פרק רציחת כוהני יהוה
בדרך לנושא המרכזי העצוב של הפרק, אנחנו לומדים על היווצרות…
מחנה פליטים פוליטיים/כלכליים
פרק כב, פס' 1 וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם, וַיִּמָּלֵט אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם. — וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיו, וַיֵּרְדוּ אֵלָיו שָׁמָּה.
תל עדולם זוהה פחות או יותר בוודאות, אבל כמובן לא "מְעָרַת עֲדֻלָּם" הספציפית. המטיילים בינכם יודעים מדוע: יש יותר מדי מערות. כל הגבעות באזור בית־גוברין / מרשה / עדולם מחוררות כמו גבינה שוויצרית.
"אֶחָיו [של דויד] וְכָל בֵּית אָבִיו …יֵּרְדוּ אֵלָיו שָׁמָּה." — לא לטעות. הם לא באים לביקור. הם בורחים משאול. מעל ראשיהם מרחף כעת אותו איום שמסכן את דויד: "בֶן־מָוֶת [לא רק] הוּא" (כ 31) אלא כל מי שנחשב קרוב אליו. כל קרובי דויד מדרגה ראשונה הופכים לנרדפים יחד אתו.
מי היה מעלה על הדעת כי "אֱלִיאָב הַבְּכוֹר" ושבעת האחים הגיבורים יזדקקו יום אחד להגנה מצד האח הקטן הבזוי (יז 28)? מי היה מאמין כי מר וגברת "יִשַׁי" יצטרכו לעזוב את הבית ואת נחלת אבותם ולחיות תחת חסותו של הבן שאת קיומו ניסו להעלים בזמנו משמואל הנביא (טז 11-10)?
הנה באה המשפחה שלא ממש מאוהבת בו. הנה באים האחים וההורים שאולי אף מאשימים אותו: "אתה עם הפה הגדול שלך! אתה עם המשיחה שלך המיותרת למלך! תראה לאן הגענו בגללך!"
אבל לא רק בני משפחה באים. גם…
אוסף של ממורמרים
פס' 2 וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר־נֶפֶשׁ; וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר. וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע־מֵאוֹת אִישׁ.
"כְּאַרְבַּע־מֵאוֹת אִישׁ." — ממש צבא פרטי קטן. — אבל גם כאן לא לטעות: החבורה הזאת שונה מאוד מהגדוד המקצועי והממושמע שעליו דויד פיקד עד לאחרונה. — והם בוודאי לא באים מתוך אמונה באלוהים ובהבטחתו כי "'זֶה הוּא!' זה המלך המיועד!" (טז 12). ממש לא.
ראו איזה אוסף:
● "כָּל אִישׁ מָצוֹק." — דהיינו כל סוגי המצוקה:
• אנשים שלא מרוצים משלטונו של שאול והעזו לפתוח את הפה (י 27);
• אחרים שאולי הסתבכו עם החוק וכעת מתחמקים ממשפט צודק;
• עוד אחרים שבורחים מריב פרטי שיצא מכלל שליטה ומאיים על ביטחונם;
● "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא." — אנשים שמתחמקים מתשלום חובות — או אפילו עמדו להימכר לעבדות בגלל חוב;
אבל הקבוצה הכי מפחידה היא:
● "כָּל אִישׁ מַר־נֶפֶשׁ." — אל תָחשבוּ כרגע בעברית מודרנית. אלה לא אנשים מסכנים שמישהו מירר להם את החיים. הם מסוג האנשים שממררים את החיים של הסובבים אותם. כולכם מכירים את צורת הדיבור שלהם: כל מילה שלישית קללה. הם אנשים עם אפס שליטה־עצמית. בגלל כל שטות הם מתפוצצים וצורחים ומרביצים מכות. כל העולם אשם — רק הם אף פעם לא.
הפעם האחרונה שפגשנו "אֲנָשִׁים מָרֵי־נֶפֶשׁ" מן הסוג הזה היה בספר שופטים. "מָרֵי־[ה]נֶפֶשׁ" שכיכבו שם היו משבט דן. הם גנבו את האליל הפרטי של "מִיכָיְהוּ" (שופ' יח 25). — זוכרים? — כשמיכיהו התלונן על השוד, בני־דן הזהירו אותו: "עדיף שתשתוק. יש בינינו 'מָרֵי־נֶפֶשׁ', ואנחנו לא אחראים על מה שהם יעשו לך אם לא תשב מייד בשקט."
שלא כמו לבני־דן, לדויד אין אופציה להתנער מאחריות על מעשי אנשיו. הרי הוא "יְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר" — לשליט — סוג של…
מפקד מיליציה
…עם ההבדל שאין מעליו אף אחד. הוא הסמכות העליונה. אל־תחשבו שזה כיף. הרי בנוסף לכל הלחץ, המעמד הזה הופך אותו ל'אשם בכל' (ראה ל 6).
עכשיו, דויד, לך תלמד להשליט סדר על אוסף כזה של אנשים!
מי שמתאר לעצמו את אותם "אַרְבַּע־מֵאוֹת אִישׁ" עלול לעשות עוד טעות: הוא מדמיין גדוד חיילים — כמובן כולם גברים — שיושב יחד במערה גדולה, ומהבסיס הזה יוצא למבצעים.
אז קחו בחשבון שהרבה מהגברים האלה באו עם משפחה. יש הגיון: פושט־רגל נורמלי הרי לא בורח לבד ומשאיר מאחור את אישתו והילדים, כדי שהנושים יבואו וימכרו אותם לעבדות לכיסוי החוב.
והם ממשיכים להגיע. עם הזמן המיליציה צומחת ל"שֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ" (כג 13).
כך קיבלנו את פרק כז 3, שמסביר כי בכל פעם שדויד נאלץ להעתיק את המסתור למקום חדש, היו אלה "הוּא וַאֲנָשָׁיו, אִישׁ וּבֵיתוֹ" שבצעו נדידה המונית. זה מצריך לוגיסטיקה מורכבת מאוד. חשבו על כפר שלם שיום־יום זקוק לכמויות אדירות של אספקה ומי שתייה. כפר שלם שבו ילדים משחקים; כבשים ועזים פועים; נשים מנהלות משק־בית (או משק־מערה, או משק־אוהל) — אופות לחם, מבשלות, מכבסות — וכל הזמן הכפר הזה מנסה להישאר 'בלתי־נראה'.
? למה אני כל־כך חופר לכם על הנקודה הזו?
מפני שכאן אנחנו רואים איך אלוהים מכין את דויד בתחום הניהולי/מעשי לתפקידו העתידי כמלך ישראל. — מי שלומד לנהל משק שבמצוקה מתמדת; משק שמורכב מאנשים בעייתיים; לומד לאלתר פיתרונות מצילי חיים על בסיס יומיומי; חייב להסתדר בתנאים שמשתנים כל הזמן; במצב שאין בו כמעט ימים רגועים של שיגרה — מנהיג שעומד במבחן הזה יכול בבוא היום לשבת על כס המלכות ולנהל מדינה בהצלחה.
