פרק ההזדמנות האחרונה

הזדמנות אחרונה לשאול. לעניין הזה נגיע עוד מעט.

פתיח הפרק (פס' 2-1) עדיין מתרכז בדויד. — מי זוכר את הכותרת 'העדות השקרית עובדת'? — היא עובדת כל־כל טוב ש"אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת" הופך למאמין בדויד.

■         זה קצת עצוּב. הרי העדות שלנו כמאמינים אמורה לכוון אנשים לאלוהים ולמשיחלא לקשור אותם אלינו.

כתוצאה…

אכיש יוצר לעצמו גַּיִס חמישי

פרק כח, פס' 1          וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַצָּבָא, לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל דָּוִד: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי אִתִּי תֵּצֵא בַמַּחֲנֶה, אַתָּה וַאֲנָשֶׁיךָ."

אוי, לא! — עכשיו דויד בבעיה:

•  אם הוא יוצא למלחמה הזאת בצד הפלישתי — ואכן נשאר נאמן למי שנתן לו מקלט מדיני — מה יצא מהבטחת אלוהים שהוא ימלוך על ישראל?

•  נניח שהפלישתים יינצחו — אזי תשאר רק דרך אחת לעלייתו לשלטון: כ'מלך בובה' מטעם אויבי ישראל!

•  הוא מכיר את בני־עמו היהודים מספיק טוב כדי לדעת: מלך בוגד שכזה יצטרך להילחם עד סוף ימיו בהתקוממויות נגדו ונגד הכוח הכובש.

•  כמובן אפשר להמשיך לרמות את "אָכִישׁ" ולהצטרף לפלישתים כגַּיִס חמישי.

•  אבל דויד מימיו עוד לא ראה גיוס בהיקף שמתבצע כרגע. כל חמשת "סַרְנֵי [ה]פְלִשְׁתִּים" (כט 2) מתגברים על המריבות שביניהם למטרה אחת משותפת: להביא ל'פתרון הסופי של הבעיה היהודית' (כבר בשנת 3000 לפנה"ס. היטלר לא המציא שום דבר חדש). מה כבר יהיה המשקל של דויד ו-600 חבריו בתוך צבא עצום של עשרות־אלפי אוייבים? — טיפה בים!

•  ואיך בכלל פועל גיס חמישי? — אין לאף אחד ניסיון קודם. האם להגיע לחזית ומיד להחליף צד ולהתחיל להכות ב'חברים לנשק' הפלישתים? או אולי בהתחלה לשמור קצת על החזות ולהרוג כמה ישראלים? בשום אופן לא!

אני בטוח שדויד זועק בתוך הלב: "אבא שבשמיים! הציל אותי מתוך המלכודת הזו!"

אבל גם עכשיו הוא חייב לשמור על החזות — לבינתיים:

פס' 2א                וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אָכִישׁ: "לָכֵן אַתָּה תֵדַע אֵת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ."

?        הקשבתם? — נכון שהוא לא אמר כלום? — הוא דומה לפוליטיקאים של היום כשהמראיין בחדשות שואל אותם שאלה נוקבת. אז הם עונים ב'בְּלָה־בְּלָה' ארוך ומסורבל ומרשים — מבלי להגיד כלום. דויד לפחות ידע לעשות את זה קצר.

לשם נחזור עוד מעט. — קודם עצירה לשם…

הפקת לקחים:

1.        אל תנסו להיות יותר קדושים מאלוהים.

•  אלוהים יכול להתיר מלחמות — והוא עדיין צדיק מושלם.

•  אלוהים יכול להשתמש במאמין נושע כדי להוציא לפועל את משפטו על חוטאים — ומבצע המשפט עדיין נחשב בעיני אלוהים כמוצדק באמונה.

•  אלוהים לא מתיימר להיות 'פּוֹלִיטִיקָלִי קוֹרֶקְט' — לא הוא עצמו ולא דברו. אל תתביישו לרגע כשאנשים יורדים על האמונה ה'פרימיטיבית' שלכם ב'אלוהים אכזר' ובספר ש'כולו שפיכות דמים', כפי שהם טוענים.

           לבורא היקום הזכות לשפוט את החטא, את החוטאים ואת בריאתו שהושחתה על־ידי החטא בכל רגע נתון — וכל דקה שהוא לא עושה זאת, היא עוד דקה של חסד שלא מגיעה לאף אחת — גם לא ליפי־הנפש החוטאים שחיים באשלייה שאפשר להיות פוליטיקלי קורקט. (אגב, הביטוי הזה כבר מופיע במילונים, והגדרתו היא: 'שאין בו חשש לפגיעה בזולת'. [Morfix, 2024])

2.        רק האמונה בישוע המשיח תושיע אנשים — לא האמונה בכם. — לכן העדות שלכם בדיבור ובמעשה חייבת לכוון אנשים לישוע.

           נכון כי אורח חיים ללא רבב הוא חלק חשוב מעדות טובה — אך תוודאו שאתם תמיד נותנים את הכבוד לישוע. לא לעצמכם.

           חשוב שמאמינים חדשים ילמדו כמה שיותר מהר להיות תלויים בישוע ובהכוונה מתוך דבר־אלוהים — לא בכם. הרי אתם תאכזבו אותם במוקדם או במאוחר. זה טבעי, כי גם המאמין הטוב ביותר הוא אדם חוטא. רק ישוע המשיח לא מאכזב.

?        איפה עזבנו את דויד? תחת הכותרת 'אכיש יוצר לעצמו גיס חמישי'. מלך גת מודיע לדויד כי הוא ו-600 לוחמיו מגוייסים לצבא "פְּלֶשֶׁת" לקראת מלחמה בישראל. דויד מגיב כמו פוליטיקאי מנוסה (שמו"א כח 2א): "לָכֵן אַתָּה תֵדַע אֵת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ."

זה כמו להגיד: "סמוך עלי!" עם פרצוף של 'ילד טוב ירושלים', מבלי להסביר על מה לסמוך. אתם יכולים להיות בטוחים שבאותו רגע הוא לא יודע מה "יַעֲשֶׂה". — ממש לא!

לאכיש יש ניסיון כל־כך טוב עם דויד שהוא לא ממשיך לברר למה הכוונה באמירה הדו־משמעית הזו: 'הבנאדם הזה משלם לי מעשר מכל הכנסותיו כבר למעלה משנה. עם כל פשיטה נוספת על "נֶגֶב יְהוּדָה" הוא הופך להיות עוד יותר שנוא על הצד הישראלי ועל שאול. ברור שהוא משלנו.'

ובכן, צבא "גַּת" מקבל גיס חמישי, ו"מֶלֶךְ גַּת" מחליט…

לתת לחתול לשמור על השמנת

פס' 2ב                וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל דָּוִד: "לָכֵן, שֹׁמֵר לְרֹאשִׁי אֲשִׂימְךָ כָּל הַיָּמִים."

?        ראיתם איזו 'עדות' זוהרת היתה לדויד? "אָכִישׁ" סומך עליו יותר מאשר על כל אזרחיו "הַגִּתִּים". הוא מעדיף אותו אפילו על המשמר המלכותי שבוודאי יש לו. — איזו 'עדות'! רק חבל שזאת עדות של שקרן.

עכשיו דויד בדילמה נוראית:

•  אם יהיה נאמן לאכיש — הוא יהפוך לאוייב ישראל ולאוייב אלוהים;

•  אם הוא ינסה להשאר נאמן לאלוהים ולעמו כשהוא מוקף בעשרות־אלפי לוחמים פלישתים — איזה סיכוי יש לו לשרוד?

לפני שהמחבר מגלה לנו איך דויד ניצל ממצוקתו, הוא מגלה לנו שהוא שולט בטכניקה שמשמשת תסריטאים עד היום:

פְלֶשְׁבֶּק — הֶבְזֵק לְאָחוֹר

פס' 3א                וּשְׁמוּאֵל מֵת; וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל; וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ.

פְלֶשְׁבֶּק לפרק כה פסוק 1: לווייה ממלכתית לשמואל. הנביא מת, ושאול נשאר ללא מדריך רוחני — ללא ערוץ לשמיעת קול אלוהים.

ישנם כמובן מדריכים רוחניים מסוג אחר, אבל ההבזק לאחור מספר לנו דווקא על החלטה טובה של שאול:

פס' 3ב                וְשָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ.

אתם בטח זוכרים כי המלך שנדחה מקבל לפעמים התקפים של קנאות דתית. באחד כזה הוא כנראה העלה את כל המכשפות על המוקד — לפחות את אלה שהצליח למצוא. כעת, לא רק שאי־אפשר לקבל הדרכה מאלוהים — כפי שתיכף נראה בפס' 6 — גם אין יותר דרך לשאול את השטן ואת השדים.

