותו.
"צַר לִי מְאֹד."
נחזור שנייה למשפט הקצר "וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד." — כאן המחבר עושה את זה שוב: הוא חוזר על מילת מפתח כדי ליצור קשר לקטע שקדם.
• הרי גם את שאול שמענו אומר לא מזמן (כח 15):
"צַר לִי מְאֹד."
בצרתו מול כוח האויב המוחץ הוא רצה הכוונה מאלוהים, אך לא קיבל. החטא שלא טופל עמד בינו לבין יהוה.
לבסוף פנה שאול לדרכים אסורות בניסיון לכפות על אלוהים לענות לו. הפעם הוא דווקא קיבל תשובה, אך זו לא חידשה שום דבר. היא רק אישרה את פסק־הדין על חוסר־הציות.
"צַר לִי מְאֹד!" הוא זועק — וצרתו ממשיכה לגבור עד שהוא רואה רק 'מוצא' אחרון — וזה לא באמת מוצא: התאבדות.
• כעת נאמר גם על דויד:
"וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד."
כוח לא ידוע לקח לו את כל אשר היה לו בעולם הזה. מי שהיו חבריו עד לפני רגע מאיימים על חייו.
כמו שאול, גם דויד פונה לאלוהים — אך התוצאה היא שונה לחלוטין:
"וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּיהוה אֱלֹהָיו."
■ איזו מתנה אדירה להיות ילד נושע של בורא היקום. עצם הפנייה אליו מחזקת. רק לדעת שיש לך קו פתוח אליו וששום חטא לא עומד בינך לבינו — מעודד.
לזכור שיש לך אבא בשמיים, והוא כל־יכול, יודע הכל, נמצא לצדך בכל מקום, כל דבר שהוא מרשה חייב איכשהו להיות לטובתך, ושום דבר בעולם לא יכול להפריד אותך מאהבתו — החזרה על העובדות האלה יכולה להשקיט את לבך ולהעניק לך בין־רגע את "שְׁלוֹם אֱלֹהִים הַנִּשְׂגָּב מִכָּל שֵׂכֶל" (פיל' ד 7).
"וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּיהוה אֱלֹהָיו." — גם אתה יכול להתחזק כך כשאתה קורא את ההבטחות שבדברו. וגם אתה יכול לשאוב כוח חדש מההצלות והעזרה שחווית בעבר.
פִתאום, דויד יכול להיות רגוע מול האסון ומול האיום המיידי מצד אנשיו. פִתאום הראש שלו צלול, והוא רואה מה צריך להיות הצעד הבא:
אני אשאל את אלוהים
בטח! — לשאול את אלוהים מה הלאה. לשאול ללא תנאי מוקדם ומתוך מוכנות שאומרת: "כל אשר תנחה, אעשה."
פס' 7 וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן, בֶּן־אֲחִימֶלֶךְ: "הַגִּישָׁה נָּא לִי הָאֵפֹד." וַיַּגֵּשׁ אֶבְיָתָר אֶת הָאֵפֹד אֶל דָּוִד.
אין גופות. זה דווקא נותן תקווה. אולי המשפחות בחיים. — עכשיו רק צריך לנסח שאלה שמתאימה לתשובה של 'כן/לא' 'שחור/לבן'.
פס' 8א וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהוה לֵאמֹר: "אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה? הַאַשִּׂגֶנּוּ?"
שואלים שאלה כפולה — ומייד…
יש אישור עם הבטחה
פס' 8ב וַיֹּאמֶר לוֹ: "רְדֹף! כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג."
"רְדֹף!" — "הגששים שלך בוודאי יכולים לזהות מהו הכיוון הנכון."
"אני גם מבטיח לך ש'הַשֵּׂג תַּשִּׂיג'.
וכדי להוכיח עד כמה אני אוהב אותך, הנה…"
נבואת בונוּס
פס' 8ג "…וְהַצֵּל תַּצִּיל."
"לא שאלת, אבל אני כבר מבטיח לך שתצליחו להציל את נשותיכם ואת ילדיכם."
זה כל מה שדויד צריך לדעת.
פס' 9א וַיֵּלֶךְ דָּוִד, הוּא וְשֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ; וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל הַבְּשׂוֹר.
