ירמיה פרק ח' 4-23: תלמדו מהחיות!

ירמיה פרק ח 4-23.
[פרקים ז'-י': אלילות ותוצאותיה.]
רעיון מרכזי של הטקסט: עונשו של אלוהים על יהודה עבור חטאותיה
כותרת הדרשה: תלמדו מהחיות. אל תכרתו את הענף עליו אתם יושבים!
רעיון מרכזי של הדרשה: פרי הביאושים של לימוד שקרי
חלוקת הפרק:
א. ירמיה מוכיח את העם על אי החזרה בתשובה, ואת מנהיגיו החושבים את עצמם לחכמים והמסלפים את דברי התורה (ח 4-12).
1. עקשנות העם – איוולת המנוגדת אף לחוקי הטבע (ח' 4-7)
2. מדוע ירמיה מכנה את חכמי העם טפשים? (ח' 8-9)
3. מה מחכה למעוותים את תורת ה'? (ח' 10-12)
ב. תיאור המצב ביהודה בזמן הפורענות (ח' 13-17)
ג. הנביא ירמיה מקונן על צרת עמו (ח' 18-23)
ד. סיכום ומסקנות
ד. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר יְהוָה: הֲיִפְּלוּ וְלֹא יָקוּמוּ? אִם-יָשׁוּב וְלֹא יָשׁוּב?
ה. מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה, יְרוּשָׁלִַם, מְשֻׁבָה נִצַּחַת? הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִת, מֵאֲנוּ לָשׁוּב.
ו. הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע, לוֹא-כֵן יְדַבֵּרוּ. אֵין אִישׁ נִחָם עַל-רָעָתוֹ, לֵאמֹר: מֶה עָשִׂיתִי? כֻּלֹּה שָׁב במרצותם (בִּמְרוּצָתָם), כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה.
ז. גַּם-חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ, וְתֹר וסוס (וְסִיס) וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת-עֵת בֹּאָנָה; וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט יְהוָה. 4. אמור להם: "כך אמר ה', 'האם מי שנופל אינו קם? האם מי שמורד אינו מתחרט?
5. מדוע העם הזה מורד וירושלים מורדת מרד נצחי? מדוע הם מחזיקים בתרמית ומסרבים לשוב?' ".
6. הקשבתי ושמעתי, הם אינם דוברים אמת. איש אינו מתחרט על מעשיו הרעים ושואל: "מה עשיתי?!". כל אחד רץ למרד, כמו סוס שדוהר למלחמה.
7. אפילו החסידה בשמים מכירה את הזמנים הקבועים שלה, התוֹר, הסִיס והעָגוּר מקפידים להופיע בזמנם הקבוע, אבל עמי אינו מכיר את חוקי ה'.
1. עקשנות העם – איוולת המנוגדת אף לחוקי הטבע (ח' 4-7)
אחת מהדרכים ללמד ולהוכיח מבוגרים טועים ולשכנעם לחזור בהם משגיאתם, היא על ידי הצגת יישום נכון של אותה פעולה או לקח בחיי יצורים נחותים מהם, כגון תינוקות ובמקרה זה – חיות ועופות.
הנביא חושף את העיקשות הטפשית של מנהיגי יהודה ואומר להם:
האם לא הגיוני שאדם אשר נפל יזדרז ויקום?
האם לא הגיוני שאדם אשר מגלה כי טעה וסר מן הדרך, יהיה מעונין לתקן את טעותו ולשוב לדרך הטובה?
מכיוון שכולכם מסכימים עם ההיגיון הבסיסי שבדברי – אז מדוע אינכם ממהרים לחזור בתשובה כנה לאלוהים?
מדוע תעדיפו להישאר על 'הרצפה' לאחר שנפלתם?
מדוע שתעדיפו להנציח את שגיאתכם לאחר שגיליתם כי רעה היא ולא תתקנוה?
ירמיה מביט לעבר פני השומעים ומבין היטב שהבעת פניהם אינה מבטאת כל חרטה אלא ההיפך.
בפסוק 6 הנביא אומר לעצמו:
הקשבתי ושמעתי את דברי בני יהודה שנאמרים בינם לבין עצמם.
