ראשונה לקורינתים פרק ט״ו 20-34

התחייה – יסוד המעצב את החיים וההתנהגות

לקראת המשך הדיון בפרק ט״ו, ולאחר שהניח יסוד מוצק לאמיתות הבשורה, שאול השליח מעביר את הקהילה מן ההוכחות ההיסטוריות והוכחות מעדי ראיה אל המשמעות התיאולוגית והקיומית של תחיית המשיח. הוא שב ומדגיש כי הבשורה אינה רעיון פילוסופי, אלא מציאות היסטורית אלוהית שבמרכזה ניצב ניצחונו של ישוע על המוות – האירוע שממנו נובעים הישועה, ההצדקה והחיים החדשים. לכן עמידה איתנה בבשורה היא תנאי הכרחי ליציבות רוחנית ולחיי קהילה בריאים.[1]

בפסוקים 1-19 שאול הוכיח תחילה כי תחיית המשיח היא עובדה היסטורית המאושרת על-ידי הכתובים ועדויות ראייה רבות, ולאחר מכן הראה כי שלילת תחיית המתים ממוטטת בהכרח גם את תחיית המשיח עצמו. הוא מפרט כי אם אין תחייה, ההטפה ריקה, האמונה חסרת תוקף, השליחים עדי שקר, החטאים לא נסלחו, המתים אבדו, והמאמינים הם האומללים מכל בני האדם. בכך מתברר כי אין מדובר במחלוקת משנית אלא בפגיעה אנושה בלב הבשורה ובאמינותו של אלוהים.

על רקע זה נפתח החלק הבא (פסוקים 20-34), שבו שאול עובר מן השלילה אל ההכרזה החיובית: תחיית המשיח היא ראשית התחייה והערובה הוודאית לניצחון הסופי על המוות ולתחיית כל השייכים לו. מכאן נגזרות גם השלכות מעשיות עמוקות לחיי האמונה, למאבק הרוחני ולהתנהלות היומיומית. אם התחייה אמת – החיים בהווה מקבלים משמעות נצחית; ואם אין תחייה – כל מאמץ רוחני וכל הקרבה מאבדים את תכליתם. כך מוביל שאול את הקהילה להבין כי אמונת התחייה אינה רק דוקטרינה, אלא יסוד המעצב את כל תפיסת החיים וההתנהגות של המאמין.

פסוקים 20-34:

‎²⁰‏ אֲבָל כָּעֵת הַמָּשִׁיחַ קָם מִן הַמֵּתִים, בִּכּוּרֵי כָּל יְשֵׁנֵי עָפָר. ^‎²¹‏ וּמֵאַחַר שֶׁהַמָּוֶת בָּא עַל־יְדֵי אָדָם, גַּם תְּחִיַּת הַמֵּתִים הִיא עַל־יְדֵי אָדָם; ^‎²²‏ שֶׁכֵּן כְּמוֹ שֶׁבְּאָדָם הַכֹּל מֵתִים, כָּךְ גַּם בַּמָּשִׁיח הַכֹּל יָחְיוּ. ^‎²³‏ אַךְ כָּל אֶחָד כְּסִדְרוֹ: הָרִאשׁוֹן הוּא הַמָּשִׁיחַ; אַחֲרֵי כֵן, בְּבוֹאוֹ, הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ. ^‎²⁴‏ אַחֲרֵי כֵן הַקֵּץ, כַּאֲשֶׁר יִמְסֹר לֵאלֹהִים הָאָב אֶת הַמַּלְכוּת לְאַחַר שֶׁיְּבַטֵּל כָּל מִמְשָׁל וְכָל סַמְכוּת וְשִׁלְטוֹן; ^‎²⁵‏ כִּי עָלָיו לִמְלֹךְ עַד כִּי יָשִׁית אֶת כָּל אוֹיְבָיו תַּחַת רַגְלָיו. ^‎²⁶‏ הָאוֹיֵב הָאַחֲרוֹן שֶׁיְּמֻגַּר הוּא הַמָּוֶת, ^‎²⁷‏ שֶׁכֵּן הָאֱלֹהִים שָׁת הַכֹּל תַּחַת רַגְלָיו. וּבְאָמְרוֹ שֶׁהַכֹּל הוּשַׁת תַּחְתָּיו, בָּרוּר כִּי הַשָּׁת אֶת הַכֹּל תַּחְתָּיו אֵינֶנּוּ בַּכְּלָל הַזֶּה. ^‎²⁸‏ וְכַאֲשֶׁר הַכֹּל יוּשַׁת תַּחְתָּיו, אָז גַּם הַבֵּן עַצְמוֹ יִהְיֶה כָּפוּף לְמִי שֶׁשָּׁת תַּחְתָּיו אֶת הַכֹּל, לְמַעַן יִהְיֶה הָאֱלֹהִים הַכֹּל בַּכֹּל.

‎²⁹‏ אִם לֹא כֵן, מַה יַּעֲשׂוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּטְבָּלִים בְּעַד הַמֵּתִים? אִם אָמְנָם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה, לָמָּה הֵם נִטְבָּלִים בַּעֲדָם? ^‎³⁰‏ וְלָמָּה אֲנַחְנוּ נְתוּנִים בְּסַכָּנָה שָׁעָה שָׁעָה? ^‎³¹‏ אַחַי, אֲנִי נִשְׁבָּע בַּגַּאֲוָה שֶׁיֵּשׁ לִי בָּכֶם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ, כִּי יוֹם יוֹם אֲנִי מֵת. ^‎³²‏ אִם כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם נֶאֱבַקְתִּי בְּאֶפֶסוֹס עִם חַיּוֹת רָעוֹת, מָה הַתּוֹעֶלֶת שֶׁתִּצְמַח לִי מִזֶּה? אִם אֵין תְּקוּמַת מֵתִים, הָבָה נֹאכַל וְנִשְׁתֶּה, כִּי מָחָר נָמוּת! ^‎³³‏ אַל תִּטְעוּ: חֶבְרַת אֲנָשִׁים רָעִים תַּשְׁחִית מִדּוֹת טוֹבוֹת. ^‎³⁴‏ הִתְפַּכְּחוּ לַצֶּדֶק וְאַל תֶּחֶטְאוּ, כִּי יֵשׁ כַּמָּה שֶׁאֵין בָּהֶם דַּעַת אֱלֹהִים; לְבָשְׁתְּכֶם אֲנִי אוֹמֵר זֹאת.