אחרי מסע של 25 ק"מ דרך המדבר מגיעים למכשול. כנראה בבאר־שבע ירד גשם, ו"נַחַל הַבְּשׂוֹר" גועש. סכנת־נפשות לנסות לעבור עכשיו.
ניתן לחבר'ה העייפים לדון מה לעשות הלאה — ואנחנו בינתיים נתפנה ל…
הפקת לקחים:
1. יהוה משתמש בפלישתים כדי להציל את דויד מידי הפלישתים. — דויד נמצא במלכודת שלכאורה אין ממנה הצלה. למצבים כאלה בדיוק יש אמירה מפורסמת של יוסף (ברא' מ 8): "לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים".
אוי, בכמה צרות אנחנו מוצאים את עצמנו לאורך החיים, והרבה פעמים נדמה לנו כי אין פיתרון — אין דרך לצאת מהמלכודת. ואז אלוהים פותר את הבעייה בדרך בלתי־צפוייה לחלוטין — או שהוא פתאום מסיר את גורם הבעיה — או שהוא נותן לנו כוח לשאת את הצרה והיא כבר לא נראית מאיימת ובלתי־עבירה.
אבל כדי לזכות לפתרונות בלתי־צפויים מיד יהוה, אנחנו זקוקים לנקודה השנייה:
2. דויד לעולם לא בודד כמו שהיה שאול. — אם אתה רוצה הצלה, עזרה וחיזוק משמיים, התנאי הוא שתציית לאלוהים גם כשהחיים מתנהלים על מי מנוחות. זה לא חכם לדחות את הפנייה לישוע ואת הכניעה לפניו כמלך על כל תחומי החיים ולהגיד: "אולי מחר."
הרי כשפתאום תנחת עליך הצרה ואתה זועק לאלוהים להצלה — אתה עלול למצוא את עצמך לבד — כמו שאול, שעליו קראנו: "וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּיהוה — וְלֹא עָנָהוּ." מאוחר מדי. חוסר תקווה מוחלט. מוות.
עדיף להיות בצד של דויד. — בצד של ישוע.
דויד ואנשיו יוצאים למרדף אחרי צבא בלתי ידוע (להם לפחות) ששרף את בתיהם ב"צִקְלַג" וחטף את כל בני המשפחות שלהם. דויד נשען על הבטחת אלוהים כי "הַשֵּׂג תַּשִּׂיג" אותם (פס' 8).
אבל מתברר שאמונתו של דויד לא מדבקת מספיק. חלק מהחבר'ה לא מתגברים על האבל והדכאון, וגם המסע המפרך מ"צִקְלַג" דרומה דרך הנגב עושה את שלו. כשבנוסף לאלה עוד מתייצב לפניהים מכשול גיאוגרפי…
דויד מאבד שליש מכוחות ההצלה
פס' 9ב וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל הַבְּשׂוֹר.
אמרנו כי בבאר־שבע ירד כנראה גשם, ו"נַחַל הַבְּשׂוֹר" גועש. סכנת־חיים לנסות לחצות.
שני שליש מהלוחמים עוברים למרות הקושי והסכנה: "אלוהים הבטיח לנו הצלחה. הוא הציל אותנו מהפלישתים — הוא יציל אותנו גם מהשיטפון. קדימה! בצד השני מחכים לכם הנשים והילדים!"
יש כמה שזה לא משכנע אותם:
פס' 9ג-10 וְהַנּוֹתָרִים עָמָדוּ. — 10 וַיִּרְדֹּף דָּוִד, הוּא וְאַרְבַּע־מֵאוֹת אִישׁ; וַיַּעַמְדוּ מָאתַיִם אִישׁ אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר אֶת נַחַל הַבְּשׂוֹר.
כך נוצר כוח של 200 ג'ובניקים "הַיֹּשׁב[ים] עַל הַכֵּלִים". — אגב: שום צבא לא יכול לתפקד בלעדיהם. "אַרְבַּע־מֵאוֹת" הרודפים יכולים להשאיר אצלם ציוד וכבודה שלא נחוצים להם.
! כאן יש לזכור נתון שכבר העלינו: המחבר גילה רק לנו שהפושטים על ציקלג היו "עֲמָלֵקִי[ם]". לדויד אין מושג לאן נעלמו הנשים והילדים. — אופציות לא חסרות. — מִדיין; אֶדום; עמון; מואב; סינַי; מצריים…
בינתיים, גששי דויד מספקים כיוון כללי: כאן יש עקבות בחול; שם מישהו זרק מימייה שבורה; ופה מצאנו גללי חמור ברמת טריוּת של כארבעה ימים. — כך מתקדמים בזיגזגים עד ש…
מגייסים משת"פ
פס' 11א וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מִצְרִי בַּשָּׂדֶה.
