פרק חידוש הברית
דויד מנצל את ההזדמנות להימלט:
פרק כ, 1א וַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּיוֹת בָּרָמָה.
הוא מיד יוצר קשר עם חברו, הנסיך "יְהוֹנָתָן". אין לדעת כמה זמן יש להם לפגישה החשאית הזו. הרי שאול יכול להתעורר בכל רגע מהשיכרון הרוחני, להתלבש ולהמשיך במרדף — ואחרי ההשפלה שעבר כעסו לא יידע גבולות.
פס' 1ב וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן: "מֶה עָשִׂיתִי? מֶה עֲוֹנִי, וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי?"
שימו לב שדויד הוא מציאותי. אין יותר ספק כי שאול רוצה אותו מת. — שאלתו היא: "'מֶה עָשִׂיתִי?' ברצינות! אני לא מבין למה 'אָבִיךָ מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי'."
אבל עכשיו מתברר כי…
לא קל לשכנע נסיך כי אבא שלו רוצח
• כבר בתחילת הפרק הקודם (יט 1) שאול גילה ליונתן את מחשבות לבו: "וַיְדַבֵּר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן בְּנוֹ…, לְהָמִית אֶת דָּוִד";
• אחר־כך ביצע עוד שלושה ניסיונות רצח;
…אך יונתן עדיין מתעקש להאמין שהאדם מיסודו טוב. הוא עדיין מאמין בשבועה של שאול: "חַי יהוה אִם יוּמָת!" (יט 6). — אפשר להבין. זה הרי אבא שלו.
יונתן מנסה להרגיע את דויד:
פס' 2א וַיֹּאמֶר לוֹ: "חָלִילָה! לֹא תָמוּת. הִנֵּה לֹא יַעֲשֶׂה אָבִי דָּבָר גָּדוֹל אוֹ דָּבָר קָטֹן וְלֹא יִגְלֶה אֶת אָזְנִי. וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר אָבִי מִמֶּנִּי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה?"
הפסוק הזה דווקא מלמד זכות על שאול: רואים כאן קשר אוהב וקרוב שפעם היה קיים בין האב לבן — אמון הדדי. האמון הזה עדיין תקין אצל יונתן, אך אצל שאול הקנאה החלה מזמן בעבודתה ההרסנית. רגש העוינות שלא טופל מתחיל להפריד בין האב לבין האדם הקרוב אליו ביותר.
■ זאת עוד תזכורת עבורנו: לעולם אל־תנסו לשמור עוינות כלפי אדם 'בבטן' ולשכנע את עצמכם שזה 'יעבור עם הזמן'. זה לא יעבור! זה יהרוס אתכם, וזה ישפיע לרעה על הקשר שלכם אפילו עם אלה שהכי אהובים עליכם!
פס' 2ב "אֵין זֹאת." — "מה פתאום! אבא שלי רוצח? לא יכול להיות. — חוץ מזה, הוא אף פעם לא שומר ממני סודות. 'מַדּוּעַ יַסְתִּיר אָבִי מִמֶּנִּי [דווקא] אֶת הַדָּבָר הַזֶּה?"
תתעורר, יונתן! אבא אמר לך כבר לפני חודשים כי חייבים "לְהָמִית אֶת דָּוִד". שכחת?
פס' 3 וַיִּשָּׁבַע עוֹד דָּוִד, וַיֹּאמֶר: "יָדֹעַ יָדַע אָבִיךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ. וַיֹּאמֶר, 'אַל יֵדַע זֹאת יְהוֹנָתָן, פֶּן יֵעָצֵב.' — וְאוּלָם, חַי יהוה וְחֵי נַפְשֶׁךָ, כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת!"
זה כמו להגיד: "אני נשבע לך ש'אָבִיךָ… מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי!' יש רק צעד קטן ('פֶּשַׂע') 'בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת'. — אבל קח בחשבון שהוא גם אוהב אותך. הוא לא רוצה שתהיה עצוב."
מי מאמין שזה המניע של שאול? — הסיבה היחידה שלא שיתף את יונתן בתוכניתו היא שהלז עלול לשים לו מקלות בגלגלים.
אז…
יונתן מתנדב לניסיון תיווך שני
פס' 4 וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד: "מַה תֹּאמַר נַפְשְׁךָ, וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ."
"מה שתגיד, אחי." — אולי לדויד יש רעיון איך לגשת לזה בצורה חכמה.
ברור שלדויד יש רעיון. — ואנחנו לומדים כי…
ראש־חודש הוא יום חופש
פס' 5א וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן: "הִנֵּה חֹדֶשׁ מָחָר; וְאָנֹכִי יָשֹׁב אֵשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ לֶאֱכוֹל."
בכל ראש־חודש מתקיימת סעודה מלכותית, ודויד אמור להשתתף בה. גם במקומות אחרים בכתובים נראה שראש־חודש נחשב ליום כשבת (עמוס ח 5; מל"ב ד 23; ישע' א 14).
פס' 5ב "וְשִׁלַּחְתַּנִי וְנִסְתַּרְתִּי בַשָּׂדֶה עַד הָעֶרֶב הַשְּׁלִשִׁית."
"אני מציע לעשות ניסיון: אני פשוט לא אגיע לסעודת ראש־חודש, ונראה איך אבא שלך יגיב."
