שופטים י 5-1
שופטים בשחור־לבן (מקבץ א')
2-1 "וַיָּקָם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל תּוֹלָע בֶּן־פּוּאָה בֶּן־דּוֹדוֹ, אִישׁ יִשָּׂשכָר; וְהוּא יֹשֵׁב בְּשָׁמִיר בְּהַר־אֶפְרָיִם. 2 וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים־וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה. וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּשָׁמִיר."
תודה לאל! הוא עוצר לזמן־מה את מגמת ההרס־בעצמי של העם שכל־כך בלטה בתקופת אבימלך. אלוהים מקים מנהיג על־מנת "לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל". איך נראתה הישועה הזו? לא כתוב.
5-3 "וַיָּקָם אַחֲרָיו, יָאִיר הַגִּלְעָדִי; וַיִּשְׁפֹּט אֶת־יִשְׂרָאֵל, עֶשְׂרִים־וּשְׁתַּיִם שָׁנָה׃ 4 וַיְהִי־לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים, רֹכְבִים עַל־שְׁלֹשִׁים עֲיָרִים, וּשְׁלֹשִׁים עֲיָרִים לָהֶם; לָהֶם יִקְרְאוּ חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד. 5 וַיָּמָת יָאִיר, וַיִּקָּבֵר בְּקָמוֹן."
ממש תיאור בשחור־לבן. אין צבע, אין פרטים, אין מאפיינים, אין הישגים. — טוב, בעצם ליאיר היה הישג: הרבה ילדים. זה לא בדיוק מעשה גבורה, וזה בוודאי לא מה שעזר לו "לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל".
"שְׁלֹשִׁים עֲיָרִים לָהֶם." — כל בן נהג לרכוב על חמור, וכל אחד היה ראש כפר. אם הם היו יראי־אלוהים, זה דווקא היה יכול להיות טוב. אבל לא כתוב. — כל מה שמחבר ספר שופטים מעביר לנו הוא רצף של…
קם — משרת — מת;… קם — משרת — מת.
במונחים של היום: כמה דברים קרו, כמה דברים השתנו, וכמה דברים נשכחו מאז 1720!
בתקופת השופטים חלפו כ-250 שנים של בורוּת; רבע־אֶלֶף מאז שדור המייסדים הלך לעולמו — אותם זקנים "אֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יהוה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל" (יהושוע כד 31).
הבעיה התחילה אז…
- עם האבות שהיו כל־כך עסוקים בכיבוש הארץ ובבנייתה ששכחו ללמד את ילדיהם על אלוהים;
- עם האבות שהחליטו מסיבות שונות לא לגרש את הכנענים, אלא להתערבב אתם.
המגמה הזו ממשיכה:
6 "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יהוה, וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי־עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים; וַיַּעַזְבוּ אֶת יהוה וְלֹא עֲבָדוּהוּ."
וואו — איזו רשימה! העָם הנבחר ממש מקפיד שלא לפספס אף אליל. כולם זוכים לקורבנות, למקדשים, למצבות, לתרומות ולצורות הפולחן הזוועתיות השונות שבני אדם המציאו עבור כל אליל ואלילה. כוּלם זוכים! — רק האלוהים האמיתי נשכח.
10-7 "וַיִּחַר אַף יהוה בְּיִשְׂרָאֵל; וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד בְּנֵי־עַמּוֹן. 8 וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא — שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה — אֶת כָּל בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד. 9 וַיַּעַבְרוּ בְנֵי־עַמּוֹן אֶת הַיַּרְדֵּן, לְהִלָּחֵם גַּם בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִין וּבְבֵית־אֶפְרָיִם. וַתֵּצֶר לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד."
ראו איזו אירוניה! קראנו כרגע שבני ישראל עזבו את יהוה ועבדו "אֵת אֱלֹהֵי בְנֵי־עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים" (פס' 6) — ואלה בדיוק העמים שעכשיו תוקפים. "וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ" משמע, מכָּסְחים אותם על ימין ועל שמאל, בלי רחמנות.
בני־ישראל יכלו לטעון: "אנחנו כמוכם. אנחנו מקריבים לאותם אלילים כמוכם. קיבלנו על עצמנו את התרבות שלכם. אנחנו משתדלים להיות כמוכם בכל דבר." — אל תצפו לרחמים מאנשים שמקריבים את ילדיהים לאלילים.
■ זה מזכיר לנו את האמת לגבי השטן. עובדי השטן למיניהם חושבים שהם יכולים לעשות ברית אתו — שהם יכולים לשרת אותו ולהבטיח לו נאמנות והוא יהיה כביכול "מחוייב להם" — שהם יכולים אפילו להשתמש בכוחותיו לפי רצונם.
זוהי אשלייה קטלנית. השטן לא נאמן לאף אחד. הוא גם לא גומל טובה תחת טובה. הוא לא מסוגל לברך. כל הדברים הללו סותרים את טבעו.
השטן עושה רק שני דברים:
א. הוא משעבד — גם את אלה שחושבים כי יש
להם שליטה על כוחות החושך (מה"ש ח 9, 23);
ו… ב. הוא ממית.
הלאה:
10 "וַיִּזְעֲקוּ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל יהוה לֵאמֹר: 'חָטָאנוּ לָךְ, וְכִי עָזַבְנוּ אֶת אֱלֹהֵינוּ וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים'." — יש זעקה לעזרה. יש אפילו ווידוי מילולי על חטא. אבל איך אפשר לדעת אם זה אמיתי? — אולי זה רק מה שאנחנו גם מכירים בקהילה: אנשים שזוכרים כי הם "משיחיים" רק כשהם צריכים משהו?