חלוקת פרק ט"ו:

א. עדויות לאמיתות הבשורה (פסוקים 1-11).

הוכחות מן הכתובים (פסוקים 1-4)
עדויות לתקומה של ישוע מפי עדי ראייה (פסוקים 5-11).

ב. הסכנה בלימוד המתכחש לתקומתו של ישוע מן המתים (פסוקים 12-19)

מהיכן נובעת שלילת התחיה של ישוע בקרב אנשים בקהילה? (פ. 12)
אם אין תחייה, הבשורה וכתבי הקודש מתרוקנים מאמינותם (פס' 13-18)
3. התחייה מעניקה בטחון בתקווה לחיי נצח עם אלוהים (פסוק 19)

ג. המשיח כביכורי התחייה וסדר התחייה (פס׳ 20-28)

ההיגיון בתחייתו של ישוע כביכורי התחייה (פ. 20-22)
סדר האירועים הקשורים לתחייה עד לניצחון המוחלט על המוות (פ. 23-28).

סדר התחייה:

המשיח (פ. 23)
השייכים למשיח בבואו (פ. 23)
מיגור המוות והכנעת הבריאה תחת סמכות האב – החזרה לעדן! (פ. 24-28)

ד. אבסורד החיים ללא תחייה – טיעון מעשי וחברתי (פס׳ 29-32)

הטבילה בעד המתים – טיעונים מן הפרקטיקה – תיאור המעשה לא אישורו (פס׳ 29).
ללא תחייה אין היגיון בהקרבה למען ישוע (פס׳ 30-32)

ה. השלכות מוסריות של כפירה בתחייה (פס׳ 33-34)

התחייה כיסוד לשמירה על קדושה אישית וקהילתית (פס. 33)
"התפכחו לצדק" – קריאה לשיבה לשיקול דעת רוחני (פס. 34)

ג. המשיח כביכורי התחייה וסדר התחייה (פס׳ 20-28)

ההיגיון בתחייתו של ישוע כביכורי התחייה (פ. 20-22)

לאחר ששאול הניח יסוד מוצק לאמיתות הבשורה ולתחייתו של המשיח ישוע מן המתים, הוא מסביר כעת את ההיגיון שבהגדרת תחייתו של ישוע כ"פרי ביכורים" לתחייתם העתידית של כל המאמינים בו.

"פרי ביכורים" משמע שהוא הראשון מקבוצה.

בספר ויקרא כ"ג 10, בחג הנפת העומר, ביום ראשון, בני ישראל הביאו אל הכהן את ראשית קציר השעורה. חג זה היה מעין חג תקווה שבעוד שבעה שבועות, השדות יהיו מלאי יבול של חיטה.

מכאן, תקומתו של ישוע המתוארת "פרי ביכורים" מהווה פעולה ראשונה המבטיחה המשך, את תקומתם של רבים – כל המאמינים בו.

מדוע אנו יכולים להיות בטוחים שנקום מן המתים כפי שישוע קם?

בפסוקים 21-22 שאול מתאר בקיצור את מה שפירט בהרחבה באיגרת אל הרומים ה' 12-19, ובפרק ו' 8-11:

^‎¹²‏ לְפִיכָךְ, כְּשֵׁם שֶׁעַל־יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת, כָּךְ עָבַר הַמָּוֶת לְכָל בְּנֵי אָדָם מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ. ^‎¹³‏ הֲרֵי עוֹד לִפְנֵי הַתּוֹרָה הָיָה הַחֵטְא בָּעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁאֵין הוּא נֶחְשָׁב בְּאֵין תּוֹרָה. ^‎¹⁴‏ בְּכָל זֹאת שָׁלַט הַמָּוֶת מֵאָדָם וְעַד מֹשֶׁה גַּם עַל אֵלֶּה שֶׁלֹּא חָטְאוּ בַּעֲבֵרָה דּוֹמָה לָעֲבֵרָה שֶׁל אָדָם, אֲשֶׁר הוּא דְּמוּת מַקְבִּילָה לָאֶחָד שֶׁהָיָה עָתִיד לָבוֹא.