■ אולי אלוהים מרשה שגם אתם עוברים כרגע דרך סבל, קשיים ואתגרים. — זה אף פעם לא כיף — אבל חשוב שנלמד לקבל את המבחנים האלה בתור 'בית־ספר' שמכין אותנו לבאות.
לכל אדם שרגיל לחיות בתוך בית בעיר או בכפר יהיה קשה להסתגל לאורח חיים של נוודים; אבל לעזוב מהיום למחר את הסביבה המוכרת ולהיאלץ לחיות בסוג של קמפינג מתמיד יהיה הכי קשה עבור הדור של סבא וסבתא.
דויד רואה את הסבל של אביו ואמו המבוגרים (ראה יז 12) וחושב על…
מקלט מדיני בארץ רות ועורפה
פס' 3 וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב; וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב: "יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם, עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים."
? למה "מֶלֶךְ מוֹאָב"? — למה לא "בְּנֵי עַמּוֹן" טיפה יותר צפונה? — למה לא מצריים ששימשה מקלט לישראלים במצוקה פעמים רבות?
יש לזכור כי סבתא־רבא של דויד (או לפי האקדמיה 'סָבְתָא רַבְּתָא') היא "רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה" (רות ד 21). הוא יכול להישען על זיקה מסויימת לעם המואבי. אולי כרגע זה עוזר לו שיש לו בני־דודים ב"בִּשְׂדֵה מוֹאָב".
אין מקריות בדבר־אלוהים. חשבו על הסיפור המפותל של "נָעֳמִי [ו]אֱלִימֶלֶךְ"; "מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן"; "רוּת [ו]עָרְפָּה"; "בֹּעַז" והגואל "חֲלוּץ הַנָּעַל" (דבר' כה 10); "עוֹבֵד" הקטן שנולד לרות ובועז; "יִשַׁי", בנו של עובד, שכרגע נאלץ לעזוב את "בֵּית־לָחֶם" — כמו שעזבה בזמנו נעמי — כדי למצוא מקלט ומחיה בארץ "מוֹאָב".
משיח! והנה, אפילו לסגירת המעגל הזו יש מטרה — להסיר את המבט שלנו לרגע מההשתלשלות המרתקת בחיי דויד ולמקד אותו מחדש במי שעומד במרכז של כל התנ"ך — ישוע המשיח.
גם "מֶלֶךְ מוֹאָב" הגוי חייב כרגע להשתלב בתֹכנית הישועה של אלוהים — אפילו אם הוא לא מציל את חייו של מייסד שושלת המשיח, אלא 'רק' מאפשר לו לקיים את מצוות כיבוד הורים.
פס' 4 וַיַּנְחֵם אֶת פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב; וַיֵּשְׁבוּ עִמּוֹ כָּל יְמֵי הֱיוֹת דָּוִד בַּמְּצוּדָה.
"בַּמְּצוּדָה." — זה כבר לא בעדולם, אלא במקום מסתור מחוץ ל"אֶרֶץ יְהוּדָה", כפי שמתברר מהפסוק הבא. — ומתברר ממנו עוד משהו:
דויד נהנה מהתגלות ישירה
פס' 5א וַיֹּאמֶר גָּד הַנָּבִיא אֶל דָּוִד: "לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה. לֵךְ וּבָאתָ לְּךָ אֶרֶץ יְהוּדָה."
כשאנחנו חושבים על דברי יהוה לדויד דרך נביאים, ישר עולה לנו השם של "נָתָן הַנָּבִיא" (שמו"ב יב 15-1 ומקומות רבים אחרים). אבל מי שהיה צמוד לדויד מהרגע שעלה על כס המלוכה היה דווקא "גָּד". רק הוא זוכה לכינוי "חֹזֵה דָוִד" ו"חֹזֵה הַמֶּלֶךְ" (שמו"ב כד 11; דהי"א כא 9). הוא אפילו כתב חלק מההוראות לפולחן בבית המקדש (דהי"ב כט 25). זאת אומרת שבנוסף ל"נָתָן" המפורסם, אלוהים העמיד לצדו של דויד 'נביא חצר' פרטי.
דויד רוצה — ומקבל! — הכוונה מאלוהים,…
שאול לא
שימו לב כמה מצבו שונה — ומדוע:
• לאחר שאלוהים גילה לשאול את רצונו, הלז מחליט שלא לציית (טו 11);
• בעקבות ההתעקשות בחוסר־ציות נכתבת השוואה מחרידה בין המלך המיועד לבין המלך המכהן: "כִּי הָיָה יהוה עִמּוֹ [עם דויד], וּמֵעִם שָׁאוּל סָר" (יח 12; טז 14);
• בסופו של תהליך שאול מוצא את עצמו ללא דרך לקבל הדרכה מאלוהים, אפילו כשהוא רוצה. לקראת סוף חייו אנחנו קוראים: "וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּיהוה; וְלֹא עָנָהוּ יהוה — גַּם בַּחֲלֹמוֹת, גַּם בָּאוּרִים, גַּם בַּנְּבִיאִם" (שמו"א כח 6; גם יד 37). לא משנה מאיזה קו הוא מנסה, בורא היקום 'מסנן' אותו.
• זה הוא, לבד, שמנהל את המדינה — רק ביכולותיו הטבעיות, בכוחות עצמו ובלי עזרה מאלוהי ישראל;
• יותר גרוע: זה הוא — בכוחות עצמו — שמנסה עד יומו האחרון להפר את תֹכנית הישועה של אלוהים!
? מי מכם מקנא בשאול? — לכן, אל תנתקו את עצמכם מהדרכת יהוה על־ידי חוסר ציות.
■ מצד שני, כשכתוב "וַיֹּאמֶר גָּד הַנָּבִיא אֶל דָּוִד", אל תצפו שזה בדיוק יקרה גם לכם.
• נכון שאתם פוגשים (במיוחד בירושלים) נשים וגברים שמציגים את עצמם כ'נביאים/אות'. משום מה הם בד"כ מנבאים באנגלית.
• נכון שעשויים לפנות אליכם אנשים בקהילות משיחיות כשהם טוענים: "אלוהים אמר לי להגיד לך א', ב', ג'…"
אז, עם המין הראשון אני אפילו לא מנהל ממש שיחה. עדיף לזרוק אותם מהבית. — בנימוס, עד כמה שאפשר, אבל בהחלטיות. לא מוותרים לנביאי שקר! לא בבית שלנו ובטח לא בקהילה.