14-11 "וַיֹּאמֶר יהוה אֶל בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל: 'הֲלֹא מִמִּצְרַיִם וּמִן הָאֱמֹרִי וּמִן בְּנֵי־עַמּוֹן וּמִן פְּלִשְׁתִּים 12 וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמָעוֹן לָחֲצוּ אֶתְכֶם, וַתִּצְעֲקוּ אֵלַי, וָאוֹשִׁיעָה אֶתְכֶם מִיָּדָם. 13 וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. לָכֵן לֹא אוֹסִיף לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. 14 לְכוּ, וְזַעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם בָּם. הֵמָּה יוֹשִׁיעוּ לָכֶם בְּעֵת צָרַתְכֶם'."
"האם אתם בכלל עוקבים כמה פעמים כבר עזבתם אותי? כמה פעמים כבר חזרתם כשהיה לכם רע וביקשתם הצלה? כמה פעמים כבר סלחתי לכם? — תראו איזו רשימה ארוכה של אויבים שמהם הצלתי אתכם. זה נס ממני שאתם עדיין על המפה. — ואחרי כל הצלה כזו מייד שכחתם שאני קיים ופניתם לאלילים. — עכשיו הגיע התור שלהם להושיע אתכם!"
זהו הסתר־פנים של אלוהים.
אין הקלה בסבל. — ועכשיו נראית באמת…
חזרה בתשובה
16-15א "וַיֹּאמְרוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל יהוה: 'חָטָאנוּ! עֲשֵׂה אַתָּה לָנוּ כְּכָל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ. אַךְ הַצִּילֵנוּ נָא הַיּוֹם הַזֶּה!' 16 וַיָּסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִקִּרְבָּם, וַיַּעַבְדוּ אֶת יהוה."
אמונה אמיתית תתבטא במעשים (יעקב ב 26). כך גם חזרה בתשובה אמיתית. כשהעם זעק לאלוהים להצלה בפסוק 10, כל האלילים עמדו עדיין במקומם. רק עכשיו יש באמת שינוי.
"וַיָּסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר." — זהו מפנה טוב. — אבל גם הוא לא נמשך הרבה זמן, כפי שנלמד בהמשך הספר.
לכן, מה שבולט כאן הוא לבו האוהב של אלוהים. בפעם המי־יודע־כמה…
יהוה עושה חסד
16ב "וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל." — הבורא מרגיש את הכאב של עמו. "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר" (ישעיהו סג 9).
■ וכך קורה גם בקהילה. הנה בפעם המי־יודע־כמה מופיע אתו אדם שזוכר להגיד "ישוע" רק כשחסר לו משהו. התגובה הטבעית הראשונית שלנו היא: "רגע, איפה החברים שלך? אולי תבקש מהם!" — וכעבור דקה יש ייסורי־מצפון: "לאחר שאלוהים עשה (וממשיך לעשות) כל־כך הרבה חסד אתך — לא הייתה צריך לעשות חסד גם אם האדם הזה?"
מבלי לדעת שאלוהים התחיל לפעול לטובתם, בני־ישראל מנסים כעת להתארגן לקראת עוד אחת מן הפלישות הבלתי־פוסקות. כולם מבינים את העיקרון שאומר: "ההגנה הטובה ביותר היא התקפה." אבל מישהו צריך להוביל! לוחמים יש, מפקדים זוטרים יש — אבל…
חסר רמטכ"ל
18-17 "וַיִּצָּעֲקוּ בְּנֵי־עַמּוֹן, וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְעָד. — וַיֵּאָסְפוּ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, וַיַּחֲנוּ בַּמִּצְפָּה. 18 וַיֹּאמְרוּ הָעָם, שָׂרֵי גִלְעָד, אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: 'מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָחֵל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן? יִהְיֶה לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד."
וכך, אחרי אותם "שופטים בשחור־לבן", אנחנו לומדים להכיר דווקא שופט צבעוני ממש:
יפתח
"נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים" הופך לראש
שופטים פרק יא
אבא מפורסם — אמא זונה
1 "וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל; וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה; וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת יִפְתָּח."
כך המחבר עושה לנו היכרות עם המושיע התורן. שימו לב איזה פרט הוא ממקם בראש המשפט: "יִפְתָּח…הָיָה גִּבּוֹר חַיִל." — זה העיקר.
"וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת יִפְתָּח." — "גִּלְעָד" 'המקורי' היה נכדו של "מְנַשֶּׁה" (במדבר כו 29), אב השבט שחציו התיישב בגדה המזרחית של הירדן, וממנו קִבלה "אֶרֶץ גִּלְעָד" את שמה (י 18-17).
"גִּלְעָד" הנוכחי נקרא על שמו של אביו הקדמון, והוא מספיק מפורסם שמחבר ספר שופטים לא רואה צורך לפָרֶט רקע משפחתי.
2א "וַתֵּלֶד אֵשֶׁת גִּלְעָד לוֹ בָּנִים." — מתברר שהגִלעד הזה נשוי! — גם איש חשוב; בוודאי בעל אמצעים; גם מבלה עם זונות. — לא השתנה הרבה מאז ועד היום:
האב חטא — הילד סובל
2ב "וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת יִפְתָּח, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: 'לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ, כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה'."
מצאו להם תירוץ איך להגדיל את החלק שלהם בירושה: "לך! אתה ילד לא חוקי."
