הקדמה:
ראינו כי הספר מתאר את הפעולות של רוח הקודש דרך המאמינים הראשונים.
פסוק המפתח של הספר עוזר לנו להבין גם את המטרה שלו וגם את המבנה:
פרק א' 8 – "אבל בבוא עליכם רוח הקודש תקבלו כח ותהיו עדי הן בירושלים והן בכל יהודה ושומרון, עד קצה הארץ".
ראינו בפרק ב' את רוח הקודש שבא על המאמינים וקראנו על הדרשה הראשונה של פטרוס בה הוא הוכיח שישוע הוא המשיח.
בסוף הפרק גם שמחנו לראות את התוצאות של הדרשה – 3,000 אנשים הגיעו לאמונה!
פרק ג'
תוכן עניינים:
- נס הריפוי: ג' a1-8 .
- התגובות לנס: ג' 8b-11.
- המסר המרכזי ג' 12-26.
נס הריפוי: פרק ג' a1-8
פסוק 1 – ביהודות יש 3 תפילות ביום: שחרית, מנחה וערבית.
פסוק 2 – בדרכם למקדש הם פוגשים אדם פיסח(נכה ברגליו) מלידה ליד אחד השערים, שיושב שם ומקבץ נדבות.
- "השער מהודר" – נחשב לשער המפואר והיפה ביותר. ע"פ לא מעט חוקרים מדובר היה בשער שגובהו 24 מטרים, עשוי מנחושת שמקורה בקורינתוס.
- שאלה: מדוע שהאדם הפיסח ישב דווקא בשער בית המקדש על מנת לקבץ נדבות? אולי כי היה זה מקום בו עברו הרבה אנשים מה שמגדיל את הסיכוי לקבל נדבה. מעבר לכך, כאשר אנשים מגיעים לבית המקדש אולי ירגישו "אשמים" לתת.
- נאמר לנו שהוא היה שם בכל יום, כך שסביר להניח שישוע בעצמו חלף על פניו ובחר לא לרפא אותו אז, כך שכל אלו שאומרים שתמיד אלוהים רוצה לרפא את החולים, זה לא נכון. לפעמים הוא בחר שלא, ולפעמים הוא בחר לא לעשות את זה בעיתוי הזה, אלא במועד מאוחר יותר.
פסוק 6 –
- סיפור מעניין בהקשר של הפסוק הזה. בחור מאמין שהגיע לביקור בותיקן, והתארח אצל האפיפיור במאה ה-13. האפיפיור השוויץ בכל העושר הרב שהיה לכנסייה ואמר לו: "בניגוד לאפיפיור הראשון, פטרוס, אני לא יכול להגיד כסף וזהב אין לי.." אותו מאמין ענה לו: עם כל הכבוד, אתה גם לא יכול להגיד בשם ישוע מנצרת התהלך, אין לך את הכח הזה.
- אגב, שימו לב שהאמונה פה היא לא של הפיסח. הוא רק רצה לקבל נדבות, לא הייתה לו פה אמונה. כל אלו שטוענים בפני אנשים שהם לא יכולים להרפא בגלל שאין להם מספיק אמונה, כמובן שזה שקר.עובדה שהאמונה פה הייתה של פטרוס ולא של הפיסח.
פסוק 7 –
- התיאור "התחזקו רגליו וקרסוליו" בשפה המקורית מתאר מונחים מאוד רפואיים – מתאים לעובדה שמחבר ספר מעשי השליחים הוא לוקס שהיה במקצועו רופא(קולוסים ד' 14).
התגובות לנס: פרק ג' 8b-11
פסוק 8 – כשאלוהים מרפא, הוא מרפא לחלוטין, הפיסח לא רק הצליח קצת ללכת, אלא קפץ.
פסוק 11 – "אולם שלמה" – מבנה בחלק המזרחי של המקדש עם גגון, המקום שבו היה ישוע בחנוכה (יוחנן י' 23).
מסר התוכחה (תיקון) פרק ג' 12-15:
פסוק 12 –
- כיפא פונה אל האנשים בתור "אנשי ישראל".
הם בני הברית, עם ההבטחה, הם אמורים להכיר את התנ"ך, הם אמורים להכיר את אלוהים.
ובתור שכאלה הוא שואל אותם: "למה אתם כל כך מופתעים?" "למה אתם מסתכלים עלינו כאילו זה בכח שלנו?"
פסוק 13 –
- פטרוס פונה לקהל יהודי ולכן הוא מכנה את אלוהים בכינוי המקובל של "אלוהי אברהם, יצחק ויעקב".
- כמו כן, הוא מכנה את ישוע בתור "עבד אלוהים" מושג שהקהל היהודי צריך להכיר מכיוון שזה הכינוי של המשיח בספר ישעיה – פרקים מ"ב, מ"ט, נ', נ"ב ו-נ"ג.
- "פילטוס, שליט גוי זר רצה לשחרר אותו, אבל אתם שהייתם אמורים לזהות את עבד אלוהים, כפרתם בו."
פסוק 14 – הרוצח שהעדיפו היה בר אבא ( בן האב) – אירוניה (לוקס כ"ג 18-24).
פסוק 15 – "שר החיים" הכוונה למקור/יוצר החיים. כמה אירוניה יש בכך שהם הרגו את מי שיוצר את החיים.
מסר הנחמה (התקווה) פרק ג' 16-21:
פסוק 16 – אני אוהב את העובדה שפטרוס מדגיש ששם ישוע הוא זה שריפא את הפיסח, ולא פטרוס עצמו.
פסוק 17 –
לאחר שהוא מאשים את העם במה שעשה לישוע, עכשיו מתחיל החלק של התקווה/נחמה.
- הוא אומר להם שהם פעלו "ללא דעת", מאוד מזכיר את מה שישוע אמר על הצלב:
"אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה שהם עושים" (לוקס כ"ג 34).
המנהיגים היהודים,כמו גם הקהל הלועג והשלטונות הרומים – ישוע אומר שהם לא באמת הבינו מה עשו.
פסוק 18 –
- אלוהים השתמש בכל הרוע הזה ובכל חוסר הדעת כדי לקיים את מה שהבטיח עוד בימי הנביאים – המשיח יסבול. אלוהים הבטיח שהמשיח יסבול – ישעיה נ"ג, תהילים כ"ב, זכריה י"ב 10.
פסוקים 19-21:
פטרוס קורא לאנשים להתחרט על מעשיהם(תחשבו מחדש, בצורה שונה) ולחזור בתשובה(ותפנו/תחזרו למקום ממנו באתם).
חזרה בתשובה תביא למספר תוצאות:
א. "ימחו חטאיכם"(פ.19) – מתאר מחיקה מוחלטת של דיו ממסמך, אותה מילה שמתארת את מחיקת שטר החוב שישוע העניק לנו בדמו (קולוסים ב' 14).
אפילו החטא של דחיית המשיח בכבודו ובעצמו יכול להמחק לחלוטין בזכות דמו המכפר של ישוע.
הפסוקים קשים להבנה, חלקם עם מילה שמופיעה רק פעם אחת בברית החדשה,לכן נציג את הדיעה הנפוצה יותר.
ב. "יבואו ימי רוחה לפני אדוני"(פ.20) – מדובר "בזמן של רענון" שיבוא מנוכחות אלוהים. מושג שמקביל "לגשמי ברכה" (יחזקאל ל"ד 26), לתקופת השובע ביואל ב' 26 – ובעצם מתאר ימי מלכותו של המשיח עלי אדמות.
במילים פשוטות – מבחינה ארצית/אנושית פטרוס אומר שחזרה בתשובה תקדם את תקופת הברכה לעם ישראל אשר קשורה בחזרתו של המשיח למלוך בעולם. המשיח יחזור כשכל העם יחזור בתשובה, לכן מנקודת מבט אנושית, אם כל העם יחזור בתשובה, משמע שהמשיח חוזר ומביא איתו את תקופת הברכה.
לצערו, למרות שמספר אנשים חזרו בתשובה, עם ישראל כעם לא חזר בתשובה ולכן מלכות המשיח עלי אדמות עדיין לא החלה.
אנו יודעים שמלכות המשיח ישוע תגיע כאשר עם ישראל כולו, כעם, יחזור בתשובה בסוף צרת יעקב(זכריה י"ב 10-י"ד 9, רומים י"א 26).
ג. "הוא ישלח את המשיח ישוע..אשר צריך שיקבלו אותו השמים עד עת השבת הכל לתיקונו.."(פ.21) –
חזרה בתשובה תחזיר "מהר יותר" את ישוע שמחכה בשמים עכשיו. כאשר העם כולו יחזור בתשובה הדבר יביא ל- "השבת הכל לתיקונו", כלומר, קיללת החטא שרובצת על האדם והבריאה "תתוקן".
סיכום המסר – פסוקים 22-24:
- פטרוס מדגיש בפני קהל האנשים: "כל מה שאמרתי לכם כרגע, זה לא איזה רעיון מקורי, זה לא איזה פטנט חדש שהמצאנו, זה בדיוק מה שמשה כבר הבטיח כבר בזמן התורה.
הוא מציין בפניהם כי בישוע התגשמה ההבטחה שניתנה לעם בימי משה (דברים י"ח) לגבי "הנביא" המיוחד שיהיה דומה למשה, יגיע בעתיד ואליו העם היה צריך לשמוע. ישוע הוא הנביא ב-"ה" הידיעה.
האם היהודים וההנהגה הדתית באותה תקופה האמינו שהנביא עליו דיבר משה יהיה המשיח?
בתקופה המאה הראשונה לא הייתה הסכמה כללית לאיזה נביא בדיוק התכוון משה, אך כן הייתה ציפייה לדמות נביא מיוחד – ראו את המשלחת של ההנהגה הדתית שהגיעה ליוחנן המטביל כדי לברר מיהו בדיוק.
כיום, רבנים בני זמננו, רובם מפרשים כי הנבואה התגשמה ביהושוע, כמו גם אבן עזרא במאה ה-11/12.
יש שטוענים שמשה מדבר באופן כללי על משרת הנביאים(קאסוטו).
בעבר, למשל במאה ה-14 היו גם רבנים כמו הרלב"ג (רבי לוי בן גרשום) שתמכו בכך שנבואת משה מתייחסת למשיח.
מאוחר יותר בספר במעשי השליחים ג' 22-26 פטרוס מציין שישוע הוא אותו "הנביא" עליו דיבר משה, כלומר, "הנביא" הוא בעצם המשיח.
התגשמות נבואת משה בישוע המשיח – נקודות הדימיון המרכזיות בין משה לישוע:
- נביא מקרב אחיך – ישוע היה יהודי.
- שניהם היו גואלים – אלוהים השתמש במשה כדי לגאול את עם ישראל מהעבדות במצרים וישוע גאל אותנו מהחטא.
- שניהם עשו ניסים כדי לבסס את סמכותם האלוהית.
- שניהם היו מתווכים של בריתות – ברית סיני והברית החדשה.
- שניהם ויתרו על מעמדם הרם על מנת לשרת את העם – משה ויתר על מעמדו בתור נסיך מצרים וישוע על מעמדו כאלוהים בשמיים.
- שניהם חוו תחילה דחייה על ידי העם – משה נדחה וברך למדיין ("מי שם אותך לשר ושופט עלינו?"), ישוע נדחה בביאתו הראשונה כמשיח.
נקודות דמיון נוספות: שניהם צמו 40 יום במדבר, שניהם היו במצרים בתור ילדים, שניהם בתור תינוקות היו בסכנה מכיוון שהשליט בתקופתם הורה להרוג את התינוקות היהודים.
ישוע אכן עמד בקריטריונים של להיות נביא . הוא מסר את דבריו של אלוהים האב (יוחנן ז' 16, ח' 28, י"ז 8), הוא הציג נבואות עתידיות שאכן התגשמו (מתי ט"ז 21, מעשי השליחים א' 8, מתי כ"ד 2) והוא ביצע אותות וניסים על מנת לאמת את הזהות שלו (מתי ח' 14-15, מרקוס א' 40-45, יוחנן ו' 16-21) בדומה למה שעשו משה, אליהו, אלישע ועוד.
- פטרוס מוסיף ואומר שישוע הוא זה שכל הנביאים דיברו עליו.
פסוקים 25-26:
הוא מסיים במילים מעודדות – אתם בני הנביאים, אתם בני אברהם העם הנבחר, לכם ראשונה אלוהים שלח את ישוע על מנת לברך אתכם – אז חזרו בתשובה ותראו את ברכתו שהובטחה עוד בימי אברהם.
מה ניתן ללמוד מן הקטע?
מטרת הפרק – להראות את התגשמות ההבטחה של ישוע לתלמידיו, רוח הקודש נותן להם את הכח להעיד כי ישוע הוא האדון המשיח (דרך האות והדרשה).
מעבר לכך ישנם מספר עקרונות ליישום בחיינו.
- האם אנחנו מביטים על אלוהים כמו שהפיסח הביט על יוחנן ופטרוס? (פ. 5)
הפיסח הסתכל על האנשים, ובמקרה שלנו על יוחנן ופטרוס, עם מחשבה אחת:
מה יוצא לי מזה? או יותר נכון, כמה יוצא לי מזה?
הקטע הזה גרם לי לחשוב על זה שהרבה אנשים, ולפעמים אולי גם אנחנו, מביטים על ישוע או על הקהילה שלו בצורה דומה – והמבט הזה הוא לא טוב.