הגששים מגלים עוד ממצא באמצע המדבר: אדם חצי־מת.
פס' 11ב-12 וַיִּקְחוּ אֹתוֹ אֶל דָּוִד; וַיִּתְּנוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל, וַיַּשְׁקֻהוּ מָיִם. 12 וַיִּתְּנוּ לוֹ פֶלַח דְּבֵלָה וּשְׁנֵי צִמֻּקִים וַיֹּאכַל. וַתָּשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו, כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם וְלֹא שָׁתָה מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת.
אכלת, שתית, 'שבה רוחך אליך'. — עד פֹה הקטע ההומניטרי. עכשיו, תן לנו קצת מידע!
פס' 13א וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד: "לְמִי אַתָּה? וְאֵי מִזֶּה אָתָּה?"
אל תקראו את זה בטון ידידותי. זאת חקירת שבוי עויין: "שֵם; דרגה; יחידה; בסיס מוצא?…"
פס' 13ב-14 וַיֹּאמֶר: "נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי, עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי. וַיַּעַזְבֵנִי אֲדֹנִי, כִּי חָלִיתִי הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה. 14 אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי וְעַל אֲשֶׁר לִיהוּדָה וְעַל נֶגֶב כָּלֵב; וְאֶת צִקְלַג שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ."
שֵם: "נַעַר מִצְרִי",
דרגה: "עֶבֶד",
בסיס מוצא: אי שם בארץ "עֲמָלֵק".
עמלק!
איך לא?! — "עֲמָלֵק", האוייב המושבע של ישראל. האוייב שעליו אמר יהוה עצמו (שמות יז 16): "מִלְחָמָה לַיהוה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר [ל]דֹּר." האוייב ששאול סירב להשמיד כליל (שמו"א טו). אותו אוייב מושבע של ישראל מחזיק עכשיו בנשותיו (ואולי אף בילדיו) של מלך ישראל המיועד.
המשת"פ המצרי מנדב גם את התוכנית המבצעית עם יעדי הפשיטה:
א' 'נֶגֶב הַכְּרֵתִי';
ב' 'אֲשֶׁר לִיהוּדָה';
ג' 'נֶגֶב כָּלֵב';
ד' 'צִקְלַג'.
בשביל "עֶבֶד" הוא יודע הרבה גיאוגרפיה. אלוהים ידע את מי להדביק בנגיף במחנה ה"עֲמָלֵקִי[ם]".
"הכל הלך מצויין, עד ש'חָלִיתִי'," מספר העבד. "לא משהו רציני; קצת הקאות אחרי כל מה שזללנו ב'צִקְלַג'. הבעיה שבעמלק נהוג להפקיר עבדים חולים. הרי בכל פשיטה בעל־הבית יכול להשיג עבד חדש בריא."
פס' 15א וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד: "הֲתוֹרִדֵנִי אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה?"
"האם אתה מתמצא במקומות החנייה שבהם 'הַגְּדוּד הַזֶּה' בדרך כלל עוצר? האם תוכל לעזור לגששים שלי?"
"אני מוכן להכל,…"
רק לא לחזור להיות 'עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי'
פס' 15ב וַיֹּאמֶר: "הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים אִם תְּמִיתֵנִי וְאִם תַּסְגִּרֵנִי בְּיַד אֲדֹנִי — וְאוֹרִדְךָ אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה."
! שימו לב שגם כאן פועלת יד אלוהים לטובת דויד. מציאת המשת"פ בעל הידע הכללי הנרחב היא לא 'מזל'.
גששים יכולים לטעות. אמנם הם מסוגלים לראות שבילים במדבר כשאנחנו רק רואים סלעים וחול, אבל גם לשבילים האלה יש פרשות דרכים. אחרי כל הצטלבות כזו, הגששים עלולים להוביל את הלוחמים על עקבות המחנה הלא נכון של בדואים נודדים.
כעת מתברר שה"נַעַר [ה]מִצְרִי" באמת מתמצא. בעזרתו מתקדמים במהירות. — בעזרתו ובחסד אלוהים.
