שמואל א׳ פרק ט״ז

מבוא

הקטע שלפנינו מכיל הרבה פרטים קטנים, ואני מקווה שזה לא ירגיש לקורא חפרני מדי.

?        למה פרטי הפרטים?

משיח!  מפני שאנחנו נעקוב שלב־שלב, פסוק־פסוק, מילה־מילה אחרי אלוהים כשהוא מגלה לעם ישראל — ולנו — מיהו אביו של המשיח (או סבו של המשיח, אם אתם רוצים). זהו מאורע מכונן; אבן דרך;…

•  כמו הקביעה כי המושיע יהיה זרע האישה (ברא' ג 15) — ואז השטן ידע כי הוא חייב לנסות לטמא כל רחם (ברא' ו);

•  או כמו ההודעה שהקו אל המושיע יעבור דרך אברהם ושׂרה (ברא' יב 3-2; יז 16; כ 7-1) — וכך השטן ידע כי הוא חייב לנסות להכשיל את אברהם; או לטמא את שׂרה; ואם אפשר — שניהם גם יחד;

•  או כמו ההבטחה כי "רַב יַעֲבֹד צָעִיר" (ברא' כה 23), דהיינו ברכת אברהם ויצחק תמשיך דווקא דרך "יַעֲקֹב", ולא דרך אחיו הבכור "עֵשָׂו" — והשטן ידע: "כל מה שעליי לעשׂות כדי להציל את ראשי — הוא לרצוח את היעקֹב הזה." והוא מייד ניגש לעבודה (ברא' כז 41);

!         כך באה עכשיו הבחירה של דויד — ומהרגע הזה אתם תראו שכל התותחים של השטן יהיו מכוונים עליו.

קדימה לפרק חדש:

שמו"א טז

ואפשר לקרוא לו גם…

פרק המשיחה

פרק טז 1              וַיֹּאמֶר יהוה אֶל שְׁמוּאֵל: "עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל? וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל.

                      מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ. אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית־הַלַּחְמִי, כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ."

ראו כמה זה שונה מהתאור של בחירת שאול:

■  הבדל ראשון:

•  לגבי שאול נאמר לשמואל (ט 16א): "אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ…" — שאול בא אל נביא יהוה. — זוכרים? — הוא רצה לשכור סוג של 'שירותי כישוף': עזרה על־טבעית במציאת חמורים אבודים תמורת תשלום של "רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף" (ט 8).

•  עכשיו נאמר: "אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי." — הפעם ה"אִישׁ" לא בא אל הנביא, אלא נביא יהוה בכבודו ובעצמו נאלץ ללכת אל הנבחר.

?        ראיתם? — נכון שזה המצב הטבעי? המכובד פחות בא אל המכובד יותר. — הרי מי שנמשח הפעם הוא אביו של המשיח!

■  הבדל שני:

לגבי שאול נאמר לשמואל (ט 16): "אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ…, וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי… וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים, כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי, כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי."

?        מי עומד במרכז? — שלוש פעמים "עַמִּי". אי־אפשר לפספס את הדגש. אלוהים דואג שם לאינטרס של עמוֹ:

שאול, ה"אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן",…

•  נשלח כתשובה לדרישת העם,

•  הוא משמש כפיתרון זמני למצוקת העם,

•  …והוא בדיוק הטיפוס שהעם היה בוחר, לו היתה דמוקרטיה: הטוב ביותר לפי היכולת האנושית.

אבל…

■  עכשיו אלוהים בוחר

פס' 1ב     "רָאִיתִי." — זאת מילת המפתח בפרק טז. השורש ר.א.ה מופיע 9 פעמים מפסוק 1 עד 18 (4 פעמים בפס' 7 בלבד; וחוץ מזה בפס' 1, 6, 12, 17, 18).

           אלוהים "רואה". לא לחינם אחד משמותיו הוא "אֵל רֳאִי" (ברא' טז 13). הוא רואה את מה שבני אדם לא רואים, ולפי הראייה הזו הוא בוחר.

           לכן נעשה שימוש בשורש ר.א.ה גם כדי לציין בחירה:

פס' 1ג     "רָאִיתִי… לִי מֶלֶךְ" אומר יהוה. — הפעם בחרתי לפי ראוּת עיניי. בחרתי מלך לעצמי.

?        האם אתם רואים עכשיו את ההבדל לעומת הבחירה של שאול?

הלאה:

פס' 3-2               2 וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: "אֵיךְ אֵלֵךְ? וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי!"

                      וַיֹּאמֶר יהוה: "עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ, וְאָמַרְתָּ: 'לִזְבֹּחַ לַיהוה בָּאתִי.' 3 וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח. וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה; וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ."

!         ראו את הדגש גם כאן, על־ידי החזרה בפס' 3: "וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ." — אני, יהוה, בחרתי מלך לעצמי.

ויש בפסוקים האלה גם רמז עבה לגבי מי יהוה לא בחר: שאול. — מתברר שבשנים שבהם "לָכַד [שאול את] הַמְּלוּכָה" (יד 47) וביסס את שליטתו, הוא רכש לעצמו שם של מי שעושה חשבון קצר עם מתנגדים. האם שמתם לב כמה נביא יהוה — האיש שפעם שימש כמורה רוחני לשאול הצעיר — מפחד כעת מהמלך? "וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי!" — "אלוהים, אני מפחד! שאול ירצח אותי."

