ירמיה פרק כד': בטח וציית
ירמיה פרק כד
משל התאנים הטובות והרקובות
רעיון מרכזי של הטקסט: משל התאנים הטובות והרקובות: מסר לבני יהודה שנשארו בירושלים או נסו למצרים: בל תחשבו שניצלתם – כל אלו שברחו מהוראת אלוהים ימותו.
כותרת הדרשה: בטח וציית!
רעיון מרכזי של הדרשה: ירמיה באזהרה אחרונה ואיום על הנשארים בירושלים שסרבו להיכנע לבבלים – נגזרתם מטובו של אלוהים. טובת ה' היא למצייתים לו באמונה.
א. משל התאנים הטובות והרקובות: (כד 1-3).
1. מועד הכרזת המשל – רקע מדיני (פ. 1)
2. תיאור המשל (פ. 2-3)
ב. הנמשל (פ. 4-10)
1. את מי מייצגות התאנים הטובות? (פ. 5)
2. מה גורל אלו הנמשלים לתאנים הטובות? (פ. 6-7)
3. מי הם ומה גורל אלו הנמשלים לתאנים הרקובות? (פ. 8-10)
ג. מסקנות ליישום וסיכום
א. משל התאנים הטובות והרקובות: (כד 1-3).
א. הִרְאַנִי יְהוָה, וְהִנֵּה שְׁנֵי דּוּדָאֵי תְאֵנִים מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל יְהוָה: אַחֲרֵי הַגְלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶת-יְכָנְיָהוּ בֶן-יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְאֶת-שָׂרֵי יְהוּדָה וְאֶת-הֶחָרָשׁ וְאֶת-הַמַּסְגֵּר מִירוּשָׁלִַם, וַיְבִאֵם, בָּבֶל.
ב. הַדּוּד אֶחָד, תְּאֵנִים טֹבוֹת מְאֹד, כִּתְאֵנֵי הַבַּכֻּרוֹת; וְהַדּוּד אֶחָד, תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא-תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ.
ג. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ? וָאֹמַר: תְּאֵנִים; הַתְּאֵנִים הַטֹּבוֹת, טֹבוֹת מְאֹד, וְהָרָעוֹת רָעוֹת מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא-תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ. 1. אחרי שהִגלה נבוכדראצר מלך בבל את יְכָניָהוּ בן יהויקים מלך יהודה, את שרי המלך ואת היוצרים והמסגרים מירושלים והביא אותם לבבל, הראה לי ה' שני סלי תאנים מוכנים לפני היכל ה'. 2. בסל אחד היו תאנים טובות מאוד, כמו תאנים שמבשילות ראשונות, ובסל אחר היו תאנים רעות מאוד, כל כך רעות שלא ניתן לאכול אותן.
3. ה' שאל אותי: "מה אתה רואה, ירמיהו?". השבתי: "תאנים. התאנים הטובות טובות מאוד והרעות כל כך רעות שלא ניתן לאכול אותן".
1. מועד הכרזת המשל – רקע מדיני
נבואה זו נאמרה בימי צדקיהו. גלות יהויכין, שקדמה לעליתו של צדקיהו, דלדלה את הארץ ממנהיגיה המדיניים, הצבאיים והרוחניים. כל אלו הוגלו בבלה, (ביניהם יחזקאל הנביא), כפי שכתוב: "והגלה (נבוכדנאצר)…ואת כל גבורי החיל עשרת אלפים גולה וכל החרש והמסגר, לא נשאר זולת דלת עם הארץ" (מל"ב כ"ד 14).
לא לחינם הנביא מציין שהחרשים והמסגרים היו בין הגולים לבבל.
יחד עם המנהיגים, אנו מקבלים מסר האומר שכל "כלי הבניה" של העם נלקחו לבבל ושם אלוהים עתיד להמשיך ולבנות את עמו – עם אלו שפעלו על פי רצונו, נכנעו לבבלים ויצאו לגלות.
גורל יהודה נפל לידי מנהיגים חסרי יראת אלוהים, נטולי ניסיון פוליטי, אשר ניסו לשחרר את הארץ על ידי מרידה בבבל, ולמעשה המיטו שואה עליה וגרמו לחורבן ירושלים ובית המקדש.
בחזון הנוכחי מתבטא יחסו השלילי של אלוהים לשארית ביהודה ולמנהיגיהם אשר דחו את דבר הנביא ירמיהו, ומנגד את דברי השבח כלפי המצייתים לאלוהים שנכנעו לבבלים והוגלו.
