מעשי השליחים: פרק ד'

תוכן עניינים:

ההנהגה הדתית מאשימה את פטרוס ויוחנן: פסוקים 1-7.

דבר ההגנה של פטרוס: פסוקים 8-12.

ההנהגה מאיימת על התלמידים: פסוקים 13-18.

תגובת התלמידים לאיומים: פסוקים 19-22.

תגובת הקהילה לאירוע: פסוקים 23-31.

 

ההנהגה הדתית מאשימה את פטרוס ויוחנן: פסוקים 1-7

לאחר הנס שביצעו יוחנן ופטרוס ולאחר המסר של פטרוס אל האנשים במקדש, הגיעו ראשי ההנהגה הדתית.

הם כעסו מאוד, תפסו את יוחנן ופטרוס וכלאו אותם עד למחרת.

• מדוע לדעתכם הם כל כך כעסו/חששו?

1. הם לא קיבלו את ישוע כמשיח, אלוהים שבא בשר, מת וקם לתחיה, ראו בו ובתלמידיו ככופרים.
2. הם חששו מאוד שבעקבות האנשים הרבים שהגיעו לאמונה, יחל מרד נגד רומא שיביא לחורבן והרס.
3. ייתכן שהם חששו למעמד הגבוה שלהם! אם ישוע הוא המשיח, אז הם צריכים לוותר על הרבה…
4. כתוב שהם כועסים על שלמדו את העם ובישרו בישוע את התחייה מן המתים. למה? כי הם לא מאמינים בתחייה מן המתים! (מע"ש כג' 6-10) היה חשוב להם יותר דוקטרינות מאשר הבשורה שמובילה לחיים. נשמע מוכר?

למרות זאת, התוצאה של המסר של פטרוס הייתה ידועה – 5,000 אנשים הגיעו לאמונה.

למחרת מובאים שני התלמידים אל מול כל ההנגה הדתית, ואלו מפנים אליהם את השאלה:

באיזה כח/שם עשיתם את הנס הזה?

דבר ההגנה של פטרוס: פסוקים 8-12

פטרוס התמלא ברוח הקודש ועונה:

שיהיה ברור לכולם, אנחנו נחקרים פה על מעשה טוב, נס הריפוי הזה נעשה בשם ישוע המשיח, זה שאתם הרגתם אבל אלוהים הקים אותו מן המתים.

בפסוק 11 פטרוס מצטט מתוך תהילים קי"ח 22: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה"

מה זה אומר?

אבן הפינה הייתה האבן הגדולה והיציבה ביותר, אותה הניחו בפינת הבסיס בעת תחילת בניית הבנין. במילים פשוטות – היא האבן המרכזית בבניין. כך שפטרוס בעצם אומר: "אתם, עם ישראל והמנהיגים שלו, אתם בונים שדחו, סרבו לקבל את ישוע, את המשיח, האחד שעליו הכל עומד". הוא מדגיש שרק בישוע יש ישועה(ביוונית) ולא באף אחד אחר.

מרקוס יב' 1-12- ישוע מצוטט פסוק זה בהקשר המשל של בעל הכרם והחוכרים.

אפסים ב' 20- ישוע הוא אבן הפינה!

1 פטרוס ב' 1-8.

ההנהגה מאיימת על התלמידים: פסוקים 13-18

המנהיגים רואים את כיפא ויוחנן, מדברים, ללא חשש, מלאי בטחון.

• ממה נבע הבטחון הגדול כל כך של פטרוס ויוחנן? [ראו אותו קם, רוח אלוהים]

הם לא יודעים מה לעשות, הרי אי אפשר להכחיש את הנס כי כולם ראו ולכן מחליטים להתייעץ.

בסוף הם מחליטים לאיים עליהם שלא יספרו עוד על ישוע, כדי "שהמגפה" לא תתפשט בעם.

אתם שמים לב מה קורה כאן? בפסוק 14 כתוב כי הם ראו את האיש שנרפא ולא היה להם מה לטעון! הם לא ראו אותו וחזרו בתשובה, כי הם אהבו את החושך יותר מאשר אהבו את האור, בדיוק כפי שאמר יוחנן בפרק ג' פס' 19-21.

תגובת התלמידים לאיומים: פסוקים 19-22

פטרוס ויוחנן אומרים אמת פשוטה מאוד, אבל אמת שרק מישהו שבאמת מכיר את ישוע יכול להגיד בבטחון.

למי צריך לשמוע, למנהיגי הדת (נציגיו של אלוהים כביכול) או לאלוהים בכבודו ובעצמו?

אנחנו לא יכולים לשתוק, אנחנו חייבם לספר לכולם!

לאחר מכן הם שוחררו.

תגובת הקהילה לאירוע: פסוקים 23-31

פטרוס ויוחנן חוזרים אל שאר המאמינים ומספרים להם על כל מה שקרה.

