פרק יג 1 בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ; וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל.
טעות סופרים קלסית: תינוק בן שנה הוכתר כמלך — מנהל את המדינה למשך שנתיים — ומת בגיל שלוש.
לוקס, במעשׂי השליחים, מתבסס על מסורת עתיקה כשהוא כותב כי שאוּל מלך "לְמֶשֶׁךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה" (מה"ש יג 21 — כך גם יוסף בן־מתיתיהו; 'קדמוניות היהודים'; כרך ו, יד.ט).
רגע לפני ששאוּל משחרר את העם לביתו, הוא מקים…
צבא קבע צנוע
פס' 2 וַיִּבְחַר לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת־אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל; וַיִּהְיוּ עִם שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית־אֵל; וְאֶלֶף הָיוּ עִם יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין.
וְיֶתֶר הָעָם שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו.
גם הפסוקים האלה מכילים רמז לגבי הגילאים:
• "יוֹנָתָן", בנו הבכור של שאול, צריך להיות לפחות בן 17 כדי לפקד על גדוּד של אלף איש.
• נניח ששאול התחתן מוקדם מאוד והיה בן 17 כשנולד בנו הראשון, אזי הוא היה כבן 35 במלכו — וכבן 75 במותו.
אלה מספרים סבירים.
ועכשיו…
היהודים מפרים את הסְטָטוּס קְווֹ
פס' 3א וַיַּךְ יוֹנָתָן אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע.
קודם שתי נקודות טכניות:
א. יש הבדל בין "גֶבַע" (גם "גֶבַע בִּנְיָמִן") — ישוּב ששמו נשתמר עד ימינו בכפר גָ'בָּע — לבין "הַגִּבְעָה" או "גִּבְעַת־שָׁאוּל", שמזוּהה עם תל־אל־פול ליד פסגת־זאב בצפון ירושלים.
ב. רוב המפרשים מבדילים בין "נְצִיב פְּלִשְׁתִּים" (גם "נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים" [י 5]), שהוא המושל הצבאי שיושב ב'ארמון הנציב' — לבין "מַצַּב פְּלִשְׁתִּים" (יד 1), שהוא אחד המוצבים ברחבי הארץ שמאוישים על־ידי חיילים פלישתים — כוח ההרתעה של הצבא הכובש. לפי הפירוש הזה, יונתן ואנשיו הרגו את המושל ואת חיילי המשמר שלו.
■ קחו דקה להערה 'פוליטית' לגבי השמות:
• אנחנו רואים את מלך ישראל הראשון יושב עם כוחותיו "בְּמִכְמָשׂ" (נחמ' ז 31 "מִכְמָס");
• מי שנחשב ליורש־העצר תוקף עם אנשיו את נציג הכוח הפולש בעיר הישראלית "גֶבַע";
עכשיו לכו למצוא בגוּגל מה נמצא במקומות האלה היום: הכפרים מֻחְ'מָאס וגָ'בָּע. אלה לא סתם שמות דומים — זה אחד לאחד. בקשו הסבר ממי שטוען היום שליהודים אין באמת קשר היסטורי לארץ הזאת: מאיפֹה באים השמות האלה, אם לא מהתנ"ך? ומאיפֹה בא השם של הכפר "חַלְחוּל" בפאתי חברון — שם שלא השתנה מאזכורו הראשון בספר יהושוּע לפני 3500 שנה (יהו' טו 58)?
! והרי יש עשׂרות רבות, אם לא מאות, שמות כאלה שזועקים: "דבר־אלוהים הוא אמת!"
חוזרים לעלילה, ורואים את עם יהוה משועבד לפולשים. מתברר שלא השתנה הרבה בשנים שחלפו מהדיווּח בפרק ד על עוד מלחמה. שם, אם אתם זוכרים, הפלישתים אמרו זה לזה: "עד כֹה, '[ה]עִבְרִים… עָבְדוּ לָכֶם'. תהיו 'גברים' ותלחמוּ בכל הכוח כדי שלא תהפכוּ לעבדים של בני־ישראל!" (שמו"א ד 9).