[לוח רשימת מלכי יהודה לאחר יאשיהו בן אמון בן מנשה:
1. יהואחז בן יאשיהו בן חמוטל בת ירמיהו מלבנה: החל כשהיה בן 23. מלך 3 חודשים בירושלים. פרעה נכו מלך מצרים הדיחו מכסאו ולקחו למצרים והמליך במקומו את אליקים.
2. אליקים (יהויקים) בן יאשיהו בן זבידה בת פדיה מן-רומה. בן 25 במלכו. מלך 11 שנים בירושלים. מלך רשע שלא הלך בדרך אביו יאשיהו (ראה גם דברי הימים ב לו 4)
3. יהויכין, כניהו, יכניהו בן יהויקים בן נחושתא בת אלנתן מירושלים. מלך בירושלים למשך 3 חודשים ועשרה ימים. מלך בבל נבוכדנאצר המליך במקומו את מתניה, הדוד של יהויכין אשר שינה את שמו לצדקיהו. (על פי הכתוב בספר מלכים ב הוא היה בן שמונה עשרה, ועל פי דברי הימים ב פרק לו 9 כתוב כי היה בן 8).
4. צדקיהו בן חמוטל בת ירמיהו מלבנה: החל למלוך בגיל 21 ומלך על יהודה במשך 11 שנים (ירמיה נב 1-2, מל"ב כד 18-19)].
2. תיאור המשל:
אלוהים הראה לנביא ירמיהו בין אם באופן מוחשי ובין אם בחזון, שני סלים מלאים בתאנים.
דודאי תאנים = סלים מלאים בתאנים. [דודיי – דודאי – מל"ב ז' 17)
מועדים: מוכנים, מיועדים, ויתכן אף שהיו מנחה שניתנה במועד = חג.
בני ישראל היו נוהגים להביא מנחה מביכורי פרי האדמה לבית ה'. בדרך זו סופק אוכל לכוהנים ולנזקקים.
והנה ירמיה רואה שני סלים.
סל אחד מלא תאנים טובות – בשלות – ראויות למאכל (ראה ישעיה כח 4).
הסל השני מלא בתאנים רעות מאוד, רקובות, שאינן ראויות למאכל אדם – ומן הסתם אינן ראויות להיקרא מנחה לאלוהים…
אלוהים שואל את ירמיה: מה אתה רואה?
זאת כדי לוודא שירמיה אכן מביט ורואה בדיוק את מה שאלוהים רוצה שהוא יראה – ז"א, את הדגש ב"תמונה", חזון.
הדגש הוא על שני סוגים של תאנים.
האחת טובה מאוד, והשניה רקובה ואינה ראויה למאכל.
ב. הנמשל (פ. 4-10)
ד. וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר:
ה. כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: כַּתְּאֵנִים הַטֹּבוֹת הָאֵלֶּה, כֵּן-אַכִּיר אֶת-גָּלוּת יְהוּדָה, אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים, לְטוֹבָה.
ו. וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְטוֹבָה, וַהֲשִׁבֹתִים עַל-הָאָרֶץ הַזֹּאת; וּבְנִיתִים וְלֹא אֶהֱרֹס, וּנְטַעְתִּים וְלֹא אֶתּוֹשׁ.
ז. וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב לָדַעַת אֹתִי, כִּי אֲנִי יְהוָה, וְהָיוּ-לִי לְעָם, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים. כִּי-יָשֻׁבוּ אֵלַי בְּכָל-לִבָּם.
ח. וְכַתְּאֵנִים הָרָעוֹת, אֲשֶׁר לֹא-תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ, – כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה: – כֵּן אֶתֵּן אֶת-צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְאֶת-שָׂרָיו וְאֵת שְׁאֵרִית יְרוּשָׁלִַם, הַנִּשְׁאָרִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְהַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
ט. וּנְתַתִּים לזועה (לְזַעֲוָה), לְרָעָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ. לְחֶרְפָּה וּלְמָשָׁל, לִשְׁנִינָה וְלִקְלָלָה בְּכָל-הַמְּקֹמוֹת, אֲשֶׁר-אַדִּיחֵם שָׁם.
י. וְשִׁלַּחְתִּי בָם אֶת-הַחֶרֶב, אֶת-הָרָעָב וְאֶת-הַדָּבֶר. עַד-תֻּמָּם מֵעַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם וְלַאֲבוֹתֵיהֶם. 4. ה' אמר לי:
5. "כך אמר ה' אלוהי ישראל, 'כמו התאנים הטובות האלה, כך אפלֶה לטובה את גולי יהודה שהגליתי מהמקום הזה לארץ הבבלים.