פס' 6 "אִם פָּקֹד יִפְקְדֵנִי אָבִיךָ, וְאָמַרְתָּ: 'נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מִמֶּנִּי דָוִד לָרוּץ בֵּית־לֶחֶם עִירוֹ, כִּי זֶבַח־הַיָּמִים שָׁם לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה'."
"אני אסתתר בטבע במקום בטוח — ואתה תספר שהלכתי דחוף לאירוע משפחתי ב'בֵּית־לֶחֶם'. יש לנו מחר באמת את 'זֶבַח־הַיָּמִים' — מפגש 'על האש' שנתי."
"בוא נעשה לאבא שלך…"
הערכה פסיכולוגית
פס' 7 ● "אִם כֹּה יֹאמַר: 'טוֹב.' — שָׁלוֹם לְעַבְדֶּךָ.
● וְאִם חָרֹה יֶחֱרֶה לוֹ — דַּע כִּי כָלְתָה הָרָעָה מֵעִמּוֹ."
"לפי התגובה נדע מה באמת קורה בלבו."
"ועכשיו, יונתן, חשוב לי לוודא שבינינו הכל בסדר."
לנו, לקוראים, מתברר כעת מדוע דויד פונה דווקא ליורש־העצר לעזרה — לאדם שלפי ההיגיון אמור להיות נאמן לאביו ולאינטרס האישי שלו כמלך הבא. — דויד יודע:
יש בינינו ברית — ברית־יהוה!
פס' 8 "וְעָשִׂיתָ חֶסֶד עַל עַבְדֶּךָ, כִּי בִּבְרִית־יהוה הֵבֵאתָ אֶת עַבְדְּךָ עִמָּךְ. וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן — הֲמִיתֵנִי אַתָּה; וְעַד אָבִיךָ לָמָּה זֶּה תְבִיאֵנִי?"
? "עָשִׂיתָ חֶסֶד עַל עַבְדֶּךָ." — למה דויד מבקש "חֶסֶד"? — חשבנו שרק חוטאים זקוקים לזה?
■ אז הנה הוא מלמד אותנו שיעור:
הוא בכל הכנות לא יכול לשים את האצבע על חטא ספציפי שעשה, אבל הוא גם יודע שהוא לא מושלם (ראה קור"א ד 4). לכן דויד לא דורש צדק — הוא מבקש "חֶסֶד".
אני ואתה זקוקים ל"חֶסֶד" בכל רגע נתון. לולא החסד שאלוהים מושיט לנו בישוע המשיח ובכפרתו — לו אלוהים היה מתייחס אלינו ברגע זה בצדק מושלם — היינו מוצאים את עצמנו בין רגע באגם האש הנצחי. אף אחד לא נמצא כאן בזכות, אלא ב"חֶסֶד"!
פס' 8ב "אִם יֶשׁ בִּי עָוֹן — הֲמִיתֵנִי אַתָּה!" — שׂימו לב שזאת לא סתם רטוריקה דרמטית.
אולי מישהו מכם עוד זוכר מה אמרנו על כריתת הברית בפרק יח. המילה "וַיִּכְרֹת" (פס' 3) יכולה לתאר 'ברית בין הבתרים': שוחטים ו'כורתים' בעל חיים לשני חצאים, ואז עוברים בין הבתרים לשם חתימת הברית.
ש' מה הדבר מסמל?
ת' מי שמפר את הברית ימוּת — כמו הבהמה ה'כרותה'.
לכן, "אִם יֶשׁ בִּי עָוֹן — הֲמִיתֵנִי אַתָּה" משמע: "אם הפרתי את הברית שבינינו — מגיע לי למות. — אבל מידךָ, יונתן; לא מיד 'אָבִיךָ'."
פס' 9א וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן: "חָלִילָה לָּךְ."
"מה פתאום! הברית שלנו לא הופרה. בינינו הכל בסדר!"
פס' 9ב "כִּי אִם יָדֹעַ אֵדַע כִּי כָלְתָה הָרָעָה מֵעִם אָבִי לָבוֹא עָלֶיךָ, וְלֹא אֹתָהּ אַגִּיד לָךְ?"
"אם אתה ברשימת החיסולים — ברוּר שאגיד לך!"
פס' 10 וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן: "מִי יַגִּיד לִי, אוֹ מַה יַּעַנְךָ אָבִיךָ קָשָׁה?"
"אז אני סומך אליך שתודיע לי. — אבל איך נעשה את זה טכנית? איך אקבל את ההודעה?"
פס' 11 וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד: "לְכָה וְנֵצֵא הַשָּׂדֶה." וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הַשָּׂדֶה.
"לְכָה וְנֵצֵא הַשָּׂדֶה." —
א' "כאן יש יותר מדי אוזניים;
ב' יש לי תֹכנית שדורשת סיור מקדים בשטח."
מבחינתו של יונתן קיים עדיין…
סיכוי קלוש שהכל בסדר
פס' 12 וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד: "יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי אֶחְקֹר אֶת אָבִי כָּעֵת מָחָר הַשְּׁלִשִׁית — וְהִנֵּה טוֹב אֶל דָּוִד — וְלֹא אָז אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ, וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ."
"דבר ראשון, אני מבטיח לך ב'יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי אֶחְקֹר אֶת אָבִי'."
