ילד שנקרא להיות נביא
פרק ג 1א וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת יהוה לִפְנֵי עֵלִי.
אם אתם זוכרים, כבר ענינו על השאלה "מה זה 'לשרת את יהוה'?" בפירוש לפרק ב פסוק 11. — פרק ג מתרכז בהיבט הקשה ביותר שיש בשירות הזה. תיכף תראו.
אבל קודם כמה מילים על כך ש…
דבר־יהוה היה "יקר"
פס' 1ב וּדְבַר יהוה הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם; אֵין חָזוֹן נִפְרָץ.
מתחום הכלכלה אנחנו מכירים שתי סיבות עיקריות שקובעות מחיר: איכות והֶצֵּעַ:
איכות: אם אתה מחליט שאתה צריך אייפון חדיש עם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר; עשוי מהחומרים הטובים ביותר; כזה שעדיין יעבוד גם אם תפיל אותו לתוך הבריכה — אזי אתה יודע: הוא יהיה יקר;
הֶצֵּעַ: אם שמשון שלח באביב שעבר שועלים עם לפידים לתוך שׂדות החיטה של הפלישתים וכל היבול נשׂרף (שופ' טו), ועכשיו נאלצים לייבא חיטה ממצרים או אפילו מבני־ישראל — אזי אתה יודע: השנה הפיתות בארץ פְּלֶשֶׁת יהיו יקרות.
ברור שהכוונה בפסוק שלנו היא לא לאיכות. דבר־אלוהים הוא הדבר האיכותי ביותר שקיים. רק עליו נאמר: "הֲרֵי נוֹלַדְתֶּם מֵחָדָשׁ… בִּדְבַר אֱלֹהִים הַחַי וְקַיָּם" (פטר"א א 23). דבר־אלוהים נותן חיים! מה יכול להיות יותר "יָקָר" מזה?
"בַּיָּמִים הָהֵם" — בימי עלי, חופני ופנחס — היה העדר הצע. הממוּנים על הוראת "דְבַר יהוה" היו עסוקים בהפרת "דְבַר יהוה".
מצב דומה מתואר בעמוס ח 12-11: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ. — לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יהוה."
אנשים יראי־יהוה, כמו אלקנה, הם 'רעבים' ללימוד מדבר־אלוהים, ולא מקבלים. — והרוב הגדול, אשר "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה", אפילו לא מבין שהוא בסכנת מוות מרעב רוחני.
החצי השני של הפסוק — "אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" — חוזר על מה שאומר החצי הראשון: דבר־אלוהים אינו נשמע. הכוונה במילה "חָזוֹן" כאן היא לא לחלומות וחזיונות (ראה גם משלי כט 18).
? ואיך כל זה נוגע לנוּ, במאה ה-21? — הרי לנו יש תנ"ך ביד; ולנו יש קהילות; ואפילו שיעורים באינטרנט.
אתם תתפלאו לגלות כמה משיחיים יש עם תנ"ך 'ביד', או על מדף, או בתוך מגירה — אבל עם ידע בדבר־אלוהים ששואף לאפס. הם אולי יודעים לצטט את יוחנן ג 16, אבל מעולם לא שמעו כי…
• לדויד היה בן בשם אבשלום;
• או שחנוך נלקח לשמיים מבלי למות;
• או שבברית החדשה מופיעה אישה בשם אלישבע.
לא שחייבים להכיר את הדמויות הללו כדי להיוושע, אבל מי שעוד לא קרא עליהם, מן הסתם גם לא קרא פרטים עקרוניים וחיוניים.
? ומה לגבי הלימוד בקהילה? האם הוא לא אמור להשׂביע את אותו "רָעָב לְ… דִּבְרֵי יהוה" שעליו מדבר עמוס?
הוא בהחלט 'אמור' — אבל לא תמיד זה קורה:
אתה יכול להגיע לאסיפה, לשיר ולרקוד ולמחוא כפיים בכיף 50 דקות, כשאתה מוקף בעוד 200 משתתפים נלהבים. — אתה יכול לחזור אין־ספור פעמים ברצף על משפטים כגון "אנו מהללים אותך!" — או "לך התפארת!" — או "כמה אתה גדול, ישוע!" — או "הללויה, הללויה, הללויה!" — ובסופו של דבר כל מה שבא על סיפוקו הוא הצורך שלך בריגוש.