■ גם לישוע אמרו "שּׁוֹמְרוֹנִי אַתָּה". אתה לא שייך. "אֵיפֹה אָבִיךָ?" אתה ממזר (יוחנן ח 19, 48).
וגם ליהודי משיחי בימינו אומרים: "אתה בן דת אחרת."
3א "וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו."
"וַיִּבְרַח." — שימו לב למילה הזו. יפתח לא החליט לעזוב מפני שהיו לו חיים לא נעימים. אותו גירוש כנראה היה אלים. "גִּבּוֹר חַיִל" לא סתם בורח. חייו היו בסכנה.
עכשיו מתברר לנו שיש לו…
כושר מנהיגות טבעי
3ב "וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים; וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ."
"אֲנָשִׁים רֵיקִים" נשמע לנו שלילי. אנחנו מייד זוכרים את אותם "רֵיקִים וּפֹחֲזִים" שאבימלך שכר עם כסף ממקדש האלילים (ט 4). אך המונח (ללא ה"פֹחֲזִים") יכול גם לתאר חסרי רכוש וחסרי זכויות; ממורמרים אבל לא בהכרח רשעים גמורים.
? אתם זוכרים את 400 האנשים שנדדו עם דויד ממקום למקום? — הם מתוארים כ-"כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר־נֶפֶשׁ" (שמו"א כב 2); אך לא דויד ולא אנשיו הפכו לפושעים או לשודדי דרכים.
עצם העובדה שבמרוצת הימים "יִּתְלַקְּטוּ" ליפתח יותר ויותר אנשים מורה על כריזמה, על כושר מנהיגות טבעי. מישהו אחר היה יכול לשבת "בְּאֶרֶץ טוֹב" עשרים שנה מבלי שיתאסף סביבו אף אחד.
לאור הכתוב בהמשך הפרק ולאור ציוּן יפתח כאחד מגיבורי האמונה באיגרת אל העברים (יא 32), אני משוכנע יכ יפתח ואנשיו התפרנסו בדרכי יושר.
כמובן, אנחנו לא רק רואים כאן דמיון לדויד אלא גם…
צל של המשיח
משיח! גם לישוע נִמְשכוּ אנשים שהחברה לא אהבה, שנחשבו לחסרי ערך: מתי המוכס, מרים המגדלית, עיוור מלידה, מצורע, אחוז שדים שחי במנהרות קבורה…
? האם אנחנו מועילים וחיוביים לחברה הסובבת אותנו? האם אנחנו רגישים לצרכי הנזקקים — או רק עסוקים בקידום עניינינו האישיים?
בימים טובים יותר מנהיגי גלעד אמנם גרשו את יפתח בכוח, אבל עכשיו באו ימים רעים. נשמעים איומי מלחמה. גדודי האויבים כבר עוברים את הגבול. — תחת לחץ הם פתאום זוכרים:
יש לנו גיבור חיל!
5-4 "וַיְהִי מִיָּמִים; וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי־עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל. 5 וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִלְחֲמוּ בְנֵי־עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב."
יפתח בוודאי הוכיח כי הוא "גִּבּוֹר חַיִל" עוד לפני שנאלץ לברוח על נפשו (פס' 1). כושר המנהיגות שלו התפרש כאיום על מעמדם של אחָיו בני האישה החוקית.
? מה — אצלינו המשיחיים זה לא קורה? — מתגלה מאמין צעיר עם המתנה ללמד, להלהיב ולהנהיג — בעל כריזמה שבאופן טבעי ובלי מאמץ מושך אחריו אחרים; כמו מגנט — אבל בִמקום…
- לפתח את מתנותיו,
- לקדם אותו בלימוד דבר אלוהים,
- לכוון אותו בדרכי ענווה,
- ובסופו של דבר להכין אותו לתפקיד הנהגה —
…מנהיגי קהילתו מעדיפים שיעזוב; שלא יאיים על מעמדם.
גם מנהיגי גלעד לא חושבים עד כֹה לוותר על השליטה. הם בסך הכל רוצים לתת ליפתח…
משׂרה זמנית כרמטכ"ך
6 "וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח: 'לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין; וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי־עַמּוֹן."
! שימו לב לניסוח ההצעה:
בפרק הקודם (י 18) עוד הבטיחו כי מי שיסכים להוביל את המלחמה "יִהְיֶה לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד." — לדאבונם מתברר כי היחיד שמתאים לתפקיד הוא יפתח, בן האישה הזונה, אחיהם הבזוי. הוא בשום אופן לא יכול להיות "רֹאשׁ".
לכן הם אומרים: "[אתה] הָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין" — "וְ[אנחנו] נִלָּחֲמָה בִּבְנֵי־עַמּוֹן". זו תהיה היוזמה שלנו, ואתה תהיה כפוף לשר הביטחון ולראש הממשלה.
תגובת יפתח הראשונית היא:
אתם זוכרים אותי רק כשצר לכם
7 "וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד: 'הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי, וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי. וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה, כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם?'"
הקשר בין אנשי גלעד לבין יפתח (יא 11-1) הוא משל של היחס שבין עם ישראל לאלוהים. אך המשל הוא לא סיפור — הוא מתרחש במציאות:
נתחיל בנמשל פרק י 16-11:
- בני ישראל מפנים גב לאלוהים — למושיע שהוכיח את עצמו כ"גִּבּוֹר חַיִל" אין־ספור פעמים.
