נחמיה פרק י"א
הגדלת אוכלוסיית ירושלים
חלוקת הפרק:
פסוקים 2-1: הגדלת אוכלוסיית ירושלים
פסוקים 24-3: רשימת תושבי ירושלים שקדמו לעליית זרובבל
פסוקים 30-25: רשימת ישובי יהודה
פסוקים 36-31: רשימת ישובי בנימין
בספר דברי הימים א פרק ט ישנה רשימה מקבילה לפרק הנוכחי (ראה גם נחמיה פרק ז).
ירושלים
לאחר סיום בניית החומה, החל נחמיה לפעול למען ניהולה התקין של "מדינת יהודה".
נחמיה החל באכלוס העיר ירושלים – בדרך סמלית המביעה את רגשותיו, אמונתו ודעתו כלפי מיקומה של העיר בעיני אלוהים.
במהלך השיעור אתייחס לנושאים הנשמעים מאוד פוליטיים. אינני דמות פוליטית, ואינני נמשך לנושא זה. אבל כתבי הקודש מלמדים אותי איך להתייחס נכונה לעיר ירושלים. הטיפול של אלוהים בעיר זו ויחסו אליה עוזרים לי "לקרוא" נכונה את המהלכים הפוליטיים המתרחשים לנגד עינינו בהווה.
פסוקים 1-2:
1 וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי הָעָם בִּירוּשָׁלָיִם, וּשְׁאָר הָעָם הִפִּילוּ גוֹרָלוֹת לְהָבִיא אֶחָד מִן הָעֲשָׂרָה לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלָיִם, עִיר הַקֹּדֶשׁ, וְתֵשַׁע הַיָּדוֹת (החלקים) בֶּעָרִים.
2 וַיְבָרֲכוּ הָעָם לְכֹל הָאֲנָשִׁים הַמִּתְנַדְּבִים לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלָיִם.
נחמיה יזם תהליך של הגדלת האוכלוסייה בעיר ירושלים שבתוך החומה.
מדוע שבני ישראל לא יהיו חופשיים לבחור היכן לשבת?
נחמיה קבע שעשירית מתושבי "מדינת יהודה", ובתוכם שרי העם, יתגוררו בתוך העיר. בנוסף לכך הוטלו גורלות על מנת לקבוע נציגים מתוך "שאר העם" שיעברו לגור בירושלים.
מדוע?
מכיוון שירושלים אינה עיר כמו כל עיר. היא עיר שבה שוכן אלוהים יחד עם עמו.
ירושלים היא "עיר הקודש" (פס' 1) – משמע, היא מיוחדת ונבדלת לאלוהים. הקדוש ביותר שוכן בה (פסוק 18; ישעיה מח 2, נב 1; דניאל ט 24; יואל ד 17; מתי ד 5, כז 53; התגלות יא 2); אף בערבית העיר נקראת "אל קודס" (הקדוש).
ירושלים היא המרכז הגיאוגרפי של בריאת אלוהים (יחזקאל ה 5, לח 12: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִֹה: זֹאת יְרוּשָׁלָיִם, בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ וּסְבִיבוֹתֶיהָ אֲרָצוֹת"; "… טַבּוּר הָאָרֶץ").
ירושלים היא המקום בו ישכון הגואל ישוע המשיח, וממנה הוא ישלוט על כל הנעשה בעולם בעת ממלכתו הארצית בת אלף השנים (תהילים ב; ישעיה ב, ד, יא; מיכה ד 1-7).
ירושלים כעיר תישאר לנצח, גם אם בשלב האחרון תהיה זו ירושלים השמימית. השם "ירושלים" הנו שם נצחי לעיר אלוהים (התגלות כא-כב).
לאור כל הנאמר, נחמיה מוודא שעיר משכנו של אלוהים תאוכלס במספר האנשים (לפחות באופן מינימלי) המבטיח את כבודה וביטחונה.
שים לב!
יחסו של נחמיה לירושלים נבע מתוך מיקומה וחשיבותה בעיני אלוהים, ולא מתוך גודלה ויופייה הארציים. נחמיה הביט לעבר העיר ירושלים דרך עיניים רוחניות.