המין השני הוא הרבה פעמים אח במשיח (ובלפחות 85 אחוזים מהמקרים אחות). אפשר לנסות להסביר להם/להן כי מאז שהושלם ספר הברית החדשה, יש לנו את כל מה שאלוהים רוצה שנדע בכתב. — אני בכוונה אומר "לנסות להסביר", כי ברוב המקרים ההסבר הזה לא יועיל. כנראה קשה מאוד להרפא מדחף לדבר בשם אלוהים או בשם רוח הקודש.
אה, כן. לא לשכוח אותו! — הרי ברגע שהאמנתם בישוע — ברגע הישועה והלידה מחדש — קיבל כל אחד מכם את רוח הקודש (קור"א ו 19); ועליו נאמר: "הַמְשִׁיחָה שֶׁאַתֶּם קִבַּלְתֶּם מֵאִתּוֹ נִשְׁאֶרֶת בְּקִרְבְּכֶם, וְאֵינְכֶם צְרִיכִים לְמִישֶׁהוּ שֶׁיְּלַמֵּד אֶתְכֶם" (יוח"א ב 27א).
גם את זה כמובן אפשר לפרש לא נכון. זה לא פסוק נגד לימוד דבר־אלוהים בקהילה. זה פסוק שמורה לנו לא להקשיב ל"צוֹרְרֵי מָשִׁיחַ" למיניהם, אלא לדבר־אלוהים הכתוב שהוכיח את עצמו כאמת (עיין בהקשר הפסוק: יוח"א ב 29-18).
התגלות ישירה — קול מהשמיים — ניתנה לדויד ולנביאי התנ"ך. אל תצפו שהיא תינתן לכם. לכל אחד מכם יש את ההתגלות הזו בספר מודפס — ובמקרה שלמישהו אין, אז בבקשה לקחת ספר בריתות מהארון בבית הקהילה.
שלא כמו שאול, דויד מציית להוראת אלוהים. הוא מייד עובר למחבוא חדש:
פס' 5ב וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וַיָּבֹא יַעַר חָרֶת.
חוץ מהעובדה ש"יַעַר חֶרֶת" בוודאי נמצא בנחלת שבט יהודה (5א), אנחנו יודעים עליו עוד דבר: הוא היה…
יער מספיק גדול וסבוך כדי להסתתר בו
ישנם מספר קטעים בתנ"ך שמספרים על יערות גדולים בארץ ישראל (יהושע יז 15; שמו"א יד 26; שמו"ב ה 24-22); אבל הפסוק המשכנע מכולם מתאר את "יַעַר אֶפְרָיִם" (שמו"ב יח 8): "וַתְּהִי שָׁם הַמִּלְחָמָה נָפֹצֶת עַל־פְּנֵי כָל הָאָרֶץ; וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא."
ראו לי היום יער בישראל שמסוגל "לֶאֱכֹל בָּעָם". המשמעות היא כי חיילים נפלו לתוך בורות; נטרפו על־ידי חיות רעות; הנסיך שפקד על הצבא ניתלה בשׂערו הארוך על ענף של עץ פיסטוק ענקי; חיילים רבים פשוט איבדו את הדרך, הלכו במעגלים בתוך הסבך וצרחו "הצילו! הצילו!", עד שמתו מרעב וצמא. — חתיכת יער.
היום גדלים בשטח נחלת שבט אפרים בעיקר עצי זית. חוץ מאלה יש רק את יער בן־שמן, שברובו נטע על־ידי הקרן הקיימת בשנות ה-50 של המאה הקודמת (ז"א שעד קום המדינה צמח שם מעט מאוד). — יער בן־שמן הוא מן הגדולים בישראל, אבל נסו ללכת בו לאיבוד, מבלי להתקל באיזה כביש או שביל שיובילו אתכם — תוך שעה מקסימום — בחזרה לציוויליזציה.
עשינו את העיקוף הקטן הזה מ"יַעַר חֶרֶת" ל"יַעַר אֶפְרָיִם" רק שתראו עד כמה הארץ השתנתה מאז.
ועכשיו חזרה לעלילה:
פס' 6א וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל, כִּי נוֹדַע דָּוִד וַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ.
"יַעַר חֶרֶת" גדול — אבל לא מספיק גדול כדי להסתיר לטווח ארוך "אַרְבַּע־מֵאוֹת אִישׁ" פלוס מערך לוגיסטי שלם שנלווה אליהם.
זכרו כעת מה אמרנו קודם: זהו שאול — לבד — רק עם יכולותיו הטבעיות ובכוחות עצמו — שמנסה לנהל את המדינה. וככה בדיוק הוא מרגיש — לבד.
אולי יצא לכם פעם לשמוע אדם במצב דומה ששואל — או זועף עם אגרופים קפוצים:
שמישהו יסביר לי למה כל העולם נגדי?!
פס' 6ב וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת הָאֶשֶׁל בָּרָמָה, וַחֲנִיתוֹ בְיָדוֹ, וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים עָלָיו.
? אתם מדמיינים לעצמכם את המראה? — אז אולי עולה לכם בזיכרון תמונה מאוד דומה שעליה קראנו כבר בפרק יד:
גם בזמנו שאול היה מדוכא וחסר אונים. גם אז הוא בחר לשבת מחוץ לעיר, מתחת לעץ, כשהוא מקפיד על שדה־ראייה פתוח. זה היה בפרק יד 2: "וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַגִּבְעָה, תַּחַת הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן."
הפעם — בפסוק שלפנינו — מלך ישראל מכנס ישיבת קבינט תחת קיפת השמיים. שוב ליד עירו "גִּבְעָה". גם הפעם הוא מדוכא ולא יודע מה לעשות. גם הפעם הוא בוחר לשבת "בָּרָמָה", במקום גבוה במיוחד, עם שדה־ראייה פתוח לכל הכיוונים. — שלא יבוא פתאום איזה אוייב ויפתיע אותו בתוך הבית ועם הגב לקיר! (כ 25).
? האם אתם מתחילים לראות את המצב שלו?
בפרק יח 12 קראנוּ: "וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד". בינתיים הפחד הזה הפך לפראנויה: 'כל העולם נגדי!' — הדבר היחיד שנותן לו קצת תחושת ביטחון היא "חֲנִיתוֹ [ש]בְיָדוֹ". לאותה 'חנית־שרביט', כפי שכבר ראינו, הוא מחובר 24/7 (יח 11-10; יט 10-9; כ 33).
בישיבת הקבינט המשונה הזו רק לשאול יש צל "תַּחַת הָאֶשֶׁל", בזמן שכל המי־ומי בצמרת המדינה "נִצָּבִים עָלָיו" בשמש הלוהטת. — שישתו מים. העיקר שדה־ראייה פתוח לכל הכיוונים.
בפעם הקודמת, בפרק יד, מי שהציל את המצב היה יונתן, בנו הבכור של שאול. הפעם הוא איננו. נראה שמאז שנזרקה עליו ה'חנית־שרביט' והוא יצא "בָּחֳרִי־אָף" (כ 34), שאול נאלץ לנהל את העניינים בלעדיו.