אלוהים נאלץ להזכיר להם: "אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים." — 'אתם לא רציתם אותי. ועכשיו, כשקשה לכם, אתם פתאום באים אליי? למה שלא תפנו לאלילים שבחרם לעצמכם?'
אך אלוהים הוא רב־חסד. לבסוף הוא אכן מושיע.
ועכשיו המשל פרק יא 2-1, 7:
- "זִקְנֵי גִלְעָד" — אחיו בדם של יפתח — מכירים אותו כ"גִּבּוֹר חַיִל", אך דחו וגרשו אותו באיומים מתוך קנאה ואהבת־בצע.
יפתח נאלץ להזכיר להם: "אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי. וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה, כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם?"
והנה הדמיון למשיח
משיח! כבר 2000 שנה דוחה עם ישראל את ישוע, ובני־העם קוראים לו בשמות גנאי — אבל כשיגיעו מים עד נפש יזעקו אליו להצלה (זכריה יב 14-10; מתי כב 39).
יפתח מבין טוב מאוד שבאו רק כדי "להשתמש בו". ובכל זאת, תיכף נראה שהוא מוכן לסכן את עצמו על־מנת להושיע את בני־עמו. אמנם ישנו תנאי: הוא חייב להיות…
הרבה יותר מקצין
8 "וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח: 'לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ. וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ, וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי־עַמּוֹן; וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ, לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד'."
שימו לב שזה כבר לא "[אנחנו] נִלָּחֲמָה בִּבְנֵי־עַמּוֹן" אלא "[אתה] נִלְחַמְתָּ" (לשון יחיד). עכשיו זקני גלעד מסכימים ששמו של יפתח ייקרֶא על המערכה (עולם התנ"ך).
זאת העלאה משמעותית בדרגה: לא עוד רמטכ"ל שכפוף לשׂר הביטחון אלא "רֹאשׁ". ליפתח יהיו סמכויות של שליט.
נעצור כאן רגע כדי לזכור: אנחנו לומדים תנ"ך — והתנ"ך הוא בראש ובראשונה סיפורו של המשיח.
משיח! מי שמחפשׂ את צִלו של המשיח בדיווח על יפתח הגיע כרגע לָשׂיא:
האח המאוס נעשה "לְרֹאשׁ"
"זִקְנֵי גִלְעָד" מבטיחים: "הָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ."
? ומה נאמר בנבואה על המשיח? (תהל' קיח 22; מתי כא 42) —
"אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה".
ספר שופטים וספר תהילים משתמשים אפילו באותה מילה, והמחבר — בהדרכת רוח הקודש — חוזר על "רֹאשׁ" שלוש פעמים ברצף (פס' 8, 9, 11).
(דוגמה נוספת של אח מאוּס שנעשה "לראש" בידי אלוהים הוא סיפורו של יוסף.)
ראו עכשיו עוד נקודה שבה יפתח משמש אותנו לדוגמה: הוא רוצה…
אישור משמיים
9 "וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל זִקְנֵי גִלְעָד: אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי־עַמּוֹן, וְנָתַן יהוה אוֹתָם לְפָנָי — אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ."
? מתי "אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ"? — רק אם יהוה יוכיח כי הוא אכן אתי; שאני אכן כלי בידו.
! זה אותו תהליך שעברה האבן המאוסה בתהילים קיח לפני ש"הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה": "מֵאֵת יהוה הָיְתָה זֹּאת; הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ" (פס' 23).
11-10א "וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח: 'יהוה יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה.' — 11 וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד." — המנהיגים מבטיחים לקיים. הם אפילו נשבעים באלוהים.
רק עכשיו יפתח, משפחתו וחבריו ה"רֵיקִים" אורזים את חפציהים ועוזבים את "אֶרֶץ טוֹב".
11ב זקני גלעד והמנהיג המיועד מגיעים למחנה "בַּמִּצְפָּה" — "וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין." מבחינתם הוא כעת מוסמך להוביל ולייצג אותם בפני העמים השכנים.
אך ליפתח חשוב שאלוהים יהיה עד להסמכה הזאת:
11ג "וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו לִפְנֵי יהוה בַּמִּצְפָּה."*
"אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ", וזאת תהיה אכן "מֵאֵת יהוה".
זכרו תמיד את הדוגמה של יפתח: אפילו הצעה מבטיחה ביותר לא בהכרח באה מאלוהים. לפני שנקפוץ על מציאה יש לעצור ולהתפלל: "אבא שבשמים, האם זה רצונך? בבקשה, שמור אותי מטעות."
לפנינו עוד מופת שמומלץ להעתיק: יפתח לא ממהר לעימות צבאי. הוא יודע שבו תמיד שני הצדדים מפסידים. מלחמה תותיר מאחור אלמנות ויתומים — לא רק בישראל, גם אצל בני־עמון.
חוץ מזה, אדוני המלך, אנחנו משפחה. ישראל הוא צאצא לאברהם — "בֶּן־עַמִּי", אביהם של "בְנֵי־עַמּוֹן", הוא בנו של לוט (ברא' יט 38-36).
"בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ." — אמנם דויד עוד לא כתב את מזמוריו, אבל יפתח כבר מבין את העיקרון (תהל' לד 15ב).
לכן הוא פותח ב…
משא ומתן מדיני (המשלחת הראשונה)
13-12 "וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן לֵאמֹר: 'מַה לִּי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי?'
13 וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח: 'כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם, מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן. — וְעַתָּה, הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם!'"