נחמיה ידע כי מה שחשוב באמת זה לא מה שרואות העיניים הארציות או מה שחושבים בני האדם, אלא מחשבותיו של אלוהים ותכניתו עבור העיר ירושלים. נחמיה פעל לטובת עיר זו, גם אם החלטותיו הפוליטיות עמדו נגד דעתם של אויביו מסביב.
נחמיה מלמד אותנו עיקרון חשוב שאפילו שאול השליח ציין באיגרת אל האפסים ב 6-7:
"וְהֵקִים אוֹתָנוּ עִמּוֹ וְהוֹשִׁיבָנוּ עִמּוֹ בַּשָּׁמַיִם, בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, כְּדֵי לְהַרְאוֹת בָּעוֹלָמִים הַבָּאִים אֶת שֶׁפַע עֹשֶׁר חַסְדּוֹ בַּטּוֹבָה שֶׁגָּמַל עָלֵינוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ."
כלומר, עלינו להתייחס לכל עניין ותחום לאור תכניתו ורצונו של אלוהים. עלינו לקבוע את מהלכי חיינו מנקודת מבטו הנצחית של אלוהים ולאור תכניותיו, ולא על פי רעיונותינו ברי החלוף.
ירושלים שונה מכל עיר אחרת בעולם
אף־על־פי שמדובר רק בשני פסוקים, הרי שהנושא הטמון בהם גדול ועמוק מאוד.
בפסוק 1 נחמיה קובע ששרי העם יושבים בירושלים. בעוד ששאר העם יכול להתנדב לשבת בעיר או לעלות בגורל, הרי שמן השרים נדרש לשבת בירושלים.
מדוע?
ההיגיון אומר ששרי העם ומרכז הניהול נמצאים במקום הנחשב לחשוב ביותר במדינה.
מכיוון שמקום משכנו של אלוהים נמצא בעיר ירושלים, הרי ששרי העם צריכים לפעול ממקום סמוך למושבו של אלוהים, וזאת מפאת הכבוד. מה יאמרו שאר העמים אם ראשי עם ישראל יעדיפו לגור רחוק מן המלך שלהם למרות טענתם שהוא מלך העולם?
ראו מה קורה בכל מדינה מתוקנת בעולם: משרדי הממשלה נמצאים בעיר הבירה. בכל מדינות העולם נמצאות שגרירויות כל המדינות גם הן בערי הבירה. בשאר הערים קיימות קונסוליות בלבד. – רק בישראל של ימינו זה שונה!
מדוע השגרירויות של כל מדינות העולם נמצאות בערי הבירה של המדינות המארחות אותן, אך הן לא נוהגות כך בירושלים?
מעט היסטוריה:
ב-30 ביולי 1980 עבר בכנסת חוק יסוד, ושמו: "ירושלים בירת ישראל". בתגובה קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם ב-20 באוגוסט 1980 את החלטה 478 שקוראת לביטול החוק. בעקבות ההחלטה, העבירו 13 מדינות את שגרירויותיהן מירושלים, רובן לתל אביב, אך פרגוואי ובוליביה העבירו את שגרירויותיהן למבשרת ציון. הולנד השאירה בירושלים משרד של השגרירות לשירות תושבי העיר.
13 השגרירויות ייצגו בישראל את המדינות הבאות: בוליביה, צ'ילה, קולומביה, קוסטה־ריקה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור, אל־סלבדור, גואטמלה, האיטי, פנמה, אורוגואי, ונצואלה והולנד. נוכחות השגרירויות בירושלים לא הייתה הכרה רשמית בירושלים כבירת ישראל, אבל הייתה בה הכרה דה־פקטו שירושלים היא מרכז השלטון הישראלי.
ב-1984 החזירו קוסטה־ריקה ואל־סלבדור את שגרירויותיהן בישראל לירושלים, והיו למדינות היחידות שמקיימות שגרירות בעיר. בשנת 2006 החליטו שתי המדינות להעביר את שגרירויותיהן לתל אביב, במטרה לשפר את יחסיהן עם ארצות ערב ולקיים את החלטות האו"ם כלשונן כתמיכה בהחלטות האו"ם לאחר מלחמת לבנון השנייה.