‎¹⁵אוּלָם לֹא הֲרֵי הָעֲבֵרָה כַּהֲרֵי מַתְּנַת הַחֶסֶד; שֶׁכֵּן אִם בִּגְלַל הָעֲבֵרָה שֶׁל אֶחָד מֵתוּ הָרַבִּים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּחֶסֶד הָאָדָם הָאֶחָד יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, שָׁפְעוּ לָרַבִּים חֶסֶד אֱלֹהִים וּמַתְּנָתוֹ. ^‎¹⁶‏ וְאֵין הַמַּתָּנָה כְּמַעֲשֵׂה הָאֶחָד שֶׁחָטָא; כִּי הַמִּשְׁפָּט עֵקֶב עֲבֵרָה אַחַת יָצָא לְהַרְשָׁעָה, אֲבָל לְאַחַר עֲבֵרוֹת רַבּוֹת מַתְּנַת הַחֶסֶד הִיא זִכּוּי; ^‎¹⁷‏ שֶׁהֲרֵי אִם עַל־יְדֵי עֲבֵרָה שֶׁל אָדָם אֶחָד מָלַךְ הַמָּוֶת, כָּל שֶׁכֵּן הַמְקַבְּלִים אֶת שֶׁפַע הַחֶסֶד וְאֶת מַתְּנַת הַצְּדָקָה יִמְלְכוּ בַּחַיִּים בִּגְלַל הָאֶחָד יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. ^‎¹⁸‏ וּבְכֵן, כְּשֵׁם שֶׁעֲבֵרָה אַחַת הִיא הַרְשָׁעָה לְכָל בְּנֵי אָדָם, כֵּן גַּם מַעֲשֵׂה צְדָקָה אֶחָד הוּא זִכּוּי שֶׁל חַיִּים לְכָל בְּנֵי אָדָם; ^‎¹⁹‏ כִּי כְּשֵׁם שֶׁבִּגְלַל אִי־צִיּוּתוֹ שֶׁל אָדָם אֶחָד נַעֲשׂוּ הָרַבִּים לְחוֹטְאִים, כֵּן גַּם בִּגְלַל צִיּוּתוֹ שֶׁל הָאֶחָד יֵעָשׂוּ הָרַבִּים לְצַדִּיקִים. ^‎²⁰‏ הַתּוֹרָה בָּאָה וּבְכָךְ רַבּוּ הָעֲבֵרוֹת. אֲבָל הֵיכָן שֶׁהִתְרַבָּה הַחֵטְא, הַחֶסֶד שָׁפַע עוֹד יוֹתֵר. ^‎²¹‏ וְכָךְ כְּשֵׁם שֶׁהַחֵטְא מָשַׁל בַּמָּוֶת, כֵּן גַּם יִמְשֹׁל הַחֶסֶד בְּאֶמְצָעוּת צְדָקָה, וְהַתּוֹצָאָה – חַיֵּי עוֹלָם עַל־יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲדוֹנֵנוּ."

רומיים ו 8-11:

‏^‎⁸‏ "אֲבָל אִם מַתְנוּ עִם הַמָּשִׁיחַ, מַאֲמִינִים אָנוּ כִּי גַּם נִחְיֶה עִמּוֹ. ^‎⁹‏ אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כִּי הַמָּשִׁיחַ, לְאַחַר שֶׁקָּם מִן הַמֵּתִים, לֹא יָמוּת עוֹד; הַמָּוֶת לֹא יוֹסִיף לִשְׁלֹט בּוֹ. ^‎¹⁰‏ הֲרֵי בְּמוֹתוֹ מֵת אַחַת וּלְתָמִיד לְגַבֵּי הַחֵטְא, אַךְ בִּחְיוֹתוֹ הוּא חַי לֵאלֹהִים. ^‎¹¹‏ בְּדֶרֶךְ זֹאת גַּם אַתֶּם חִשְׁבוּ אֶת עַצְמְכֶם מֵתִים לְגַבֵּי הַחֵטְא, אַךְ חַיִּים לֵאלֹהִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ."

כאשר אנו קוראים את פרקי הפתיחה של ספר בראשית, מתברר כי כל בני האדם – צאצאי אדם וחווה – נושאים בגופם ובקיומם את תוצאת החטא: המוות, שהוטל עליהם בעקבות מרדם באלוהים (בראשית ב׳ 17). חטאו של אדם לא השפיע רק עליו אישית, אלא על כל צאצאיו ועל כל הבריאה שניתנה תחת סמכותו (בראשית א׳ 28; ג׳ 17-19; ישעיה נ"ג 6; קהלת ז 20; אל הרומים ג 23). מאחר שהאדם הועמד כראש הבריאה ונציגָה, נפילתו הביאה עמה השחתה ומוות לכל אשר תחת שלטונו – לבעלי החיים, לצומח ואף לטבע כולו.

על רקע זה מציג שאול הקבלה עמוקה בין אדם הראשון לבין המשיח:
כשם שחטאו של אדם הועבר לכלל האנושות, כך גם ההצדקה וכפרת החטאים שהשיג הצדיק ישוע המשיח בדמו נחשבות לכל המאמינים בו, הנעשים לבני משפחתו הרוחנית.

כשם שבאדם כל בני האדם מתים, כך במשיח כל השייכים לו יחיו (יוחנן י"א 25-26). תחייתו של ישוע היא הערובה לתחייתם של המאמינים.
על מנת שיוכל לשאת את חטא האדם ולהוות כפרה מושלמת, בא המשיח לעולם כאדם אמיתי אך ללא חטא – על פי ההבטחות הנבואיות (בראשית ג׳ 15; ישעיה ז׳ 14; נ״ג; אל הגלטים ד 4-5; אל העברים ב 14).

כפי שאדם היה ראש האנושות הישנה, כך המשיח הוא ראש הבריאה החדשה – ראש כל המאמינים בו (גלטים ו׳ 15).

חשוב להדגיש כי התחייה שעליה מדבר שאול איננה דומה לתחייתו של אלעזר. אלעזר קם בגוף רגיל, שעדיין היה כפוף למגבלות החטא והמוות, ולכן לאחר זמן מה מת שוב ונקבר (יוחנן י״א 43-44). התחייה שעליה מדבר שאול היא תחייה לגוף חדש ומהולל – גוף מושלם ושמימי שאינו נתון עוד לשחיתות, שבו נחיה ונשרת את אלוהים לנצח (ראה קור"א ט״ו 35-57).

החיים החדשים בגוף זה אינם ניתנים לנו כדי שנחיה חיים אנוכיים כרצוננו, אלא כדי שנוכל למלא בשלמות, בטוהר ובקדושה את התכלית שלשמה נבראנו – לפאר את אלוהים ולחיות למענו.

ומהו התנאי להיכנס למשפחת המשיח ולזכות בברכות אלו?