דבריהם אינם כנים.
אף אחד מעושי הרעה אינו מתחרט על מעשהו. אף לא אחד מתוודה ואומר: מה עשיתי!
אדרבה, תאוותם להרע ולהעמיק ברע רק מתגברת.
כל העם הולך בדרך הרעה כצאן לטבח, ואין אחד שמעז לשאול שאלה ולבדוק מדוע?
כולם שועטים בכיוון השגוי בביטחון כה רב ובמהירות כה רבה, כאילו היו סוס השועט קדימה לעבר הקרב וללא היסוס.
הנביא רוצה לציין את גודל האבסורד במעשי העם וגודל חוסר ההגיון בהתנהגותם ומעשיהם, ולשם כך הוא מציין דוגמא מעולם החי.
הנביא מציין את החסידה, יונה, סנונית והעגור.
כל אלו עופות חופשיים.
אפילו הם יודעים את זמניהם הקבועים לנדידתם ולשיבתם. אותן עופות יודעות היטב שאם לא ינדדו בזמן, ייחרץ גורלן למוות.
ז"א, העופות הללו, שמן הסתם נחותים בהשוואה לאדם, שומרים על חוקי הטבע שנקבעו להם לשם קיומם. החיות הנחותות הללו מבינות היגיון פשוט שנועד לטובתן ולכן מקפידות לציית לחוקי הטבע.
לעומתם, עמו של אלוהים, הנחשב לעם נבחר, אינו יודע ואינו שומר את משפט אלוהיו וחוקיו.
העם שנועד להיות נציגו של אלוהים עבור כלל בני האדם, אינו מבין ואינו שומר אחר התנאים הבסיסיים שאלוהים קבע כדי להבטיח את שלומו וחייו, אינו מכבד את רצונו של אלוהים עבורו.
למצוות אלוהים היגיון בסיסי – אל תרצח, אל תשתחווה לנברא אלא רק לבורא ועוד הרבה. והנה העם הנבחר נכשל בהבנה כל כך בסיסית שנועדה לשמור על חייו וחיי צאצאיו…
העם אשר נפגש באופן אישי עם אלוהים, ראה אותות ומופתים וקיבל את מצוות אלוהים שנועדו להבטיח לו חיים, והבטיח בקול רם שיעשה וישמע לאותן מצוות, מפר ברגל גסה את אותן מצוות שנועדו להבטיח לו חיים, ואז עדיין מתפלא מדוע רע לו?, מדוע אינו מבורך מספיק?. הרי הם משתחווים לאלילים ומקריבים את בניהם כזבח לאותם אלילים…
ריבונו של עולם, חיות כבר מבינות טוב יותר את העיקרון הזה!
הנביא ישעיה הצביע על אותה בעיה כמאה שנים לפני ירמיה ואמר בפרק א 3: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן."
שור וחמור נכנעים לסמכות שמעליהם כי הם יודעים כי כך מובטח להם אוכל והגנה. עם ישראל לעומת זאת אינו נכנע לאלוהים אשר החיים כולם ממנו…
איזה אבסורד!
והדבר הכואב ביותר הוא: העם מביט על ירמיה "כחיה מוזרה" ורוצה בכל רגע לפגוע בנפשו.
[ראה דוגמאות נוספות לאותה כותרת: משלי ו' 6-8 – לך אל נמלה עצל…שיר השירים ב' 12).
כמו שנביאי התנ"ך הצביעו על חוסר ההיגיון הבסיסי בהתנהגותם של בני ישראל, כך עשה גם האדון ישוע המשיח בכבודו ובעצמו.
בבשורת מתי ט"ז 2-3, האדון ישוע מוכיח את הפרושים והצדוקים על עיוורונם הרוחני וצביעותם.
לאחר שהיו עדים לכוחו הריבוני, הם בקשו עוד אות מן השמים. האדון ישוע ענה להם ואמר:
"…לעת ערב אתם אומרים, 'מזג אויר נאה, כי השמים אדומים'. ובבוקר, 'סגריר היום, כי אדומים וקודרים השמים'. את פני השמים אתם יודעים לפרש, אך את אודות הזמנים אינכם יכולים? דור רע ומנאף מבקש לו אות, ואות לא יינתן לו מלבד אות יונה הנביא ". הוא עזב אותם והלך."