לצלילי מוזיקה דרמתית, התמונה על המסך מתחלפת בין עבר להווה — ועכשיו באמת מתחיל 'פרק ההזדמנות האחרונה'. כל הפרק מתרכז בעלילות שאול.

מערכה ראשונה:

הצבאות מתארגנים לקראת הקרב

פס' 4א                וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים, וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם.

יש הרבה מאוד פלישתים. הם חייבים מרחב. מרחב כזה יש, "כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא", באזור מרחביה של היום, ממש ליד תל־"שׁוּנֵם", למרגלי "גִבְעַת הַמּוֹרֶה"/עפולה (ראה שופ' ז 1). זהו אותו עמק רחב־ידיים שעליו משקיף מכיוון מערב תל־"מְגִדּוֹ" — 'ארמגדון' (התג' טז 16).

פס' 4ב                וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ.

מי שעומד למעלה "בַּגִּלְבֹּעַ" ומאמץ את עיניו יכול לראות את אוגדות הפלישתים בעמק, כמו מיליון נמלים: נמלה קטנה, זה חייל. נמלה בינונית, זה פרש. נמלה גדולה, זאת מרכבה עם סוסים. שורה ארוּכה של נמלים, זאת שיירת אספקה. עמוד עשן, זה מטבח שדה. ענן גדול של אבק, שם מתבצע אימון פלוגה. ענן אבק ענקי: אימון גדוד. כולם שם למטה מתַרגלים מצב־אמת.

!         שים לב באיזה דיוק שאול מייצג בכל הפרק הזה את עולם הבלתי־נושעים סביבנו. — שים לב כי כל הדרכים שהוא מנסה לא יכולות להציל אותו מהמוות. — שים לב לחוסר־האונים המוחלט של… 

אדם שמתמודד עם החיים (ועם המוות) בלי אלוהים

פס' 5                 וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים; וַיִּרָא, וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד.

מן הסתם הוא גם מעיף מבט לאחור על צבא ישראל ואומר לעצמו: "לעומת אלה שם בעמק אנחנו נראים 'כִּשְׁנֵי חֲשִׂפֵי עִזִּים' (מל"א כ 27). ההמון הזה יֹאכל אותנו בלי מלח!"

!         טענתי קודם כי שאול נשאר ללא ערוץ לשמיעת קול אלוהים. זה לא לגמרי מדוייק. ערוצים יש. — תמיד יש! — אך המלך סָתַם אותם על־ידי דבקותו העקשנית באי־ציות.

■         ערוצי התקשורת בינינו לבין אלוהים פועלים אך ורק לפי הכללים שהוא קבע.

           שים לב שזה כרגע הנושא העיקרי.

הפלישתים עסוקים בהתארגנות. למלחמה גדולה כזו דרושות הרבה הכנות — לוגיסטיקה עצומה. — לכן, ששאול לא יגיד שאין לו זמן לתקן את הניתוק מאלוהים בזה הרגע!

רק צריך לתלות על הכניסה לאוהל המלכותי שלט 'נא לא להפריע'; לרדת על הברכיים לתפילה; להיכנע לפני אלוהים; לחזור בתשובה בכנות; להגיד לאלוהים מכל הלב: "אַל יְהֵא כִּרְצוֹנִי כִּי אִם כִּרְצוֹנְךָ" (לוקס כב 42ב) — ולזכות לסליחה על החטא.

!         אל תבינו לא נכון — זאת לא מעין רשימת קניות, וצריך רק לסמן על כל פריט '√' כדי שאלוהים יסלח. — לא! — ברור שכל מה שציינתי חייב להיות אמיתי — חייב לבוא מכל הלב.

ואז, סוף־סוף, המלך יכול לצאת מהאוהל עם תקווה חדשה ובלי המשקל המוחץ של החטא על הכתפיים. הוא כבר לא לבד מול האיום. יש לו אבא ריבון בשמיים! הוא יכול לצאת לקרב עם שלום בלב — כמו גדעון שידע במצב דומה: "'יהוה שָׁלוֹם' נמצא לצדי" (שופ' ו 24). אני בצד של האלוהים שאמר (שמות יד 14): "יהוה יִלָּחֵם לָכֶם, וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן."

שאול מביט ורואה את הפלישתים עדיין מתארגנים. — הנה, יש לו גם זמן להקריב קורבנות יחד עם חייליו ולבקש נס מאלוהים במלחמה. הרי עכשיו ערוץ התקשורת לשמיים פתוח! איזה שחרור!

הלוואי! — אבל לא! — אנחנו נראה את שאול מפספס גם את ההזדמנות האחרונה הזו.

הוא חושב שהוא יכול לבוא לנוכחות אלוהים בתנאים שהוא בעצמו קובע — אפילו כשידיו מגועלות בחטא שלא טופל — ואז הוא מתפלא ש…

אין תשובה מהשמיים

פס' 6                 וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּיהוה, וְלֹא עָנָהוּ יהוה — גַּם בַּחֲלֹמוֹת, גַּם בָּאוּרִים, גַּם בַּנְּבִיאִם.

"וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּיהוה — וְלֹא עָנָהוּ." — יש במצב שלו רק בקשה אחת שעליה אלוהים יענה בחיוב: תפילת החוטא (לוקס יח 13): "אֱלֹהִים, רַחֵם נָא עָלַי, עַל אִישׁ חוֹטֵא!"

!         אלוהים הוא לא מכונת קוקה־קולה. אתה לא יכול לזרוק פנימה 'מטבעות תפילה' — וברגע שהכנסת את הסכום הנכון של תפילה, אז תקבל מה שהתפללת — כמו הפחית המקוררת שנופלת 'בוּם טראח' מתוך המכונה.

?        למה חשוב שנבין טוב את הנקודה הזו?

■         מפני שאנחנו עלולים לעשׂות טעוּת כשאנחנו מציגים את הבשורה. אני עשיתי את הטעות הזו כששאלתי קרוב משפחה שהיה מכור לאלכוהול: "למה אתה לא זועק לאלוהים?" הוא ענה: "ניסיתי. זה לא עובד." — אנחנו לא אמורים להציג את ישוע בתור פיתרון לכל הבעיות שיש לבלתי־נושעים. זה לא התפקיד של המושיע.

!         זכרו מה אמרנו קודם: ערוצי התקשורת בינינו לבין אלוהים פועלים אך ורק לפי הכללים שהוא קבע.

■         החוטא חייב להבין כי מה שמנתק אותו מאלוהים הוא החטא. רק אם שמיעת הבשורה מביאה אותו להכרת חטא ולחזרה בתשובה — רק אז יש לו אצל אלוהים אוזן קשבת. רק אחרי שבאת בענווה למשיח ונתת לו לטפל בנגע החטא — רק אז אתה רשאי גם להתפלל לפתרון בעיות.

שאול מנסה את שיטת מכונת הקוקה־קולה:

נסיון ראשון:        "בַּחֲלֹמוֹת." — המלך מתפלל: "אלוהים, אני מפחד! בבקשה, הראה לי מה לעשות! אני מחכה לתשובה ממך דרך חלום." — אבל הוא לא חולם — ומרוב פחד גם בקושי ישן.

נסיון שני:           "בָּאוּרִים." — זהו הסט הרֵזֶרְבִי של "אוּרִים וְתוּמִּים" — זה ש"אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן" השאיר במשכן כשברח לדויד. — שאול מורה לכוהן הגדול לפנות לאלוהים בדרך הזו — אך בכל פעם שהוטל הגורל יוצא לו '0'.

נסיון שלישי:        "בַּנְּבִיאִם" — "אתה נביא, נכון? אני זוכר שבעבר אלוהים דיבר דרכך. אז לך אתה אליו ותבקש עבורי הדרכה איך לגשת למלחמה הזאת." — אבל אין תשובה גם דרך הנביאים.

?        האם אתם שמים לב כמה זמן עובר כאן? — בשביל ניסיון ה"חֲלֹמוֹת" דרוש לכל הפחות לילה אחד. תוסיפו עוד יום עם ניסיונות ה"אוּרִים". ועכשיו עוד יומיים־שלושה עד שה"נְּבִיאִם" חוזרים בלי תוצאות. — את כל הזמן המבוזבז הזה שאול היה יכול להשקיע בחזרה בתשובה.

כל הערוצים שהוא מנסה, חסומים. יתכן שבנקודה הזו שאול כבר פיספס את ההזדמנות האחרונה. יתכן שהוא כבר עבר את נקודת האל־חזור המפחידה שמתוארת בעברים פרק ו (6-4): 4 "הֵן אֵלֶּה שֶׁכְּבָר הוּאֲרוּ עֵינֵיהֶם וְטָעֲמוּ מִמַּתְּנַת הַשָּׁמַיִם וְנִתַּן לָהֶם חֶלְקָם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ 5 וְטָעֲמוּ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים הַטּוֹב וְכֹחוֹת הָעוֹלָם הַבָּא, 6 וְנָסוֹגוּ — אִי אֶפְשָׁר לְחַדֵּשׁ אוֹתָם עוֹד לִתְשׁוּבָה."

