יסודות האמונה- כרך ב' – חלק ראשון

יסודות

האמונה

מאת

רנלד שאורס

כרך ב', חלק ראשון

The Foundations of Faith

Renald E. Showers

Vol. 2, part one

 

Copyright © 2008, 2015 by

The Friends of Israel Gospel Ministry, Inc. Bellmawr, NJ 08099, USA

 

תרגום עברי © 2015

עמותת דעו וחיו / קהילת ירושלים — בית גאולה

Hebrew Translation © 2015 by "Know and Live" Society Jerusalem Assembly — House of Redemption Jerusalem, Israel

ציטוטים מתוך הברית החדשה הובאו מהתרגום החדש, © 1991, החברה לכתבי־הקודש, ירושלים, אלא אם כן צוין אחרת. ציטוטים מתוך החלקים הארמיים של ספר דניאל הובאו בתרגום העברי.

 

 

 

 

אמת

אלוהים מהימן, הוא אמיתי — והוא אמת

 

הגדרות:

לאורך כל כתבי הקודש נראה הקשר ההדוק שבין המהימן, האמיתי, האמת — לבין אלוהים. המושג "אמת" משמעו:

1.        דבר נכון ונאמן, דבר שיש לתת בו אמון, הפך מן "שקר";           2.       יושר, צדק, נאמנות.

(אבן־שושן)

מושג זה משמש בתנ"ך בהקשרים שונים אשר כולם קשורים לאלוהים באופן ישיר או בעקיפין.

בנוסף לכך המילה "אמת" וכל נגזרותיה בתנ"ך משמשות לתיאור מציאות יציבה, תקפה ומחייבת (לכך תואם ההסבר תחת הערך "אמת" במילון ההווה: "התאם של משפט אל עובדה במציאות"). במובן זה "אמת" היא דבר מוחלט. המילה מתארת עובדות שמוכרות תמיד, על־ידי כל אדם, כמציאות. היא מתארת את המצב הנורמטיבי על־פי מידות הסדר האלוהי והאנושי. לכן על האדם לכבד את האמת.

 

אֱמוּנָה            א.       תוקף, יציבות                     ב.       אמת, צדק

אָמֵן               א.       אמת                     ב.       מילת אישור = "כן יהי רצון."

אָמַן / נֶאֱמַן      היה יציב, בר־קיָמא, היה מהימן, נִשׂא בחיק האוֹמן

(אבן־שושן; קונקורדנציה לתנ"ך, ירושלים 1983)

 

מְהֵימָן    (ת') [מארמית, על־פי אַפעל מן א.מ.ן] נֶאֱמָן, שֶׁאֶפְשָׁר לִבְטֹחַ בּוֹ [מְהֵימָנָה, מְהֵימָנִים, מְהֵימָנוֹת]

(מלון אבן־שושן המלא, 2003)

 

 

כתבי הקודש קושרים את המושג "אמיתי / מהימן" לאלוהים

קשר רעיוני בין "אמיתי / מהימן" לבין אלוהים עצמו

אנחנו קוראים בתנ"ך שרוח ה' הניע את הנביא עזריהו לזהות את אלוהי ישראל כ"אֱלֹהֵי אֱמֶת" במובן של "האלוהים האמיתי / היחיד / הבלעדי" (דברי הימים־ב טו 4-3). זאת היתה גם כוונתו של הנביא ירמיהו באמרו: "וַיהוה אֱלֹהִים אֱמֶת, הוּא אֱלֹהִים חַיִּים" (ירמיהו י 10).

בברית החדשה מזכיר שאול השליח את אלוהים כ"אֵל חַי וַאֲמִתִּי" (א־תסלוניקים א 9), והשליח יוחנן קורא לו בשם "הָאֲמִתִּי" (א־יוחנן ה 20). ישוע אומר: "שּׁוֹלְחִי הוּא אֱמֶת" (יוחנן ז 28).

כל אלה הן הכרזות בתוקף כי אלוהי הכתובים הוא "אמיתי", בניגוד לאלוהים אחרים שאינם אמיתיים.

 

קשר רעיוני בין "אמיתי / מהימן" לבין דבר אלוהים הכתוב

דבריו של האלוהים היחיד שבאמת קיים הם מהימנים. לאחר שדויד המלך — בדרך של התגלות — קיבל הבטחה מילולית מאלוהים, הוא כותב: "וְעַתָּה אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים, וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ אֱמֶת" (שמואל־ב ז 28). כוונתו של דויד היא שהבטחת אלוהים אליו תתקיים בוודאות מוחלטת.

בהצהרת דויד כי "מִשְׁפְּטֵי יְהוָה אֱמֶת" (תהילים יט 10), "משפטי יהוה" הם נרדפים ל"דבר אלוהים". אם כך, דויד מאשר שדבר אלוהים הכתוב בתנ"ך הוא האמת המהימנה של אלוהים עבור בני האדם.

בתהילים קיט 160 כתוב: "רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת, וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ." המשורר טוען שכל מילה שאלוהים מסר לאנושות מבראשית היא אכן מהימנה ותקפה לנצח.

ובאשר לספר הברית החדשה: אדם המקבל את אותם "דִּבְרֵי אֱלֹהִים" שישוע המשיח אמר במשך חייו עלי אדמות, מעיד על אמונתו "שֶׁהָאֱלֹהִים אֱמֶת" (אמין, מהימן) גם בהתגלותו המילולית דרך בנו ישוע (יוחנן ג 34-33). ישוע עצמו מאשר זאת כשהוא אומר: "שׁוֹלְחִי [אלוהים האב] אֱמֶת, וַאֲנִי אֶת אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ, זֹאת אֲנִי מְדַבֵּר אֶל הָעוֹלָם" (יוחנן ח 26).

שאול השליח מצהיר כי "נֶאֱמָן הָאֱלֹהִים" (ראוי לאמון מוחלט) בכל דבריו שגילה לאנושות. שאול ממשיך לטעון שגם הבשורה על אודות ישוע המשיח שהוא עצמו מכריז למאמינים בקורינתוס ("דְּבָרֵנוּ אֲלֵיכֶם") היא אמת באותה מידה (ב־קורינתים א 19-18).

השליח יוחנן זוכה להשקיף אל תוך העתיד ורואה את "נַפְשׁוֹת הַטְּבוּחִים עַל דְּבַר הָאֱלֹהִים וְעַל הָעֵדוּת שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ", דהיינו נפשות המאמינים שנהרגו בתקופת הצרה שבאחרית הימים (התגלות ו 9). כשהם שואלים את אלוהים מתי הוא מתכוון לשפוט את רוצחיהם, הם פונים אליו בכינוי "אֲדֹנָי הַקָּדוֹשׁ וַאֲמִתִּי". בכך הם מצהירים על ביטחונם בהבטחתו שיום משפטו על הרשעים עומד לבוא.

בהתגלות יט 9 אנחנו שומעים מלאך מעיד בפני יוחנן כי הוא אכן שומע "דִּבְרֵי אֱמֶת שֶׁל אֱלֹהִים" — דהיינו דבריו האמיתיים של האלוהים עצמו.

 

דוגמאות נוספות שבהן כתבי הקודש קושרים את המושג "אמיתי / מהימן" לאלוהים

השליח פטרוס מציין שעל המאמינים להתמיד ולעמוד ב"חֶסֶד הָאֱלֹהִים", והוא "הַחֶסֶד הָאֲמִתִּי" — דהיינו אין חסד אמיתי אחר מלבדו (א־פטרוס ה 12).

ספר ההתגלות מתאר את משפט אלוהים על הרשעים ועל המערכת העולמית המושחתת שמתנגדת לבורא. מצד אחד נראה זעם אלוהים שנשפך על הרשעים, אך מצד שני מודגש שוב ושוב שכל זה נעשה במידה מושלמת של "אֱמֶת וְצֶדֶק" (התגלות טו 3; טז 7; יט 2).

 

כתבי הקודש קושרים את המושג "אמת" לאלוהים

קשר רעיוני בין "אמת" לבין אלוהים עצמו

כשאלוהים חלף על פני משה בהר סיני, אלוהים עצמו קרא: "יהוה יהוה, אֵל … רַב חֶסֶד וֶאֱמֶת!" (שמות לד 6). מכך שאלוהים נותן לעצמו את התואר "אל רב־אמת" ניתן להסיק שהוא מקור האמת. האמת היא מהותו של אלוהים ומהות האמת היא באלוהים.

בישעיהו סה 16 אלוהים מכנה את עצמו פעמיים "אֱלֹהֵי אָמֵן". בכך הוא מדגיש את העובדה שהוא באמת קיים, בניגוד לשאר האלים שאינם אלא פרי הדמיון של בני אדם.

אליעזר, עבד אברהם, זכה להדרכה יחודית מאלוהים בחיפושו אחר אישה עבור יצחק. רק בזכות הדרכה זו הוא מצא את רבקה. בתגובה הוא מהלל את אלוהים "אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי (מעם אברהם)" (בראשית כד 27). משמע הביטוי "אמִתו של אלוהים": אלוהים מהימן להדריך בני אדם בדרך הנכונה כדי שמטרותיו יתקיימו.

בשירת "האזינו" מכריז משה על אלוהים כעל "אֵל אֱמוּנָה" (דברים לב 4) — אלוהים שעליו ניתן לסמוך בביטחון מוחלט.

דויד מכנה את אלוהים "יְהוָה, אֵל אֱמֶת" (תהילים לא 5). הוא מבין שאלוהים קובע מידות מוחלטות של צדק ומוסר, והוא ערב להן.

דויד גם מצהיר כי אלוהים הוא "אֵל רַב־אֱמֶת" (תהילים פו 15). המשורר משתמש כאן באותו ניסוח כמו אלוהים עצמו בשמות לד 6 (ראה פסקה ראשונה לעיל). אם כן, גם דויד מסכים שאמת היא מאפיין יסודי של הטבע האלוהי, ושהבורא הוא המקור הראשון של אמת.

מפני שאמת היא מאפיין יסודי של טבעו של אלוהים, ומפני שהוא מקור האמת, ביכולתו לגלות "עֲתֶרֶת אֱמֶת" — אמת בשפע — לברואיו (ירמיהו לג 6).

אלוהים הוא נצחי (דברים לג 27; תהילים צ 2), הוא אינו משתנה (מלאכי ג 6), ואמת היא מאפיין יסודי של טבעו. לכן "עַד־דֹּר וָדֹר, אֱמוּנָתוֹ" (תהילים ק 5) "וֶאֱמֶת יְהוָה לְעוֹלָם" (תהילים קיז 2). הוא גם "הַשֹּׁמֵר אֱמֶת לְעוֹלָם" (תהילים קמו 6). משמע שהאמת של אלוהים נצחית. היא לעולם לא תשתנה ואלוהים עצמו לעולם לא יחרוג ממנה.

 

קשר רעיוני בין "אמת" לבין דבר אלוהים

אם אמת אלוהים אכן נצחית, לעולם לא תשתנה והוא עצמו לעולם לא יחרוג ממנה, אזי להצהרותיו המילוליות שאלוהים גילה לאנושות יש ערך נצחי. הן לא ישתנו לעולם ואלוהים לעולם לא יחרוג מהן. לכן נאמר בתהילים קיט 89: "לְעוֹלָם, יְהוָה, דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם."

יעקב אבינו מכנה את ההבטחות המילוליות שקיבל מאלוהים ואת הוראותיו "כָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ" (בראשית לב 11). בדיעבד יכול יעקב להעיד שאלוהים "עשה" כל אשר הבטיח.

איתן האזרחי מעיד על כך שאלוהים, באמִתו (בשפת המקרא "באמונתו"), נשבע את חסדיו באופן מילולי לדויד (תהילים פט 50). גם בתהילים קלב 11 נאמר כי "נִשְׁבַּע יְהוָה לְדָוִד אֱמֶת" — דהיינו אלוהים נתן לדויד הבטחה מילולית נאמנה — והוא "לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה". שני קטעים אלה מדגישים שניתן לסמוך על אלוהים בביטחון מוחלט ושהוא מקיים כל הבטחה.

בשל כך הניע אלוהים את בלעם להכרזתו הידועה: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, וּבֶן־אָדָם וְיִתְנֶחָם. הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה, וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה?" (במדבר כג 19). בהתאם להכרזה זו קובעים כתבי הקודש שבעתיד "יתן" (יקיים) אלוהים את האמת שנשבע לאברהם וליעקב "מִימֵי קֶדֶם" (מיכה ז 20).

כל פעם שאלוהים מקיים נבואה שחזתה מראש את מאורעות העתיד, הוא "נותן כבוד לשמו" על־ידי הוכחה נוספת שכל דבריו אמת. לכך מתכוון המשורר באמרו לאלוהים: "לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד … עַל אֲמִתֶּךָ" (תהילים קטו 1).

כתבי הקודש מעידים על אמיתותם כשהם מכריזים כי "תוֹרָתְךָ אֱמֶת" (תהילים קיט 142), "כָל מִצְוֹתֶיךָ אֱמֶת" (תהילים קיט 151), "כָּל־פִּקּוּדָיו [של אלוהים] עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת" (תהילים קיא 8-7), "עָשִׂיתָ … עֵצוֹת מֵרָחוֹק אֱמוּנָה אֹמֶן" — דהיינו כל דבר שאלוהים יעץ מקדם אכן יתקיים (ישעיהו כה 1).

דמות שמימית גלתה לדניאל "אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת" (דניאל י 21). מכאן אנו לומדים שבשמים קיים קובץ של אמת כתובה. נושא הקובץ הם מאורעות עתידיים שעליהם החליט אלוהים מראש. מאורעות אלה —שהתגשמותם היתה מובטחת — נעשו חלק מכתבי הקודש כשדניאל רשם אותם בפרקים יא-יב של ספרו.

ישוע הצהיר כי דברו של אלוהים האב "אֱמֶת" (יוחנן יז 17), ושאול השליח יצר את הביטוי "דְבַר הָאֱמֶת שֶׁל הַבְּשׂוֹרָה" (קולוסים א 5). הוא משבח את המאמינים בתסלוניקי על כך שקיבלו את לימוד השליחים "כְּפִי שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת — דְּבַר אֱלֹהִים", ו"לֹא כִּדְבַר בְּנֵי אָדָם" (א־תסלוניקים ב 13).

 

דוגמאות נוספות שבהן כתבי הקודש קושרים את המושג "אמת" לאלוהים

בתהילים לג 4 אנו קוראים כי "כָל מַעֲשֵׂהוּ" של אלוהים נעשה "באמת" (בשפת המקרא "בֶּאֱמוּנָה"). לגבי העתיד אלוהים מבטיח: "נָתַתִּי פְעֻלָּתָם [של עם ישראל] בֶּאֱמֶת" (ישעיהו סא 8). אפילו נְבוּכַדְנֶצַּר מלך בבל התפלל: "אֲנִי … מְשַׁבֵּחַ … אֶת מֶלֶךְ הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר כָּל מַעֲשָׂיו אֱמֶת" (דניאל ד 34 בתרגום עברי. בשפת המקור: "אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר מְשַׁבַּח … לְמֶלֶךְ שְׁמַיָּא, דִּי כָל מַעֲבָדוֹהִי קְשֹׁט"). לפי רומים ב 2 "אֱלֹהִים שׁוֹפֵט עַל־פִּי הָאֱמֶת"; מאמינים מכירים "בֶּאֱמֶת אֶת חֶסֶד אֱלֹהִים" (קולוסים א 6) וכשאלוהים לבסוף ישכון בירושלים, העיר תקרא "עִיר הָאֱמֶת" בהא־הידיעה (זכריה ח 3).

 

מסקנה:

סקירה זו של המושגים "אמיתי / מהימן" ו"אמת" מובילה למסקנה שהסיק ג'ק ב. סקוט: "ברור מעל לכל ספק כי לא קיימת אמת במובן המקראי — דהיינו אמת תקפה — מחוץ לאלוהים. כל אמת נובעת מאלוהים, והיא אמת רק מפני שהיא קשורה אליו."

 

 

כתבי הקודש קושרים את המושגים "אמיתי / מהימן" ו"אמת" לכל אחת משלוש ההוויות שבאלוהים האחד

 

קשר רעיוני בין "אמיתי / מהימן" לבין אלוהים האב

ישוע פונה אל אלוהים האב כאל "אֱלֹהֵי הָאֱמֶת לְבַדּוֹ" (יוחנן יז 3, ראה גם פס' 1). בכך הוא מבטא את ביטחונו כי רק אלוהים האב הוא "אמיתי", בניגוד לאלוהים אחרים שאינם אמיתיים — אינם קיימים.

ישוע גם אומר: "יֵשׁ אַחֵר הַמֵּעִיד עָלַי, וְיוֹדֵעַ אֲנִי כִּי עֵדוּת אֱמֶת הוּא מֵעִיד עָלַי" (יוחנן ה 32). כאן הוא מדגיש את מהימנותו המוחלטת של אלוהים האב כעד (חוקרים רבים של כתבי הברית החדשה סבורים שישוע מתייחס במשפט זה לאלוהים האב ולא ליוחנן המטביל).

 

קשר רעיוני בין "אמת" לבין אלוהים האב

ישוע מכריז שחובה להשתחוות לאלוהים האב "בֶּאֱמֶת" ושזאת צורת ההשתחוויה היחידה אשר "מְחַפֵּשׂ לוֹ הָאָב" (יוחנן ד 24-23). השתחוויה לפני האב חייבת להיות אמיתית — כזו שמכירה באמת של קיומו, במהימנות המוחלטת של טבעו ואופיו, בריבונותו ובעובדה שכל מחשבותיו ודרכיו הן אמת.

כשנושענו, אלוהים האב "הוֹלִיד אוֹתָנוּ בִּדְבַר הָאֱמֶת". כך מתארת איגרת יעקב את הלידה החדשה (יעקב א 18-17). כוונתו של יעקב שהבשורה על אודות מותו, קבורתו ותחייתו של ישוע המשיח היא הכרזה של מציאות — הכרזה של דבר שקרה באמת. הכלי שמשמש את אלוהים האב על מנת לשנות חיי אדם הוא הבשורה, והבשורה היא מסר מהימן לחלוטין.

מצוות אלוהים האב היא שילדיו "מִתְהַלְּכִים בָּאֱמֶת" (ב־יוחנן 4). הוא דורש מהם לחיות לאור עובדת קיומו ובהתאם למחשבותיו ודרכיו כפי שהוא גילה אותם.

 

קשר רעיוני בין "אמיתי / מהימן" לבין ישוע המשיח

כשהפרושים ואנשי הורדוס מנסים ללכוד את ישוע בדבריו, הם אומרים: "רַבִּי, אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁאַתָּה אִישׁ אֱמֶת" (מתי כב 16). זאת אומרת שאף מתנגדיו טוענים (במקרה זה לפחות) שהוא אדם הוגן ודובר אמת.

יוחנן השליח מכנה את ישוע "הָאוֹר הָאֲמִתִּי" אשר "בָּא אֶל הָעוֹלָם" על מנת להאיר "לְכָל אָדָם" (יוחנן א 9). במילים אחרות הוא אומר כי בן אלוהים בא אל כדור הארץ ונולד בגוף אנושי על מנת להיות ההתגלות המושלמת של מציאות אלוהית לכלל האנושות.

ישוע טוען כי "הַמְבַקֵּשׁ אֶת כְּבוֹד שׁוֹלְחוֹ (כפי שהמשיח מבקש את כבוד אלוהים האב) נֶאֱמָן הוּא וְאֵין עַוְלָה בּוֹ" (יוחנן ז 18). הוא מצביע על מטרתו לכבד את האב כהוכחה לכך שהוא ישר, הוגן וצדיק.

במקרה שמתואר ביוחנן ח 14 טוענים הפרושים כי ישוע מעיד עדות כוזבת על עצמו ועל זהותו. ישוע משיב להם ואומר: "עֵדוּתִי נֶאֱמָנָה!" כוונתו שדברו מהימן — הוא דובר אמת. הרי ברשותו מידע על אודות זהותו שאין ברשות מתנגדיו, ועל עובדה זו הוא מבסס את טענתו.

כשישוע שופט, הוא עושה זאת באמינות ובצדק מוחלטים. לכן הוא יכול להגיד, "מִשְׁפָּטִי אֱמֶת." מה שמעניק למשפטיו של ישוע את תכונות השלמות האלה הוא התיאום המושלם בין רצונו לבין רצון אלוהים האב. הוא מסביר זאת במילים, "…שֶׁכֵּן אֵינֶנִּי לְבַדִּי, אֶלָּא אֲנִי וְהָאָב אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי" (יוחנן ח 16).

רבים ששמעו את עדותו של יוחנן המטביל אמרו: "כָּל מַה שֶּׁאָמַר יוֹחָנָן עַל הָאִישׁ הַזֶּה [על ישוע] הָיָה אֱמֶת" (יוחנן י 41).

ישוע אומר על עצמו: "אֲנִי הַגֶּפֶן הָאֲמִתִּית," דהיינו, "אני המקור המהימן והאמיתי לחיים רוחניים ולשירות שנושא פרי" (יוחנן טו 1). אמירה זו לוקחת בחשבון שקיימת גם "גפן לא אמיתית" — מקורות כוזבים.

ישוע ממשיך וטוען שהוא "הַלֶּחֶם הָאֲמִתִּי מִן הַשָּׁמַיִם" (יוחנן ו 32), אותו מעניק אלוהים האב לבני האדם. כמו שלחם נותן תזונה לגוף, כך ישוע המשיח "נוֹתֵן חַיִּים [רוחניים] לָעוֹלָם" (יוחנן ו 33). הוא המקור המהימן והבלעדי לחיים רוחניים אלה.

ישוע זוקף לעצמו את התארים "הָאֲמִתִּי" כמו גם "הָאָמֵן, הָעֵד הַנֶּאֱמָן וְהָאֲמִתִּי" (התגלות ג 7, 14). בכך הוא מבטיח שהוא מהימן, הן במובן הכללי כאישיות ובפרט כעד.

אמיתותו ומהימנותו של המשיח תודגשנה שוב בהופעתו השנייה מהשמים. אז יקרא שמו "נֶאֱמָן וַאֲמִתִּי" (התגלות יט 11).

 

קשר רעיוני בין "אמת" לבין ישוע המשיח

במעמד שתואר ביוחנן פרק כב, הפרושים ואנשי הורדוס אומרים לישוע במרמה: "אֶת דֶּרֶךְ אֱלֹהִים אַתָּה מוֹרֶה עַל־פִּי הָאֱמֶת" (יוחנן כב 16). למרות כוונותיהם הזדוניות הם בעצם מצהירים בפני הקהל הנוכח: "ישוע הוא אכן דובר 'אמת'."

"אֱמֶת אָמַרְתָּ." — כך מודה אחד הסופרים בפני ישוע במקרה אחר (מרקוס יב 32). "מה שאתה אומר משקף את המציאות."

השליח יוחנן מתאר את ישוע המשיח, בן האלוהים שבא בבשר, בתור "מָלֵא … אֱמֶת" (יוחנן א 14). מאחר שבן האלוהים הוא אלוהים במלוא מובן המילה ומאחר שאמת מוחלטת היא מאפיין יסודי של אלוהות, יוחנן בעצם אומר כאן שישוע הוא התגלמות מושלמת של אמת מוחלטת בגוף אדם. רק כך היה באפשרותו לגלות לבני אדם את המציאות האלוהית בצורה מדוייקת ובכל זאת מובנת להם.

יוחנן גם מצהיר כי "הָאֱמֶת [באה] דֶּרֶךְ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ" (יוחנן א 17). האם זאת אומרת שאלוהים לא גילה שום אמת לאנושות לפני ביאת בנוֹ לעולם בגוף אדם? לא ולא. לאורך תקופת התנ"ך אלוהים השתמש בערוצים שונים כדי לגלות מידה של אמת. בני אדם תמיד יכלו לראות את אמת אלוהים בבריאה, ולעתים אלוהים בחר לגלות להם אמת ספציפית באמצעות חלום או נבואה. אך התגלמות מושלמת של אמת מוחלטת ניתנה לעולם רק עם הופעתו של ישוע המשיח בעולם בגוף בשר.

מפני שישוע הנו התגלמות מושלמת של אמת מוחלטת בגוף אדם, הוא לא רק יכול להגיד במלוא הסמכות: "אֲנִי … הָאֱמֶת" (יוחנן יד 6); הוא גם אמין לחלוטין כשהוא טוען: "לְכָךְ אֲנִי נוֹלַדְתִּי וּלְשֵׁם כָּךְ בָּאתִי לָעוֹלָם, כְּדֵי שֶׁאָעִיד עַל הָאֱמֶת" (יוחנן יח 37). עדות זו כוללת התגלות של מציאות אלוהית לאנושות.

מפני שישוע הנו התגלמות מושלמת של אמת מוחלטת בגוף אדם, יכול שאול השליח להצהיר: "הָאֱמֶת … הִיא בְּיֵשׁוּעַ" (אפסים ד 21). במילים אחרות: "אמת אלוהים שוכנת בו."