מתברר שהרבה לא השתנה מאז ימי הנביאים ועד לביקורת של המנהל הראשי – האדון ישוע המשיח.
מדוע דבר לא השתנה? מכיוון שמאז תקופת ירמיה עד לעת הופעתו של האדון ישוע, מנהיגי העם לא שינו את דרכם. הם המשיכו לבעוט בחוקי היסוד המבטיחים את חייהם. הם כשלו להבין את תכלית התורה – המשיח – ובנו להם תחליפים.
באיגרת אל הגלטים ג' 23-25 מוסבר שהתורה לימדה וכיוונה את לב העם לעבר מושיעם וגואלם המשיח ישוע. אי זיהוי הגואל, מהווה הוכחה לאי הבנת התורה (ראה גם יוחנן ח' 19,42).
העם אומנם החשיב עצמו כחכם, אך במבחן התוצאה הוא נכשל כישלון צורב.
2. מדוע ירמיה מכנה את חכמי העם טפשים? (ח' 8-9)
ח. אֵיכָה תֹאמְרוּ: חֲכָמִים אֲנַחְנוּ, וְתוֹרַת יְהוָה אִתָּנוּ! אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים.
ט. הֹבִשׁוּ חֲכָמִים, חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ; הִנֵּה בִדְבַר-יְהוָה מָאָסוּ, וְחָכְמַת מֶה לָהֶם? 8. איך אתם אומרים: "אנחנו חכמים ותורת ה' אתנו"? העט של מעתיקי התורה משקר, מעוות את התורה.
9. החכמים יושפלו, יפחדו וילָקחו בשבי. הם דחו את דבר ה' וחכמתם היא טיפשות.
דוד המלך כבר אמר במזמור תהילים קי"א 10: "ראשית חכמה יראת יהוה. שכל טוב לכל עושיהם, תהילתו עומדת לעד."
שלמה המלך למד מאביו וחזר על המשפט בספר משלי א' 7: "יראת יהוה ראשית דעת, חכמה ומוסר אווילים בזו." ראה גם ט' 10.
דוד המלך הוסיף ואמר: "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי." (קי"ט 105)
ובנו שאול אמר במשלי ג' 5-8: "…בטח אל יהוה בכל ליבך ואל בינתך אל תישען. בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך…"
והנה, ירמיה מתמודד עם אנשים המעוותים את דבר התורה, מלמדים שקר במקום את אמת אלוהים – ועוד טוענים שהם חכמים.
מן הסתם ירמיה כתב את השורות הללו לאחר מציאת עותק של ספר התורה במהלך השיפוצים בבית המקדש (מל"ב כ"ב 8, דבה"ב ל"ד).
הסופרים – אנשי הספר, ההוגים בספר, כותבים ומעתיקים אותו ומורים אותו בעל-פה ובכתב. יש לשער שפעולה זו הייתה מסורה ללוויים ולכוהנים, כאמור: "…כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו, יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים ל"ג 9-10). מכאן הסברה שדברי ירמיה במקדש היו מכוונים בעיקר אל כוהני בית המקדש.
אם כן, מפרשי התורה, הכוהנים, עשו את עיטם עט שקר, זייפו אותה ופרשוה בדרך לא נכונה.
במקום להיכנע לאמת אותה הם קוראים מן התורה ולתקן את הדרוש תיקון בחייהם, הם עיוותו את הכתוב כדי להצדיק את מעשיהם הנפשעים.
כך הם הציגו עצמם כנקודת ייחוס ליישום ראוי ונכון של התורה.
הם אומנם מחזיקים את התורה בידם ומציגים עצמם כפה של אלוהים אל העם – ובצדק, כי לכך אכן נבחרו, אך הפה שלהם אומר את תאוות ליבם ולא את דבר אלוהים, לא את מוסר אלוהים שבתורה.
לפיכך, הסופרים טוענים להיות חכמים – אך בפועל, אינם חכמים בכלל. הם טפשים יותר מן החיות שהוזכרו מעלה.