6. אקפיד להיטיב אתם ואשיב אותם אל הארץ הזאת ואבנה אותם ולא אהרוס, אטע אותם ולא אעקור.
7. אתן להם לב כדי שיכירו אותי, שיֵדעו שאני ה'. הם יהיו עמי ואני אהיה אלוהיהם כי ישובו אליי בכל לבם.
8. אבל כמו התאנים הכל כך רעות שאי אפשר לאכול אותן', אמר ה', 'כך אעשה לצדקיהו מלך יהודה, לשריו ולשארית תושבי ירושלים שנשארו בארץ הזאת ולאלה שמתגוררים בארץ מצריים.
9. אגרום לכך שכל ממלכות הארץ יזדעזעו מהאסון שלהם. הם יהיו דוגמה לבושה וללעג, לבוז ולקללה בכל המקומות שבהם אפזר אותם.
10. אביא עליהם מלחמה, רעב ומגֵפה עד שיעלמו מעל האדמה שנתתי להם ולאבותיהם' ".
1. את מי מייצגות התאנים הטובות? (פ. 5)
התאנים הטובות מאוד מייצגות את כל בני יהודה אשר נכנעו לבבלים ויצאו לגלות של שבעים השנים – כפי שאמר להם הנביא ירמיה לעשות. מן הסתם בכל קבוצה היו מגוון רחב של אנשים טובים ורעים, אך אל נא נשכח שחלק מאותן תאנים טובות היו כאמור הנביא יחזקאל, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה. הם אכן ראויים להיקרא – תאנים טובות מאוד.
אל נא נחשוב שהיה לאותם בני יהודה קל ופשוט לצאת לגלות.
שום עם לפניהם לא חזר מגלות כלשהי.
רוב האנשים שהוגלו, בדרך כלל מתו ונמחק שמם וזרעם. אני משוכנע שחרב עברה בליבם כאשר היו צריכים לקבל את ההחלטה הגורלית. להיכנע ולצאת לבבל.
אלו שנכנעו לבבלים ויצאו לבבל נטשו בתים, שדות, רכוש ומעמד. הם עזבו הכל והפכו להיות "שום דבר", – כי כך ציווה עליהם אלוהים לעשות. הם כביכול נדרשו "למות לעצמם כדי לחיות לאלוהים", או במילים אחרות: "בטח וציית".
2. מה גורל אלו הנמשלים לתאנים הטובות? (פ. 6-7)
אכיר (פ. 5) – אבדיל. הארת פנים, השגחה
היציאה לגלות שנבעה מציות לדבר הנביא הבטיחה להם את ברכת אלוהים שאכן יחזרו הם או צאצאיהם בחזרה לנחלתם.
אלוהים אומר במילים ברורות: פ. 6: וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְטוֹבָה
המילים הללו לקוחות מברכת הכוהנים הכתובה בספר במדבר ו 25-26.
הארת פניו של אלוהים על אדם כלשהו היא הבטחה לחיים, ברכה ושלום.
הארת פנים של אלוהים על אדם היא הבטחה שאלוהים ילך לפניו ויעשה את מלחמותיו.
הארת הפנים של אלוהים על אדם היא ההבטחה שכל הבטחותיו של אלוהים יתגשמו בחייו או בחיי צאצאיו.
הארת הפנים של אלוהים על אדם הופכת את אותו אדם ל: בבת עיניו של אלוהים
הארת הפנים של אלוהים על אדם היא אזהרה לכל שונאיו ואויביו של אותו אדם – אין לכם סיכוי נגדו.
הבה נציין את רשימת הברכות שאלוהים הבטיח לנאמנים לו המשולים לתאנים טובות:
א. אכיר את גלות יהודה:
אבדיל אותם לטובה
ב. ושמתי עיני עליהם:
הבטחה להגנה, ליווי, שלום וקיום ההבטחות שניתנו לעם בעבר
ג. הבטחת השיבה לארץ ההבטחה – לנחלה
הבטחה לחזור לארץ ישראל המובטחת ולבנות בה ואותה ללא חשש.
ד. לב חדש.
ישועה, חזרה בתשובה המובילה ללידה חדשה.
גם בפרק זה כמו בפרקים אחרים: כ"ג, יחזקאל ל"ד, מ-מ"ח, אנו עדים לכך שהישועה הרוחנית של עם ישראל כוללת גם את קבלת הנחלה הגיאוגרפית המובטחת.