שאול משיב באיגרת אל הרומים י׳ 9-13: ^‎⁹‏ וְאִם אַתָּה מוֹדֶה בְּפִיךָ שֶׁיֵּשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן וּמַאֲמִין בִּלְבָבְךָ שֶׁאֱלֹהִים הֵקִים אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים – תִּוָּשַׁע. ^‎¹⁰‏ הֲרֵי בְּלִבּוֹ מַאֲמִין אִישׁ וְיֻצְדַּק, וּבְפִיו יוֹדֶה וְיִוָּשַׁע. ^‎¹¹‏ וְהַכָּתוּב אוֹמֵר: ”כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ לֹא יֵבוֹשׁ.“ ^‎¹²‏ אֵין הֶבְדֵּל בָּזֶה בֵּין יְהוּדִי לְלֹא־יְהוּדִי, כִּי אָדוֹן אֶחָד לְכֻלָּם וְרַב חֶסֶד הוּא לְכָל הַקּוֹרְאִים אֵלָיו, ^‎¹³‏ שֶׁכֵּן ”כֹּל אֲשֶׁר־יִקְרָא בְּשֵׁם יהוה יִמָּלֵט.“

יש להאמין בלב כי אלוהים הקים את ישוע מן המתים ולהודות בפה כי ישוע הוא האדון. הישועה היא מעשה חסד אלוהי, ואינה תלויה במעשי האדם או בשלמותו (אפסיים ב׳ 8-10; יוחנן ג׳ 16; ישעיה נ״ג 4-6).

לכן השאלה המכרעת העומדת בפני כל אדם היא:
לאיזו משפחה אתה שייך – למשפחת אדם הישן או למשפחת ישוע המשיח, ראש הבריאה החדשה?

ג. המשיח כביכורי התחייה וסדר התחייה (פס׳ 20-28)

סדר האירועים הקשורים לתחייה עד לניצחון המוחלט על המוות (פ. 23-28).

^‎²³‏ אַךְ כָּל אֶחָד כְּסִדְרוֹ: הָרִאשׁוֹן הוּא הַמָּשִׁיחַ; אַחֲרֵי כֵן, בְּבוֹאוֹ, הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ. ^‎²⁴‏ אַחֲרֵי כֵן הַקֵּץ, כַּאֲשֶׁר יִמְסֹר (ישוע) לֵאלֹהִים הָאָב אֶת הַמַּלְכוּת לְאַחַר שֶׁיְּבַטֵּל כָּל מִמְשָׁל וְכָל סַמְכוּת וְשִׁלְטוֹן; ^‎²⁵‏ כִּי עָלָיו לִמְלֹךְ (ישוע) עַד כִּי יָשִׁית אֶת כָּל אוֹיְבָיו תַּחַת רַגְלָיו. ^‎²⁶‏ הָאוֹיֵב הָאַחֲרוֹן שֶׁיְּמֻגַּר הוּא הַמָּוֶת, ^‎²⁷‏ שֶׁכֵּן הָאֱלֹהִים (האב) שָׁת הַכֹּל תַּחַת רַגְלָיו. וּבְאָמְרוֹ שֶׁהַכֹּל הוּשַׁת תַּחְתָּיו, בָּרוּר כִּי הַשָּׁת אֶת הַכֹּל תַּחְתָּיו (האב) אֵינֶנּוּ בַּכְּלָל הַזֶּה. ^‎²⁸‏ וְכַאֲשֶׁר הַכֹּל יוּשַׁת תַּחְתָּיו, אָז גַּם הַבֵּן עַצְמוֹ יִהְיֶה כָּפוּף לְמִי שֶׁשָּׁת תַּחְתָּיו אֶת הַכֹּל (האב), לְמַעַן יִהְיֶה הָאֱלֹהִים הַכֹּל בַּכֹּל.

על מנת להבין את חשיבותם הרבה של פסוקים אלה, נפתח בסיכום קצר של עיקרי הדברים.

תכנית הישועה של אלוהים עבור האנושות והבריאה נועדה להשיב את הבריאה למצבה הראשוני – חיים בנוכחות אלוהים, חיי קדושה וטוהר בגוף חדש ובבריאה חדשה; חיים המגשימים בשלמות את התכלית הנפלאה שלשמה נבראה הבריאה. בקיצור – חזרה לעדן!

תכנית זו תושלם כאשר הרוע וכל תוצאותיו יוכנעו ויוסרו לחלוטין – השטן וכל הקשור בו לא יהיו עוד חלק מן המציאות. לא יהיה עוד מוות, לא כאב, לא סבל ולא צער, אלא חיים מלאי שמחת ישועה ודבקות קדושה באלוהים (התגלות כ״א-כ״ב).

יהיו אלה חיים ללא כל מחסום בינינו לבין אלוהים, שכן נראה אותו פנים אל פנים.

משום כך ניתן לקבוע כי שני הפרקים האחרונים בספר ההתגלות מהווים סגירת מעגל – חזרה אל נקודת ההתחלה המתוארת בבראשית א׳-ב׳. חזרה לעדן!
כעת נפרט את השלבים העיקריים ששאול מציין בפסוקים – מאז תחייתו של ישוע מן המתים ועד החיים בבריאה החדשה בנוכחות אלוהים.

א. תחיית המשיח – ראשית התחייה

הראשון שקם מן המתים לתחייה נצחית, כזו שהמוות לעולם לא ישלוט בו עוד, הוא המשיח ישוע. תחייתו מהווה את התגשמות הנבואות שבכתבי הקודש ונועדה לאשר לנו את אמיתות הבטחות אלוהים לתקומתנו מן המתים. תחייתו של ישוע היא ההוכחה המוחלטת לאמיתות הברית החדשה שנכרתה בדמו המכפר (מרקוס י"ב 18-27, יוחנן כ-כ"א).

אילו ישוע היה נשאר בקבר, היה ברור שלא ניצח את המוות, וממילא לא היה מושיע. אך ניצחונו על המוות מבטיח גם את ניצחונם של כל המאמינים בו. הבטחתו תתקיים: "אני התחייה והחיים. המאמין בי יחיה גם אם ימות…” (יוחנן י״א 25-26).