על אף ההכרה הרשמית של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל, הכרה שנובעת מחוק שעבר בקונגרס האמריקני ב-1995, החליט הבית הלבן להשאיר את שגרירות ארצות הברית בישראל בתל אביב. לארצות הברית יש קונסוליה בירושלים, אולם היא פועלת באופן עצמאי, ואינה כפופה לשגרירות בתל אביב. ירושלים כולה אינה נמצאת בתחום סמכותה של השגרירות בתל אביב, כך שתושבי ירושלים, כמו תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה (יהודה, שומרון וחבל עזה), מתבקשים לפנות לקונסוליה בירושלים כדי להסדיר את ענייניהם מול שלטונות ארצות הברית. זאת, בין אם הם מחזיקים דרכונים ישראלים או דרכונים אחרים.
פרט נוסף: לפני כחודש (במרץ 2010) היינו עדים "לרעש" הפוליטי הגדול שהתרחש בעת ביקור סגן נשיא ארה"ב בישראל. בעת ביקורו, פורסם שוועדת הבנייה בירושלים אישרה באופן עקרוני בנייה של 1600 יחידות דיור ברמת שלמה. כל מתנגדי ישראל בעולם הקימו קול מחאה, אף־על־פי שמדובר בשטח ריבוני ישראלי ולא בחלק מאזור "הכיבוש".
(הנתונים על אודות השגרירויות הזרות לקוחים מויקיפדיה.)
הרחבתי בפירוט זה כדי ללמדנו שהמאבק על ירושלים עדיין קיים. הוא אינו מאבק פוליטי גרידא, אלא מאבק רוחני. אי קבלת ירושלים כבירת ישראל, זו התרסה נגד רצון ותכנית אלוהים, ומהווה עבורנו אינדיקטור כדי לדעת איזו מדינה או מנהיג מכבדים את רצון אלוהים עבור ישראל (זכריה יב 1-2).
כתבי הקודש מלמדים אותנו שהמאבק על ירושלים והזהות שלה הנם חלק מהמאבק של השטן נגד אלוהים. אנו יכולים להתעודד, מכיוון שבסופו של דבר השטן יובס.
לאחר שנחמיה ציין כי שרי העם יושבים בירושלים, הוא המשיך וקבע שבתוך חומות העיר ישכנו לפחות עשירית מתושבי העם. יתר התושבים יכולים להתגורר בשאר חלקי המדינה.
מה נחמיה רוצה ללמד בקבעו שלפחות עשירית מן העם ישבו בתוך חומות עיר הבירה?
נחמיה נותן אופי אנושי לירושלים, כאילו היא הלוי (ויקרא כז 32). הוא היה מודע לדברי הנביאים ישעיה, ירמיה, זכריה ויחזקאל על אודות העיר:
- ישעיה הנביא בפרק ד מתאר את ציון כמקום קדוש אשר עליו שוכנת קדושת אלוהים. הוא גם מזכיר שאלו הנמצאים בירושלים נחשבים "קודש ליהוה" – כלומר, נתונים ונפרדים לשירותו.
- ירמיה הנביא בפרק לג 14-16 אומר: מכיוון שכבוד אלוהים ימלא את העיר ירושלים, שם יהיה גם כן "יהוה צדקנו".
- זכריה הנביא בפרק יד 16-21 מתאר איך תיראה ירושלים בעת מלכות המשיח עליה. אז כל הנמצא בירושלים יהיה "קודש ליהוה".
- יחזקאל הנביא בפרקים מה, מח מוסיף מספר פרטים:
● אזור ירושלים יהיה שמור למגורי המשרתים בקודש.
● לירושלים שם חדש והוא – "יהוה שָׁמָּה".
● בעוד כל הארץ מחולקת לכל השבטים, ירושלים שמורה ללוי ולכוהנים –
משמע היא "המעשר" – ואלוהים נמצא במרכזה בבית המקדש.