מה שבא עכשיו הוא כבד. לכן אני מציע שנעצור רגע ל…
הפקת לקחים:
1. פגשנו בין המצטרפים לדויד קבוצה קשה מאוד של אנשים: "מָרֵי־נֶפֶשׁ." אנשים שממררים את החיים של הסובבים אותם. אלה שכל מילה שלישית אצלם היא קללה. אנשים עם שליטה־עצמית אפס. כאלה שלא עובר אצלם יום בלי פיצוץ, בלי צעקות, ובקושי שבוע בלי מכות. — ותמיד כל העולם אשם, רק הם לא.
אני יודע שאתם לא כאלה — אבל גם אצלנו יכולים להופיע הזרעים של מרירות נפש כזו: כשאנחנו תופסים את עצמנו כל רגע מתלוננים על מישהו או על משהו; כשהאחרים אף פעם לא יכולים לעשות את הדברים כפי שהם צריכים להעשות — דהיינו לפי הראש שלנו; כשאדם מסויים חוזר אולי בפעם ה-101 על אותה פשלה שמעצבנת אותנו…
גם אז אסור לנו לגלוש למרירות. — זכרו כמה סבלנות יש לאדון ישוע עם הפשלות שלי ושלך.
2. מסיפור המשיחה למלך למדנו כי היחס של ישי לבנו הקטן כנראה לא היה טוב במיוחד. ולמרות זאת ראינו היום דוגמה של כיבוד אב ואם מצד דויד. ראינו אותו עושה מאמץ עליון כדי שלהוריו המבוגרים יהיה מקום בטוח ונוח עד כמה שאפשר.
במיוחד אם אתם מאלה שלא זוכים ליחס יפה ואוהב מצד ההורים — ואני יודע כמה שדבר כזה כואב — קחו דוגמה של כיבוד אב ואם מדויד.
3. לצדו של דויד עמדו "גָּד הַנָּבִיא" ונביאים אחרים שדרכם הוא שמע מהו רצון אלוהים עבורו ועבור ממלכתו.
אבל אנחנו לא דויד, ואנחנו לא חיים בתקופת התנ"ך. לכן, אל תצפו שאלוהים ישלח לכם נביא פרטי. הוא נתן לנו את דברו השלם בכתב. אם אנחנו רוצים לדעת את רצון אלוהים עבורינו, ברוב המקרים יש לנו כאן את התשובה, או לפחות כיוון עקרוני.
כמובן אסור להיות עצלנים. בלי קריאה ולימוד — לא נדע.
המלך שאול עוד לא מצא בינתיים מי שיעזור לו, אבל הוא מחפש — והוא מנסה לעורר אמפתיה בצורה המעוותת והבכיינית שמאפיינת…
אדם דיכאוני
פס' 8-7 7 וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו הַנִּצָּבִים עָלָיו: "שִׁמְעוּ נָא, בְּנֵי יְמִינִי: גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן־יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים? לְכֻלְּכֶם יָשִׂים שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת? — 8 כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי, וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן־יִשַׁי? וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְגֹלֶה אֶת אָזְנִי, כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה?"
הבטחתי שזה יהיה כבד. אז נלך 'פרה־פרה':
• "קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי." — תארו לכם את הסבל של האדם הזה: עד יומו האחרון רודפת אותו…
■ חשדנות חולנית
הוא משוכנע שנרקם נגדו 'קשר' — הפיכת שלטון. כל הזמן הוא מחפש את ה'קשר' הזה ולא מוצא. הרי אין! — דויד נאמן לו; יונתן נאמן לו; כל השרים והמפקדים "הַנִּצָּבִים עָלָיו" כרגע נאמנים לו — אבל הוא משוכנע: "כל זה הצגה. יש 'קשר'. אני יודע!" — זה עינוי־עצמי, אבל גם עינוי לסובבים אותו שבהם הוא חושד.
■ אולי מישהו מכם חי או עובד עם אדם כזה? — אתם בסדר; אתם נאמנים; אבל הוא משוכנע שאתם נגדו! הוא רואה את הנאמנות והיושר שלכם, אבל הוא משוכנע שזו רק הצגה! שמאחורי גבו אתם עושים דברים שמזיקים לו! — והוא כל הזמן מחפש ולא מוצא. — זה נשמע למישהו מוכר?
? אז מה אתם כמאמינים וכתלמידי ישוע צריכים לעשות במצב כזה?
הטעות הגדולה ביותר שתכלו ליפול בה היא לנסות למצוא נחמה ותמיכה במקום הלא נכון — לפנות לאנשים שנמצאים אתכם 'באותה סירה' — לאנשים הגונים ונאמנים שסובלים כמוכם תחת החשדנות החולנית. אם תעשו זאת, התוצאה תהיה בדיוק מה שהחשדן חושב: אתם יוצרים לובי של אנשים שלא מסכימים אתו — ומשם יש רק צעד קטן ל'קשר'.
קחו דוגמה מדויד. הוא חלק את מצוקתו רק עם אדם אחד — והלז היה מחוייב לו בברית שנעשתה "בְּשֵׁם יהוה" והיתה בתוקף "עַד עוֹלָם".
למי שנשוי בינינו יש בן־ברית או בת־ברית שאיתם אפשר לחלוק אפילו את הדברים הקשים ביותר — בפרטיות; ברור שלא ליד הילדים — ושם זה נישאר!
בתור מאמינים אנחנו נקראים להישאר נאמנים והגונים במצבים כאלה — לפי דוגמת דויד. וכמו שעשה דויד, עלינו לזעוק לעזרה ולקבל חיזוק מאלוהים כדי להחזיק מעמד. — מאלוהים! לא ממקור אנושי.
אני מבין שלא בכל המקרים יש לכם אפשרות לנתק מגע עם החשדן החולני. — אולי הוא בן־משפחה; או אולי פרנסתכם תלוייה בו. — למקרה כזה אני מתפלל שהאדון ישוע יתן לכם כוח להישאר נאמנים; להישאר הגונים; לא לקלקל את העדות שלכם — להחזיק מעמד עד הסוף ולהישמר נקיים מאשמה כלפי אותו אדם קשה — כמו שנשמר דויד כלפי שאול. — דוגמה אדירה!
הממורמר חייב להטיח בסובבים אותו…
■ האשמות על כפיות טובה
• הרי שאול משוכנע: "קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי." — אני יודע שכולכם מקדמים הפיכה לטובת "בֶּן־יִשַׁי".
• אתם שכחתם כנראה שאנחנו במזרח התיכון. אנחנו תרבות שבטית פרימיטיבית. למה, אתם חושבים, זכיתם לדרגות קצונה כמו "שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת"? — תראו לי אחד ביניכם עם ההתאמה המקצועית להיות קצין! את המשרות האלה קיבלתם מפני שאתם "בְּנֵי יְמִינִי" — בני־דודים מהשבט שלי.