אותן חיות פועלות בדרך המבטיחה להן חיים. החכמים הללו פועלים בדרך המבטיחה להם ולשאר העם – מוות.
רבותי, אי אפשר לכנות אדם בתואר חכם, כאשר הוא מוביל את כל ההולכים אחריו ואת אלו המאמצים את תורתו, לאבדון! אין כל לכמה בריצה לאבדון – זו סכלות!
סופם של אותם "חכמים" שילכדו בתחבולות שלהם עצמם. הם הדריכו את העם לדרך פסולה שהובילה אבדון עליהם ועל בני יהודה שאימצו את דרכם.
הנביא ישעיה הזהיר את בני יהודה מאותה התנהגות בדיוק מאה שנים קודם לכן.
בפרק כ"ט 13-16:
יג. "…וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי: יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי, מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה.
יד. לָכֵן, הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת-הָעָם-הַזֶּה, הַפְלֵא וָפֶלֶא; וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו, וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר.
טו. הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵיְהוָה לַסְתִּר עֵצָה; וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם. וַיֹּאמְרוּ: מִי רֹאֵנוּ? וּמִי יֹדְעֵנוּ?
טז. הַפְכְּכֶם, אִם-כְּחֹמֶר הַיֹּצֵר יֵחָשֵׁב: כִּי-יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעֹשֵׂהוּ: לֹא עָשָׂנִי? וְיֵצֶר אָמַר לְיֹצְרוֹ לֹא הֵבִין?"
בני יהודה לא טרחו לבדוק את אמיתות הלימוד של מוריהם וצייתו להוראת מוריהם כאילו היה דבר אלוהים חיים. ממש כפי שעושה היום רוב עם ישראל.
מסיבה זו אלוהים כבר אמר אז שהוא עתיד להעניש את אותם "חכמים", מורי שקר בעונשים כבדים. עונשים שכאלו גם יבואו על אלו שהלכו אחר תורת שקר ולא טרחו לוודא אם הלימוד תואם את דבר אלוהים.
שאול השליח ביקר את ההנהגה הדתית בזמנו במילים דומות. הם יצרו דרך אחרת לצדקה, שאינה כוללת את המשיח ישוע, ולכן לימדו שקר את בני ישראל (ראה אל הרומים ט' 30 – י' 4).
אותם רבנים לא לימדו לרצוח, לגנוב ולחמוד, חס וחלילה, זה לא הענין, אך ברגע שהוציאו את המושיע מהמשוואה, הם זרקו את תכלית התורה במו ידיהם ונשארו ללא חסד אלוהים.
הדרך התחליפית לצדקה שהרבנים הציגו – היא לא פחות מאשר אוטוסטרדה לאבדון. ללא דם הכפרה של אלוהים, נשאר האדם עם אשמת חטאו ונתון לקללת החטא – מוות וניתוק נצחי מאלוהים.
האדון ישוע אמר בדיוק את אותם הדברים. לאחר שהאדון ישוע ציטט בפני הסופרים והפרושים שבאו מירושלים את דברי הנביא ישעיה מפרק כ"ט, הוא אמר:
1. מתי ט"ז 13-14: "…כל נטע אשר לא נטע אבי שבשמים עקור יעקר. הניחו להם. מורי-דרך עיוורים הם לעיוורים. ואם עיוור מדריך את העיוור הרי שניהם יפלו לבור."
2. מתי כ"ג: האדון ישוע מכנה את הפרושים והסופרים – מורי התורה של העם בשם: צבועים – חמש פעמים.
האם כל מילה שיצאה מפי הסופרים והפרושים הייתה שקר וטעות? לא!, הרי גם אלוהים ציווה עלינו להקשיב למורינו…
לכן האדון ישוע אמר:
הסופרים והפרושים הם האוחזים בידיהם בתורה – ולכן מה שיאמרו לכם עשו ושמרו.
ז"א – מה שהסופרים והפרושים קוראים מן התורה – עשו!
אך אל תלמדו מהם איך ליישם את הכתוב, כי הם אינם עושים כפי שכתוב.
מסיבה זו האדון כינה אותם – צבועים!