!         ראיתם מה זה? שאול הופך מכלי שדרכו אלוהים מושיע את עמו מאויביו — לכלי שדרכו השטן מנסה למנוע את הבאת המשיח! — והכל כתוצאה מאי־ציות.

■         "אֵיךְ אֵלֵךְ?!" — שמואל הוא לא סופרמן. זכרו כי גם גדולי הנביאים היו "[בני־]אָדָם בַּעַל[י] רְגָשׁוֹת כָּמוֹנוּ" (יעקב ה 17; מל"א יט 4-3).

           גם אם אתה יודע מה אלוהים רוצה שתעשה, מותר לך להתפלל ולזעוק: "אבא, אני מפחד!"

בתשובה מתגלה לנו שוב בורא יקום שהוא אב אוהב. הוא מרגיע את שמואל ומורה לו איך לא לעורר חשד: "תגיד פשוט: 'לִזְבֹּחַ לַיהוה בָּאתִי.' — לך לבית־לחם כנציג דת."

אתם רואים? לא השתנה הרבה מאז. נציגי דת יכולים להרשות לעצמם מעשים שאדם אחר נכנס עליהם לכלא.

עוד נקודה: "אָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה." — בבחירה הזו שום פרט לא נתון לשיקול דעתו של שמואל. הוא יהיה הכלי שמבצע את תֹכנית אלוהים במדוייק. שמואל עומד למשוח את אביו של המשיח — וזה רק יכול להתרחש ב…

בית־לחם יהודה

פס' 4                      וַיַּעַשׂ שְׁמוּאֵל אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יהוה; וַיָּבֹא בֵּית־לָחֶם.

                      וַיֶּחֶרְדוּ זִקְנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ, וַיֹּאמֶר: "שָׁלֹם בּוֹאֶךָ?"

על־מנת לגלות את המסר שבפסוק הזה, עלינו שוב לחזור לדיווח על משיחת שאול בפרק ט. עבר הרבה זמן מאז שהתעמקנו בפרק ההוא (ראה בעמ' ###), והקורא בטח כבר לא זוכר את הכותרת…

שימו לב לבוּרוּת!

המחבר מבליט אותה בסיפור חיפוש החמורים (שמו"א ט):

•  שאול היה זקוק לעזרת עבדו שיגלה לו כי בעיר רמה גר "אִישׁ־אֱלֹהִים" כלשהו;

•  נדמה שאפילו העבד המשכיל לא ידע מה שמו של "אִישׁ־הָאֱלֹהִים";

•  העבד נאלץ להסביר לאדונו שאול כי "אִישׁ־אֱלֹהִים" הוא באופן אוטומטי "אִישׁ נִכְבָּד";

•  גם המידע על יכולותיו של "אִישׁ־אֱלֹהִים" כזה נבע מהעבד: "כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר — בּוֹא יָבוֹא";

•  כשעלתה סוגיית התשלום על שרותי מציאת חמורים, רק לעבד היה "רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף". אדונו שאול שכח את הארנק בבית.

משיח!  עכשיו העמידו את הבורות של שאול מול קבלת הפנים ששמואל זוכה לה כרגע ב"בֵּית־לָחֶם":

•  "זִקְנֵי הָעִיר" מיד מזהים אותו ומכירים בסמכותו כשליח מטעם אלוהים;

•  ביראה הם שואלים: "שָׁלֹם בּוֹאֶךָ?!" — הם יודעים כי נביא יהוה עשוי להישלח לשם משפט!

!         והמסר שהמחבר מעביר לנו הוא: "בֵּית־לָחֶם" טובה — "גִּבְעַת־שָׁאוּל" לא טובה. — גילינו גם כאן את חוט־השני של תֹכנית הישועה — הקו שמוביל למשיח.

פס' 5א                וַיֹּאמֶר: "שָׁלוֹם."

"אל תדאגו. אין משפט." שמואל מצביע על "עֶגְלַת [ה]בָּקָר" אותה הוא מוביל בחבל וממשיך: "הפעם דווקא באתי לחגוג אתכם."

פס' 5ב                "לִזְבֹּחַ לַיהוה בָּאתִי. הִתְקַדְּשׁוּ, וּבָאתֶם אִתִּי בַּזָּבַח."

לפי הפסוק הזה "זִקְנֵי הָעִיר" שותפים למה שקורה בהמשך. כנראה אלוהים יודע: אנשי מועצת "בֵּית־לָחֶם" מסוגלים לשמור סוד; ואין ביניהם רכלן כמו "דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי" (שמו"א כב).

עכבו כעת אחרי התהליך שמסתיים בקביעת אלוהים…

זה הוא!

שלב א': טיהור וייחוד

"לִזְבֹּחַ לַיהוה בָּאתִי." — "במילים אחרות: 'הטקס לגמרי דתי'. לכן, זקני העיר הנכבדים, 'הִתְקַדְּשׁוּ!' — לכו למקווה, וחזרו בבגדי שבת."

פס' 5ג                וַיְקַדֵּשׁ אֶת יִשַׁי וְאֶת בָּנָיו, וַיִּקְרָא לָהֶם לַזָּבַח.