אתה יכול לשמוע כל שבוע דרשה על נושא רלוונטי: איך לגרום לאנשים לאהוב אותך; איך ללמוד לאהוב את עצמך; איך לסלוח לעצמך; איך לנהל משפחה מוצלחת; איך משיחיים אמורים להוות דוגמה בשימור הסביבה; איך לנצל את זמנך ביעילות; איך לזכות בברכה חומרית משמיים; איך להתפלל עם 'סמכות'; איך לגרום ליותר אנשים להצטרף לקהילה… — ואתה תוסיף את הנושׂא שכרגע רלוונטי לך.
? אבל אם תקשיב טוב, אתה תשאל: "איפֹה דבר־אלוהים? בהתחלה הדובר קרא פסוק, אבל מאז אני שומע כבר חצי שעה רק את דעתו, את המלצותיו ואת האג'נדה שלו. — אולי קריאת הפסוק בהתחלה, היא שהופכת את כל מה שהוא אומר ל'משיחי'?"
ואתה תשׂים לב לעוד משהו: לא משנה כמה דרשות כאלה אתה שומע, אתה אף פעם לא תרגיש מותקף. הלימוד לעולם לא חודר לתוך החיים הפרטיים שלך. יש ציטוטים מתוך הכתובים, אבל משום מה כולם כאלה שלא מוכיחים אותך על חטא. אתה שומע סוג של 'דבר־אלוהים' שרוצה שתרגיש בנוח כפי שאתה — 'דבר־אלוהים' שלא דורש ממך להיות שונה מהעולם הסובב אותך.
שימו לב שבכל הדוגמאות הנ"ל אפילו לא נגעתי בנושא 'תורות השקר'. הרי גם כאלה נשמעות בחלק מן הקהילות!
כל מה שניסיתי להבליט היא מכת הרדידות שקיימת בין מאמינים בעולם, ואפילו בארץ. "דְבַר־יהוה [הָפַךְ ל]יָקָר" — הפך לנדיר — הוא נשמע לעתים יותר ויותר רחוקות.
כך היה בימי עלי — אבל המצב עומד להשתנות. אנחנו מגיעים אל…
הקריאה לתפקיד הנביא
זהו ארוע מכונן, והמחבר רוצה שנחוש את האווירה:
פס' 3-2 2 וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא, וְעֵלִי שֹׁכֵב בִּמְקֹמוֹ. וְעֵינָיו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת; לֹא יוּכַל לִרְאוֹת. 3 וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה. וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל יהוה, אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים.
"וְעֵלִי שֹׁכֵב בִּמְקֹמוֹ." — לילה, שקט, כולם ישנים.
"עֵלִי… לֹא יוּכַל לִרְאוֹת." — הכוהן הגדול איבד את מאור עיניו לחלוטין. שמואל צריך להיות זמין בכל רגע נתון כדי להגיש לו עזרה.
"נֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה." — רוב הפרשנים סבורים שהאמירה הזו פשוט מורה על השעה: לקראת בוקר, אך עוד לפני שמנת "שֶׁמֶן־הַמָּאוֹר" הלילית שבמנורת המקדש אזלה (ראה שמות כז 21-20).
"וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל יהוה, אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים." — גם שמואל ישן. — יש חילוקי דעות אם בצמוד לארון הברית ממש, או מחוץ לפרוכת, או באחת הלשׁכות ששמשו את הכוהנים. הרי המונח "הֵיכַל יהוה" לא רק כולל את קודש־הקודשים אלא את כל המבנים של המקדש. — לא נדע איפה בדיוק ישן שמואל, וזה גם פחות חשוב.
עכשיו נשמעת הקריאה:
פס' 6-4 4 וַיִּקְרָא יהוה אֶל שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר: "הִנֵּנִי!" 5 וַיָּרָץ אֶל עֵלִי, וַיֹּאמֶר: "הִנְנִי, כִּי קָרָאתָ לִּי." וַיֹּאמֶר: "לֹא קָרָאתִי. שׁוּב, שְׁכָב." וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁכָּב.
