ישועת ה' — גם כשלא מגיע לנו
מבוא
בשיעור הקודם התחלנו לראות את התבנית המעגלית שחוזרת על עצמה בספר שופטים פעם אחרי פעם אחרי פעם:
- בני־ישראל עוזבים את אלוהים, לא מצייתים לדברו ומשתחווים לאלילי הכנענים;
- אלוהים נותן לאויבי ישראל לִגְבור ולנצֶח;
- כשמגיעים מָים עד נפש, אלוהים מקים שופט, ותחת הנהגתו בני־ישראל משתחררים זמנית מעול הפולשים והרודנים הזרים;
- עִם מות השופט בני־ישראל לא רק חוזרים לדרכי החטא ועבודָת האלילים — כל פעם הם יורדים לדרגת שִפלות עוד יותר גרועה (ב 19);
- בעקבות כך אלוהים נותן לאויבי ישראל לנצח — והכל חוזר חלילה…
המעגל העצוב הזה מבליט שני דברים:
מצד אחד העבדוּת של בני־אדם לחטא — חוסר היכולת שלהם
להשתחרר מאותה עבדוּת;
מצד שני סבלנוּתו של אלוהים — רחמיו וחסדו שניתנים למי שלא מגיע לו (כי הרי חסד לא מגיע לאף אחד).
למדנו פסוק־פסוק את סיפור השופט השני, "אֵהוּד בֶּן־גֵּרָא", ונפרדנו ממנו מיד אחרי שהשאיר מאחור את גוּפת "עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב" ביריחו ונמלט (שופטים ג 26). — כולנו הסכמנו שאין כאן מקום להגיד "כל הכבוד לצה"ל" אלא לתת את הכבוד לאלוהים.
נכון, אהוּד הראה נכונוּת להקריב את חייו תוך כדי המשׂימה, אבל מה שהוא הצליח בסופו של דבר לעשות — כולל יציאתו בחיים — זהו נס מאלוהים נֶטו!
כעת מגיע השלב של…
מלחמת שחרור (בפעם השנייה)
שופטים ג
27 אהוּד מגיע לשטח שבשליטת בני־ישראל, למקום בשם "שֵׂעִיר" — 27 "וַיְהִי בְּבוֹאוֹ, וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר בְּהַר אֶפְרָיִם; וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן הָהָר; וְהוּא לִפְנֵיהֶם." — אהוד מגייס כוחות על גב ההר, צפונית לירושלים ועָד איזור שכם, ויורד עם אנשיו לבקעת הירדן.
28 [א] "וַיֹּאמֶר [אהוּד] אֲלֵהֶם: 'רִדְפוּ אַחֲרַי, כִּי נָתַן יהוה אֶת אֹיְבֵיכֶם, אֶת מוֹאָב, בְּיֶדְכֶם!'"
? שמתם לב למאפיין של קצין ישראלי טוב? — אהוד לא שולח את אנשיו להסתער על האויב בזמן שהוא נותן פקודות מאחור. — לא! אנחנו שומעים אותו קורא: "אַחֲרַי!"
והנה האַסְטְרָטֶגְיָה של בני־ישראל: 28ב "וַיֵּרְדוּ אַחֲרָיו, וַיִּלְכְּדוּ אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְמוֹאָב; וְלֹא נָתְנוּ אִישׁ לַעֲבֹר." — בני־ישראל לא הלכו לחפשׂ את חבוּרות המואבים שעסקו בביזה ובסחיטת מיסים ברחבי הארץ, אלא חיכו להם על מעברי הירדן.
הרי כשאותם מואבים שמעו בחדשות שהמלך עגלון מת, שאין להם עוד מנהיג ומפקד עליון, ושדווקא הישראלים הבזויים והחלשים הם שחיסלו אותו — אזי הם יכלו לחשוב רק על דבר אחד: "הביתה! ומהר! אם הישראלים גברו על המלך ועל יחידות העלית ששמרו עליו — מה הם יעשו לנו?! — רק הביתה!"
וכך — בחוסר ארגון מוחלט, מפוחדים ומבוהלים — מגיעים קבוצות קטנות של מואבים למעברי הירדן:
29 "וַיַּכּוּ [בני־ישראל] אֶת מוֹאָב בָּעֵת הַהִיא, כַּעֲשֶׂרֶת־אֲלָפִים אִישׁ; כָּל שָׁמֵן וְכָל אִישׁ חָיִל. וְלֹא נִמְלַט אִישׁ." — כל מואבי שמנסה לברוח לגדה המזרחית, נתפס ונהרג — כולל כל כוחות הכיבוש שישבו ביריחו.