ב. תחיית המאמינים השייכים למשיח

השלב השני ששאול מציין – שלב מרכזי ומהותי – הוא תחייתם מן המתים של כל השייכים לישוע המשיח בעת חזרתו.

כתבי הקודש מציינים מספר אירועים של תחייה מן המתים עבור נושעים, אך החזרה שעליה מדבר שאול היא חזרתו הפיזית של ישוע אל העולם בסיום צרת יעקב, כדי להסיר מן העולם את מתנגדיו ולהקים את מלכותו הארצית בת אלף השנים (התגלות י״ט 11 – כ׳).

התקומה הראשונה של המתים השייכים לישוע היא בעת ההילקחות (תסל"א ד 13-18).

אז יקומו מן המתים כל הנושעים מאז הקמת הקהילה בחג השבועות שלאחר תקומתו של ישוע מן המתים. בהילקחות גם יעלו השמיימה כל המאמינים החיים כדי לפגוש את ישוע ולקבל גוף חדש.
ההילקחות יכולה להתרחש בכל רגע ולפיכך אנו השייכים לישוע מחויבים לחיות בקדושה וטוהר בכל עת (יוח"א ג 1-3)

התקומה השניה של השייכים למשיח (נושעים) תתרחש בעת שובו ארצה של ישוע בסיום צרת יעקב.

תקומה זו מפורטת בשני מקומות עיקריים:

א. התגלות כ 4: הנושעים שמתו במהלך צרת יעקב יקומו לתחייה וימלכו עם המשיח ישוע במלכותו הארצית בת 1000 השנים.

ב. דניאל י״ב 1-3 וכן ישעיה כ"ו 19-20: תקומה מן המתים של כל הנושעים מאז בראשית ועד הקמת הקהילה:

"וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל־בְּנֵי עַמֶּךָ, וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא; וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר. וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת־עָפָר יָקִיצוּ – אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד".

להבנתי, תקומת השייכים לישוע שמתו במהלך שבע שנות הצרה, תתרחש במקביל לתקומת הנושעים מבראשית ועד הקמת הקהילה – בעת חזרתו של ישוע ארצה בסיום שבע שנות הצרה.

ומה בנוגע למאמינים בישוע שימותו במהלך מלכות המשיח הארצית?
כתבי הקודש אינם מפרטים על כך, אך נראה שאלו שימותו כנושעים, יקומו לתחייה מיידית בגוף חדש.

קיימת תחייה נוספת מן המתים אך לא של השייכים לישוע. מדובר בתחייתם של כל אשר דחו את ישוע. תחייה שנועדה להעמידם למשפט הכיסא הלבן והגדול, שם אלוהים יחרוץ את דינם בצדק לדיראון עולם (התגלות כ 11-15).

כפי שצוין לעיל, קיים הבדל מהותי בין התחיות המתוארות בעבר – כגון תחייתו של אלעזר – לבין התחייה שעליה מדבר שאול. אלה שהוקמו מן המתים בעבר שבו לחיים בגוף אנושי רגיל, שעדיין היה כפוף למגבלות החטא והמוות, ולכן לאחר זמן מה מתו שוב. לעומת זאת, התחייה העתידית של המאמינים תהיה לתחייה בגוף שמיימי חדש ומהולל, שבו החטא והמוות לא ישלטו עוד לעולם.

ג. כניעת כל האויבים ומסירת המלכות לאב (פס. 24-28)

השלב השלישי והמסכם בתוכנית הגאולה הוא הכנעתם המוחלטת של כל אויבי אלוהים והסרת כל זכר למרד מן הבריאה. לאחר שימלוך המשיח, יובסו כל הכוחות המתנגדים לשלטון האלוהי – הן הכוחות הרוחניים והן הכוחות האנושיים. שום סמכות, שלטון או כוח לא יישארו עוד במצב של מרד.

דבר אלוהים מפרט לאור הכתוב בספר דניאל הנביא בפרקים ב' ו-ז' ובספר ההתגלות פרקים ה'-כ', איך המשיח עתיד להסיר את שלטון הגויים בעולם ולהקים את מלכותו בת אלף השנים בה הוא המלך היחיד, כל זאת כדי לקדם את תיקון העולם ולהביא את הבריאה למצב שבו היתה בבראשית א' לפני החטא.
האויב האחרון שיושמד הוא המוות עצמו (פס׳ 26). כל עוד המוות קיים, תוצאות החטא עדיין פועלות בעולם; אך עם ביטולו המוחלט של המוות תושלם סופית תכנית הישועה, והבריאה תשוחרר לחלוטין מקללת החטא. השטן אומנם הובס כאשר האדון ישוע מת על הצלב (בראשית ג 15), אך הכנעתו הפיזית של השטן תתרחש בסיום מלכותו הארצית של המשיח (התגלות כ).

שאול מתאר תהליך שבו הכול מוכנע תחת רגלי המשיח, בהתאם לנבואות הכתובים. המשיח, אלוהים הבן אשר בא לעולם כבן האדם וכראש האנושות החדשה, מממש את ייעודו המקורי של האדם לשלוט בבריאה תחת סמכות אלוהים. אולם שלטון זה אינו תכלית בפני עצמו. לאחר השלמת הניצחון, ימסור המשיח את המלכות לאלוהים האב, כדי שיתגלה הסדר האלוהי המושלם – "למען יהיה אלוהים הכול בכל" (פס׳ 28).

אין מדובר בביטול מעמדו של המשיח, אלא בהשלמת שליחותו כגואל וכמלך. המשיח, אשר הכניע את כל אויבי אלוהים והשיב את הבריאה לסדר הראוי, מביא את הבריאה כולה אל מצב של הרמוניה מלאה, בריאה ללא חטא תחת שלטון אלוהים.

בשלב זה תושלם מטרת הבריאה: חיים נצחיים ללא חטא, ללא מוות וללא מרד – עולם שבו אלוהים שוכן עם ברואיו בקשר בלתי מופרע, בקדושה, בשלום ובשמחה נצחית.