!         נקודת האל־חזור. — אם תדחה את החזרה בתשובה לישוע המשיח יותר מדי זמן — אזי תבוא נקודה שאחריה כבר לא תהיה מסוגל לחזור בתשובה.

שאול רואה שאי־אפשר לקבל תשובה דרך נביא חי. — אז בואו נפנה לאחד שיש בינו לבין אלוהים פחות מרחק גיאוגרפי:

הבה ננסה נביא מת

…ושאול משוכנע שהדרך הנכונה לפנות לנביא כזה היא — כישוף:

פס' 7                 וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו: "בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת־אוֹב, וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ." וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו: "הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת־אוֹב בְּעֵין־דּוֹר."

דבר־אלוהים ברור מאוד בעניין: (דבר' יח 11-10): "לֹא יִמָּצֵא בְךָ… שֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים." — בפס' 3 קראנו כי שאול אכן ציית למצווה הזו — עד אתמול לפחות.

כרגע, לפי דעתו, המציאות דורשת התעלמות ממצוות התורה.

!         זהרו מאוד ממחשבה כזו. זהרו מאוד מלחשוב: 'מה לעשות? כשאלוהים הכתיב למֹשה את המצוות האלה בשנת תרפפו, הוא לא ידע שאני יום אחד אקלע למצב שממנו אוכל לצאת רק על־ידי אי־ציות לכתוב.'

מלך ישראל לא רואה ברירה אחרת אלא לדרוש "אֶל הַמֵּתִים".

וזה מעלה מספר שאלות — לא רק אצלינו כרגע, אלא בכל פעם מחדש כשמגיעים לעלילה הזאת. לא משנה אם מדובר במבוגרים או בילדים, בשיעור תנ"ך, באסיפת נוער או בשעת־סיפור — הנושא הזה מייד מקפיץ שאלות. למשל:

? לדרוש "אֶל הַמֵּתִים"? — האם זה בכלל אפשרי?

אני משוכנע שלא — בהתבסס על המידע שהאדון ישוע נותן לנו על מקום "הַמֵּתִים" במשלו על "[ה]אִישׁ הֶעָשִׁיר" ו"אֶלְעָזָר" העני (לוקס טז 31-19). שם ישוע מתאר את ה"שְׁאוֹל" כפי שהיה נראה בתקופת התנ"ך.

?        מי עוד יכול לתת לנו מידע אמין על המקום ההוא — ה"שְׁאוֹל"?

!         אף אחד! — אני ממליץ שלא להאמין לסיפורים של מי שטוען שהיה שם וחזר. גם לא אם הוא קורא לעצמו 'משיחי'. גם לא אם הוא כתב ספר שנמכר בתור ספר 'משיחי'. גם לא אם מדובר ברב־מכר שכבר עבר את רף המיליון עותקים.

שימו לב שבספרים האלה אין הערה בנוסח 'זוהי יצירה בדיונית…וכו". — הם טוענים להיות אמת. המחברים טוענים כי אלוהים התיר להם את מה שהוא אסר על שאול השליח — דהיינו לפרסם לכל אוזן "מִלִּים שֶׁאֵין לְבַטְּאָן, שֶׁאָסוּר לְאָדָם לְמַלְּלָן" (קור"ב יב 4).

!          ישוע המשיח, לעומת מסַפרי האגדות הללו, הוא בעל־הבית של כל הבריאה, כולל ה"שְׁאוֹל". לכן לתיאור שלו בבשורת לוקס יש סמכות.

הוא אומר שיש ב"שְׁאוֹל" שתי מחלקות:

א. "חֵיק אַבְרָהָם" — ומי שנמצא שם מתואר כ"מְנֻחָם";

ב. מחלקת ה"יִסּוּרִים" — ומי שנמצא שם "סוֹבֵל".

אתם בוודאי זוכרים כי חלק מהיסורים של "[ה]אִישׁ הֶעָשִׁיר" היא הדאגה לקרוביו שעדיין בחיים. הוא מציע שאחד מדיירי ה"שְׁאוֹל" ילך ויזהיר אותם, "פֶּן יָבוֹאוּ גַּם הֵם אֶל מְקוֹם הַיִּסּוּרִים הַזֶּה".

ומה התשובה לבקשה הזו? — "לא! — לחיים 'יֵשׁ [את] מֹשֶׁה וְהַנְּבִיאִים; שֶׁיִּשְׁמְעוּ בְּקוֹלָם'."

?        האם אתם מתחילים להבין עכשיו מדוע אני משוכנע כי אי־אפשר לדרוש "אֶל הַמֵּתִים"?

!         מפני שכל מה שאלוהים רצה שנדע כלול ב"מֹשֶׁה וְהַנְּבִיאִים" — דהיינו בדבר־יהוה הכתוב (ראה גם דבר' כט 28).

אף אחד לא יכול לעקוף את ההגבלה הזאת ולהגיד: "אין בעיה, אלוהים. אם אתה מסרב לתת לי את המידע שאני רוצה, יש לי דרך אחרת להשיג אותו:

•  יש לי אופציה להפריע לנפש של אדם נושע — למי שכרגע 'מְנֻחָם' בנחמה שאתה, יהוה, קבעת בשבילו. אני אגרום לו לקחת פסק־זמן מהאושר של נחמתך,  לפעול נגד רצונך שמוגדר בברור בדבר' יח 11-10 — ולהגיד לי את מה שאני צריך לדעת;

•  אני גם יכול לפנות לנפש של חוטא בלתי־נושע — למי ש'סוֹבֵל יִסּוּרִים' בגיהינום. אני אגרום לו לקחת הפסקה מהסבל 'בַּיְקוֹד' ולעזור לי."

לדרוש "אֶל הַמֵּתִים"? — האם זה בכלל אפשרי? — ואנחנו מתחילים לראות מדוע לא.

אך העלילה מעלה עוד שאלות. נתקדם ונגיע אליהן:

פס' 8א                וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל, וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים; וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ. וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה.

שאול "יִּתְחַפֵּשׂ". — כך, אפילו אם יפגוש בדרך אחדים מאזרחיו, לא יזהו אותו.

הוא לוקח אתו רק עוד "שְׁנֵי אֲנָשִׁים". כוח גדול יותר של שומרי ראש עשוי לעורר תשומת לב.

הוא עושה את הדרך ב"לָיְלָה":

•  קודם־כל, זה מטעמי ביטחון. — שאול לא רוצה לפגוש פלישתים. אם אתם מחפשים את "הַר הַגִּלְבֹּעַ", את "שׁוּנֵם" עם העמק סביבה ואת "עֵין־דּוֹר" על המפה, אתם תראו מיד כי דרכו עובר ממש בצמוד למחנה האוייב. הכי בטוח ב"לָיְלָה".

•  ויש גם טעמי סודיות. — כנהוג, תושבי "עֵין־דּוֹר" כבר יהיו במיטות כשעה אחרי רדת החשיכה, ודלתות הבתים יהיו נעולות. כך אף אחד לא יראה את שלושת הדמויות שמבקרות בבית "בַּעֲלַת [ה]אוֹב". — הרי ביקור כזה הוא אסור.

שאול יודע שהשרוּת שאותו הוא מבקש כרוך ב…

קסם — מאגיה — הוקוּס־פּוקוּס

פס' 8ב                וַיֹּאמֶר: "קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב, וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךְ."

בזמן שאנחנו תוהים 'האם זה בכלל אפשרי?' — מלך ישראל משוכנע שכן. הוא מאמין שבאמצעות כישוף ניתן להתעלות על איסורו של אלוהים. הוא כנראה שכח את ניסיונו של "בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר הַקּוֹסֵם", המכשף המפורסם ביותר בתנ"ך (במד' כב-כד).

ועכשיו הוא גם נתקל באיסור שנתן בעצמו:

פס' 9                 וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו: "הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל; אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי מִן הָאָרֶץ. וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי?"

פרשנים שומעים כאן פחד מצד "הָאִשָּׁה" שלא רוצה להפליל את עצמה. לפי טענתם היא חושדת כי השלושה הם שוטרים ביחידה סמוייה למלחמה בכישוף.

אך האישה הזאת יודעת מה קורה בעמק יזרעאל כרגע. כולם יודעים! הפלישתים מתארגנים למלחמת השמדה נגד ישראל. וזה קורה במרחק קילומטרים בודדים מהבית שלה. היא לא באמת חושבת שצה"ל נותן לשלושה לוחמים חסונים פתור מהגיוס הכללי, רק לטובת ציד־מכשפות.