ישוע עצמו הצהיר לא פעם שהוא דובר אמת והמציאות הוכיחה זאת (יוחנן ח 40, 45; יז 7).

כשיוחנן המטביל העיד על ישוע, הוא "הֵעִיד עַל הָאֱמֶת" (יוחנן ה 33). ישוע מציין עובדה זו כהוכחה נוספת שהוא אכן דובר אמת גם כשהוא מעיד על עצמו.

לפי שאול השליח "הַמָּשִׁיחַ הָיָה לִמְשָׁרֵת בְּנֵי הַמִּלָה לְמַעַן אֱמֶת הָאֱלֹהִים, לְקַיֵּם אֶת הַהַבְטָחוֹת אֲשֶׁר לָאָבוֹת" (רומים טו 18, תרגום דליטש). דהיינו, ישוע הוכיח את מהימנות ההבטחות שאלוהים נתן לאברהם, יצחק ויעקב.

אנשים רבים ראו את ישוע ואמרו: "זֶהוּ בֶּאֱמֶת הַנָּבִיא." (יוחנן ו 14; ז 40) הם הבינו שהוא אותו נביא שאלוהים הבטיח להקים בעתיד עבור עם ישראל (דברים יח 19-15).

שאול השליח משוכנע שהמסר על אודות מותו, קבורתו ותחייתו של ישוע המשיח הנו אמת צרופה, והוא מתייחס למסר זה בביטויים מוחלטים כמו "אֱמֶת הַבְּשׂוֹרָה", "דְבַר הָאֱמֶת שֶׁל הַבְּשׂוֹרָה" (גלטים ב 5, 14; אפסים א 13; קולוסים א 5).

 

קשר רעיוני בין "אמת" לבין רוח הקודש

יוחנן השליח מכריז: "הָרוּחַ הִיא הָאֱמֶת" (א־יוחנן ה 6) — לא אמת כלשהי, אלא "האמת" בהא־הידיעה. כך כתוב גם במקור היווני, וישוע משתמש באותה מילה בדיוק כשהוא אומר על עצמו, "אֲנִי … הָאֱמֶת" (יוחנן יד 6). לאורך כל הפרקים שתחת הכותרת "אלוהים מהימן, הוא אמיתי — והוא אמת" התברר כי להיות "האמת" זוהי תכונה בלעדית של אלוהים. אם כן, יוחנן מבטא כאן את אלוהותו של רוח הקודש. בטבעו האלוהי רוח הקודש הוא אחד עם אלוהים האב ואלוהים הבן.

 

סיכום ביניים:

• רוח הקודש הוא אלוהות מוחלטת; ●        אמת מוחלטת היא תכונה יסודית של אלוהות.

באומרו כי "הָרוּחַ הִיא הָאֱמֶת" יוחנן טוען כי ההוויה באלוהים שנקראת "רוח הקודש" גם היא התגלמות מושלמת של אמת מוחלטת. לכן יכול גם רוח הקודש (כמו המשיח) לגלות לבני אדם את המציאות האלוהית באופן מדוייק.

 

מפני רוח הקודש גם הוא התגלמות מושלמת של אמת מוחלטת, ישוע מזכיר אותו יותר מפעם כ"רוּחַ הָאֱמֶת" (יוחנן יד 17; טו 26; טז 13), או — בתרגום מילולי מהיוונית — "הרוח של האמת" בהא־הידיעה. ישוע גם הבטיח כי, בתור רוח האמת…

• רוח הקודש יזכיר לתלמידיו את כל האמת שלמדו מישוע: "רוּחַ הַקֹּדֶשׁ … הוּא … יַזְכִּיר לָכֶם כָּל מַה שֶּׁאֲנִי אָמַרְתִּי לָכֶם" (יוחנן יד 26),
• רוח הקודש יגלה להם את האמת הנוספת שאותה ישוע רצה שילמדו אחרי עלייתו לשמים: "רוּחַ הַקֹּדֶשׁ … הוּא יְלַמֵּד אֶתְכֶם הַכֹּל"; "הוּא רוּחַ הָאֱמֶת, כְּשֶׁיָּבוֹא יַדְרִיךְ אֶתְכֶם אֶל כָּל הָאֱמֶת" (יוחנן יד 26; טז 13),
• רוח הקודש יכבד את ישוע: "הוּא יְכַבְּדֵנִי כִּי מִשֶּׁלִּי יִקַּח וְיוֹדִיעַ לָכֶם" (יוחנן טז 15-14),
• ורוח הקודש יעיד על ישוע: "רוּחַ הָאֱמֶת … הוּא יָעִיד עָלַי" (יוחנן טו 26).

יוחנן נותן דגש נוסף לנקודה אחרונה זו: מפני שרוח הקודש הוא רוח האמת הוא אכן מעיד על ישוע המשיח (א־יוחנן ה 6).

 

מסקנה:

• האלוהים האחד, אלוהי התנ"ך שבאחדותו קיימים שלוש הוויות, הוא האלוהים היחיד שקיים באמת. הוא מציאות מוחלטת.
• אמת היא מאפיין יסודי בטבעו של אלוהים. לכן אלוהים הוא המקור, הראשית, של האמת.
• כל הוויה שבאלוהים הנה התגלמות של אמת מוחלטת.
• התגלות אלוהים לבני אדם היא אמת.

למסקנות אלה יש השלכה המעוררת יראה: כל אדם שדוחה את אלוהי התנ"ך, שדוחה את ישוע המשיח ודוחה את התגלות אלוהים לאנושות כפי שהיא כתובה בתנ"ך ובברית החדשה, הוא למעשה דוחה את המציאות המוחלטת ואת האמת. השקפתו של מהי מציאות ומהי אמת סותרת את המציאות ואת האמת המוחלטות. לכן ראייתו שגויה. גם אם אדם כזה משוכנע כי צעד הדחייה הנו צעד חכם (רומים א 25-18), הוא למעשה עיוור. עיוורונו נגרם על־ידי השטן, אויבו של אלוהים (ב־קורינתים ד 4-3), והוא תחת "שִׁלְטוֹן הַחֹשֶׁךְ", שליטתו הרוחנית של השטן (קולוסים א 13). הרי גם השטן דחה את המציאות והאמת המוחלטות של אלוהים, והחלטה זו גרמה לישוע להכריז עליו: "הַשָֹטָן… בָאֱמֶת לֹא עָמַד, כִּי אֵין אֱמֶת בּוֹ" (יוחנן ח 44).

 

 

אלוהים מהימן — והוא אמת (חלק 3)

לקשר ההדוק שנוצר בכתובים בין אלוהים לבין המילה "אמת" יש משמעות רבה עבור האנושות. תפקיד הפרק הנוכחי הוא להתבונן במספר היבטים של משמעות זו.

 

מקור הדעת אודות אמת מוחלטת

 

לרשות האנושות עומד מקור אחד של אמת מוחלטת וגם כן, כפועל יוצא מכך, של מציאות מוחלטת. דבר אלוהים — התנ"ך והברית החדשה — הינו האמצעי העיקרי בידי אלוהים לגילוי אמת לבני אדם. מסיבה זו אמר ישוע — המכונה "האמת" (יוחנן יד 66) — למאמיניו, כי "יידעו את האמת" במידה וימשיכו "לעמוד בדברו" (יוחנן ח 32-31). הכתובים הם שקושרים בין אלוהים לבין המונח "אמת", והם שקובעים את חשיבות הקשר הזה עבור האנושות.

 

אחריות בני האדם כלפי האמת

א.         להיות אנשי אמת

            הכתובים מציינים "אַנְשֵׁי אֱמֶת" (שמות יח 21) ואנשים שהם "מֵאֱלֹהִים" (יוחנן ח 47; יוח"א ד 6). מדובר באנשים המאופיינים כך:

1. הם יראי אלוהים, ז"א הם מכירים בקיומו, כבודו וריבונותו, מבטאים הכרה זו ביראת־כבוד כלפיו, והתעניינותם מתרכזת במה שמעניין את אלוהים (שמות יח 21);
2. הם "יודעים את אלוהים", ז"א הם מכירים ומקבלים את אמת הכתובים אודותיו, וכתוצאה מהיוולדם מחדש קיים קשר אישי בינם לבינו (יוח"א ד 6);
3. הם מקשבים לדבר האלוהים, כפי שנמסר באמצעות ישוע המשיח, הנביאים והשליחים, והם מקבלים דברים אלה כציוויו הישיר של אלוהים, כדברים בעלי סמכות מוחלטת עליהם. ציותם לדבר אלוהים משנה את חייהם באופן ניכר (יוחנן ח 47; יח 37; יוח"א ד 6). הם מתוארים, למשל, כ"שׂוֹנְאֵי בֶצַע" (שמות יח 21).

 

ב.         להבין את האמת, לבחור בה ולעמוד בה ביציבות

• דניאל מדבר על הצורך של בני אדם "להשׂכּיל" באמת אלוהים, ז"א להבין אותה (דניאל ט 13);
• מחבר תהילים פרק קיט בחר ב"דרך אמונה" (דרך האמת); לכן שׂם את דבר אלוהים תמיד לנגד עיניו ודבק בו (תהילים קיט 32-30);
• הפסוק "חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל־יַעַזְבֻךָ" (משלי ג 3) מורה לבנים להתחייב תמיד לאמת, ובהמשך חוזר שלמה על אותו עיקרון באומרו: "אֱמֶת קְנֵה וְאַל־תִּמְכֹּר" (משלי כג 23);
• פטרוס השליח מציין לטובה את ה"יציבים באמת" (פטר"ב א 12).

 

ג.         לבקש את אמת אלוהים ולהודות עליה

            "קָרוֹב יהוה … לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהילים קמה 18).

• דויד מתפלל שאלוהים ידריך אותו באמיתו (תהילים כה 5);
• ובמקום אחר הוא מבקש כי אמת אלוהים תמיד תשמור (תנצור) אותו (תהילים מ 12);
• בתהילים מג 3 מבקש המשורר שאלוהים ישלח את אמיתו על מנת להנחות אותו;
• לאלה מצטרף שיר הודייה לכבוד אמת אלוהים (תהילים עא 22);
• וכדוגמה אחרונה נזכיר את דויד שמהלל את שם אלוהים על אמיתו (תהילים קלח 2).

 

ד.         להתהלך באמת

            "הליכה באמת" היא ציות לאמת אלוהים הנגלית בדברו והתאמת חיי המאמין והתנהגותו אליה.

• אלוהים מבטיח כי צאצאי דויד ימשיכו למלוך על ישראל, בתנאי ש"יִשְׁמְרוּ … אֶת־דַּרְכָּם, לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת, בְּכָל־לְבָבָם וּבְכָל־נַפְשָׁם" (מל"א ב 4);
• אלוהים עושה עם דויד "חֶסֶד גָּדוֹל" מפני שהלה הולך לפניו באמת (מל"א ג 6);
• דויד מבטיח לאלוהים להתהלך באמיתו (תהילים פו 11) וטוען כי אכן עושה זאת (כו 3);
• חזקיהו המלך מצהיר כי התהלך לפני אלוהים באמת (מל"ב כ 3);
• מעשיו של "עוֹשֵׂה הָאֱמֶת" נעשים "בֵּאלֹהִים" (יוחנן ג 21);
• ולבסוף, שמחתו הגדולה של יוחנן השליח היא, לשמוע כי מאמינים "מִתְהַלְּכִים בָּאֱמֶת" (יוח"ב 4; יוח"ג 3).

 

ה.         לדבר את האמת

אדם המתמיד בקשר חי עם אלוהים ידבר את אשר בלבו, ויעשה זאת ביושר. אין הוא מטעה את שומעיו בדיבור המבטא את ההיפך ממחשבות לבו (תהילים טו 2).

• דויד לא הסתיר את אמת אלוהים מעם ישראל, אלא הכריז אותה באוזני־כל (תהילים מ 11-10);
• בתהילים קיט מתחנן המשורר לאלוהים שלא יסיר (יצל) מפיו דבר־אמת (פס' 43);
• "יָפִיחַ אֱמוּנָה (דובר אמת) יַגִּיד צֶדֶק" (משלי יב 17);
• מתפקידו של אב ללמד את אמת אלוהים לילדיו (ישעיהו לח 19);
• אלוהים מצווה דרך הנביא זכריה: "דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ" (ח 16);
• "תּוֹרַת אֱמֶת" הייתה בפי לוי, "וְעַוְלָה לֹא־נִמְצָא בִשְׂפָתָיו" (מלאכי ב 6);
• שאול השליח דיבר "דְּבָרִים שֶׁל אֱמֶת" בפני המלך אגריפס ופסטוס המושל (מעה"ש כו 25), וגם לקהילה בקורינתוס "תמיד דיבר אמת" (קור"ב ז 14);
• חשוב ביותר "לדבר אֶת הָאֱמֶת בְּאַהֲבָה" (אפסים ד 15); להימנע משקרים ולדבר "אֱמֶת אִישׁ לְרֵעֵהוּ" (אפסים ד 25);
• ישנם מצבים בהם גורמת אמירת האמת ליצירת אויבים (גלטים ד 16).

 

ו.          להימנע מלערבב אמת עם טעות

• אלוהים "שונא לשון שקר" (משלי ו 17-16);
• משורר תהילים קכ מתחנן כי אלוהים יציל את נפשו "מִשְּׂפַת־שֶׁקֶר" (פס' 2);
• יוחנן מצהיר "שֶׁכָּל שֶׁקֶר אֵינֶנּוּ מִן הָאֱמֶת" (יוח"א ב 21);
• על המאמינים להימנע מלערבב את האמת עם "שְׂאוֹר הָרֹעַ וְהָרֶשַׁע" ומלטמא את אמת אלוהים בתוספות שקריות (קור"א ה 8). שאול השליח מסביר כי לימוד שקרי הוא שמונע מהמאמינים הגלטים את הציות לאמת, וכי אפילו כמות מזערית ביותר של "שְׂאוֹר" (טעות) "מַחֲמִיץ אֶת כָּל הַבָּצֵק" (גלטים ה 9-7). על מנת שמסר מסוים יהיה "אמת", כל תוכנו חייב להיות אך ורק אמת. טעות אחת קטנה הופכת את כולו מדבר אמת לדבר שקר.

 

ז.          לשרת באמת

• יהושוע מעודד את בני ישראל לעבוד את אלוהים "בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת" (יהושוע כד 14), וכך עושה שמואל באומרו: "וַעֲבַדְתֶּם" את אלוהים "בֶּאֱמֶת בְּכָל־לְבַבְכֶם" (שמו"א יב 24);
• אלוהים מצווה על שופטי ישראל "לשפוט אמת", ז"א לפסוק על בסיס האמת (זכריה ח 16);
• ההשתחוויה הינה דרך לעבוד את אלוהים, וישוע מצהיר כי אלוהים מחפש אנשים שישתחוו לו "בְּרוּחַ וּבֶאֱמֶת" (יוחנן ד 24-23). השתחוותנו בפני האב חייבת להיות "אמיתית", ולכן עליה להביע הכרה מלאה בקיומו, גדולתו, טבעו, אופיו וריבונותו;
• ילדי אלוהים אמורים להציג את עצמם "כִּמְשָׁרְתֵי אֱלֹהִים … בְּדִבּוּר אֱמֶת" (קור"ב ו 4, 7); אסור להם "לַעֲשׂוֹת מְאוּמָה נֶגֶד הָאֱמֶת (ז"א מעשים הנוגדים או משמיצים את האמת), אֶלָּא בְּעַד הָאֱמֶת" (קור"ב יג 8);
• הכרזת בשורת המשיח צריכה להעשות "מִתּוֹךְ כֵּנוּת" (דליטש: "באמת") (פיליפים א 18);
• על משרתי אלוהים לחלק את "דְּבַר הָאֱמֶת" בצורה נכונה (מדויקת) (טימ"ב ב 15), ולהוכיח בענווה את המתנגדים, במטרה להחזירם בתשובה ולהביאם להכרת האמת (טימ"ב ב 25);
• המאמינים נקראים בשירותם "שֻׁתָּפִים לָעֲבוֹדָה בְּשֵׁרוּת הָאֱמֶת" (יוח"ג 8), ואחד מערוצי השירות היא התמיכה במשרתי אלוהים אחרים (יוח"ג 7-5);

 

ח.         להקפיד על הקשר שבין אהבה לאמת

• אלוהים מצווה על עם ישראל לאהוב את האמת (זכריה ח 19), ואוסר עליהם לאהוב "שְׁבֻעַת שֶׁקֶר" (פס' 17);
• יוחנן השליח מפציר במאמינים לאהוב "בְּפֹעַל וּבֶאֱמֶת", והוא מציין התנהגות זו כדרך לזהות את מי ש"מִן הָאֱמֶת" (יוח"א ג 19-18). יוחנן ו"כָּל יוֹדְעֵי הָאֱמֶת" אהבו את "הַגְּבִירָה הַבְּחִירָה ואת יְלָדֶיהָ … בֶּאֱמֶת", וכסיבה הוא מציין: "זֹאת הוֹדוֹת לָאֱמֶת הָעוֹמֶדֶת בְּקִרְבֵּנוּ" (יוח"ב 2-1). כמו כן כותב השליח כי הוא אוהב את גָּיוֹס "באמת" (יוח"ג 1).
• על-פי דברי שאול השליח, שִׂמחת האהבה היא באמת (קור"א יג 6).

 

תועלת האמת

המתהלכים באמת זוכים להטבות רבות:

• חסד גדול (מל"א ג 6);
• שמירה מרע (תהילים מ 13-11);
• קרבת אלוהים (תהילים קמה 18);
• ביטחון (תהילים צא 5);
• טיהור מעוון (משלי טז 6);
• שחרור מהחטא ומתוצאותיו (יוחנן ח 32);
• התקדשות (יוחנן יז 19-17);
• יכולת להתנגד להתקפה רוחנית (אפסים ו 14);
• תקווה, פרי (שִׂגשׂוּג) וחסד (קולוסים א 6-5);
• כושר הבחנה בין המותר לאסור על-פי רצון אלוהים (טימ"א ד 4-3);
• טיהור הנפש (פטר"א א 22);
• "חֶסֶד וְרַחֲמִים וְשָׁלוֹם" (יוח"ב 3).

 

העדר אמת

• ישנם אנשים המפגינים קרבה לאלוהים באופן הדיבור שלהם, אך הם למעשה מקשים את לבם כלפיו, לא יודעים את דרכו, לא מתהלכים באמת ולא דורשים אותה (ישעיהו מח 1; ירמיהו ה 5-1). ישנם אלה שהשקר הוא לחם חוקם, "אֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ" ואת אלוהים "לֹא־יָדָעוּ" (ירמיהו ט 4-2).
• ישוע מזהיר כי אדם הדוחה את דבר האלוהים כאמת, "אין הוא מֵאֵת הָאֱלֹהִים" אלא "מהשטן" (יוחנן ח 47-44; יוח"א ד 6).
• שאול השליח קובע כי "הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת" מאלה ש"שִׂכְלָם הִתְנַווֵן" (טימ"א ו 5), ושישנן נשים "הַלּוֹמְדוֹת תָּמִיד וְאַף פַּעַם אֵינָן יְכוֹלוֹת לְהַגִּיעַ לִכְלַל יְדִיעַת הָאֱמֶת" (טימ"ב ג 7).
• יוחנן מציין שני סממנים של העדר אמת, באומרו: "אִם נֹאמַר שֶׁאֵין בָּנוּ חֵטְא, מַתְעִים אָנוּ אֶת עַצְמֵנוּ וְהָאֱמֶת אֵינֶנָּה בָּנוּ" (יוח"א א 8), וכן "הָאוֹמֵר 'אֲנִי מַכִּיר אוֹתוֹ (את ישוע)' וְאֵינוֹ שׁוֹמֵר אֶת מִצְווֹתָיו, דּוֹבֵר שֶׁקֶר הוּא וְהָאֱמֶת אֵינֶנָּה בּוֹ" (יוח"א ב 4).

 

יחס עוין כלפי האמת

• ישוע נתקל בסירוב להאמין לדבריו, מפני שאמר אמת (יוחנן ח 45).
• ישנם אלה שלא רק "מְעַכְּבִים בְּרִשְׁעָתָם אֶת הָאֱמֶת", אלא מתאמצים במגמה "להמיר אֶת אֱמֶת הָאֱלֹהִים בַּשֶּׁקֶר" (רומים א 18, 25).
• מורי שקר "מתעים את שומעיהם בכשפים" (גלטים ג 1, דליטש), כדי שלא יצייתו לאמת. מורי השקר עצמם "מִתְנַגְּדִים לָאֱמֶת" באופן פעיל (טימ"ב ג 8), וגורמים לכך כי "תְּגֻדַּף דֶּרֶךְ הָאֱמֶת" (פטר"ב ב 2-1).
• אנשים אשר "לֹּא יִסְבְּלוּ אֶת הַלֶּקַח הַבָּרִיא … יַטּוּ אָזְנֵיהֶם מִן הָאֱמֶת" ויעדיפו "לִפְנוֹת אֶל הָאַגָּדוֹת" (טימ"ב ד 4-3).

 

הקשר שבין משפט לאמת

אמת אלוהים היא הכלי בו ישפוט הבורא את האנושות (תהילים צו 13). אלה "אֲשֶׁר אֵינָם נִשְׁמָעִים לָאֱמֶת" הנגלית של אלוהים "אֶלָּא לָעַוְלָה", צוברים לעצמם "זַעַם לְיוֹם זַעַם … צָרָה וּמְצוּקָה", לאותו יום בו "יִּתְגַּלֶּה מִשְׁפַּט־הַצֶּדֶק שֶׁל אֱלֹהִים" (רומים ב 5, 9-8).

"כָּל אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ לָאֱמֶת" וכל אלה "שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אֶת אַהֲבַת הָאֱמֶת אֲשֶׁר יָכְלוּ לְהִוָּשַׁע בָּהּ" אכן יישפטו (תסל"ב ב 12, 10).

 

רצון אלוהים והאמת

אלוהים "חָפֵץ שֶׁכָּל בְּנֵי אָדָם יִוָּשְׁעוּ וְיַגִּיעוּ לְהַכָּרַת הָאֱמֶת" (טימ"א ב 4).

 

הקהילה והאמת

אחד מתפקידי הקהילה על-פי תכניתו של אלוהים, הוא להיות "עַמּוּד הָאֱמֶת וִיסוֹדָהּ" (טימ"א ג 15). העמוד הוא אמצעי תמיכה, בזמן שהיסוד מעניק לבניין את יציבותו ומונע ממנו זעזועים ותנודות בלתי רצויות. אלוהים מצפה מהקהילה תמיכה מלאה באמיתו הנגלית, הגנה על אמת זו כנגד כל התקפה, ומניעת כל שינוי בתוכן האמת כפי שנמסר במקור על-ידי הבורא.

 

עם ישראל והאמת

• התקופה בה היה עם ישראל "יָמִים רַבִּים … לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת" אופיינה בכך כי "אֵין שָׁלוֹם לַיּוֹצֵא וְלַבָּא … ומְהוּמֹת רַבּוֹת, עַל כָּל־יוֹשְׁבֵי הָאֲרָצוֹת" (דהי"ב טו 5-3).
• בימי ישעיהו סבל עם ישראל בגין העדר משפט אמת: "אֵין נִשְׁפָּט בֶּאֱמוּנָה". הנביא מתאבל על כך ש"כָּשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת" והייתה "הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת" (ישעיהו נט 4, 15-14).
• ירמיהו מקונן על מצב העם ש"לוֹא־שָׁמְעוּ בְּקוֹל יהוה אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר; אָבְדָה הָאֱמוּנָה (האמת) וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם" (ירמיהו ז 28).
• בתקופת הושע היה "רִיב לַיהוָה עִם־יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי אֵין־אֱמֶת וְאֵין־חֶסֶד וְאֵין־דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ" (הושע ד 1).
• בעתיד, עם ישראל יזכה לברכת אלוהים והוא יכנה אותם "גוֹי־צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים" (ישעיהו כו 2).

 

 

חכמה

_____________________________________________________

אלוהים והחכמה

בפרק הקודם ראינו כי קיים קשר בלתי ניתן להתרה בין האלוהים האחד של כתבי הקודש לבין האמת. אלוהים הוא המקור של אמת מוחלטת ותקפה. אותו טיב של קשר מהותי גם קיים בין אלוהים לבין החכמה. הבורא הוא מקורה של חכמה מוחלטת ותקפה.

 

החכמה שייכת לאלוהים

בני תקופת התנ"ך הכירו בכך שלאלוהים חכמה עילאית. ארתחשסתא מלך פרס, מזכיר בצווֹ המלכותי את חכמת אלוהי עזרא (עזרא ז 25); צופר הנעמתי טוען בפני איוב כי לאלוהים היכולת לגלות "תעלומות חכמה" (איוב יא 6); ואיוב עצמו מצהיר כי "עִם אלוהים חכמה", הוא "חכם לבב", והוא — בניגוד לבני האדם — היחיד שמכיר את מקום המצאותן של חכמה ובינה מוחלטות (איוב ט 4; יב 13; כח 13-12, 20, 23).