"וַיְקַדֵּשׁ." — שימו לב כי את "יִשַׁי וְ… בָּנָיו" שמואל לא שולח בפקודה "הִתְקַדְּשׁוּ!" הוא בעצמו עושֶׂה את העבודה. — איך? — לא כתוּב. — אך אסור לשכוח כי "וַיְקַדֵּשׁ" משמע גם: 'הפריד מן השאר למטרה מיוחדת'.

!          קידוש לשם ייחוד. זה כרגע יותר חשוב מהשאלה אם הלכו או לא הלכו למקווה.

שלב ב': מצמצמים אפשרויות

?        מי זוכר איך זה נעשה בבחירת שאול? — על־ידי הטלת גורלות (י 21-19). — הפעם השיטה היא התגלות ישירה: אלוהים מדבר לשמואל.

פס' 7-6א              6 וַיְהִי בְּבוֹאָם, וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב, וַיֹּאמֶר: "אַךְ נֶגֶד יהוה מְשִׁיחוֹ." 7 וַיֹּאמֶר יהוה אֶל שְׁמוּאֵל: "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיהוּ."

?        מי זוכר מה אמר שמואל על שאול כשהלז נבחר? — "אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם" (י 24).

עכשיו הנביא חוזר על אותה טעות. הוא שוב שופט לפי המראה החיצוני: "איזה גבר נאה ה'אֱלִיאָב' הזה. ברור שהוא הבחירה של 'יהוה' להיות 'מְשִׁיחוֹ' החדש." — לא נכון!

■         כמה אנחנו טועים בגלל הנטייה הזאת! כמה פעמים אנחנו חוטאים מפני שאנחנו מתחנפים לאדם היפה חיצונית — ומתעלמים לגמרי מהאדם לידו שלפי טעמנו פחות יפה ופחות אטרקטיבי.

           החיצוניוּת לא אומרת כלוּם על מיהו האדם שלפנינו. — ההיפך! — חשבו על מלכות יופי, כוכבי קולנוע, דוגמניות־על מפורסמות: חלקם הופכים לגאוותנים אנוכיים רשעים ממש מפני שאנשים סביבם משתחווים ליופים, לפעמים כבר מגיל ילדות: "אני יפה, לכן אני שווה יותר מאחרים!"  — לא נכון!

שמעו מה אומר אלוהים: "נכון שהוא יפה, אבל 'מְאַסְתִּיהוּ!'" — ושימו לב שזאת אותה מילה חריפה שבה משתמש יהוה בפס' 1 לגבי שאוּל: "מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל." החזרה על המילה היא מכוונת.

עכשיו עוצרים לרגע את תהליך צמצוּם האופציות, כי קודם חייב לבוא…

שלב ג': קביעת הקריטריונים לבחירה

פס' 7ב                "כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם. — כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וַיהוה יִרְאֶה לַלֵּבָב."

?        מי כאן יודע את הפסוק הזה בעל־פה? — אז הגיע הזמן ללמוד אותו. זהו אחד החשובים!

●         "יהוה יִרְאֶה לַלֵּבָב."

●         יהוה לא "יִרְאֶה לַעֵינַיִם."

אין לו צורך לבחון את החיצוניוּת. הוא הרי ברא אותה. — חשבו על זה רגע:

•  יש לך מעט מאוד השפעה על כך שמא תהיה 'יפה' או 'מכוער' לפי הגדרת האנשים סביבך. גם שכבת איפור וניתוח פלסטי לא משנים הרבה. אלוהים החליט איך תיראה — נקודה!

•  לעומת זאת, אלוהים לא מחליט עבורך מה לעשות עם לבך (וברור שכאן לא מדובר במשאבת הדם). אתה חייב להחליט בעצמך אם…

•  להיכנע ל-יהוה — או למרוד,

•  להאמין לאמת — או ללעוג לה,

•  לציית לכתוב — או להתעלם ממנו,

•  להתמסר לישוע כמושיע וכמלך — או להישאר מלך בעצמך,

•  לאהוב "אֵת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" — או לאהוב "אֶת הָעוֹלָם" (יוח"א ב 15),

•  לאהוב את "רֵעֲךָ כָּמוֹךָ" — או לאהוב רק את עצמך…

"יהוה יִרְאֶה לַלֵּבָב!" — והוא היחיד עם היכולת הזו. — לא פסיכולוג, לא רועה־קהילה, לא אני ואתם, וגם לא שמוּאל. לכן כולם מבינים: מי שבוחר כאן הוא יהוה! — והוא כרגע מתקדם ל…

שלב ד': צמצום האפשרויות לפי מצב הלב

פס' 10-8              8 וַיִּקְרָא יִשַׁי אֶל אֲבִינָדָב, וַיַּעֲבִרֵהוּ לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר: "גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר יהוה." 9 וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שַׁמָּה, וַיֹּאמֶר: "גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר יהוה." 10 וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל. — וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: "לֹא בָחַר יהוה בָּאֵלֶּה."

חיצונית, זה דומה לתצוגת אופנה. — דוגמן אחרי דוגמן עובר על המסלול. כולם שייכים לעם הנכון; לשבט הנכון; נולדו בעיר הנכונה; במשפחה הנכונה — ולכולם אלוהים נותן ציון נכשל: 'הלב לא נכון!'