אילו היו נכנעים לכתוב, כי אז היו מזהים את ישוע כאדון ומושיע המובטח.
כשל בזיהוי המשיח מוכיח כשל בהבנת תורת משה.
איך אנו היום יכולים להתגונן ממורי שקר ולימוד שקרי?
רבותי, התשובה פשוטה ביותר:
– קריאה ושינון של דבר אלוהים.
– וידוי שכל הנלמד מן הכתוב אכן תואם לכתוב ולכל שנכתב בכתבי הקודש.
– תיקון מיידי של טעות ברגע שמתגלית
– ראו את אחריתם של מוריכם.
לדוגמא: ראו את התנהגותם של המאמינים בבריאה: הם בדקו היטב את דברי שאול השליח לפני שקיבלו את הוראתו (מע"ש י"ז 11), ועל כך הם נקראו – אצילים.
מכיוון שחכמי יהודה התכסו בדתיות אך לא אימצו את דבר אלוהים לליבם, וכך הורו את כלל בני העם, ציין ירמיה את העונש החמור העתיד לבוא עליהם במהרה. אם נוטשים את החיים, אז אל נתפלא אם נפגוש את המוות.
3. מה מחכה למעוותים את תורת ה'? (ח' 10-12)
י. לָכֵן אֶתֵּן אֶת-נְשֵׁיהֶם לַאֲחֵרִים, שְׂדוֹתֵיהֶם לְיוֹרְשִׁים. כִּי מִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע, מִנָּבִיא וְעַד-כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר.
יא. וַיְרַפּוּ אֶת-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי עַל-נְקַלָּה, לֵאמֹר: שָׁלוֹם, שָׁלוֹם! וְאֵין שָׁלוֹם.
יב. הֹבִשׁוּ, כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ; גַּם-בּוֹשׁ לֹא-יֵבֹשׁוּ, וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ. לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים, בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ, אָמַר יְהוָה. 10. "לכן אֶתן את הנשים שלהם לאחרים ואת השדות שלהם לכובשים כי כולם, מהצעיר ועד המבוגר, רודפים כסף. כולם, מנביא ועד כוהן, נוהגים במִרמה.
11. הם מרפאים בקלות את הפצע של עמי כשהם אומרים, 'יהיה שלום, יהיה שלום', אבל אין שלום.
12. "האם התביישו כי עשו מעשים מתועבים? הם כלל לא התביישו! גם לא ידעו להיות נבוכים! לכן יֵהרגו עם הנהרגים, הם ימותו כשיבוא עונשם", אמר ה'.
האם אלוהים מתנקם בדרך שאינה יחסית למידת החטא?
חס וחלילה!
אלוהים שופט צדק, רחמן וקדוש.
ירמיה מציין את שעתיד לבוא ממש במהרה על שומעיו וזאת ממש לאור ההבטחה שאלוהים כתב בתורה בספר דברים כ"ח.
לפיכך, העונש העומד לבוא על המתחסדים והצבועים ביהודה מוכיח להם שאינם מקיימים את תורת אלוהים ולפיכך אינם נחשבים לחכמים בעיני אלוהים.
לא חלף זמן רב וצבא בבל יחד עם חיילי אדום עלו על יהודה.
האוייבים בזזו, רצחו ולקחו נשים וילדים בשבי. חלק אחר נלקח לגלות.
המקדש נשרף עד היסוד והאדומים והבבלים ניפצו ראשי תינוקות יהודים אל הסלע (תהילים קל"ז 8-9).
והנה, מורי העם הבטיחו שלום, אך לא היה כל שלום. הם נתנו לעם "תרופת שקר" שגרמה לעם לקוות לחינם לשלום.
הם אמרו שירמיה משקר, והנה ירמיה דיבר אמת.
אל לנו להתפלא.
אחד משמותיו של המשיח זה: יהוה שלום (שופטים ו' 24).
וכאשר נוטשים את יהוה שלום – אז אין שלום!
ממש כפי שכאשר מתרחקים מן האור אז חשוך יותר, או כשמתרחקים מן החום, אז קר יותר.
אותם מורי שקר לא יכלו להציל עצמם, ולכן מן הסתם, גם לא יכלו להציל אף אחד מבני יהודה.