משלי כא 30 קובע כי חכמה, תבונה ועצה אנושיות אינן יכולות לעקוף או לבטל את חכמת אלוהים. ישעיהו טוען שקדוש ישראל חכם (ישעיהו לא 2), וירמיהו מצהיר שבין כל חכמי העולם אין אחד הדומה בחכמתו לאלוהים (ירמיהו י 7). ולבסוף, גם דניאל מכריז כי לאלוהים החכמה (דניאל ב 20-19).

לפי דברי שאול השליח, אלוהים "יעד" את חכמתו עוד טרם בריאת העולם (קור"א ב 7). הוא מדגיש ש"אין חֵקֶר" לחכמת אלוהים, ושאלוהים בלבד הוא חכם במובן המוחלט של המילה (רומים יא 33; טז 27; טימ"א א 17 [דליטש]).

השליח גם מזכיר את הקביעה האלוהית, כי לא תמצא לעולם דרך לדעת אותו על-ידי חכמה אנושית (קור"א א 21). כמו כן, אין ביכולתו של אדם לגלות את חכמת אלוהים באמצעות חושיו או כושר חשיבתו (קור"א ב 9-7). היא תישאר "נסתרת" עד שאלוהים מחליט לגלותה מיוזמתו (קור"א ב 7, 10).

כמו כן מציין שאול כי אלוהים גילה לשליחים ולנביאי הברית החדשה את "סוד רצונו", שלא נודע עד לתקופתם (אפסים א 9; ג 5). בחכמתו (אפסים א 8) הוא לא רק בחר להעניק לבני אדם שפע של ברכות רוחניות — וזאת "בחסדו" ו"במשיח" (אפסים א 14-3) — הוא גם מצא דרך להסיר את "מחיצת האיבה" המפרידה מזה דורי דורות בין יהודים לגויים, וכעת הוא מאחד אותם בשלום בתוך גוף חדש, הקהילה (אפסים ב 11 – ג 9). ביוצרו את הקהילה מגלה אלוהים היבטים של חכמתו שקודם לכן לא נודעו אף למלאכי השמיים (אפסים ג 10).

כאשר מגיעים לסוף ספר הברית החדשה מגלים שגם יהודה מדגיש כי "לאלוהים לבדו החכמה" (יהודה 25 [דליטש]), והקורא בספר ההתגלות שם לב לכך שישויות שמימיות מהללות את אלוהים כשהן מייחסות לו חכמה (התגלות ז 12-11).

 

מקור החכמה

אנו קוראים במשלי ח 22 שאלוהים "קנה" את החכמה לפני שברא כל דבר אחר. אין מדובר ב"קניה" במובן העכשווי של המילה, אלא ב"בריאה" (ראה משמעות המילה בבראשית יד 19, 22; דברים לב 6). הפסוקים הסמוכים במשלי ח מדברים על כך שהחכמה "נסכה" ("נוסדה" או "נמשחה לתפקיד של מלוכה" [פס' 23]) ו"חוללה" (מילה שמציינת לידה או יצירה [פס' 25-24]), וכל אלה טרם בריאתם של הדברים האחרים. אנחנו מסיקים מכך שאלוהים ברא את החכמה לפני בריאת היקום והוכח, אם כן, כי מקור החכמה הנו באלוהים עצמו.

 

חלוקת החכמה

מתוך שתי שאלותיו לאיוב (לח 36) אנחנו מבינים שרק אלוהים עצמו מעניק לבני אדם חכמה אמיתית; והוא מגביל את חוג מקבליה ל"ישרים" (משלי ב 7-6). קוהלת מאשר זאת באומרו: כי "לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה" (ב 26).

בכתובים מספר דוגמאות של חלוקת חכמה בידי אלוהים:

• פרעה מלך מצרים הבין כי אלוהים, על-ידי רוחו, חנן את יוסף בחכמה עילאית (בראשית מא 39-38), וסטפנוס חוזר ומציין עובדה זו (מעה"ש ז 10);
• אלוהים אמר למשה כי מילא את האמנים "רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה",על מנת להעניק להם את היכולת ליצור את בגדי השרד עבור הכוהנים, את המשכן, ארון הברית, הכפורת, את כל כלי האוהל, מנורת הזהב, השולחן ואת כליו, את מזבח הקטורת ומזבח העולה, הכיור, את שמן המשחה וקטורת הסמים — הכול בדיוק מושלם לפי מצוות אלוהים (שמות לא 11-1; לה 30 – לו 1).
• דויד מכריז כי אלוהים יודיע לו חכמה "בְּסָתוּם", בפנימיותו הנסתרת (תהילים נא 8);
• שלמה המלך נחן בחכמה שלא רק עלתה על זו של חכמי העמים הסמוכים, עליו אף נאמר כי "יֶחְכַּם מִכָּל הָאָדָם" (מל"א ה 11-10). עם ישראל כולו הבין שחכמת אלוהים בו (מל"א ג 28); הדבר התפרסם מעבר לגבולות הארץ ובני עמים אחרים עלו לירושלים על מנת לשמוע דברי חכמה מפיו (מל"א ה 14).
• דניאל מצהיר שחכמת החכמים ניתנת מיד אלוהים, והוא מודה לבורא על כך שחנן אותו בחכמה (דניאל ב 21-23).
• שאול השליח מתפלל ומבקש שאלוהים ייתן למאמינים "רוח של חכמה" (אפסים א 17), ושיימלאו "דַּעַת רְצוֹנוֹ, בְּלִוְיַת כָּל חָכְמָה" (קולוסים א 9). כמו כן, איגרותיו של שאול מכילות את חכמת אלוהים שניתנה לו (פטר"ב ג 16-15; ראה קור"א ב 7, 13-10).
• אלוהים מעניק חכמה לאלה שמבקשים ממנו (יעקב א 5).

בכל הדוגמאות הנ"ל אלוהים הוא שנותן את החכמה. דוגמאות אלו תומכות, אם כן, בעובדה שחכמה אמיתית ומוחלטת, מקורה באלוהים עצמו.

 

חכמה כאמצעי בריאה

מזמור קד מלמד כי אלוהים עשה את כל מעשיו בחכמה (פס' 24); שמים וארץ נבראו בחכמתו (תהילים קלו 5; משלי ג 19; ירמיהו י 12). הכתוב בישעיהו מ 28-12 מדגיש שלאלוהים בלבד החכמה והתבונה הדרושות לבריאת היקום.

חוקרי תנ"ך הגיעו למסקנה שאלוהים ברא את היקום עם סדר קבוע, מוחלט ובלתי ניתן לשינוי. הבריאה בעצם מגלמת את חכמת אלוהים המוחלטת, אותה ברא טרם מעשה-בראשית ובה השתמש כאמצעי לבריאת היקום.

שלא במפתיע, הן הניסיון האנושי והן החקר המדעי גילו כי ביקום אכן קיימים חוקי טבע קבועים, מוחלטים ובלתי ניתנים לשינוי. סדר זה אינו נושא פנים לאיש, והוא חל על כולם מבלי להכיר בהבדלים של תפקיד או מעמד. עבירה על חוקי טבע אלה עלולה לגבות מחיר יקר. הקורא תגר לחוק כוח המשיכה, למשל, וקופץ מבניין בן 20 קומות ללא ציוד מיוחד, ישא בתוצאות חמורות. אי־ציות לסדר הקבוע, המוחלט והבלתי ניתן לשינוי של חוקי הטבע, יכול לגרור אחריו אבדן כבוד, שעבוד לחטא, נזק נפשי חמור ואפילו מוות בטרם-עת (משלי ב 19-16; ה 23-3; ו 35-24; ז 27-7; ט 18-13).

ספר משלי מלמד שאלוהים ברא את היקום גם עם סדר מוסרי קבוע, מוחלט ובלתי ניתן לשינוי. בְּרוּס ק' ווָלְטְקֶה אומר: "החשיבות התיאולוגית של  ספר משלי נובעת מהצהרתו הברורה שאלוהים ברא 'חכמה', גילה אותה לאדם, ושהוא עצמו ערב לקיומה כחוק מוסרי." וולטקה מדריך את קוראיו כיצד להבין את המונח "חכמה" לפי הכתוב בתנ"ך:

"מהביטויים הציוריים בחלקו הראשון של ספר משלי (א 2 עד ט 18) ניתן להבין כי 'החכמה' היא סדר אלוהי נצחי וצודק שמעניק חיים למתהלכים בו.

בפרק א 33-20 החכמה נמשלת לכרוז הקורא ברחובות. היא לועגת כאשר אסון פוקד הן את מי שלא טרח לשים לב אליה והן את מי שסירב בתוקף להקשיב לקולה. אם כן, מדובר בסדר צודק שאין להפר.

פרק ג 18 מציג אותה כ'עץ-חיים', ועל-פי פסוקים 20-19 היא הייתה הכלי בו יצר אלוהים את היקום. כוונת ההצהרה הזו, כנראה, היא כי החכמה הינה העיקרון שמעניק לבריאה סדר וחיים.

כאשר מגיעים לפרק ד 27-10, החכמה מוצגת כ'דרך', כממלכה ובה סדר מושלם.

בפרק ח 21-1 החכמה שוב מופיעה ככרוז שמודיע כי אמת, צדק ויושר הם הדרך לרווחה מושלמת ויציבה.

ובפסוקים 31-22 של פרק ח אנו פוגשים את החכמה כ'אומן' העומד לצד אלוהים בעת הבריאה ושמח על כל יציריו — ומתוכם בעיקר על האדם. משל זה בא ללמד, ככל הנראה, כי החכמה היא סדר נצחי שקיים לטובת האדם.

לבסוף, במשלי ט 18-1, שתי נשים מזמינות את ה'פתאים' לסעוד על שולחנן: האחת היא 'החכמה', השנייה היא 'אשת הכסילוּת'. מכך מובן, כי החכמה היא כוח טוב הפועל על-פי עקרונות של צדקת אלוהים, ומולה פועל כוח רע, המנוגד לאלוהים."

לאחר שתיאר כך את מרכיביו ומאפייניו של רעיון החכמה בתנ"ך, ממשיך וולטקה ואומר: "מעתה לא נוכל עוד להגדיר חכמה בפשטנות כ'יישום מעשִׂי של ידע'. חכמה היא רעיון תיאולוגי רחב שמציין סדר צודק ומוחלט, ואדם חכם הוא שמכניע את חייו תחת סמכותה."

 

ראשיתה ויסודה של החכמה

מאחר שאלוהי הכתובים הוא מקור החכמה המוחלטת, הכתובים משקפים בהוראתם כי בפני בני אדם דרך אחת ויחידה לרכוש חכמה אמיתית: דעת אלוהים ויחס תקין כלפיו. איוב מגדיר זאת באופן קצר וקולע: "וַיֹּאמֶר לָאָדָם, הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה" (איוב כח 28); בתהילים קיא 10 נאמר: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יהוה"; ומשלי מוסיף כי "תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת יהוה, וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה" (ט 10), וגם "יִרְאַת יהוה מוּסַר חָכְמָה" (טו 33).

לאור פסוקים אלה נשוב ונגדיר מהם היסוד ונקודת המוצא להשגת חכמה אמיתית ומוחלטת: הכרה בקיום אלוהים, הכרה של מחשבותיו ודרכיו, יראת-כבוד כלפיו — ובו בזמן ביטחון אישי באותו אלוהים, במחשבותיו ובדרכיו.

משלי ג 7-5 אומר: "בְּטַח אֶל־יהוה בְּכָל־לִבֶּךָ, וְאֶל־בִּינָתְךָ אַל־תִּשָּׁעֵן. בְּכָל־דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ. אַל־תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ; יְרָא אֶת־יהוה וְסוּר מֵרָע." כל שיטת חשיבה שאינה נבנית על בסיס זה הינה נטולת חכמה אמיתית.

גם אֶלֶן פ' רוֹס מזהה דגש זה בספר משלי. הוא מסיק שכתבי הקודש דורשים "אמונה אישית באלוהים אישי. עָם התנ"ך ידע כי להצלחתה של חכמה לא די במילוי אחר מצוות חכמות. כדי להגיע להצלחה שכזו יש לבטוח באלוהים, לירוא אותו ולהיכנע לו (משלי א 7; ג 6-5; ט 10), כי הוא שברא את הכול ושולט שליטה מוחלטת בעולם, בטבע ובהתפתחות תולדות האנושות (ג 20-19; טז 4; כא 1)."

 

התגלות אלוהים היא חכמה

כתבי הקודש מציינים שהתגלות אלוהים לאנושות היא חכמה

 

התגלות חכמת אלוהים בעל פה ובכתב

התורה והמצוות ניתנו לעם ישראל כמקור מוסמך של חכמה ובינה. כל זמן שבני העם היו מנהלים את חייהם לעיני הגויים על-פי מצוות אלה, היה מובטח להם יחס של הערצה מצד העמים השכנים: "רַק עַם־חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד 6).

דויד מצהיר ש"עֵדוּת יהוה (ז"א דברו הכתוב) … מַחְכִּימַת פֶּתִי" (תהילים יט 8), ובתהילים קיא 10 נאמר כי "לכל עושיהם" של מצוות אלוהים יש "שֵׂכֶל טוֹב".

ממשלי ב 6 נלמד כי "יהוה יִתֵּן חָכְמָה" על-ידי דעת ותבונה שיוצאות "מִפִּיו".

ירמיהו מצביע על אנשים אשר "בִדְבַר־יהוה מָאָסוּ" ושואל בלעג: "וְחָכְמַת מֶה לָהֶם?" אין שום חכמה לפוסלים את דבר אלוהים!

תפקידם של השליחים ונביאי הברית החדשה היה, לפי הגדרתו של שאול השליח, העברת חכמתו של אלוהים שנגלה להם על-ידי רוח הקודש (קור"א ב 7, 10). שאול גם מצהיר כי כתבי הקודש יכולים "להחכים לישועה" (טימ"ב ג 15).

יעקב מזכיר באיגרתו את "הַחָכְמָה אֲשֶׁר מִמַּעַל" (ג 17);

ופטרוס קובע כי הכתוב באיגרות שאול השליח ניגלה על־ידי חכמת אלוהים (פטר"ב ג 15).

 

התגלות חכמת אלוהים בישוע המשיח שבא בבשׂר

כתבי הקודש מלמדים כי המשיח שבא בבשר היווה לאורך שנות חייו עלי אדמות התגלות משמעותית ביותר — הן של אלוהים עצמו, והן של חכמתו — עבור בני האדם. יוחנן מבטא אמת זו כשהוא מכנה את ישוע "הדבר" (ז"א דבר האלוהים / יוחנן א 1, 14). כפי שמילים הן ביטוי מוחשי ונתפס של מחשבות בלתי נראות, כך המשיח, הבא בבשר, היה התגלות של האלוהים הבלתי נראה, הניתנת לתפיסה על־ידי בני אדם (יוחנן א 18).

ישוע עצמו טוען להיותו התגלות אלוהים האב לאלה שרואים אותו (יוחנן יד 9). מי שהיו עדים לנסיו של ישוע ושמעו את תורתו התפלאו עד כדי כך שדרשו לדעת את מקור חכמתו היוצאת דופן (מתי יג 54; מרקוס ו 2). אנשים ששמעו את הנער ישוע בן ה-12 עונה על שאלות התפלאו על חכמתו ועומק הבנתו (לוקס ב 42, 47). המשיח מבטיח להעניק לתלמידיו חכמה בדיבור שכל אויביהם לא יצליחו להתנגד לה או להפריכה (לוקס כא 15).

אחרי ששאול השליח מכנה את ישוע "חכמת אלוהים" (קור"א א 24), הוא ממשיך ומלמד כי המשיח גם נעשה למאמינים "לְחָכְמָה מֵאֵת אֱלֹהִים" (קור"א א 30); ולבסוף הוא קובע כי "צְפוּנִים בּוֹ כָּל אוֹצְרוֹת הַחָכְמָה וְהַדַּעַת" (קולוסים ב 3). המשיח שבא בבשר הינו, על-פי אמירות אלה של השליח, התגלמות חכמת אלוהים. מסיבה זו מאיץ שאול במאמינים ליטול לעצמם את "אוֹצְרוֹת הַחָכְמָה" האלה, והוא אומר, "דְּבַר הַמָּשִׁיחַ יִשְׁכֹּן נָא בְּקִרְבְּכֶם בְּשֶׁפַע" (קולוסים ג 16). הכוונה, כמובן, ללימוד דבר אלוהים.

יציריו השמימיים של אלוהים מכריזים כי המשיח — "הַשֶֹה שֶׁנִּזְבַּח" — ראוי לקבל חכמה (התגלות ה 12). לא נאמר כאן כי חסרה למשיח חכמת אלוהים לפני מותו על הצלב כקורבן על חטאי העולם. דרי השמים מאשרים את זכותו לקבל הלל ושבח על כך שמנצח נצחים הייתה ברשותו מלוא חכמת אלוהים ושהוא עצמו הנו ההתגלמות של חכמה זו.

 

התגלות חכמת אלוהים באמצעות רוח הקודש

לרוח הקודש תפקיד מרכזי בהתגלות חכמת אלוהים לבני אדם:

• בישעיהו יא 2 נאמר כי "רוּחַ יהוה (הוא) רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה."
• פרעה מלך מצרים הבין כי זהו רוח אלוהים שגילה דעת ליוסף ומילא אותו בחכמה נעלה (בראשית מא 39-38).
• אלוהים מילא את אמני ישראל ב"רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל־מְלָאכָה", על מנת שיוכלו ליצור את המשכן על כל תכולתו בהתאם מושלם לרצון אלוהים (שמות לא 11-1; לה 30 – לו 1).
• ישעיהו ניבא כי ינוח על המשיח "רוּחַ יהוה, רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה" (ישעיהו יא 2).
• שליחי המשיח הורו לקהילה בראשית דרכה למנות מנהיגים שיהיו "מְלֵאֵי רוּחַ וְחָכְמָה" (מעה"ש ו 3).
• למתנגדי סטפנוס — "אִישׁ מָלֵא … רוּחַ הַקֹּדֶשׁ" — התברר כי "לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד נֶגֶד הַחָכְמָה וְהָרוּחַ אֲשֶׁר בְּעֶזְרָתָן דִּבֵּר" (מעה"ש ו 5, 10).
• שאול השליח מלמד כי אלוהים גילה לשליחים ולנביאי הברית החדשה את חכמתו הנסתרת, וזאת "עַל־יְדֵי רוּחוֹ" (קור"א ב 7, 10).
• כאשר השליחים והנביאים הציגו את חכמת אלוהים שנגלתה להם, לא עשו כך "בְּמִלִּים שֶׁחָכְמַת אֱנוֹשׁ מְלַמֶּדֶת, אֶלָּא בְּמִלִּים שֶׁהָרוּחַ מְלַמֶּדֶת" (קור"א ב 13).
• ולבסוף, "דְּבַר חָכְמָה" ו"דְּבַר דַּעַת" נמנים עם מתנות רוח הקודש שאלוהים מעניק למאמינים לפי דברי שאול (קור"א יב 8).

 

החשיבות של חכמה

ספר משלי מדגיש כי "רֵאשִׁית" כל הדברים שעל האדם לרכוש לעצמו, היא חכמה (משלי ד 5, 7). חשיבותה העליונה של החכמה נובעת מהתועלת הרבה שבעליה מפיקים ממנה. בין היתר נאמר כי חכמה יכולה להעניק חיים ארוכים, עושר, כבוד, שלום, שמחה, ביטחון, שחרור מפחד, שינה ערבה (ג 18-16, 24-23); החכמה תשמור את בעליה ותגן עליהם, ביכולתה לקדם אותם ולהביא להם כבוד נעלה (ד 6, 9-8); היא תציל אותם מחטא בתחום המיני (ז 5-4); תגרום לאלוהים להביט עליהם "ברצון" (ח 35) ותגרום לסובבים אותם לשבח אותם (יב 8). עם פרי החכמה נמנים בית בנוי (כד 3), עוז (כד 5), מתיקות לנפש (כד 14-13), רווח והגנה (קוהלת ז 12-11), מאור פנים (קוהלת ח 1), הצלחה (קוהלת י 10) ויציבות (ישעיהו לג 6).

אם כן, יש לרכישת חכמה עדיפות על זהב וכסף, אבנים יקרות או כל דבר אחר שבני אדם חפצים (משלי ג 15-13); ויש להעדיף חכמה על כוח (גבורה) וכלי מלחמה (קוהלת ט 16, 18).

מסיבות אלה דוחק ספר משלי בבני אדם להשיג ולשמור חכמה ואמת — ובמיוחד את החכמה האמיתית שראשיתה בידיעת אלוהים וביחס תקין כלפיו (משלי ד 7; ט 10; טו 33; כג 23).

 

חכמה לעומת חכמה

בני אדם בוחרים, כעיקרון, בין שני סוגי חכמה או שתי תפיסות עולם. הן מנוגדות זו לזו בנקודות רבות, ובנושאים רבים הקשורים לחיי החברה המודרנית לא ניתן ליישב ביניהן.

הנחת היסוד של הראשון מבין שני סוגי החכמה או שתי תפיסות העולם היא שקיים אלוהים אישי, ריבון, שברא את היקום. חכמה זו כוללת הן את הדעת שנגלתה אודות קיומו, מחשבותיו ודרכיו של אלוהים, והן את היראה ממנו ואת הביטחון בו, במחשבותיו ובדרכיו. כתבי הקודש מלמדים כי זוהי חכמה אמיתית מפני שיסודה במציאות האחת והבלעדית.

על־פי חכמה זו, אמת הינה מרכיב יסודי של טבע אלוהים. הוא המקור האולטימטיבי של אמת והוא שגילה אמת לבני אדם. לכן קיימים אמת מוחלטת, מוסר מוחלט וקנה־מידה אחיד של טוב ורע, בו מודד הבורא את בני האנוש ללא יוצא מהכלל. כולנו ניתן דין וחשבון על־פי מידות אלה, ורק הם מאפשרים לנו הערכה בלתי משוחדת של שיטות חשיבה, תנועות, ערכים, אמונות, מניעים, מעשים וסגנונות חיים.

על־פי חכמה זו, מטרת הקיום של כל אדם היא להביא כבוד לאלוהים ולשרת אותו ואת שאר בני האדם. מקור חכמה זו הוא אלוהים שבשמים (יעקב ג 17).

חכמה זו מתאפיינת על־ידי ענווה (העדר תחושה מופרזת של חשיבות־עצמית, ההפך מגאווה / יעקב ג 13); טוהר (העדר אנוכיות); שלום (קשר תקין עם אחרים); נועם־הליכות (אי־עמידה על זכויות אישיות); העדר דרישות מחמירות; חסד שופע (דאגה לבבית ומעשית לזולת ולצרכיו); מעשים טובים למען אחרים; העדר משוא־פנים; והעדר צביעות (העמדת פנים של "מניעים טהורים" כביכול / יעקב ג 17).

חכמה זו גורמת למונחים על ידה לבקש ולרדוף שלום (תהילים לד 15), והפרי הם חיי צדקה (יחסים תקינים עם הזולת) (יעקב ג 18).

לעומת תפיסת העולם שהגדרנו כעת, קיימת חכמה אחרת. היא נובעת מתוך ונבנית על שתי נקודות עיקריות:

א.         נחישות לשלול את ההתגלות הקיימת על אודות קיומו, מחשבותיו ודרכיו של האלוהים האישי, הריבון שברא את היקום;

ב.         אמונה ודביקות מסורה בדתות שקר, ובתוכן נטורליזם והומניזם חילוני (רומים א 23-18, 25).

חכמה זו מכחישה את קיומו של אלוהי התנ"ך או טוענת שלעובדת קיומו (או אי קיומו) אין נגיעה לעולמנו כיום. בטענתה כי לא קיים מקור או התגלות של אמת מוחלטת, היא בעצם מכחישה את קיומם של אמת מוחלטת, מוסר מוחלט וקנה-מידה אחיד של טוב ורע בו מודד הבורא את בני האנוש. חסר לה, אם כן, קנה-המידה הדרוש להערכה אובייקטיבית של שיטות חשיבה, תנועות, ערכים, אמונות, מניעים, מעשים וסגנונות חיים.

הכחשה זו מובילה את הדוגלים בה לשתי מסקנות:

א.         "אמת" היא דבר יחסי. כל אדם קובע לעצמו מהי "אמת", ואין אמת אחת מוחלטת וזהה לגבי כולם.

ב.         הרעיון של "דת אמת" שגוי. לא קיימת דת או אמונה אחת אמיתית ונכונה, שבזכותה לשלול את שאר הדתות כשקריים. מאחר שאין התגלות אלוהית לאנושות, כל הדתות מקורן בבני אדם ויש ביניהן שוויון. על בסיס זה יש לאסור כל פעילות שמטרתה לגרום לאדם להמיר את דתו. אדם השולל את אמונתם, אורח חייהם או מעשיהים של אדם אחר או אוכלוסייה מסויימת, הוא קנאי בלתי סובלני האשם בפשע של שנאה.