הערה טכנית: "וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו." — לפי התיאור כאן דויד היה מס' 8, בזמן שדהי"א ב 16 סופר שבעה אחים ושתי אחיות. כשנגיע לשמיים, נשאל מי צדק.

עכשיו שימו לב ל…

שלב ה': יש אחד שלא נחשב לאופציה

פס' 11א               וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: "הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?" וַיֹּאמֶר: "עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן; וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן."

!         אני רוצה שתבינו עד כמה 'לא שׂמו' על דויד במשפחתו.

לשם כך נשווה את הפסוק הזה עם מה ששמואל עשה בפס' 5: "וַיְקַדֵּשׁ אֶת יִשַׁי וְאֶת בָּנָיו, וַיִּקְרָא לָהֶם לַזָּבַח":

•  ללא שום ספק שמואל הורה ל"יִשַׁי" להביא את כל בניו;

•  האב לכאורה ציית, אך ניסה 'להעלים' את "הַקָּטָן";

•  כל שבעת הבנים שוחררו מעבודתם כדי שיכלו להגיע "לַזָּבַח" — רק דויד לא;

•  שמענו את שמותיהם של שלושת הבנים הגדולים — אך לדויד "יִשַׁי" מתייחס רק בתור "הַקָּטָן", והוא נשאר ללא שם עד פס' 13;

•  כש"הַקָּטָן" סוף־סוף מגיע הישר מהמרעה, לבוש בבגדי עבודה, הוא היחיד בכל הקהל שלא עבר את שלבי ההיטהרות וההתקדשות.

משיח!  היחס לדויד מצד המשפחה מזכיר את מה שנאמר על ישוע המשיח: "נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ" (ישע' נג 3).

פס' 11ב               וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: "שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ; כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה."

!         "עצרו את הכל! — לא זזים ולא יושבים לאכול 'עַד בֹּאוֹ פֹה'. האם זה ברור לכם?! זה שאתם לא 'שמים עליו' — הוּא יעמוד במרכז הטקס!"

פס' 12א                   וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ — וְהוּא אַדְמוֹנִי, עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי.

מתברר ש"הַקָּטָן" דווקא לא מכוער. הוא "יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי." נכון שזה לא מתאים להגדרה של 'גבר גבר'; ואנשים אשר סבורים שרק 'גבר גבר' ראוי לכבוד בזים למי ש"יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי." אתם יכולים לקרוא בעצמכם את התגובה של גוליית למראהו של דויד (יז 42).

יש ויכוח מהו בדיוק "אַדְמוֹנִי", שמא זה מתאר צבע עור או צבע שׂיער; אבל כנראה גם התכונה הזו לא בדיוק עונה על ההגדרה של 'גבר גבר'. כתוב כי גוליית "יִּבְזֵהוּ, כִּי הָיָה …אַדְמֹנִי."

קדימה ל…

שלב ו': ציוּן מפי אלוהים

פס' 12ב               וַיֹּאמֶר יהוה: "קוּם! מְשָׁחֵהוּ! כִּי זֶה הוּא!"

"רגע! הבחור הזה בקושי בן 16! לפי החוק הוא עדיין קטין. — וחוץ מזה, הביאו אותו ישר מהעבודה! יש בו ריח של כבשים! אפילו לא היה לו זמן לעשות מקלחת ולשים בגדי שבת!…"

"קדימה! תפסיק כבר להיות תקוע בחיצוניות! 'מְשָׁחֵהוּ! …זֶה הוּא!' זה המלך!"

שמואל מציית, ואנחנו מקבלים את…

שלב ז': המשיחה

פס' 13א               וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו.

מבחינת אלוהים יש לישראל מלך חדש.

"קֶרֶן הַשֶּׁמֶן." — ישנם פרשנים שרואים גם כאן נקודה חשובה.

•  הרי על משיחת שאול כתוב (י 1): "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ";

•  ועל משיחת דויד: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ."

שמעתי פעם דרשה שלמה על ההבדלים בין "קֶרֶן" ל"פַּךְ" ובין "יִּצֹק" לבין "יִּמְשַׁח", אבל חבל להיכנס להשערות כאלה שאין להן סוף.

על סוף הפסוק, לעומת זאת, אסור לדלג:

פס' 13ב               "וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו."

רק עכשיו מתברר למעשה מה היתה מטרת הביקור של שמואל. רק עכשיו מתברר לשם מה שבעת האחים הגדולים, החזקים והיפים האלה היו צריכים לעבור לפניו כמו על מסלול בתצוגת אופנה. הם אמנם שמעו שאלוהים הכשיל אותם אחד־אחד (טז 10); וכולם מן הסתם נעלבו מקביעת הנביא: "לֹא בָחַר יהוה בָּאֵלֶּה"…

?        אבל עד עכשיו כולם תהו: "'לֹא בָחַר… לֹא בָחַר… לֹא בָחַר' לְמָה?!"

רק עכשיו מתברר להם מה שאנחנו ידענו כבר מפסוק 1 : "אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית־הַלַּחְמִי, כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ."

!         מלך יליד בית־לחם יהודה.

אליו נחזור אחרי…

הפקת לקחים:

1.        הבדלי יחס. — יחס אחד לאנשים יפים, נאים, אטרקטיבים, מחוייכים, נעימים, כאלה שיודעים לדבר — ויחס אחר למי שנחשב בעינינו לפחות יפה, פחות מושך, פחות נעים, עם טעם שלא לטעמנו, סגור או ביישן — או, חס וחלילה, בא מרקע תרבותי שקשה לנו להתחבר אליו…

           לראשון אנחנו נמשכים — מהשני אנחנו מתעלמים. לראשון אנחנו מתחנפים — השני הוא שקוף.