לדויד גם אין בעיה להבטיח ל"עֶבֶד" שלא יחזיר אותו לאדוניו. הרי אלוהים הבטיח הצלחה במבצע שחרור השבויים. אז אין סיכוי גדול שישאר 'אדון' שיכול לקבל את העבד בחזרה.
האדון שהפקיר אותו דווקא חוגג כרגע באחת השמחות הנהוגות אצל ה"עֲמָלֵקִי[ם]": מסיבת סיום פשיטה. — שיהנה כמה שיכול, כי מחכה לו…
הפתעה כמו זו של "נָבָל הַכַּרְמְלִי"
פס' 16 וַיֹּרִדֵהוּ, וְהִנֵּה נְטֻשִׁים עַל־פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים בְּכֹל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה.
מסיבת סיום פשיטה — ובאמצע החגיגה פתאום — בום! — פשיטת תגמול!
פס' 17 וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם; וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ, כִּי־אִם אַרְבַּע־מֵאוֹת אִישׁ נַעַר, אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ.
"מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם", אלה לפחות 24 שעות של לחימה ללא הפסקה. אם מדובר ב"נֶּשֶׁף" של הבוקר, אזי נלחמו אפילו 36 שעות רצוף.
זה בהחלט התחיל ב'בוּם' של הפתעה, אבל לא נגמר ב'זבֶּנג וגמרנוּ'. הרי למה שהעמלקים יוותרו בקלות על כל מה שאמור לפרנס אותם במשך החודש הקרוב? ולהילחם, זה המקצוע שלהם.
מי שניצל בסוף הם דווקא "אַרְבַּע־מֵאוֹת אִישׁ נַעַר" — הפייטרים הצעירים. מהבוגרים ובעלי המשפחות "לֹא נִמְלַט… אִישׁ". בטח גם אדון ה"נַעַר [ה]מִצְרִי" מת.
■ היום אתה חוגג — מחר אתה מת. ברגע אחד אתה שקוע בעיסוקי היום־יום שלך — ובעוד רגע נשארת ממך רק גופה ללא רוח חיים. כך קרה ל"נָבָל הַכַּרְמְלִי", וכך יכול לקרות לי ולך. כך קורה לרשעים גמורים, וכך קורה למאמינים נושעים.
כמה חשוב להשמר מפיתוי החטא ולהילחם בו. וכמה חשוב לרוץ בחזרה לישוע ולחזור בתשובה אחרי החטא — לחזור למצב של "יָדַיִם טְהוֹרוֹת" (טימ"א ב 8).
כמה חשוב שנהיה מוכנים לפגוש את אלוהים בכל רגע.
? מי זוכר מה יהוה הבטיח לדויד? — "הַצֵּל תַּצִּיל" (פס' 8). — כדי שההבטחה הזו תתגשם במלואה מתחולל כרגע…
נס משולש
פס' 19-18 18 וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק; וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד. 19 וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת וּמִשָּׁלָל, וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם; הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד.
דגש על "הַכֹּל!"
• דבר ראשון, עורכים 'מִפְקַד אֻכְלוּסִין'. — לא חסרה אישה; לא חסר ילד; לא חסרה ילדה. כל השבויים שרדו את הפשיטה האלימה על "צִקְלַג", את המסע דרך המדבר בשיירת העמלקים, וגם את פשיטת התגמול של דויד. אפילו התינוקת הכי קטנה ועדינה יצאה מהסיוט בריאה ושלמה.
• שנית, יש ספירת מלאי. — "כולכם לגשת לערימות השלל ולזהות מה שייך לכם. התעזרו בנשים ובילדים. הרי צריך גם לזהות כלי בית וצעצועים."
…והַפְלֵא וָפֶלֶא — "מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ־נַעַל" לא חסר כלום (ראה ברא' יד 23). אף כד חרס לא נשבר; אף כפית ומזלג לא נפלו בדרך. הבן הקטן של "אֲבִישַׁי בֶּן־צְרוּיָה" יכול סוף־סוף להפסיק לבכות, כי הוא מצא את סוס ה'פליימוביל' שלקחו לו.
• ונקודה שלישית: לא לשכוח את הלחימה הארוכה שבה נספו בוודאי מאות לוחמים. זכרו כי מהעמלקים "לֹא נִמְלַט… אִישׁ", אך כל 400 חברי דויד יצאו ללא פגע.