לאור נתונים אלו אנו מבינים מהיכן נבעה החלטתו של נחמיה להשכין בירושלים עשירית מהעם. הוא התבסס על הנאמר והנקבע על ירושלים מפי נביאי ה', ובמיוחד על־ידי יחזקאל.
הוא הבין שהישיבה בתוך חומות העיר אינה עניין של מיקום גיאוגרפי בלבד. אכלוס מכובד של ירושלים היה ביטוי של שירות לאלוהים, ציות לדברו והכרה בנוכחותו בקרב עמו בעיר הזו.
מה אני לומד מפעולותיו של נחמיה לחיי היום?
- נחמיה עשה את כל שעשה כדי לפאר את שמו של אלוהים ולכבד את מקום משכנו.
- הוא ראה לנגד עיניו את רצון אלוהים בעבור ירושלים ועמו, ופעל בחייו כדי להגשים את תכלית אלוהים עבור העיר והתושבים.
- הוא הגשים בחייו את הפסוק הנפלא מבשורת מתי ו 33: "אַתֶּם בַּקְּשׁוּ תְּחִלָּה אֶת מַלְכוּתוֹ וְאֶת צִדְקָתוֹ, וְכָל אֵלֶּה יִוָּסְפוּ לָכֶם".
כאשר למדנו את פרק ג ראינו שנחמיה מרחיב על אודות שערי העיר ירושלים. למדנו אז שאלוהים אוהב את שערי ירושלים ואף מצווה על ילדיו לשאול לשלומה של העיר (תהילים מח 13-14, פז 2-3, קכב 6).
- נחמיה מלמד אותנו לאהוב את מה שאלוהים אוהב, בוחר ומכבד. לאור זאת, אנו – המאמינים בישוע היום – צריכים ללמוד את הלקחים הבאים:
א. מכיוון שנבואות כתבי הקודש עדיין מנבאים כי העיר ירושלים עתידה להיות מקום משכנו של האדון, בורא העולם, יחד עם עמו ישראל, אזי עלינו להבין שכל פעולה בירושלים נגד תכלית זו אינה מכבדת ואינה מפארת את אלוהים. פעולות שכאלו אכן יתרחשו, אך כחלק מפעולת השטן כדי לפגוע בתכניתו של אלוהים (ראה לדוגמא: מתי כד 15 ואילך; יחזקאל לח 8 ואילך).
ב. עלינו להמשיך להתפלל עבור שלום ירושלים (תהילים קכב 6: "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם, יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ").
ג. מכיוון שגופו של המאמין בישוע נקרא גם מקדשו של רוח אלוהים, עלינו לפעול ולוודא שגוף זה יכובד ויפואר. – למה הכוונה?
● עלינו לוודא שחיינו לא יהיו כלי לעיסוק בחטא או במה שנראה כמו חטא.
● עלינו לפעול בכל מאודנו לשרת את אלוהים בכל מצב ולפי רצונו (אפסים ה 18-19).
כמו כן, עלינו לפעול לקדם את מלכות אלוהים (מתי ו 33). – כיצד?
● בבישור (מעשי השליחים א, ב; מתי כח 18-20; ב-קורינתים ה);
● בהכשרת הקדושים לעבודת השירות (אפסים ד 12-14);
● בחיי עדות מלאי קדושה, טוהר ומעשים טובים היאים לאדוננו עד שיבוא (אפסים ב 10; טיטוס ב 14).
תהליך האכלוס
נחמיה קבע שלוש קבוצות שבאו להגדיל את אוכלוסיית ירושלים:
א. השרים חוייבו להתגורר בתוך החומות;
ב. בני העם נקראו להתנדב לעבור לבירה;
ואם המספר לא היה מגיע לעשירית מכלל תושבי המדינה…
ג. התווספו אלה שעלו בגורל.
ההעלאה בגורל הייתה מקובלת מאוד בתקופה הקדומה. בדרך זו נקבע גם התור בין משפחות הכוהנים והלוויים כדי להביא עצים לבית אלוהים (נחמיה י 35: "וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים, הַכֹּהֲנִים, הַלְוִיִּם וְהָעָם, לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה, לְבַעֵר עַל מִזְבַּח יהוה אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה").