           ובעיני אלוהים יש לשני בדיוק אותו ערך כמו לראשון. — יותר מזה:

•  אם מדובר בשני אנשים שטרם נושעו, אין לנו שום דרך לדעת במי אלוהים בחר לישועה;

•  ואם מדובר בשני אחים באמונה, אזי כל אחד הוא איבר בגוף המשיח — איבר שאלוהים יעד לו תפקיד.

!         זכרו שאין איברים מיותרים בגוף המשיח. אין אפילו הבדלי חשיבות! כשישוע מביט ברועה הקהילה ובזה שמנקה את בית הקהילה, הוא לא רואה הבדל בחשיבות. ישוע מת עבור שניהם באותה מידה.

           אז, הבה נעבוד על הנטייה שלנו לעשות את ההבדלים האלה.  

2.        בחירה לתפקיד. — מי יעשה מה בקהילה? — התשובה הראשונה היא: "יהוה יִרְאֶה לַלֵּבָב."

           למי שיש תעודת הוראה הוא לא בהכרח האדם המתאים ללמד ילדים ונוער בקהילה. מי שרכש תואר או שניים בתיאולוגיה הוא לא בהכרח יצליח בהנהגת קהילה.

           ההתאמה לתפקיד כלשהו בקהילה מתחילה עם הלב. — "יהוה יִרְאֶה לַלֵּבָב." — אלוהים נוגע בלב עניו וכנוע לו, בלב של מי שמתפלל כדי לדעת את רצון אלוהים — ובו הוא משתמש לשירותו. אין ספק שגם השכלה ומקצועיות הן חשובות ונחוצות, אבל הכל מתחיל עם הלב.

           כשאלוהים ציין כי לדויד יש את 'הלב הנכון' (יג 14), הוא היה עדיין נער כבן 15. את רוב ההשכלה והמקצועיות הוא רכש לעצמו בשנים לאחר שכבר שמע את הקריאה לתפקיד.

נחזור כעת אל…

המשיחה בשמן

בפס' 13 קראנו כי "יִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן, וַיִּמְשַׁח [את דויד] בְּקֶרֶב אֶחָיו."

שאול ממשיך לשבת על כס המלכות, אבל מבחינת אלוהים יש לישראל מלך חדש.

נער בן 16 נמשח למלך כשהוא עומד בין אחיו הבוגרים, היפים והחזקים, וכל שבעת הגברים המרשימים הללו מן הסתם נעלבו מקביעת שמואל: "לֹא בָחַר יהוה בָּאֵלֶּה." — "מה? אנחנו 'אֵלֶּה'? אין לנו שמות?" — בהמשך עוד נבין עד כמה הם מקנאים באח הקטן.

אבל מה שכרגע הכי חשוב מתרחש במישור הבלתי־נראה:

המשיחה ברוח הקודש

פס' 13ג               וַתִּצְלַח רוּחַ יהוה אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה.

כשנלמד על הישׂגיו של דויד — ועוד יותר כשנראה תחת איזה לחצים וקשיים הוא נשאר נאמן לאלוהים ולקריאה שקבל — חשוב שנזכור את הפסוק הזה: "וַתִּצְלַח רוּחַ יהוה אֶל דָּוִד". זה היה הסוד שלו:

!         רק בעזרת "רוּחַ יהוה" הוא נעשה דוגמה לחיקוי עבור מאמינים — מאז ועד היום הזה.

החלק השני של המשפט חשוב לא פחות: "…מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה." — בתנ"ך כתוב יותר מפעם: "וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים", אך תמיד זה מתאר מצב זמני — המלאות ברוח שמאפשרת לאותו אדם לעמוד בתפקיד או לבצע משימה שדורשים יכולת על־אנושית.

!         שימו לב כי המלאות מן הסוג הזה 'דועכת' אחרי ביצוע המשימה.

רק על דויד כתוב שהוא היה מלא ברוח הקודש עד יום מותו. בזה הוא דומה לנושעי הברית החדשה, שלהם נאמר (קור"א ו 19א): "הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי גּוּפְכֶם הוּא הֵיכָל שֶׁל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַשּׁוֹכֶנֶת בְּתוֹכְכֶם?"

דויד מתמלא ברוח הקודש; הוא מתחיל לפעול בכוח רוח הקודש; רוח הקודש הופך אותו למקור של ברכה עבור עם ישראל ועבור שאול באופן אישי — אבל מי שמכיר את ההמשך של ספר שמואל־א יודע:

עם קבלת הרוח באות הצרות

זרעי החשש של שאול מפני דויד כבר נזרעים בפרק הבא (פרק יז); והחל מפרק יח עד סוף הספר דויד — "מְשִׁיחַ יהוה" — הופך לנרדף; עד־כדי־כך שהוא משווה את עצמו ל"פַּרְעֹשׁ" — לחרק הקטן המעצבן, מוצץ הדם, שכולנו צדים ללא רחמים עד שנצליח למעוך אותו בין קצות האצבעות (שמו"א כו 20).