המשיח ישוע, בזכות קורבנו האישי, מחזיר את הבריאה לנקודת ההתחלה – בחזרה לעדן, כדי לממש את תכליתה המקורי – לפאר את אלוהים. אז הכל יוכנע לפני אלוהים האב!

יישום:

סדר האירועים ששאול מתאר איננו רק תכנית עתידית של אלוהים, אלא קריאה דחופה לחיים בהווה. המשיח קם, השייכים לו יקומו, ובסופו של דבר גם המוות עצמו יובס, ולכן כל החלטה, וכל סדר עדיפויות בחיינו מקבלים משמעות נצחית.
איננו חיים לקראת קבר סגור אלא לקראת תחייה מובטחת ומפגש פנים אל פנים עם אלוהים. לא רק עם אלוהים, אלא גם עם כל אהובנו הנושעים.
משום כך על המאמין לחיות כבר עכשיו כאזרח המלכות העתידה: בקדושה, בתקווה, בנאמנות ובהשקעה בדברים שאינם בני-חלוף.
מנגד, כתבי הקודש מלמדים כי קיימת גם תחייה למשפט, תקומת הרשעים לעמוד לפני הכיסא הלבן הגדול.
לכן השאלה המכריעה איננה אם תהיה תחייה, אלא לאיזו תחייה נקום.
אשרי האדם השייך למשיח, שכן עבורו המוות איננו סוף אלא שער לחיים שלמים בנוכחות אלוהים. לכן נכון שכל אדם ישאל את עצמו בכנות:
האם אני שייך למשיח ישוע?
אני יודע שאקום לתחייה בנוכחות אלוהים. האם אתה יודע לאיזו תחייה אתה תקום?

ד. אבסורד החיים לכבוד ישוע ללא תחייה – טיעון מעשי וחברתי (פס׳ 29-32)

הטבילה בעד המתים – טיעונים מן הפרקטיקה – תיאור המעשה, לא אישורו (פס׳ 29).
ללא תחייה אין היגיון בהקרבה למען ישוע (פס׳ 30-32)

‎²⁹‏ "אִם לֹא כֵן, מַה יַּעֲשׂוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּטְבָּלִים בְּעַד הַמֵּתִים? אִם אָמְנָם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה, לָמָּה הֵם נִטְבָּלִים בַּעֲדָם? ^‎³⁰‏ וְלָמָּה אֲנַחְנוּ נְתוּנִים בְּסַכָּנָה שָׁעָה שָׁעָה? ^‎³¹‏ אַחַי, אֲנִי נִשְׁבָּע בַּגַּאֲוָה שֶׁיֵּשׁ לִי בָּכֶם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ, כִּי יוֹם יוֹם אֲנִי מֵת. ^‎³²‏ אִם כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם נֶאֱבַקְתִּי בְּאֶפֶסוֹס עִם חַיּוֹת רָעוֹת, מָה הַתּוֹעֶלֶת שֶׁתִּצְמַח לִי מִזֶּה? אִם אֵין תְּקוּמַת מֵתִים, הָבָה נֹאכַל וְנִשְׁתֶּה, כִּי מָחָר נָמוּת!"

למה מתכוון שאול השליח באומרו: נטבלים בעד המתים?

להלן הדעות המרכזיות בפרשנות המקובלת:

א. טבילה במקום מאמינים שמתו – פרקטיקה מקומית (הסבר נפוץ מאוד)

לפי הבנה זו, בקורינתוס הייתה כנראה קבוצה שנהגה להיטבל במקום מאמינים שנפטרו לפני שהספיקו להיטבל.

שאול אינו מאשר את המנהג, אלא משתמש בו כטיעון נגד אלו המטילים ספק בתחייה של ישוע מן המתים (ראה פסוק 12): אם אתם עצמכם פועלים כאילו יש תחייה – כיצד אתם מכחישים אותה?

תמיכה לפרשנות זו:

שאול אומר "הנטבלים" – לא "אנחנו"
אין הוראה לבצע זאת במקום אחר בברית החדשה
אבות הכנסייה הקדומים מזכירים מנהגים כאלה בקבוצות שוליים

פרשנים רבים מחזיקים בכך כגון Gordon Fee, Leon Morris.[2]

ב. "בעד המתים" = בגלל המתים (הסבר חזק מבחינה לשונית)

המילה היוונית ὑπέρ (huper) יכולה לציין גם "בגלל" או "למען".

לפי פירוש זה: אנשים נטבלו בהשפעת עדים מאמינים שנפטרו, מתוך תקווה להתאחד עמם בתחייה.

כלומר:

אם אין תחיית מתים – מדוע אנשים מצטרפים לאמונה שמבטיחה איחוד עם המתים?

פרשנות זו מועדפת על פרשנים רבים בני זמננו משום שאינה מניחה מנהג חריג ולא הוראה או צו הנדרש מכלל המאמינים בישוע.

ג'ון מקארתור סבור כי בקורינתוס היה קיים מנהג שגוי של טבילה בשם או במקום מאמינים שמתו, ושאול משתמש בו כטיעון בלבד, מבלי להצדיקו.[3]

מקארתור מדגיש:

אין בברית החדשה שום הוראה לבצע טבילה עבור מתים
הטבילה קשורה תמיד לאמונה אישית
לכן אין לראות בפסוק אישור למנהג

ייתכן שמדובר בהשפעה של אמונות פגאניות או של קבוצה שולית.

שאול משתמש בטיעון המבוסס על מעשיהם של השומעים עצמם: אם אתם נוהגים כך – אתם בעצמכם מניחים שיש תחיית מתים.

שאול אינו אומר "אנחנו נטבלים", אלא: "מה יעשו הנטבלים…"

לפי מקארתור זה רמז ברור להסתייגות.