? שׂמתם לב ששניהם אומרים: "אַרְצִי"? — שניהם טוענים: "הארץ הזאת שייכת לי!"
? מי מהם צודק? — של מי הארץ? — אלוהים אומר: "לִי הָאָרֶץ!"
"לִי הָאָרֶץ; כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה 23).
לבני־ישראל ניתנה הזכות לגור ולשבת בארץ כל עוד הם מצייתים לאלוהים, אבל הבעלות עליה תמיד תשאר בידי יהוה — גם היום.
13ב "לָקַח יִשְׂרָאֵל … בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם." — נראה שלמלך הזה יש זיכרון היסטורי ארוך (זה כאילו אנחנו היום מצביעים על מאורע שהתרחש בשנת 1720). הוא אפילו זוכר מאיפה באו בני ישראל.
והדרישה: "שטחים תמורת שלום" (13ב) — אין חדש תחת השמש.
חשוב להבין כאן מאיזו נקודת מוצא יפתח מנהל משא ומתן. הוא ועמו למעשה כבר מנוצחים:
- דרישת מלך עמון נשמעת "כַּאֲשֶׁר נִלְחֲמוּ בְנֵי־עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל" — ז"א המלחמה כרגע בעיצומה (י 17; יא 5-4);
- מדובר במלחמת התשה שנמשכת כבר "שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (י 8);
- תארו לעצמכם כמה פלישות ביזה, אונס והשחתה התרחשו בתקופה כה ארוכה — וכמה פעמים עברו צבאות "בְנֵי־עַמּוֹן" את ארץ גלעד בדרך למעברי "הַיַּרְדֵּן, [כדי] לְהִלָּחֵם גַּם בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִין וּבְבֵית־אֶפְרָיִם" (י 9).
"מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן" מצפה לראות דגל לבן. הוא הרי לא מבין כי אותם "שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה" של תבוסה אחרי תבוסה היו עונש מאלוהים על עמו — והוא מבין עוד פחות כי עכשיו…
יהוה מקים מושיע
יפתח יודע כי "שטחים תמורת שלום" זו לא אופציה. לכן הוא מתיישב ועושה שיעורי בית בהיסטוריה. זיכרון היסטורי, זה טוב — אבל חשוב שיהיה מבוסס על עוּבדות.
כשהוא מסיים לכתוב את סקירתו, הוא משגר אותה על־ידי…
המשלחת השנייה
15-14 "וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח, וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן. 15 וַיֹּאמֶר לוֹ: 'כֹּה אָמַר יִפְתָּח: לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי־עַמּוֹן."
"דומָני שאתה רואה את עצמך גם כנציג אחיך 'מוֹאָב'. אז תשובתי היא עבור שניכם: לא לקחנו לכם שום דבר!
זו השורה התחתונה — אבל הרשה לי לפרֶט את קָו־הטיעון שלי:"
א. הטיעון ההיסטורי
16 "כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם, וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד יַם־סוּף, וַיָּבֹא קָדֵשָׁה. 17 וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר: 'אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ.' וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם. וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח, וְלֹא אָבָה. וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ. 18 וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר, וַיָּסָב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב, וַיָּבֹא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב, וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן. וְלֹא בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב, כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב.
19 וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן, וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל: 'נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצְךָ עַד מְקוֹמִי.' 20 וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ. וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת כָּל עַמּוֹ, וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה, וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל. 21 וַיִּתֵּן יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וַיַּכּוּם. וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא. 22 וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי, מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק, וּמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַיַּרְדֵּן'."
יפתח מבין טוב מאוד על איזה שטח מדובר: על הריבוע "מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן" (פס' 13), והוא מוסיף לו גבול מזרחי באמרו: "וּמִן הַמִּדְבָּר".
? איזה עָם ישב שם כשבני־ישראל עלו ממצרים? — "הָאֱמֹרִי" (שימו לב שאלה לא כל האמורים. יש גם "הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה", בגדה המערבית [יהושוע ה 1]). כדי לשׂים דגש, השם "הָאֱמֹרִי" מופיע שלוש פעמים ברצף (פס' 19, 21, 22).
? ואיך "סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי" ועָמו איבדו את ארצם לבני־ישראל? — הם הפסידו במלחמה שהם בעצמם יזמו (במד' כא 25-21).
יפתח ממשיך עם…
ב. הטיעון התיאולוגי
24-23 "וְעַתָּה, יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ? 24 הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ, אוֹתוֹ תִירָשׁ! וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יהוה אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ, אוֹתוֹ נִירָשׁ'."
? מי מכם זוכר מדוע "אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת [העם] הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל"? — מפני שבנקודה הזו בהיסטוריה הסתיימה תקופת החסד שאלוהים העניק לעם הזה. עד אז "עֲוֹן הָאֱמֹרִי [עוד] לֹא [היה] שָׁלֵם" (ברא' טו 16). אך כשהגיע זמן המשפט, אלוהים השתמש בעם ישראל ככלי להוציא את פסק־הדין לפועל.
■ לכולנו הבורא נותן תקופת חסד כזו — תקופה שבה יש לנו את האפשרות לחזור בתשובה, להאמין בישוע כמושיע שמכפר על חטאינו ולהיוושע. אף אחד לא יכול לדעת כמה זמן תקופת החסד האישית הזו תימשך. לכן, אם אתה עוד לא שייך לישוע, עדיף לרוץ אליו היום.