לא לִטְעות כאן בגלל השׂפה המודרנית שאנחנו רגילים אליה: הלוחמים האלה לא היו "שמֶנים". "שָׁמֵן" כאן משמע "חזק, בריא ובכושר." לעומת זאת, המלך עגלון שסבל מהשמנת־יתר חולנית נקרא בעברית תנ"כית "אִישׁ בָּרִיא מְאֹד" (ג 17).
ניצָחנוּ! — כעת, כשאתם יכולים להביט לאחור על מִלְחֶמֶת השִּׁחרוּר השנייה הזו בספר שופטים…
? מה אתם חושבים על המנהיג, על "אֵהוּד בֶּן־גֵּרָא"? — גיבור? רוצח? פעל על דעת עצמו? פעל בהדרכת אלוהים? — ולמה לא כתוּב כי הייתה עליו "רוּחַ יהוה", כמו על עותניאל?
! ראו איך דבר ה' מגדיר את אהוּד (פס' 15): "וַיָּקֶם יהוה לָהֶם מוֹשִׁיעַ."
ישועת ה'
זהו הפוקוס בסיפור הזה: לא הצוּרה השנוּייה במחלוקת שבה אהוּד פעל, אלא ישוּעת אלוהים:
- כשטוב ונוח לעמו, הם בסכנה להימחק על־ידי היתבוללוּת — ומהסכנה הזו אלוהים "מושיע" אותם על־ידי משפט. — ומי הכלים שדרכם בא המשפט? בדרך כלל אנשים "רגילים", חוטאים כמו כולנו;
- וכשהסבל מגיע לרמה קשָה מִנְשׂוא — או כשיש סכנת השמדה כתוצאה מהמשפט — אזי ה' שוב מושיע. — ומי הכלים שדרכם הוא מושיע? אנשים "רגילים", חוטאים כמו כולנו, לא מושלמים;
…והתוצאה היא זהה במשפט ובכל "ישוּעה" זמנית כזו: תכנית אלוהים עִם העָם הנבחר ממשיכה להִתגשם — חייבת להמשיך להִתגשם — "שֶׁהֲרֵי אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ" (רומים יא 29).
אלוהים הושיע — ועכשיו מתחילה…
ההפוגה הארוכה מכולם
30 "וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל. — וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ שְׁמוֹנִים שָׁנָה."
חִזרו לאחור לקוּם המדינה ב-48; לכו לאחור עוד 9 שנים, והגעתם ל-1939 — השנה שבה פרצה מלחמת העולם השנייה בראשון בספטמבר. — "שְׁמוֹנִים שָׁנָה". — ועכשיו תארו לכם את כל השנים הללו כתקופה רצופה של שלום — 80 שנים שבהן לא הייתה אף הלוויה אחת של נפגעי טרור, ולא נפל אף חייל בן 19 — אפילו לא בתאוּנת אימונים, כי לא היה צורך בצבא. — חלום!
אחרי אהוּד (או כנראה במקביל אליו [ראה פרק ד 1]) מופיע…
השופט ה(כמעט) אלמוני
31 "וְאַחֲרָיו הָיָה שַׁמְגַּר בֶּן־עֲנָת; וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ בְּמַלְמַד הַבָּקָר. וַיֹּשַׁע גַּם הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל."
"שַׁמְגַּר בֶּן־עֲנָת." — לא יודעים מאיזה שבט היה — אם בכלל היה מבני־ישראל — ואפילו לא נאמר עליו כי היה שופט. "עֲנָת" הוא לא שם אביו. זהו שם של אישה, או אפילו של אלילה כנענית. — איזה מין "מוֹשִׁיעַ" זה?
אלוהים ראה צורך להקטין את הלחץ שהפעילו הפלישתים על השבטים שישבו בדרום־מערב הארץ — והוא השתמש במעשה גבורה של "שַׁמְגַּר".
? האם יש לכם רעיון מדוע היה צורך בעוד "מוֹשִׁיעַ" — בנוסף ל"אֵהוּד בֶּן־גֵּרָא"? — לא כתוּב, אבל יש לי השערה: "אֵהוּד" פעל בעיקר באזור "הַר אֶפְרָיִם" (ג 27), צפונית לירושלים. אך הפלישתים סיכנו את שבט יהודה בדרום. ומשבט יהודה היה צריך לבוא המשיח! — עכשיו אתם מבינים למה היה צריך עוד מושיע — למה אלוהים הקים את "שַׁמְגַּר"?