? ועוד נקודה שאסור לפספס: מי לוקח כרגע (פס' 3א) את היוזמה נגד משטר הדיכוי? — הנסיך "יוֹנָתָן", לא המלך שאוּל. המחבר עומד להבליט את זה שוּב בפרק הבא.
פס' 3ב וַיִּשְׁמְעוּ פְּלִשְׁתִּים.
אוי ואבוי! היהודים הפרו את הסְטָטוּס קְווֹ! — תופעה כזו יש לדכא ביד קשה! — בארץ הפלישתים נשלחים צווי הגיוס.
פס' 3ג-4א וְשָׁאוּל תָּקַע בַּשּׁוֹפָר בְּכָל הָאָרֶץ, לֵאמר: "יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים!" 4 וְכָל יִשְׂרָאֵל שָׁמְעוּ, לֵאמֹר: "הִכָּה שָׁאוּל אֶת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים; וְגַם נִבְאַשׁ יִשְׂרָאֵל בַּפְּלִשְׁתִּים."
"נִבְאַשׁ יִשְׂרָאֵל בַּפְּלִשְׁתִּים." — כֹל ישראל, התכוננוּ! האוייב לא יעבור בשתיקה על התגרוּת שכזו. — סיסמת הגיוס היא לא 'נחש צפע' או 'צבע אדום' אלא "יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים!" העיקר שכולם יבואוּ.
פס' 4ב-5 וַיִּצָּעֲקוּ הָעָם אַחֲרֵי שָׁאוּל הַגִּלְגָּל.
5 וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל, שְׁלֹשִׁים־אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת־אֲלָפִים פָּרָשִׁים, וְעָם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת־הַיָּם לָרֹב. וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְמִכְמָשׂ, קִדְמַת בֵּית־אָוֶן.
"הַגִּלְגָּל." — זוכרים את המקום של עצרת העם (יא 14), אי־שם בבקעה על מעברי הירדן?
שם יש סיכוי טוב לקבל תגבורת מהשבטים ששוכנים בגדה המזרחית — מאותם תושבי "אֶרֶץ הַגִּלְעָד" שעדיין אסירי תודה לשאוּל על השחרוּר מאיום "נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי" (יא 1).
חוּץ מזה, שמוּאל קבע את "הַגִּלְגָּל" כמקום התאספוּת.
על גב ההר, באזור בית־אל, מתפרסים הפלישתים עם "שְׁלֹשִׁים־אֶלֶף רֶכֶב, שֵׁשֶׁת־אֲלָפִים פָּרָשִׁים, [ועם כמות של חי"רניקים שדומה ל]חוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת־הַיָּם."
? מי זוכר על כמה מרכבות פקד "סִיסְרָא"? — על "תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב־בַּרְזֶל" (שופ' ד 3) — וחשבנוּ שזה המון! — כעת הפלישתים עולים על ישראל עם "שְׁלֹשִׁים־אֶלֶף רֶכֶב!" — זהו חיל שיריון של מעצמת־על! מאזן הכוחות הוא בערך כמו צבא מולדובה מול צבא סין.
אוי ואבוי! מי ש"יַּךְ… אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים" עומד לשלם ביוקר. התכוננוּ לעוד 'פתרון סופי'!
ישראל ומלכו נלחצים — ובצדק
פס' 7-6א 6 וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ, כִּי נִגַּשׂ הָעָם. וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת. 7 וְעִבְרִים עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד.
"הָעָם… נִגַּשׂ" — ז"א נלחץ. מי שמחליט להישאר בארץ מחפשׂ מקום מיסתור — מי שיכול להגיע לנהר הירדן, עובר לצד המזרחי. "עִבְרִים עָבְרוּ" — משחק מילים עצוב. זוהי פשוט גרסה עתיקה של הרכבת האווירית לניו־יורק שאנחנו רואים היום במצבים כאלה.
פס' 7ב-8א וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל; וְכָל הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו.
8 וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים, לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל.