משיח!  עם קבלת הרוח באות הצרות. — האם שמתם לב כמה דויד דומה כאן לישוע (מרקוס א 13-10)?

ישוע המשיח נטבל, ו"בָּרֶגַע שֶׁעָלָה מִן הַמַּיִם רָאָה אֶת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחִים וְאֶת הָרוּחַ יוֹרֶדֶת עָלָיו בִּדְמוּת יוֹנָה." יחד עם ביאת הרוח בא אישור משמיים עבור ישוע עצמו ועבור כל הנוכחים — קול אלוהים האב: "אַתָּה בְּנִי אֲהוּבִי; בְּךָ חָפַצְתִּי."

אבל אז, ללא השהייה, עוברים לצרות. אותו פסוק ממשיך: "מִיָּד הוֹצִיאָה אוֹתוֹ הָרוּחַ אֶל הַמִּדְבָּר; 13 וּבַמִּדְבָּר שָׁהָה אַרְבָּעִים יוֹם כְּשֶׁהַשָֹטָן מְנַסֶּה אוֹתוֹ."

?        למה אני מדגיש את הנקודה הזאת?

■         כדי שגם אנחנו נלמד כי רוח הקודש לא ניתן לך כדי שתרגיש טוב. רוח הקודש נמצא בך כדי שתוכל להחזיק מעמד ולהישאר נאמן בתוך הצרות שהם חלק בלתי־נפרד מחיי המאמין בישוע. הרי לא לחינם נאמר במה"ש יד 22: "כִּי דֶּרֶךְ צָרוֹת רַבּוֹת עָלֵינוּ לְהִכָּנֵס לְמַלְכוּת אֱלֹהִים."

           בלי רוח הקודש לדויד לא היה סיכוי — ובלי רוח הקודש לך ולי אין סיכוי לסיים בהצלחה "אֶת הַמֵּרוֹץ הֶעָרוּךְ לְפָנֵינוּ" (עבר' יב 1).

לא רק עבור דויד מתחיל שלב חדש בחיים, אלא גם עבור שאול (החל מפס' 14). המחבר מפריד בין השניים על־ידי משפט חוצץ:

פס' 13ד               וַיָּקָם שְׁמוּאֵל, וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה.

שמואל הנביא הולך הביתה; אבל זאת לא אומרת שהוא יוצא לפנסיה:

•  בפרק ז 15 הרי למדנו כי "יִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו" — וחייו טרם הסתיימו;

•  יותר מזה, בפרק יב 23 הוא מבטיח לבני־עמו: "חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַיהוה מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם";

•  ותפקיד שלישי (יב 23ב): "וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה."

במילים אחרות, שמואל לעולם לא התפטר מתפקידו המשולש של שופט, מורה ומפגיע — ומעכשיו יש לו שני מלכים שעבורם הוא צריך להתפלל.

המחבר ממקם את עזיבת שמואל בין שתי אמירותיו על רוח הקודש: לפני רגע קראנו כי "תִּצְלַח רוּחַ יהוה אֶל דָּוִד" — ועכשיו…

שאול נשאר ללא רוח אלוהים

פס' 14א               וְרוּחַ יהוה סָרָה מֵעִם שָׁאוּל.

זה לא תיאור של איבוד ישועה, כי אין איבוד ישועה. — מה שקורה לשאול מתואר בעברים ו 6-4: "אֵלֶּה שֶׁכְּבָר הוּאֲרוּ עֵינֵיהֶם וְטָעֲמוּ מִמַּתְּנַת הַשָּׁמַיִם וְנִתַּן לָהֶם חֶלְקָם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ 5 וְטָעֲמוּ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים הַטּוֹב וְכֹחוֹת הָעוֹלָם הַבָּא, 6 וְנָסוֹגוּ — אִי־אֶפְשָׁר לְחַדֵּשׁ אוֹתָם עוֹד לִתְשׁוּבָה."

שאול היה קרוב:

•  הוא זכה להדרכה ולתיקון על־ידי נביא אלוהים;

•  הוא חווה נס של הצלה משמיים כשעמד עם 600 לוחמים מפוחדים מול צבא שמנה "שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים וְעָם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב" (יג 5);

•  לביצוע משימותיו כמלך ניתן לו חלקו "בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ" (שמו"א יא 6; עבר' ו 4);

•  אחרי כל אי־ציות ניתנה לו הזדמנות לחזור בתשובה…

שאול היה קרוב — אבל הוא אף פעם לא היה אמיתי. אפילו כשביקש סליחה, הוא לא באמת נכנע ל-יהוה כמושיע. הוא הקריב את הישועה ואת חיי הנצח לאליל הגאווה שלו. הכבוד בעיני בני־אדם היה לו יותר חשוב מאשר למצוא חן בעיני אלוהים (טו 30).

■         גם לאף אחד מאתנוּ זה לא עוזר להיות 'קרוב' — להגיע לאסיפות, לשיר שירים, ללמוד פסוקים, להיקרא 'משיחי' ולהיות 'אדם טוב'.

           זכור שהקהילה היא לא מקום של 'אנשים טובים'. היא מקום של אנשים חוטאים שאלוהים סלח להם. מה שהופך אותך ל'אמיתי' היא, דבר ראשון, הכרת חטא וחזרה בתשובה. הרי (יוח"א א 9) "אִם נִתְוַדֶּה עַל חֲטָאֵינוּ, נֶאֱמָן הוּא וְצַדִּיק לִסְלֹחַ לָנוּ עַל חֲטָאֵינוּ וּלְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל עַוְלָה."