היה נהוג להשתמש באבנים או בגזרי עצים, לנענעם ולהטילם, ואז לראות איזה אות או מספר היה גלוי (יחזקאל כא 21; הושע ד 12; משלי טז 33; עובדיה פסוק 11; נחום ג 10; דברי הימים א כד 31; יחזקאל כד 6; יונה א 7). קביעת הגורל על־ידי האבנים נחשבה כיד אלוהים.
מי ומי
בפסוקים 24-3 נחמיה מפרט את שמות האנשים ומשפחותיהם שהתגוררו בתוך חומות העיר ירושלים:
3 וְאֵלֶּה רָאשֵׁי הַמְּדִינָה אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בִּירוּשָׁלָיִם; וּבְעָרֵי יְהוּדָה יָשְׁבוּ אִישׁ בַּאֲחֻזָּתוֹ בְּעָרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַנְּתִינִים וּבְנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה.
4 וּבִירוּשָׁלָיִם יָשְׁבוּ מִבְּנֵי יְהוּדָה וּמִבְּנֵי בִנְיָמִן. מִבְּנֵי יְהוּדָה, עֲתָיָה בֶן־עֻזִּיָּה בֶּן־זְכַרְיָה בֶן־אֲמַרְיָה בֶּן־שְׁפַטְיָה בֶן־מַהֲלַלְאֵל מִבְּנֵי פָרֶץ. 5 וּמַעֲשֵׂיָה בֶן־בָּרוּךְ בֶּן־כָּל־חֹזֶה בֶּן־חֲזָיָה בֶן־עֲדָיָה בֶן־יוֹיָרִיב בֶּן־זְכַרְיָה בֶּן־הַשִּׁלֹנִי. 6 כָּל בְּנֵי פֶרֶץ הַיֹּשְׁבִים בִּירוּשָׁלָיִם, אַרְבַּע מֵאוֹת שִׁשִּׁים וּשְׁמֹנָה אַנְשֵׁי־חָיִל.
7 וְאֵלֶּה בְּנֵי בִנְיָמִן: סַלֻּא בֶּן־מְשֻׁלָּם בֶּן־יוֹעֵד בֶּן־פְּדָיָה בֶן־קוֹלָיָה בֶן־מַעֲשֵׂיָה בֶּן־אִיתִיאֵל בֶּן־יְשַׁעְיָה. 8 וְאַחֲרָיו גַּבַּי סַלָּי, תְּשַׁע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה.9 וְיוֹאֵל בֶּן־זִכְרִי פָּקִיד עֲלֵיהֶם, וִיהוּדָה בֶן־הַסְּנוּאָה עַל הָעִיר מִשְׁנֶה.
10 מִן הַכֹּהֲנִים: יְדַעְיָה בֶן־יוֹיָרִיב, יָכִין. 11 שְׂרָיָה בֶן־חִלְקִיָּה בֶּן־מְשֻׁלָּם בֶּן־צָדוֹק בֶּן־מְרָיוֹת בֶּן־אֲחִיטוּב נְגִד בֵּית הָאֱלֹהִים. 12 וַאֲחֵיהֶם עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לַבַּיִת, שְׁמֹנֶה מֵאוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם, וַעֲדָיָה בֶּן־יְרֹחָם בֶּן־פְּלַלְיָה בֶּן־אַמְצִי בֶן־זְכַרְיָה בֶּן־פַּשְׁחוּר בֶּן־מַלְכִּיָּה. 13 וְאֶחָיו רָאשִׁים לְאָבוֹת, מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנָיִם, וַעֲמַשְׁסַי בֶּן־עֲזַרְאֵל בֶּן־אַחְזַי בֶּן־מְשִׁלֵּמוֹת בֶּן־אִמֵּר. 14 וַאֲחֵיהֶם גִּבּוֹרֵי חַיִל, מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה, וּפָקִיד עֲלֵיהֶם זַבְדִּיאֵל בֶּן־הַגְּדוֹלִים.