ההבטחה היתה: "הַצֵּל תַּצִּיל" (פס' 8), ופס' 18 מדגיש פעמיים "וַיַּצֵּל", [ו]"הִצִּיל". נס משולש!
פס' 20 מלמד מונח חדש:
'הכל־פלוּס'
קראנו כי "הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד" — ועכשיו מתברר שמעבר ל"הַכֹּל" יש עוד:
פס' 20 וַיִּקַּח דָּוִד אֶת כָּל הַצֹּאן וְהַבָּקָר; נָהֲגוּ לִפְנֵי הַמִּקְנֶה הַהוּא, וַיֹּאמְרוּ: "זֶה שְׁלַל דָּוִד!"
מה זאת אומרת "לִפְנֵי הַמִּקְנֶה הַהוּא"? — המקנה "הַהוּא" הם בעלי החיים שככבו בפסוקים 19-18. הם חלק מהרכוש הפרטי של אנשי דויד שנגנב והוחזר. אך העדרים הגדולים שעכשיו מובילים בראש השיירה הם תוספת — "שָּׁלָל" נטו — פיצוי על עוגמת־הנפש.
לכל מי שפוגש אותם בדרך נאמר: "זֶה שְׁלַל דָּוִד!"
אך דויד הוא לא רק בעל "שָּׁלָל" — הוא גם בתפקיד רמטכ"ל. בתור כזה הוא מלמד את החבר'ה מהו…
ההבדל בין מיליציה בלי משמעת לבין צבא מסודר
פס' 21 וַיָּבֹא דָוִד אֶל מָאתַיִם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מִלֶּכֶת אַחֲרֵי דָוִד, וַיֹּשִׁיבֻם בְּנַחַל הַבְּשׂוֹר. וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת דָּוִד וְלִקְרַאת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ; וַיִּגַּשׁ דָּוִד אֶת הָעָם, וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם.
"מָאתַיִם" שומרי המאהל שמחים לראות את חבריהם ואת מפקדם חוזרים בריאים ושלמים. מהשיטפון "בְּנַחַל הַבְּשׂוֹר" נשארו רק כמה שלוליות, כך שכולם יכולים לעבור ולרוץ כדי לחבק את הגיבורים המנצחים.
אבל הגיבורים המנצחים — פרט לדויד ועוד כמה נאורים — לא רוצים חיבוק:
פס' 22 וַיַּעַן כָּל אִישׁ רָע וּבְלִיַּעַל מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם דָּוִד, וַיֹּאמְרוּ: "יַעַן אֲשֶׁר לֹא הָלְכוּ עִמִּי, לֹא נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ, כִּי־אִם אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ."
"הַשָּׁלָל אֲשֶׁר [אנחנו] הִצַּלְנוּ." — זו התפיסה שגורמת להם להגיד: "לא נלחמת — אין משכורת. תגיד תודה שאנחנו סיכנו את עצמנו כדי להחזיר לך את האישה ואת הילדים."
פס' 23א וַיֹּאמֶר דָּוִד:
"אה, כן? אתם הצלתם?…"
שכחתם את יהוה
פס' 23ב-24 "לֹא תַעֲשׂוּ כֵן, אֶחָי, אֵת אֲשֶׁר נָתַן יהוה לָנוּ וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ, וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ. 24 וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה? כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה, וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים. יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ."
"חבר'ה, חשבו רגע:
• מי שלח לנו את המשת"פ המצרי שבעזרתו מצאנו את הפושטים? — יהוה!
• מי עזר לנו לנצח צבא שלם של לוחמים מנוסים? — יהוה!
• מי שמר שלמרות הלחימה הקשה שארכה 24 שעות לא נהרג מאתנו אף אחד? — יהוה!
• מי עשה את הנס שבפשיטת העמלקים, בפשיטה הנגדית שלנו ולאורך שני המסעות דרך המדבר שרדו כל הנשים ההרות והתינוקות שלכם? — יהוה!
• מי גרם לעמלקים שלא לשבור, לא לזרוק ולא לצרוך שום דבר מהרכוש שלכם? במסיבה שלהם, מי גרם להם לשחוט דווקא כבשים ועזים שלא נלקחו מציקלג? אפילו זה נס — מיהוה!"