לכן, "לָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי" לא נאמר מתוך פחד — זהו נסיון להעלות את המחיר. היא רוצה תוספת סיכון.

עכשיו הקשיבו. זאת…

הפעם האחרונה ששאול נשבע ב-יהוה

אתם בוודאי זוכרים כי המלך הדתי הזה לא מהסס להשתמש בשבועה "חַי יהוה". למשל ב…

יד 39-38        "חַי יהוה… כִּי אִם יֶשְׁנוֹ [חַטָּאת] בְּיוֹנָתָן בְּנִי — כִּי מוֹת יָמוּת." — כך נשבע, וכמעט הרג את בנו בגלל אכילת כפית דבש;

יט 6             "חַי יהוה אִם [דויד] יוּמָת" — כך הבטיח בשבועה, וכעבור מספר ימים חזר לרדוף את דויד בכוונות רצח ברורות.

ועכשיו:

פס' 10                וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל בַיהוה לֵאמֹר: "חַי יהוה, אִם יִקְּרֵךְ עָוֹן בַּדָּבָר הַזֶּה."

•  השליט ש"הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת"

•  נשבע למכשפה

•  שהוא עומד להגן עליה מפני העונש ש־יהוה קבע עבורה

•  והוא נשבע זאת ב-"יהוה".

?        האם שמתם לב לאיזה עיוות ערכים מוחלט האיש הזה הגיע?

עוד מעט נדבר על כך יותר — וגם על עוד מספר שאלות שלא ענינו עליהם בינתיים.

לפני־כן נקח נשימה עמוקה ל…

הפקת לקחים:

1.        אין תשובה מהשמיים. — אין טעם לזעוק לאלוהים לעזרה אם אתה לא מוכן להיכנע לרצונו. אין טעם להתפלל להכוונה אם אתה חי בסטייה מדברו הכתוב — אם אתה יודע שעליך לטפל בחטא בחייך. אין טעם לצפות לתשובה מהשמיים לפני החזרה בתשובה מכל הלב.

           עד אז יש רק בקשה אחת שעליה אלוהים יענה בחיוב: הבקשה להיטהר מהחטא על־ידי דמו המכפר של ישוע המשיח.

2.        'אין ברירה. המצב שלי מחייב אי־ציות לדבר־אלוהים.' — המחשבה הזו גרמה לשאול לפנות לכישוף. אני לא מאמין שיש מצב שמחייב אי־ציות. עובדה שישוע המשיח יצא מנצח מול כל הפיתויים של השטן (מתי ד 11-1), ולבסוף "צִיֵּת עַד מָוֶת" (פיל' ב 8).

           שאלוהים ייתן לנו כוח שלא להתפשר בציות.

חוזרים לשאול. מלך ישראל כרגע נשבע למכשפה בעין־דור "בַיהוה" שלא יעונה לה כל רע אם היא תעבור הן על איסורו והן על מצוות יהוה.

כאן מתבטא עיוות ערכים מוחלט.

זה מתחיל עם הסירוב לציית לאלוהים בדבר אחד, ומשם ההידרדרות נמשכת לשקר, לשבועת־שווא, לרצח הכוהנים בֹב", לניסיון רצח בבנו הבכור, לפנייה לכישוף, לאיבוד ההבחנה בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון — והכל בניסיון העקשן לקיים את רצון האדם במקום רצון אלוהים.

ניסינו לענות על השאלה הנפוצה "האם אפשר לדרוש 'אֶל הַמֵּתִים'?"

נניח שאני צודק והתשובה היא "לא!"

? מדוע כל־כך הרבה אנשים בכל התרבויות מנסים לתקשר עם נפשות של מתים?

ש'        מדוע היום במדינת ישראל — בחברה המערבית ה'נאורה' כביכול — אנחנו פותחים את מדור ה'מתקשרים' בבזק 144, ומייד קופצות לנו עשרות כתובות לבחירה?

ת'        והתשובה היא: 'מפני שאנשים חושבים שהמתים אכן עונים להם.'

אך יש למגעים האלה ולתשובות שמתקבלות מהם בעיה של אמינות: הרי כשאדם בשר ודם מנסה לתקשר עם העולם הרוחני הבלתי־נראה…

אין דרך לדעת מי יענה

פס' 11                וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: "אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ?" וַיֹּאמֶר: "אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי."

?        "את 'שְׁמוּאֵל [בן־]אֶלְקָנָה בֶּן־יְרֹחָם'? — אין בעיה. כמה דקות סבלנות, בבקשה."

מכשפת "עֵין־דּוֹר" ניגשת לעבודה. מן הסתם היא מבצעת איזשהו טקס שהמציאה או העתיקה מהקולגות במקצוע.

בזמן שהיא עסוקה בהוקוּס־פּוקוּס שלה, נחזור אנחנו לטענה שלי כי אין דרך לדעת מי יענה:

נניח שאדם בימינו שוכר שירותי כישוף כדי לתקשר עם הסבתא שלו שנפטרה לפני שנתיים,…

ש'        איך הוא מנסה לוודא שהמדיום לא מרמה אותו וממציא תשובות?

ת'        הוא שואל שאלות זיהוי אישיות על הסבתא שהמתקשר(ת) לא יכול(ה) לדעת — כמו שאתר הבנק שואל אותך כששכחת את הסיסמה: 'מה היה שם המורה שלך בכיתה א'?'; 'מה האוכל האהוב עליך ביותר?' וכו'.

שואלים — כדי להיות בטוחים שהמסר שיישמע אכן בא מהסבתא שהלכה לעולמה.

ש'        מדוע זה בכלל לא בטוח?

ת'        מפני שלשטן יש את מאגר המידע עם כל הפרטים — לא רק של הסבתא אלא של כל האנשים שחיו אי פעם בעולם. כל פרטי הזיהוי האישיים שאתה יכול לחשוב עליהם — ידועים לו. מה שהשואל יודע על הסבתא שלו הוא אפסי בהשוואה למידע שעומד לרשות השטן.

מי שלא מאמין בשאלות זיהוי משלם עוד אלף שקל ושוכר מתקשר(ת) שמבטיח(ה) להעלות דמות שניתן לזהות.

ש'        מדוע זה עדיין לא בטוח?

ת'        מפני שגם דמות אפשר לזייף. רק חשבו על "חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם" (שמות ז 11). הם ידעו לצור אשלייה של דמויות שנראו כמו יצורים אמיתיים. אותו כוח שפעל ב"מְכַשְּׁפִים" האלה פועל גם היום.

ש'        ומדוע אני טוען כי כל מה שהשטן וכוחותיו יוצרים הן אשליות?

ת'        •   מפני שתחפושות, זיופים ואשליות — אלה הטבע שלו; "שֶׁהֲרֵי הַשָׂטָן עַצְמוֹ מִתְחַפֵּשׂ
   לְמַלְאַךְ אוֹר" (קור"ב יא 14).

•  האור הוא תחפושת — אור מזוייף — כי הרי רק "הָאֱלֹהִים אוֹר הוּא" (יוח"א א 5).

•  שלטון השטן בפועַל הוא "שִׁלְטוֹן הַחֹשֶׁךְ" (לוקס כב 53; קול' א 13). מעשיו הם "מַעֲשֵׂי הַחֹשֶׁךְ" (רומ' יג 12).

•  הכל אשליות. הכל שקר. — האדון ישוע מתאר את האוייב במילים: "אֵין אֱמֶת בּוֹ. מִדֵּי דַּבְּרוֹ שֶׁקֶר, מִתּוֹךְ יֵשׁוּתוֹ שֶׁלּוֹ יְדַבֵּר, כִּי שַׁקְרָן הוּא וַאֲבִי הַשֶּׁקֶר" (יוחנן ח 44).

אפילו אם הכוח האפל יראה לאדם חזיון של דבר אמיתי — כגון "כָּל מַמְלְכוֹת תֵּבֵל וּכְבוֹדָן"  שהשטן "הֶרְאָה" לישוע (מתי ד 8) — גם אז התכלית הוא רמייה, הולכת שולל ושיעבוד האדם לחטא.

ועכשיו נחדד את הטענה כי אין לדעת מי יענה לאדם שמנסה לתקשר עם העולם הרוחני בדרכים שאלוהים אוסר: הקולות, הדמויות, החזיונות והתופעות שהפונה עשוי לפגוש יהיו אמנם שונים ומשונים, אך…

כל מי שיענה שייך לאחד מתוך שני מדורים (בלבד!)

         אם פנית "לֵאלֹהִים אֲבִי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ" (קול' א 3) בתפילה — ושים לב שזו הפניה היחידה לעולם הרוחני שדבר־אלוהים מתיר — ואם התפללת בהתאם לרצונו, אזי בורא היקום בכבודו ובעצמו יענה לך בדרך שהוא בוחר.