15 וּמִן הַלְוִיִּם: שְׁמַעְיָה בֶן־חַשּׁוּב בֶּן־עַזְרִיקָם בֶּן־חֲשַׁבְיָה בֶּן־בּוּנִּי. 16 וְשַׁבְּתַי וְיוֹזָבָד עַל הַמְּלָאכָה הַחִיצֹנָה לְבֵית הָאֱלֹהִים מֵרָאשֵׁי הַלְוִיִּם.17 וּמַתַּנְיָה בֶן־מִיכָה בֶּן־זַבְדִּי בֶן־אָסָף רֹאשׁ הַתְּחִלָּה (תהילה, צוות ההלל במקדש) יְהוֹדֶה לַתְּפִלָּה, וּבַקְבֻּקְיָה מִשְׁנֶה מֵאֶחָיו, וְעַבְדָּא בֶּן־שַׁמּוּעַ בֶּן־גָּלָל בֶּן־ידיתון (יְדוּתוּן). 18 כָּל הַלְוִיִּם בְּעִיר הַקֹּדֶשׁ, מָאתַיִם שְׁמֹנִים וְאַרְבָּעָה.
19 וְהַשּׁוֹעֲרִים, עַקּוּב, טַלְמוֹן וַאֲחֵיהֶם הַשֹּׁמְרִים בַּשְּׁעָרִים, מֵאָה שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם. 20 וּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה, אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ.21 וְהַנְּתִינִים יֹשְׁבִים בָּעֹפֶל, וְצִיחָא וְגִשְׁפָּא עַל הַנְּתִינִים.
22 וּפְקִיד הַלְוִיִּם בִּירוּשָׁלָיִם, עֻזִּי בֶן־בָּנִי בֶּן־חֲשַׁבְיָה בֶּן־מַתַּנְיָה בֶּן־מִיכָא, מִבְּנֵי אָסָף הַמְשֹׁרְרִים לְנֶגֶד מְלֶאכֶת בֵּית־הָאֱלֹהִים. 23 כִּי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ עֲלֵיהֶם, וַאֲמָנָה עַל הַמְשֹׁרְרִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. 24 וּפְתַחְיָה בֶּן־מְשֵׁיזַבְאֵל מִבְּנֵי־זֶרַח בֶּן־יְהוּדָה לְיַד הַמֶּלֶךְ לְכָל דָּבָר לָעָם.
נחמיה מציין את מספר הגברים מכל קבוצה שהתיישבה בתוך חומות העיר ירושלים. סך־הכל הגברים שנחמיה מונה הוא 3044 איש.
בספר דברי הימים א פרק ט גם כן הוזכרה רשימה של הגברים שהתיישבו בעיר. שם, המספר מסתכם ב- 3618 גברים. השוני במספר נובע ממניה בתקופות שונות.
ישנו נתון סטטיסטי הקובע שעל כל גבר בוגר ישנם חמישה בני אדם נוספים: נשים ואלה שאינם בוגרים. כך נקבע יחס של 1:5.
לאור זאת, העשירית של העם לפי נחמיה בפרק יא הייתה לפחות כ-15000 בני אדם, ואלו התגוררו בתוך חומות העיר ירושלים.
ניתן לקבוע פחות או יותר, שכלל האוכלוסייה היהודית "במדינת יהודה" מנתה לפחות כ-150000 נפש.
כל שבטי ישראל
חשוב שנהיה מודעים לנתון נוסף: ישנם הטוענים שבגלל הגלות אבדו עשרת השבטים מכלל ישראל, אך הנתונים מכתבי הקודש אינם תומכים בקביעה זו.
א. כשעם ישראל נפרד לשתי ממלכות, רבים נטשו את ממלכת ישראל הצפונית ועברו להתגורר בממלכת יהודה (דברי הימים ב פרק יא 13-17).