■ כמה חשוב שגם אני ואתם נאמץ את התפיסה הזו:
• הבריאות והכוח שמאפשרים לך לעבוד ולהתפרנס — מי נותן לך אותם?
• היכולות והכישרונות שמאפשרים לך לעשות את מה שאתה עושה — ממי קיבלת?
"מַה יֵּשׁ לְךָ שֶׁלֹּא קִבַּלְתָּ?" (קור"א ד 7ב).
אז,…
א' כל מה שיש לנו בא מאלוהים;
ו-ב' שום צבא בעולם לא יכול לתפקד בלי ג'ובניקים. לכן גם הם יקבלו משכורת — ומהיום והלאה הזכויות שלהם ייקבעו על־ידי תקן צבאי:
פס' 25 וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה; וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
ועכשיו המחבר מזכיר לנו פרט שידענו מזמן:
דויד הוא לא רק רמטכ"ל — הוא גם פוליטיקאי
פס' 31-26 26 וַיָּבֹא דָוִד אֶל צִקְלַג; וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה — לְרֵעֵהוּ — לֵאמֹר: "הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה מִשְּׁלַל אֹיְבֵי יהוה." 27 לַאֲשֶׁר בְּבֵית־אֵל, וְלַאֲשֶׁר בְּרָמוֹת־נֶגֶב, וְלַאֲשֶׁר בְּיַתִּר, 28 וְלַאֲשֶׁר בַּעֲרֹעֵר, וְלַאֲשֶׁר בְּשִׂפְמוֹת, וְלַאֲשֶׁר בְּאֶשְׁתְּמֹעַ, 29 וְלַאֲשֶׁר בְּרָכָל, וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַיְּרַחְמְאֵלִי, וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַקֵּינִי, 30 וְלַאֲשֶׁר בְּחָרְמָה, וְלַאֲשֶׁר בְּבוֹר־עָשָׁן, וְלַאֲשֶׁר בַעֲתָךְ, 31 וְלַאֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן; וּלְכָל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הִתְהַלֶּךְ שָׁם דָּוִד, הוּא וַאֲנָשָׁיו.
"אֹיְבֵי יהוה." (פס' 26ב) — לא 'אויבָיי', לא 'אויבינו', לא 'אויביכם'. — דויד מלמד את שכניו הבנה תיאולוגית נכונה. הוא מתבסס על הפסוק שכבר הזכרנו (שמות יז 16): "מִלְחָמָה לַיהוה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר [ל]דֹּר."
ב"כָל הַמְּקֹמוֹת" (פס' 31) בנגב ובדרום הרי־יהודה "אֲשֶׁר הִתְהַלֶּךְ שָׁם דָּוִד" בזמן הבריחה משאול בוודאי זוכרים אותו לטובה. חלק מהמנהיגים אף מוגדרים כאן כ"רֵעֵהוּ" — ידידים טובים. אמנם פעם אחת הוא כמעט הרס את תדמיתו הטובה, אבל אלוהים עצר אותו ברגע האחרון דרך "אֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל". — זוכרים?
עכשיו המלך המיועד מחדש ומחזק את הקשרים הטובים הללו על־ידי מתנות: 'לראשי הערים שלום וברכה. צר לי שהעמלקים הזיקו לכם. הנה לכם פיצוי קטן על מה שאיבדתם.'
הערה טכנית: לא להתבלבל בין היישוב הראשון ברשימה הזו לבין "בֵית־אֵל" המפורסמת שבנחלת בנימין, בלב ממלכת שאול. כאן כנראה מדובר ביישוב "בְּתוּל" (יהו' יט 4) שגם נקרא "בְּתוּאֵל" (דהי"א ד 30), עיר של שבט שמעון בשטח נחלת יהודה.
"הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה." — אמרנו כי דויד הוא פוליטיקאי. בתור כזה הוא מבין כי לשמור על קשרים טובים עם "רֵעֵהוּ" בדרום, זה הרבה יותר חשוב מלצבור הון אישי.
■ להיות פוליטיקאי זה לא חטא — כל עוד אנחנו לא מתפשרים על האמת. גם לשמור על קשרים טובים ולהשתמש בהם זה לא חטא — כל עוד אנחנו לא גולשים למתן שוחד. זכרו שאפילו ישוע המשיח אומר (לוקס טז 9): "הַשִֹיגוּ לָכֶם יְדִידִים בְּמָמוֹן הַמִּרְמָה כְּדֵי שֶׁכַּאֲשֶׁר הוּא יִכְלֶה הֵם יְקַבְּלוּ אֶתְכֶם לְמִשְׁכְּנוֹת עוֹלָם."