31ב "וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים, שֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ, בְּמַלְמַד הַבָּקָר." — אם מוצאו הוא תעלומה, אז לפחות אנחנו מבינים כי "שַׁמְגַּר" הוא חקלאי. הנשק היחיד שיש ברשותו הוא "מַלְמַד הַבָּקָר". זהו מקל עץ ארוך שבקצהו האחד יש מעין קוץ שבו החורש מדרבן את השור שאִתו הוא עובד, בקצה השני של המקל מורכב כלי מתכת שדומה לאת־חפירה קטן, והוא משמש להסרת אדמה דביקה מן המחרשה.
מהמשפט "וַיֹּשַׁע גַּם הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל" ניתן להסיק שלא הייתה כאן רק הצלחה חד־פעמית, אלא ששמגר ואנשיו מיגרו את לחץ הפלישתים למשך תקופה מסויימת שאורכּה לא ידועה לנו. — גם כאן, לא אישיוּתו של שמגר ולא גבוּרתו הם העיקר, אלא ישועת אלוהים.
שימו לב שהפסוק הבא (ד 1) מדלג על פעילוּת שמגר וממשיך את הדיווח ההיסטורי אחרי מות "אֵהוּד בֶּן־גֵּרָא".
בתום תקופת החסד בת 80-השנים מתברר שגם היא הייתה מבוּזבזת — כמו 40 שנות השלום בזמן עותניאל. הרי כבר בפסוק הבא אנחנו רואים…
צלילה מחודשת לתוך החטא
שופטים ד
1 "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יהוה; וְאֵהוּד מֵת."
? שמתם לב לבניית המשפט?
• קודם עשו את "הָרַע בְּעֵינֵי יהוה",
• אחר־כך "אֵהוּד מֵת".
זאת אומרת שההִדרדרות כבר החלה בשלהי כהוּנתו.
והנה מגיע המשפט. כעת אלוהים מרשה…
20 שנים של סבל — והעם זועק להצלה (בפעם שלישית)
3-2 "וַיִּמְכְּרֵם יהוה בְּיַד יָבִין, מֶלֶךְ כְּנַעַן, אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר. וְשַׂר צְבָאוֹ סִיסְרָא, וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם.
3 וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל יהוה, כִּי תְּשַׁע־מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ;
וְהוּא לָחַץ אֶת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה."
! שימוּ לב שכאן הסדר הוא הפוּך מאשר בשני הדיווחים הראשונים.
דיווח ראשון; ג 9-8: "כּוּשַׁן־רִשְׁעָתַיִם" מעביד את בני־ישראל "שְׁמֹנֶה שָׁנִים" — הם זועקים ל-יהוה, והוא מציל אותם על־ידי השופט "עָתְנִיאֵל";
דיווח שני; ג 15-14: "עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב" מעביד את בני־ישראל "שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה שָׁנָה" — הם זועקים ל-יהוה, והוא מציל אותם על־ידי השופט "אֵהוּד";
אבל עכשיו, כשבני־ישראל זועקים ל-יהוה תחת הלחץ של "יָבִין מֶלֶךְ כְּנַעַן", אלוהים כבר לא עונה מיד. הוא מרשה שבני־ישראל ימשיכו לסבול: יבין "לָחַץ אֶת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה",
ורק אז אלוהים מקים…
שופטת וסגן־מפקד
הפעם מחבר ספר שופטים מפרט לנו הרבה מההכנות לָהצלה — כנראה בגלל המסרים החינוכיים שבהן:
4א "וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת."
• יש חושבים כי "לַפִּידוֹת" הוא שם בעלה של דבורה;
• אחרים סבורים שהכוונה: "נבוּאתה מאירה כמו לפיד";
• או לפי קאסוּטו: "אישה נלהבת שרוח הקודש בוערת בה כלפיד אש."
4ב "הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא."
כיום יש במערכת המשפט בישראל יותר שופטות משופטים (51 אחוז בשנת 2016). יש שָׂרות בממשלה; כבר בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת הייתה לנו את גולדה מאיר כראש ממשלה; בצרפת ובגרמניה ישנן היום שׂרות ביטחון — בקיצור, אנחנו רגילים שנשים מכהנות בתפקידים הללו. לא כן בתקופת התנ"ך.