"דבר שני, אין לדעת מתי הוא יגיב להעדרוּתך — 'מָחָר' בראש־חודש; מחרתיים במקרה שלא רואים את מולד הלבנה ונחגוג ראש־חודש שני; או אפילו 'כָּעֵת הַשְּׁלִשִׁית', בבוקר היום השלישי, כשכולם אמורים לחזור לעבודה."
"אם 'טוֹב אֶל דָּוִד', אני פשוט אשלח לכאן שליח עם החדשות הטובות."
מהקטע הבא ברוּר למה יונתן הקפיד לצאת ל"שָּׂדֶה" ולהתרחק מכל מקום מיוּשב ומכל אוזן. יורש־העצר עומד להכריז:
אתה תמלוך על ישראל — לא אני — וטוב לי עם זה
פס' 15-13 13 "כֹּה יַעֲשֶׂה יהוה לִיהוֹנָתָן וְכֹה יֹסִיף, כִּי יֵיטִב אֶל אָבִי אֶת הָרָעָה עָלֶיךָ, וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ; וְשִׁלַּחְתִּיךָ וְהָלַכְתָּ לְשָׁלוֹם. וִיהִי יהוה עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אָבִי. 14 וְלֹא אִם עוֹדֶנִּי חָי, וְלֹא תַעֲשֶׂה עִמָּדִי חֶסֶד יהוה, וְלֹא אָמוּת. 15 וְלֹא תַכְרִת אֶת חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי עַד עוֹלָם, וְלֹא בְּהַכְרִת יהוה אֶת אֹיְבֵי דָוִד אִישׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה."
לפני שנתעמק בקטע המרכזי הזה…
הערה לגבי הרגלי דיבור: מי כאן אומר בכל משפט פעמיים "כאילו"? את מי זה מעצבן כשאחרים עושים את זה — בעיקר צעירים? למי זה בולט כמה אמריקאיות צעירות אומרות "לָייק, לָייק, לָייק" — אפילו 10 פעמים במשפט אחד?
אלה סתם צלילים חסרי־משמעות שמאריכים כל דיבור, מבלי להוסיף כלום!
האם שמתם לב כמה יונתן אומר "וְלֹא, וְלֹא, וְלֹא"? — ועבורינו היום, לא רק שזה לא מוסיף שום דבר — זה ממש מסרבל את פיענוח המשפטים. הרי ל"וְלֹא" יכולים להיות כמה וכמה משמעויות.
הרגלי דיבור לא מועילים היו כבר לפני 3000 שנה! — אין חדש תחת השמש.
אז אל־תרשוּ ל"וְלֹא, וְלֹא, וְלֹא" להסיט את תשומת לבכם מהמילה שמככבת בפסוקים
16-15 —
השורש "כ.ר.ת"
הרי הוא מזכיר לנו כי אנחנו נמצאים ב'פרק חידוש הברית'.
אין ספק שדויד גילה לבן־בריתו את הסוד שהוא כבר נמשח למלך. כעת יורש־העצר עומד לבטא את כניעתו לתֹכנית אלוהים — וזה כמובן מתפרש כבגידה בשושלת שאול. לא לחינם הנסיך אומר בפס' 14: "וְלֹא אִם עוֹדֶנִּי חָי…" הוא יודע: "אני עלול למות בגלל כניעתי לרצון אלוהים."
הוא אפילו מנבא כי יהוה ישמיד "אֶת אֹיְבֵי דָוִד אִישׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", והוא מבקש — שימו לב לבחירת המילה! —: "[אל־]תַכְרִת אֶת חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי" — "אל תתייחס אלי כאל מתחרה אלא כבן־ברית."
דויד — שרק לפני דקה ביקש "חֶסֶד" בעצמו (פס' 8) — עוד יזכור את בקשת חברו כשהגיע הזמן להושיט "חֶסֶד" ל"מְפִיבֹשֶׁת בֶּן־יְהוֹנָתָן" (שמו"ב ט).
לאחר שיונתן מבטא את ביטחונו כי יהוה עומד — שימו לב שוב לבחירת המילה! — "[ל]הַכְרִת… אֶת אֹיְבֵי דָוִד",…
יונתן "כורת" בעצמו
פס' 16 וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן עִם בֵּית דָּוִד; וּבִקֵּשׁ יהוה מִיַּד אֹיְבֵי דָוִד.
יונתן מחדש ומרחיב את ברית החברות. הוא מבקש לכלול גם את "בֵּית דָּוִד" — את המלכים העתידיים משושלתו.
"וּבִקֵּשׁ יהוה מִיַּד אֹיְבֵי דָוִד." — זוהי קללה: "ינקום יהוה בכל 'אֹיְבֵי דָוִד'." — אני תוהה אם יונתן שם לב שבמילים האלה הוא בעצם מבקש קללה גם על אביו, אשר "אֹיֵב אֶת דָּוִד כָּל הַיָּמִים" (יח 29).
יונתן מצדו התחייב ושם את כל הקלפים על השולחן. — עכשיו…
תורו של דויד לחתום על הברית
פס' 17 וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ, כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ.
הפעם יונתן לא משביע את חברו ב-יהוה אלא "בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ — כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ."
ראיתם מה זה? החבר הטוב עומד לשלול מהנסיך את כס המלוכה, ובכל זאת הוא ממשיך לאהוב אותו כ"אַהֲבַת נַפְשׁוֹ". זהו מילוי מושלם של המצווה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויק' יט 18; מתי כב 39).