גאולת העם והנחלה אחד הם. מדובר בעסקת חבילה בלתי ניתנת לפירוק.
מדוע?
כי עם ישראל נועד להיות ממלכת כוהנים המשרת את אלוהים השוכן בציון.
במילים פשוטות:
כל ההבטחות שאלוהים העניק לעם ישראל לאורך כתבי הקודש, עתידים להתגשם בחיי צאצאיהם של אלו שהוגלו לבבל ולא בחיי צאצאיהם של הדוחים את דברי הנביא ירמיה.
ראו איך אלוהים במו ידיו הריבוניות מצמצם את עם ישראל לשארית אשר דרכה בלבד הוא יגשים את כל אשר הבטיח לעמו ישראל.
במילים פשוטות – הישראל שאלוהים מתכוון אליה היא אכן צאצאי אברהם, יצחק ויעקב, אך נושעים, והם חלק קטן מכלל העם.
אלוהים מחלק את העם וכל העת גם מבטיח שזרע דוד לא ייכחד.
הפעולה הזו מדגישה את ריבונותו של אלוהים.
בפרק כט 11-12 הנביא ירמיה שוב מתריע ומזהיר את אלו שעדיין לא נכנעו ויצאו לגלות בבלה.
שימו לב! אחרית עם תקווה טובה, ושלום מובטחת רק למצייתים לאלוהים.
ישועה ושאר הברכות המצורפות לה היא מנת חלקם של המצייתים לאלוהים ולא עבור אלו שאטמו אוזנם משמוע לנביאי אלוהים.
הערה: קל לומר: 'המצייתים', אך זיכרו תמיד שציות מלא לאלוהים משול להקרבה. לא לחינם אלוהים מעניק כל כך לנאמנים לו.
3. מי הם ומה גורל אלו הנמשלים לתאנים הרקובות? (פ. 8-10)
א. זהות האנשים המשולים לתאנים רקובות: (פ. 8)
הנביא ירמיה אינו נרתע ומדבר את אמת אלוהים באופן גלוי וישיר.
התאנים הרקובות הם לא אחר מאשר המלך צדקיהו, שריו אשר נשארו עימו וכל שאר שארית ירושלים אשר לא נכנעו לבבלים ולא הוגלו בבלה. כמו כן, מצטרפים לכותרת המפוקפקת והמקוללת הזו גם בני יהודה אשר ברחו מצריימה וחושבים ששם מצאו מקלט מאזהרת אלוהים (ראה פרקים מ"ב 17-22, ו-מ"ד).
ב. מה גורלם? (פ. 9-10).
פסוקים 9-10 מהווים סיכום עצוב וקורע לב של סך הקללות הכתובות בספר דברים כ"ח 15-68. הם יהיו לבוז, לפגיעה, ירעבו ויפגעו ממחלות ומגפות, עד שיסורו מעל האדמה שנתן לאבותם.
ז"א, העובדה שנשארו גם ביהודה ולא סרו ממנה כפי שדרש אלוהים, לא הבטיחה שישארו עליה ויבטיחו עתיד לצאצאיהם.
מסקנה: עתיד מבורך אינו תלוי באחיזה פיזית באדמת ההבטחה, אלא בציות להוראת אלוהים. עתיד מבורך נמצא בקרבה ושייכות אינטימית לאלוהים – ולא מחוצה לו!
אלו שאטמו אוזניהם מדבר אלוהים ולא צייתו לו – שמו עצמם כאויבי אלוהים.
אלו שדחו את נביא אלוהים אינם מפארים את אלוהים ואינם מממשים את תכלית ייעודם – ממלכת כוהנים, שגרירי אלוהים (אל הפיליפים ב 12, שמות יט 5-6, קור"ב ה 17).
ככאלו, הם מרחיקים את הגויים מאלוהים ומעמידים את אלוהים כשווה לאלילים.
מסיבה זו עונשם כה רע, מר והחלטי. אלוהים הבטיח שלא יישאר מהם זכר.
[בפרק מ"ד ציין ירמיה שמספר מזערי של פליטים יחזרו ארצה, וזאת כדי שיעידו על קיום דברי ירמיה לאלו שדחו את מצוות אלוהים מפיו וירדו מצריימה]
ג. מסקנות ליישום וסיכום
1. בעשרה פסוקים טעונים הבהיר אלוהים את החשיבות שבציות לדברו.
קביעותיו של אלוהים נובעות מראיה ריבונית ולא מניחוש.