המלך "שָׁאוּל" מחכה לשמוּאל ליד המזבח. מתברר כי הוראת הנביא בפרק י 8ב — "שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ" — חלה גם על המבצע הנוכחי.
! עם כך, גם ההבטחה "וְהִנֵּה אָנֹכִי יֹרֵד אֵלֶיךָ, לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת, לִזְבֹּחַ זִבְחֵי שְׁלָמִים" (י 8א) — גם היא תקפה. אסור להתחיל בלי שמוּאל!
השוורים והכבשׂים לקורבנות השונים קשוּרים בקרבת־מקום. יש עצי בעירה; יש מאכלת מושחזת; יש אש. מסביב למלך פוסעים הלוך ושוב אנשי הצבא המעטים שנישארוּ. קשה לשבת בשקט. כל היום משקיפים לכיוון מערב. כמו תמיד כשמחכים, הזמן לא עובר. הכי גרועים הם הלילות. כולם מתנדבים לשמור, כי הרי מי מסוּגל לישון תחת איוּם כזה?
וכאילו כל הצרה הזאת לא מספיקה, עכשיו נוצר רושם כי…
נביא יהוה לא עומד בזמנים
פס' 8ב וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים, לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל — וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל.
סופסוף מגיע היום השביעי. שאוּל החזיק מעמד בהמתנה תחת לחץ עצוּם. — בודקים שוב את בעלי החיים ומוודאים שהם עדיין כשרים להקרבה. כוּלם בסדר. לא צולעים, לא משתעלים, אוכלים בתיאבון את התבן שמגישים להם…
רק שמוּאל לא בא.
פס' 8ג וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו (ז"א מעל שאוּל).
עוד ועוד לוחמים נשברים. בשקט הם אוספים את התרמילים שלהם ונעלמים לכיוון מעברי הירדן. — עד שהפלישתים יעבירו את ה"שְׁלֹשִׁים־אֶלֶף רֶכֶב" שלהם לצד השני — אנחנו כבר נגיע לנהר הפרת ונבקש מקלט מדיני אצל הכשׂדים! הם קרובי משפחה.
כאשר מהכוח סביבו נשארות בקושי שלוש פלוּגות, גם שאוּל נשבר. אין ספק שהוא זוכר את החלק האחרון של הוראת שמוּאל בפרק י 8ג: "…וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה." הוא יודע שעליו להמתין להדרכת יהוה דרך הנביא — אך הוא מחליט:
תן לאלוהים טקס דתי — על ציות אפשר לוותר
פס' 9 וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: "הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים!" — וַיַּעַל הָעֹלָה.
א. יש מצב חירוּם. הפלישתים מתקרבים. חייבים להקריב קורבן כדי להבטיח עזרה משמיים — ומהר!
ב. אני ראיתי מספיק פעמים איך מקריבים קורבן. אין לי בעיה לעשׂות את זה בעצמי. לא צריך נביא בשביל זה.
ג. מי שלא עמד בזמנים הוא שמוּאל. אני חיכיתי עד היום השביעי, כמו שאמר לי. שמוּאל אשם שאנחנו לא מוּכנים.
ד. הוא אמנם אמר שיודיע לי מה לעשׂות — אבל האמת היא שאני יודע טוב מאוד מה צריך לעשׂות: לצאת מהמישור החשוּף הזה ליד הירדן — עכשיו!
חבל שבזבזנו כל־כך הרבה זמן בהמתנה הזו. יאללה, אנשים! טקס מזורז!
פס' 10א וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה, וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל בָּא.
כשכל הקורבנות כבר עולות באש על המזבח — "שְׁמוּאֵל בָּא." היום הוא עדיין היום השביעי, כפי שהבטיח.
תחילה, יש קצת חנפנוּת:
פס' 10ב וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ לְבָרֲכוֹ.
"שלום, אדוני הנביא. 'יְבָרֶכְךָ יהוה וְיִשְׁמְרֶךָ.' הכל בסדר? דאגנוּ לך."
שמואל מוותר על כללי הנימוס. יש עניינים הרבה יותר חשוּבים:
פס' 11א וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: "מֶה עָשִׂיתָ?"