לדעתו: שאול אינו מלמד על טבילה עבור מתים, אלא מצביע על מנהג שגוי או חריג בקורינתוס כדי להוכיח שגם מכחישי התחייה (ראה ט"ו 12) מתנהגים כאילו היא אמיתית.

או במילים קצרות: מנהג לא נכון – טיעון נכון.

לכן ההבנה הסבירה ביותר היא זו:
שאול אינו מלמד כאן על טבילה כמצווה עבור מתים, אלא משתמש בתופעה מוכרת בקורינתוס כדי להראות שהכחשת התחייה סותרת את ההיגיון של מעשיהם עצמם.
במילים אחרות: הוא מנצל "עדות מהשטח" – מן הפרקטיקה, כדי להוכיח את האבסורד שבהכחשת התחייה.

ללא תחייה אין היגיון בהקרבה למען ישוע (פס׳ 30-32)

שאול מוכיח את אמיתות התחייה והבשורה באמצעות עדות חייו ועדות חייהם של הקדושים אשר מסרו את נפשם על קידוש השם למען ישוע המשיח.

מכיוון ששאול ראה את ישוע המשיח לאחר תחייתו מן המתים, הוא ידע בוודאות שיש תחייה, ולכן היה מוכן להקריב את חייו למען הבשורה (אל הרומים ט'; אל הגלטים ב 19-20; אל הפיליפים א 21-26).

בשל אמיתות הבשורה היה שאול מוכן לשאת סבל רב, ואף נשלח לזירה להילחם בחיות טרף באפסוס. הסבל של שאול אינו מסתכם בזירה מול חיות הטרף. הרשימה ארוכה ומפורטת: קור"א ט"ז 8, באיגרת השנייה לקורינתיים א 8-11, ובפרק י"א 23-29.

אילו לא הייתה אמת בבשורה ולא הייתה תחייה מן המתים, שאול השליח היה ממשיך לחיות חיים רגילים, ללא רדיפות וללא סכנות. אילו תחייתו של ישוע לא הייתה אמת, כל השליחים היו ממשיכים לעסוק במלאכתם הקודמת – כדייגים בכינרת או בעיסוקים אחרים – ולא היו הולכים לקצווי תבל למען הבשורה ואף מוסרים את נפשם בעבורה.

אם אכן אין אמת בבשורה ואין תחייה מן המתים – הרי שהחיים בעולם הזה הם העיקר, ויש לנצל כל רגע למען ההנאה והרווח האישי: "נֹאכְלָה וְנִשְׁתֶּה כִּי מָחָר נָמוּת" (פס׳ 32).

חייו של שאול ושאר השליחים מעידים כי בשורת ישוע היא אמת, וכי התחייה מן המתים היא תקווה ממשית התואמת את דברי כתבי הקודש (מרקוס י״ב 18-27; יוחנן כ״א; אל הרומים ה 1-11; דניאל י״ב 1-3; התגלות כ-כ״ב).

יישום:

האם החלטותיך ומעשיך מעידים על אמונתך בתחייה מן המתים?
אדם המבשר את בשורת ישוע מוכן לספוג מכות כאב וצער כי הוא יודע שהוא מקיים את מצוות האדון החי שניצח את המוות.
האם המתבוננים בחייך והשומעים את דבריך יכולים להעיד שעיניך נשואות אל הנצח עם אלוהים?
האם חייך מאופיינים בגישת "נאכל ונשתה כי מחר נמות", או בקידום מלכות אלוהים ובהשקעה בדברים הנצחיים?

ה. השלכות מוסריות של כפירה בתחייה (פס׳ 33-34)

התחייה כיסוד לשמירה על קדושה אישית וקהילתית (פס. 33)
"התפכחו לצדק" – קריאה לשיבה לשיקול דעת רוחני (פס. 34)

^‎³³‏ אַל תִּטְעוּ: חֶבְרַת אֲנָשִׁים רָעִים תַּשְׁחִית מִדּוֹת טוֹבוֹת. ^‎³⁴‏ הִתְפַּכְּחוּ לַצֶּדֶק וְאַל תֶּחֶטְאוּ, כִּי יֵשׁ כַּמָּה שֶׁאֵין בָּהֶם דַּעַת אֱלֹהִים; לְבָשְׁתְּכֶם אֲנִי אוֹמֵר זֹאת.

רבים מאיתנו מצטטים את פסוק 33 כחלק מחינוך ואזהרה לילדים שלנו לבל יתרועעו עם ילדים חסרי משמעת וחסרי רסן. למרות שהאזהרה שלנו ראויה, חשוב גם לזכור את ההקשר בו נאמרו מילים אלו.
מי שדוחה את התחייה מן המתים, הריהו דוחה את חיי העולם-הבא עם אלוהים ובעבור שם אלוהים. אדם שכזה מן הסתם יראה בחיים הללו את העיקר והכל, ולכן ישאף לנצל כל יום למען הנאתו האישית.

אני משער שרבים מאיתנו, אם לא כולנו, שמענו אנשים גם קרובים לנו אומרים: חיים רק פעם אחת, אז צריך לנצל את הרגע.

אותם אנשים משועבדים להנאות הבשר כי את ההנאות הללו ניתן לספק רק עתה וכמה שיותר בגיל הצעיר. אנשים אלו רוצים לשתף אחרים בחלומות ובפנטזיות שלהם – שחלקן אכן מושכות ומהנות, אך אינן תואמות לחיי הטוהר והקדושה הנדרשים מילדי ישוע.

לפיכך, מי שמקיף עצמו באנשים הדוחים ומשלשלים בתקומה ובחיי נצח עם ישוע, ידע לו שסופו להתדרדר לסגנון החיים של אותם אנשים.

על אותו משקל – מי שמתפלש בבוץ שלא יתפלא אם יתלכלך.

על מנת לשמור על טוהר כלת המשיח, שאול השליח מסיים את הקטע בדברי אזהרה ותוכחה: הִתְפַּכְּחוּ לַצֶּדֶק וְאַל תֶּחֶטְאוּ.