אני אולי נשמע לכם שוביניסט, אבל כל פעם בהיסטוריה שנשים נאלצות לקחת אחריות שִלְטונית זהו סימן לכישלון בצד הגברים. — גברים יש. אוהבי עצמם יש. גאוותנים אנוכיים יש. טווסים מנופחים יש — בכמוּיות.
מנהיגים אמיתיים אין; ועוד פחות מנהיגים יראי אלוהים.
אין שופט — אז אלוהים מקים שופטת.
5 "וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה, בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית־אֵל, בְּהַר אֶפְרָיִם. וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט." — אין תמימוּת־דעים בין החוקרים איפֹה בדיוק עמד "תֹּמֶר דְּבוֹרָה".
אפשרות אחת: בין תל בית־אל וקבר שמואל (או בין תל בית־אל והכפר א־ראם שבצפון־ירושלים. [שומעים את השם המקראי מתחת השם הנוכחי? א־ראם = "הָרָמָה"]). הבעיה שהמקומות הללו נמצאים בנחלת בנימין ולא אפרים.
אפשרות שנייה: בקִרְבָת הכפר ביתילוּ (גם כאן, שׂימו לב לקִרבה בין צליל השמות: ביתילו = בית־אל.) הכפר הזה נמצא כ-12 ק"מ צפונית־מערבית לרמאללה, והוא אכן ממוקם "בְּהַר אֶפְרָיִם".
לא מסתדר עם השכן? — אז לכו יחד אל השופטת שיושבת תחת "תֹּמֶר דְּבוֹרָה".
■ לדאבוננוּ דברים כאלה קורים גם היום. ואם אתם כבר הולכים לקראת משפט, כדאי להזכיר לעצמכם את האזהרה מפי ישוע (מתי ה 26-25): "מַהֵר לְהִתְפַּיֵּס עִם אִישׁ רִיבְךָ בְּעוֹדְךָ בַּדֶּרֶךְ אִתּוֹ, פֶּן יִמְסֹר אוֹתְךָ לַשּׁוֹפֵט, וְהַשּׁוֹפֵט יִמְסֹר אוֹתְךָ לַשּׁוֹטֵר, וְתֻשְׁלַךְ לְבֵית הַסֹּהַר. 26 אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לְךָ, לֹא תֵּצֵא מִשָּׁם עַד אֲשֶׁר תְּשַׁלֵּם אֶת הַפְּרוּטָה הָאַחֲרוֹנָה." — אתה יודע באיזה מצב אתה נכנס למשפט — לעולם לא תוכל להיות בטוח איך תצא.
חוזרים לדבורה השופטת, ולומדים כי…
אין קיום הבטחה ללא צעד של אמונה
7-6 "וַתִּשְׁלַח, וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן־אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי, וַתֹּאמֶר אֵלָיו: 'הֲלֹא צִוָּה יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: "לֵךְ, וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר, וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת־אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן. — 7 וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁוֹן אֶת סִיסְרָא, שַׂר צְבָא יָבִין, וְאֶת רִכְבּוֹ וְאֶת הֲמוֹנוֹ; וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ".'"
- אלוהים מצָווֶה להתכונן למלחמה,
- אך הוא גם מבטיח ניצחון.
כדי להבליט זאת, כותב הספר משתמש באותה מילה הן בָּציווי והן בהבטחה:
- "וּמָשַׁכְתָּ" אתה, ברק, "וְלָקַחְתָּ" (6ב),
- "וּמָשַׁכְתִּי" אני, אלוהים, "וּנְתַתִּי" (7).
literally: you must “draw” and “take” — I will “draw” and “give”
! יש כאן לקח חשוב:
אלוהים לא מושיע "אוטומטית". ברק נדרש לעשות צעד של אמונה — צעד שנראה חסר־סיכוי מבחינה אנושית:
- "לֵךְ!" — עליו ליזום התקפה נגד צָבא מקצועי — נגד הכוח הגדול, המפותח והמיומן ביותר בכל האזור; נגד צבא שברשותו 900 מרכבות ברזל (ד 3); צבא שכבר 20 שנה רק מנצח ומנצח…
- וזאת בזמן שאלוהים מגביל אותו מראש לכוח יחסית קטן של 10,000 מילואימניקים "מִתְנַדְּבִים" (ה 9) בלי סוסים ומרכבות.