6 וַיֹּסֶף יהוה קְרֹא עוֹד: "שְׁמוּאֵל!" וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ אֶל עֵלִי, וַיֹּאמֶר: "הִנְנִי, כִּי קָרָאתָ לִי." וַיֹּאמֶר: "לֹא קָרָאתִי, בְנִי. שׁוּב, שְׁכָב."
שמואל רגיל לקריאות מעֵלי העיוור — אולי אפילו קריאות ליליות. שימו לב שבפעם הראשונה הוא 'רץ', ובפעם השנייה הוא 'הולך'. אולי הוא כמונוּ וחושב: "אוּוּוּף, מה זה אזעקות השווא האלה? תנוּ לישון!" — אך הוא בכל זאת ילד טוב. הוא לא נשאר במיטה וצועק: "מה אתה רוצה?!"
המחבר מסביר מדוע שמוּאל לא מזהה מי באמת קורא לו:
פס' 7 וּשְׁמוּאֵל טֶרֶם יָדַע אֶת יהוה, וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו דְּבַר יהוה.
תמיד יש פעם ראשונה.
פס' 9-8 8 וַיֹּסֶף יהוה קְרֹא "שְׁמוּאֵל!" בַּשְּׁלִשִׁית. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל עֵלִי, וַיֹּאמֶר: "הִנְנִי, כִּי קָרָאתָ לִי." וַיָּבֶן עֵלִי כִּי יהוה קֹרֵא לַנָּעַר.
9 וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל: "לֵךְ, שְׁכָב. וְהָיָה אִם יִקְרָא אֵלֶיךָ, וְאָמַרְתָּ: 'דַּבֵּר, יהוה, כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ'." — וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל, וַיִּשְׁכַּב בִּמְקוֹמוֹ.
"וַיָּבֶן עֵלִי כִּי יהוה קֹרֵא לַנָּעַר." — תארו לעצמכם ששמואל היה מעיר את חופני או את פינחס שלוש פעמים באמצע הלילה. איזה צעקות היה מקבל: "לך לישון! ותפסיק כבר לשמוע קולות! עוד פעם אחת, ואני לא יודע מה אני אעשׂה לך!"
עלי הוא שונה. יש לו סבלנות עם הילד המתלמד. — והוא רגיש למה שמגלה לו רוח הקודש: "וַיָּבֶן… כִּי יהוה קֹרֵא לַנָּעַר." — "בפעם הבאה, אל תבוא אלי. תגיד פשוט: 'דַּבֵּר, יהוה, כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ'."
? "אני הכוהן הגדול, ואלוהי ישראל מדבר לילד בן-12? — אוי ואבוי! לאן הגענו?"
דבר אחד בטוח: עלי כבר לא נרדם אחרי השיחה הזוּ.
פס' 10 וַיָּבֹא יהוה, וַיִּתְיַצַּב, וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם: "שְׁמוּאֵל, שְׁמוּאֵל!" וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: "דַּבֵּר, כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ."
? "וַיָּבֹא יהוה, וַיִּתְיַצַּב." — נכון שזה נשמע מאוד 'גשמי'? יהוה, כביכול, נכנס לחדר ונעמד במקום.
גם קוראים אחרים שׂמו לב לכך. יש חושבים ש'התיצבה' בפניו השכינה; אחרים אומרים: "הוא ראה את ישוע". בפסוק 15 שמואל עצמו מדבר על "הַמַּרְאָה" — ולמרות זאת, תגובתו היא לא מה שהיינו מצפים ממי שרואה דמות מיסתורית או רועד מיראה ופחד: "דַּבֵּר, כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ."
שמואל כרגע מקבל…
משימה ראשונה כנביא: לבטא משפט
פס' 14-11 11 וַיֹּאמֶר יהוה אֶל שְׁמוּאֵל: "הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו. 12 בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל עֵלִי אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּיתוֹ, הָחֵל וְכַלֵּה. 13 וְהִגַּדְתִּי לוֹ כִּי שֹׁפֵט אֲנִי אֶת בֵּיתוֹ עַד עוֹלָם, בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע; כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו, וְלֹא כִהָה בָּם. 14 וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי: אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם."
"הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל." — הנער שמואל הופך לדוברו של אלוהים לאומה כלה. הרי אסון לאומי בדרך: "כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו."
אך בכל דברי המִשפט אין פרטים על מה שיקרה "בְּיִשְׂרָאֵל". עד כֹה מדובר רק על העונש "לְבֵית עֵלִי" — העונש על חטא בניו ששום קורבן לא "יִתְכַּפֵּר [עליו] עַד עוֹלָם." העניין כֹה חמור ש-יהוה אפילו "נִשְׁבַּע".
אלוהים לא חוזר כאן על כל הפרטים שבפרק ב 36-27. הוא רק מְיָידֵּעַ את שמואל במילים "הִגַּדְתִּי לוֹ" — "עלי כבר יידע לְמה אני מתכוון."
חוץ מזה, לשמוּאל היו עיניים ואוזניים. הוא חי ליד חופני ופִנחס 24/7. הוא כבר היה מספיק בוגר כדי להבין באיזה מעשׂים "מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו" של עלי. — ואל תבינו את הביטוי הזה לפי העברית המודרנית. הכוונה: 'הם מביאים קללה על עצמם'.
עכשיו בא החלק הקשה:
פס' 15 וַיִּשְׁכַּב שְׁמוּאֵל עַד הַבֹּקֶר; וַיִּפְתַּח אֶת דַּלְתוֹת בֵּית יהוה. — וּשְׁמוּאֵל יָרֵא מֵהַגִּיד אֶת הַמַּרְאָה אֶל עֵלִי.
"וַיִּשְׁכַּב" — לא 'וישן'. איך אפשר לישון? הוא מקווה שהבוקר לא יגיע — אבל הנה, כבר עולה אור ראשון מעל הרי גלעד מעבר לבקעת הירדן.
"וַיִּפְתַּח אֶת דַּלְתוֹת בֵּית יהוה." — חמש דקות הוא מתעסק עם המפתחות והבריחים. אז הוא לוקח עוד חמש דקות ומוודא שהכל פתוח עד הסוף ונראה מסודר. — אבל כמה זמן כבר אפשר לפתוח דלתות? "אוי, אוי — אני מקווה שהיום עלי לא ישמע את התרנגול."
אבל עלי שומע טוב. עיוורון כידוע לא משפיע על האוזניים:
פס' 17-16 16 וַיִּקְרָא עֵלִי אֶת שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר: "שְׁמוּאֵל, בְּנִי!" וַיֹּאמֶר: "הִנֵּנִי." 17 וַיֹּאמֶר: "מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ? אַל נָא תְכַחֵד מִמֶּנִּי. כֹּה יַעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף, אִם תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ."
"וַיִּקְרָא עֵלִי אֶת שְׁמוּאֵל." — זה קצת מקל על שמואל. עכשיו הוא לא צריך לבוא מיֹזמתו לכוהן הגדול של עם ישראל — לאדם מבוגר ממנו ב-80 שנה — לאדם אהוב שממלא את תפקיד האב והמחנך בחייו — ולבטא עליו דברי משפט.
עלי אפילו משׁביע אותו: "כֹּה יַעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף." — קצת חסרת־שיניים, הקללה הזאת: "אלוהים יעשׂה לך — לא־יודע־מה". אבל שמואל מבין טוב מאוד: "אַל נָא תְכַחֵד מִמֶּנִּי [כלוּם]!"
אז בבקשה:
פס' 18 וַיַּגֶּד לוֹ שְׁמוּאֵל אֶת כָּל הַדְּבָרִים, וְלֹא כִחֵד מִמֶּנּוּ. — וַיֹּאמַר: "יהוה הוּא. הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה."
עלי מבין את המילים הברורות של פסוק 14. הוא מבין שאם אלוהים עצמו אומר "נִשְׁבַּעְתִּי", אין חזרה עבור חופני ופנחס. הוא נכנע למשפט הצודק משמיים.