אלוהים אפשר לנוטשים אותו לסבול מתוצאת מעשיהם. לא הוא עשה את הרע, אלא הוא לא התערב ואיפשר להם "לאכול את האוכל שבישלו במו ידיהם". (ראה אל הרומים א)
ב. תיאור המצב ביהודה בזמן הפורענות (ח' 13-17)

יג. אָסֹף אֲסִיפֵם, נְאֻם-יְהוָה; אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן, וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה, וְהֶעָלֶה נָבֵל, וָאֶתֵּן לָהֶם יַעַבְרוּם.
יד. עַל-מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים? הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל-עָרֵי הַמִּבְצָר וְנִדְּמָה-שָּׁם. כִּי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי-רֹאשׁ, כִּי חָטָאנוּ לַיהוָה.
טו. קַוֵּה לְשָׁלוֹם – וְאֵין טוֹב; לְעֵת מַרְפֵּה – וְהִנֵּה בְעָתָה.
טז. מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו, מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו רָעֲשָׁה כָּל-הָאָרֶץ. וַיָּבוֹאוּ וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ, עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ.
יז. כִּי הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם נְחָשִׁים צִפְעֹנִים, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם לָחַשׁ; וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם, נְאֻם-יְהוָה. 13. "אביא עליהם סוף", אמר ה'. "לא יהיו ענבים בגפן ולא יהיו תאנים בעץ התאנה, העלים יִבלו, ומה שנתתי להם יעבור לאחרים".
14. למה אנחנו יושבים? בואו, התאספו אל הערים המבוצרות ונושמד שם כי ה' אלוהינו משמיד אותנו! הוא משקה אותנו מים מורעלים כי חטאנו לה'.
15. קיווינו שיהיה שלום, ואין טוב, לזמן שנירפא ובמקומו באה אימה.
16. מִדָן נשמעות נחירות סוסי האויב, כל הארץ רועדת מצהלת סוסיו החזקים. הם יבואו וישמידו את הארץ ואת כל מה שיש בה, את הערים ואת תושביהן.
17. "אני עומד לשלֵח בכם נחשים ארסיים ששום מילת קסם לא תעצור אותם והם יכישו אתכם", אמר ה'.
הנביא מתאר באופן ציורי את השיחה בין אלוהים לעם ישראל.
הנביא מציין שחלק מהצרה שתבוא על בני יהודה תהיה שהאוייב ייקח את כל פרי השדה שלהם. הארץ לא רק תוכה בחרב אלא גם ברעב.
יעברום: מה שנתתי להם, יעבור לאוייביהם…
שימו לב!
כאשר עלו הבבלים והאדומים על יהודה וכבשוה והפכו אותה לשממה, אומנם נענשו המון חוטאים, אך ביניהם גם היו יראי אלוהים.
הנביא חבקוק ג' 17-19 משתמש באותו תיאור כדי ללמדנו ששלום אלוהים בלב יראיו חזק יותר ומשפיע יותר מאובדן כל הנחשב ליקר בארץ.
וכך, בעוד האויב עולה על הארץ וכולם נפגעים. אוייבי אלוהים מאבדים כל תקווה, ולעומתם יראי אלוהים נהנים משלום אלוהים הנוצר את לבבם בידו.
ומה תגובת בני יהודה?
הבה נאסף אל ערי המבצר כדי שאם נמות אז יהיה זה בתוך מבצרנו ולא בשדה.
הנה אלוהים החליט להענישנו ולהשקות אותנו מיי רעל.
שימו לב לבעיה הקשה של בני יהודה.
הם יודעים שפגעו באלוהים, אך ליבם אינו נשבר בשל כך.
הם מצטערים על הצרה והכאב שעומדים לבוא עליהם אך אין בפסוקים כל תיאור של חרטת לב ויסורי מצפון.
ניתן ללמוד מכך שצערם הגדול ביותר נובע מכך שנתפסו בשעת פשע מאשר שעשו פשע בכלל.
התנהגותם של בני יהודה דומה לזו של הגולים ששבו מגלות בבל בתקופת זכריה הנביא.