ב. לא כל בני ישראל חזרו מהגלות לארץ ישראל, אך הכתובים מלמדים שנציגים מכל השבטים הגיעו ארצה. אם כן, לא אבד שום שבט. נחמיה בעצמו מונה בפרק הנוכחי אנשים מהשבטים לוי, יהודה ובנימין.
בספר דברי הימים א פרק ט 3 כתוב: "וּבִירוּשָׁלָיִם יָשְׁבוּ מִן בְּנֵי יְהוּדָה וּמִן בְּנֵי בִנְיָמִן, וּמִן בְּנֵי אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה".
ג. בבשורת לוקס ב 36 כתוב כי חנה הנביאה שראתה את ישוע התינוק בבית המקדש, מוצאה משבט אשר: "…גַּם אִשָּׁה נְבִיאָה הָיְתָה שָׁם, חַנָּה בַּת פְּנוּאֵל מִשֵּׁבֶט אָשֵׁר".
ד. בספר ההתגלות פרק ז 4-8 כתוב כי אלוהים מבטיח את נצחיות כל שבטי ישראל בכך שהוא חותם 12000 גברים מכל שבט.
אין משמעות הדבר בהכרח שבני ישראל ידעו מי מהם שייך לאיזה שבט, אך הכתוב בהחלט מוכיח שאלוהים שומר את הזהות השבטית של בני ישראל.
ה. בספר יחזקאל פרק מח הנביא מתאר את חלוקת ארץ ישראל לכל אחד משבטי ישראל במלכות אלף השנים של המשיח ישוע בארץ. יחזקאל מציין את שמות כל השבטים, וכך מבטיח את קיום כל אחד מהשבטים לאורך מלכות אלף השנים.
ו. בספר ההתגלות כא 12-13 יוחנן מתאר את ירושלים השמימית: "וְיֵשׁ לָהּ חוֹמָה גְּדוֹלָה וּגְבוֹהָה עִם שְׁנֵים־עָשָׂר שְׁעָרִים, וְעַל הַשְּׁעָרִים שְׁנֵים־עָשָׂר מַלְאָכִים וְשֵׁמוֹת כְּתוּבִים עֲלֵיהֶם — שְׁנֵים־עָשָׂר שִׁבְטֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; 13 מִמִּזְרָח שְׁלוֹשָׁה שְׁעָרִים, מִצָּפוֹן שְׁלוֹשָׁה שְׁעָרִים, מִדָּרוֹם שְׁלוֹשָׁה שְׁעָרִים, מִמַּעֲרָב שְׁלוֹשָׁה שְׁעָרִים."
לירושלים השמימית שניים־עשר שערים, ושם כל שער על שם אחד משבטי ישראל. אם כך, במלכות אלוהים הנצחית, בעולם חדש נטול חטא שבו כל בני האדם שווים, אלוהים ימשיך להעמיד את שמות שבטי ישראל לנגד עיניו.
בפסוק 3 נחמיה מזכיר שוב את הנתינים וכן גם את בני עבדי שלמה:
וְאֵלֶּה רָאשֵׁי הַמְּדִינָה אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בִּירוּשָׁלָיִם; וּבְעָרֵי יְהוּדָה יָשְׁבוּ אִישׁ בַּאֲחֻזָּתוֹ בְּעָרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַנְּתִינִים וּבְנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה.
בפרק הקודם הרחבנו בנוגע לנתינים.
צאצאי עבדי שלמה, כשמם כן הם. הם שמרו על זהותם גם במהלך התהפוכות בגלות ובחזרה ממנה. עיסוקם היה בתחזוקת בית המקדש והקשור לכך בחברת הלוויים והכוהנים.
המשוררים
בפסוק 23 אנו מוצאים נתון מאוד חשוב ומעניין:
"כִּי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ עֲלֵיהֶם, וַאֲמָנָה עַל הַמְשׁוֹרְרִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ."
במילים פשוטות: המלך ציווה לספק את כלכלת המשוררים – המקהלה במקדש.
אם מדובר על מלך בן זמנו של נחמיה, אין לנו כל תיעוד אחר על הוראה שכזו. ישנם הטוענים שפקודתו של המלך הפרסי ארתחשסתא בתקופתו של עזרא (עזרא ו 9-10) כללה (אולי ברמז) את ההוראה לספק את צורכי מזונם של המשרתים בבית המקדש.