           התפללת — הגעת למדור השמיים. שם לא יענה לך מלאך; לא מֹשה רבנוּ; לא פֶּטרוּס; לא מרים 'הקדושה'; לא האֶם תֶּרֶזָה או אחד אחר מן ה'קדושים'; לא סבתא; לא נפש של אדם מת כלשהו — אלא אביך שבשמיים בקו ישיר.

         כל פניה אחרת תביא את הפונה באופן אוטומטי למדור השני: לכתובתו של השטן וכוחותיו.

           בני־אדם אמנם נותנים לכתובת הזו אין־ספור שמות ומציעים שלל ערוצים כדי להגיע אליה — אבל בסופו של יום אין הבדל. אם לא פנית ל"אֱלֹהֵי הָאֱמֶת לְבַדּוֹ" (יוחנן יז 3), כל ישות רוחנית שתענה לפנייתך יכולה להשתייך רק למחנה האוייב. אין תחום אפור. אין מדור שלישי.

!         זהרו מאוד מהגישה שכבשה את העולם המודרני: רֶלָטִיבִיזְם — האמונה ש'הכל יחסי'.

זה לא תופס אצל "אֱלֹהִים אֲבִי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ". בדברו לא תמצאו משפטים כמו: 'תלוי מאיזו זווית־ראיה אתה מסתכל.'

אלוהים עובד עם מוחלטים:

•  אור מוחלט לעומת חושך מוחלט;

•  אמת מוחלטת לעומת שקר מוחלט;

•  טוב מוחלט לעומת רע מוחלט;

•  טוהר מושלם לעומת חטא מוחלט;

•  ישועה נצחית לעומת אבדון נצחי.

         האור, האמת והטוב — הם הטבע של אלוהים;

         החושך, השקר והרע — הם הטבע של השטן.

שתי אופציות. — לכן גם לא יכול להיות מחנה טוב מחוץ ל"אֱלֹהֵי הָאֱמֶת". או במילים של ישוע: "אֵין טוֹב כִּי אִם אֶחָד — וְהוּא הָאֱלֹהִים" (לוקס יח 19). הוא טוב מטבעו, ולכן הוא "יִתֵּן אַךְ טוֹב לַמְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ" (מתי ז 11).

השטן, לעומת זאת, רע מטבעו.

•  מי שפונה למחנה השטן —

•  אפילו אם הוא משוכנע שהוא פונה לסבתא שלו —

•  אזי הוא עושה זאת בניגוד למצוות אלוהים הברורה.

•  לכן הוא לא יכול לצפות לדבר טוב. לא לעזרה, לא להכוונה, לא לשום דבר שיהיה לטובתו.

!         השטן והשדים לא רוצים את טובת האדם. — אף פעם לא! השטן והשדים רוצים רק דבר אחד — עבורך, עבורי ועבור כל אדם בעולם: מוות!

?        האם ענינו על השאלה 'מדוע כל־כך הרבה אנשים בכל התרבויות מנסים לתקשר עם נפשות של מתים?'

•  אני חושב שכן: מפני שהם מקווים לקבל או לשמוע דבר טוב — דבר שיעזור או יועיל להם.

•  ועל הדרך למדנו גם שמן המקור שאליו מגיעים כל פניותיהם הללו באופן אוטומטי — יכול לבוא רק רע; רק נזק; רק מוות.

!         ועכשיו גם ברור לנו מדוע אלוהים בדברו אוסר בתכלית האיסור פניות מן הסוג הזה:

•  לא מפני שהוא דיקטטור שאוהב לאסור דברים;

•  לא מפני שהוא רוצה למנוע מאתנו חוויות כיפיות;

•  לא מפני שהוא רוצה להעלים מאתנו מידע…

לא! — אלוהים רוצה את טובתנו — לא את רעתנו. אלוהים רוצה שנחיה — לא שנמות. האיסור בסך הכל מגן עלינו. אלוהים הוא כמו הורה שאומר לילד בן 4: "אסור לרוץ לכביש! אתה עשוי להידרס!" — ומה אומר השטן? "רוץ לכביש! רוץ בעיניים סגורות! אני כבר שולח משאית."

עוד לא סיימנו עם הנושא של העלאה באוב, אבל הגיע הזמן לחזור קצת לעלילה:

למכשפה מחכה הפתעה

פס' 12א               וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל, וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל.

?        למה ש"תִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל"? — מה, בתור מקצוענית היא לא רגילה לראות דמויות שמופיעות בעקבות הפניה?

אני חושב שהיא נבהלת דווקא מפני שהיא מקצוענית!

זכרו מה למדנו כרגע:

•  אם אתה לקוח של מכשפה ומזמין העלאה באוב, אין לך דרך לדעת מי יענה לך.

•  לעומת זאת, אם את מקצוענית בתחום, אזי את יודעת מנסיון שכל פניותיך מגיעות באופן אוטומטי לאותו מדור — למקום שנקרא באפסים ב 2 "סְפֵירַת הַבֵּינַיִם". היחידים שיענו לך במקום ההוא, הן רוחות בשליחותו של "הַשַֹר אֲשֶׁר לוֹ הַשִּׁלְטוֹן" שם (אפס' ב 2) — דהיינו השטן. — לא הסבתא; לא מלאך; לא הרשב"י; וגם לא "שְׁמוּאֵל" הנביא.

"בַּעֲלַת [ה]אוֹב בְּעֵין־דּוֹר" צפתה לתרגיל של אחיזת עיניים מצד כוחות האופל — אך במקום זה ראתה פתאום "אֶת שְׁמוּאֵל" האמיתי.

ויש עוד סיבה מדוע "תִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל": היא בטוחה שהיא עומדת למות: "חשבתי שאני יכולה לרמות את הלקוח הזה — אך מתברר שהוא רמה אותי!"

פס' 12ב               וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר: "לָמָּה רִמִּיתָנִי?! וְאַתָּה שָׁאוּל!"

"אוי לא! תפסת אותי על חם! — אתה המלך שהעלה את כל המכשפות על המוקד!"

שאול דווקא לא נבהל. לפחות לא בשלב הזה. הוא מרגיע את "הָאִשָּׁה":

פס' 13                וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ: "אַל תִּירְאִי. כִּי מָה רָאִית?" וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל: "אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ."

"אֱלֹהִים רָאִיתִי." — אנחנו לא רגילים לשימוש הזה בשם "אֱלֹהִים". היום היתה אומרת: "אני רואה רוח רפאים." התיאור "…עֹלִים מִן הָאָרֶץ" נובע מתוך ההבנה שנפשות המתים שוכנים "בִשְׁאוֹל" במעמקי האדמה.

אמרנו קודם כי חלק מהנוהל היא…

שאלת הזיהוי

פס' 14א               וַיֹּאמֶר לָהּ: "מַה תָּאֳרוֹ?" — וַתֹּאמֶר: "אִישׁ זָקֵן עֹלֶה, וְהוּא עֹטֶה מְעִיל."

?        למה אזכור ה"מְעִיל" הוא כל מה ששאול צריך לשמוע כדי לדעת שאכן הגיע שמואל האמיתי?

•  כי זה אותו "מְעִיל" שהוא עצמו תפס בזמנו בשתי ידיו (טו 27). — אתם זוכרים? — "וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע."

•  שמואל פירש את הקרע במילים: "קָרַע יהוה אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם" (טו 28). — ונגד התגשמות הנבואה הזו שאול נלחם מאז ועד היום.

?        מי מכם שם לב שהמלך העקשן הזה הוא סמל של השטן?

הרי עוד בגן־עדן נאמר אל "הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי" (התג' יב 9): "הוּא [המשיח] יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ" (ברא' ג 15). מאז, השטן הפך ל"שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה" (יוחנן יב 31) — למלך שמנסה להאחז בכיסא שלא שייך לו. — מאז ועד היום הוא נלחם נגד התגשמות הנבואה מבראשית ג 15.

הלאה:

פס' 14ב               וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא. וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.

בעלת־האוב לא טעתה:

"שְׁמוּאֵל הוּא."

?        אבל רגע! — "שְׁמוּאֵל" האמיתי? — האם זה לא סותר את כל מה שטענו עד עכשיו?

כדי לא ללכת לאיבוד, בואו נזכיר לעצמנו בקצרה את התשובות שמצאנו לשאלות העיקריות בנושא הכבד הזה. — נערוך…

■     סיכום ביניים:

         טענו שלא יתכן קשר בין החיים בעולמנו לבין נפשות המתים, מפני שבורא היקום קבע לכל אחת מהנפשות הללו את מקומה ואת עיסוקה? — הרי…

•  הנפש הנושעת נמצאת כעת (לפי לוקס כג 43) לצדו של ישוע המשיח "בְּגַן־עֵדֶן". אף אחד לא יגרום לנפש כזו להגיד לישוע: "סליחה, 'מֶלֶךְ הַמְּלָכִים וַאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים'; אני חייבת להפסיק להשתחוות לך לכמה דקות ולרדת לכדור הארץ. מישהו שם קורא לי."