בפרק ז 1-7 מגיע משלחת לירושלים כדי לשאול אם צריך להמשיך ולצום בשל חורבן המקדש שכעת עולה ונבנה מחדש…
אלוהים עונה במילים קשות ואומר להם שאין לו כל צורך בזבחיהם.
מדוע?
כי צערם נובע מאיבוד המקדש – מאיבוד צעצוע, אך לא מייסורי מצפון על הפרת תורת אלוהים.
חזרה בתשובה כנה היא ביטוי לצער על החטא עצמו ולא צער על שנתפסת או על כך שאתה סובל בשל החטא.
בני יהודה בוכים את בכיים אך לא את בכיו של אלוהים ולכן אין בהם כל חזרה בתשובה.
מסיבה זו נחרץ עליהם העונש.
בני יהודה מבינים שתקוותם לשלום פגה כי בטחו בהבטחות שקר.
הנה הם כבר שומעים באופק את נשיפות הסוסים של הבבלים העולים עליהם.
ירמיה עוקץ את בני יהודה אשר שמו מבטחם בכל מיני קוסמים ומכשפים ואומר להם:
שום קסם או לחש לא יעצור את חיילי האוייב (תהילים נ"ח 6, קוהלת י' 11). הנביא משתמש בדימוי הנחש הצפעוני כדי לציין אוייב אכזר שאינו מתחשב.
מילתו של אלוהים תתקיים, ומילת נביאי השקר תוכח כשקר.
מדוע בני יהודה סרבו לחזור בתשובה גם כאשר המציאות הקשה טפחה על פניהם?
העקשנות והגאווה אחיות הן. שניהן מהשטן ומהוות הגורם העיקרי בסבלו של אדם.
רוב הבעיות הקשות ביותר אינן מפעולה שפגעה במישהו – שהרי כולנו יכולים לטעות.
רוב הצרות הגדולות נובעות מאי רצון להתנצל באמת ולהודות באשמה.
דווקה במצבים שכאלו נמדדת בגרותו הרוחנית של המאמין.
ג. הנביא ירמיה מקונן על צרת עמו (ח' 18-23)
יח. מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן; עָלַי לִבִּי דַוָּי.
יט. הִנֵּה-קוֹל שַׁוְעַת בַּת-עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים – הַיהוָה אֵין בְּצִיּוֹן, אִם-מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ? מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם, בְּהַבְלֵי נֵכָר?
כ. עָבַר קָצִיר, כָּלָה קָיִץ, וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ.
כא. עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי, קָדַרְתִּי. שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי.
כב. הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד, אִם-רֹפֵא אֵין שָׁם? כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת-עַמִּי?
כג. מִי-יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה; וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת-עַמִּי. 18. אני מנסה להתגבר על הצער שלי, לבי כואב.
19. זעקת עמי נשמעת מארץ רחוקה. האם ה' אינו בציון? האם המלך שלה אינו שם? מדוע הכעיסו אותי עם הפסלים שלהם, עם האלילים העלובים של העמים הזרים?
20. עבר הקציר, חלף הקיץ, ואנחנו לא נושענו.
21. נשברתי! נעצבתי! אימה אחזה בי בגלל החורבן של עמי.
22. האם אין תרופה בגלעד? האם אין שם רופא? מדוע לא נרפא פצעו של עמי?
23. הלוואי שראשי היה מעיין מים ועיניי היו מעיין דמעות כדי שאבכה יום ולילה על המתים מבני עמי.
פסוקים 18-23 הינם פסוקי הקינה של ירמיה על בני יהודה – עמו.
ירמיה הנביא מאמין בלב שלם בהבטחת אלוהים ומבחינתו מילתו של אלוהים היא המציאות של חייו.
ולאור זאת, הוא כבר שומע בעיני רוחו את דהרת סוסי צבא בבל העומדים להרוס את ציון.
ירמיה מודה: הוא אינו מסוגל להתגבר על יגונו. צער כובש את ליבו על המוות הצפוי לבוא על בני עמו שמן הסתם חלקם גם בני משפחתו.
בחלקו הראשון של פסוק 19 הנביא כאילו אומר את שהוא שומע את בני יהודה בגלות זועקים ומתלוננים:
האם אין מלך בציון? האם אין אלוהים בציון? איך קרה שהעיר האהובה נפלה בידי זרים ועמו של אלוהים גולה מארץ ההבטחה?
ואז הנביא עונה את תשובתו של אלוהים: מדוע הכעיסוני בעבודת האלילות שלהם? (ראה דברים ל"ב 21).
מכאן, יש אלוהים בציון ואלוהים לא נרדם בשמירה. אל להם לגולים לחפש את הבעיה אצל אלוהים אלא רק בתוך ליבם.
בפסוק 20 הנביא שוב מציין את דבר העם:
הנה עבר זמן הקציר, עבר הקיץ, ועדיין איננו רואים את ידו המושיעה של אלוהים באה לעזרתנו. האוייב נמצא על אדמתנו ולא נראית באופק כל הצלה וכל רצון של האוייב לסגת ולהניח לנו…
הנביא מציין את זעקת העם על סבלם, אבל ראו שעדיין העם אינו נופל על פניו ומתחנן לסליחה אמיתית מאלוהים. ראו פסוק 6.
הצרה נמשכת כי אין כל חזרה בתשובה כנה ביהודה.
הלב נשאר עקוב מדם.
בפסוקים 21-23 הנביא ירמיה מביע את קינתו.
האם אין רפואה באדמת ישראל?
האם לא תבוא ישועה מהמקום הזה?
הנביא מציין את הצרי, שהינו בושם שהיה משמש לריפוי פצעים
הוא קורא: מדוע לא עלתה ארוכה בת עמי?
מדוע אין תרופה לפצע האנוש של בני עמי?
[שימו לב שהכותרת על בית החולים הדסה היא: ארוכה בת עמי. שמשמעה: רפואה לעמי].
הנביא מסיים את הקטע ואומר: אין לי מספיק דמעות כדי לבכות על מר גורלו של עמי יהודה.
בעיני רוחו הנביא כבר רואה את שדות הקטל, וליבו נשבר.
בעוד בני יהודה מאמצים את תקוות השווא של מורי השקר כאילו היו המציאות של חייהם, ירמיה רואה את האמת – והוא בוכה בכי תמרורים.
ד. סיכום ומסקנות
1. תורת אלוהים היא למעננו. כאשר אנו מקיימים את תורת אלוהים אנו שומרים על חיינו אך גם מפארים את שם אלוהים – שהרי כך אנו מודים שדברו אור לנתיבתנו והוא ריבון חיינו.
עולם החי מבין את חוקי הטבע ושומר עליהם – כי כך מובטחים חיים לכל מין.
מי שפועל נגד חוקי החיים שאלוהים קבע – כורת את הענף עליו הוא יושב.
2. הבעיה המרכזית של עם ישראל היא שהם סמכו לחלוטין על הוראת מנהיגיהם הרוחניים. מכיוון שהמנהיגים עיוותו בזדון את תורת אלוהים, סטה עימם כל העם מדרך האמת והחיים, לדרך האבדון.
איך עלינו להישמר מנפילה במלכודת של לימוד שקרי?
– קריאה של דבר אלוהים ושינונה
– ציות לכתוב.
– תיקון מיידי של הדרוש תיקון ברגע שמגלים זאת – כך מפארים את אלוהים.
– ראו את אחריתם של מוריכם.
3. עוצמת העונש באה על בני יהודה נבעה בעיקרה מאי חזרה בתשובה כנה של העם.
רוב העם לא הצטער על חטאיו אלא על העונש והסבל שנבעו מחטאיו.
במקום לבכות על אי ציות לאלוהים – הם בכו על הפסד חומרי.
ללא חזרה בתשובה כנה – מובטח לנו שהחטא והטעות יחזרו במהרה ובמתכון מתוחכם יותר.
המחסום לחזרה בתשובה כנה היא גאווה. כאשר אנו נמנעים מלבקש סליחה כנה – אנו מחקים את אופיו ודרכו של השטן.
הבה נחקה ונידמה יותר למשיח שנתן לנו את פרי הרוח.
כך נרחיק את העונש מחיינו ונעודד אהבה, התחברות ושלום בינינו.