• ואתם, העשירים והמכובדים, שלכם נתתי מתנות נדל"ן כגון "שָׂדוֹת וּכְרָמִים" — כאלה שלקחתי מהחקלאים הקטנים חסרי ההגנה (ח 14) — גם אתם רק זכיתם בעושר הזה כי אתם "בְּנֵי יְמִינִי" — בני־דודים מהשבט שלי.
• עכשיו זכרו כי "בֶּן־יִשַׁי" בא מ"בֵּית־לֶחֶם", משבט יהודה. הוא לא משלנו. — הוא יקח מכם את כל ההטבות ויעביר אותן לבני־דודים שלו. ככה זה תמיד במזרח התיכון.
• ולמה אני שומע רק עכשיו ש"בְּנִי [כרת ברית] עִם בֶּן־יִשַׁי"? למה אני צריך להוציא הון־תועפות על חקירה פרטית — ואחר־כך מתברר שאתם ידעתם את הסוד הזה כל הזמן? — אני מתחיל לשאול את עצמי בשביל מה תגמלתי אתכם?!
• וזה עוד לא הכל: אתמול "נוֹדַע" לי, ממש בפוקס, כי "עַבְדִּי" הנאמן "דָּוִד וַ[400] אֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ" אורבים לי ב"יַעַר חָרֶת".
• ומי "הֵקִים" אותו לעשות את זה? — "בְּנִי", יורש העצר! זה השיא!
• האם מישהו מכם עוד זוכר את האנדרטה שפעם הקמנו ביחד בימים הטובים, לזכר ניצחוננו הגדול על עמלק (שמו"א טו 12)? האם מישהו מכם זוכר את המילים הנלהבות שהצעתם אז לכיתוב? — 'לזכר ניצחונו של ההגאי הגדול, מנהיגנו האהוב, שאול מלך ישראל'.
ומפני שרצינו שגם כל השכנים יוכלו להיזכר בניצחון הזה הזמנו אפילו תרגום! זוכרים?:
“In memory of the great victory by the Great Helmsman, our Beloved Leader, Saul, King of Israel.”
• ואיפֹה אהבתכם עכשיו? — איך לא כואב לכם הלב על העוול שנעשה לי? איך זה ש"אֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי"?
והנה, מתברר שדווקא יש ביניהם אחד ש"חֹלֶה" על המלך:
המלשין מהמקדש
פס' 10-9 9 וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי — וְהוּא נִצָּב עַל עַבְדֵי שָׁאוּל — וַיֹּאמַר: "רָאִיתִי אֶת בֶּן־יִשַׁי בָּא נֹבֶה, אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן־אֲחִטוּב. 10 וַיִּשְׁאַל לוֹ בַּיהוה; וְצֵידָה נָתַן לוֹ; וְאֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ."
"דֹּאֵג הָאֲדֹמִי." — אדם מצאצאי "עֵשָׂו". — השם הזה מזכיר לנו את הכותרת המזעזעת שנתנו לפרק הנוכחי (שמו"א כב). עכשיו מתרחשת…
רציחת כוהני יהוה
"דֹּאֵג" מספיק ערמומי כדי לדבר על "בֶּן־יִשַׁי" — לא 'דויד'. — אם המלך באופן כֹה עקבי משתמש בשם המשפחה בלבד, כדאי להעתיק אותו.
"אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל" מספר, וגם לנו הוא מחדש: "וַיִּשְׁאַל לוֹ בַּיהוה". — פרט זה לא הופיע בתיאור שקיבלנו בפרק הקודם (כא 9-2). כנראה "אֲחִימֶלֶךְ" באמת ביקש לדעת את רצון אלוהים עבור דויד; כך הוא בעצמו מאשר בפס' 15.
אין לדעת מה היתה שאלתו או בקשתו של דויד. בוודאי היא לא היתה קשורה לבחירת מקום מקלט. הרי…
א. לו היה דויד מקבל הדרכה משמיים לצעד הבא, לא היה מסכן את עצמו כבר בבוקר למחרת בפנייה ל"אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת" (כא 12-10);
ב. דויד לא נתן ל"אֲחִימֶלֶךְ" שום סיבה לחשוד שהוא אינו פועל בשירות המלך. זה ברור מדברי ההגנה של הכוהן בפס' 15-14.
מה שאול היה עושה בלי "דֹּאֵג הָאֲדֹמִי"?
"ראיתם מה זה?! — ה'בֶּן־אֲחִטוּב' הזה מספק לאויב שלי הדרכה מאלוהים, וגם 'צֵידָה', ואפילו 'אֵת חֶרֶב גָּלְיָת'! — אני לא סתם חושד! אמרתי לכם!"
"יש קשר!"
פס' 11א וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא אֶת אֲחִימֶלֶךְ בֶּן־אֲחִיטוּב הַכֹּהֵן, וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בְּנֹב.
"על כל כוהן בשירות פעיל במשכן 'בְּנֹב', להתייצב מייד בגבעת־שאול!"
"מה קרה?"
כרוז המלך מושך כתפיים: "מצטער, כבוד הכוהן. אין לי מושג."
"אז בואו נמהר. זה נשמע דחוף."
פס' 11ב-12א וַיָּבֹאוּ כֻלָּם אֶל הַמֶּלֶךְ.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: "שְׁמַע נָא, בֶּן־אֲחִיטוּב!"
לא "אֲחִימֶלֶךְ", כמקובל. כמו לאויבו דויד, המלך מתייחס לנציגו של אלוהים בשם המשפחה. אין ספק שגם הבעת הפנים של שאול לא מבשרת טובות. — "הַכֹּהֵן" מגיב בענווה:
פס' 12ב וַיֹּאמֶר: "הִנְנִי אֲדֹנִי."
על בסיס עדותו של "דֹּאֵג", ומבלי לשמוע אף מילה מ"אֲחִימֶלֶךְ" עצמו, שאול מאשים אותו ב…
"בגידה במלך ובמדינה"
פס' 13 וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל: "לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי, אַתָּה וּבֶן־יִשָׁי, בְּתִתְּךָ לוֹ לֶחֶם וְחֶרֶב, וְשָׁאוֹל לוֹ בֵּאלֹהִים, לָקוּם אֵלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה?!"
? מי מכם זוכר מה קרה אחרי ששמואל הזקן העמיד "אֶת בָּנָיו [כ]שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל"? — השופטים הצעירים היטו משפט (ח 2).
? ומה דרש העם? — "שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ, לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם!" (ח 5).