חזרה לקריאת התגר של יפתח: "אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ, אוֹתוֹ תִירָשׁ!"
"כְּמוֹשׁ" הוא אליל הבית של "הַמּוֹאָבִים" (בזמן ש"מִלְכֹּם [הוא] שִׁקֻּץ [ה]עַמֹּנִים" [מל"א יא 5]). מכאן ש"מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן" מדבר כנראה גם בשם מואב.
טיעונו של יפתח הוא פשוט והגיוני: כיבוש הארץ התאפשר לנו רק בגלל עזרתו של אלוהי ישראל. אולי תבקש עזרה כזו מ"כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ." — בינתיים, מה שאלוהי ישראל נתן לנו, הוא שלנו.
יפתח ממשיך לדבר אל "מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן" כאל נציגם של המואבים. הוא עובר אל…
ג. הטיעון המבוסס על תקדים
25 "וְעַתָּה, הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן־צִפּוֹר, מֶלֶךְ מוֹאָב? הֲרוֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל? אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם?"
? מי זוכר את הסיפור של "בָּלָק בֶּן־צִפּוֹר, מֶלֶךְ מוֹאָב?" — הוא מלך שעקב אחר התקדמות בני־ישראל לעֶבֶר ארץ כנען, כל הדרך מיציאת מצרים (במד' כב 5); ומה שהוא שמע וראה גרם לו להבין: כאן פועל כוח על־טבעי. את העם הזה ואת אלוהיו אי־אפשר לעצור בנשק קונבנציונלי. אם אנחנו רוצים לעצור אותם, גם לנו דרוש כוח רוחני — על־טבעי.
והנה צץ לו רעיון: אפשר להזמין, תמורת תשלום נאה, קללה אצל המכשף המפורסם ביותר במזרח התיכון — "בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר" (במד' כב-כד).
? אך מה המכשף נאלץ להשיב? — "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל? וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יהוה?" (במד' כג 8) — "אינני יכול לקלל את מה שאלוהים ברֶך!"
בסופו של יום "בָּלָק בֶּן־צִפּוֹר" החליט שלא להילחם בישראל, כי היה לו ברור: אין לי סיכוי נגד יהוה.
יפתח עוד לא סיים. יש לו גם את…
ד. הטיעון שמזכיר את השתיקה
26 "בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל־יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה — וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא?"
זה כמו להגיד היום: "אבותינו התיישבו כאן בשנת 1720! יותר מעשרה דורות של ישראלים נולדו, חיו ונקברו בארץ הזאת. אם היא כל־כך חשובה לכם — איפה הייתם כל 300 השנים האלה? איך זה שאתם מתעוררים רק עכשיו?"
? האם שאלתם את עצמכם איך יפתח ידע את כל הדברים האלה?
- הוא התחיל את חייו על רגל שמאל — כ"בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה" (יא 1);
- כשהתבגר, אחיו גרשו אותו מהבית תחת איומים (יא 3-2);
- במשך שנים הוא נאלץ לחיות בָגלוּת — בין הגויים "בְּאֶרֶץ טוֹב" (יא 3);
- לאף אחד לא היו ספרים בתקופה ההיא;
…ובכל זאת יפתח יודע תורה! — אולי בצעירותו עלה למשכן עם אביו בשלושת הרגלים ושמע קריאה מן התורה? — אולי בין אותם "אֲנָשִׁים רֵיקִים" שהתאספו סביבו בארץ טוב היה כוהן שידע תורה? — אנחנו לא יודעים. אבל הבקיאות הזו בדבר אלוהים בהחלט מוסיפה לתמונה של אדם מאמין ירא יהוה.
כאן יפתח מסיים את טיעונו. המצב המשפטי ברור: ישראל לא כבשה שטחים לא ממואב ולא מבני־עמון. הוא ממשיך באזהרה:
"ישפוט יהוה בינינו!"
27 "וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ, וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי. יִשְׁפֹּט יהוה הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי־עַמּוֹן."
אדוני "מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן", שים לב שזה לא אני שקובע מי כאן צודק ומי לא. "יהוה…יִשְׁפֹּט." — אלוהי ישראל שופט ביני לבינך!
"יהוה…יִשְׁפֹּט." — ושימו לב כי יהוה ישפוט לא רק בינינו לבין מי שיושב היום מעבר לקו הירוק וטוען: "לִי הָאָרֶץ!" אלא גם בינינו לבין בני עמים אחרים שיושבים בתוכינו ויש להם זכות לגיטימית להיות כאן.
תמיד יהיה "גֵּר וְתוֹשָׁב" בארץ המובטחת — אפילו במלכות המשיח. אלוהים לא הבטיח לעם ישראל ארץ נקייה מגויים, אלא הוא קבע בדברו איך להתייחס אליהם. האזרח הלא־יהודי שממלא את חובותיו למדינה בנאמנות זכאי למלוא הזכויות. "יהוה…יִשְׁפֹּט" בינינו גם בתחום הכּאוּב הזה.
אם נעשֶה צדק עם אותו "גֵּר וְתוֹשָׁב" נאמן, אזי אלוהים ידאג לארץ. אלוהים ידאג ליחס הדמוגרפי שכֹה מדאיג אנשים מסויימים. אלוהים יודע גם לטפל בכל אלה שיושבים בתוכינו והם אינם נאמנים למדינה ואף נלחמים נגדה — אבל זה יקרה רק כשעם ישראל ייכנע לישוע המשיח ויציית לו. "יהוה… יִשְׁפֹּט."
זהו סוף המשׂא ומתן.