? מי מאתנו יכול להגיד שהוא הגיע לרמה כזו של אהבת חבר ואהבת אחים? או האם יש לכולנו עדיין הרבה ללמוד?
דויד ויונתן לא מקריבים קורבן, לא שופכים דם של ברית, לא חותמים על הסכם. הם הרי צועדים כרגע לעבר המקום שיונתן התכוון אליו באמרו: "לְכָה וְנֵצֵא הַשָּׂדֶה." יש סיכוי טוב שעושים את דרכם אף בחסות החשיכה.
■ חידוש והרחבת הברית נעשים בעל־פה — ועבור מאמינים זה צריך להיות מספיק: "יְהֵא הַ'כֵּן' שֶׁלָּכֶם 'כֵּן', וְהַ'לֹא' שֶׁלָּכֶם 'לֹא', פֶּן תִּפְּלוּ בִּידֵי הַדִּין" (יעקב ה 12; מתי ה 37).
כרגע עוברים אל…
התכנון המעשי
פס' 19-18 18 וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן: "מָחָר חֹדֶשׁ, וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ. 19 וְשִׁלַּשְׁתָּ — תֵּרֵד מְאֹד — וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיוֹם הַמַּעֲשֶׂה, וְיָשַׁבְתָּ אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל."
אין בעיה להבין את ההוראות — למרות כמה ביטויים שאנחנו לא רגילים אליהם:
"וְשִׁלַּשְׁתָּ." — עליך להסתתר שלושה ימים.
"תֵּרֵד מְאֹד." — רוב הפרשנים מבינים: "הקפד להוריד את הראש. הסתתר במקום נמוך — בוודי עמוק."
"הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיוֹם הַמַּעֲשֶׂה."
• יש שמפרשים: "ביום שבו שאול נשבע שלא להרע לך (יט 6). במקום שבו הסתתרת בפעם הקודמת" (יט 3-2);
• ואחרים אומרים: "יוֹם הַמַּעֲשֶׂה" הוא 'יום חול', להבדיל מראש־חודש, שהוא יום כשבת.
אנחנו לא יודעים איפה "הָאֶבֶן הָאָזֶל", אבל דויד כמובן יודע: במקום שבו יונתן נוהג לערוך…
תרגילי ירי למטרה
פס' 20 "וַאֲנִי שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה, לְשַׁלַּח לִי לְמַטָּרָה."
חץ וקשת הם הצד החזק של יונתן בלחימה (שמו"ב א 22); אך אפילו הצלף הטוב ביותר חייב להתאמן. לכן אף אחד לא יחשוד בו אם הוא ייצא למטווח כמו בכל שני וחמישי.
הפעם התרגול יכלול…
הוראה מוצפנת
פס' 22-21 21 "ְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת הַנַּעַר: 'לֵךְ, מְצָא אֶת הַחִצִּים!'
אִם אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר: 'הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה. קָחֶנּוּ וָבֹאָה!' — כִּי שָׁלוֹם לְךָ, וְאֵין דָּבָר. חַי יהוה!
22 וְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם: 'הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה!' — לֵךְ, כִּי שִׁלַּחֲךָ יהוה."
"זה מה שנעשה, דויד:
• אני אגיע עם הילד נושא הכלים, שמחפש ומחזיר לי חיצים אחרי הירי.
• אל־תצא מהמחבוא, אלא תקשיב טוב להוראות שאני אצעק לילד.
• אם אני אומר לו: 'קח את החיצים ובוא!' אתה יכול לצאת, כי הכל בסדר. אין סכנה מצד אבא שלי. מילת הצופן היא: "הֵנָּה".
• אבל אם אני צועק לילד: "תמשיך לרוץ! עדיין לא הגעת!" אז תשאר במחבוא, ואחרי שאני עוזב — תברח. מילת הצופן היא: "הָלְאָה".
• אם זה יהיה המצב, דויד, דע כי 'שִׁלַּחֲךָ יהוה'. אז שנינו נקח את זה מלמעלה."
יונתן מאמין בריבונותו של אלוהים. גם אם דויד יאלץ לברוח, יהיה זה מצב זמני. אפילו שאול המלך לא יעצור בעד אלוהים שהבטיח להושיב את דויד על כס המלכות.
יש אכן סיכוי שלא יהיה עוד מפגש פנים אל פנים בין דויד ויונתן. לכן הנסיך מבקש דבר אחד אחרון לפני הפרידה:
זכור את הברית!
פס' 23 "וְהַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֲנִי וָאָתָּה, הִנֵּה יהוה בֵּינִי וּבֵינְךָ עַד עוֹלָם."
"יש בינינו ברית! יהוה עד!"
כעת המחבר מכניס לדיווח…
השהייה שמעלה את המתח
פס' 26-24 24 וַיִּסָּתֵר דָּוִד בַּשָּׂדֶה. וַיְהִי הַחֹדֶשׁ, וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ אֶל הַלֶּחֶם לֶאֱכוֹל. 25 וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם, אֶל מוֹשַׁב הַקִּיר. וַיָּקָם יְהוֹנָתָן; וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל; וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד.
26 וְלֹא דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי אָמַר: "מִקְרֶה הוּא. בִּלְתִּי־טָהוֹר הוּא, כִּי לֹא טָהוֹר."