בתור תשובה נשמעת…
האשמה בנוסח גן־עדן
פס' 11ב-12א וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: "כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי; וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים; וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ. 12 וָאֹמַר: עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל, וּפְנֵי יהוה לֹא חִלִּיתִי."
דבר ראשון: אף אחד לא יכול לטעון עכשיו כי שאוּל פעל בתום לב. הרי שמוּאל בינתיים לא מאשים אותו בכלוּם. הוא בסך־הכל שואל שאלה בת שתי מילים: "מֶה עָשִׂיתָ?" והתשובה המתבקשת גם היא שתי מילים: "הקרבתי קורבן."
! שימו לב. הפסוקים האלה הם נקודה קריטית: שאול יודע שהוא חטא, ובשאלה הפשוּטה "מֶה עָשִׂיתָ?" יהוה נותן לו הזדמנוּת לחזור בתשוּבה. לו רק היה עניו וכנה, המלך הטרי היה כאן מציל את עצמו, את עתידו ואת ממלכתו!
? למה קראתי לזה האשמה בנוסח גן־עדן?
הקשיבו שנייה לקולו של אדם בבראשית ג 12: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר [אתה] נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ, וָאֹכֵל." — "זאת לא אשמתי! האישה אשמה! או, בעצם, אתה אשם, כי נתת לי אישה."
והנה, אותה תגובה מצד שאוּל: "אַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים." — "אתה אשם!"
■ מה, אנחנו לא עושׂים את זה? — כשאנחנו יודעים כי חטאנו, והמצפון מציק, ומישהו שׂם את האצבע על הנקודה שניסינו להסתיר, אזי גם אנחנו פורצים בשטף דיבור עם תירוצים והאשמות נגד כל העולם ואישתו. כוּוּוּלם אשמים. הם או הוא או היא גרמו לנו לעשׂות את זה!
חשוּב שנלמד מדויד. כשנתן הנביא מוכיח אותו על חטאו, הוא מגיב בשתי מילים: "חָטָאתִי לַיהוה" (שמו"ב יב 13א); ואלוהים, שרואה את הלב, יודע כי זאת חרטה אמיתית בלי תירוצים.
לא כן שאוּל. גם סוף הפסוק הוא סוג של תירוּץ:
פס' 12ב "וָאֶתְאַפַּק, וָאַעֲלֶה הָעֹלָה."
"וָאֶתְאַפַּק." — "אתה יודע כמה קשה היה לי לחרוג מההנחיות שנתת? אין לך מושׂג איזה מאמץ של כיבוש־עצמי היה דרוש לי לאי־ציוּת הזה — כמה סבלתי בגללך — כי הרי הכל מפני ש'אַתָּה לֹא בָאתָ' בזמן!"
אבל כל הדיבורים לא עוזרים לשאול. אין בהם חזרה בתשובה. לכן הוא מיד שומע את…
גזר הדין
פס' 14-13א 13 וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: "נִסְכָּלְתָּ! לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת יהוה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ. כִּי עַתָּה הֵכִין יהוה אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם; 14 וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם."
"מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם." — אוי "שָׁאוּל" — בקושי התחלת, והנה כבר מנבאים לך את הסוף.
אבל על זה נדבר אחרי עצירה לשם…
הפקת לקחים:
1. בין אם אתה רוצה או לא — יהוה הוא המלך! — יהוה לא צריך לעשׂות עבוּרך נס פרטי של הורדת גשם באמצע הקיץ. הוא מלך היקום גם בלי זה. אתה כרגע חי ונושם רק מפני שהוא מרשה לך לחיות — אפילו אם אתה מאלה שטוענים כי אין אלוהים.
הכנע למלך. המלך רוצה להושיע אותך מהרבה יותר מאיוּם הפלישתים. הוא רוצה להושיע אותך מהמוות הנצחי שמחכה לכל חוטא. והוא יעשׂה זאת רק בתנאים שהוא קבע: רק אם תזעק לישוע המשיח כמושיע מחטא (מה"ש ד 12).