הדוגלים בחכמה זו מגדירים עצמם כנאורים ומתקדמים, אך דבר אלוהים קורא לגישתם "טיפשות". הרי לחכמתם אין זיקה למציאות (משלי ג 7-5; רומים א 22-21). חכמה זו מלמדת כי כל אדם קיים במטרה להביא כבוד ולשרת את האנושות ואת עצמו, אך לא את אלוהים (רומים א 21-20).

כשיעקב (ג 15) מכנה חכמה זו "אַרְצִית וְנוֹבַעַת מִן הַיֵּצֶר וְהַשֵּׁדִים", הוא נותן לנו הגדרה ברורה של שלושת מקורותיה:

א.         המערכת העולמית השרויה במרד נגד אלוהים;

ב.         האדם הטבעי, הבלתי-נושע והמנותק מאלוהים. הערך העליון עבור אדם זה, בהעדר הקשר עם אלוהים, היא טובת האנושות וקידומה או טובת עצמו וקידומו. הוא אינו מייחס חשיבות לאלוהים וכבודו.

ג.         עולם השדים, משמע החלק של העולם הרוחני שמרד באלוהים ומאז נמצא במצב של התנגדות מתמדת אליו.

חכמה זו מאופיינת על־ידי "קִנְאָה מָרָה" ([dzelos] רגשות שליליים עזים הנגרמים בשל הישגיו והצלחותיו של אחר); שאפתנות אנוכית [eritheia] (יעקב ג 14); מלחמה פנימית בלתי פוסקת של דחפים ותאוות [hedone, strateuo] (יעקב ד 1); צורך עז להשיג ולהשביע תאוות אלה [epithumeo] (יעקב ד 2); ולבסוף, מניעים פסולים (יעקב ד 3).

לדגילה בחכמה זו יש תוצאות, והן "מְהוּמָה" ([akatastasia] מצב הנוצר בהעדר סמכות ואכיפת סדר); "כָל מַעֲשֶׂה רַע" ([phaulos] בלתי־מוסרי ושפל) (יעקב ג 16); "סִכְסוּכִים" ([polemos] מצב הכולל את כל הדרגות של מתיחות, עוינות ומלחמה); "מְּרִיבוֹת" ([mache] אלימות מילולית; במקומות אחרים מילה זו מציינת ריב בין בני זוג) (יעקב ד 1); ורצח (הריגתו במזיד של אדם המהווה מכשול להשגת מטרותיו או לסיפוק תאוותיו של אדם אחר) (יעקב ד 2).

שאול השליח קורא לחכמה או להשקפת עולם זו "חָכְמַת הָעוֹלָם הַזֶּה" (קור"א א 20; ג 19).

 

 

אלוהים פוסל את חכמת העולם הזה

בהתייחס לעם אשר לבבות מלומדיו רחוקים מאלוהים קובע הבורא: "אָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו" (ישעיהו כט 14-13); לחכמה זו אין תוקף לטווח הארוך. על־פי הציטוט בקור"א א 19 לוקח אלוהים עצמו את היוזמה לביטול חכמת העולם.

קטע נרחב בכתובים מתאר כיצד אלוהים מודד ודוחה חכמה זו (קור"א א 28-17). הדוגלים בה שואפים לנתח ולהבין את המציאות באמצעות חוכמה המתבססת אך ורק על החושים, ההגיון ושיטות המחקר העומדים לרשות בני אדם. אך אלוהים עצמו הוא המציאות האולטימטיבית, והוא המקור לחכמה מוחלטת. חכמה שהיא פרי פיתוחו של האדם בלבד, לעולם לא תוכל לשמש כלי לרכישת דעת אלוהים וחכמתו; או לפי דברי שאול השליח: "הָעוֹלָם לֹא הִשְׂכִּיל לָדַעַת אֶת אֱלֹהִים בְּאֶמְצָעוּת חָכְמָה" (קור"א א 21). אם כן, חכמת העולם אינה מסוגלת להעניק לדוגלים בה היכרות אישית עם המציאות בתכליתה, ז"א היכרות עם אלוהים.

שאול מסביר כי אלוהים, בחכמתו, עשה את אשר חכמת העולם לא יכלה לעשות: הוא עצמו סיפק לאנושות את הכלי הדרוש לרכישת היכרות אישית עם אלוהים וחכמתו, ועם המציאות האמיתית. הדרך בה אלוהים עשה זאת נתפסת על־ידי חסידי "חכמת העולם הזה" כטיפשות ועלבון לשׂכל הישר (פס' 23-22): אלוהים שלח את בנו לעולם כאדם, לבוש בשׂר. כאן הוא מת על צלב כקורבן כפרה, כתחליף עבור חטאי האנושות. בדרך זו איפשר לבני אדם לדעת באופן אישי את אלוהים וחכמתו, ולדעת ולהבין את המציאות האמיתית (פס' 18-17, 24-23, 30).

ובכן, על־מנת להשלים מה שחכמת העולם הזה לא היתה מסוגלת לעשות, אלוהים השתמש באמצעי שנחשב ל"סִכְלוּת" בעיני חסידי חכמת העולם. בעשותו כן חשף אלוהים את סיכלותה של חכמת העולם ואת חוסר יכולתה להביא את האנושות לידי דעת והבנה אישית של המציאות האמיתית (פס' 20-19). מוכח בזה כי "סִכְלוּת(ו, כביכול, של) אֱלֹהִים חֲכָמָה (יותר) מִבְּנֵי אָדָם" (פס' 25). פ' ו' גְרוֹסְהָיידֶה מפרט:

"אלוהים נכנס לעולם הנשלט על־ידי חכמה מדומה, כשהוא מנהיג עקרון שסותר ומגנה את חכמת העולם. בדרכו הוא, אלוהים מקיים את מה שהעולם לא היה מסוגל לעשות, ובכך הוא מוכיח את טיפשותה של חכמת העולם. המשיח נצלב, מעשה המביא ישועה לכל מאמין. פעולת המשיח מוכיחה שחכמת העולם בעצם נטולת חכמה, כי איננה מחשיבה את אלוהים (יעקב ג 15), ובתור כזו אין היא יכולה להביא לתוצאות."

מאחר ש"חָכְמַת הָעוֹלָם הַזֶּה הִיא סִכְלוּת בְּעֵינֵי אֱלֹהִים" (קור"א ג 19), אדם החפץ להיות חכם באמת חייב להפוך ל"טיפש" בעיני העולם, בכך שהוא מאמץ את חכמת אלוהים הנגלית (קור"א ג 18).

 

תיאור חכמי העולם

מספר מונחים רבי משמעות משמשים את הכתובים בתארם את הדוגלים ב"חכמת העולם הזה". בני זמנו של ירמיהו מכונים עַם "אֱוִיל", "בָּנִים סְכָלִים" שאינם יודעים את אלוהים; "לֹא נְבוֹנִים הֵמָּה", ובמקום זה "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע, וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (ירמיהו ד 22).

"אוויל" בשפת התנ"ך הוא אדם החכם בעיניו, שחצן המאמין שיש לו את כל התשובות, פורק עול החושב עצמו נקי מטעות. הוראת הכתובים נראית "מוזרה" לאדם כזה ומנוגדת לתפיסת עולמו.

ה"סכל" לוקה בחסר בתחום המוסר והרוחניות וסבור שהוא יכול להתקיים בכוחות עצמו, ללא תלות באלוהים.

ה"חֲכָמִים" בימי ירמיהו "מאסו בדבר־אלוהים" וכתוצאה מכך "הֹבִישׁוּ (זכו להשפלה), חַתּוּ (הותקפו בפחד) וַיִּלָּכֵדוּ (נתפסו כבמלכודת)", כי חכמתם לא עמדה להם לנוכח משפט אלוהים (ירמיהו ח 9). תוצאות שליליות אלה מוכיחות שחכמת חכמים אלה היתה נטולת תוקף.

לאור כשלונם הוזהרו חסידי חוכמת העולם שלא להתגאות בחכמתם. לעומת זאת נאמר להם "להתהלל" בדעת אלוהים ובהבנתו (ירמיהו ט 24-23).

ולבסוף פונה ירמיהו לאלוהים (בפרק י 7) ומודה: "כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ".

הרואים בדחיית התגלות אלוהים מעשה חכם הופכים "לִכְסִילִים" (רומים א 22). הם "נִתְפְּסוּ לְמַחֲשֶׁבֶת הֶבֶל" והפכו ל"חֲשׂוּכֵי דַּעַת", (ז"א חכמה שקרית הנוגדת את המציאות שללה מהם את היכולת להבדיל בין טוב לרע ובין אמת לשקר) (רומים א 21; קור"א ג 20; אפסים ד 18). כתוצאה מעוורון זה, הם "לֹּא חָשְׁבוּ לְנָכוֹן לְהַכִּיר בֵּאלֹהִים" (מָאֲסוּ לְהַשִּׂיג הָאֱלֹהִים בְּדַעַת [דליטש]) (רומים א 18). החלטה זו גורמת להם להמיר "אֶת אֱמֶת הָאֱלֹהִים" (את ההתגלות שאלוהים קיים כמציאות בתכליתה [ראה רומים א 20-18]) "בַּשֶּׁקֶר" (בטענה כי היקום הוא המציאות האולטימטיבית). הם מוצאים עצמם עובדים "אֶת הַנִּבְרָא בִּמְקוֹם אֶת הַבּוֹרֵא" (רומים א 25).

ככלי להשתחוויה אלילית זו, הם ממציאים ומפתחים דתות המנותקות מהמציאות. דתות אלה בחלקם מלמדים השתחוות לצלמים של בני אנוש ובעלי חיים (רומים א 23), אחרים מתרכזים בסגידה לטבע, בריבוי אלילים, בהתקשרויות עם העולם הרוחני, בתורת הנסתר ובהומניזם חילוני.

"בִּגְלַל בַּעֲרוּתָם וּקְשִׁי לִבָּם (עוורונם)" חכמי העולם הינם "זָרִים לְחַיֵּי אֱלֹהִים" (אפסים ד 18), מנוונים (חסרי רגישות, בעלי מצפון קהה כלפי אמת אלוהים הנגלית) (אפסים ד 19), והם מנהלים את חייהם לפי "הַבְלֵי שִׂכְלָם" (אפסים ד 17). מחשבות הבל אלה גורמות לכך "שיִּתְּנוּ אֶת נַפְשָׁם לַזִּימָּה, לַעֲשׂוֹת כָּל תּוֹעֵבָה בְּאַהֲבַת הַבָּצַע" (אפסים ד 19, דליטש).

 

משפט אלוהים על חכמי העולם

כתבי הקודש מצביעים על מספר דרכים בהן שופט אלוהים את הדוגלים בחכמת העולם הזה:

• הבורא עצמו פונה נגדם באמרו, "הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם!" (ישעיהו ה 21);
• אלוהים "מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל" (ישעיהו מד 25);
• הוא גורם למצב של שיכרון בקרב מנהיגי בבל החכמים (ירמיהו נא 57);
• הוא מאיים להשמיד את חכמי אדום (עובדיה 8);
• ישוע מצהיר כי אלוהים הסתיר ידע מסוים מהחכמים, אך גילה אותו "לְעוֹלָלִים" (מתי יא 25);
• שאול השליח כותב כי "אֱלֹהִים בָּחַר בַּכְּסִילִים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם כְּדֵי לְבַיֵּשׁ אֶת הַחֲכָמִים" (קור"א א 27), והוא מזכיר את דברי איוב כי אלוהים "לֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָם" (קור"א ג 19; איוב ה 13).

מאחר שחכמי העולם דוחים את התגלות אלוהים ומעדיפים לכבד ולעבוד "אֶת הַנִּבְרָא בִּמְקוֹם אֶת הַבּוֹרֵא", "מְסָרָם אֱלֹהִים לְטֻמְאָה בִּידֵי תַּאֲווֹת לִבָּם, לְחַלֵּל אֶת גּוּפָם בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם". כחלק ממשפט אלוהים, הם נתונים "לִתְשׁוּקוֹת בְּזוּיוֹת", והבורא "הִסְגִּירָם … לַהֲלַךְ־רוּחַ מְגֻנֶּה, לַעֲשׂוֹת אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים" (רומים א 28-24). "וַיִּרֶב בְּקִרְבָּם כָּל-חָמָס, זְנוּת (מילה המציינת את כל מגוון הסטייות בתחום המין, כולל הומו-לסביוּת, יחסים עם בעלי חיים, ניאוף, פורנוגרפיה) וָרֶשַׁע, בֶּצַע וָאָוֶן; וַיִמָּלְאוּ קִנְאָה וָרֶצַח וּמְרִיבָה וּמִרְמָה וְתַהְפֻּכוֹת", והם "הוֹלְכֵי רָכִיל וּמַלְשִׁינִים, שׂנְאֵי אֱלֹהִים וְגֵאִים וְזֵדִים וְהוֹלְלִים וְחוֹשְׁבֵי אָוֶן, וְאֵינָם שׁוֹמְעִים בְּקוֹל אֲבוֹתָם, נִבְעָרִים מִדַּעַת וּבוֹגְדִים, אַכְזָרִים, נוֹטְרֵי שִׂנְאָה וְלֹא רַחֲמָנִים" (פס' 31-29; דליטש); "אוֹהֲבֵי עַצְמָם, אוֹהֲבֵי כֶּסֶף, … מְגַדְּפִים, … כְּפוּיֵי טוֹבָה, חַסְרֵי קְדֻשָּׁה, … מַלְשִׁינִים, הוֹלְלִים (חסרי ריסון עצמי), אַכְזָרִים, שׂוֹנְאֵי טוֹב, בּוֹגְדִים, פּוֹחֲזִים, יְהִירִים, אוֹהֲבִים תַּעֲנוּגוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁהֵם אוֹהֲבִים אֶת אֱלֹהִים, … לּוֹמְדִים תָּמִיד וְאַף פַּעַם אֵינָם יְכוֹלִים לְהַגִּיעַ לִכְלַל יְדִיעַת הָאֱמֶת" (טימ"ב ג 4-2, 7).

אף־על־פי שהם יודעים את משפט אלוהים הצודק המגיע להם, ממשיכים הם במעשים אלה ומושיטים עידוד ותמיכה לכל המשתתפים עמם (רומים א 32).

 

 

מוסר

____________________________________________

 

חלק ראשון: אלוהים הינו מוסרי

בפרק ### למדנו כי אלוהים ברא את היקום עם סדר קבוע, איתן, שאינו מאפשר אף את השינוי המזערי ביותר. סדר זה מגלם את החוכמה המוחלטת אותה ברא אלוהים ובה השתמש כאמצעי לבריאת היקום. לאותו סדר מוחלט יש שני היבטים:

א.         קיום ההיבט הראשון מוכח על־ידי הניסיון האנושי והחקר המדעי: ישנם חוקי טבע קבועים, מוחלטים ובלתי ניתנים לשינוי. חוקים אלה אינם נושאים פנים לאיש, הם חלים על כולם מבלי להכיר בהבדלים של תפקיד או מעמד, ועבירה עליהם עלולה לגבות מחיר יקר.

ב.         אלוהים ברא את היקום גם עם סדר מוסרי קבוע, מוחלט ובלתי ניתן לשינוי. גם חוקי מוסר אלה — ההיבט השני בסדר האינטגרלי שבבריאה — אינם נושאים פנים לאיש, והעובר עליהם עלול לשלם מחיר גבוה.

 

רמזים כי אלוהים הוא מוסרי וכי האדם נברא בצלמו

עצם העובדה שאלוהים ברא את היקום עם סדר מוסרי קבוע מצביע על היות הבורא בעצמו מוסרי. ישנן הוכחות נוספות לכך. כתבי הקודש, למשל, מציינים שש פעמים כי אלוהים ברא את האדם בצלמו / כדמותו (בראשית א 27-26; ה 1; ט 6; קור"א יא 7; יעקב ג 9). הימצאותן של ארבע מתוך שש אמירות אלה בספר הראשון של התנ"ך מהווה הדגשה. זהו רמז לרצון הבורא להבליט את חשיובות בריאת האדם בצלמו — בצלם אלוהים.

אין הכוונה שהאדם דומה לאלוהים באופן פיזי. "הָאֱלֹהִים הוּא רוּחַ" (יוחנן ד 24), ו"הֲרֵי לְרוּחַ אֵין בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת" (לוקס כד 39). מאחר שלאלוהים, מטבעו, אין גוף חומרי, ההצהרה כי האדם "נברא בצלם אלוהים" אינה יכולה לחול על ההיבט הגופני של בני אנוש. "אלוהים ברא את האנושות בצלמו", משמע — אם כן — שיצר אותם כבעלי אישיות ומוסר. הישויות שבאלוהים האחד (האב, הבן ורוח הקודש) הן בעלוֹת אישיוּת. הכתוב לא רק מייחס לכל אחת מהן בינה, רגשות ורצון, אלא גם מוסריות מושלמת.

כאשר ברא אלוהים את בני האנוש, הוא יצר אותם כבעלי אישיות עם בינה, רגשות ורצון, וכיצורים מוסריים האחראים כלפיו בהתנהגותם. ובכן, בני אדם קיימים "בצלם אלוהים" בתחום האישיות והמוסריות. כל האמור לעיל מחייב שאלוהים עצמו מוסרי.

ישנן מספר סיבות מדוע עצם היות האדם "נברא בצלם אלוהים" הינו חשוב ביותר:

 

א.         נלמד מכך כי בני האדם הם המין הנעלה ביותר בין היצורים שברא אלוהים עלי אדמות.

לא מוזכר בכתובים שאלוהים ברא חיות או צמחים "בצלמו". הצהרה זו שמורה לאדם בלבד (בראשית א 27-26). העובדה שהאדם, להבדיל מבעלי חיים וצמחים, נברא בצלם אלוהים, מעניק לו מעמד מיוחד. הוא שונה בטבעו מכל צורות החיים האחרים עלי אדמות. בני אדם הם בעלי אישיות מוסריים, ובכך הם שונים בתכלית מחיות וצמחים. ערכו וכבודו של האדם נובעים מהיותו נברא בצלם אלוהים.

עצם היותם ישויות בעלוֹת אישיוּת ומוסריוּת מעלה את בני האדם לדרגה מעל כל צורות החיים האחרות שנבראו על כדור הארץ.

בתחום האישיות, תבונתו של האדם שונה ונעלה מזו של שאר עולם החי והצומח. רק בני אדם מסוגלים להשתמש במתמטיקה; להלחין מוזיקה; לצייר תמונות; לכתוב ספרים; לגלות ולפתח שיטות ריפוי למחלות; לתכנן ולייצר אמצעים טכנולוגיים כגון מטוסים, מחשבים, טלפונים, חלליות וטלויזיות; ולהם היכולת להעביר רעיונות באמצעות מילים המסודרות באופן הגיוני במשפטים ופסקאות.

ייחודיות האנושות בתחום המוסר נראית בעובדה שרק לבני אדם גילה אלוהים גבולות מוסריים מוחלטים שעליהם אסור לעבור. הצבת גבולות מוסריים בפני הנבראים בצלמו היא הוכחה נוספת להיותו האלוהים עצמו ישות מוסרית.

 

ב.       עצם היותו נברא בצלם אלוהים מהווה בסיס לשליטת האדם על כדור הארץ.

מהנאמר בבראשית א 27-26 מתברר כי היה זה בהקשר של בריאת האדם בצלמו שאלוהים העניק לו שליטה על החי והצומח ועל כדור הארץ כלו.

אלוהים ברא את היקום — כולל כדור הארץ עם כל צורות החיים שעליו — כממלכה אחת שעליה ימלוך כמלך ריבון. האדם נברא כנציגו של אלוהים, ולו ניתנה האחריות ליישם את השלטון האלוהי במחוז ארצי זה של המלכות האוניברסלית (###כמפורט בכרך ראשון, פרק כ).

על מנת לדעת את רצון אלוהים בכל הקשור ליישום שלטונו, היה על בני האדם להיות בעלי אישיות נבונים, עמם יכול אלוהים לתקשר באופן אינטליגנטי. אלוהים רצה שבני האדם יישׂמו את שלטונו בהתאם לטבעו המוסרי של הבורא ובכפוף לסדרו המוסרי הבלתי ניתן לשינוי. על מנת לעשות זאת היה על בני האדם להיות בעלי אחריות מוסרית. העובדה שאלוהים — על בסיס היות האדם נברא בצלמו — העניק לו שליטה על כל בריאתו שבכדור הארץ, מוכיחה כי אלוהים רואה את האדם כעומד מעל כל צורות החיים האחרות בארץ.

אלוהים יצר את האנושות על־ידי בריאת הזוג הראשון ובהעניקו להם מיניוּת. הוא ברא זכר אחד (אדם) ונקבה אחת (חוה) (בראשית א 27-26; ב 7, 18, 23-20). על בסיס מיניותם יסד אלוהים את הנישואין בין זכר ונקבה (בראשית ב 24). מאות בשנים לאחר מכן השיב ישוע לשאלה הקשורה לנישואין באמרו: "הַאִם לֹא קְרָאתֶם שֶׁהַבּוֹרֵא עָשָׂה אוֹתָם זָכָר וּנְקֵבָה מִבְּרֵאשִׁית וְגַם אָמַר, 'עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד'? אֵין הֵם עוֹד שְׁנַיִם אֶלָּא בָּשָׂר אֶחָד. לָכֵן מַה שֶּׁחִבֵּר הָאֱלֹהִים אַל יַפְרִיד הָאָדָם" (מתי יט 6-4).

ישוע מבהיר את משמעות הנאמר בבראשית כשהוא מדגיש דווקא את צרוף המילים הקטן "על־כן": "אלוהים נתן את מוסד הנישואין מפני שברא  את האדם זכר ונקבה." העובדה שכך עשה אלוהים מצריך מספר מסקנות:

1. לא האנושות עצמה, אלא אלוהים הוא זה שברא את מיניותם של בני אדם, והוא המקור של מוסד הנישואין. בתור בורא, הוא זה שמגדיר את מטרות המיניות וקובע מהי מסגרת נישואין תקינה.
2. כוונת אלוהים היא שכל קשר מיני בין בני אדם יתקיים בין זכר ונקבה.
3. כוונת אלוהים שהקשר המיני האנושי יתקיים אך ורק במסגרת הנישואין.
4. אלוהים יסד את הנישואין לאיחוד המיני של גבר ואישה, ולא לשום מטרה אחרת.
5. ישוע מבהיר בקטע המצוטט לעיל את כוונת אלוהים כי הנישואין יהיו איחוד בין גבר ואישה לכל אורך חייהם.

אחרי שברא אלוהים את בני האדם ממין זכר ונקבה וכתוצאה מכך יסד את הנישואין ,הוא ציווה עליהם, "פְּרוּ וּרְבוּ" (בראשית א 28-27). אופן פעולה זה של הבורא מצביע על שתי כוונות מצדו:

1. האיחוד המיני של גבר ואישה במסגרת של נישואין יהיה האמצעי שיבטיח את המשך קיומה של האנושות לאורך ההיסטוריה;
2. המשפחות שיקומו כתוצאה מנישואין יציבים בין גבר ואישה יהוו את יסוד החברה ויהיו המסגרת המגינה והתומכת הראשונית לכל דור חדש של בני אדם.

מאחר שאלוהים ברא את האדם בצלמו, כבעל אישיות ומוסר, ילדי כל דור ודור זקוקים לאותה מסגרת תומכת ומגינה עם אב זכר ואם נקבה. התפתחותם הבריאה בתחום השׂכלי, הרגשי, הרצוני והמוסרי תלויה במידה רבה בתקינות מסגרת זו.

ספר בראשית מלמד בברור כי בבריאת האדם כזכר ונקבה גילה אלוהים את הסדר המוסרי המוחלט והבלתי ניתן לשינוי שהוא — הבורא — קבע בתחום המיניות האנושית. כל סטייה מסדר זה תהווה עיוות של כוונות אלוהים, והיא תביא בהכרח לתוצאות חמורות עבור בני האדם.

בבראשית א 31 מתואר תום בריאת ממלכתו האוניברסלית של אלוהים, ובתוכה בריאת כדור הארץ, בריאת עולם החי והצומח, ובריאת האדם. לסיום נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד." במילים אחרות, שום מרכיב בבריאה היה בשלב זה שרוי במרד נגד הבורא. — ואז חל שינוי.

 

המהפך

זמן קצר אחרי שאלוהים ברא את האדם ואת אשתו, שניהם קיבלו החלטה גורלית. בנוסף לתוצאות החלטה זו על חיי אדם וחוה, היו לה השפעות לטווח הארוך על כל האנושות ועל המחוז הארצי של ממלכת אלוהים. עד להחלטה הזאת, הם קיימו קשר הדוק ואוהב עם אלוהים. הם נכנעו ברצון לשלטונו הריבון כמלכם וחיו במיזוג מושלם כאיש ואישה בהתאם לכוונת הבורא. כנציגו הארצי יישם אדם את שלטון אלוהים על כדור הארץ, בהתאם להוראותיו.