משמע – היו חכמים ושאפו לדעת את האמת אודות אלוהים והבשורה כדי שתדעו את האמת ותדחו את הרע על כל צורותיו (תסל"א ה 22).

היצמדו לאמת כדי שחייכם יהוו עדות טהורה וקדושה לישוע – לאמת הבשורה.

שאול מבהיר שישנם כמה אנשים בקהילה שמטילים ספק בתקומה מן המתים – ואותם שאול מכנה – אין בהם דעת אלוהים.

במילים פשוטות ומסכמות שאול אומר: תיאולוגיה שגויה מובילה להתנהגות מושחתת.

אומר שוב: תיאולוגיה שגויה מובילה להתנהגות מושחתת.

בהקשר של פסוקים 29-34, שאול בונה רצף טיעונים מעשיים:

פס׳ 29: אפילו מעשה/מנהג הקשור למתים מניח תחייה.
פס׳ 30-32: גם הסבל והסכנה של השליחים מניחים תחייה.
פס׳ 33-34: ואם אין תחייה – המסקנה תהיה התדרדרות מוסרית ("נאכל ונשתה כי מחר נמות").

כך הטיעון מתקדם:
אם אין תחייה, אז גם הטבילה וגם הסבל הם מעשה חסר תכלית – והמסקנה הבלתי נמנעת היא: "נאכל ונשתה כי מחר נמות".

סיכום:

א. תחייתו של ישוע המשיח איננה פרט שולי באמונה המשיחית אלא יסוד מרכזי שעליו נשענת הבשורה כולה. שאול מדגיש כי תחיית המשיח היא ראשית התחייה והערובה לניצחון הסופי על המוות, והיא מבטיחה את תחייתם העתידית של כל השייכים לו. כפי שחטאו של אדם הראשון הביא מוות על כלל האנושות, כך צדקתו של המשיח מביאה חיים וניצחון על המוות לכל המאמינים בו. תכנית הגאולה האלוהית מובילה להשבת הבריאה למטרתה המקורית – חיים בנוכחות אלוהים, בטוהר ובקדושה, בבריאה חדשה וללא חטא. לכן אמונת התחייה אינה רעיון מופשט אלא עוגן של תקווה חיה המעניקה ביטחון בעתיד נצחי עם אלוהים.

ב. אמיתות התחייה מעצבת גם את אורח חייו של המאמין בהווה. שאול מראה כי ללא תחייה אין היגיון בהקרבה, בסבל ובנאמנות למשיח, אך מאחר שהתחייה אמת – כל מאמץ רוחני מקבל ערך נצחי. חייו של שאול, נכונותו לסבול ורדיפות השליחים מוכיחים כי אמונתם לא הייתה אשליה אלא ודאות מוחלטת בניצחון המשיח על המוות. לעומת זאת, דחיית התחייה מובילה להשקפת עולם חומרנית שבה האדם מבקש למצות את הנאות העולם הזמני בלבד. משום כך קורא שאול למאמינים לחיות כבר עתה כאזרחי המלכות העתידה – בקדושה, בנאמנות ובהשקעה בדברים הנצחיים שאינם בני-חלוף.

ג. מכאן נובעת גם אזהרה מוסרית חריפה: תיאולוגיה שגויה מובילה להתנהגות מושחתת. מי שמטיל ספק בתחייה עלול לאבד את פרספקטיבת הנצח ולהיסחף אחר השפעות שליליות וסגנון חיים שאינו תואם את קדושת אלוהים. לכן קורא שאול: "התפכחו לצדק ואל תחטאו" – היצמדו לאמת, התרחקו מהשפעות משחיתות ושמרו על טוהר אישי וקהילתי.

יישום מעשי ברור עולה מדברים אלו: כל אדם נדרש לבחון האם חייו משקפים אמונה אמיתית בתחיית המתים ובמפגש עתידי עם אלוהים.
האם החלטותיך נובעות מתקווה נצחית או מחשיבה זמנית בלבד?
האם אתה חי למען הנאות חולפות, או משקיע את חייך בקידום מלכות אלוהים?
אשרי האדם השייך למשיח – עבורו המוות איננו סוף אלא מעבר לחיים שלמים בנוכחות אלוהים.

[1] ראה מרקוס י"ב 18-27: בעימות עם הצדוקים ישוע המשיח מבהיר שהצדוקים "טועים מאוד" בכך שדוחים את אמת ההבטחה בתנ"ך לתחייה מן המתים.

[2] Gordon D. Fee. The First Epistle to the Corinthians, New International Commentary on the New Testament (NICNT). Grand Rapids: Eerdmans, 1987. pp. 763-766.
Leon Morris. The First Epistle of Paul to the Corinthians. Tyndale New Testament Commentaries (TNTC)
Grand Rapids: Eerdmans, Revised Edition 1985, pp. 213-214.

מוריס גם רואה בכך מנהג חריג של קבוצה מסוימת בקורינתוס, שאינו חלק מהוראה אפוסטולית כללית. הוא מדגיש כי לשאול אין כוונה לאשר את המנהג אלא לחשוף סתירה בעמדת מכחישי התחייה.

Anthony C. Thiselton. The First Epistle to the Corinthians. New International Greek Testament Commentary (NIGTC) Grand Rapids: Eerdmans, 2000. pp. 1243-1250.

אנתוני ת'יסלטון מציג ניתוח מקיף של כל האפשרויות (למעלה מ-30 פרשנויות שונות!) ומסכם שגם הוא נוטה לראות בכך מנהג מקומי ששאול משתמש בו לצורך טיעון בלבד.

Tertullian – Against Marcion (Adversus Marcionem), Book V, Chapter 10:

אבות הכנסייה מזכירים מנהג כזה אצל קבוצות שוליים (בעיקר מרקיונים)

[3] The MacArthur New Testament Commentary: 1 Corinthians, John MacArthur, Moody Press, 1984. Pp. 423-427.