בבקשה! — קיבלתם מלך! אבל תראו איך הוא 'שופט':
• הוא קובע ללא משפט כי דויד "בֶן־מָוֶת הוּא" (כ 31). — למה? — בגלל שיר שעורר את קינאת המלך. — עכשיו תראו לי אתם "בֶן־מָוֶת" אחד שלא היה מנסה להימלט במצב כזה;
• דויד אכן נמלט ומארגן לעצמו לחם ונשק להגנה עצמית. — על בסיס הנתונים הללו המלך השופט קובע: "הוא עומד 'לָקוּם אֵלַי / עָלַי' (פס' 8, 13). הוא מתכנן התקוממות / הפיכת משטר";
• כמו כל אדם שנמלט על נפשו, דויד מסתתר. התגובה הטבעית הזו גורמת למלך השופט לקבוע: "הוא 'אֹרֵב' לי! מתוך המארב הזה הוא עומד להתנפל עלי במפתיע" (פס' 8, 13).
'בגידה במלך ובמדינה.' — אין ספור אנשים נרצחו על הסעיף הזה במלכויות ובדיקטטורות לאורך ההיסטוריה. בלי משפט, כמו לאחרונה ג'מאל ח'אשוקג'י — או אחרי משפט מבויים, כמו ישוע המשיח — ושימו לב לסעיף האישום נגדו שמופיע ביוחנן יט 12.
• כך השופט העליון בממלכת ישראל פסק עכשיו לגבי "אֲחִימֶלֶךְ" וכוהני "נֹב". פסוק 13 אמנם מנוסח כשאלה, אבל זו שאלה רטורית. אין בה שום נכונות לברר עובדות לקראת משפט צודק. מבחינת שאול הכוהנים כבר מתים.
הכוהן מופתע
פס' 14 וַיַּעַן אֲחִימֶלֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמַר: "וּמִי בְכָל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן? וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ, וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ, וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ."
"אֲחִימֶלֶךְ" לא מדבר על "בֶּן־יִשָׁי". הוא קורא לאיש בשמו, "דָוִד", כמקובל; והוא אומר:
• "אני מכיר את דויד כ'נֶאֱמָן' ביותר מבין 'כָּל עֲבָדֶיךָ'."
• "הוא 'סָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ'. — אני מכיר אותו כחייל שמבצע אך ורק את פקודותיך."
• "הוא 'נִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ'. — כל מכובדי החצר מדברים עליו טובות (יח 16, 30)."
• "אפילו אתה בעצמך הענקת לו את הכבוד להיות 'חֲתַן הַמֶּלֶךְ'."
? "ומאיפֹה צץ לך הפירוש כי 'שָׁאוֹל לוֹ בֵּאלֹהִים' מורה על קשר? — הרי…"
"לִשְׁאָל בֵאלֹהִים" זה נוהל קבוע אצל דויד!
גם הכוהן שואל עכשיו שאלה רטורית: "האם חשבת כי רק מ…
פס' 15א "הַיּוֹם הַחִלֹּתִי לִשְׁאָל לוֹ בֵאלֹהִים? — חָלִילָה לִּי!"
! אל תפספסו את הנקודה הזו! כאן גילינו את סוד ההצלחה של דויד.
"אֲחִימֶלֶךְ" מכיר את דויד טוב — לא רק לפי הפרטים שבפס' 14. הרי לפני כל מבצע נגד הפלישתים הוא נוהג לעבור עם גדוּדו בעיר הכוהנים על־מנת לבקש הדרכה והגנה מאלוהים (כא 1)!
כבר בשלב כֹה מוקדם בקריירה שלו חשוב לדויד "לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יהוה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהל' כז 4). כך קיבלנו בספר שמואל־א פסוקים כמו "וַיְהִי דָוִד לְכָל דָּרְכָו מַשְׂכִּיל; וַיהוה עִמּוֹ" (יח 14, 5, 30): קשר חי ואמיתי עם הבורא; ערוץ תקשורת פתוח לאלוהים כסוד להצלחה.
■ זה נכון שאתם יכולים להתפלל לאלוהים בכל מקום. זה נכון שהוא שומע אתכם גם כשאתם זועקים אליו לעזרה ולהכוונה בחדר שלכם בבית. זה נכון שאתם לא צריכים כוהן או רועה קהילה שיעשה זאת בשבילכם. — אבל אם אלוהים נותן לכם את האפשרות להגיע לבית הקהילה; להתפלל יחד עם אחים במשיח; להתייעץ עם הבוגרים שבהם; ללמוד את דבר־יהיה ביחד — אזי הוא רוצה שתשתמשו באפשרות הזאת (עב' י 25-24).
כשמאמין משיחי אומר לי: "זה אני וישוע. אני לא צריך קהילה" — או שאפילו לא אומר זאת דוגרי אלא מוצא כל שבוע תירוץ אחר למה הוא לא מגיע — אזי אני כבר יודע שזאת ההתחלה של הסוף עבור חיי־האמונה שלו. בנקודה הזאת הוא עוצר במו ידיו את הגדילה הרוחנית שלו. אם אפגוש אותו אחרי 10 שנים ללא התחברות, הוא יהיה עדיין תינוק באמונה — או שכבר לא יגדיר את עצמו משיחי בכלל.
שנות הרדיפה מנעו מדויד להגיע לבית יהוה, אבל אתם יכולים להיות בטוחים שהוא תמיד ערג "לְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ."
אם כך, "אֲחִימֶלֶךְ" יכול לטעון במלוא הכנות:
אני לא יודע על שום קשר
פס' 15ב "אַל יָשֵׂם הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ דָבָר בְּכָל בֵּית אָבִי. כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל זֹאת דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל."
"לא אני, ולא 'בֵּית אָבִי'."
אבל שאול לא שומע מילה ממה שאחימלך אומר. החלטתו כבר התקבלה. — ואנחנו כרגע רואים דוגמה מחרידה איך…
סרוב לחזור בתשובה יכול להפוך "מְשִׁיחַ יהוה" ל"צוֹרֵר מָשִׁיחַ"
פס' 16 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: "מוֹת תָּמוּת, אֲחִימֶלֶךְ; אַתָּה וְכָל בֵּית אָבִיךָ!"
? מי מזהה את הכוח המניע שעומד מאחורי הפקודה הזו? — מי זה שתמיד רוצה להמית את הנאמנים לאלוהים?
יוחנן השליח מזהה אותו באיגרתו (יוח"א ד 3): "זוֹהִי רוּחַ צוֹרֵר הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם כִּי תָּבוֹא, וּכְבָר כָּעֵת הִיא בָּעוֹלָם." ובפרק ב 18 יוחנן אומר: "וּכְמוֹ שֶׁשְּׁמַעְתֶּם כִּי יָבוֹא צוֹרֵר הַמָּשִׁיחַ, גַּם עַכְשָׁו קָמוּ צוֹרְרֵי מָשִׁיחַ רַבִּים."