2. עבד יהוה לעולם לא יוצא לפנסיה. — אני לא חי באשליות: דברים שעשית בגיל 20, או אפילו 50, כבר לא תוכל לעשות בגיל 80. אבל כל עוד שמערכת הדיבור פועלת, תוכל להעיד על נאמנוּת אלוהים ותוכל לשנן את האמת מדברו.
ואפילו מי שכבר לא מסוּגל לדבר בגלל בעיות גיל — אם חשיבתו צלולה, הוא יכול עדיין להתפלל ולהפגיע. — אין איברים 'חסרי תועלת' בגוף המשיח (קור"א יב 23-21).
3. תן לאלוהים טקס דתי — על ציות אפשר לוותר. — אני הולך לאסיפת הקהילה כל שבוע; אני מתפלל לפני האוכל; אני אפילו שׂם מעשׂר בתוך 'קופסת השבת'. מה אלוהים עוד רוצה? — מה, שישתלט לי גם על החיים הפרטיים?
בהחלט כן! אלוהים דורש ציות בכל דבר: בניהול הכספים שלך; באופן השימוש באינטרנט; בדיבוּר אמת ובנאמנוּת במקום העבודה; ביחס לאישתך — ציות לדבר־יהוה בכל התחומים. רק כך תראה ברכה.
4. האשמה בנוסח גן־עדן. — הכי טבעי להאשים את הצד השני: היא אשמה. היא גרמה לי לחטוא. אני בסך־הכל קורבן.
כך תהרסו לעצמכם את הנישׂואים; את העתיד; את החיים. — רק ענווה, וידוּי על החטא ובקשה כנה של סליחה יצילוּ אתכם מלהמשיך בהרס.
! אל תעברו מהר מדי על הקטע של פסוקים 14-13! יש כאן מספר לקחים גם עבוּרינו.
דינה של ממלכת שאול נחרצת
פס' 13 וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: "נִסְכָּלְתָּ! לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת יהוה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ. כִּי עַתָּה הֵכִין יהוה אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם."
■ אם הלב שלך לא כנוע לאלוהים, אל תנסה "לקנות" אותו בשמירת מצוות טכניות
"לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת יהוה." — וזה לא משנה שארגנת טקס דתי והקרבת קורבנות. הרי "שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב; לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמו"א טו 22ב).
■ אם דבר־אלוהים אומר דבר אחד וההיגיון אומר דבר אחר — עליך לציית לדבר־אלוהים
ההיגיון של שאוּל אמר (פס' 12-11):
• בזמן שאני יושב כאן ליד המזבח ומחכה, החיילים שלי מאבדים סבלנות. "נָפַץ הָעָם מֵעָלַי" — כבר החלה עריקה המונית;
• ה"פְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים [ב]מִכְמָשׂ", והם עלולים לנוע "אֵלַי הַגִּלְגָּל" בכל רגע;
• "וּפְנֵי יהוה [עוד] לֹא חִלִּיתִי." — אני חייב להבטיח לעצמי עזרה מאלוהים על־ידי הקרבת קורבנות;
• אם אני ממשיך לחכות, לא ישאר לי צבא, האויבים יתקפו, ואני אשאר בלי עזרה משמיים.
? ומה הורה לו שמוּאל? מה היה דבר־אלוהים הספציפי למקרה הזה?
"תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ." — "חכה!" — וואו. זה קשה. מה אתה היית עושׂה?
! שאוּל לא חיכה, וגזר־הדין הוא: "נִסְכָּלְתָּ!" — זאת טיפשוּת להיכנע לתכתיב ההיגיון האנושי אם הוא סותר את דבר־אלוהים.
פס' 13 מעלה גם נקודה תיאולוגית 'כבדה':
■ שליטתו הריבונית של אלוהים לא פוטרת אותך מאחריות
שמואל אומר כאן לשאול: "[לוּ רק] שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת יהוה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ, [אזי יהוה היה מכונן] אֶת מַמְלַכְתְּךָ [על] יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם."