פעולותיו של אלוהים אינם "שליפות מן המותן" אלא צעדים שקולים שנקבעו מקדם ימי עולם.
לפיכך, טוב יעשה כל אדם אם יקשיב, יבין ויציית באמונה אוהבת לכל הוראותיו וציוויו של אלוהים.
לא לחינם אמר שלמה המלך בספר משלי ג 5-8:
"בטח אל יהוה בכל ליבך, ואל בינתך אל תישען. בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. אל-תהי חכם בעיניך, ירא את יהוה וסור מרע. רפאות תהי לשרך, ושיקוי לעצמותיך."
מחבר מזמור קי"ט מקדיש 176 פסוקים כדי לציין את החשיבות שבאימוץ כל דעת אלוהים ופיקודיו.
כולן נועדו לשמר את חיי יקיריו ולהבטיח את שלומם ואחריתם.
2. אלוהים תיאר את כלל בני יהודה כתאנים…
אמת ויציב, כולנו כתאנים.
השאלה היא אם אנו ביכורים או רקובים, טובים או רעים.
מה תיארו הרקובים? את אלו שלא צייתו לאלוהים.
האם כך נרצה שאלוהים יכנה אותנו?
כאשר איננו מצייתים לאלוהים, אנו שמים עצמנו בצידם של השטן ושדיו.
האם כך נרצה להיראות ולהידמות?
כשאיננו מצייתים לאלוהים, אנו באופן אוטומטי מצייתים לשטן.
והוא מבטיח לתת לכל השייכים לו את כל מה שיש לו – אגם האש.
האם לכך אנו שואפים?
הציות שלנו לאלוהים הינו ההוכחה החותכת להיותנו כנועים לו ושייכים לו!
מה שמבדיל את אמונתנו מאמונתם של השדים זה – הציות למצוות אלוהים (איגרת יעקב ב 19).
כאשר אנו מצייתים לאלוהים אנו מפארים את שמו. רק אז אנו מקיימים את תכלית בריאתנו.
דוגמאות של ציות שעולה לנו ביוקר:
– להתחתן רק עם מאמין, גם במחיר של נישואים מאוחרים או לא בכלל.
– לסרב לסוגי עבודות מכניסות אך מונעות מאיתנו התחברות קדושה ומבורכת.
– להתמיד להעשיר ידע בדבר אלוהים ובהתחברות עם נושעים
– לשרת את גוף המשיח על פי המתנות שרוח הקודש העניק לנו (קור"א יב, אל הרומים יב, אל האפסים ד).
– להתרחק מן הרע על כל צורותיו, ומחברה רעה (תסל"א ה 22, קור"א טו 33).
– לתת לאלוהים מראשית כל הכנסתנו (משלי ג 9-10).
כאשר אנו מצייתים לאלוהים, התוצאה המבורכת מצביעה על ריבונותו ותכונותיו הקדושות והטהורות.
כאשר אנו מצייתים לאלוהים, אנו שגרירים וכוהנים נאמנים. מעשינו כריח ניחוח באפו של אלוהים (קור"ב ב 14 – ג 3, ה 10-20).
כאשר אנו מצייתים לאלוהים – אנו האיגרת הכתובה של האדון לשאר בני האדם.
כאשר אנו מצייתים לאלוהים באמונה ואהבה – אנו בנים לאלוהים ועימנו הוא חולק את נחלתו האינסופית.
הבה נשאף להיות תאני ביכורים טובות בעזרת כוח רוח הקודש.
בטח וציית: (T.B. Towner) תרגום לעברית: עמיקם תבור
1. עת נלך עם האל בדברו הגואל
אור עולם על דרכנו יזרח.
אם נשמע בקולו – הוא יתן שכינתו
לכל מי שיקשיב ויבטח
פזמון:
בטח וציית, גם עכשיו ובכל עת.
ותוכל אך לשמוח, רק בטח וציית
2. אין צללים מקדירים, אין עבי עננים –
מבטו מגרשם בכל עת.
לא ספק, לא דמעה, לא כאב לא מורא –
רק ששון, אם נבטח ונציית!
3. לעולם לא נדע חיבתו הרבה
עד נגיש לו הכל בשמחה.
רחמיו הוא מראה, ורוחו הוא משרה
רק על מי שישמע ויבטח.
4. עת נשב לרגליו עם צבאות כל בניו,
ולעד שם אותו נשרת.
לקולו נישמע, לדברו ניכנע,
לא נירא – רק נבטח ונציית.