? האם שמתם לב כמה פסוקים מחבר ספר שופטים מקדיש לנסיונו של יפתח לפתור את הסכסוך בדרכי שלום? — 16 פסוקים (27-12).
לעומת זאת, תיכף נראה בכמה פסוקים הוא מתאר את המלחמה: שלושה בסך הכל (29, 33-32).
גם אלוהים מעדיף שלום. כמה פעמים הוא קורא לי ולך לתשובה — עוד פעם, ועוד פעם — במקום להנחית עלינו מייד את מכת העונש שמגיעה לנו?
הנה שיעור מיפתח: בתור מאמין ירא אלוהים, אסור שיכירו אותך כאדם עם פיוז קצר. תלמד לשלוט על הכעס. תהיה רודף־שלום!
יפתח באמת השתדל, אבל…
28 "…לֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן אֶל דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו." — וזכרו את המצב בשטח: צבא "בְּנֵי־עַמּוֹן" כבר חונה "בַּגִּלְעָד" (י 17).
אחרי שיפתח הוכיח את עצמו כרודף־שלום, הוא כעת מוכיח שהוא לא מפחד ממלחמה. מתחת לאפם של האויבים הוא יוצא ל…
מסע גיוס כוחות — בהדרכת רוח הקודש
29 "וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ יהוה; וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה, וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה־גִלְעָד, וּמִמִּצְפֵּה־גִלְעָד עָבַר בְּנֵי־עַמּוֹן."
הוא מגייס לוחמים משבטי גד וראובן שיושבים "בַּגִּלְעָד", מוסיף עוד מחצי שבט "מְנַשֶּׁה", וכך מגדיל את כוחות ישראל שכבר נמצאים ב"מִצְפֵּה־גִלְעָד" (י 17).
! ועכשיו שימו לב:
- יפתח ידוע כ"גִּבּוֹר חַיִל" — לא פחדן (יא 1);
- הוא ווִדֵּא כי אלוהים אתו (יא 11);
- הוא העיד בפני עמו ובפני האויבים כי המלחמה היא של אלוהים (יא 27);
- הוא פועל בגבורת רוח הקודש (יא 29);
…ולמרות כל אלה הוא עושה כרגע דבר מיותר — דבר שאלוהים לא דרש ממנו — דבר שאלוהים לא דורש מאף אחד.
■ זה מוכיח כי גם אם רוח הקודש נמצא בך, אתה לא הופך לרובוט. יש לך עדיין את חופש הבחירה — או לפעול לפי הדרכת רוח הקודש, או לפעול לפי דחף הבשר. יש לך עדיין אפשרות לטעות — ואפשרות לחטוא.
אתם בטח כבר יודעים לאיזה טעות אני מתכוון — ל…
נדרו של יפתח
31-30 "וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוה וַיֹּאמַר: 'אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי־עַמּוֹן בְּיָדִי, 31 וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן — וְהָיָה לַיהוה; וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה."
"אם תתן לי, אני אתן לך. — אם תעזור לי לחזור בשלום, אני אקריב לך 'עוֹלָה'." — זה מזכיר את נדר יעקב בבית־אל.
■ כאילו אלוהים זקוק לקורבנות שלנו. כאילו אנחנו יכולים לנפנף לפני אפו של בורא היקום תמריץ כלשהו שיגרום לו להגיד: "וואו — אני רוצה את זה! כדאי לי לעזור לו!"
"הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי." — אין לנו דרך לדעת על מה עו על מי יפתח חשב במילים האלה. בטוח שהוא לא נָדָר נֶדֶר "זול".
הוא לא דאג לכבודו, בטחונו ונצחונו האישיים. מה שגרם לו להתחייב כך לפני אלוהים היה גודל המשׂימה. הוא ידע כי עתיד העם הנבחר תלוי בתוצאות הקרב. הוא מבטיח לאלוהים: "לא משנה מה תדרוש ממני — אני אתן לך אפילו את היקר ביותר."
יש כאן בהחלט עוד ביטוי של יראת יהוה — אך ביטוי מיותר לחלוטין.
תיכף נחזור לנדר. אבל קודם…
שני פסוקים על מלחמה
33-32 "וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי־עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם; וַיִּתְּנֵם יהוה בְּיָדוֹ. 33 וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר, וְעַד אָבֵל כְּרָמִים, מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד. וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי־עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל."
"וַיִּתְּנֵם יהוה בְּיָדוֹ." — "בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל" חייבים להילחם, אבל הניצחון הוא של יהוה. ככה זה בכל נצחונות ישראל — עד היום.
"וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי־עַמּוֹן." — מי שרוצה לגעת בארצו של אלוהים בסופו של דבר יפסיד.
ליפתח אין הרבה זמן לשמוח על הניצחון ועל ההצלה הגדולה שאלוהים עשה לישראל. הוא מיד נאלץ להתמודד עם…
תוצאות הנדר
34 "וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ; וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת. — וְרַק הִיא יְחִידָה; אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת."
הפסוק הזה הוא עוד הוכחה ליראת האלוהים של יפתח. כל גבר אחר בתרבות ההיא היה מרבה בנשים במצב שלו. — מנהיג ש"אֵין לוֹ…בֵּן"?! — לא ייתכן דבר כזה!
אבל יפתח שונה. הוא נכנע לתורה. הוא ידע שביום נישואיו הוא ואשתו נהיו "לְבָשָׂר אֶחָד" (ברא' ב 24), ושלא לניתן להוסיף אדם שלישי (או אף יותר) מבלי להפר את האחדות שאלוהים קבע.