אין קיום הבטחה ללא צעד של אמונה!
בפסוק הבא ברק מגיב לפקודת אלוהים, ומפרשים רבים שומעים בתשובתו חוסר אמונה. אני נוטה לראות כאן דווקא תשובה חיוּבית — ביטוי עניו של…
תלות באלוהים
8 "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק: 'אִם תֵּלְכִי עִמִּי, וְהָלָכְתִּי — וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי, לֹא אֵלֵךְ'." — ברק לא מבקש מדבורה ללבוש שריון, לקחת חרב ולפקד על הכוחות. כְּלוחֶם מנוּסה, זהו כמובן תפקידו.
אך מאחר שאלוהים הוא זה ששולח אותו למִלחמה הזו, הוא מבין כי הוא יהיה זקוק להדרכתו הצמודה לאורך כל הדרך — ודבורה כבר הוכיחה את עצמה כ"אִשָּׁה נְבִיאָה" (ד 4), כדורבת מהימנה של אלוהים.
כעת היא מְנַבָּא…
ניצחון דרך אישה
9א "וַתֹּאמֶר [דבורה]: 'הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ; אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ — כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר יהוה אֶת סִיסְרָא'."
? מה יחשוב כל מי ששומע את הנבואה הזו מבלי לדעת את סוף הסיפור? — "ברור! ה'אִשָּׁה' זוּ 'דְּבוֹרָה'! אלוהים ישתמש בה איכשהו כדי להביס את סיסרא, וכך כל הגברים הלוחמים ילמדו ענווה."
אבל זה עדיין עתיד. קודם בא השלב של…
גיוס הכוחות
9ב-10 "וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם בָּרָק קֶדְשָׁה. 10 וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת זְבוּלֻן וְאֶת נַפְתָּלִי קֶדְשָׁה; וַיַּעַל בְּרַגְלָיו עֲשֶׂרֶת־אַלְפֵי אִישׁ; וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה."
בזמן שברק וכוחותיו הצנועים נעים לכיוון "הַר תָּבוֹר" (פס' 6), מחבר ספר שופטים מכניס לסיפור…
מאמר מוסגר לא קשור לכאורה
11 "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה, וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ."
כבר בכריתת הברית־בין־הבתרים עם אברהם, אלוהים כלל את "הַקֵּינִי[ם]" ברשימת תושבי הארץ המובטחת (ברא' טו 19).
- זאת אומרת שמצד אחד בני־ישראל היו אמורים להוריש אותם;
- אך מצד שני אנחנו רואים אותם בקשרים ידידוּתיים עם ישראל עוד מימי "חֹבָב, בֶּן־רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי, חֹתֵן מֹשֶׁה" (במד' י 29; שמו"א טו 6).
בתקופת השופטים רוב "הַקֵּינִי[ם]" יושבים ב"מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד" (שופטים א 16 — היום האזור בין צומת שוקת לכסייפה). רק "חֶבֶר הַקֵּינִי", יחד עם חמוּלתו, "נִפְרָד" משאר השבט ומחליט להקים את אוהליו בצפון הארץ, בצמוד ל"קֶדֶשׁ נַפְתָּלִי", עירו של "בָרָק בֶּן־אֲבִינֹעַם" (ד 6).
הערה: אגב, למרות שכתוב בפס' 11 "נִפְרָד מִקַּיִן", אין כל קשר לְאָחיו של הבל. הרי אף צאצא של קין הראשון לא שָׂרד את המבוּל.
? אז למה אנחנו צריכים את הפרטים הלא־קשורים האלה שקוטעים את רצף הסיפור?
! כי כך מחבר ספר שופטים מבליט את ריבונוּת אלוהים. אלוהים הזיז את "חֶבֶר הַקֵּינִי" צפונה, כי "אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי" היא חלק מתוכנית הישועה שלו עבור עם ישראל.
הלאה בסיפור: כתגובה לָמהלך של דבורה וברק אנחנו רואים…
גיוס כללי אצל הכנענים
13-12 "וַיַּגִּדוּ לְסִיסְרָא כִּי עָלָה בָּרָק בֶּן־אֲבִינֹעַם הַר תָּבוֹר. 13 וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת כָּל רִכְבּוֹ — תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל וְאֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ — מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל נַחַל קִישׁוֹן."
"תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל" (טנקים) פלוס "כָּל הָעָם" — ואפילו לא טורחים לפרט את מספר הלוחמים. — הסיכוי של 10,000 חי"רניקים לנצֶח צבא כזה שואף לאפס.
עִם מאזן כוחות לא מעודד כזה מתחילה כעת…
מלחמת שחרור (בפעם השלישית)
14א "וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל בָּרָק: 'קוּם! כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן יהוה אֶת סִיסְרָא בְּיָדֶךָ! הֲלֹא יהוה יָצָא לְפָנֶיךָ!"
עכשיו מתברר כמה נכון וכמה חשוּב היה התנאי שהעמיד ברק לפני היציאה לקרב, "אִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי — לֹא אֵלֵךְ":
- קודם־כל, דבורה מעודדת את ברק ואת לוחמיו בהכרזה: "יהוה יָצָא לְפָנֶיךָ!" — איזה חיזוק! הרי כל מי שידע קצת תורה היה יכול להצביע על תקדימים להבטחה הזו, כמו למשל בדברים א 30: "יהוה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם, הוּא יִלָּחֵם לָכֶם, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם." — אתם אמנם יוצאים לָקרב, אבל "יהוה [כבר] יָצָא [לפניכם]." — זוכרים מה קרה אז במצריים? — הניצחון מוּבטח!
- והנה עוד סיבה מדוע דבורה כדובֶרֶת אלוהים היתה חייבת להיות בחפ"ק הקדמי: הפקודה לישראל לפתוח במִתקפה היתה חייבת להינתן "על הדקה". תיכף נבין עד כמה התִזמוּן המדוּיָק היה חיוני.
ה' הבטיח — והוא מקיים
14ב–15א "וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר, וַעֲשֶׂרֶת־אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו. — 15 וַיָּהָם יהוה אֶת סִיסְרָא וְאֶת כָּל הָרֶכֶב וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה לְפִי חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק."
"וַיָּהָם יהוה אֶת סִיסְרָא." — מהשורש הזה קיבלנו את המילה "הָמוּם". "כָּל הָרֶכֶב וְ…כָּל הַמַּחֲנֶה" היו המוּמים.
? איך? — מה קרה?
א. קרה דבר דומה כמו ביציאת מצריים, ומחבר ספר שופטים משתמש בכוונה באותה מילה שמופיעה בשמות יד 25-24:
- "וַיָּהָם [יהוה] אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם.
- 25 וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו, וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת."
מים, בוץ, גלגלים שמשתחררים מהסרן…;
ב. תשובה מדוייקת מה קרה לכנענים ניתנת בשירת דבורה המפורסמת בפרק ה (פס' 21): "נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם." — לא לחינם הבטיח אלוהים מראש: "וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁוֹן אֶת סִיסְרָא."
אלוהים יצר שֶבֶר־ענן באחד האזורים שמתנקזים לתוך נחל הקישון, יתכן בהרי גלבוע. כך נוצר שיטפון אדיר שגרם לָנחל לעלות על גדותיו, ותוך זמן קצר מצא צבא סיסרא את עצמו שוקע במים ובבוץ. כל האסטרטגיה המבוססת על "רֶכֶב בַּרְזֶל" ירדה לְטִמְיוֹן, וכל יתרון המרכבות אבד.
בִּמְקום להתרכז בלוחמה, הקצינים והמפקדים היו עסוקים בהוצאת הסוסים והמרכבות שלהם מהבוץ. — עד כאן אפסוּת האדם מול איתני הטבע.
? מה עוד קרה?
ג. בו בזמן פעל גם הכוח העל־טבעי: יהוה "יָּהָם…אֶת…כָּל הַמַּחֲנֶה לְפִי חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק." — הנה לנו הסיבה שהכנענים לא השיבו מלחמה. לא בגלל גבורתם של בני־ישראל, אלה מפני שהיו חסרי אונים מול הכוח הבלתי־נראה של אלוהים.
? הבנתם עכשיו למה התזמון המדוייק היה כל כך חשוב?
- אם לוחמי ישראל היו יורדים מהָר תבור רק שעה אחת מוּקדם מדי, המרכבות והסוסים היו דורסים אותם למוות, עוד לפני שהגיע השיטפון;
- לו היו יוצאים לקרב מאוּחר מדי, הכנענים כבר היו מְחָלְצים את הכלים שלהם מהבוץ, חוזרים הביתה ודוחים את המלחמה ליום בלי גשם.