           ומה האמצעי הבלעדי לטיהור הזה? "דַם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ" (יוח"א א 7) — כפרתו על הצלב.

           וזה רק הצעד הראשון. אחרי החזרה בתשובה, ישוע חייב להיות מלך בלתי מעורער על הכל! לשם כך האגו והגאווה חייבים לפנות את כס המלוכה. זאת לא החלטה חד־פעמית אלא מאבק־כוחות יומיומי.

!         שאף קורא לא יישאר 'קרוב', כמו שאול. היה 'אמיתי', כמו דויד.

קראנו כי "רוּחַ יהוה סָרָה מֵעִם שָׁאוּל" — ומייד אנחנו לומדים עוד שיעור:

אין ואקום רוחני

פס' 14ב               וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת יהוה.

לא לעבור מהר מדי על המשפט הקצר הזה! יש כאן מספר נקודות חשובות:

א.         אסור להתבלבל בגלל המינוח "רוּחַ רָעָה מֵאֵת יהוה"; ואפילו לא בגלל הגרסה שבפסוקים הבאים: "רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה". — לא יכול להיות דבר כזה, "שֶׁכֵּן אֱלֹהִים לֹא יְנֻסֶּה בָּרַע" (יעקב א 13), ו"אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִתֵּן אַךְ טוֹב לַמְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ" (מתי ז 11).

           לכן, כשכתוב כאן "רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה", מדובר ברוח שטנית שפועלת באישורו של אלוהים ובגבולות שהוא מציב. כך הרי נלמד מסיפורו של איוב (איוב א 12), וגם מהמקרה של אחוז השדים ועדר החזירים במתי ח 32.

ב.         אצל שאול זו היתה תופעה בולטת: "רוּחַ יהוה סָרָה", ומייד "רוּחַ רָעָה… בִּעֲתַתּוּ." באנגלית יש שמתרגמים "בִּעֲתַתּוּ" כ"עשׂתה לו טרור" (NASB). שאול הותקף בחרדות, חשדות, קנאה, אי־שקט, זעם בלתי־נשלט — בקיצור: 'ביעותים'.

ברור כי העדר רוח הקודש לא מתבטא אצל כל אדם בלתי־נושע בצורה כה קיצונית. אך התנהגות נורמטיבית והעדר הפרעות לא משנים את העובדה כי…

ג.         אין ואקום רוחני. — דבר־אלוהים מלמד באופן חד־משמעי:

•  או שאתה "עֶבֶד הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (אפס' ו 7-6; קול' ד 12);

•  או שאתה "עֶבֶד לַחֵטְא" (רומ' ו 6, 17, 20).

           בשני המקרים אתה נקרא "עֶבֶד" — ז"א מציית לכוח גדול ממך. ומאחר שממציא החטא הוא השטן, הרי מי ש"עֶבֶד לַחֵטְא" הוא למעשה מציית להוראות השטן.

■         אני יודע שלכולנו צורם להגיד דבר כזה על בני משפחה, שכנים ומכרים שלא עושים לנו כל רע, וחלקם אהובים עלינו ממש. אבל זה לא משנה את העובדה כי אין ואקום רוחני. אין אופציה שלישית. אין נייטרליות.

מלך ישראל סובל מביעותים — ואנשי החצר מציעים לו…

תרפיה במוזיקה

פס' 16-15             15 וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל אֵלָיו: "הִנֵּה נָא רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה מְבַעִתֶּךָ. 16 יֹאמַר נָא אֲדֹנֵנוּ עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ: 'יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר'; וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה, וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ."

"רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה." — מעניין ש"עַבְדֵי שָׁאוּל" מבינים כי יד אלוהים במה שקורה למלך.

■         הלוואי שבימינו היתה קיימת הבנה כזו. הרי אם תופעה כלשהי באה מ"אֱלֹהִים", ההגיון אומר שהוא גם יכול לרפא אותה — הבורא! לא הפסיכיאטר, לא כדורי פְּרוֹזָק.

אך גם עבדי שאול לא ממשיכים את קו המחשבה הזה עד הסוף. הם הרי לא מסוגלים להביט לתוך לב המלך (טז 7ב). לכן הם מציעים תרפיה במקום חזרה בתשובה; תרפיה במקום ציות לאלוהים; תרפיה במקום רוח הקודש — הקלה זמנית במקום פתרון נצחי.

פקידי החצר מציעים, המלך מגיב — אבל אנחנו רואים בברור כי…

יד יהוה מכוונת

פס' 18-17             17 וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל עֲבָדָיו: "רְאוּ נָא לִי אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן, וַהֲבִיאוֹתֶם אֵלָי."

                      18 וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית־הַלַּחְמִי, יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר; וַיהוה עִמּוֹ."

?        כמה אופציות היו בממלכת ישראל ל"אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר"? — עשרות? מאות? — מה הסיכוי שאחד מפקידי שאול שמע דווקא על אותו "בֵּן לְיִשַׁי בֵּית־הַלַּחְמִי"? — דווקא על הקטן מבין 8 הבנים? — הוא הרי לא הופיע בקונצרטים ברחבי הארץ. הוא בילה את כל זמנו בשדה עם הכבשים.