לעומת זאת, דוד המלך קבע באופן נחרץ, ולא ברמז, שכלכלת המשוררים, מקהלת הלוויים במקדש, תהיה על העם (דברי הימים א פרק ט 22, פרק כה).
דוד המלך הבין שהשירה בבית המקדש הנה חלק מעבודת אלוהים; ולפיכך חברי קבוצת ההלל יהיו רק משבט לוי ולא משבט אחר.
דוד למד על אודות ההשפעה של שירת ההלל עוד כנער. כאשר ניגן עבור שאול המלך, הוא הבחין איך הנגינה והשירה פעלו להרגעת רוחו של המלך (א-שמואל טז 23).
על מנת לכוון את לב העם לשמוע את דבר אלוהים ולשרתו, דויד קבע את מקהלת הלוויים בבית המקדש, ומאז הדבר נשמר.
(● שני שיעורים שלמים בנושא זה נמצאים באתר תחת "שיעורים / נושאים / שירה והלל").
בפסוקים 25-36 נחמיה מפרט את מיקום הישובים של שאר בני מדינת יהודה:
25 וְאֶל הַחֲצֵרִים בִּשְׂדֹתָם, מִבְּנֵי יְהוּדָה יָשְׁבוּ בְּקִרְיַת הָאַרְבַּע וּבְנֹתֶיהָ וּבְדִיבֹן וּבְנֹתֶיהָ וּבִיקַּבְצְאֵל וַחֲצֵרֶיהָ.
26 וּבְיֵשׁוּעַ וּבְמוֹלָדָה וּבְבֵית פָּלֶט.
27 וּבַחֲצַר שׁוּעָל וּבִבְאֵר שֶׁבַע וּבְנֹתֶיהָ.
28 וּבְצִקְלַג וּבִמְכֹנָה וּבִבְנֹתֶיהָ.
29 וּבְעֵין רִמּוֹן וּבְצָרְעָה וּבְיַרְמוּת;
30 זָנֹחַ, עֲדֻלָּם וְחַצְרֵיהֶם, לָכִישׁ וּשְׂדֹתֶיהָ, עֲזֵקָה וּבְנֹתֶיהָ, וַיַּחֲנוּ מִבְּאֵר־שֶׁבַע עַד גֵּיא־הִנֹּם.
31 וּבְנֵי בִנְיָמִן מִגָּבַע, מִכְמָשׂ וְעַיָּה, וּבֵית־אֵל וּבְנֹתֶיהָ;
32 עֲנָתוֹת, נֹב, עֲנָנְיָה;
33 חָצוֹר, רָמָה, גִּתָּיִם;
34 חָדִיד, צְבֹעִים, נְבַלָּט;
35 לֹד וְאוֹנוֹ, גֵּי הַחֲרָשִׁים.
36 וּמִן הַלְוִיִּם מַחְלְקוֹת יְהוּדָה לְבִנְיָמִין.
נחמיה מציין מקומות, שמות ערים וכפרים, אשר בחלקם נמצאים היום תחת שליטת הרשות הפלסטינאית.
מדוע חלק מאתרים אלו אינם בשליטת עם ישראל היום?
מכיוון שעם ישראל אינו רוצה להיות בשליטת האדון ישוע המשיח! אך כאשר העם ייכנע לגואלו ומושיעו, ישוע המשיח, אז יחווה את מלוא ברכות אלוהים.
התקווה הזו אכן תתגשם רק במועד חזרתו של ישוע המשיח ארצה לאחר שבע שנות צרת יעקב, כשהוא יקים את ממלכתו הארצית בת אלף השנים. אז כל שארית עם ישראל אכן תחזור בתשובה לישוע, וכל ישראל יוושע:
זכריה יב 10:
"וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ; וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר."
אל הרומים יא 26:
"וְכָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וּבָא מִצִּיּוֹן גּוֹאֵל וְיָשִׁיב פֶּשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם יהוה."