האם שמתם לב כמה המחבר מאריך בפרטים? הוא יודע שאתם מחכים לפיצוץ. אז הוא נותן לכם לחכות וחופר בינתיים על סדר הישיבה:
• המלך יושב בראש השולחן עם הגב לקיר, שעליו, מן הסתם, יש את סמל המדינה, או סמל השושלת משבט בנימין, או איזה קישקוש מוזהב אחר שמרשים אנשים.
• "וַיָּקָם יְהוֹנָתָן." — מקומו של יורש־העצר הוא לצד ימין של המלך. הבן נעמד לאות כבוד עד ששאול מתיישב.
• לשמֹאלו יושב הרמטכ"ל "אַבְנֵר".
• אחרי יונתן בצד הימני של השולחן ואחרי אבנר בצד השמאלי יושבים בשתי שורות ארוכות מכובדי המלכות לפי סדר חשיבותם. תארו לעצמכם שולחן ארוך, כמו בסרטים על נשפים מלכותיים — אבל בלי נשים.
• כשכולם יושבים נישאר כיסא אחד ריק: "יִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד."
אה — ברור! שר־האלף כנראה "לֹא טָהוֹר" היום. אז הוא יכול להגיע רק מחר אחרי ש"רָחַץ בַּמַּיִם" (ויק' טו 16).
הצביעות הרוחנית פשוט זועקת לשמיים:
• מלך ישראל לא מהסס לרצוח אזרח נאמן חף מפשע (לפחות זה התכנון);
• אבל הוא מקפיד מאוד על שחיטה כשרה (יד 34-33).
• לבתו יש "תְּרָפִים" בבית;
• אבל כל שריו יודעים: מי ש"בִּלְתִּי־טָהוֹר" שלא יעז לבוא לאכול אתו — בטח לא ביום קדוש כמו ראש־חודש (ויק' ז 21; טו 13-1, 16).
אתם עדיין מחכים לפיצוץ — אבל אני אשאיר אתכם במתח.
בינתיים נעצור ל…
הפקת לקחים:
1. ברית
זוכרים את הכותרת שנתנו לפרק כ? — 'פרק חידוש הברית'.
דויד יודע: כל עוד לא הפרתי את הברית, אני בטוח אצל יונתן — לא רק בגלל אהבתו אליי, אלא מפני ששנינו יודעים: "יהוה בֵּינִי וּבֵינְךָ" (פס 23). שנינו התחייבנו לפני יהוה.
בברית החדשה יש עלייה במדרגה. כאן אלוהים, מיוזמתו, כרת ברית חד־צדדית. לכריתת הברית הוא הקריב "אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ" (יוחנן ג 16).
אם אתה מאמין בישוע המשיח ככפרה על חטאיך, אתה בטוח אצלו. — תמיד! — אפילו אם תאלץ לחזור אליו בפעם המי־יודע־כמה ולבקש סליחה על עוד חטא ועוד כישלון. בריתו של אלוהים אתך מבטיח כי "דַם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בְּנוֹ מְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל חֵטְא" (יוח"א א 7).
וזה מביא אותנו לנקודה השנייה:
2. חסד
בפסוק 8 דויד מבקש מבן־בריתו: "וְעָשִׂיתָ חֶסֶד עַל עַבְדֶּךָ."
כשאנחנו שואלים את השאלה: "מֶה עָשִׂיתִי?!", כמו דויד בפס' 1 — ואנחנו בטוחים שהפעם לא עשינו שום רע — אזי הדרישה המתבקשת היא שיעשה לנו צדק: "לא עשיתי כלום! איפֹה הצדק?!"
אבל לא דויד. הוא אמנם לא מודע לחטא ספציפי נגד שאול — אך הוא גם יודע שהוא לא צדיק מושלם. גם הוא מטבעו אדם חוטא שזקוק ל"חֶסֶד".
וחסד הוא לא דבר שאתה מרוויח — הוא לא דבר שמגיע לך — הוא תמיד ניתן במתנה (אפס' ב 8): "הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזֹאת לֹא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלֹהִים הִיא."
3. מלכות האלוהים קודמת לכל אינטרס אחר.
שאול עוד ינסה למשך שנים לשכנע את בנו: "אתה חייב להחזיק בכס המלוכה! כל מתחרה חייב למות!" (כ 31). אבל אנחנו קראנו כבר היום שיונתן מוותר על הכיסא כחלק מהברית שעשה (פס' 16): "וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן עִם בֵּית דָּוִד."
מלכות האלוהים ותוכנית האלוהים הם יותר חשובים לו מהאינטרס האישי והחומרי. הוא יודע:
• "אבי כבר נדחה" (יג 14);
• "השושלת שממנה יבוא המשיח חייבת לקום משבט יהודה"
(ברא' מט 10);
• "דויד מבית־לחם יהודה כבר נמשח למלך" (טז 1, 13);
• "אז למה לי להילחם נגד רצון אלוהים?"
על כולנו לקחת דוגמה מיונתן: "אַתֶּם בַּקְּשׁוּ תְּחִלָּה אֶת מַלְכוּתוֹ וְאֶת צִדְקָתוֹ [של אלוהים] — וְכָל אֵלֶּה יִוָּסְפוּ לָכֶם" (מתי ו 33).
אנחנו ממשיכים ב'פרק חידוש הברית'. — כעת דויד נמצא במחבוא המוסכם, ויונתן מתכונן לסעודת ראש־חודש עם אביו ומכובדי המדינה:
פס' 27 וַיְהִי, מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד. — וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ: "מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן־יִשַׁי גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם אֶל הַלָּחֶם?"
"מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ, [ביום] הַשֵּׁנִי." כך בתרגום השבעים. ז"א כי לפעמים חגגו ראש־חודש פעמיים ברצף, כי הרי קביעת היום המדוייק היתה תלויה בראיית מולד הלבנה.
עולם התנ"ך; שמו"א כ; עמ' 171
מהמנהג הזה יש לנו עד היום ראש השנה א' וראש השנה ב'. — והנה, כמו אתמול כך גם היום "יִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד."
"איפֹה 'בֶּן־יִשַׁי'?" — שאול יוצא מתוך הנחה שיונתן יודע.
וכמו שסוכם בין בני־הברית, יונתן מספר את…
התירוץ
פס' 29-28 28 וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל: "נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי עַד בֵּית־לָחֶם; 29 וַיֹּאמֶר: 'שַׁלְּחֵנִי נָא, כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר; וְהוּא צִוָּה לִי אָחִי. וְעַתָּה, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת אֶחָי.' עַל כֵּן לֹא בָא אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ."
■ עצרו כאן לרגע. זה כבר השקר הלבן השלישי בסיפור. את שני הראשונים סיפרה מיכל (יט 14, 17), ועכשיו התור של יונתן.
? האם דבר־אלוהים ממליץ להשתמש בשקרים כשאנחנו בצרה?
ממש לא. — לנו כתוב (קול' ג 9): "אַל תְּשַׁקְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ" (וכמובן ויק' יט 11). — פסוקים 29-28 הם דיווח מהימן, לא דוגמה לחיקוי עבור מאמינים.
מותר לנו להתפלל שלא נבוא למצב שייאלץ אותנו לשקר. קוֹרי טֶן־בּוֹם נותנת דוגמה לכך בספרה 'המחבוא' (פרק ז):
בזמן הכיבוש הנאצי, נערה הולנדית פותחת את הדלת לשני חיילים גרמנים שדורשים לסרוק את הבית מחשש שמסתתרים בו יהודים. הנערה חונכה כל חייה לדבר אמת, וכשאחד החיילים שואל: "האם יש כאן יהודים?" היא עונה: "כן, מתחת לשולחן המטבח." השולחן אכן עומד מעל הפתח המוסווה של מקום מחבוא, ובו מתחבאים כרגע שני צעירים יהודים. החייל מעיף מבט לעבר השולחן וצוחק. כל מה שהוא רואה היא רצפת עץ. כנראה הוא נפל על בעלת הומור שחור. — מבלי להמשיך בחיפוש, החיילים עוזבים.
דיבוּר אמת אמוּר לאפיין מאמינים, ויוחנן השליח כותב: "אֵין לִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מִלִּשְׁמֹעַ שֶׁיְּלָדַי מִתְהַלְּכִים בָּאֱמֶת" (יוח"ג 5-4). לכן, למדו להיות רגישים לא רק לשקרים הבולטים אלא גם להפרזות, לייפוי עובדות ולחצאי־אמת.
התירוץ הוא הגיוני. אם ראש־חודש הוא ממילא יום חֹפשי מעבודה, אין יותר טוב ממנו ל"זֶבַח מִשְׁפָּחָה". אף אחד לא יכול לטעון שהוא עסוק. ואם חייל או קצין מבקשים מיורש־העצר רשות לבלות את היום החופשי בבית במקום בבסיס, הוא רק בודק את רשימת הכוננות לפני שהוא משחרר אותם.
מתברר שהנוהל הזה לא תקף במקרה שלפנינו. המלך מתפוצץ וגולש ל…
ניבול פה לא־מלכותי — לשם שמירה על המלכות
כשקוראים את הפסוקים, חשוב לזכור את המעמד. המלך לא צועק על יורשו מאחורי דלתיים סגורות אלא בנוכחות כל מכובדי המלכות הנבוכים:
פס' 31-30 30 וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר לוֹ: "בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת! הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן־יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ! 31 כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן־יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה, לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ! — וְעַתָּה, שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי, כִּי בֶן־מָוֶת הוּא!"
"יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן־יִשַׁי." — נראה שבינתיים נודע לשאול על הברית בין בנו לדויד.
המלך מקלל את בנו הבכור, אבל בעיקר 'את האימא שלו': "בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת" — בן לאישה מעוותת ומרדנית. היום היה מקצר וצועק: 'ב"ז!' גם הקללה שמערבת את הערווה שגורה בפי עמנו היום — משום־מה תמיד בערבית.
שטף הגסות נועד להחזיר את יורש־העצר כביכול 'למוטב': "מעכשיו, אני מצפה שתתחיל לשמור על 'מַלְכוּתֶךָ!' — תביא לכאן מייד את 'בֶן־יִשַׁי… כִּי בֶן־מָוֶת הוּא'!"
הדיבור המאיים לא מפחיד את יונתן. הוא שמע את אבא צורח הרבה בחודשים האחרונים. למרות המצב הנפיץ, הוא מהמר על…
ניסיון פיוס אחרון
פס' 32 וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל אָבִיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "לָמָּה יוּמַת? מֶה עָשָׂה?"