•  שמואל הנביא הוא אחד מנושעי תקופת התנ"ך. בתור כזה, המקום שקבע לו אלוהים אחרי המוות היה ב"חֵיק אַבְרָהָם" (לוקס טז 25-23).

   האם אתם מאמינים שלנפש במקום הזה יש את הסמכות לקחת הפסקה מלהיות "מְנֻחָם", כדי לטפל בקריאות שמגיעות מכדור הארץ? — זה טפשי להאמין כי על־אף כל האיסורים של יהוה בנדון, אותן קריאות בכלל מגיעות לאוזני אותה נפש.    

•  הנפש הבלתי־נושעת נמצאת כעת (לפי לוקס טז 31-19) במחלקת ה"יִסּוּרִים" של ה"שְׁאוֹל". מי שנמצא שם "סוֹבֵל… בַּיְקוֹד" — ז"א ב"אֵשׁ גֵּיהִנּוֹם" (מתי ה 22).

   זה הזוי להאמין כי נפש כזו יכולה להגיד לבורא היקום: "סליחה, אתה אמנם קבעת שאני אסבול במקום הזה "יוֹמָם וָלַיְלָה לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים" (התג' כ 10, 15), אך אני חייבת לקחת רגע הפסקה. קיבלתי מסרון מכדור הארץ."

?       ומה עוד טענו?

         שכל תשובה שתתקבל מהעולם הרוחני יכולה לבוא רק מאחד משני מקורות:

•  אם אדם התפלל לאלוהים תפילה שבהתאם לרצון יהוה — אזי הוא יזכה לתשובה  בדרך שאלוהים יבחר בריבונותו.

•  אם אדם ניסה לתקשר עם העולם הרוחני בכל דרך אחרת — אזי יקרה לו אחד משני דברים:

   במקרה הטוב הוא יזכה לראות ולשמוע הצגה של הגורם שאליו פנה לשם 'תקשור'. הוא מוצא את עצמו משלם כסף טוב על המצאות, שקרים, אשליות וטריקים מצד אדם ששייך למחלקת ה'קוסמים' שמוצאים ארנבות מכובעים.

   במקרה הגרוע הוא אכן יתקל בתופעות על־טבעיות — ולאלה יכול להיות רק מקור אחד: השטן וכוחותיו. זה נכון גם אם יתקבל מסר שקרי שטוען לבוא מהסבתא או מכל נפש אחרת.

   ש'     ומדוע אני קורא לזה 'המקרה הגרוע'?

   ת'     מפני שהאדם שמחפש את הקשר הזה בניגוד למצוות אלוהים הברורות חושף ופותח את עצמו מרצון להשפעת השטן וכוחותיו.

           והכוחות הללו לא רוצים את טובתו. — אף פעם לא! — השטן והשדים רוצים רק דבר אחד עבורך, עבורי ועבור כל אדם בעולם: מוות!

   כדי להבין עד כמה זהו 'מקרה גרוע', עלינו לדבר עוד קצת על…

אשליית השליטה

   לא המתקשר ולא מזמין השירות שולטים באמת על הכוחות הרוחניים. המתקשר הופך את עצמו מרצון לכלי בידי כוח אפל שפועל ומדבר דרכו; וכולנו יודעים שכלי לא שולט על מי שעובד אתו, אלא ההיפך. כבר ישעיהו מלמד את זה (ישע' י 15).

   המתקשר והלקוח גם יחד עוברים על האיסור של אלוהים, ובכך הם נכנעים לשטן ולשידול שלו לחטא.

   ש'  ומה דבר־אלוהים מלמד על הכניעה לפיתוי?

   ת'  "לְמַה שֶּׁאָדָם נִכְנָע, לָזֶה הוּא מִשְׁתַּעְבֵּד" (פטר"ב ב 19).

!         כל תחושת שליטה מצד אדם על כוחות רוחניים היא אשלייה. זה לא יכול להיות ברור יותר.

?        האם אנחנו מתחילים להבין למה אלוהים אוסר עלינו להתעסק עם העולם הרוחני?

!         כל עיסוק כזה מזיק, משעבד, ועלול להסתיים במוות. — האיסור ניתן לטובתנו. הוא ביטוי של אהבת אלוהים.

ש'    חזרה לעלילה ולשאלה: איך "בְּעֵין־דּוֹר" הופיע אכן "שְׁמוּאֵל" האמיתי? 

ת'        מפני שכך קבע אלוהים.

                                                            ראה קייל־דליטש; שמואל־א; עמ' 268-265 [תרגום אנגלי]

זה היה נס חד־פעמי. "בַּעֲלַת [ה]אוֹב" פחדה פחד־מוות, כי בכל הקריירה הארוכה שלה עוד לא ראתה נס כזה.

נס חד־פעמי מאלוהים — אך זה לא פותר את שאול מאשמת החטא שבהעלאה באוב (דהי"א י 13).

נס חד־פעמי מאלוהים — אך שמואל לא יכול להושיט לשאול שום עזרה. הוא מבטא עליו דברי משפט.

!         נחזור על הנקודות לשם חיזוק:

אלוהים בדברו אוסר בתכלית האיסור פניות לעולם הרוחני.

•  זאת לא מפני ש-יהוה הוא דיקטטור שאוהב לאסור דברים;

•  זאת לא מפני שהוא רוצה למנוע מאתנו חוויות כיפיות;

•  זאת לא מפני שהוא רוצה להעלים מאתנו מידע.

לא! — האיסור ניתן לטובתנו. אלוהים לא רוצה שנמות. הוא רוצה שנחיה. —

והדרך לחיים היא דרך הציות לדברו.

חפרנו על הנושא של העלאה באוב, ולמדנו קודם־כל…

מה לא לעשות

הבנו מדוע אלוהים לאורך כל התנ"ך אוסר כל התעסקות עם העולם הרוחני: הכוחות הרוחניים האלה הם רעים — כולם! — האיסור הוא להגנתנו.

אבל אלוהים הוא לא רודן שרק אוסר דברים. הוא גם מלמד אותנו…

מה הדבר הנכון לעשות

הנה האיסור לצד ההנחיה לעשייה הנכונה בצורה תמציתית (דבר' כט 28): "הַנִּסְתָּרֹת לַיהוה אֱלֹהֵינוּ — וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם, לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת."

"הַנִּסְתָּרֹת לַיהוה אֱלֹהֵינוּ." — את הטיפול בשטן ובעולם השדים הבלתי־נראה השאירו "לַיהוה". אם אתם מרגישים מותקפים מצד העולם "הַנִּסְתָּר" — אל תנסו להילחם בכוחות עצמכם. זה לא התחום שלכם! אתם לא נקראים לגעור בשטן (יהודה 9). פנו "לַיהוה"! התפללו! זאת הפנייה היחידה לעולם הרוחני שהיא טובה, נכונה — ואפילו רצוייה.

לכם נתן אלוהים את "הַנִּגְלֹת" "אֶת… דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" שאנחנו מחזיקים בידינו. כאן יש לכם את כל האור שדרוש כדי שלא תפלו.

ועכשיו הלאה בעלילה:

שאול מבקש לתקשר עם "שְׁמוּאֵל" הנביא המת — ולתדהמת בעלת־האוב אכן מופיע שמואל האמיתי.

הבנו בינתיים (אני מקווה) שאין דבר כזה 'לתקשר עם המתים'. לכן אין פלא שהמתקשרת נבהלת: היא רואה נס מאלוהים — נס חד־פעמי.

כעת נשמעת השיחה בין שמואל לשאול. — מתברר כי…

המתים לא יכולים לעזור

פס' 15א               וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: "לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי?"

"הִרְגַּזְתַּנִי." — "אני 'מְנֻחָם' ב'חֵיק אַבְרָהָם' אחרי חיים ארוכים של צרות, ואתה מפריע לי? — 'לָמָּה'?"

פס' 15ב               וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: "צַר לִי מְאֹד, וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי, וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד — גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם, גַּם בַּחֲלֹמוֹת — וָאֶקְרָאֶה לְךָ, לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה."

"אֱלֹהִים סָר מֵעָלַי." — מה יכול להיות יותר מפחיד? איזה חוסר־תקווה יכול להיות יותר עמוק?

"פעם אלוהים היה עונה לתפילותיי; אבל עכשיו הוא 'לֹא עָנָנִי עוֹד'. מכאן והלאה אני לבד; רק עם היכולת שלי." — "אֱלֹהִים סָר מֵעָלַי." זהו הייאוש של המתאבדים.

הבנו כי המתים לא יכולים לעזור. — שמואל עצמו מאשר:

טעות בכתובת

פס' 16                וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: "וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי — וַיהוה סָר מֵעָלֶיךָ וַיְהִי עָרֶךָ?"