? ואנחנו שואלים: איך זה יתכן? הרי זה כמו להגיד: "לוּ שאוּל היה מציית, נבואת יעקב מבראשית מט 10 לא היתה מתגשמת: 'שֵׁבֶט [ה]מְחֹקֵק' לעולם לא היה עובר מבנימין ל'יְהוּדָה', ו'שִׁילוֹ' — המשיח מ"בֵּית־לֶחֶם אֶפְרָתָה" (מיכה ה 1) — לא היה מגיע."
מאחר ש"כָּל הַבְטָחוֹת אֱלֹהִים 'כֵּן' הֵן בּוֹ" (קור"ב א 20) — ז"א כל מה שאלוהים קבע חייב להתקיים — לשאוּל לא היה סיכוי. תֹכניתו הריבונית של אלוהים דנה אותו לכישלון עוד לפני שהוא התחיל.
זה גורם לנו לשאול את השאלה המפוּרסמת מרומים ט 14: "מַה נֹּאמַר? הֲיֵשׁ אִי־צֶדֶק אֵצֶל אֱלֹהִים?" — והתשוּבה היא, כמובן, "לא! כל דבר שאלוהים עושׂה הוא צודק."
! עכשיו הקשיבוּ טוב: שאוּל בחר אי־ציות על־פני ציות. הוא קיבל החלטה רצונית, מכוּונת, לחטוא.
אתה לעולם לא תוכל לטעון: "אלוהים אשם. הוא זה שגרם לי לחטוא" (יעקב א 14-13).
מאחר שאנחנו כבר ברומים ט — בפרק שדן בסוגיה הקשה הזאת — הנה עוד שני פסוקים (23-22): "אֱלֹהִים, אַף כִּי חָפֵץ לְהַרְאוֹת אֶת זַעְמוֹ וּלְגַלּוֹת אֶת כֹּחוֹ, סָבַל בְּאֹרֶךְ רוּחַ רַב כְּלֵי זַעַם מוּכָנִים לְהֶרֶס, 23 כְּדֵי לְגַלּוֹת אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹדוֹ בִּכְלֵי חֲנִינָה שֶׁמֵּרֹאשׁ הֵכִין אוֹתָם לְכָבוֹד."
• מזווית הראיה של בורא היקום, שאוּל היה 'כלי זעם שהוכן מראש "לְהֶרֶס"';
• מזווית הראיה של האדם, שאוּל בחר שלא לציית אלא לחטוא. הוא החליט. הרי הוא לא היה רובוט.
• מזווית הראיה של בורא היקום, אתה — המאמין בישוע — הוּכנת "מֵּרֹאשׁ" להיות "כְּלי חֲנִינָה… לְכָבוֹד";
• מזווית הראיה האנושית, אתה החלטת לציית לדבר־אלוהים. אתה החלטת לפנות לישוע ולהאמין שהוא מת ככפרה על חטאיך. זה לא קרה אוטומטית. אתה זוכר טוב מאוד את ההחלטות שלך שהתקבלו בדרך.
! זאת באמת סוגיה קשה! אבל אני מקווה שקלטנוּ:
שליטתו הריבונית של אלוהים לא פוטרת אף אחד מאחריות על החלטותיו ועל חטאו — לא את שאוּל ולא אותנו.
עכשיו הלאה לנבואה כי…
לא תהיה שושלת 'שאוּלית'
פס' 14א "וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם."
שימו לב כי אלוהים טרם סיים עם שאול באופן אישי. מהנקודה הזו ואילך הוא הרי ממשיך למלוך עשרות שנים, וניתנות לו עוד הזדמנוּיות רבות לבחור בין ציות לאי־ציות, בין כניעה לדבר־אלוהים לחטא.
לכן, "מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם" משמע: אל־תצפה להמשכיוּת. לא תבוא אחריך שושלת של בנים ובני־בנים — כי הרי…
יהוה כבר בחר מלך אחר
פס' 14ב "בִּקֵּשׁ יהוה לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ, וַיְצַוֵּהוּ יהוה לְנָגִיד עַל עַמּוֹ. כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ יהוה."