שימו לב שהשאלה "מֶה עָשָׂה?" היא לא סתם רטוריקה. יונתן חוזר בנאמנות על מה ששאל דויד (פס' 1): "מֶה עָשִׂיתִי? מֶה עֲוֹנִי?"
■ האם קרה לכם פעם שנשאלתם שאלה נוקבת — שאלה שדרשה החלטה שלא רציתם לקבל — או החלטה שהרגשתם שאתם לא מסוגלים לקבל — ומתוך הלחץ והמצוקה פשוט זרקתם את מה שהיה לכם ביד, או שברתם משהו?
אל־תצביעו. לא נעים. — אלה המצבים שגורמים לאנשים לזרוק צלחות אחד על השני.
לשאול אין תשובה — לפחות לא מילולית. והחלטה הוא כבר קיבל: הוא החליט להתנגד לתֹכנית אלוהים בכל כוחו.
! לעולם אל תנסו לעשות את זה. לא רק שתֹכנית אלוהים תתקיים על אפכם ועל חמתכם — אם אתם לא משתלבים בה, היא תדרוס אתכם. ובדרך לשם אתם גם עלולים לאבד את השפיות.
גם שאול זורק את מה שיש לו ביד. — הוא יורד ל…
ניסיון רצח בבנו הבכור
פס' 33א וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו, לְהַכֹּתוֹ.
אל־תנסו לטשטש את המניעים בתירוץ של 'כעס עיוור'. אין כאן מקרה של אי־שפיות רגעית אלא מעשה מחושב. יש לנו את זה שחור על־גבי לבן: שאול זורק חנית על בנו בכוונה "לְהַכֹּתוֹ".
משיח! סיפור זוועה! — האם שמתם לב שיש פֹה רמז למשיח? — ההבדל התהומי ביחס לדויד מפריד בין האב לבן.
דויד והיחס אליו הם הצל. — ישוע המשיח והיחס אליו הם הדבר האמיתי!
ישוע אומר על עצמו (מתי י 35): "בָּאתִי לִגְרֹם פִּלּוּג בֵּין אִישׁ לְאָבִיו." — יש בקהילת המשיחיים אנשים שיכולים להעיד: "ברגע שסיפרתי בבית שאני מאמין בישוע, אבא שלי ישב עלי שבעה. בשבילו אני מת."
כבר שמנו לב בפסוק הקודם שיונתן לא מפחד. שנים של ניסיון בשדה־הקרב קצרו אצלו את זמן התגובה לנוכח עצמים שנזרקים לעברו. הוא מתקופף לחצי שנייה ואפילו לא טורח לקום מהשולחן. יונתן לרגע לא חושב על עצמו אלא רק על בן־בריתו:
פס' 33ב וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת דָּוִד.
ניסיון הפיוס נכשל, ויורש־העצר קיבל תשובה סופית: לא רק "כִּי כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת דָּוִד", אלא שכל מי שמצדד עם דויד יומת גם הוא.
יונתן הוא 'גבר־גבר'. הוא שולט בעצמו ובמצב. אנחנו לא שומעים אותו צועק: "אבא! השתגעת?!" הוא לא גולש לסְצֵנָה מִשפחתית מול כל הסועדים המכובדים. הוא לא מעוניין לפגוע בכבוד המלך מעבר לפגיעה שהלז כבר גרם לעצמו. שוב זה בולט לנו: אם מישהו כאן חומר־גלם למלך — זה יונתן.
כפי שכולנו יודעים, לפעמים זה…
הכי חכם לשתוק, לקום וללכת
פס' 34 וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי־אָף, וְלֹא אָכַל בְּיוֹם־הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם; כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד, כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו.
"וַיָּקָם… בָּחֳרִי־אָף." — גם יונתן כועס:
• לא על מה שנעשה לו אלא על העלבון שנעשה לחברו.
• הוא שאל: "מֶה עָשָׂה?" ויודע כי התשובה היא: "כלום!"
• הוא רואה את בן־בריתו נרדף מפני שהוא "אִישׁ כִּלְבָבוֹ" של יהוה.
• אלוהים בחר בדויד. בזה מסתכם כל ה'פשע' שלו.
"וְלֹא אָכַל… לֶחֶם." — יונתן נאלץ להיפרד מחבר. הוא מתאבל וצם. למי יש תיאבון במצב כזה?
עכשיו נשאר רק למסור את…
ההודעה המוצפנת
פס' 35 וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַיֵּצֵא יְהוֹנָתָן הַשָּׂדֶה לְמוֹעֵד דָּוִד; וְנַעַר קָטֹן עִמּוֹ.
"לְמוֹעֵד דָּוִד." — לשם שינוי "מוֹעֵד" לא מתאר זמן אלא מקום שנקבע.
מבלי לעורר חשש אצל הילד נושא הכלים, יונתן פועל לפי התֹכנית שנקבעה מראש:
פס' 36 וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ: "רֻץ, מְצָא נָא אֶת הַחִצִּים אֲשֶׁר אָנֹכִי מוֹרֶה!" — הַנַּעַר רָץ, וְהוּא יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ.
"הַנַּעַר" רואה את מקום נפילת שני החיצים הראשונים ומתחיל לרוץ. אבל אז נורה חץ שלישי כשהילד כבר עם הגב לאדונו.