כולם ביחד פונים בתפילה לאלוהים, ומבקשים אומץ ועזרה לעמוד כנגד האיומים ולהמשיך לספר לאנשים על ישוע.

כמו כן הם מצטטים ישירות ממזור ב' ומציינים שהדבר התגשם בישוע:

למה עמים ולאומים נאספים יחד בהתרגשות? מדוע מלכים ושליטים מאתספים ביחד? כנגד ה' והמשיח!

בסיום התפילה המקום הזדעזע, רוח הקודש מילאה אותם והם דיברו את דבר אלוהים באומץ – זה היה מעין אות משמיים לאמת את העובדה שאלוהים קיבל וענה לתפילתם.

מה ניתן ללמוד מן הפרק?

המטרת המרכזית של הקטע: להראות כי רוח הקודש נותן את האומץ להעיד על ישוע.

1. "כשראו את בטחונם של כיפא ויוחנן..תמהו" (פ. 13)

יש כאלה שמכירים את התנ"ך יותר טוב ויש כאלה שפחות, יש כאלה שגדלו כל החיים בקהילה ויש כאלה שחיים במשפחה לא מאמינה ואולי רק עכשיו הגיעו לקהילה,

אבל הדבר החשוב הוא – האם פגשת את ישוע באופן אישי?

כיפא ויוחנן באמת היו דייגים לא מלומדים אבל האנשים ראו אצלם בטחון כזה שגרם להם להידהם.

זו הייתה עדות מאוד חזקה.

מאיפה בא להם הבטחון הזה?

הם פגשו את ישוע באופן אישי וקיבלו את רוח אלוהים!

אתם תגיעו לשלב בחיים שלכם, במוקדם או במאוחר שהאמונה שלכם תעמוד למבחן, שאנשים יערערו על כל מה שאתם מכירים עד היום, שאתם פתאום תשאלו שאלות שאף פעם לא שאלתם,

ואולי לא לכל דבר יהיה לכם תשובה, אבל באמת פגשתם את ישוע באופן אישי, יהיה לכם את הבסיס, את הבטחון הזה.

כמו איוב(מ"ב 5)– אמנם היה נחשב לצדיק מהתחלה, ואמר לאלוהים שתמיד שמע עליו,אבל רק אחרי שפגש את אלוהים פגישה אישית בכל מה שעבר עליו, אמר שהוא באמת מכיר אותו.

אז הבה נבחן את עצמנו האם אנחנו באמת פגשנו את ישוע או רק שמים את התלבושת המשיחית?

2.האם אנחנו מאלה שדוחים את האבן שהייתה לראש פינה? האם אנחנו אוהבים את החושך יותר מאת האור?

יכול להיות שחלק מכם מסתכלים על עסקת החבילה של ללכת אחרי ישוע ומעדיפים לדחות. יכול להיות שאתם חושבים שלעולם יש הרבה יותר מה להציע. כיף, חברים, עונג, הנאה, הגשמה עצמית, קריירה, כסף, חופש ועוד ועוד..

לעומת זאת ללכת אחרי ישוע כרוך בסבל, בהקרבה, בקושי, אתגרים ועוד. אבל כל זה זה רק חלקי וזמני. גם בתוך כל הסבל יש המון ברכה, ובסופו של דבר, הברכה האמיתית תהיה לנצח.

3.אי אפשר לשתוק (פ. 20)

בפסוק 20 התלמידים אומרים: "הרי איננו יכולים שלא להגיד את אשר ראינו ושמענו"

מאמין אמיתי, ששם לפניו את מה שישוע עשה בעבורו ובעבור כולם, לא יכול לשתוק.

איך תקראו לבן אדם שמצא תרופה לסרטן אבל שומר את זה בסוד לעצמו ולא מחלק לכל שאר חולי הסרטן?

שניה לקורינתים ה 14: "שכן אהבת המשיח דוחקת בנו, בהכרינו שאחד מת בעד הכל…"

אם מישהו פה קורא לעצמו מאמין, אבל שותק, מסתיר את זה מהחברה בבית ספר, בחוג או בכל מקום אחר,

אני לא אומר שהוא לא מאמין, אבל הקטע הזו הוא תזכורת טובה לבחון את עצמנו ואם אנחנו שותקים אז לשאול את עצמנו למה. ולא רק לשאול אלא לטפל בעניין. לבקש עזרה מאלוהים, לדבר עם ההורים/מדריכים/ מאמינים בוגרים אם מרגישים בנח.

אנחנו חיים בתקופה שבה אסור להגיד את דעתך, או במה אתה מאמין, אם זה לא תואם לדעה הרווחת הליברלית.

אך האם יותר חשוב לנו להיות דומים לסביבה שלנו? האם חשוב יותר להקשיב למעצבי הדעות של ימינו יותר מאשר לאלוהים? או שאנחנו נעמוד על האמת, ולא נתכחש לאבינו שבשמיים.

5.אנחנו מפחדים? נתפלל! אלוהים נותן אומץ כאשר מתפללים ממניע טהור.