אל תפנה אצבע מאשימה אל אחרים, שאוּל. גם לא אל שמוּאל. אתה — ורק אתה — אשם בכך ש"לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ יהוה."
! "בִּקֵּשׁ יהוה לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ." — זה אחד המשפטים החשובים ביותר בספר שמואל.
? מה עושׂה אותך ל"אִישׁ כִּלְבָבוֹ" של יהוה? — הלב שלך, דווקא. — מי שמסוגל להכיר בחטאו, להתוודות עליו ולבקש בענווה: "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים, וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תהל' נא 12) — הוא "אִישׁ כִּלְבָבוֹ" של יהוה.
ועכשיו…
שאול נשאר לבד
פס' 15א וַיָּקָם שְׁמוּאֵל, וַיַּעַל מִן הַגִּלְגָּל גִּבְעַת בִּנְיָמִן.
לכאורה, שמואל ושאול עולים לאותו מקום. כאן כתוּב "גִּבְעַת בִּנְיָמִן", ובפסוק הבא אנחנו פוגשים את שאול "בְּגֶבַע בִּנְיָמִן". אפילו אם שמואל המשיך מ"גִּבְעַת בִּנְיָמִן" הלאה "הָרָמָתָה, כִּי שָׁם בֵּיתוֹ" (ז 17), המרחק הגיאוגרפי הוא אפסי. ולמרות זאת, הנתק מוחלט. שאול כבר לא זוכה להכוונה מאלוהים — לא דרך הנביא, וגם לא דרך אמצעים אחרים.
הנתק הזה גם יבלוט בפרק הבא — במלחמה נגד עמלק — אבל לשם עוד לא הגענו.
? מי מכם זוכר את הכותרת שנתנו לחלק השני של ספר שמואל־א? — לחלק בספר שאנחנו כרגע לומדים?
'שָׁאוּל — "אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם" — הטוב ביותר לפי היכולת האנושית.'
החלק השני של הספר ימשיך עוד עד סוף פרק טו, אך המשפט "וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיַּעַל…" מציין מעבר לשלב חדש:
אמנם שאול עדיין…
הטוב ביותר לפי היכולת האנושית — אבל בלי אלוהים
פס' 15ב-16 וַיִּפְקֹד שָׁאוּל אֶת הָעָם הַנִּמְצְאִים עִמּוֹ, כְּשֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ. 16 וְשָׁאוּל וְיוֹנָתָן בְּנוֹ וְהָעָם הַנִּמְצָא עִמָּם יֹשְׁבִים בְּגֶבַע בִּנְיָמִן; וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בְמִכְמָשׂ.
"וַיִּפְקֹד שָׁאוּל אֶת הָעָם." — זוהי הפעולה הראשונה של מי שנאלץ לפעול ללא עזרת אלוהים: ספירת מלאי — כמה אנשים? כמה נשק? כמה ציוד?
"כְּשֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ." — תוצאה לא מעודדת במיוחד. איפֹה צבא הקבע הקטן שלפי התקן מונה "שְׁלֹשֶׁת־אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל" (פס' 2)? איפה 330,000 המילואימניקים שהתייצבו בגיוס הקודם? — עכשיו יש בקושי גדוּד. כל השאר מסתתרים "בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת" (יג 6).
? למה? מה שונה הפעם?
■ בפעם הקודמת פחדו מ-יהוה
בפרק יא 7 קראנו: "וַיִּפֹּל פַּחַד יהוה עַל הָעָם, וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד." ככה זה כשאלוהים פועל. גודל האוייב הוא בכלל לא פוּנקציה.
■ הפעם מפחדים מבני־אדם
זה מה שאנחנו קוראים כעת (יג 6): "וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ; כִּי נִגַּשׂ הָעָם." ככה זה כשאין אלוהים במשוואה. כל מה שהעם מסוגל לראות הוא — גודל האוייב.
