הקדמה:

מטרת הספר – להראות שרוח אלוהים פועל במאמינים על מנת שיעידו על ישוע.

פסוק המפתח: "אֲבָל בְּבוֹא עֲלֵיכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תְּקַבְּלוּ כֹּחַ וְתִהְיוּ עֵדַי הֵן בִּירוּשָׁלַיִם וְהֵן בְּכָל יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן, עַד קְצֵה הָאָרֶץ" (מעשי השליחים א' 8).

כרגע אנחנו בחלק של הספר הנוגע ל-"קצה הארץ" – במסע הבישור הראשון של שאול השליח.

פסוקים 1-3:

אחת המטרות העיקריות של האותות והמופתים היה לאשר את המסר בפי השליחים- הבשורה.

פסוקים 4-8:

כבר כאן האזניים החדות מבינות שמשהו פה חוזר על עצמו. גם פטרוס ריפא איש פיסח מבטן אימו בפרק ג'. גם פטרוס הביט ואמר לו לקום, וגם בסיפור של פטרוס האיש קם וזינק. לאנשים שגדלים על סיפורי הברית החדשה, לפעמים קשה לשים לב לפרטים הקטנים. אך בעבור מישהו שקורא בפעם הראשונה, ככל הנראה המחשבה שעולה היא ששאול מקבל יחס ומעמד שווה לפטרוס. לוקס למעשה בסיפור הזה מקביל בין השניים ומראה כי הם שווים אחד לשני בסמכות ובתפקיד.

פסוקים 9-12:

ליסטרה הייתה ככל הנראה עיר שברובה הייתה יוונית ובלי השפעה רומית נרחבת. במיתולוגיה היוונית ישנו סיפור האומר כי זאוס מלך האלים והרמס בנו, ירדו אל הארץ כבני אדם, וחיפשו מקום להתגורר בו. אף אחד לא הציע להם להיכנס לביתם חוץ מזוג זקנים שאירח אותם. בתמורה, זאוס והרמס הפכו את ביתם לבית מקדש, ואת זוג הזקנים לכהנים. הם לא מתו אלא הפכו לעצים. כל השאר שסירבו לארח אותם הושמדו ונענשו. ככל הנראה אותו מיתוס השפיע על תושבי המקום, וכאשר ראו את נס הריפוי, הם חשבו ששוב מדובר על זאוס והרמס שבודקים את נאמנותם לאלים. הם מיד מתייחסים אליהם כמו אל אלים, והכהן של בית המקדש לזאוס מתחיל בטקס הקרבת קורבנות עבורם. לבר נבא הם קראו זאוס, ולשאול הרמס. ככל הנראה מראהו של בר נבא היה מרשים יותר, אך שאול היה חריף בדיבורו. בהתאם, זאוס היה מלך האלים והרמס היה דובר האלים.

שאול ובר נבא שלא דיברו את השפה הליקאונית ככל הנראה לא הבינו בהתחלה מה קורה. רק לאחר שהבינו ושמעו שכך הכהן רוצה לעשות, הגיבו כיצד שהגיבו.

פסוקים 13-18:

התגובה של שאול ובר נבא מעוררת השראה. מדוע? כי הפיתוי כל כך גדול לא להגיב כך. באופן טבעי, אנחנו אוהבים שאוהבים אותנו. אנחנו אוהבים שמשבחים אותנו גם אם זה לפעמים קצת מביך. אנחנו אוהבים את תשומת הלב. במקום הזה ששאול ובר נבא עמדו בו, כל כך הרבה אנשים בהיסטוריה נפלו. כאשר מתחילים עם כוונות טובות אך הגאווה עולה לראש, ומאבדים את הכיוון. אך לא כך הגיבו שאול ובר נבא. עם הבנה מוחלטת של מקומם מול אלוהים, הם מיד קורעים את בגדיהם ומכריזים שהם אנשים בדיוק כמוהם, והם מצביעים על אלוהים- לא על עצמם.

בנוסף, כאשר שאול פונה אל תושבי ליסטרה הוא פונה אליהם בחכמה. ככל הנראה לא מדובר על אזרחים מושכלים ומפולפלים כמו התושבים באתונה, וככל הנראה גם לא מדובר על קהילה יהודית גדולה שנמצאת שם. לכן הוא לא פונה אליהם עם נבואות מהכתובים, ולא פונה אליהם עם פילוסופיה מתוחכמת כמו שהוא יעשה בעתיד באתונה, אלא הוא פונה אליהם דרך הטבע. משהו שהם הכירו היטב, ועד עתה ייחסו לאלים.