■ שימו לב שאתם ואני לעולם לא נהיה במצבו של עלי. אם יש לכם ילדים בוגרים שדוחים את ישוע, אז לא יבוא אליכם נביא ויקבע שהם עברו את נקודת האל־חזור. יש תמיד תקווה שאותו בן או אותה בת עוד יתעוררוּ ויפנו למושיע.
! לכן אנחנו כהורים לעולם לא מפסיקים להתפלל לישועת ילדינו.
שמואל לומֶד מוּקדם כמה קשה להיות נביא־אמת. הרי כמה דוגמאות אנחנו מכירים שבהם נביא נשלח עם מסר של עידוד? כמה מסרים נבואיים יש בנוסח כמו: "טוב מאוד! המשיכוּ כך!"? (ישנה דוגמה נדירה ב-דהי"ב טו 7-1). — כמעט תמיד הנביא בא עם קריאה לתשובה ועם איום של משפט. — מי כבר מתנדב לתפקיד שהופך אותו לָ'איש הרע'?
■ אז תודה לאל שאנחנו לא נקראים להיות נביאים. אנחנו יכולים ללמוד וללמד מסרים של תיקון וקריאה לתשובה מתוך דבר־אלוהים — אבל אנחנו יכולים לִלמוד וללמד גם מסרים מעודדים ומחָזקים ומשָׂמחים. דבר־אלוהים מכיל גם את אלה וגם את אלה. התפקיד שלנו הוא לשמור על איזון.
עכשיו…
שמואל עומד במבחן הנביא
פס' 20-19 19 וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל. וַיהוה הָיָה עִמּוֹ; וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה. 20 וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל, מִדָּן וְעַד בְּאֵר־שָׁבַע, כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַיהוה.
פרק ג פתח באמירה "וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת", וכרגע אנחנו מסיימים ב"וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל". ייתכן מאוד שבין לבין עברו עוד מספר שנים של התבגרוּת, ושמואל כבר ממש לא "נַעַר".
"יהוה הָיָה עִמּוֹ." — איזה הבדל בהשוואה למצב העלוב שׁשׂרר בבית אלוהים למשך 40 השנים של כהונת עלי. איזה שיפור לעומת התיאור: "דְבַר יהוה הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם" (ג 1).
? ומה זאת אומרת כי יהוה "לֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו
[של שמואל] אָרְצָה"?
המשמעות היא ששמואל לא רק דיבר. אם הוא ניבא משהו — זה אכן קרה! אם אנשים באו לשאול דרכו את אלוהים, אלוהים אכן ענה.
זה בדיוק מה שמתואר בפסוק הבא:
פס' 21 וַיֹּסֶף יהוה לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה; כִּי נִגְלָה יהוה אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר־יהוה.
? האם אתם יכולים לתאר לעצמכם איזה מצב עגום זה יוצר עבור הכוהן הגדול?
הוא עדיין בתפקיד; בניו עדיין 'מנהלים את העניינים' בבית־יהוה — אבל אלוהים מתנהג כאילו הם לא קיימים. — הוא פועל ומדבר דרך בחור צעיר שאפילו לא כוהן!
ועם ישראל זוכה לתקופה של חסד: לאחר שנים שבהן "אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" (ג 1) — עכשיו יהוה שוב "נִגְלָה" ומוסיף "לְהֵרָאֹה [במשכנו] בְשִׁלֹה."
! ושימו לב לסיום הפסוק: אלוהים לא 'הופיע' ו'נראה' לשמואל באופן פיזי. שמואל גם לא ראה 'חזיונות' — "יהוה… נִגְלָה… בִּדְבַר־יהוה." — יהוה דיבר אל שמואל הנביא!
? ואיך אלוהים מתגלה אלינו היום? — דרך דברו הכתוב! "יהוה… נִגְלָה… בִּדְבַר־יהוה."
עוברים לפרק חדש:
פרק ד
פרק ד 1א וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל.