תזמון משמיים (ראה גם שמו"ב ה 24). — ושקיעת כל גלגל בבוץ מסבירה מדוע…
15ב "…יֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו." — הרמטכ"ל ההמוּם מפקיר את חייליו ועורק. — הדרך סלולה ל…
תבוסת הצבא הכנעני
16 "וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם. וַיִּפֹּל כָּל מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי חֶרֶב. לֹא נִשְׁאַר עַד אֶחָד." — בגלל מעורבות אלוהים ברק נוחל ניצחון סוחף. הזרוע הארוכה של ישראל משׂיגה אפילו את הג'ובניקים והשֶּקֶמיסטים בָּבסיס הכנעני הגדול ב"חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם".
המשך הסיפור מוקדש לתבוסת המפקֶד (פס' 24-17) — לקיוּם הנבוּאה כי "בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר יהוה אֶת סִיסְרָא." — אבל את זה נשאיר לשיעור הבא.
מה למדנו?
- אחרי כל הצלה, בני־ישראל חזרו שוב לחטא. — אחרי כל פעם שאנחנו מבקשים סליחה, במוקדם או במאוחר נִפּול ונחטוא שוב — אם לא באותו חטא, אז במשהו אחר. זהו הטבע שלנו; אפילו כמאמינים נושעים.
כָּמובן עלינו להילחם נגד החטא! — אבל כל עוד אנחנו בגוף הזה, לא ננצח סופית. לכן תמיד נִשָאֶר תלויים בישוע, בכפרתו ובדמו — כי רק "דַם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ … מְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל חֵטְא" (יוח"א א 7).
- קראנו על מעשי גבורה של ממש — הן של "אֵהוּד", הן של "שַׁמְגַּר", והן של "בָּרָק". — אבל הבנּוּ גם כי ההצלחה והניצחון ניתנו מאלוהים. — כל פעם!
אם אנחנו מצליחים במשהו, זה מפני שאלוהים נותן לנו את הכוח, הבריאות, היכולת, החוכמה ואולי "הגבורה" לכך. הכבוד הוא שלו!
ורוב הזמן אנחנו ממש לא גיבורים וממש לא מוּצלחים. ולמרות החוּלשה, והטעוּיות, והטיפשוּת, והפזיזוּת, והנפילות בחטא — אלוהים בחסדו מעניק לנו שוב ושוב הָצָלָה. הכבוד הוא שלו!
- אין קיום הבטחה ללא צעד של אמונה. — אלוהים מבטיח כי בעזרת רוח הקודש נוכל לנצח את הרע שבנוּ (גלטים ה 16; יוח"א ג 9; ה 18). אבל זה לא קורה אוטומטית. — דבורה אמרה לברק: "קוּם!" כך גם עלינוּ לקוּם, לעשות צעד של אמונה ולהתחיל להילחם.
- קראנו כי ברק לא היה מוכן לצאת למלחמה מבלי שדבורה הנביאה תהיה צמודה אליו. — דבר־אלוהים הוא שקובע את המהלכים שלנו. ככה זה אמוּר להיות. לא רק קוראים אותו שעה בשבוע פֹה בבניין הזה. דבר־אלוהים הוּא הסטנדרט שקובע גם בבית ובעבודה ובלימודים.
- עצם העוּבדה שאנחנו על המפה, שיש מדינת ישראל, שאנחנו זוכים היום לשִׂגשׂוּג כלכלי — ואפילו ה"חצי־שלום" שיש לנו כרגע בתוך הבָּלגן האטומי של המזרח התיכון — כל אלה הם חסד מאלוהים!
חִשבוּ רגע: כ-400 רקטות נורו בפחות משבוע מעזה לשטח ישראל. בכל מקום מיושב אחר בעולם ירי כזה היה גובה עשרות קורבנות.
אז אנחנו יכולים להודות לאלוהים גם על "כיפת הברזל". אנחנו יכולים להודות לו, כי הוא איפשר ל"מוח היהודי" לפתֶח את המערכת הזו.
גם תקוּפת החסד הנוכחית היא חלק מתכנית הישוּעה של אלוהים. נודֶה לו כל יום על נאמנותו להבטחותיו, על הצלתו ועל ישוּעתו.
"ישועת ה' — גם כשלא מגיע לנו".