תמיד היו בתנ"ך "צוֹרְרֵי מָשִׁיחַ". הנה כמה דוגמאות:
"עֵשָׂו" לא היה ל"עֵשָׂו" שום מושג שדרך אחיו יעקוב עומד לבוא המשיח. דברים רוחניים כאלה לא עניינו אותו (עבר' יב 17-16). הוא ידע רק דבר אחד: "אני רוצה את יעקוב מת!" (ברא' כז 41).
"פַּרְעֹה" מה הוא ידע על משיח שצריך לבוא? מה הוא ידע על תוכנית הישועה של אלוהים לפתרון בעיית החטא והמוות? — כלום! — אבל דבר אחד הוא ידע: "'כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד' ל'בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל' ימוּת! לא תהיה המשכיות לעם הזה!" (שמות א 22).
"בָּלָק" ו"בִּלְעָם" האחד ביקש לשכור שירותי כישוף שיביאו להשמדה הפיזית של עם אלוהים (במד' כב 6-1); השני יעץ להפיל את העם בחטא ולהביא להשמדתו הרוחנית (במד' לא 16; כה). מבלי לדעת מאומה על המשיח, שניהם פעלו ב"רוּחַ צוֹרֵר הַמָּשִׁיחַ".
נעצור פֹה, אבל הרשימה עוד ארוכה.
לא בכל המקרים פעלו אותם "צוֹרְרֵי מָשִׁיחַ" להשמדת זרע המשיח בלבד. תמיד קיננה בהם גם שנאה תהומית כלפי כל נאמני אלוהים — שנאה שאין לה הסבר הגיוני.
■ הרי חשבו שנייה על מה שקורה היום: האם המאמינים המשיחיים שנרדפים ונהרגים כרגע בהודו, בניגריה או בצפון־קוריאה מזיקים לסובבים אותם, מאיימים על ביטחון המדינה או פועלים להפיכת השלטון? בוודאי שלא. לשנאה נגדם — הן מצד רודפים ביוזמה פרטית והן מצד השלטונות — אין הסבר הגיוני. הכוח המניע הוא "רוּחַ צוֹרֵר הַמָּשִׁיחַ" — רוח השטן אשר נקרא גם "רוֹצֵחַ מֵרֵאשִׁית" — 'ממציא הרצח' (יוחנן ח 44).
לכאן שייכות כמובן גם תופעות האנטישמיות ושנאת ישראל. בחירת ישראל היא חלק בלתי־נפרד מתוכנית הישועה של אלוהים עבור העולם. מי שרוצה להפר את התוכנית הזו חייב להשמיד את העם הנבחר. על זה השטן עובד 24/7.
עקבו כעת אחר שאול מלך ישראל — "צוֹרֵר הַמָּשִׁיחַ" התורן — שמנסה להפר את תוכנית הישועה ו'על הדרך' משמיד את נאמני יהוה:
פס' 17א וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו: "סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי יהוה; כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד; וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא, וְלֹא גָלוּ אֶת אָזְנִי!"
שאול הוא שליט טוטליטרי ומפקד עליון — אבל עכשיו הוא נתקל ב…
סֵרוּב פקודה גורף
פס' 17ב וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי יהוה.
לא לטעות. ה"רָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו" הם לא מסוג האנשים שמתעלפים למראה של קצת דם. הרי ה"רָצִים" הם המשמר המלכותי — יחידת עילית — ובין "הַנִּצָּבִים עָלָיו" ישנם "שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת" — קצינים מנוסים.
אלה אמנם שותפים עם מלכם בניסיון הקרבי, אבל — בחסד אלוהים — לא ב"רוּחַ צוֹרֵר הַמָּשִׁיחַ". כולם מבינים שעל ביצוע פקודה כזו הם עלולים לעמוד לדין על 'פשע נגד האנושות'. כולם — חוץ מאחד:
פס' 18א וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְדוֹאֵג: "סֹב אַתָּה, וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים!"
אבל לא רק "רוּחַ צוֹרֵר הַמָּשִׁיחַ" פועלת כאן, אלא גם ריבונות אלוהים:
שני הרוצחים מגשימים נבואה אחת
פס' 18ב וַיִּסֹּב דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי, וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים. — וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים־וַחֲמִשָּׁה אִישׁ, נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד.
? איפֹה יש בזוועה הזאת הגשמת נבואה?
בכך ש"אֲחִימֶלֶךְ בֶּן־אֲחִטוּב" — הכוהן הנאמן שנרצח כאן עם "כָּל בֵּית אָבִי[ו]" — הוא צאצא לבית "עֵלִי" (יד 3). זכרו מה שמואל הצעיר נאלץ לנבא ל"עֵלִי" בזמנו: "לֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים" (שמו"א ב 27, 32-30).
שני הרוצחים לא רק מגשימים נבואה. "רוּחַ צוֹרֵר הַמָּשִׁיחַ" שמניעה אותם גם מנסה ללעוג לדברי אלוהים. הקשיבו טוב:
פס' 19 וְאֵת נֹב, עִיר הַכֹּהֲנִים, הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק; וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה — לְפִי חָרֶב.
? מי יודע שהשטן — ה"רוֹצֵחַ מֵרֵאשִׁית" — תמיד שואף להעתיק מאלוהים?
אז הנה, גם עכשיו. הרי פסוק 19 הוא חיקוי מלגלג של המשפט על עמלק אשר שאול סרב לבצע.
אם חזרו רגע לשמו"א טו 3 תכלו לקרוא כמעט אות־אות מה שכרגע נעשה ל"נֹב, עִיר הַכֹּהֲנִים":
"עַתָּה, לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו. וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר."
כשאלוהים רצה להשתמש בשאול ככלי לביצוע חרם באויבי יהוה, שאול לא ציית. — עכשיו השטן דוחף אותו לבצע חרם בנאמני יהוה, והוא מציית ללא היסוס.
■ שאול הוא דוגמה מחרידה לאיזה עוורון ולאיזה תהום של חטא אני ואתם יכולים ליפול אם אנחנו מסרבים לציית לדבר־אלוהים ולא חוזרים בתשובה.
השטן צוחק — אבל…
אלוהים מציל שארית
פס' 20 וַיִּמָּלֵט בֵּן אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן־אֲחִטוּב, וּשְׁמוֹ אֶבְיָתָר, וַיִּבְרַח אַחֲרֵי דָוִד.
השטן יכול להכאיב לנו — להפוך את החיים שלנו לסיוט — אבל הוא לא יכול להפר אפילו אות אחת בתוכנית אלוהים. הרי לפי התוכנית הזו היה חייב לבוא…
"כֹּהֵן נֶאֱמָן"
זכרו שנבואת שמואל על "בֵּית־עֵלִי" כללה גם מרכיב של תקווה. אלוהים הבטיח (שמו"א ב 36-35): 35 "וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן. — כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה — וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן, וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים. 36 וְהָיָה, כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ [לכוהן הנאמן], לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם, וְאָמַר: 'סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת, לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם'."