דויד עוד לא יודע עד כמה קרוב היום שבו הוא יזדקק לקשרים הללו. — בזמן שהוא ואנשיו מפנים פסולת שרופה לקראת השיפוץ של חורבות "צִקְלַג", אנחנו עוברים לפרק האחרון בספר שמואל־א, פרק לא, 'פרק התבוסה של המלך שנדחה.'
בעצם, עדיף לעצור לפני־כן לשם…
הפקת לקחים:
1. המשת"פ שנמצא 'במקרה'. — הוא לא! — הוא נשלח על־ידי יהוה בזמן הנכון ועם המידע הנכון, כי יהוה ידע את הצורך של דויד.
שימו לב ל'ניסים' הקטנים שאלוהים מחולל עבורכם:
• אתם נמצאים במקום הומה אדם שעוברים בו אלפי אנשים — או ההיפך: הגעתם למקום נידח; אולי אפילו בחו"ל. — ודווקא שם אתם פוגשים אדם מוכר — והשיחה אתו היא בדיוק העידוד או התשובה שאתם כרגע צריכים. — קרה לכם?
• או חוויה ישראלית אופיינית: אתה מתפלל בבוקר לעזרה ולחסד, כי לפניך יום של סידורים מול משרדים, פקידים וגורמים ממלכתיים שידועים כלא נחמדים בלשון המעטה. — ובסוף היום אתה מביט אחורנית ואומר: "איך פתאום יש פֹה פקידים שיוצאים מגדרם כדי לעזור ולפתור בעיות?"
התשובה היא: "כי אלוהים שלח לך מלאכים." — דויד היה זקוק למשת"פ מצרי — אתה אולי זקוק לפקיד מס־הכנסה שמגלה את צדו האנושי.
אין מקריות בחיי מאמין נושע. יש את יד אלוהים!
2. שכחתם את יהוה. — הלוחמים של דויד אומרים: "[אנחנו] הִצַּלְנוּ!" אך דויד מתקן אותם מייד: "יהוה נָתַן לָנוּ".
שאול השליח מקצין עוד יותר ושואל: "מַה יֵּשׁ לְךָ שֶׁלֹּא קִבַּלְתָּ?" (קור"א ד 7ב).
• כל מה שיש לנו בא מאלוהים — ושייך לאלוהים. — האם אנחנו זוכרים להודות לו?
• הוא זה שנותן לנו זמן, כוח, בריאות, כישרונות ורכוש. — האם אנחנו מנהלים את מאגר המתנות הזה באחריות?
3. להיות פוליטיקאי זה לא חטא. — אך מאמין עם המתנה הזו חייב כמובן להזהר שלא להשתמש בה למטרות הלא־נכונות. היכולת לשכנע ולהוביל אנשים לא ניתנה לך כדי לרמות, להונות ולנצל אותם.
גם להרוויח כסף ולדעת להשתמש בו, זה לא חטא. ישנם מאמינים עם המתנה להצליח בעסקים — אחים נאמנים שרואים בהון האישי שלהם כלי כדי לשרת את אלוהים.
נכון שיש בהצלחה פיתוי לחטא הגאווה ולחמדנות, אך ההצלחה עצמה היא לא חטא. כך גם הכסף עצמו הוא לא דבר רע, אלא "אַהֲבַת הַכֶּסֶף [היא] שֹׁרֶשׁ כָּל הָרָעוֹת" (טימ"א ו 10).
4. היום אתה חוגג, מחר אתה מת. — זהו הלקח מעמלק ומנבל הכרמלי.
ברגע אחד אתה שקוע בעיסוקי היום־יום שלך — ובעוד רגע נשארת ממך רק גופה ללא רוח חיים.
כמה חשוב להשמר מפיתוי החטא ולהילחם בו. וכמה חשוב לרוץ בחזרה לישוע ולחזור בתשובה אחרי החטא — לחזור למצב של "יָדַיִם טְהוֹרוֹת" (טימ"א ב 8) — לחזור למצב שבו אתה יכול לפגוש את פני המלך המשיח מבלי להתבייש.