פס' 37 וַיָּבֹא הַנַּעַר עַד מְקוֹם הַחֵצִי אֲשֶׁר יָרָה יְהוֹנָתָן; וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר וַיֹּאמֶר: "הֲלוֹא הַחֵצִי מִמְּךָ וָהָלְאָה!"
"מצאת את השניים?! — שׂים לב שיש עוד חץ 'מִמְּךָ וָהָלְאָה!'"
זוהי מילת הצופן. דויד עודנו במחבוא, אך הוא יודע: "מרגע זה — אני פליט."
פס' 39-38 38 וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר: "מְהֵרָה! חוּשָׁה! אַל־תַּעֲמֹד!" — וַיְלַקֵּט נַעַר יְהוֹנָתָן אֶת הַחִצִּים וַיָּבֹא אֶל אֲדֹנָיו. 39 וְהַנַּעַר לֹא יָדַע מְאוּמָה; אַךְ יְהוֹנָתָן וְדָוִד יָדְעוּ אֶת הַדָּבָר.
עוד כמה קריאות עבודה: "יאללה, לא לחלום! להזדרז!", והילד בטוח שהאימון הזה לא שונה מעשרות אחרים שבהם השתתף בעבר.
יונתן הוא איש מלחמה מנוסה. עיניו סרקו את השטח ללא הפסקה מהרגע שהוא ועוזרו הצעיר הגיעו למטווח. כעת הוא בטוח שאף אחד לא עוקב אחריהם.
לכן הוא מחליט על חריגה מהתֹכנית:
פרידה של בני־הברית
פס' 40 וַיִּתֵּן יְהוֹנָתָן אֶת כֵּלָיו אֶל הַנַּעַר אֲשֶׁר לוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ: "לֵךְ, הָבֵיא הָעִיר."
דויד מבין את הרמז:
פס' 41 הַנַּעַר בָּא; וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב, וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ; עַד דָּוִד הִגְדִּיל.
"דָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב." — הוא יוצא מהמחבוא שנמצא דרומית ממיקומו של יונתן.
"עַד דָּוִד הִגְדִּיל." — דויד מזיל יותר דמעות מיונתן.
ליונתן יש את המילה האחרונה. שימו לב איך הוא סיים את השיחה לקראת הפרידה הקודמת (פס' 23), כשלא היה ברור שמא יוכלו להיפגש שוב: "[זכור כי] יהוה בֵּינִי וּבֵינְךָ עַד עוֹלָם!"
זכור את הברית!
עם התזכורת הזו בדיוק השניים נפרדים גם הפעם:
פס' 42 וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד: "לֵךְ לְשָׁלוֹם. אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יהוה, לֵאמֹר: 'יהוה יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם'."
"זכור כי כרתנו ברית לא רק 'בֵּינִי וּבֵינֶךָ' אלא גם 'בֵּין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ'!" — כשהשרביט תועבר מבית שאול לבית דויד לא יתנהל מבצע לחיסול מתחרים פוטנציאלים (ראה מל"א טו 30-27; טז 13-8; מל"ב י 11-1).
"לֵךְ לְשָׁלוֹם." — שניהם יודעים שלדויד לא צפוי שלום. בטוח לא בזמן הקרוב. חיי פליט אינם שלווים ונוחים. "לֵךְ לְשָׁלוֹם" משמע: "בינינו יש שלום. הברית שכרתנו 'בְּשֵׁם יהוה' תקום 'עַד עוֹלָם'."
היה לי חשוב להדגיש את 'פרק חידוש הברית' — אבל עכשיו, כשהגענו לסופו, אסור להתעלם מחוט־השני של תוכנית הישועה שעובר גם דרך הפרק הזה. לכן, נחזור רגע לשאיפות של שאול ולשאלה:
מה הקשר בין ראש־חודש למשיח?
משיח! האם שמתם לב באיזה יום רצה שאול לרצוח את דויד? — ביום "הַחֹדֶשׁ", וכשזה לא הצליח, אז "בְּיוֹם־הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי" (פס' 34). הוא לא חיכה ליום השלישי עם השאלה "איפֹה 'בֶּן־יִשַׁי'?" וכשיונתן סיפק לו את המידע, הוא דרש: "שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי
[מייד; עוד היום]!"
? למה זה חשוב?
בגלל המשמעות הסמלית של ראש־חודש. הרי המועד הזה מזכיר לנו כל חודש מחדש את יום זכרון תרועה — את היחיד ממועדי יהוה שנופל על הראשון בחודש (ויק' כג 24). ראש־חודש הוא מעין תצוגה מקדימה של אותו מועד שבו יעמדו רגלי המשיח על הר־הזיתים. במועד הזה יבטל ישוע המשיח את כל ממלכות העולם (דנ' ב 35) ויוריד את "שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה" (יוח' יב 31) — השטן — מכסאו.
! והנה, באותו ראש־חודש בספר שמואל־א חושב השטן שהוא יכול להשמיד את מייסד השושלת שממנה צריך לבוא המשיח.
המלך שהוא בחירת 'הבשר' שואף לרצוח את מייסד השושלת של המלך המשיח — ובכך למנוע את ביאת מושיע העולם שעומד לרוצץ את ראש הנחש (ברא' ג 15).
האם עכשיו אתם מבינים למה חשוב לשים לב אפילו לפרטים קטנים כמו מועד שבימינו נחשב לרוב לחסר משמעות? — לפנינו דבר־יהוה, לא סתם ספר, ובמרכזו עומד ישוע המשיח.