טכנית, האמירה הזו צריכה להיות מחוברת לפסוק האחרון בפרק ג: "כִּי נִגְלָה יהוה אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר־יהוה, וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל." — זהו תפקיד הנביא: הוא שומע את קול אלוהים ומעביר את המסר הלאה לבני העם.
עכשיו קורה דבר אשר — לדאבוננו — לא עוזב אותנו כבר כמעט 80 שנה מאז קום המדינה: בפעם המי־יודע־כמה פורצת…
מלחמה
פס' 1ב-2א וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה. וַיַּחֲנוּ עַל הָאֶבֶן־הָעֵזֶר; וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בַאֲפֵק. 2 וַיַּעַרְכוּ פְלִשְׁתִּים לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל, וַתִּטֹּשׁ הַמִּלְחָמָה,…
שימו לב שלקראת המלחמה הזו לא כתוב שמישהו פונה לאלוהים. אף אחד לא שואל אותו מה לעשׂות — מבקש הדרכה — מבקש הגנה.
יש איום — ומייד שולחים צו-8, "וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים" — אללה בבללה.
המשפט "וַיַּחֲנוּ עַל הָאֶבֶן־הָעֵזֶר" מורה על מה שהיה נכון לעשות.
? איך? — מה הקשר?
זכרו כי מחבר ספר שמואל לא כותב בזמן אמת. הוא רואה לפניו את כֹל חיי הנביא. לכן הוא גם יודע איך "הָאֶבֶן־הָעֵזֶר" בכלל קיבלה את שמה. זה קרה רק במלחמה מאוחרת יותר, בפרק ז, שלקראתה דווקא התכוננו כמו שצריך. לפני המלחמה ההיא בני־העם חזרו בתשובה, צמו וביקשו משמואל להפגיע בעדם לאורך הקרבות. מי שהביס את האויבים באותו יום היה יהוה בכבודו ובעצמו (ז 10).
ומה אמרו בני־ישראל בסוף אותה מלחמה? (פרק ז 12) — "עַד הֵנָּה עֲזָרָנוּ יהוה!" — לזכר נצחונו של אלוהים לקח "שְׁמוּאֵל אֶבֶן אַחַת, וַיָּשֶׂם בֵּין הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ 'אֶבֶן־הָעָזֶר'."
עוד נחזור לזה כשנלמד את פרק ז. — בינתיים רק התחלנו את פרק ד — וצבא ישראל כבר נוחל תבוסה במערכה הראשונה.
אוי וויי! — אבל לפני שנעסוק במלחמה, נעצור ל…
הפקת לקחים:
1. דבר־יהוה הפך ל'יקר' בתקופת עלי הכוהן.
בבקשה, אל תתנו לזה לקרות לכם באופן אישי! נצלו את הנגישות של דבר־אלוהים — בתנ"כים שלכם; בלימוד בקהילה; בדרשות טובות ברשת.
אתם ואני לא נדע את רצון אלוהים; לא נדע מהי תֹכנית אלוהים; לא נבין את מה שאלוהים יעשׂה בעתיד; ולא נדע איך לנהל חיים 'משיחיים' בכלל — אלא אם כן נשקיע ונלמד את דבר־אלוהים הכתוב. בגרות לא תבוא 'אוטומטית' — לא בבית־הספר ולא במישור הרוחני.
2. שמואל הצעיר נקרא לבטא משפט. — זהו דבר שכל אדם נורמלי שׂונא לעשׂות. — מצד שני, אסור לתת לחטא להתנחל במשפחה או בקהילה. לפעמים אין מנוס מלהוכיח ולנסות לתקן. שאלוהים יעזור לנו לעשׂות את זה בענווה, בחוכמה, ברגישות ובהתאם לכתוב בדברו.
3. שמואל הוכיח נאמנוּת כבר מתחילת התפקיד. — נאמנוּת! — פסוק 20 משתמש בכוונה בשורש הזה כשכתוב: "וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל, מִדָּן וְעַד בְּאֵר־שָׁבַע, כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַיהוה." — אתם ואני לא נקראים להיות נביאים, אבל כל מאמין בהחלט נקרא להיות דוגמה של נאמנוּת לישוע ושל נאמנוּת לאמת הכתובה. — חזק ואמץ!