"האם שכחת שאני עבד־יהוה? אם המנכ"ל מסנן אותך, מה ההיגיון בלפנות למשרת זוטר כמוני? האם אתה חושב שאני אעקוף את החלטת אלוהים? האם נראה לך שבשמים מפעילים פרוטקציה?"

"ולמה אתה בכלל מופתע ממה שקורה לך כרגע? זה היה צפוי!"

זאת התגשמות של נבואה

פס' 18-17             17 "וַיַּעַשׂ יהוה לוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי; וַיִּקְרַע יהוה אֶת הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ, וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ, לְדָוִד. — 18 כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יהוה, וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן־אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק, עַל כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה לְךָ יהוה הַיּוֹם הַזֶּה."

"אני רק יכול לחזור על מה שאלוהים כבר 'דִּבֶּר בְּיָדִי' בעבר: מה שאתה כרגע חווה זו קריעת 'הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ' והעברתה 'לְרֵעֲךָ, לְדָוִד'. — ומדוע זה קורה? — בגלל חוסר־ציות! מפני ש'לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יהוה'."

"מאז שסרבת לבצע את 'חֲרוֹן־אַפּוֹ [של יהוה] בַּעֲמָלֵק' עברו שנים, ובכל השנים הללו לא חזרת בתשובה. עכשיו מאוחר מדי. פספסת גם את ההזדמנות האחרונה."

ויש כאן עוד נקודה שלנו אסור לפספס:

מרד הוא מרד

פס' 18ב    "לֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן־אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק." — ועכשיו פתאום אנחנו מבינים את ההשוואה המוזרה ששמואל ערך בזמנו בפרק טו: "כִּי חַטַּאת־קֶסֶם מֶרִי, וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר" (טו 23).

?        איך זה קשור לכאן?

•  זכרו שבזה הרגע שאול חוטא ב"חַטַּאת־קֶסֶם". הוא שוכר שירותי "בַּעֲלַת־אוֹב", וזאת התעסקות בכישוף — פנייה לעולם הרוחני שנשלט על־ידי השטן. זה חייב להיות בקטגורית החטאים החמורים ביותר שיש!

•  אחרי מלחמת "עֲמָלֵק", לעומת זאת, שאול טען שהוא ביצע 99% מהחרם שאלוהים ציווה: "השארתי בחיים רק את המלך 'אֲגַג' ועוד כמה כבשים, שאותם חשבתי להקריב ל-יהוה" (טו 13, 15, 20). — חטא 'קטן'. ביג דיל!

מה שאנחנו לומדים כרגע הוא שאין אצל אלוהים הבדלים כאלה. ביס מתפוח בגן־עדן היה מספיק כדי להשחית לצמיתות את הבריאה כולה. כל "מֶרִי" — כל מרד נגד רצון אלוהים — מספיק כדי לנתק את הקשר בינינו לבין הבורא, ללא הבדלים בחומרת החטא. מרד הוא מרד.

■         לכן גם אין הבדלים בגובה התשלום עבור חטאים שונים. — רק כפרתו של ישוע המשיח יכולה לטהר אדם מחטא. לא משנה אם מדובר בביס מהפרי האסור או בהתעסקות עם עולם השדים.

לבסוף, יש לשמואל בכול זאת חדשות עבור שאול — חדשות רעות. הן נשמעות בתור…

נבואה קצרת־טווח

פס' 19                     "וְיִתֵּן יהוה גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים. וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי. גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן יהוה בְּיַד פְּלִשְׁתִּים."

"מָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי." — ישנם פרשנים משיחיים שטוענים: "אם שמואל מנבא 'אַתָּה וּבָנֶיךָ [תהיו] עִמִּי' באותו מקום, אזי שאול וכל בניו היו מאמינים נושעים."

לפי דעתי, היחיד שלגביו אפשר לטעון בוודאות שהיה נושע הוא "יוֹנָתָן". כל התיאורים של שאול שיש לנו לאורך הספר, לעומת זאת, זועקים: "יהוה סָר [מעליו!]" (פס' 16). זה לא יכול לתאר אדם נושע!

"מָחָר אַתָּה [תהיה] עִמִּי." — כדי להבין מה שמואל אומר כאן רק צריכים לרגע לזכור את תאור ה"שְׁאוֹל" במשלו של ישוע (לוקס טז 26): ה"שְׁאוֹל" נחשב למקום אחד, ולפחות במשל כל השוהים בו יכלו לראות זה את זה. אך לכל נפש נקבע מקום באחת משתי מחלקות, וביניהן הפרידה "תְּהוֹם גְּדוֹלָה":

•  מחלקת הנושעים נקראית "חֵיק אַבְרָהָם";

•  ומחלקת הבלתי־נושעים נקראית ה"יְקוֹד" / מקום של "יִסּוּרִים".

לפני הפסוק הבא עוד שתי נקודות שקשורות אחת בשניה:

אין פרוטֶקציה בשמים — ומתווך יש רק אחד

בפרק יב למדנו כי אחד התפקידים של שמואל היתה ההפגעה. בזמנו הוא הבטיח לבני־עמו: "חָלִילָה לִּי… מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם" (יב 23). יש אפילו סיכוי טוב שתפילות ההפגעה הללו ריסנו את הפלישתים. על כך מרמז הפסוק (ז 13): "וַתְּהִי יַד יהוה בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל."

?        האם אתם מבינים עכשיו מדוע שאוּל ראה בפנייה לשמואל המת סיכוי להינצל מצבא האויב? — אם אלוהים הקשיב לתפילות שמואל שעלו אליו מכדור הארץ, בוודאי יקשיב להן גם עכשיו, כששמואל נמצא לידו בחברת אברהם, יצחק, יעקֹב ומֹשה.

!         אבל מתברר שלא ניתן להפעיל פרוטקציה בשמים.

חשבו על כל היהודים הטובים שמבזבזים מיליונים כל שנה על עליות לקברי 'צדיקים', על נרות 'קדושים', על שליחים בעלי 'סגולות' שמתפללים במקומם ותוחבים עבורם פתקים בין אבני הכותל. הלוואי שהיו לומדים את הסיפור של שאול, בעלת־האוב ושמואל הנביא כדי להבין שאין פרוטקציה כזו.

וזה לא רק נכון ליהודים. חשבו על מיליוני נוצרים קתולים ואורתודוקסים שסומכים על הפגעת ה'קדושים' ועל תפילות מרים עבורם. כולם חושבים שיש להם פרוטקציה בשמים — ואין! הם טועים באותה טעות כמו שאול. תפילותיהם מופנות לכתובת הלא־נכונה.

!         הרי מתווך יש!"יֵשׁוּעַ, מְתַוֵּךְ הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה" (עבר' יב 24) — "וְהוּא נִמְצָא לִימִין אֱלֹהִים וּמַפְגִּיעַ בַּעֲדֵנוּ" (רומ' ח 34).

כעת אנחנו רואים את…

תגובת שאול לפסק־הדין

פס' 20                וַיְמַהֵר שָׁאוּל, וַיִּפֹּל מְלֹא־קוֹמָתוֹ אַרְצָה, וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל. גַּם כֹּחַ לֹא הָיָה בוֹ, כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה.

המלך מתעלף — ולא רק בגלל הצום. תקוותו האחרונה היתה: "אולי שמואל יכול 'לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה'." — אך אלוהים אכזב גם את התקווה הזו. במקום זה הוא הודיע לשאול שנשארות לו פחות מ-24 שעות לחיות.

פס' 21א               וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל; וַתֵּרֶא כִּי נִבְהַל מְאֹד.

מהפסוק הזה ניתן להסיק כי רק שאול שמע את דברי שמואל. "הָאִשָּׁה" ושני מלוויו מחכים בינתיים בשקט — ואז פתאום הם רואים את המלך נופל.

"וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל" עם כוס מים — אך מתברר כי מה שנראה כמו עילפון הוא התקף חרדה: "וַתֵּרֶא כִּי נִבְהַל מְאֹד." — יש כאן יותר מהפחד הטבעי מן המוות שיש לכל אדם. זהו הפחד של הבלתי־נושע שעומד למות ללא תקווה; הפחד של אדם ששמע את האמת אבל החליט לדחות אותה; הפחד של אדם שהולך לקראת המשפט האחרון ויודע שהוא עומד לשמוע פסק־דין מוות — מפי אלוהים.