בשלב זה הנהיג השטן רעיון משלו: התקוממות נגד שלטון הבורא — כך הבטיח לאדם וחוה — יעלה אותם לדרגה בה יהיו "כמו אלוהים" (בראשית ג 5). השקר גרם לאדם וחוה לדחות את שליטת אלוהים עליהם ולהקים שלטון עצמי. ז"א, האנושות החליטה לשלוט על כדור הארץ ועל עצמה בדרכים שהיא תבחר, ולא לפי כוונות אלוהים.

החלטה גורלית זו גרמה למספר תוצאות, ואלה החמורות שביניהן:

א.         האדם ואשתו עברו שינוי רוחני יסודי בפנימיותם. הם אבדו את זיקתם הידידותית כלפי אלוהים, וזו הוחלפה בעוינות מוצהרת נגד הבורא ושלטונו. שאול השליח מתאר את זיקתם הנוכחית באומרו: "מַחְשְׁבוֹת הַבָּשָׂר עוֹיְנוֹת אֶת אֱלֹהִים, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן נִכְנָעוֹת לְתוֹרַת אֱלֹהִים"; והוא חוזר ומדגיש: "אַף אֵינָן יְכוֹלוֹת לְהִכָּנַע" (רומים ח 77). שינוי רוחני יסודי זה בא לידי ביטוי בתגובת אדם וחוה לאלוהים כשהוא בא לשׂוחח עמם אחרי  החלטתם. בפעם הראשונה מיום בריאתם הם ברחו והסתתרו. הדבר האחרון שרצו היה מגע עם אלוהים.

שינוי יסודי זה התרחש באדם ובאישה הראשונים, בחוליה הראשונה בשרשרת האנושות. מאחר שכל החי, כולל האדם, מתרבה "לְמִינֵהוּ" (ראה בראשית א) וכל אדם מוריש לצאצאיו את המבנה הגנטי שלו, ניכרות תוצאות השינוי בכל המין האנושי. כל הנולד מאיחוד של גבר ואישה נושא בתוכו את אותה זיקה של עוינות כלפי אלוהים ושלטונו. גם דויד הבין זאת כאשר כתב: "הֵן־בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי, וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי" (תהילים נא 7; ראה גם תהילים נח 4; משלי כב 15; ישעיהו מח 8).

זיקה זו של עוינות כלפי הבורא הינה חטא, ולכן זכתה לכינויים "הטבע החוטא" באוצר המילים המשיחי ו"חטא" בכתובים (ירמיהו יז 1; רומים ו 1 – ח 4).

ב.         האנושות נפגעה על־ידי מחלות, מומים שונים ובעיקר — מוות פיזי (בראשית ה; רומים ה 12; ו 23; קור"א טו 21).

ג.         עבור האישה, הריון והולדת ילדים היו מעתה מלווים בסבל וכאב רב (בראשית ג 16).

ד.         האדמה קוללה והחלה להצמיח "קוֹץ וְדַרְדַּר", עובדה המקשה במידה ניכרת על מלאכת האדם בגידול מזון (בראשית ג 19-17).

ה.         "הַבְּרִיאָה … הֻכְנְעָה לַהֶבֶל" (רומים ח 23-18).

ו.          מאחר שהאדם, במרידתו, דחה את הדרך בה התכוון אלוהים ליישם את שלטונו על כדור הארץ, החלה האנושות בתהליך של פגיעה והרס סביבתיים.

ז.          כתוצאה מזיקתם העויינת כלפי אלוהים החלו בני האדם להפר את סדרו המוסרי הקבוע והעמידו במקומו גרסאות מעוותות משלהם.

 

אלוהים הינו מוסרי

חלק שני: חיי מין

הפרות ועיוותים בתחום המין

כפי שצויין לעיל (###), אלוהים יסד את הנישואין בין גבר ואישה מאחר שברא אותם זכר ונקבה. זוהי, אם כן, זכותו הבלעדית של הבורא לקבוע מה הם המאפיינים של מוסד הנישואין ומהו שימוש תקני במיניוּת. אלוהים קבע כי כל קשר מיני בין בני אדם יתקיים בין זכר ונקבה, וזאת אך ורק במסגרת של נישואין בין גבר ואישה. כמו כן הוא קבע כי הנישואין יהוו איחוד בין גבר אחד לאישה אחת לאורך כל שנות חייהם.

ברור מתוך הנאמר כי, בבראו את האדם ואת אשתו זכר ונקבה, גילה אלוהים סדר מוסרי קבוע ובלתי ניתן לשינוי, אשר מסדיר מיניוּת אנושית. סדר מוסרי זה נקבע על־ידי הבורא, מלך היקום הריבון, עצמו. כל סטייה מסדר זה על־ידי האדם תהווה הפרה ועיוות של כוונות אלוהים ותוביל לתוצאות חמורות.

כתבי הקודש מציינים מספר הפרות ועיוותים של סדרו הקבוע של אלוהים בתחום המין:

 

א.       זנות

הכתובים משתמשים במונח "זנות" הן באופן כללי והן אופן ספציפי. משמעותו הרחבה כוללת כל מגע מיני מרצון המתקיים מחוץ למסגרת של נישואין בין גבר ואישה. קור"א ה 1, למשל, משתמש במילה "זנות" על מנת לציין גילוי עריות, בזמן שביהודה פסוק 7 מדובר על יחסים הומוסקסואליים.

המילה במובנה הספציפי מציינת יחסי-מין מרצון בין גבר לא נשוי לאישה לא נשואה. מתי טו 19 וגלטים ה 19, לדוגמה, עושים הבחנה בין זנות לניאוף; וגם קור"א ו 9 מבדיל בין "זונים" למנאפים והומוסקסואליים.

כתבי הקודש מלמדים בברור כי זנות הינה הפרה של סדרו המוסרי הקבוע של אלוהים, ובתור כזו היא צפויה למשפט. על־פי התורה, אם גילה אדם כי כלתו לא הייתה בתולה כשנשאה לו, היה עליה להסקל למוות על כך ש"זנתה" טרם נישואיה (דברים כב 14-13, 21-20). ישוע קובע כי "זְנוּנִים" הם בין הדברים הרעים המטמאים את האדם (מרקוס ז 23-20). רומים א 29, 32 (דליטש) קובע כי המלאים בזנות "רְאוּיִים לְמִיתָה" לפי "חֻקַּת אֱלֹהִים".

גוף המאמין המשיחי, על־פי שאול השליח, אינו ניתן לו למעשי זנות אלא לטובת המשיח. המאמין הינו אחד עם המשיח (עברים ג 14; רומים יג 14), "שֶׁהֲרֵי אֵיבְרֵי גּוּפוֹ אֲנַחְנוּ" (אפסים ה 30), ו"הוּא הָרֹאשׁ שֶׁל הַגּוּף, כְּלוֹמַר, שֶׁל הַקְּהִלָּה" (קולוסים א 18). מכך משתמע כי מעשה זנות של מאמין יוצר איחוד פיזי בין חלק בגוף המשיח לבין אדם בלתי מוסרי. זוהי מחשבה כה מקוממת עבור השליח שהוא זועק, "חַס וְחָלִילָה" ומצווה על המאמינים "לנוּס" מהזנות (קור"א ו 18-15; דליטש). פסוקים אלה קובעים כי "הַזּוֹנֶה חוֹטֵא לְגוּפוֹ שֶׁלּוֹ". אך לא די בכך. מאחר ש"גּוּפְכֶם הוּא הֵיכָל שֶׁל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ" (פס' 19), מעשה זנות של מאמין מהווה חילול משכן אלוהים. ונקודה אחרונה: המאמין אינו שייך לעצמו כלל. הוא הרי "נקנה במחיר" (פס' 20) של דם המשיח, ועתה כל איבריו הם רכוש אלוהים. אחריותו של המאמין היא לכבד את אלוהים, הן ברוחו והן בגופו (פס' 20).

גלטים ה 19 מונה את הזנות עם אותם מעשי תאווה של בני האדם שהם "בְּנִגּוּד לָרוּחַ". במילים אחרות, מדובר במעשים שמתבצעים במצב של ניתוק האדם משליטת רוח הקודש. אפסים ה 3 אומר: "וְכַיָּאֶה לַקְּדוֹשִׁים, אַף לֹא תַּעֲלוּ עַל דַּל שִׂפְתֵיכֶם מַעֲשֵׂי זְנוּת וְכָל טֻמְאָה אוֹ תַּאַוְתָנוּת"; ז"א אסור שיתקיים קשר כלשהו בין מאמינים משיחיים לזנות. ולבסוף, תסל"א ד 3 מציין התרחקות מזנות כרצון אלוהים עבור המאמין וכאחד ממרכיבי התקדשותו.

הכתובים מלמדים בברור כי האשם בזנות אינו יכול לרשת את מלכות אלוהים, אלא ימצא את מקומו באגם האש והגפרית (קור"א ו 9; גלטים ה 21-19; התגלות כא 8). זה נכון לגבי אדם שאינו מקבל את סליחת הבורא על כך שחילל ועיוות את הסדר האלוהי שנקבע עבור המיניות האנושית. לעומת זאת, אלוהים יסלח לבוטחים בישוע המשיח כמושיעם מחטא ויפטור אותם מעונשו (קור"א ו 11-9).

 

ב.       ניאוף

להלן הגדרות המילה "ניאוף" מתוך מספר מילונים:

"זנות; יחסי מין אסורים" (אבן־שושן);

"יחסי מין אסורים [בהלכה: של אשת איש עם אדם שאינו בעלה]" (מילון ההווה, 2007)

"בגידה; קיום יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין; אי נאמנות …" (בבילון עברי);

"אי נאמנות מינית של אדם נשוי; קיום יחסי מין מרצון של גבר נשוי שלא עם אשתו או של אשה נשואה שלא עם בעלה" (Webster; "adultery").

כתבי הקודש מדגישים בדרכים שונות כי הניאוף הוא חטא חמור בעיני אלוהים. נקח לדוגמה את תגובת הבורא לאחר שאברהם ושרה הסתירו מאבימלך, מלך גרר, את היותם בעל ואשה ובכך הוליכוהו שולל: אבימלך לוקח את שרה לאישה, צעד שנעשה "בתום לבב ובנקיון כפיים" (בראשית כ 2-1, 5). ואז הוא מוצא את עצמו מנוע מלגעת בשרה על־ידי אזהרה מחרידה משמיים: "הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ, וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל" (פס' 3). עוד לפני כן סגר אלוהים כל רחם בבית אבימלך (פס' 18-17), וכעת ניתנת האזהרה על מנת לשמור את אבימלך מחטא נגד אלוהים (פס' 6). אלוהים מצווה על אבימלך להחזיר את האישה לבעלה, והוא הוזהר פעם נוספת שאם לא יציית ימותו הוא וכל ביתו (פס' 7).

אבימלך מבין כי תרמיתו של אברהם הביאה עליו ועל ממלכתו "חֲטָאָה גְדֹלָה" (פס' 9).

אלוהים מגלה על־ידי תגובתו כי…

1. ניאוף הוא חטא — לא רק נגד בן הזוג כי אם גם נגד אלוהים. הרי הנואף מפר את הגבולות שאלוהים הציב למוסד הנישואים ולמיניות;
2. ניאוף עשוי להניב תוצאות חמורות.

בתורה שנתן לעם ישראל באמצעות משה צווה אלוהים: "לֹא תִּנְאָף" (שמות כ 14, דברים ה 18). אלוהים הנחה את משה לפרוש בפני בני עמו את ההשלכות של ציות ושל אי ציות למצווה זו, כמו לכל יתר מצוות התורה:

• אם יקשיבו ויצייתו, יבורכו יותר מכל עם אחר. עם ישראל יהיה "לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב", והעולם יבין כי ברכה זו מקורה ביחס הכנוע של העם לאלוהיו (דברים כח 14-1).
• לעומת זאת, אי ציות למצוות התורה יגרור אחריו קללה חמורה (דברים כח 68-15): עם ישראל יהיה "לְשַׁמָּה, לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים" (פס' 37).

שתי הדרכים שבהן פועל אלוהים עם עמו ישראל מצביעות על כך שלניאוף יש השלכות חמורות לא רק עבור הפרט אלא עבור האומה כולה.

אלוהים קובע בספר ויקרא כי ניאוף מטמא את האדם (יח 20). אותם עמים קדומים שהתאפיינו בניאוף ובמנהגים מטמאים אחרים טימאו בכך את אדמתם (פס' 25). כתוצאה מכך פקד אותם משפט אלוהים: הארץ "הקיאה" את יושביה — הם הוגלו מארצותיהם (פס' 28-24).

כשאלוהים ייסד את שלטונו על עם ישראל באמצעות תורת משה, הוא קבע עונש מוות לשני הצדדים המעורבים בניאוף (ויקרא כ 10). היתה זו דרכו לביעור "הָרָע" מקרב האומה (דברים כב 24-22).

יתר על כן קבע הבורא דרך לגלות קשר של ניאוף שנשמר בסוד על־ידי הנואפת. אותו תהליך שימש גם לאימות חפותה של אישה שהואשמה על־ידי בעלה בניאוף שלא בצדק (במדבר ה 31-12).

• משלי (פרק ו 32) קובע כי אדם שנואף הוא "חֲסַר לֵב" (במונחים מודרניים "טיפש") ובנוסף לכך "מַשְׁחִית [את] נַפְשׁוֹ".
• ירמיהו מוקיע את תופעת הניאוף אצל אנשי ישראל אשר "מתגודדים בבית הזונה", והנביא משווה את בני זמנו לסוסים אשר "אִישׁ אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ יִצְהָלוּ" (ירמיהו ה 8-7). בתגובה מאיים אלוהים בעונש כשהוא שואל שאלה רטורית: "האִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי?" (פס' 99).
• ישוע המשיח מצהיר כי ניאוף מקורו בלב — במקום בו מתקבלות ההחלטות שקובעות את מהלך החיים (מרקוס ז 21-20), ובהמשך הוא קובע כי "כָּל הָרָעוֹת הָאֵלֶּה [כגון הניאוף]…מְטַמְּאוֹת אֶת הָאָדָם" (פס' 233).
• שאול השליח מגדיר את ה"מְנָאֲפִים" כ"עוֹשֵׂי עָוֶל", והוא מבטיח כי "לֹא יִירְשׁוּ אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים" (קור"א ו 10-9). השליח ממהר להוסיף  שמצב זה לא חייב להיקבע כתחנה הסופית של החוטא בניאוף. באפשרותו להיטהר מחטאו, להתקדש, להפוך לצדיק ולהימלט מהמשפט "בְּשֵׁם הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ" — דהיינו על־ידי האמונה בישוע כמושיעו מן החטא (פס' 11). אלוהים מוכן לסלוח לנואפים על כך שהפרו ועיוותו את הסדר שהוא קבע למיניות האנושית.
• באיגרת אל הגלטים (ה 19) שאול מונה את הניאוף עם "מַעֲשֵׂי הַבָּשָׂר" — עם אותם חטאים שנעשים כאשר האדם פועל בנפרד מכוחו ושליטתו של רוח הקודש. גם כאן מדגיש השליח כי הנואפים "לֹא יִירְשׁוּ אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים" (ה 211).
• השליח פטרוס מזהיר לגבי מורי השקר כי "עֵינַיִם לָהֶם מְלֵאוֹת נִאוּפִים וְאֵינָן מַרְפּוֹת מִן הַחֵטְא" (פטר"ב 2:14), והוא משווה אותם ל"חַיּוֹת חַסְרוֹת תְּבוּנָה" שסופם להישמד (פס' 122).
• ישוע המשיח מבטיח לנביאת שקר בשם איזבל: "הִנְנִי מַשְׁלִיךְ אוֹתָהּ לְמִטָּה, וְאֶת הַמְנָאֲפִים עִמָּהּ אַשְׁלִיךְ לְצָרָה גְּדוֹלָה אִם לֹא יָשׁוּבוּ מִמַּעֲשֵׂיהֶם" (התג' ב 22-200).
• ישוע מחמיר בהוראתו כשהוא אומר: "שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר ‘לֹא תִּנְאָף’. וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁכָּל הַמַּבִּיט בְּאִשָּׁה מִתּוֹךְ תַּאֲוָה אֵלֶיהָ כְּבָר נָאַף אוֹתָהּ בְּלִבּוֹ" (מתי ה 28-27).

אם כן, ניאוף לא רק מתבצע במעשה, אלא גם במחשבות. את העובדה הזו ישוע מבטא גם במרקוס ז 23-20 כשהוא אומר כי ניאוף נובע "מִבִּפְנִים, מִלֵּב בְּנֵי הָאָדָם."

 

ג.       קיום יחסי מין עם בעלי חיים

בתורת משה אלוהים מפרט בברור מה דעתו לגבי יחסי מין בין בני אדם לבעלי חיים. הוא קובע:

• "כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת" (שמות כב 18).
• "בְּכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ; וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ; תֶּבֶל הוּא" (ויקרא יח 23) [תֶּבֶל (מהשורש ב.ל.ל) = השחתת דרך. השימוש במילה זו מורה כי מעשה זה מתועב באופן מיוחד — קאסוטו; בלבול זרע במשכבי זימה — מילון שטיינברג לתנ"ך].
• "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת, וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ. וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ, וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה; מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ 16-15).
• "אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה" (דברים כז 21).

 

ד.       גילוי עריות

בְּעִילָה אֲסוּרָה, מַעֲשֵׂה זִמָּה, יַחֲסֵי מִין בֵּין קְרוֹבֵי מִשְׁפָּחָה הָאֲסוּרִים לְפִי הַדִּין (אבן־שושן).

עוד לפני שנתן אלוהים את תורת משה לעם ישראל הלך ראובן, בנו הבכור של יעקב, "וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו" (ברא' לה 22). כשיעקב היה על ערש־דווי שנים רבות לאחר מכן, הוא סירב לתת לראובן את ברכתו, ובמקום לברכו גער בו על חילול מיטת אביו (ברא' מט 4) [חִלּוּל = 1. הֲפִיכַת דָּבָר קָדוֹשׁ לְחֹל. 2. בִּזּוּי, הַשְׁפָּלָה: חִלּוּל כְּבוֹד אָדָם — אבן־שושן].

אלוהים אוסר בתורת משה יחסי מין בין איש ישראל לבין אישה שהיא "שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ", דהיינו קרובת משפחה (ויקרא יח 6). דרגות הקרבה האסורות לו הן: אמו, אמו החורגת, אחותו, אחותו למחצית, אחותו דרך אימוץ, נכדותו, דודתו, אשת בנו, גיסתו, אחות אישתו כל עוד אישתו בחיים, בנות ונכדות שיש לאישתו מנישואים קודמים (ויקרא יח 18-7, כ 17, 21-19; דברים כג 1).

אלוהים קובע עונש מוות עבור יחסים של גבר עם אמו החורגת, עם אשת בנו ועבור איש שנושא אישה ואת אימה. התורה מתארת חטאים אלה כעיוות הסדר האלוהי ומכנה אותם "תֶּבֶל" (ראה ערך ג. לעיל) ו"זִמָּה" (זִמָּה = תּוֹעֵבָה, פְּרִיצוּת, זְנוּת, נֵאוּף — אבן־שושן).

התורה אוסרת על איש ישראל לשאת את אימו החורגת (דברים כג 1), והיא מקללת את מי שמקיים עם אימו החורגת יחסים (כז 20).

 

ה.       פדופיליה

מְשִׁיכָה מִינִית שֶׁל מְבֻגָּר לִילָדִים וּפְגִיעָה בָּהֶם (אבן־שושן).

המונח כולל את כל הפעילוית שנובעות ממשיכה זו: יחסי מין בין מבוגר לילד, על כל צורות ההתעללות המינית שביחסים אלה, ייצור חומר פורנוגרפי הכולל ילדים והפצתו.

העוסק בצורה כלשהי של פדופיליה מוטב שיישמע לאזהרה מפי המשיח ישוע:

"כָּל הַמַּכְשִׁיל אֶחָד מִן הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה הַמַּאֲמִינִים בִּי, מוּטָב לוֹ שֶׁתִּתָּלֶה אֶבֶן רֵחַיִם עַל צַוָּארוֹ וִיטֻבַּע בִּמְצוּלוֹת יָם. אוֹי לָעוֹלָם מִן הַמִּכְשׁוֹלִים, כִּי מִן הַהֶכְרֵחַ שֶׁיָּבוֹאוּ מִכְשׁוֹלִים, אֲבָל אוֹי לָאִישׁ שֶׁהַמִּכְשׁוֹל יָבוֹא דַּרְכּוֹ… הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תָּבוּזוּ לְאַחַד הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה. הֲרֵינִי אוֹמֵר לָכֶם כִּי הַמַּלְאָכִים שֶׁלָּהֶם בַּשָּׁמַיִם רוֹאִים תָּמִיד אֶת פְּנֵי אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם" (מתי יח 7-6, 10).

 

ו.        אונס

אנחנו עדיין דנים בהפרות ועיוותים בתחום המין, ולכן האונס שעליו מדובר הוא קיום יחסי מין עם אדם בכפייה בניגוד לרצונו.

עוד לפני מתן תורה נאנסה דינה, בת יעקב, על־ידי "שְׁכֶם בֶּן־חֲמוֹר הַחִוִּי", נשיא ארץ שכם (ברא' לד 2). המשך פרק לד מתעד את תגובת בני יעקב, אחי דינה: "וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד, כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל." שניים מן האחים נקמו את כבוד דינה בכך שהרגו את האנס ואת אביו, ויחד אתם כל זכר בעיר שכם.

בתורת משה אלוהים דורש טיפול החלטי במעשי אונס: גבר שאונס בחורה מאורסת במקום בודד בו לא ניתן לשמוע את זעקותיה לעזרה, דינו מיתה (דברים כב 27-25). גבר האונס בתולה שאינה מאורסת, עליו לשלם מוהר ולקחת את הנאנסת לאישה לכל החיים, ללא אפשרות של גרושין, וזאת בגלל שהשפיל אותה על־ידי אונס (דברים כב 29-28).

בתקופת השופטים בוצע אונס קבוצתי על־ידי גברים סוטים בעיר גבעה שבתחום שבט בנימין. הם התעללו עד מוות בפילגשו של איש לוי שהתארח בעירם. בתגובה למעשה זימה זה דרשה ההנהגה של שאר שבטי ישראל להעמיד את האנסים לדין ולהוציאם להורג, על מנת "לבער את הרע מישראל". בני בנימין סרבו והגנו על הפושעים שבקרבם. כשיתר השבטים עמדו על הצורך לבצע משפט צדק פרצה מלחמת אחים עקובה מדם שהותירה את שבט בנימין על סף ההכחדה (שופטים יט-כ).

אמנון, בנו הבכור של דויד המלך, אנס את אחותו למחצית תמר בזמן שזו התחננה לפניו: "אַל אָחִי, אַל תְּעַנֵּנִי, כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל. אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת!" בעקבות האונס שנא אבשלום, אחיה של תמר, את אמנון וזמם את רציחתו (שמו"ב יג 29-1).

כשהבבלים כבשו את הארץ והחריבו את ירושלים בשנת 586 לפנה"ס הם ביצעו מעשי אונס רבים בבירה ובכל ערי יהודה (איכה ה 11).

אוצר המילים של בני ישראל מגנה אונס בצורה חד־משמעית. הם מתייחסים לאונס כאל…

• נְבָלָה (ברא' לד 7; שופט' כ 6, 10; שמו"ב יג 12);
• רָעָה (שופט' כ 3, 12, 13);
• זִמָּה (שופט' כ 6).

בנוסף ישנו דגש על כך כי…

• מעשי אונס אלה בוצעו "בְּיִשְׂרָאֵל" (ברא' לד 7; שופט' כ 6, 10);
• "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל" (שמו"ב יג 12);
• וכי "נְבַעֲרָה רָעָה מִיִּשְׂרָאֵל" [יש לעקור את הרעה הזאת מישראל] (שופט' כ 13).

אם כן, בני ישראל הבינו שאלוהים רואה אונס כמעשה מגונה, בלתי מוסרי ומנוגד לרצון הבורא עבור עמו הנבחר.

 

ז.       הומוסקסואליות 

תְּשׁוּקָה מִינִית שֶׁל גֶּבֶר אוֹ שֶׁל אִשָּׁה אֶל בְּנֵי מִינָם (אבן־שושן), לרבות הקשרים והפעילות המינית הנובעים מתשוקה זו. מילון ההווה מסביר את המונח הומוסקסואלי כ"בעל נטייה מינית אל בן מינו — בעיקר גבר אל גבר."

שם נרדף להומוסקסואליות בשפות הלועזיות הוא "סודומיה", והוא מזכיר לנו את העיר הכנענית הקדומה סדום. קשר רעיוני זה נוצר בגלל ההתנהגות המינית שאפיינה את אנשי סדום.

אלוהים אמר לאברהם כי החטא שעליו הוא עומד לשפוט את העיר הוא "כבד מאוד" (ברא' יח 20). כשאלוהים שלח את מלאכיו לעירם האמינו אנשי סדום כי מדובר בשני בני אדם לכל דבר. לכן הם דרשו מלוט, שאירח אותם בביתו, להוציא אליהם את שני "הָאֲנָשִׁים" לשם התעללות מינית קבוצתית (ברא' יט 5-4). כך הם בעצם אמתו פעם נוספת את טבעו של אותו "חטא כבד מאוד" שאפיין את סדום.

בנקודה זו גילו המלאכים ללוט את מטרת ביקורם: "מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה" (יט 13). לאחר שהורה למלאכים להוציא את לוט מכלל סכנה "יהוה הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ … וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים" (יט 25-24). המקום נמחק כליל על כל תושביו.

במתן תורה הפנה אלוהים איסור חמור לאנשי ישראל: "אֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה," כי הרי "תּוֹעֵבָה הִוא" (ויק' יח 22). והוא חזר והדגיש: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם. מוֹת יוּמָתוּ. דְּמֵיהֶם בָּם" (כ 13).

אנשי העיר גבעה דרשו למסור לידם איש לוי שביקר בעירם, וזאת על מנת לכפות עליו יחסי מין הומוסקסואליים. הכתוב מכנה גברים אלה "אַנְשֵׁי בְנֵי בְלִיַּעַל" (יט 22). המארח שדאג לשלומו של איש הלוי הזכיר לבני עירו כי המעשה אותו הם זוממים יהווה "רָעָה" ו"דְּבַר נְּבָלָה" (יט 24-23).

דבריהים ומעשיהם של בני הגבעה — כמו של אנשי סדום — הציגו את תשוקותיהם הסוטות לראווה, וזאת ללא כל בושה. שנים לאחר מכן מתאר אלוהים את מעשי המרידה של עם ישראל. באמצעות הנביא ישעיהו הוא אומר: "חַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ; לֹא כִחֵדוּ", במילים אחרות: "אין להם שום בושה לפרסם את חטאיהם בקול רם ולהתגאות בהם ברבים." ובעקבות כך בא האיום: "אוֹי לְנַפְשָׁם, כִּי גָמְלוּ לָהֶם רָעָה" (ישעיהו ג 9) — "על־ידי דברים ומעשים אלה הם הביאו רעה על עצמם."

שאול השליח מצביע על הסיבה להתמוטטות המוסר והסדר בעת העתיקה: הוא קושר אותה למרידת האדם נגד בורא היקום הריבוני. מורדים אלה "לֹּא חָשְׁבוּ לְנָכוֹן לְהַכִּיר בֵּאלֹהִים" (רומים א 28), דהיינו הם יצרו לעצמם "מציאות מוחלטת" שאמרה: "אין אלוהים!" מניעם ברור: הכרה בקיום אלוהים תעמיד אותם בעמדה של אחריות כלפיו. אם הוא אכן יצר אותם, הם יהיו חייבים לו דין וחשבון על התנהגותם. ההכחשה בקיום אלוהים כביכול פטרה אותם מחובה זו.

גם בימינו קיימת התופעה של מי ש"אינו חושב לנכון להכיר באלוהים". גֶרְד לִידֵמָן, פרופסור לנצרות קדומה באוניברסיטת גטינגן, גרמניה, כותב בספרו "התרמית הגדולה" (The Great Deception): "בכוחותיי האחרונים דחפתי את אלוהים עצמו מטה אל תוך הרפש — והנה, סוף כל סוף, אני חופשי … מעתה והלאה אני מעדיף לפתח תפיסה אנושית לחלוטין של הדת, ללא צורך להצדיק את עצמי מול סמכות עליונה כלשהי שנקראת 'אלוהים' בפי התיאולוגים."

על מנת למחוק את אלוהים מתודעתם, הדחיקו המורדים הקדומים את התגלות אלוהים שנראית בברור ביקום שברא (רומים א 20-18), ובעשותם כך חשבו את עצמם חכמים (פס' 22).

שאול השליח מציין שהמשפט על המרידה לא איחר לבוא וכי "זַעַם אֱלֹהִים נִגְלֶה מִן הַשָּׁמַיִם עַל כָּל עַוְלָתָם וְרִשְׁעָתָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם" (פס' 18). שים לב איך המשפט — או זעם אלוהים — מתואר כאן:

פס' 24:        "מְסָרָם אֱלֹהִים לְטֻמְאָה";

פס' 26:        "הִסְגִּירָם אֱלֹהִים לִתְשׁוּקוֹת בְּזוּיוֹת";

פס' 28:        "הִסְגִּירָם אֱלֹהִים לַהֲלַךְ־רוּחַ מְגֻנֶּה".

מה שמתורגם פעם כ"מסירה" ופעמיים כ"הסגרה" מבוסס על מילה אחת במקור היווני: אלוהים עוזב את החוטא ו"מוסר" אותו לטומאתו. השעבוד לתשוקותיו הוא בעצם עונש אלוהים על עושה הרע.

 

הסגרה להלך־רוח מגונה

באיזה שלב "הִסְגִּירָם אֱלֹהִים לַהֲלַךְ־רוּחַ מְגֻנֶּה"? כאשר "לֹא חָשְׁבוּ לְנָכוֹן לְהַכִּיר" בו (פס' 28). המילה שמתורגמת "חָשְׁבוּ לְנָכוֹן" מלמדת על מבחן. בני האדם בחנו, עד לנקודה מסוימת, את המידע על אודות אלוהים שנגלה להם על־ידי הצפייה ביקום הנברא (ראה פס' 21-19). מטרת המבחן היתה להחליט מה תהי התגובה הנאותה למידע זה.

הם החליטו כי בתפיסת עולמם אין מקום לאלוהים. הוא "אינו מתאים להם" (פס' 21ב, 28). על מנת למחוק את אלוהים מתודעתם הם דיכאו והכחישו במכוון את התגלותו ואת הוכחות כוחו שנראים ביקום שברא (פס' 20-18). בעשותם כך הם אף חשבו את עצמם לחכמים (פס' 22).

בעקבות החלטתם לדכא את האמת הסגיר אלוהים את המורדים "לַהֲלַךְ־רוּחַ מְגֻנֶּה" (פס' 28, 21ב). המילה שמתורגמת "מְגֻנֶּה" מלמדת גם היא על מבחן: החומר הנבדק אינו עומד בתקן ולכן נמצא "נכשל", "חסר ערך", "מְגֻנֶּה". במילים אחרות: כשאלוהים "בוחן" את הלך־הרוח של אדם שמורד בו, הרי הוא יימצא "נכשל" — אינו מתאים לרשת את מלכות האלוהים (קור"א ו 10-9).

בפסוק 21 מתאר שאול את אותו משפט אלוהים כדלקמן: "לַמְרוֹת שֶׁיּוֹדְעִים הֵם אֶת אֱלֹהִים לֹא כִּבְּדוּ אוֹתוֹ כָּרָאוּי לֵאלֹהִים, אַף לֹא הוֹדוּ לוֹ, אֶלָּא נִתְפְּסוּ לְמַחֲשֶׁבֶת הֶבֶל וְנִטַּמְטֵם לִבָּם הָאֱוִילִי." המורדים "נִתְפְּסוּ לְמַחֲשֶׁבֶת הֶבֶל", דהיינו מחשבותיהם התרכזו בעניינים חסרי ערך. לבם מתואר כ"אֱוִילִי", והמילה המקורית מורה על חוסר טעם ומוסר ירוד. במקום "וְנִטַּמְטֵם" מתרגם דליטש "וָיֶּחְשָׁךְ לִבָּם". המורדים מגששים "בחושך" בענייני מוסר ודת.

"הלב האווילי" שבפסוק 21 ו"הלך־הרוח המגונה" שבפסוק 28 הם היינו הך. הרי כשכתבי הקודש רוצים לציין את האיבר שבו אנו חושבים ומבינים הם אומרים "הלב". כאן יש לזכור כי הבנה והתנהגות קשורות זו בזו קשר הדוק.

חוסר ההבנה הוא אינו ליקוי חלקי של הלב האווילי שניתן להתגבר עליו. העובדה ש"יֶּחְשָׁךְ לִבָּם" של המורדים היא תוצאה של משפט אלוהים. אלוהים מעניש אותם על כך שידעו את האמת עליו והחליטו לדחות אותה. העונש הוא חוסר הבנה — חושך מוחלט.

שאול מלמד מהו תכליתו של עונש זה: מאחר שהמורדים החליטו שאין מקום לאלוהים בתודעתם נטש אותם הבורא להלך־רוח מגונה וללב אווילי, "לַעֲשׂוֹת אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים" (פס' 28; דליטש: "לַעֲשׂוֹת אֵת אֲשֶׁר לֹא יִתָּכֵן"). בחירת המילים מציינת דפוסי התנהגות שנחשבו כמבחילים אף לפי אמת המוסר העממית של הגויים — דברים ש"לא ייתכנו" לפי שיקול דעתו הטבעי של כל אדם.

בהתאם להחלטה שקיבלו המורדים הסגיר אותם אלוהים לקהות חושים. אדישות במישור הדתי גררה אחריה חוסר רגישות מוחלט בתחום המוסר. הרי כשלִבּו נמצא בחושך משתעבד האדם לתשוקותיו ההרסניות, ובסופו של דבר הוא מאבד כל מה שנתפס כאנושי, נכון וטוב אצל כל אדם בריא, יהודי וגוי עובד אלילים כאחד.

אותן "תְשׁוּקוֹת בְּזוּיוֹת" (פס' 26) מובילות לאורח חיים, ליחסי אנוש ולמעשים שהורסים את הפרט ואת החברה (פס' 31-29).

 

הסגרה לטומאה

כששאול משתמש בפס' 24 בפעם הראשונה בפועל המתורגם "מסָר" או "הסגיר" הוא אומר שהמורדים עיוותו את המושג של האלוהים הנצחי אשר אינו משתנה. זאת עשו ביוצרם לעצמם "תחליפים" לאלוהים: צלמי אדם וצלמי בעלי חיים שסופם כיליון (פס' 23).

בעקבות סטייה זו "מְסָרָם אֱלֹהִים לְטֻמְאָה בִּידֵי תַּאֲווֹת לִבָּם, לְחַלֵּל אֶת גּוּפָם בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם" (פס' 24). המילה שמתורגמת "טומאה" מתארת במקור ליכלוך גשמי גרידא. אך כשהיא משמשת, כמו כאן, לתיאור של חוסר מוסריות, משמעותה כוללת שחיתות, פריצות, רשעות וסטייות בלתי־טבעיות, כל אלה בעיקר בתחום המיני. כל פעם שמילה זו מופיעה בברית החדשה, משמעה שחיתות מוסרית שמונעת מן האדם התחברות עם אלוהים. שאול השליח מתאר בה את מצבו של עובד האלילים: מצב של ניכור מוחלט מאלוהים.

אלוהים מרשה שהמורדים ימצאו את עצמם נשלטים "בִּידֵי תַּאֲווֹת לִבָּם". המילה המתורגמת "תאוות" היא "כמיהה עזה — בעיקר לדברים אסורים" (Strong # 1939), דחף אנוכי לסיפוק: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (ברא' ג 6).

כתוצאה ממשפט אלוהים החלו המורדים "לְחַלֵּל אֶת גּוּפָם בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם". חִלּוּל = 1. הֲפִיכַת דָּבָר קָדוֹשׁ לְחֹל; 2. בִּזּוּי, הַשְׁפָּלָה: חִלּוּל כְּבוֹד אָדָם (אבן־שושן).

 

הסגרה לתשוקות בזויות

כששאול משתמש בפס' 26 בפעם השנייה בפועל המתורגם "מסָר" או "הסגיר" הוא אומר שהמורדים "הֵמִירוּ אֶת אֱמֶת הָאֱלֹהִים בַּשֶּׁקֶר וְכִבְּדוּ וְעָבְדוּ אֶת הַנִּבְרָא בִּמְקוֹם אֶת הַבּוֹרֵא" (פס' 25), ולכן "הִסְגִּירָם אֱלֹהִים לִתְשׁוּקוֹת בְּזוּיוֹת" (פס' 26).

הביטוי "אֱמֶת הָאֱלֹהִים" מתייחס למציאות הגלויה של אלוהים, ז"א לכל מה שידוע לבני אדם על הבורא. המורדים בחרו להחליף את המציאות של קיום אלוהים, מציאות שנגלית מתוך היקום שהוא ברא, בשקר שאומר: "אין אלוהים." החלפה זו גרמה להם לנטוש את עבודת הבורא ולהשתחוות לנברא ולשרתו. הם המציאו מכלול של טכסים וקורבנות לעבודת השמש, הירח, הכוכבים, אימא אדמה, השטן, מלאכים, בני אדם ובעלי חיים.

בעקבות ההחלפה מסר אלוהים את המורדים לתשוקותיהם הבזויות. המילה המתורגמת "תְשׁוּקוֹת" מורה בעיקר על תשוקות מיניות. המשך פסוקים 27-26 מראה כי "תְשׁוּקוֹת בְּזוּיוֹת" כאן הוא ביטוי נרדף לדחף המוביל ליחסים לסביים והומוסקסואליים. פ. בּוּכְּסֶל כותכ כי "הסטייה הנוראית מן המיניות הטבעית היא עונש צודק לעיוות האמת בתחום הדת."

במחציתו השנייה מתאר פסוק 26 את הלסביוּת, הגרסה הנשית של הומוסקסואליות: "…עַד כִּי אֲפִלּוּ נְשֵׁיהֶם הֶחֱלִיפוּ יְחָסִים טִבְעִיִּים בְּבִלְתִּי טִבְעִיִּים." דליטש מתרגם מילולי יותר: "…הֶחֱלִיפוּ אֶת הַתָּשְׁמִישׁ כְּדַרְכָּן בְּשֶׁלֹא כְדַרְכָּן." המילה המתורגמת "תָשְׁמִישׁ" משמעה "עיסוק", דהיינו להעסיק את הגוף ביחסי מין (Strong # 5540). נשים החליפו את השימוש הטבעי במיניוּתן (יחסים עם גבר) לשימוש בלתי טבעי (יחסים עם אישה).

בפסוק 27 פונה השליח להומוסקסואליות הגברית: "כֵּן גַּם הַגְּבָרִים נָטְשׁוּ אֶת הַיְחָסִים הַטִּבְעִיִּים עִם הַנָּשִׁים וּבָעֲרוּ בְּתַאֲוָה זֶה אֶל זֶה; גְּבָרִים עָשׂוּ תּוֹעֵבָה בִּגְבָרִים וְקִבְּלוּ בְּגוּפָם הֵם אֶת הַגְּמוּל הָרָאוּי לַסְּטִיָּה שֶׁלָּהֶם." הוא אומר כי המורדים "בָּעֲרוּ בְּתַאֲוָה", ז"א הם היו להוטים בתשוקה מינית גבר לגבר. המילה המתורגמת "סְטִיָּה" משמעה עזיבת דרך האמת, ואת המילה "רָאוּי" ניתן גם לתרגם "נחוץ". בתמצית, שאול אומר שהמורדים סובלים את חילול גופם תוך כדי היחסים ההומוסקסואליים שלהם, ושזהו העונש האלוהי הנחוץ על כך שהם, בזדון, החליפו בשקר את אמת אלוהים הגלויה.

השליח מזכיר הומוסקסואליות לא רק ברומים פרק א. בקור"א ו 9 הוא מונה "עוֹשֵׂי זִמָּה" ו"יוֹדְעֵי מִשְׁכַּב זָכָר" עם אותם "עוֹשֵׂי עָוֶל" אשר "לֹא יִירְשׁוּ אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים." המילה המתורגמת "עושה זימה" משמעה "גבר נשי" והיא ציינה בתקופה הרומית "ילד (או נער) שמוחזק לצורך קיום יחסים הומוסקסואליים" (מילון בבילון). בהקשר של קור"א ו 9 מדובר בגברים או נערים שמלאו תפקיד זה מרצונם החופשי. המילה המתורגמת "יוֹדְעֵי מִשְׁכַּב זָכָר" מציינת הומוסקסואלים גרידא. שאול משתמש במילה זו שוב בטימ"א א 10.

מתוך הנלמד מרומים א 32-18 מתברר:

א.         במקום שבו בני אדם משתחווים לאלילים ולא לאלוהים, התוצאה תהיה הרס החברה האנושית (רומ' א 28 ואילך).

ב.         במקום שבו מחליפים בני אדם בזדון את אמת אלוהים בשקר לפי בחירתם, התוצאה תהיה שימוש בלתי ראוי בגוף עד כדי חילול.

שתי תוצאות אלה הן חלק ממשפט אלוהים על מי שמפנה עורף לידיעת אלוהים, לאמִתו ולהשתחוויה השייכת לו.

 

תגלית שמעוררת יראה

מצאנו כי הסגרת בני האדם להלך־רוח מגונה, לטומאה ולתשוקות בזויות היא צורה של משפט אלוהים. זוהי תגלית מחרידה: משתמע כי חברה שמתאפיינת על־ידי התפוררות מוסרית הולכת וגוברת נמצאת תחת משפט אלוהים כתוצאה מדחיית אמת אלוהים. ההתפוררות המוסרית היא עצם העונש.

ההיסטוריה של עמים ותרבויות חוזרת בעיקביות על אותו תהליך התפתחותי: יחס מתמשך של לעג, דיכוי ודחייה כלפי אמת אלוהים כפי שהיא נגלית לאדם על־ידי בורא היקום, מניב בסופו של דבר שחיתות מוסרית וניוון.

כשאלוהים "מוסר" את האדם למשפט האמור, אין ספק שמתרחש דבר נוסף שמאיץ את התהליך: אלוהים משהה היבטים מסוימים של שירות רוח הקודש שגורמים בנסיבות רגילות לריסון הרע בעולם (ראה ברא' ו 3; תסל"ב ב 8-6).

 

אמרנו מוקדם יותר כי אלוהים, בבראו את האדם כזכר ונקבה, הבהיר את סדרו הקבוע והבלתי ניתן לשינוי עבור מיניות האדם:

א.       יחסי מין בין בני אדם יתקיימו אך ורק במסגרת הנישואין;

ב.       נישואין הם איחוד בין גבר ואישה;

ג.        האיחוד נמשך לאורך כל חייהם של בני הזוג.

(ראה בפרק "רמזים כי אלוהים הוא מוסרי", סעיף ב')

כל סטייה מסדר זה מעוותת את כוונות הבורא, והשלכותיה עבור האנושות תהיינה חמורות. הפרק הבא סוקר חלק מהשלכות אלה.

 

מחלות מין*

[[[* אם לא צויין אחרת, הנתונים המספריים שבפרק זה מבוססים על מחקרים שנעשו בארה"ב בעשור הראשון של שנות ה-2000. לכן הם אינם מהווים בהכרח מדד מדויק למצב הכלל־עולמי או למצב בישראל כיום.]]]

 

התפשטותן של מחלות מין היא אחת התוצאות החמורות שנובעות מעזיבת האדם את הסדר האלוהי בתחום חיי המין.

מחלות מין הן מחלות זיהומיות שמועברות על־ידי מגע מיני עם אדם נשא. ביניהן יש מחלות שהטרידו את האנושות לאורך רוב ההיסטוריה המתועדת, אך בנוסף אליהן נתגלו בשנים האחרונות יותר משלושים מחלות מין חדשות, וכשליש מהן נחשבות כיום לחשוכות־מרפא.

הקצב שבו מתפשטות מחלות מין בעולמינו מעורר דאגה. המרכז למניעת מחלות (CDC) מעריך כי כל שנה נדבקים בארה"ב בלבד 19 מיליון בני אדם במחלות מין. על מנת להבין את חומרת המצב נסקור כאן חלק ממחלות המין השכיחות יותר ואת תוצאותיהן:

 

מחלת הטריכומונה (Trichomoniasis) — זוהי מחלת מין נפוצה מאוד אשר שנגרמת על־ידי טפיל ויכולה להוביל לדלקת הנרתיק. הטפיל  מועבר בין היתר על־ידי מגע מיני. הוא מסוגל להתקיים במשך שעות על מגבות לחות, מטליות־רחיצה, בגדי ים וכו', ולכן הוא מועבר גם באמצעות עצמים אלה.

 

כלמידיה (Chlamydia) — מדובר בזיהום חיידקי. אם מזניחים את הטיפול בו, הוא עלול להוביל למחלה דלקתית של אגן הירכיים אצל האישה,להריון חוץ־רחמי ולעקרות. אדם הסובל מכלמידיה פגיע יותר לנגיף האיידס. אם שנושאת את החיידק עלולה להדביק את תינוקה תוך כדי הלידה, והזיהום יוביל לדלקת ריאות ו/או לדלקת עיניים חריפה (Conjunctivitis) אצל הוולד.

מעריכים כי בכל שנה ישנם 2.8 מיליון מקרים חדשים של כלמידיה בארה"ב בלבד.

 

מחלת הזיבה (Gonorrhoea) — היא מחלת מין הפוגעת בעיקר באיברי המין ובשופכה. הגורם למחלה הוא החיידק Neisseria gonorrhoea. תסמיני המחלה כוללים כאב בהשתנה והפרשת מוגלה מן הפין / הנרתיק וכן דלקת בצוואר הרחם ודימום בפי הטבעת. ללא טיפול עלולה הדלקת להתפשט דרך מערכת המין של האישה ולגרום לדלקת צוואר הרחם והחצוצרות ואף לעקרות או הריון חוץ־רחמי. אצל הגבר היא עלולה לגרום להיצרות השופכה, הידבקויות במערכת המין ודלקת בלוטת הערמונית. אדם הסובל ממחלת הזיבה פגיע יותר לנגיף האיידס.

כמו כן, אם אישה החולה בזיבה נמצאת בהריון, המחלה עלולה לעבור גם לתינוק ולגרום אצלו לדלקת קרום המוח (Meningitis) ו/או לדלקת בלחמית העין, אשר ללא טיפול עלולה לפגוע בראייה ואף לגרום לעיוורון.

אצל גברים ונשים גם יחד, מחלת הזיבה עשויה לגרום לסיבוכים בחלקי גוף אחרים, כגון הגרון, העיניים, הלב, המוח, העור והמפרקים.

על־פי הערכות ישנם בארה"ב בכל שנה כ-718,000 הדבקויות חדשות במחלת הזיבה. יכולתו של חיידק הזיבה לפתח עמידות הולכת וגוברת לתרופות מעוררת דאגה.

 

עגבת (Syphilis) — היא מחלה המועברת בראש ובראשונה על־ידי יחסי מין, אך ניתן להידבק בה גם באמצעות מגע עם דם. קשה לזהותה  בשלביה המוקדמים בשל הידמותה למחלות אחרות.

בהעדר טיפול, הזיהום עלול להתפשט בכל הגוף ולתקוף את המוח, הלב, את חוט השדרה ואת העצמות. בשלבים המתקדמים המחלה גורמת לבעיות בהליכה, לחוסר תחושה, לעוורון ואף למוות.

עגבת עלולה לעבור מאם נשאית לעוברה בזמן ההריון, והדבר יכול להוביל למוות תוך־רחמי, למות התינוק מיד אחרי הלידה ולבעיות במערכת העצבים אצל ילדים ששורדים את המחלה.

אדם הסובל מעגבת פגיע יותר לנגיף האיידס.

 

צהבת B (Hepatitis B) — היא מחלה נגיפית של הכבד, וניתן להידבק בה על־ידי יחסי מין או שימוש במזרק לא מחוטא אשר שימש אדם הנגוע בנגיף. המחלה גורמת נזק לכבד ומעלה את הסיכון לסרטן בכבד. 90 אחוזים מן התינוקות הנולדים לאמהות שנושאות את הנגיף נגועים גם הם, והדרך היחידה למנוע אצלם את התפרצות המחלה היא טיפול בזריקות חיסונים מיד אחרי הלידה.

 

הרפס גניטלי (שַׁלְבֶקֶת) — מדובר במחלה נגיפית, וניתן להדבק בה על־ידי מגע מיני מכל הסוגים עם אדם הנושא את הנגיף הרפס סימפלקס. ברוב הנשאים של נגיף שכיח זה לא ניכרים שום סימנים לנגע. כאשר ישנם סימנים הם מסתכמים בשלפוחיות קטנות על העור או בריריות, בעיקר באזור השפתיים, או בעפעפיים (הרפס סימפלקס), או באיברי המין (הרפס גניטלי). כעבור זמן מה השלפוחיות נפתחות ונוצר פצע לח. ניתן להידבק בהרפס ממגע עם אדם שאינו מודע לכך שהוא נדבק בנגיף ושאין בעורו שלפוחיות או פצעים.

מאחר שזוהי מחלה ויראלית אין לה טיפול תרופתי ישיר. היא יכולה להישאר לצמיתות בגוף האדם הנגוע ולהתבטא בהתפרצויות של התסמינים הכואבים מדי פעם לפעם.

סטטיסטיקה עדכנית לשנת 2014 אומרת כי אחד מכל שישה בני נוער ומבוגרים בארה"ב היה בחייו נתון לזיהום בהרפס גניטלי.

אם שנגועה בהרפס עלולה להעביר את הזיהום לעוברה, והתוצאות עבורו יכולות להסתכם בדלקת קרום המוח, בהפרעות נוירולוגיות, ואף בפגיעה בלתי הפיכה במוח.

גם הידבקות בהרפס עושה את האדם פגיע יותר לנגיף האיידס.

 

נגיף הפפילומה האנושי (באנגלית: Human papillomavirus או HPV) — מדובר בקבוצה של למעלה מ-200 מיני נגיפים, המשתייכים למשפחה Papillomaviridae, המדביקים את רקמות העור והריריות בבני אדם ומועברים ביחסי מין. נגיף הפפילומה הוא אחד הגורמים הנפוצים ביותר בעולם למחלות מין, והזיהום בו הנו מחלת המין מס' 1 בארה"ב. בכל שנה נרשמות שם 5.5 מיליון הדבקויות חדשות, ולפחות 20 מיליון אזרחים סובלים מהזיהום בכל רגע נתון. גם כאן, כמו בזיהומים ויראליים אחרים, אין טיפול תרופתי ישיר שמסוגל "להרוג" את הנגיף.

הידבקות בזנים מסוימים של פפילומה ניתן לזהות על־ידי יבלות שמופיעות באיברי המין, אך ברוב המקרים אין שום סימן להידבקות. בנסיבות אלה עלול אדם נגוע בפפילומה להדביק ללא יודעין כל אדם אחר שבא אתו במגע מיני. כמו כן, הוא אינו מודע לסכנות הבריאותיות שאליהן נחשף. הרי חלק מזני הפפילומה עשויים להיות מסרטנים: הנגיף נחשב לגורם העיקרי לסרטן צוואר הרחם וגורם משני בסוגי סרטן אחרים. נשים עם יבלות גניטליות עלולות להוליד ילדים הנגועים בנגיף הפפילומה, ותינוקות אלה ייפתחו יבלות גרוניות שחוסמות את דרכי הנשימה.

 

אֵיְדְּס, איידס [AIDS שֵׁם מְנוּטרק של המחלה Acquired Immune Deficiency Syndrome, כלומר: תסמונת כשל חיסוני נרכש] — מַחֲלָה נִרְכֶּשֶׁת, שֶׁבָּהּ נִפְגַּעַת הַמַּעֲרֶכֶת הַחִסּוּנִית הַתָּאִית. פְּגִיעָה זוֹ חוֹשֶׂפֶת אֶת הַחוֹלֶה לְזִהוּמִים חוֹזְרִים על־ידי גּוֹרְמִים מִזְדַּמְּנִים (שֶׁאִלְמָלֵא הַכֶּשֶׁל הַחִסּוּנִי לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לִפְעֹל, שֶׁכֵּן אֵין הֵם יְכוֹלִים לְהַזִּיק לְגוּף שֶׁהַמַּעֲרֶכֶת הַחִסּוּנִית שֶׁלּוֹ תַּקִּינָה) וְכֵן לְהִתְפַּתְּחוּת מַחֲלוֹת מַמְאִירוֹת (עד כאן מילון אבן־שושן).

איידס התפשט בעולם בקצב מדאיג מאז שזוהה המקרה הראשון של המחלה בשנת 1980. לפי אומדן עולמי, יותר מ-27 מיליון בני אדם מתו מאז כתוצאה מאיידס. בסוף שנת 2003 סבלו בעולם כ-37.8 מיליון אנשים מזיהום HIV או מאיידס. מתוך מספר זה, 2.11 מיליון היו ילדים מתחת לגיל 15. עד סוף שנת 2004 נרשמו 4.9 מיליון הידבקויות חדשות. לפי הערכות, 70 מיליון בני אדם נוספים ימותו בעולם מאיידס עד שנת 20255.

המקור הנפוץ ביותר להידבקות בנגיף האיידס הוא מגע עם דם או נוזלי גוף אחרים תוך כדי יחסי מין אם אדם נגוע. דרכי הידבקות אחרים הם: שימוש בזריקות (הן לצרכים רפואיים והן להזרקת סמים), במחטי פירסינג ובציוד קיעקוע שזוהמו בנגיף ולא עברו חיטוי כראוי; עובר של אם החולה באיידס עלול להידבק עוד בהיותו ברחם; הוא יכול להידבק גם בזמן הלידה ממגע עם דם ונוזלי גוף של אמו; ואם נשמר מכל אלה, הוא עדיין עלול להידבק מיניקת חלב אם.

מקרי האיידס שאובחנו בארה"ב במשך שנת 2003 הסתכמו ב-929,985. מאריכים כי מתוך מספר זה…

• כ-440,887 גברים נדבקו בנגיף על־ידי יחסי מין הומוסקסואליים;
• כ-62,418 גברים נדבקו בעת שימוש משותף במזרקי סמים בשילוב עם יחסי מין הומוסקסואליים;
• כ-56,403 גברים וכ-93,586 נשים נדבקו בעת יחסים עם המין השני;
• כ-175,988 גברים וכ-70,558 נשים נדבקו בזמן הזרקת סמים;
• היתר נדבקו באיידס בדרכים אחרות, כולל מנות דם מזוהמות.

זו הסיבה לתקנה שהוציא ה-FDA (Food and Drug Administration) האמריקאי: לגבר שקיים יחסי מין הומוסקסואליים, ולו רק פעם אחת, משנת 1977 אסור לתרום דם לאורך כל חייו (נכון לשנת 2014,http://www.fda.gov/BiologicsBloodVaccines/BloodBloodProducts/QuestionsaboutBlood/ucm108186.htm).

מחלת האיידס היא חשוכת־מרפא. לאחרונה פותחו תרופות שמסוגלות להאריך את הזמן שעובר מרגע ההידבקות ועד לפרוץ המחלה במלוא עוצמתה. כיום אדם יכול לחיות 10 שנים כנשא של נגיף ה-HIV עד שנאלצים להגדיר את מצבו כחולה איידס. אך כבר ישנם זנים של הנגיף  שמפתחים חסינות לתרופות, ומספרם גדל.

 

סרטן החלחולת (סרטן של פי הטבעת) — שיעור השכיחות של סרטן החלחולת עלה בשלושת העשורים האחרונים באופן דרמטי. בסוף שנות ה-70 עמד הממוצע על מקרה אחד בכל 100,000 בני אדם בארה"ב, עד שנת 2013 הוא עלה ל-3 מתוך כל 100,000 גברים ול-2.4 מתוך כל 100,000 נשים (מספרים מ-Reuters Health, 22/03/2013). מחקרים מראים כי אורח חיים של הפקרות מינית מעלה את הסיכון לחלות בסרטן החלחולת, הן אצל גברים והן אצל נשים. קיימת עדות מדעית מוצקה כי הגורם העיקרי לסרטן החלחולת הם זיהומים המועברים על־ידי יחסי מין, כגון נגיף הפפילומה.

 

השלכות כלכליות

מגמת העלייה במחלות מין משפיעה לא רק בריאותית אלא גם כלכלית. זהו נכון במיוחד לגבי מגיפת האיידס. ההשלכה הראשונה היא עלות הטיפולים. המחיר הסיטונאי הממוצע של התרופות שצורך אדם הנגוע ב-HIV בשנה הוא כ-14,0000 דולר; כאשר המחלה תתפתח לשלב האיידס, אותו אדם ייצרוך תרופות בשווי של כ-34,0000 דולר בשנה. אין ספק שעלויות חדשות בהיקף שכזה ישפיעו בעתיד על שיעור מס הבריאות שאנו משלמים.

בנוסף לכך יש לקחת בחשבון את אובדן כוח העבודה כתוצאה מהתפשטות ה-HIV/איידס בין האוכלוסייה הצעירה, ואיך היא תשפיע על המשק הכלכלי בטווח הארוך. דיווח של קרן המטבע הבינלאומית מתריע כי "ההשלכות הכלכליות והחברתיות של העלייה במקרי המוות ובתקופות חולי ממושכות, כפי שנגרמים על־ידי HIV/איידס, הן חמורות ומגוונות." הדיווח ממשיך ומזהיר כי השפעות אלה של HIV/איידס עלולות לגרום למשק כלכלי להצטמצם בשני שליש תוך שלושה דורות. חוליים ומותם של הורים צעירים אשר לקו באיידס משפיעים לרעה על התפתחות ילדיהם:

א.       המצב בבית יוצר עבור הילד הפרעות רבות וקשות בתחום הלימודים הפורמליים;

ב.       בהעדר ההורה הוא ילד לא ירכוש את המיומנויות הרבות שהורים אמורים להעניק לילדיהם.

כתוצאה מכך, בוגר שאיבד הורה בגיל הילדות כתוצאה מאיידס ימצא את עצמו בעמדה נחותה כשיידרש לספק פרנסה וחינוך לילדיו הוא (The Macroeconomics of HIV/AIDS; by the International Monetary Fund; Editor: Prof. Markus Haacker; November 2004).

 

מניעת מחלות מין

קיימת רק דרך אחת בטוחה למי שרוצה להימנע מהידבקות ממכלול מחלות המין:

א.       הימנעות מכל מגע מיני לפני הנישואין;

ב.       נישואין עם בן זוג מהמין השני שאינו חולה במחלת מין;

ג.        נאמנות מוחלטת במסגרת הנישואין.

במילים אחרות: הצמדות לסדר המוסרי שאלוהים נתן עבור חיי המין.

ישנן קבוצות שמתנגדות להוראה בטוחה ופשוטה זו. הן טוענות כי היא רק תפריע במלחמה נגד HIV/איידס, וכי הדרך היעילה למניעת מחלות מין היא חלוקת קונדומים והשימוש העקבי והנכון בהם. גישה זו נתקלת בשתי בעיות:

א.         הוכח כי קונדום, גם אם משתמשים בו בצורה נכונה, אינו מהווה הגנה בטוחה נגד הידבקות באיידס ומחלות מין אחרות. שיעור הכשל שלו נעמד על % 13 במקרה של HIV, % 50 במקרים של מחלות הזיבה, העגבת והכלמידיה — והקונדום אינו מועיל כלל נגד נגיף הפפילומה והרפס  גניטלי.

ב.         מדען מאוניברסיטת הרווארד פרסם מחקר שעסק במגפת האיידס באפריקה. הוא הביא את דוגמתה של מדינת אוגנדה שמנהלת מבצע חינוכי למניעת המחלה. המבצע שם דגש על הימנעות מיחסים לפני הנישואין, נאמנות במסגרת הנישואין / נאמנות לבן זוג אחד בלבד. השימוש בקונדום הוצע כמעין "מפלט אחרון". תוך מעט יותר מ-10 שנים ירד שיעור נשאי HIV/איידס באוגנדה מ-21 אחוזים לכ-6 אחוזים. לעומת זאת, במדינות עם אחוזי השימוש הגבוהים ביותר בקונדומים — בוטסואנה, דרום אפריקה, זימבבווה וקניה — ישנם שיעורי הידבקות גבוהים יותר מאשר באוגנדה.

 

חוסר עיקביות חמור

מוסדות ממשלתיות, עסקים, בתי ספר, העיתונות ואף הרשות המחוקקת מנסים לשכנע אנשים להפסיק לעשן, כי הרי העישון הוכח כגורם למחלות ולמוות בטרם עת. נשאלת השאלה מדוע כל אותם גורמים פועלים (נכון למועד כתיבת ערך זה בסוף שנת 2014) על מנת להפוך אורח חיים הומוסקסואלי לדבר מקובל — אף על־פי שאורח חיים שכזה הוכח כגורם לחולי חמור ולמוות בטרם עת? למתנגדים לאורח חיים הומוסקסואלי מדביקים בימינו תווית של חוסר אהבה ושנאת הזולת, אך אין ביטוי בוטה יותר של חוסר אהבה ושנאת הזולת מקידום ועידוד של התנהגות שמובילה להרס־עצמי. גם ספר משלי מלמד אותנו איך לשמור על חיינו ולהתרחק ממה שהורס אותו: "יִרְאַת יהוה מְקוֹר חַיִּים, לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת" (משלי יד 27).

 

בדיון שלנו על אמות המוסר המוחלטות של אלוהים עסקנו עד כה בהפרות המוסר בתחום המין. כעת נעבור לתחום נוסף — רצח.

 

אלוהים הינו מוסרי

חלק שלישי: רצח

 

אלוהים מתנגד לרצח

אלוהים גלה בלפחות חמש דרכים כי רצח מהווה הפרה חמורה של אמות המוסר המוחלטות אותן הוא קבע:

א.       משפט

הבורא הטיל עונש חמור על קין, הרוצח הראשון (בראשית ד 10-8). אלוהים אמר לו: "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה … כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה, לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ. נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (פס' 12-11). וקין התלונן: "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא. הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר. וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ, וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי" (פס' 14-13).

ב.       נקמה

על מנת למנוע שגם קין יירצח, אלוהים הכריז כי "כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם"; במילים אחרות, אדם שיחליט לרצוח את קין צפוי לנקמה מיד אלוהים, וזו תהיה פי 7 קשה יותר ממעשה הרצח שביצע. פסוק 15 מסתיים במילים, "וַיָּשֶׂם יהוה לְקַיִן אוֹת, לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ."

ג.       המבול

בתקופתו של נוח הגיעו הרוע והאלימות — ה"חָמָס" — של בני האדם למימדים שקשה לתאר. המצב כה העציב את אלוהים שהוא החליט להשמיד את כל עושי הרע על־ידי מבול כלל־עולמי (בראשית ו 17-5).

הביטוים "רָעַת הָאָדָם", "רַק רַע כָּל הַיּוֹם" מתארים פעילות הנוגדת את רצון אלוהים. פעילות שכזו מקורה בהחלטה לדחות את הבורא, היא תתקדם להתעללות בבני אדם ולניצול רכושם, והיא תוביל בסופו של דבר לנסיון לשלול חיים.

בבראשית ו 11 כתוב, "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס." מילון אבן־שושן מגדיר את המילה "חָמָס" כ"שֹׁד, גֶּזֶל, עוֹשֶׁק". ה"חומס" הוא אדם אלים, וכמעט בכל המקומות שהמילה "חָמָס" מופיעה בתנ"ך היא מתארת פעולה שבגדר חטא.

נחישותו המרדנית של קין שלא להיכנע לרצון אלוהים בשום פנים הובילה אותו לביצוע הרצח הראשון בהיסטוריה. מהכתוב בספר בראשית (ד 24-23) אנו למדים כי צאצאי קין העתיקו את דוגמת אביהם והפכו לרוצחים גם הם. מתברר שקין היה מקור הרוע והחמס שהתפשטו באנושות עד המבול, ושהוא וצאצאיו מלאו תפקיד מפתח בהתפשטותם. המבול, אם כן, היה הכלי בידי אלוהים שעצר את האלימות הרצחנית ההולכת וגוברת והעניק לאנושות התחלה חדשה.

ד.       עונש מוות

מיד אחרי המבול קבע אלוהים כי כל רוצח יענש בעונש מוות: "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ, וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו, אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט 6-5).

"מִיַּד אִישׁ אָחִיו, אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם." — המילה "אֶדְרוֹשׁ" היא בטוי לנקמת הבורא במי שרצח. אלוהים יקפיד לדרוש חיים תמורת חיים.

"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם." — ברוב המקומות בתנ"ך שבהם מופיע השורש ש.פ.ך מדובר בשפיכת דם. בראשית ט 6-5 וקטעים אחרים בתנ"ך מציינים כי הדם הוא מקור החיים (בשפת המקרא ה"נֶפֶשׁ"). הוצאת הדם משמע קיפוח החיים.

"מִיַּד אִישׁ אָחִיו." — המילה "יַד" מייצגת את האיבר שמוציא לפועל את רצון האדם. רוצח יכול להשתמש בכלי נשק ידני על מנת לקחת את חייו של אדם אותו תכנן והחליט לרצוח.

אלוהים מסביר מדוע קבע עונש מוות עבור רוצחים: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (פס' 6). העובדה שאלוהים ברא את האדם "בצלמו" מצוינת שש פעמים לאורך הכתובים (בראשית א 27-26; ה 1; ט 6; הראשונה לקורינתים יא 7; יעקב ג 9). מכך שארבע מן ההצהרות האלה מופיעות בספר הראשון של התנ"ך אנחנו מבינים כי לעצם בריאת האדם בצלמו של אלוהים יש חשיבות עליונה. משמע כי בני אדם הם הכתר של בריאת אלוהים. אין יצור נעלה יותר. הרי הכתוב לא מזכיר באף מקום חיות או צמחים שנבראו בצלם אלוהים. תיאור זה שמור לאנושות בלבד.

זאת אומרת שבני אדם שונים בטבעם מכל שאר צורות החיים שבכדור הארץ (ראה קור"א טו 39). בני אדם הם ישויות בעלוֹת אישיוּת ומוסריוּת, דבר שאינו נכון לגבי חיות וצמחים. במילים אחרות: בני אדם הם אינם חיות או צמחים. הם אינם צורה גבוהה של חיות שהתפתחה מצורה נמוכה יותר. מה שנותן לכל אדם את ערכו ואת כבודו הוא עצם היותו נברא בצלם אלוהים.

בתחום האישיות, בינתו של האדם עולה על זו של שאר החי והצומח. בתחום המוסר נראית יחודיות האדם בכך שרק לו גלה אלוהים את חוקיו המוסריים, ורק עליו אסר לעבור על חוקים אלה.

העובדה שאלוהים העניק לאדם את השלטון על כדור הארץ ועל כל צורות החיים שבו (בראשית א 29-28) מוכיחה כי אלוהים …

1. רואה את האדם כשונה מכל שאר צורות החיים הארציים וכעליון עליהן;
2. ברא את האדם כנציגו עלי אדמות. במילים אחרות, לאדם ניתנה האחריות להשליט את סדרו של אלוהים בחלק הארצי של מלכות הבורא האוניברסלית.

אלוהים חזר והדגיש את שוני האדם ואת עליונותו גם בקטע שבו הנהיג עונש מוות (בראשית ט):

          מצד אחד התיר מעתה ואילך שחיטת חיות לשם אכילה (ט 3-2);

          מצד שני הוא דרש את מותה של כל חיה שהרגה אדם (פס' 5; שמות כא 28).

מפני שאלוהים ברא את האדם בצלמו היו לו שתי סיבות להנהיג עונש מוות עבור חיה שהורגת אדם ועבור אדם שרוצח אדם אחר:

1. הריגה בלתי חוקית מסוג זה הורסת צורת חיים שהיא גבוהה יותר, ולכן בעלת ערך גבוה יותר, מכל יתר צורות החיים בבריאתו של אלוהים.
2. הריגה שכזו מהווה התקפה נתעבת נגד אותה ישות שאלוהים יצר במטרה לייצגו עלי אדמות.

סיבה שנייה זו היא רמז לכך שרצח אדם נתפס מצד אלוהים כתקיפה בלתי ישירה נגדו. הרי היחס לו זוכה נציג מצד הציבור משקף בדרך כלל את הגישה הרווחת כלפי המיוצג. אם כן, לרצוח אדם משמע להרים יד נגד צלמו של אלוהים באותו אדם.

הגענו למסקנה כי אלוהים הנהיג ודרש עונש מוות לרוצחים על מנת להדגיש שתי עובדות:

1. בני אדם הם צורת החיים הגבוהה ביותר בבריאה;
2. לכן ערכם בעינו עולה על ערכו של כל נברא אחר.

אם כן, כאשר חברה מחליטה שלא להנהיג עונש מוות עבור רוצחים, היא למעשה מורידה את סף הרגישות בכל הנוגע לערך חיי אדם ולחומרת רצח.

מעניין כי אלוהים החל לדרוש עונש מוות עבור רוצחים מיד אחרי המבול. המבול הרי שם קץ למעגל ההולך ומתרחב של אלימות רצחנית בעולם.

אנו זוכרים כי אלוהים עצמו התיר לקין, לרוצח הראשון, להמשיך לחיות אחרי מעשהו. אורח חייו המרדני של קין השפיע על צאצאיו, והוא הפך למקור הרוע שהלך וגבר בעולם עד המבול. ברגע שאלוהים טיהר את כדור הארץ מהרוע, הוא מיד הנהיג עונש מוות. המטרה היתה למנוע מרוצחים עתידיים להנציח אורח חיים מרדני נוסח קין, להשפיע על אחרים לאמץ אורח חיים דומה, להפוך למקור של רוע ולגרום להתפשטותו מחדש בעולם.

אלוהים הבהיר לעם ישראל מעל לכל ספק כי הוא דורש להמית כל רוצח: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת, כִּי מוֹת יוּמָת" (במדבר לה 31).

בו בזמן גילה הבורא סיבה נוספת לעונש המוות שקבע עבור רוצחים: הוא הסביר כי "הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ, וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר, לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ, כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (לה 33). במילים אחרות: ארץ שבה מתבצעים מעשי רצח הופכת לטמאה, וישנה רק דרך אחת להסיר טומאה זו: "כַּפָּרָה". יש לשפוך את דמו של הרוצח. רק דמו יכול לכפר על הארץ ועל דם הנרצח אשר נשפך בה (ראה גם ויקרא יז 11, "כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" — עיקרון כפרת חטא על־ידי דם של קורבן).

אם כן, אלוהים קבע כאן כי ניתן להסיר את טומאת הארץ שנובעת מרצח רק בדרך אחת: על־ידי ההוצאה להורג של הרוצח בידי נציגי האומה.

אלוהים לא רק הנהיג עונש מוות עבור רוצחים, הוא גם קבע סמכות שלטונית שתבצע כל ענישה באופן ראוי ובסדר. יש לעצור את הרוצח, לחקור ולוודא את אשמתו מעל לכל ספק, ורק לאחר מכן יש להוציאו להורג. לפעולות אלה דרושה מערכת שלטונית ומשפטית. הבה נקרא מה כותב שאול השליח בנדון — מה הוא כותב לנו החיים בהווה, אחרי מותו, תחייתו ועלייתו לשמים של ישוע המשיח:

"כָּל אָדָם יִכָּנַע לְרָשֻׁיּוֹת הַשִּׁלְטוֹן, שֶׁהֲרֵי אֵין שִׁלְטוֹן אֶלָּא מִטַּעַם אֱלֹהִים, וְהַשִּׁלְטוֹנוֹת הַנּוֹכְחִיִּים נִקְבְּעוּ מִטַּעַם אֱלֹהִים. לְפִיכָךְ כָּל הַמִּתְקוֹמֵם נֶגֶד הַשִּׁלְטוֹן מִתְנַגֵּד לְצַו אֱלֹהִים, וְהַמִּתְנַגְּדִים יָבִיאוּ עַל עַצְמָם מִשְׁפָּט … הַשִּׁלְטוֹנוֹת הֵם מְשָׁרְתֵי אֱלֹהִים לְטוֹבָתְךָ. אַךְ אִם תַּעֲשֶׂה אֶת הָרַע, עָלֶיךָ לִפְחֹד; שֶׁהֲרֵי לֹא לְחִנָּם הֵם מַחֲזִיקִים בַּחֶרֶב, כִּי מְשָׁרְתֵי אֱלֹהִים הֵם לִנְקֹם וְלִשְׁפֹּךְ זַעַם עַל עוֹשֵׂי הָרַע" (רומים יג 2-1, 4).

במילים אלה מציין השליח כי תפקידם של ממשלות הוא להשליט את סדרו של אלוהים בעולם — גם בימינו. הממשלה מתוארת כאן כמוציאה לפועל את המשפט האלוהי. זאת אומרת כי עונש מוות עבור רוצחים, כחלק מסדרו של אלוהים עבור העולם, הוא בתוקף גם היום.

ה.       הדיבר

מצד אחד, אלוהים גילה כי רצח מהווה הפרה חמורה של אמות המוסר המוחלטות שלו. עם מתן הדיבר "לֹא תִּרְצָח" (שמות כ 13) הוא זיהה רצח באופן ברור כשלילת חיים בלתי חוקית.

מצד שני עומד הציווי האלוהי להעניש רוצחים בעונש מוות. זאת אומרת שהוצאה להורג של רוצח היא לא רק חוקית, היא אף נדרשת על־ידי הבורא. הרעיון התנ"כי כי "דם הרוצח בראשו" (שמו"ב א 16; מל"א ב 37-32) מלמד כי הוא, הרוצח, אחראי מבחינה מוסרית על שפיכת דמו בעת ביצוע עונש המוות. במקרה כזה אין אשמת דם על המוציא להורג.