מלך ישראל — הטוב ביותר לפי היכולת האנושית — נשאר בלי אלוהים, ולכן…
האוייב עושה ככל העולה על רוחו
פס' 18-17 17 וַיֵּצֵא הַמַּשְׁחִית מִמַּחֲנֵה פְלִשְׁתִּים שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים: הָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה אֶל דֶּרֶךְ עָפְרָה, אֶל אֶרֶץ שׁוּעָל; 18 וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ בֵּית חֹרוֹן; וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ הַגְּבוּל הַנִּשְׁקָף עַל גֵּי־הַצְּבֹעִים הַמִּדְבָּרָה.
? מי זוכר מתי קראנו בפעם האחרונה על "שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים"? — כששאוּל חילק את צבאו ל"שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים" לקראת הניצחון הגדול בהדרכת "רוּחַ אֱלֹהִים" (יא 6, 11).
החזרה על אותו מוּנח היא דרך המחבר להבליט:
• עִם עזרת אלוהים הייתם "שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים" של מנצחים;
• בלי עזרת אלוהים נשארתם חסרי אונים מול "שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים" של בוזזים.
"וַיֵּצֵא הַמַּשְׁחִית." — זהו המערך הלוגיסטי של הפלישתים. אין צורך בשיירות ארוכות כל הדרך מאשדוד ומעזה שיביאו אספקה לצבא העצום שחונה על גב ההר. פשוט שולחים "שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים" כדי להביא את מה שצריך מהישובים והשׂדות של בני־ישראל.
זה נקרא 'ביזה'. לוקחים פרות, כבשׂים, עזים ועופות כדי לעשׂות 'על האש'; נכנסים לאסמים ומעמיסים שׂקים עם חיטה על החמורים הגנוּבים; וכמוּבן לא משאירים שום דברי ערך באף בית. — בעצם, נהוּג גם לא להשאיר בית אלא להעלות באש את כל מה שלא ניתן לגנוב.
ואם, במקרה, התושבים הישראלים לא הצליחו לברוח ולהסתתר בזמן, שוחטים את הבנים ואונסים את הבנות. — 'ביזה'.
"הַמַּשְׁחִית" הוא כוח שלא חושב על מחר. הוא משאיר אחריו אדמה חרוכה. — אבל מה אוכלים מחר? — מחר בוזזים במקום אחר!
לפני שממשיכים, המחבר רואה לנכון לכלול הערה לגבי…
רמת החימוש בישראל
פס' 21-19 19 וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים: "פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית!" 20 וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ. 21 וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים, וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּים, וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן.
"חָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל." — כל ילד בישראל הכיר את הכרזות שהפקידים של "נְצִיב [ה]פְּלִשְׁתִּים" הדביקו בכל ישוּב:
'חל איסור מוחלט על לימוד מסגרוּת וכל מקצועות עיבוד הברזל. בן־ישראל שברשותו יימצא 'חֶרֶב אוֹ חֲנִית' צפוי לעונש מוות על־ידי תלייה.'
'שירותי מסגרוּת לתיקון ציוד חקלאי ניתנים ברחוב המסגר בעזה. תמורת כל שירות יגבה תשלום בגובה "פִּים" אחד. אין קבלת קהל בימי שישי.
'"נְצִיב [ה]פְּלִשְׁתִּים" שומר לעצמו את הזכוּת להעלות מחירים ללא הודעה מוקדמת.'
התוצאה היא:
פס' 22א וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת, וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן.
רק שני ישראלים מפרים את האיסור:
פס' 22ב וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ.
למלך ולנסיך יורש־העצר יש אכן "חֶרֶב וַחֲנִית". כל השאר מזויינים בקילשונים, טוּריות ואלות בייסבוֹל.
הפרק מסתיים עם הצבת מחסום — או תצפית — או שילוב של שניהם:
פס' 23 וַיֵּצֵא מַצַּב פְּלִשְׁתִּים אֶל מַעֲבַר מִכְמָשׂ.
הפלישתים שם ב"מִכְמָשׂ" לא לוקחים סיכון. אמנם יש להם צבא חזק, אבל עם הישראלים האלה אין לדעת. שווה להציב כוח שמירה קטן שמשקיף לתוך הוואדי שעולה לכיוון המחנה הפלישתי. שלא יהיו הפתעות.