ועכשיו מספר פסוקים שבנויים מסביב לבקשה המשונה…

                                                ראה 'צומו של שאול וסעודתו'; עולם התנ"ך; שמו"א כח 25-20; עמ' 220-219

                                                ראה גם הערת שוליים אצל Davis, D. R.; 1 Samuel; pg. 298

"שמע בקולי — לחטוא"

פס' 21ב-22            וַתֹּאמֶר אֵלָיו: "הִנֵּה שָׁמְעָה שִׁפְחָתְךָ בְּקוֹלֶךָ, וָאָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַפִּי, וָאֶשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי. 22 וְעַתָּה, שְׁמַע נָא גַם אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ; וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת לֶחֶם וֶאֱכוֹל; וִיהִי בְךָ כֹּחַ, כִּי תֵלֵךְ בַּדָּרֶךְ."

•  רק לפני כמה דקות שמענו את שמואל מזכיר לשאול (פס' 18): "אתה איבדת את המלכות 'כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יהוה' בעניין החרם על עמלק (פרק טו). סירבת לחזור בתשובה וגזרת על עצמך גזר־דין מוות."

•  כעת אנחנו שומעים את בעלת־האוב אומרת: "שמעתי בקולך כשדרשת ממני לחטוא. לפי תורת־יהוה גזרתי על עצמי גזר־דין מוות (ויקרא כ 27)."

•  "עכשיו, 'שְׁמַע נָא גַם אַתָּה בְּקוֹל[י]' לחטוא בחטא שאתה בעצמך קבעתה עבורו עונש־מוות: שבור את הצום שגזרת על עצמך. תֹאכל 'פַּת לֶחֶם'."

?        מה? איזה עונש־מוות על אכילה? מה הקשר?

הקשר מחזיר אותנו לאחור ממש לשורש הבעיה: לאי־ציות הראשון של שאול, אי שם "בַגִּלְגָּל" (יג 14-8). בזמנו המלך לא ציית למצוות שמואל לחכות לו עד תום "שִׁבְעַת יָמִים", והוא הקריב קורבנות לפי ראות עיניו. — זוכרים?

אי־ציות ראשון — ומייד שאול צונח לתוך חושך רוחני. שמואל עוזב אותו (יג 15), והוא מאבד את הדרכת אלוהים.

התוצאה: הוא מקבל החלטות שגויות על דעת עצמו. אחת ההחלטות השגויות היא להטיל צום על כל הצבא ולקבוע: "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם." (יד 24) — "אָרוּר!" — עונש מוות על אכילה.

■         זה מרגיש כל־כך דתי ורוחני כשאתה מונע מעצמך אוכל (זכר' ז 6-5; טימ"א ד 3). אבל כל עוד אתה מסרב לציית, גם שביתת־רעב לא תשנה את דעת אלוהים.

"אָרוּר… אֲשֶׁר יֹאכַל." — ובעקבות השבועה המיותרת הזו, המלך כמעט הוציא את בנו הבכור להורג (יד 44). אתם בוודאי זוכרים: "יוֹנָתָן" — המושיע התורן בקרב "מִכְמָשׂ" — 'חטא' באכילת כפית דבש (יד 27).

כעת שאול בעצמו צם, וסביר להניח ששוב — כהרגלו — ניסה להוסיף להחלטתו תוקף על־ידי אמירה צבועה כמו "'חַי יהוה', אם אטעם ביס לפני הניצחון" (לעומת זאת, ראה בשמו"א ז 6-5 דוגמה של הכנות נכונות למלחמה, שכוללות הן צום והן חזרה בתשובה).

בלי שום כוונה רעה, בעלת־האוב בעצם מתחננת: "שבור את הצום. תֹאכל 'פַּת לֶחֶם'. הפר את שבועתך."

?        ■       ומה אנחנו לומדים מפסוקים 22-21?

           שגם אתם ואני שומעים שני קולות, ושניהם אומרים: "שְׁמַע בְּקוֹל[י]!" — וכל פעם מחדש עלינו להחליט:

•  האם לציית לקול הפיתוי שמשדל לחטוא?

•  או האם לציית לקול אלוהים שמדבר אלינו מעל דפי התנ"ך והברית החדשה?

לפני שנעזוב את "עֵין־דּוֹר", עוד נקודה:

המכשפה הנחמדה

ֹאכל, נשׁמה, 'וִיהִי בְךָ כֹּחַ'." — פתאום בעלת־האוב מקבלת פן אימהי: היא מזכירה את האימא הפולניה (או המרוקאית) שבשום אופן לא תתן לך לצאת מביתה מבלי שאכלת — ולא רק "פַּת לֶחֶם"!

?        מדוע אני מעלה את הנקודה הזו?

■         מפני שאנחנו צריכים להשתחרר מתמונת המכשפה המכוערת והמפחידה שזכורה לנו מספרי ילדים ישנים ומסרטי הדיסני של פעם. העיסוק האסור בעולם הרוחני לא בהכרח כולל טקסים מפחידים. הוא יכול להראות ענייני — כדוגמת המתקשרת שרושמת לך חשבונית מס. הוא יכול להראות אפילו תמים — כדוגמת 'הסבתא החמודה' ז"ל, קרובת המשפחה האהובה על כולם שעסקה בהגדת עתידות כתחביב תמים.

■         מדיום בימינו ממש לא נראית כמו המכשפה מהסרטים. בבניין שלנו עשויה לגור שכנה נחמדה ש'פותחת בקפה ובקלפים' תמורת תשלום. אנחנו חיים בצמוד לאנשים שמשוכנעים כי נגיעה במתג חשמל אחרי כניסת השבת היא חטא חמור, אך בו בזמן נוהגים לסדר את השבוע שלהם לפי הכתוב בהורוסקופ. כל אדם שני שואל אותך 'באיזה מזל' נולדת, והוא מיד יודע אילו תכונות הלידה הזו אמורה להעניק לך. העיסוק בעולם הרוחני נחשב למקובל — לחלק מהחיים שמובן מאליו.

…והוא לא! — דבר־אלוהים אוסר כל עיסוק כזה, אפילו אם הוא נראה תמים (ויקרא כ 6): "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים, לִזְנוֹת אַחֲרֵיהֶם, וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ."

"וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא." — הנזק שהעיסוק בעולם הרוחני גורם לבני־אדם הוא עד־כדי־כך חמור שאלוהים מעניש על העבירה בכבודו ובעצמו!

חזרה לשאול ולשבירת הצום:

פס' 23א               וַיְמָאֵן, וַיֹּאמֶר: "לֹא אֹכַל." וַיִּפְרְצוּ בוֹ עֲבָדָיו וְגַם הָאִשָּׁה, וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם.

?        זוכרים את הכותרת? — "שמע בקולי — לחטוא!"

פס' 23ב               וַיָּקָם מֵהָאָרֶץ, וַיֵּשֶׁב אֶל הַמִּטָּה.

"יופי" אומרת האמא הפולניה. "העיקר שיֹאכל משהו. כל השאר כבר יהיה בסדר." ואז היא ממהרת להכין…

סעודת מלכים

פס' 24                     וְלָאִשָּׁה עֵגֶל מַרְבֵּק בַּבַּיִת. וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ. וַתִּקַּח קֶמַח וַתָּלָשׁ, וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת.

הקורא לא יכול לפספס את הדמיון שבין התיאור הזה לבין ביקור פתע אחר של "שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים" שמתואר בספר בראשית (פרק יח):

•  גם בביקור ההוא אחד מהשלושה היה מלך — מלך המלכים ואדון האדונים.

•  גם בזמנו זכו ה"שְׁלֹשָׁה" לסעודת מלכים שכללה "בֶּן־בָּקָר רַךְ וָטוֹב" וכמות אדירה של "עֻגוֹת" אפויות מ"קֶמַח סֹלֶת" — כמות של אוכל שהיה מספיק לפלוגה.

•  גם בביקור ההוא ניתנה נבואה — אך כאן יש הבדל מכריע:

  בבראשית יח 10 אברהם קיבל את הנבואה על הולדת היורש — נבואה על המשכיות הקו המשיחי — נבואה של חיים;

  בפרק שלנו (שמו"א כח), לעומת זאת, ניתנת נבואה של מוות, נבואה על מות המלך החוטא והכחדת דור ההמשך.

אנחנו מבינים, כמובן, שגם המהלך העצוב הזה הוא חלק מתוכנית אלוהים: המלך שמסרב לחזור בתשובה חייב לפנות מקום למלך המיועד — למלך שמשושלתו יבוא המשיח.

פס' 25א                   וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו, וַיֹּאכֵלוּ.

?        מי זוכר את האמירה (קור"א טו 32; ישע' כב 13): "הָבָה נֹאכַל וְנִשְׁתֶּה, כִּי מָחָר נָמוּת!"? ספק אם אכלו בתיאבון.

פס' 25ב               וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא.

במקום לנוח אחרי הארוחה הכבדה, שאול ומלוויו יוצאים מהבית בשקט ונעלמים אל תוך האפלה. — איזו סיומת דיכאונית ל'פרק ההזדמנות האחרונה'.