יפתח ידע תורה — אבל כמו כולנו הוא גם היה תוצר של תקופתו והתרבוּת הרווחת.
וזה מביא אותנו אל הוויכוח הגדול:
הקריב "לְעוֹלָה" — או לא הקריב "לְעוֹלָה"?
נקרא תחילה את הטקסט:
40-35 "וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר: 'אֲהָהּ בִּתִּי! הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ הָיִיתְ בְּעֹכְרָי! וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל יהוה, וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב.'
36 וַתֹּאמֶר אֵלָיו: 'אָבִי, פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל יהוה? — עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ, אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ יהוה נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ, מִבְּנֵי־עַמּוֹן'."
אפשר לקבוע בוודאות כי הבת היחידה הזו קיבלה חינוך טוב — חינוך ליראת יהוה. הרי כמה בחורות צעירות שאתם מכירים היו מגיבות כך באיפוק ובהכנעה? היא לא מאשימה, לא כועסת, לא מתחננת, לא פורצת בבכי היסטֶרי. שומעים שהיא מכבדת את אלוהים ואוהבת את אבא שלה.
37 "וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ: 'יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה: הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים, וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי, אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי.'
38 וַיֹּאמֶר: 'לֵכִי.' וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים; וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ, וַתֵּבְךּ ְ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים.
39 וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר. וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ.
וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל: 40 מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת־יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה."
? הקריב אותה "לְעוֹלָה" או לא הקריב? — בואו נשקול את האופציות:
בעד (כן הקריב)
- הטקסט ברור: יפתח נדר "עוֹלָה" — קורבן שנשרף על המזבח (פס' 31) — ובפסוק 39 אנחנו קוראים כי אכן "יַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר".
- לא מעט מלומדים טוענים כי "הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי" (פס' 31) לא יכול לתאר פר, אַיִל, תַּיִשׁ או חמור שבמקרה עוברים שם באותו רגע. הצירוף הזה מתאר אדם שיוצא מן הבית בכוונה תחילה לקבל את פניו של המנצח. — אם הטענה הזו נכונה, יפתח אכן לקח בחשבון אפשרות של קורבן אדם.
- רוב המפרשים מבינים "לְתַנּוֹת לְבַת־יִפְתָּח" כ-"לקונן" — לערוך אזכרה של ארבעה ימים כל שנה.
ואפילו אם "לְתַנּוֹת" משמע "לציין אותה לשבח" — האם כל "בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל" היו חוזרים על כך מדי שנה, רק כדי להזכיר כי אביה כפה עליה חיים של נזירה?
- יש אומרים שאפילו אברהם היה מוכן לבצע קורבן אדם (ברא' כב; עברים יא 19-17) — אז למה לא יפתח?
נגד (לא הקריב)
- יפתח מוכיח לאורך כל הדרך שהוא ירא אלוהים שמציית לתורה. לא ייתכן שאדם כמוהו יירד לשיפלות של קורבן אדם (ויקרא יח 21; כ 5-2; דברים יב 31; יח 10). בוודאי לא ייתכן שהוא חשב על קורבן אדם מלכתחילה כשנדר את נדרו.
- רק אדם נמהר, אדם חלש־אופי, ואדם מושחת מבחינה מוסרית היה נודר נדר שעלול להוביל לקורבן אדם — ויפתח ממש לא תואם את ההגדרות הללו. הוא אף לא נדר תחת אש או תחת לחץ.
- יפתח מופיע בהיכל הגבורה של גיבורי האמונה באיגרת אל העברים (יא 32). לא ייתכן שספר הברית החדשה היה מציג לנו אותו כדוגמה לחיקוי לוּ היה חוטא בשחיטת בתו.
- אם יפתח מנע נישואין מה"יְחִידָה" שהיתה לו, שמר אותה כבתולה והקדיש אותה לשירות אלוהים — אולי במשכן, כדוגמת הילד שמואל (שמו"א א 11, 28); וכדוגמת "חַנָּה בַּת־פְּנוּאֵל" ששרתה בבית המקדש (לוקס ב 37-36) — אז היה בכך סוג של הקרבה.
- אם בת יפתח ידעה שכעבור חודשיים עליה למות כקורבן — היינו מבינים שהיא וחברותיה מתאבלות לקראת מותה — ולא "עַל בְּתוּלֶיהָ". כל הדגש על כך שהייתה ונשארה בתולה הגיוני רק אם בת יפתח המשיכה לחיות.
- כך גם בפסוק 39: יפתח "יַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר" — "וְהִיא [המשיכה לחניות חיי בתולה אשר] לֹא יָדְעָה אִישׁ."
כל אחד מוזמן ללמוד את הסיפור לעומק ולקרוא את הפירושים הטובים השונים. — מקסימום נשאל את יפתח כשנפגוש אותו במלכות המשיח.
מה למדנו מיפתח?
כמו רבים מאתנו, הוא דוגמה של אדם שחייו החלו "על רגל שמאל". אך הרקע הקשה לא הפריע לו…
- לירוא את יהיה ולציית לתורה;
- לרדוף שלום;
- לעמוד במילתו — עד הסוף המר;
- להיות צל של המשיח:
- אחיו דחו אותו,
- אך בעת הצורך זעקו לעזרתו.
כמו יפתח, גם ישוע המשיח הוא "נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים" אך הופך ל"רֹאשׁ",
כי הרי "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים — הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה."