לוקס ז' 11-18
ישוע מקים מן המוות את בן האלמנה מהעיר נעים
יום לאחר שישוע המשיח ריפא את נערו היקר של שר המאה ליד כפר נחום, הוא הלך ועימו תלמידיו והמון רב לעיר ששמה נעים הנמצאת במרחק של כ- 30 ק"מ מכפר נחום.
מה גורם לישוע ללכת לעיר נעים?
ישוע המשיח אינו הולך ממקום אחד למשנהו על פי גחמות ליבו וללא מטרה. ישוע פונה לעיר נעים מכיוון ששם ובזמן הנכון אביו שבשמים מצפה ממנו למלא עוד פעולה במסגרת תכלית הופעתו בעולם כמשיח. כל פועל בחייו של ישוע המשיח מתנהל על פי לוח הזמנים של אלוהים האב (בשורת יוחנן ו 38).
ישוע עתיד להקים מן המתים את בנה היחיד של אלמנה! חשוב לזכור שהמעשה הזה אינו מעשה ספורדי ונפרד אלא חייב להיות מובן במסגרת כללית שמובנת טוב יותר דווקא בפסוקי ההמשך – 18-23.
הבה נקרא מבשורת לוקס פרק ז, פסוקים 11-18:
11 לְמָחֳרָת הָלַךְ אֶל עִיר אֲשֶׁר שְׁמָהּ נָעִים, וְאִתּוֹ הָלְכוּ תַּלְמִידָיו וְהָמוֹן רַב.
12 הוּא הִתְקָרֵב אֶל שַׁעַר הָעִיר וְהִנֵּה מוֹצִיאִים מֵת אֲשֶׁר בֵּן יָחִיד הוּא לְאִמּוֹ הָאַלְמָנָה, וְקָהָל רַב מִן הָעִיר הוֹלֵךְ עִמָּהּ.
13 כְּשֶׁרָאָה אוֹתָהּ הָאָדוֹן נִכְמְרוּ רַחֲמָיו עָלֶיהָ וְאָמַר: “אַל תִּבְכִּי.”
14 הוּא נִגַּשׁ, נָגַע בַּמִּטָּה וְנוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה נֶעֶמְדוּ. אָז אָמַר: “בָּחוּר, הֲרֵינִי אוֹמֵר לְךָ, קוּם!”
15 הַמֵּת יָשַׁב וְהֵחֵל לְדַבֵּר, וְיֵשׁוּעַ נָתַן אוֹתוֹ לְאִמּוֹ.
16 הַכֹּל נִתְמַלְּאוּ יִרְאָה וְהִלְּלוּ אֶת אֱלֹהִים בְּאָמְרָם: “נָבִיא גָּדוֹל קָם בְּקִרְבֵּנוּ, אֱלֹהִים פָּקַד אֶת עַמּוֹ.”
17 הַדָּבָר הַזֶּה עַל־אוֹדוֹתָיו הִתְפַּשֵּׁט בְּכָל יְהוּדָה וּבְכָל הָאֵזוֹר אֲשֶׁר מִסָּבִיב.
18 תַּלְמִידֵי יוֹחָנָן הוֹדִיעוּ לוֹ אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
ישוע המשיח מגיע בדיוק בדקה הנכונה לעיר נעים.
ממש בדקה שישוע וההמון שבאו איתו התקרבו לשער העיר, יצאה מן העיר תהלוכת אבל.
בן יחיד לאם אלמנה נפטר וקהל רב מלווה את האם לקבור את בנה.
אז וגם היום, נהוג בקרב היהודים לקבור את המתים מחוץ לעיר ובאותו היום שבו נפטרו.
דבר אלוהים מציין שהבן היה היחיד לאימו ועם מותו לא נשאר לה כל זכר מבעל או ילדים!
כמו כן, קהל רב הלך עם האלמנה לקבור את בנה. מלבד העובדה שהדבר מציין את רחמיהם וההשתתפות בצער של בני העיר כלפי האלמנה, הרי שכמות האנשים הרבה תהווה בעוד מספר דקות כמות רבה של עדים לאחד הנסים הגדולים שישוע עשה!
עובדה זו מצביעה על אהבתו וחסדו של אלוהים כלפי אותם בני העיר נעים! הם ראו "אור" וכעת הם אחראים לפני אלוהים לחפשו כדי להיוושע!
בפסוק 13 אנו עדים לתיאור הרגשות של הבן היחיד של אלוהים. רחמיו נכמרו על האם.
ישוע אמר לה: "אל תבכי…"
רבותיי, אלוהים אינו עיוור למכאובנו! אלוהים אינו רחוק מאיתנו כשליבנו שבור! אלוהים תמיד נמצא לידינו לנחם, לעודד ולתקן! אנו אלו שבדרך כלל עוצמים את עינינו או את אוזנינו לקריאות הנחמה והעידוד של אבינו שבשמים. ראה גם יוחנן ט'.
ישוע לא הופיע שם במקרה! ישוע בא בדיוק בזמן שבו אחת מבנותיו הייתה זקוקה לו!
ישוע אמר לה: "אל תבכי…"
האם האלמנה מיד הפסיקה לבכות? האם צערה מיד התחלף לשמחה ונועם? ככל הנראה לא, אך למרות זאת ישוע התכוון למה שאמר. ישוע אינו אומר מילים יפות כדי להיות מנומס. כל מה שהוא אומר זה אמת ומתקיים.
ישוע ניגש אל נושאי האלונקה שעליה מונח המת, נוגע במיטה ונושאי האלונקה נעמדו.
בתקופה ההיא לא היו נושאים את המת אל הקבר בארון קבורה סגור אלא על משטח דמוי אלונקה שהמת מונח עליו כשהוא מכוסה בשמיכה או תכריכים.
מה שישוע עשה כעת היה מאוד לא צפוי ומוזר!
גופת המת נחשבת לדבר טמא וכל מי שיגע בו נטמא וצריך להיטהר מטומאתו.
מסיבה זו, אנשים לא היו מעזים לנגוע באלונקה או בדבר שהמת נגע בו כדי להימנע מהצורך להיטהר לאחר מכן.
הבה ננסה לראות את כל האירוע בעיני דמיוננו.
מכיוון שקהל רב מלווה את ישוע כל בר דעת מבין שלישוע יש חשיבות כלשהי.
כשישוע נוגע באלונקה, נושאי האלונקה נעמדים!
מה עובר במוחם איננו יודעים, אך נגיעתו של ישוע באלונקה הייתה סימן להם – עימדו! אני מעונין להביט במת או לעשות דבר כלשהו! לנוכחים לא היה מושג לגבי כוונתו של ישוע.
מה מתרחש ברגע זה ממש? כל הקהל מתעניין לראות מה קורה. אם לפני כן הם הלכו בטור, הרי שכעת כל הקהל מסתדר מסביב לאלונקה כדי שכולם עד כמה שאפשר יוכלו לראות מה ישוע עושה.
בעוד כל הקהל מביט בתימהון בישוע ובמת על האלונקה, ישוע פונה אל המת ואומר לו:
"בחור, הריני אומר לך, קום!"
מה עובר בראשם של האנשים?
בחיי הייתי בהלוויות שבהם קרוב משפחה כרע על המת והתחנן שיקום. בכל מקרה שכזה אנו מתמלאים ברחמים על קרוב המשפחה הכורע תחת עומס הכאב.
במקרה של ישוע הדבר היה שונה. ישוע לא התייפח, ההיפך, הרי הוא אמר לאם לא לבכות!
רצינותו של ישוע ודיבורו הישיר אל המת ככל הנראה היממו את הקהל. יתכן מאוד שחלקם חשבו שישוע אינו מבין את מעשיו… אך מיד לאחר שישוע ציווה על המת לקום, המת ישב והחל לדבר!
באירוע הקודם, שר המאה האמין שמילת הציווי של ישוע היא כוח ריבוני. כעת הקהל יכל לראות את כוח המילה של ישוע בפעולה ובמו עיניו!
לוקס מציין שהמת החל לדבר! לנתון הזה משמעות רבה מכיוון שכך גם מי שלא ראה יכול היה לשמוע!
העובדה שהמת החל לדבר מאוד חשובה. גוף מת יכול לזוז בגלל פעילות של גזים או דחיפה על ידי אחד מנושאי האלונקה או מהקהל, אך שום מת אינו יכול לשבת ולדבר אלא אם כן אלוהים פעל בו!
דיבורו של המת הינה הוכחה שאיננו עדים לתכסיס מתוחכם אלא לכוחו האמיתי של המשיח ישוע. בהקמת הבן לתחייה, ישוע הוכיח את כוחו על המוות.
איזו שמחה ונחמה אלוהים מעניק לנו בידיעה שהנפש שלנו מוחזקת בידו והוא עושה בה כרצונו!
ישוע נתן את המת שכעת הוא חי, לאימו! הנתונים הללו מוודאים שישוע הוא מעניק החיים ומידיו אנו מקבלים אותם.
איך מרגישה כעת האם? כעת היא אולי בוכה מאושר!
מה הייתה התגובה של הקהל? מה הרגישו נושאי האלונקה?
הקהל נתמלא ביראה והללו את אלוהים!
נושאי האלונקה כבר אינם מחזיקים את האלונקה בידים או על כתפם. האלונקה ריקה על הרצפה!
רבותיי, אלוהים לעולם לא יחולל אות או נס ללא תכלית ומטרה. כל פעולה של אלוהים היא מצג של אור שנועד למשוך את תשומת ליבם של בני האדם אל אלוהים ולחפש אותו באמונה.
כל אות או נס הם לא מופע חסר תכלית. אלוהים אינו בעסקי הסרטים וההופעות.
אלוהים עושה זאת כחלק מחסד ואהבה כלפי בני האדם למען יזהו אותו כריבון אוהב וזועק להתחברות איתנו ויפנו אליו כדי להיוושע.
הקהל הרב ראה וטעם את כוחות העולם הבא. כל מה שהם ראו ושמעו היה מספיק כדי שיבינו.
גם היום אלוהים פועל! גם היום הבריאה זועקת שאלוהים קיים, חי ונושם!
מי שדוחה את "האור" שאלוהים מראה לו דרך הבריאה וכתבי הקודש, הריהו מת גם אם הוא נחשב לחי בעיני העולם. אחד שכזה עתיד לעמוד למשפט ולהישלח לאבדון נצחי.
מי שמגיב נכונה ומחפש את אלוהים באמונה, הריהו עתיד להיכנס למלכות שמיים הנצחית.
כאמור, הקהל הבין היטב שאלוהים פעל בקרבו. אך האם האנשים הבינו שישוע המשיח הוא אלוהים בכבודו ובעצמו?
הבה נלמד את פסוק 16:
הַכֹּל נִתְמַלְּאוּ יִרְאָה וְהִלְּלוּ אֶת אֱלֹהִים בְּאָמְרָם: “נָבִיא גָּדוֹל קָם בְּקִרְבֵּנוּ, אֱלֹהִים פָּקַד אֶת עַמּוֹ.”
הקהל לא הפנים את עובדת אלוהותו של ישוע! הם ראו לנגד עיניהם נביא גדול אך לא את אלוהים לבוש בבשר.
ספר מלאכי שנחשב לספר האחרון בתנ"ך מבחינה כרונולוגית מסתיים עם התקווה לחזרתו של אליהו הנביא לפני בואו של המשיח. מלאכי ג' 23.
מכיוון שישוע עשה נס כמו שעשה אליהו הנביא (מלכים א פרק יז), הבין הקהל שאליהו הנביא ביניהם ולפיכך יום יהוה קרוב ובא. (ראה גם דברים י"ח).
מסיבה זו הם אמרו בשמחה: אלוהים פקד את עמו, שמשמעו, אלוהים זכר את הבטחתו והנה בא לקיים את כל הדברים הטובים שהבטיח לילדיו.
למרות המחשבות הטובות על ישוע, רבים מאותם אנשים לא פרשו נכונה את שראו.
ישוע אינו אליהו הנביא!
שליח אלוהים בתפקיד אליהו הנביא כבר בא – יוחנן המטביל, והם לא הכירו אותו ככזה! מכיוון שלא הכירו נכונה את שליח המשיח, אין סיכוי רב שיכירו את המשיח!
אלוהים אכן בא לפקוד את עמו. אלו שראו את ישוע כאלוהים יזכו לאהבת אלוהים ואלו שלא ראו את ישוע כאלוהים יחכו ליום יהוה כמשפט זעם.
כל מעשיו של ישוע נעשו לעיני כל וכעת דבר הנס תפס רגליים והגיע לאוזניים רבות.
פסוק 18 אומר:
"…תלמידי יוחנן הודיעו לו את כל הדברים האלה…"
יוחנן המטביל היה באותה עת במאסר. הורדוס אגריפס אסר אותו מכיוון שיוחנן הזכיר לו את חטאו! (מתי יא).
יוחנן המטביל הרכיב את כל הנתונים על ישוע, חיבר את כל הניסים והאותות שישוע עשה ו"הפעמון" שבראשו השמיע גונג חזק!
ריבונו של עולם, כל הנתונים אכן מתחברים לכך שישוע הוא האחד!
אך כדי להיות בטוח במאה אחוזים, יוחנן שולח את תלמידיו לישוע כדי לשאול:
"…האם אתה הוא אשר נועד לבוא או נחכה לאחר?"
האם יוחנן המטביל לא הכיר את ישוע כמשיח?
האם יוחנן המטביל לא ידע מה המשיח עתיד לעשות?
יוחנן מסתמך על ישעיה ס"א וישוע עונה מאותו מקום, אך על כך בשיעור הבא.
סיכום:
- מעשיו של ישוע מתואמים עם רצון אלוהים ותזמונו, ומה איתנו?
- מה שישוע עשה נועד לבסס את האירוע הבא: תשובתו של ישוע ליוחנן.
- אלוהים אינו בעסקי שעשועים והופעות. כל מצג של אור נועד לעזור לנזקק ומצד שני נועד לכוון את ליבנו לדרוש ולבקש את ישועת אלוהים. מי שדורש מקבל את חסדו של אלוהים. מי שדוחה, פשוט מחכה ליום משפט.
האם אנו מבקשים או דוחים? (אל הרומים א-ב).