שאול מודע לאנשים שעומדים מולו ופונה אליהם בחכמה ובהתאם. עובדי האלילים עבדו את השמש, את האדמה, את המים וכו', אך שאול מכריז להם כי למעשה אלוהים הוא שברא את הכל, והוא זה שמכלכל אותם ומספק להם את הכל. הוא זה שברא את השמש האדמה והמים.

בפס' 16, כוונתו היא לא שאלוהים פשוט מניח לגויים למות בחטאותיהם, אלא שעד עתה הוא היה מלא רחמים וחסד לא להשמיד אותם במקום. אלוהים נגלה לכולם דרך בריאתו ולכולם אחריות לפי מידת החשיפה שלהם לאלוהים. לכן האחריות על עם ישראל היא כל כך גדולה.

פסוק 19 – קל מאוד לעבור על הפסוק הזה ולהמשיך הלאה, אך אם מישהו שאנחנו מכירים הגיע לסף מוות בגלל בישור, איך היינו מגיבים?

פסוקים 20-21:

ייתכן שהרבה מאיתנו, אחרי שהיינו חווים רדיפה כזאת שמביאה אותנו לסף מוות, היינו לוקחים פסק זמן. היינו נחים, מחלימים, ונותנים לאחרים לעשות גם קצת.. אבל שאול ביום למחרת עובר לעיר הבאה- דרבי, וממשיך לבשר. ייתכן ולפעמים אנחנו באמת זקוקים למנוחה והחלמה, אבל אנחנו לא במקום של להרים ידיים ולתת לאחרים לעשות את העבודה במקומנו. השליחות שלנו בתור שגרירים ואור לעולם לא נגמרת עד הנשימה האחרונה שלנו.

פסוק 22 –  מוטיב שחוזר על עצמו לא מעט במעשי השליחים- למאמינים צפויה רדיפה.

פסוק 23ככל הנראה המנהג של הצום זה משהו ששאול הביא איתו עוד מתקופת היותו פרוש. הפרושים היו ידועים בכך שצמו פעמיים בשבוע.

סיכום

כמו שראינו בפרקים הקודמים. הבשורה מתקדמת ליותר ויותר מקומות, הדרך העיקרית דרכה זה קורה היא דרך התנגדות!

רוח הקודש פועל בשליחים כדי לממש את המטרה הזאת, ואלוהים מוציא לפועל את תכניתו. הוא ריבון!

1.דע את מקומך.

שאול ובר נבא לרגע לא חשבו לקחת לעצמם את התהילה, השבח וההלל שתושבי ליסטרה רצו לתת להם. הם ידעו והכירו את האלוהים האמיתי. ידעו שהכל בזכותו, וכל הכבוד מגיע לו. למרות הפיתוי, הם ידעו את מקומם. ומה איתנו? האם אנחנו יודעים לתת לאלוהים את הקרדיט? או שאנחנו חושבים שיש משהו שאנחנו עושים בכוחנו? אם אומרים לנו, וואו אתם ילדים כל כך טובים, או יש לכם ילדים כל כך טובים- אנחנו טופחים לעצמנו על השכם? או מודים לאלוהים על חסדו, על ששינה את ליבנו, על שהוא שוכן בנו ומשנה אותנו? על שנותן לנו מחשבה חדשה ורצונות חדשים?

2.דע מול מי אתה עומד.

כששאול בישר לתושבי ליסטרה, הוא הבין שמדובר על קהל שלא מכיר את הכתובים, ולא בקיא בפילוסופיה היוונית. לכן הוא דיבר אליהם במילים ובמושגים שהם יוכלו להבין. דרך הטבע. אנחנו יכולים לקחת דוגמא משאול, ולא לזלזל בעובדה שכשאנחנו מבשרים למישהו, כדאי לנו לדעת מיהו, מה הרקע שלו, ועם מה הוא יכול להזדהות. רוב הסיכויים שעם אתאיסט אני פחות אדבר על נבואות מהכתובים, אלא על דברים אחרים כמו מוסר, אמת, היגיון, וכו'.

כך או כך, בין אם אנחנו מכירים את הבנאדם או לא- תמיד חשוב לבשר את הבשורה. לשים לב שאנחנו מציינים את הדברים החשובים באמת שמובילים לישועה.