והאם שמתם לב שאותו פקיד־חצר כנראה מכיר את דויד ממש טוב? הוא מפרט רשימה של תכונות שכל מלך היה רוצה לראות אצל משרתיו:

•  "גִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה" — חומר גלם למפקד;

•  "נְבוֹן דָּבָר" — נזהר בדבריו; לא מאלה שקודם מדברים ורק אחר־כך חושבים (יעקב א 19);

•  "אִישׁ תֹּאַר" — אולי לא 'מר עולם' כמו שאול, אבל בהחלט עם יופי משלו.

כל אלה יתרונית, אבל מה שבאמת חשוב זו הנקודה האחרונה:

•  "יהוה עִמּוֹ." — הלוואי שנשׂיאים וראשי ממשלות בכל הזמנים היו מחפשים את התכונה הזו באלה שמקבלים תפקידים וסמכויות שמשפיעים על חיי האזרחים.

שאול מקבל את ההמלצה. חסכנו תהליך ארוך של מכרז וחיפוש ומיון מועמדים:

פס' 19                וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל יִשָׁי, וַיֹּאמֶר: "שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן."

מתברר שפקיד־החצר כלל עוד פרטים בהמלצתו: את השם "דָּוִד" ואת העובדה כי הלז תמיד נמצא "בַּצֹּאן".

?        רק רגע! — מי זוכר את תגובת שמואל כשאלוהים הורה לו ללכת לבית־לחם ולמשוח מלך חדש? — הוא נבהל: "אֵיךְ אֵלֵךְ? וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי!" (פס' 2).

עכשיו תארו לכם מה חושב "יִשָׁי" כשמופיע אצלו שליח מלכותי עם הפקודה: "שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ!"

אוי ואבוי! אכן "שָׁמַע שָׁאוּל!"

ישי בוודאי משוכנע שהסוד התגלה: דויד יהיה הראשון שיהרג במבצע לדיכוי ניסיון ההפיכה.

רק מוזר שלא הגיע גדוד חיילים כדי לחסל את כל המשפחה או את כל בית־לחם. הרי זה מה שצפוי במקרים כאלה (ראה שמו"א כב 19).

קחו בחשבון את החששות הכבדים הללו כשאתם עוקבים כעת אחרי ישי אשר מציית לפקודה ושולח את בנו לגבעת־שאול — כמובן עם מתנה כמקובל:

פס' 20                וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר לֶחֶם וְנֹאד יַיִן וּגְדִי עִזִּים אֶחָד, וַיִּשְׁלַח בְּיַד דָּוִד בְּנוֹ אֶל שָׁאוּל.

אך הפלא ופלא! — מתברר שלא "שָׁמַע שָׁאוּל". לדויד לא נעשה שום רע. ההיפך:

דויד הצעיר כובש את לב המלך

פס' 21                וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל, וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו. וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד; וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים.

כשאתה מתחיל עבודה חדשה לא מחתימים אותך מייד על הסכם עם קביעות. תפקיד בחצר המלוכה בוודאי מתחיל עם תקופת ניסיון.

אבל כבר בשבועות הראשונים מתבררים כל פרטי ההמלצה כנכונים. ה"דָוִד" הזה לא רק נעים־הליכות, הוא גם חייל מצטיין. רק כזה זוכה לתפקיד של "נֹשֵׂא כֵלִים" למלך.

כך קורה ש"יִשָׁי" — אחרי אזעקת השווא — שומע…

צפירת הרגעה

פס' 22                וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶל יִשַׁי לֵאמֹר: "יַעֲמָד נָא דָוִד לְפָנַי, כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָי."

איזו הקלה! — שׂימו לב שהפעם זה אפילו לא מנוסח כפקודה. הרי "נָא" משמע 'בבקשה'.

אתם בטח כבר גיליתם שההמלצה על דויד לא צצה ב'פוקס' בדיוק בזמן הנכון. יש יד מכוונת — יד מהשמיים.

ושימו לב לאירוניה: החל מעכשיו…

המלך החדש מוודא שהמלך הישן לא יורד מהפסים

פס' 23                וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים אֶל שָׁאוּל, וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ, וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה.

הערה טכנית:    "הַכִּנּוֹר" התנ"כי הוא סוג של נבל ולא דומה לכלי הקשת שנקרא בימינו 'כינור'.

דויד אינו איום לשאול. לא עכשיו, ולא לאורך כל אותן שנים ששאול עדיין יושב על כס המלכות. — האם שמתם לב לנקודה הזו? אלוהים לא משתמש בהפיכה כדי להחליף את המלך שנדחה במלך הנבחר.

גם בחצר המלוכה דויד אינו איום. — ההיפך. — הוא מתנת חסד מאלוהים.

בכל פעם שהוא מנגן "רָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ". התרפיה עוזרת — אבל היא כמובן לא פותרת את הבעיה לצמיתות. היא סוג של אקמול — תרופה שמדכאת את הסימפטומים של מחלה.

!         במקרה של שאול, רק חזרה בתשובה וטיהור מחטא יכולים להביא לריפוי. דויד יכול להעניק טיפול זמני — הוא לא יכול להחזיר את רוח הקודש.