זה הזכיר לי את המון האנשים שבא אל ישוע יום אחרי אחרי הנס של הלחם והדגים,
הם לא באו אליו כי הבינו וואו הוא המשיח ורצו ללכת אחריו.
ישוע חשף את הסיבה האמיתית שבאו אליו: (יוחנן ו' 26-27)
"אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אַתֶּם מְחַפְּשִׂים אוֹתִי, לֹא מִשּׁוּם שֶׁרְאִיתֶם אוֹתוֹת, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁאֲכַלְתֶּם מִכִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם וּשְׂבַעְתֶּם. אַל תַּעַמְלוּ בְּעַד הָאֹכֶל הַכָּלֶה וְאוֹבֵד, אֶלָּא בְּעַד הָאֹכֶל הַקַּיָּם לְחַיֵּי עוֹלָם, אֲשֶׁר בֶּן-הָאָדָם יִתְּנֵהוּ לָכֶם, כִּי אוֹתוֹ חָתַם הָאֱלֹהִים הָאָב בְּחוֹתָמוֹ."
למה אני מתכוון כשאני מדבר עלינו היום?
- אני בא לאלוהים לאלוהים רק כדי שיוציא אותי מצרה שנכנסתי אליה – מעין כפתור כזה שלוחצים עליו כשקשה, אבל אני לא באמת רוצה להשתנות וללכת בדרך שלו מלכתחילה.
- אני בא לקהילה, בית אלוהים, כי הוא מספק לי עזרה כלכלית, או עזרה במזון.
- אני בא לבית אלוהים כי פה אפשר למצוא חברים בקלות יחסית, אנשים נחמדים.
- אני בא לאלוהים כדי שהילדים יקבלו את החינוך שבבית אנחנו לא נותנים.
כמו ילד שרוצה מקדונלדס בשביל הצעצוע, לא כי הוא באמת רעב להמבורגר.
אז אני שואל, האם אנחנו באים לאלוהים כי מבינים מה הוא עשה עבורינו על הצלב? האם אנחנו באים לאלוהים כדי באמת להכיר אותו? האם אנחנו באים לאלוהים כדי להשתנות ולפאר אותו? או שבאים אליו רק בשביל "הצעצועים", הדברים שאנחנו יכולים להרוויח?
- "כסף וזהב אין לי, אבל את מה שיש לי, את זה אתן לך" (פ.6)
המילים האלה של שמעון כיפא מזכירות לי, שלא משנה מה מצב הבנק שלנו, כמה יש לנו או כמה אין לנו,
לא משנה באיזה דירה אני גר ואם יש לי מכונית או אין,
הדבר הכי חשוב שאיתו אנחנו יכולים לעזור לאחרים, זה הבשורה, האמונה באלוהים.
- האם אני משתמש בהצלחה כדי להצביע על אלוהים או כדי להשיג את המטרות שלי? (פ. 12)
פטרוס ריפא פיסח מלידה במילה אחת – הוא יכול היה להשתמש באירוע הזה כדי להפוך לגיבור לאומי או לעשות בוכטות של כסף.
אבל באופן מידי התגובה שלו הייתה בפסוק 12: מה אתם מסתכלים עלי בכלל כאילו אני עשיתי משהו? זה אלוהים!
אפשר להשתמש בהצלחה/כשרון/מתנה מסויימת או בשביל עצמנו או ככלי לבישור להצביע על אלוהים –
איך אתם בוחרים להשתמש בה?
ציון במבחן, תעודות הצטיינות, הצטיינות במקום העבודה, כשרון מיוחד במוזיקה, בבישול, באומנות, בספורט הם כולם כלים,
אפשר להשתמש בהם כדי להצביע על ישוע ואפשר להשתמש בהם כדי להצביע על עצמנו ולהשיג כבוד או תועלת.
איך תחליטו להשתמש בהם זו כבר החלטה שלכם.
- "לָכֵן הִתְחָרְטוּ וְשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה כְּדֵי שֶׁיִּמָּחוּ חֲטָאֵיכֶם.." (פ. 19)
כל מילה פוגעת שלנו, כל מחשבה רעה שהייתה לנו על מישהו,
כל מעשה רע שעשינו, גם אם אף אחד לא יודע עליו,
כולם כתובים על "שטר החוב" שלנו לאלוהים,
והסיכוי היחיד שלנו למחוק את זה מהשטר ולא לשלם את החוב הזה בסוף ימינו זה לחזור בתשובה –
לעשות את הפניה חזרה לאלוהים דרך האמונה בדמו של ישוע המשיח.
אם לא עשינו את זה עד עכשיו – בואו נעשה את זה היום.