ישנם מפרשים שמאמינים כי ה"כֹּהֵן [ה]נֶאֱמָן" הוא "אֶבְיָתָר". הוא אכן מן הדמויות התנ"כיות ש'התחילו טוב'. אנחנו רואים אותו 'מתהלך לפני משיחו' של יהוה במשך שנים רבות — עד ש"אֲדֹנִיָּה בֶן־חַגִּית" מחליט שהוא רוצה להיות מלך (מל"א א 5, 7).
בנקודה הזו השטן צוחק שוב: "ראיתם את ה'כֹּהֵן [ה]נֶאֱמָן' שאלוהים הקים? — ראיתם איזה 'בַּיִת נֶאֱמָן' בנה לו? — הצלחתי להפיל אותו בחטא!"
רק אז מתברר כי ה"כֹּהֵן [ה]נֶאֱמָן" שמגשים את הנבואה הוא "צָדוֹק בֶּן־אֲחִיטוּב" — אבל לשם רק נגיע אם נמשיך ללמוד גם את ספר מלכים (ראה גם פירוש לשמו"א ב 36-35 ).
נכון להרגע, "אֶבְיָתָר" הוא ממש מתנה משמיים עבור דויד. עוד מעט נלמד מהמלך המיועד מה צריך להיות היחס שלנו למשרתי יהוה הנאמנים.
בינתיים נערוך…
הפקת לקחים:
1. שפיטת הזולת. — שאול שופט את "עֲבָדָיו הַנִּצָּבִים עָלָיו" לפי תחושת בטן:
• "קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי." — טעות! אנחנו יודעים שכל האנשים האלה נאמנים לו;
• "בְּנִי [יונתן] הֵקִים אֶת עַבְדִּי [דויד] עָלַי לְאֹרֵב." — איך אפשר להגיע לרעיון כל כך הזוי? הבן הזה נשאר נאמן לאביו עד ליומו האחרון!
• את אחימלך הוא מאשים: "אַתָּה וּבֶן־יִשָׁי קְשַׁרְתֶּם עָלַי", ואז הוא דן אותו ועיירה שלמה למוות — גם זאת מתוך טעות.
שפיטת הזולת מבלי לדעת עובדות. שפיטת הזולת מבלי לשבת אתו ולהקשיב לו. ובעיקר שפיטת הזולת מבלי לדעת את נסתרות לבו — כי את אלה רק אלוהים יודע.
! כמה פעמים אנחנו נופלים בחטא הזה של שפיטת הזולת! כמה פעמים אנחנו 'משחקים אלוהים' כשאנחנו קובעים: "אדם שמתנהג ומדבר כך לא יכול להיות נושע! אדם שעושה א', ב', ג' לא יכול להיות מאמין."
להוקיע חטא גלוי, כן! — לפי התהליך שנקבע במתי יח 17-15. — לשׂחק 'אלוהים' ולשלול מאנשים את הישועה, לא!
2. "לִשְׁאָל בֵאלֹהִים" זהו נוהל קבוע אצל דויד; וגם "לְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" בכל הזדמנות אפשרית.
זהרו מהפיתוי 'לקחת פסק־זמן מהקהילה'. זה מתחיל עם תירוץ אחרי תירוץ למה לא מתאים לכם להגיע בשבת. עוד תירוץ נפוץ הוא שמאמינים בקהילה 'פגעו בכם'.
ולאט־לאט אתם מתרגלים למצב הנוח שזה רק 'אתם וישוע' — 'הללויה! מה צריך יותר?' ובאיזשהו שלב גם ה'ישוע, ישוע, ישוע' הזה הופך לסתם דיבור שעוזר לכם להתפטר ממאמינים ששואלים אתכם 'מה נשמע?'
בבית כבר בקושי פותחים את התנ"ך, ובמקרה הטוב שומרים על ה'תודה־אלוהים־על־האוכל־אמן' לפני הילדים. בנקודה הזו מזמן הפסקתם "לִשְׁאָל בֵאלֹהִים" כחלק מתהליך קבלת ההחלטות שלכם.
! קחו דוגמה מדויד שהרגיש צורך עז "לְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" של יהוה ולפעול לפי רצונו בכל החלטה.
3. ראו לאן התדרדר שאול: סרוב לחזור בתשובה הפך אותו מ"מְשִׁיחַ יהוה" ל"צוֹרֵר מָשִׁיחַ".
ברור לי שאתם לא "מְשִׁיחַ יהוה", ואתם גם לא תגיעו למצב של "צוֹרֵר מָשִׁיחַ". — אך לדעת מה כתוב בברור בדבר־אלוהים ולהחליט שלא לציית לו, זוהי החלטה מסוכנת.
? הרצון שלכם נראה יותר מבטיח ויותר ורוד מהרצון של אלוהים? — זהרו! — אין לדעת לאיזה תהום של חטא, של נזק לעצמכם ושל סבל לסובבים אתכם האי־ציות עלול לדרדר אתכם.
פרק רציחת כוהני יהוה הסתיים. — יש לפנינו עוד שלושה פסוקים אחרונים של פרק כב, אבל מבחינת התוכן אנחנו כבר עוברים לפרק חדש:
פרק היחס הנכון לכוהן יהוה — וחידוש הברית
הכוהן הניצול מ"נֹב" מוצא את דרכו למחבוא של דויד ב"יַעַר חֶרֶת".
פס' 22-21א 21 וַיַּגֵּד אֶבְיָתָר לְדָוִד כִּי הָרַג שָׁאוּל אֵת כֹּהֲנֵי יהוה. 22 וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאֶבְיָתָר: "יָדַעְתִּי בַּיּוֹם הַהוּא כִּי שָׁם דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי, כִּי הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל."
דויד היה אמנם בטוח כי דואג ילשין, אך הוא לא ידע מה תהיה חומרת התגובה.
פס' 22ב-23 "אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ. 23 שְׁבָה אִתִּי. אַל תִּירָא. כִּי אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי יְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ. כִּי מִשְׁמֶרֶת אַתָּה עִמָּדִי."
"אָנֹכִי סַבֹּתִי." — "אני אשם. אני הסיבה למות כל משפחתך. מעכשיו אני מחוייב לדאוג לביטחונך. 'אַל תִּירָא. …מִשְׁמֶרֶת אַתָּה עִמָּדִי'."
לאורך כל הפרק שלפנינו אתם תשמעו את שני הקולות הללו:
• את קולו של "רוּחַ צוֹרֵר הַמָּשִׁיחַ" שזועק: "מוֹת תָּמוּת!"
• ומנגד קולו של משיח יהוה שמרגיע: "אַל תִּירָא."