בזמן שעונש מוות לרוצחים הונהג עבור אבות הגזע האנושי מיד אחרי המבול קבעה אותו תורת משה עבור מי שיפשע בשורה של חטאים נוספים:

• גבר שאנס אישה מאורשת בנסיבות שלא איפשרו לה להזעיק עזרה (דברים כב 27-25);
• גבר ואישה שנמצאו אשמים בניאוף (פס' 24-22);
• אישה שעסקה בזנות (פס' 21-20);
• גברים שקיימו יחסים הומוסקסואליים (ויקרא כ 13);
• נשים וגברים שקיימו יחסי מין עם בעלי חיים (שמות כב 19; ויקרא כ 16-15);
• נביאי שקר (דברים יג 5; יח 20);
• עובדי אלילים ואנשי זימה (שמות לב 28-19; במדבר כה 15-1);
• מי ששידל אחרים לעבוד אלילים (דברים יג 19-7);
• מי שהיכה או קלל את אביו או את אימו (שמות כא 15, 17);
• מי שחטף אדם והפך אותו לעבד או מכר אותו (שמות כא 16);
• מי שחילל את השבת ו"כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה" (שמות לא 15-14);
• מי שהקריב את ילדיו לאלילים ("לַמֹּלֶךְ" — ויקרא כ 2);
• גבר ואמו החורגת שקיימו יחסי מין (ויקרא כ 11);
• כנ"ל "אִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ" (ויקרא כ 12);
• אנשים שמעלים באוב, מגידי עתידות וכו' (ויקרא כ 27);
• ולבסוף, "נֹקֵב שֵׁם ה'" — מי שחטא בחילול השם (ויקרא כד 16).

העובדה שאלוהים עצמו קבע את עונש המוות עבור חטאים אלה מוכיחה כי — בנסיבות מסוימות — הוצאה להורג היא מעשה חוקי מבחינתו.

אלוהים גם צווה על בני ישראל להרוג אנשים במלחמה. למשל, הוא צווה על משה: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (במדבר לא 2). ומשה העביר הוראה זו לעם באמרו: "'הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא, וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת יהוה בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה, אֶלֶף לַמַּטֶּה, לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא' … וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יהוה אֶת מֹשֶׁה" (במדבר לא 7-3). בני ישראל הרגו את כל הגברים, את מלכי מדין, את בלעם בן בעור, את כל הילדים הזכרים ואת כל הנשים שלא היו בתולות (פס' 17).

כאשר מלכי האמורי, סיחון ועוג, יצאו למלחמה נגד בני ישראל, אלוהים נתן אותם, את צבאותיהם ואת כל תושבי עריהם בידי עמו (דברים ב 36-30; ג 11-1, 22-21).

אלוהים החליט להעניק לעם ישראל ערים מסוימות כנחלה. לגבי הערים האלה הוא צווה דרך משה: "מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר יהוה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם — הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי — כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יהוה אֱלֹהֶיךָ, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם, וַחֲטָאתֶם לַיהוה אֱלֹהֵיכֶם" (דברים כ 18-16).

יהושוע ועם ישראל נהגו בהתאם לציווי זה בכיבוש יריחו: כל תושבי העיר, מלבד רחב ומשפחתה, נהרגו (יהושע ו 2; 17, 25-20); וכך נעשה גם לתושבי העי (יהושע ח 2-1, 26-24, 29). אותו נוהל אפיין בהמשך את כיבוש ישובי כנען הדרומיות יותר (יהושע י 39-28): "וַיַּכֶּה יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ — הָהָר וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה וְהָאֲשֵׁדוֹת וְאֵת כָּל מַלְכֵיהֶם. לֹא הִשְׁאִיר שָׂרִיד, וְאֵת כָּל הַנְּשָׁמָה הֶחֱרִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (פס' 40); והערים הצפוניות יותר (יהושע יא 14-11). יהושוע ועם ישראל עשו "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יהוה" (פס' 15). ה' הקשה את לבבות מלכי כנען ונתיניהם, כך שכולם החליטו לצאת למלחמה נגד ישראל. ה' עשה זאת "לְמַעַן הַחֲרִימָם, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לָהֶם תְּחִנָּה, כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם" (פס' 20).

מאחר שהעמלקים התעללו בבני ישראל (דברים כה 19-17) צווה אלוהים את שאול המלך ואת צבאו: "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמואל־א טו 3).

בכל המקרים הללו צווה אלוהים עצמו על עם ישראל לצאת למלחמה ובהקשר זה להרוג בני אדם. הריגה זו, אם כן, נחשבה לחוקית בעיני הבורא ולא היתה בגדר רצח.

תורת משה גם קובעת כי בעל בית שהורג גנב בעת פריצה לביתו אינו אשם ברצח. הריגה לשם מניעת גניבה היתה חוקית. לעומת זאת, אם הגנב הצליח במזימתו וברח עם השלל, ובעל הרכוש רודף אחריו, מוצא והורג אותו — זה מוגדר כרצח (שמות כב 2-1). הרי כבר לא היה מדובר בנסיון למנוע גניבה.

המילה "רצח" שמופיעה בדיבר השישי מקבלת לאורך כל התנ"ך את המובן של הריגה בלתי חוקית. היא לעולם לא מתארת הריגה בעת מלחמה או לשם הגנה עצמית, וגם מתאבד לא "רוצח" את עצמו.

המילה "רצח" אינה מתארת הריגת בעלי חיים. אלה נשחטים או נטבחים בתנ"ך.

החוקר א. דייסלר אומר כי לשורש ר.צ.ח יש מובן של פגיעה בפרטיות הנרצח — להבדיל מהריגה בעת מלחמה או הוצאה להורג, זאת אומרת משלילת חיים מותרת או אף נדרשת על־פי חוק (A. Deissler, “Ich bin dein Gott”, 1975).

אלוהים דרש "חרם" של עמים אויבים תוך כדי כיבוש הארץ המובטחת — "חרם" משמע השמדה מוחלטת (דברים ז 2, כ 17; יהושע ח 26; שמו"א טו 3). בהקשר זה מופיעה מילה נוספת והיא "להכות" — "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם" — אך לעולם לא נאמר "לךְ ורצחת".

כך מבדיל התנ"ך באופן ברור בין רצח — שלילת חיים בלתי חוקית — לבין שלילת חיים חוקית. יש לשים לב שבצד הבלתי חוקי קיימת הבחנה נוספת: ההבדל בין "רצח" לבין "הריגה".

אלוהים צווה על עם ישראל לקבוע ערי מקלט במקומות אסטרטגיים בכל הארץ, כך שכל "מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה" יוכל להימלט אליהם מידו של נוקם הדם. ביהושע כ 6-1 זוכה אמנם גם המכה נפש בשגגה בכינוי "רוצח", אך מובהר כי הוא גרם למותו של אדם אחר בטעות או מתוך רשלנות. הוא לא תכנן לפגוע ולא פעל מתוך שנאה. מפני שמכה נפש בשגגה לא היה אשם ברצח מתוכנן מראש לא חל עליו עונש מוות (דברים יט 7-4)  שים לב שגם כאן האדם "אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת" נקרא "רֹצֵחַ", אך נקבע כי "לוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת."

אלוהים לא ציווה על אף אחת משתי הצורות הללו של שלילת חיים — לא על הריגה בשגגה ובוודאי לא על רצח במזיד. לכן שתיהן בלתי חוקיות, אך עונש מוות ניתן רק על רצח שבוצע בכוונה תחילה.

 

הגדרות משפטיות של "רצח"

ממשלות קבעו הגדרות משפטיות שמבדילות בין רצח לבין צורות אחרות של המתה.

רצח — הדין בישראל כפי שבא לידי ביטוי בסעיף 300(א) לחוק העונשין מגדיר ארבעה סוגי "רוצחים", תוך שהוא מבדיל בין רצח המבוצע ב"כוונה תחילה", שהוא מונח סגור ומוגדר היטב בסעיף 301 לחוק, לבין "מזיד" שהוא יסוד נפשי לביצוע הדורש גם מודעות לטיב המעשה וגם אדישות או קלות דעת באשר לתוצאותיו. ואלו הם בכלליות ארבעת סוגי ה"רוצחים":

1. מי שגורם במזיד למותו של אביו, אמו, סבו או סבתו.
2. מי שגורם בכוונה תחילה למותו של אדם (מוכר כ"רצח בכוונה תחילה").
3. מי שגורם במזיד למותו של אדם תוך ביצועה של עבירה או בהכנות לביצועה או תוך ניסיון להקל על ביצועה (מוכר כ"רצח במזיד").
4. מי שגורם למותו של אדם תוך ביצוע עברה אחרת על מנת להבטיח לעצמו או לשותפו הימלטות מעונש.

(מתוך וויקיפדיה, ערך "רצח")

 

הריגה — בלשון המשפטית זוהי אחת העבירות במדרג של גרימה למוות, והיא נמצאת בין רצח וגרימת מוות ברשלנות.

הריגה מוגדרת בחוק הישראלי כגרימה למותו של יצור חי במעשה או במחדל. היא שונה מרצח ביסוד הנפשי הדרוש להוכחה משפטית. על מנת להאשים בהריגה יש להוכיח מודעות בפועל או עצימת עיניים, אך לא כוונה תחילה.

עבירת ההריגה מופעלת בטווח רחב של מקרים, החל ממקרים הדומים לרצח, בהם התביעה מתקשה להוכיח את היסוד הנפשי של רצון להמית, וכלה במקרים חמורים של רשלנות. בין אלו ניתן למנות מקרים של נהיגה בשכרות או תחת השפעת סמים שהסתיימו במוות, קיום מרוץ מכוניות שהסתיים במוות והסעת שוהה בלתי חוקי שהיה מחבל מתאבד, כאשר בית המשפט קובע שהיו בפני המסיע סימנים מחשידים.

(מותך וויקיפדיה, ערך "הריגה")

 

מתוך ההגדרות הנ"ל עולה כי ממשלות בעולם באו למסקנה כי …

1. ישנן צורות המתה בלתי חוקיות, ואלה נקראות "רצח" ו"הריגה";
2. וישנן צורות המתה חוקיות.

עצם העובדה כי רצח והריגה מוגדרות כבלתי חוקיות מצביעה על כך כי ישנן גם צורות המתה חוקיות. אם כן, הן התנ"ך והן החוק החילוני מכירים בהבדל בין המתה חוקית לבלתי חוקית.

 

דבר אלוהים כמו גם חוקי המדינה מגדירים רצח כשלילת חיי אדם על־ידי אדם אחר מתוך כוונה ולאחר תכנון מראש. — מתוך הנסיבות שאנו חיים בהן במאה ה-21 עולה כעת שאלה: "האם המתת תינוקות לפני הלידה, או בזמן הלידה, עונה על הגדרה זו של 'רצח'?" או במילים אחרות: "האם יש להגדיר הפלה מלאכותית כ'רצח'?" שאלה זו מביאה אותנו לפרק תחת הכותרת …

 

יחסו של אלוהים לתהליכי ההולדה האנושית

הבורא קשור בקשר הדוק להולדה האנושית, להתעברות, להתפתחות בתוך הרחם וללידה:

א.         הולדה — אלוהים ברא את אבות האנושות עם הבדלי מין. הוא ברא גבר ואישה, והמצווה הראשונה שנתן להם היתה: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א 28-277). מצווה זו מבהירה את כוונתו כי בני האדם ישתמשו במיניותם להולדת צאצאים שימלאו את כדור הארץ. "פְּרוּ וּרְבוּ" — "היו פוריים והוסיפו להוליד בני אדם רבים."

בתום המבול חזר הבורא פעמיים על המצווה והדגיש: "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ, שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (בראשית ט 1, 7).

ב.         התעברות — אלוהים שומר לעצמו את השליטה הריבונית בתחום העיבור האנושי. הוא מחליט אם אישה תכנס להריון בעקבות יחסי מין,  אם לאו. התנ"ך נותן לכך דוגמאות רבות:

• כאשר אבימלך לקח את שרה, אשת אברהם, אל תוך הרמונו, הכה אלוהים את כל בנות ביתו בעקרות: "כִּי עָצֹר עָצַר יהוה בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה, אֵשֶׁת אַבְרָהָם" (בראשית כ 5-2, 18). לאחר שאבימלך החזיר את שרה לאברהם ריפא אלוהים את הנשים, והן שוב יכלו ללדת ילדים (פס' 14, 17).
• אלוהים העניק לשרה את היכולת להרות זמן רב אחרי שהיא ואברהם עברו את גיל הפוריות (בראשית יז 19-15; יח 14-9; כא 2-1).
• הבורא פתח את רחמה של לאה, כך שהולידה ילדים ליעקב (בראשית כט 35-32).
• עקרותה הממושכת של רחל גרמה ליעקוב להסיק כי אלוהים הוא ה"מונע ממנה פרי בטן" (בראשית ל 2-1). כעבור זמן מה ענה אלוהים לתפילות רחל "וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" (פס' 23-22).
• "ה' סָגַר [את] רַחְמָהּ" של חנה למשך מספר שנים (שמו"א א 7-5). בתשובה לתפילותיה איפשר לה הבורא להרות, והיא ילדה את שמואל (פס' 11-10, 20-19).

ג.         (1) התפתחות — התנ"ך מציין את אלוהים כעושה האדם. הבורא הבטיח לאברהם: "וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד, וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם" (בראשית יז 6). הבטחתו לישמעאל נשמעת דומה: "הִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד … וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל" (פס' 200). כאן בולטת היזמה והמעורבות הישירה של אלוהים שאומר, "אני הִפְרֵיתִי, הִרְבֵּיתִי, נתתי."

אלוהים הצהיר כי הוא זה ש"נתן" לאברהם את יצחק, והוא זה ש"נתן" ליצחק את יעקב ועשיו (יהושע כד 4-3). הוא הבטיח כי הוא — הבורא עצמו — "מפרה" את יעקב, "מרבה" אותו ויהפוך אותו "לִקְהַל עַמִּים" (בראשית מח 4); ולעם ישראל אמר: "וְ[אני, אלוהים] הִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם" (ויקרא כו 9).

 

(2)      התפתחות תוך־רחמית

איוב (כב 22) קרא לאלוהים "עֹשֵׂנִי" (עוֹשִׂי). הוא העיד כי אלוהים "עשה אותו בבטן" ושהבורא "כונן [הכין]" אנשים אחרים "ברחם" (לא 15).

בתהילים אלוהים מכונה "יהוה עֹשֵׂנוּ" (צה 6).

ספר משלי אומר יותר מפעם כי אלוהים הוא "עֹשֵׂהוּ" של האדם — הן של העני והן של העשיר: "עֹשֵׂה כֻלָּם יהוה" (יד 31; יז 5; כב 2).

ישעיהו מציין לחיוב אדם שתולה את תקוותיו ב"עֹשֵׂהוּ", ומוקיע את בני עמו ששוכחים את "ה' עושיהם" (יז 7; נא 13).

 

ואלה הן הגדרות המילים מהשורש ע.ש.ה שמופיעות בפסוקים הנ"ל (לפי אבן־שושן):

עָשָׂה    1. פָּעַל, בִּצֵּעַ עֲבוֹדָה, עָסַק וְעָבַד בַּהֲכָנַת דְּבַר־מָה, יָצַר;

2.  הִצְמִיחַ, הוֹצִיא מִקִּרְבּוֹ: "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְרִי לְמִינוֹ" (בראשית א יא).

אם כן, בכל המקרים האלה אלוהים "עושה" לשם תכלית שהוא קבע בריבונותו ועל־פי תכנון מראש. מאחר שלידת ילדים ומילוי כדור הארץ בבני אדם הם חלק מתכניתו הריבונית של הבורא, ומאחר שהוא זה שמעניק את ההתעברות, הוא גם מקדם באופן ישיר את התפתחות העובר המופרה ברחם על מנת להביא אותו לשלב הלידה. לכן איוב מצהיר כי אלוהים עצמו השתמש בתקופת ההריון ברחם על מנת "לעשות ולהכין" לא רק אותו, אלא בצורה זהה את עבדיו ואת שפחותיו (איוב לא 15). כך בדיוק נאמר על הבורא גם בתהילים: "יָדֶיךָ עָשׂוּנִי וַיְכוֹנְנוּנִי" (קיט 73).

מהצהרות אלה עולה כי מעורבותו של אלוהים ביצירת הגוף האנושי לאורך כל תקופת ההריון הינה משמעותית ביותר.

נעבור כעת למילים מהשורש י.צ.ר, כשהן מתארות את אותה מעורבות של הבורא:

עבד ה' הסובל קורא לאלוהים "יֹצְרִי מִבֶּטֶן" (ישעיהו מט 5), והבורא עצמו אומר לירמיהו: "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ" (דהיינו "עוד לפני שיצרתי אותך ברחם…" — ירמיהו א 5).

 

ואלה הן הגדרות המילה (לפי אבן־שושן):

יָצַר      1. בָּרָא, עָשָׂה דָּבָר שֶׁעֲדַיִן לֹא הָיָה;

2. הָיָה סִבָּה לִדְבַר־מָה, חוֹלֵל דְּבַר־מָה;
3. חִבֵּר דִּבְרֵי סִפְרוּת, אָמָּנוּת, מַדָּע וְכַדּוֹמֶה;
4. חָשַׁב, זָמַם, הָגָה: "הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵר עֲלֵיכֶם רָעָה וְחשֵׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבָה" (ירמיהו יח יא).
5. עָשָׂה כְּלִי חֹמֶר; ראו ערך "יוֹצֵר".

גם כשדבר אלוהים יורד לפרטים בבריאת גוף האדם על ידי אלוהים הוא משתמש במילה "יָצַר": הבורא עצמו "יוצר" את לב האדם (תהילים לג 15) ואת עיניו (צד 9).

וישנה עוד שורה של מילים שמבהירות את מעורבותו הכוללת והמדקדקת של אלוהים ביצירת גוף האדם ברחם: דויד אומר בתהילים קלט:

"אַתָּה[, אלוהים,] קָנִיתָ כִלְיֹתָי" (פס' 13) — משמע, "אתה יצרת את אברי הגוף הפנימיים שלי" (פירוש לפי ש. ל. גורדון);

"אַתָּה … תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי" — משמע, "אתה, ה', יצרתני בבטן אמי," בכעין מלאכת אריגה בְּמַסֶּכֶת, שהוא כלי האורגים (שופטים טז 13). אך  אפשר שפועל זה (תְּסֻכֵּנִי) בא כאן במשמעות שונה, המורה על מלאכת היציקה לתוך תבנית לשם עשיית פסלים וצורות כגון "עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות לב 4); ואם כך, פירוש הכתוב הוא: "אתה, ה', יצרתני כמעשה החָרָשׁ, הנוסך את הפסל" (עולם התנ"ך, דודזון־עתי, 1997).

כשדויד (קלט 16-14) מהרהר בתהליך יצירתו "בַסֵּתֶר" ברחם אמו, הוא פורץ בהודיה: "אוֹדְךָ, [אלוהים,] עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי" — משמע, "הריני  משבחך על שעשיתני מיוחד ושונה במעשה הבריאה הנורא והנפלא שבו יצרתני" (עולם התנ"ך).

"רֻקַּמְתִּי" (פס' 15) — דויד ממשיך ומתפלא על התהליך שבו אלוהים "רקם" אותו. הוא מתאר איך גופו החל ללבוש עצמות, גידים ובשר כמעשה רקמה, שילוב של מקלעות בצבעים שונים, בעת יצירתו בידי ה' (עולם התנ"ך).

דויד יודע: "עיני ה' ראו את 'עָצְמִי' (את עצמותיי — פס' 15) ואת 'גָּלְמִי' (את עוברי — פס' 16) בבטן אמי עוד לפני שנוצר גופי בשלמותו."

כתגובה דויד לא יכול אלא להודות לבוראו ולהכריז: "נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ!" (פס' 14).

"וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ, יָמִים יֻצָּרוּ, וְלֹא (וְלוֹ) אֶחָד בָּהֶם" (פס' 16) — אחד הפירושים לפסוק זה אומר: "אם 'כֻּלָּם' רומז ל'יָמִים', אזי המשמעות  היא: 'ובשעה שהייתי רק עובר, חומר בלי צורה, נכתבו כבר כל ימיי, כלומר כל המאורעות העתידיים, על "ספר החיים" לפניך.'"

הוא ממשיך ומפרש "יָמִים יֻצָּרוּ" — "הימים העתידים להיווצר, להיות."

"וְלֹא (וְלוֹ) אֶחָד בָּהֶם" — "בשעה שלא היה עוד אף יום אחד מהם".

"המשורר עובר כאן מפלאי יצירת הוולד אל הפלא של ראיית היוצר מראש את החיים העתידים של העובר" (פירוש לפס' 16 ש. ל. גורדון).

 

ד.       לידה — כתבי הקודש מלמדים כי אלוהים מעורב באופן ישיר בלידת ידלים.

איוב (י 18) אומר: "אתה, אלוהים, 'מֵרֶחֶם הֹצֵאתָנִי'."

דויד (תהילים כב 10) אומר לאלוהים "אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן" — "אתה גרמת לי 'להגיח' מן הרחם;" ובתהילים עא 6 נמצאת הגרסה "מִמְּעֵי אִמִּי אַתָּה[, אלוהים] גוֹזִי", וגם היא מדגישה את מעורבותו הישירה של הבורא בלידת המשורר.

שאול השליח אומר (גלטים א 15, דליטש) "הָאֱלֹהִים … הִבְדִּיל אֹתִי מֵרֶחֶם אִמִּי."

 

מסקנות לפרק "יחסו של אלוהים לתהליכי ההולדה האנושית"

מעורבותו הישירה והמדוקדקת של אלוהים בתהליכי העיבור, ההתפתחות והלידה של בני האדם גורמת לנו להסיק מספר מסקנות:

1. אלוהים הוא המחולל — הבורא — של כל אדם ואדם. הצהרת התנ"ך כי "נַחֲלַת יהוה בָּנִים, שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן" (תהילים קכז 3) רק נותנת חיזוק למסקנה זו.
2. אדם הוא מעשה אלוהים, החל מנקודת ההתעברות ועד סיום הלידה.
3. מי שלוקח חיי עובר / תינוק בנקודה כלשהי בין ההתעברות לסיום הלידה, וזאת מתוך כוונה ולאחר תכנון מראש, תוקף את מעשה אלוהים.
4. מי שלוקח חיי עובר / תינוק בנקודה כלשהי בין ההתעברות לסיום הלידה, וזאת מתוך כוונה ולאחר תכנון מראש, מפר את מצוותו של הבורא לבני האדם שאומרת: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ."

 

המתת תינוקות

א.       הגדרות למונח "המתת תינוקות"

המתת תינוקות הינה רצח של וולד מיד או זמן קצר אחרי לידתו. המנהג היה נפוץ לשם פולחן אצל עמי כנען בתקופת התנ"ך, והוא קיים עד היום בין עובדי אלילים. הקורבן הוקרב בדרך כלל בהסכמת הוריו ובמקרים רבים אף על־ידי ההורים עצמם.

סוג אחר של המתת תינוקות היה מקובל בתרבות המפותחת של יוון העתיקה ובאימפריה הרומית: (1) תינוקות שנולדו עם מומים, (2) תינוקות בני מין לא רצוי (לרוב בנות), (3) ילדים שנולדו מחוץ לנישואין או (4) כאלה שגידולם היה יוצר עומס כלכלי כבד על המשפחה ננטשו ומצאו את מותם כתוצאה מרעב, צמא והחשיפה לשמש ולקור (wikipedia.org/wiki/Infanticide — Greece and Rome).

המתת תינוקות הינה שכיחה ברחבי העולם גם במאה ה-21, וארבע הסיבות הנ"ל הן המניעים העיקריים לתופעה (www.deathreference.com/Ho-Ka/Infanticide).

 

ב.       אלוהים והמתת תינוקות

בהתבסס על המסקנות של#####פרק##### "יחסו של אלוהים לתהליכי ההולדה האנושית" ברור מעל לכל ספק כי אלוהים מתנגד להמתת תינוקות. התנ"ך מבהיר את התנגדות הבורא בלפחות שתי דרכים:

1. כאשר פרעה מלך מצרים ציווה להרוג כל ילוד זכר מבני ישראל מיד אחר הלידה, אלוהים ביטל צו זה: הוא גרם לכך שעמו התרבה בקצב מהיר עוד יותר מאשר לפני מצוות פרעה (שמות א 20-15; מעשי השליחים ז 19). יתר על כן, הוא ברך את המיילדות העבריות על כך שהן סרבו לציית לצו השליט ולהמית תינוקות.
2. אלוהים אסר על עם ישראל באיסור חמור "להעביר את ילדיהם באש" — דהיינו להקריב אותם לאלילים, כמנהג הגויים (ויקרא יח 21, דברים יח 10). למרות זאת, התנ"ך מדווח על מקרים רבים שבהם העם הנבחר ומלכיו אימצו את המנהג הבזוי של הקרבת ילדים (מל"ב טז 3; כא 6; תהילים קו 38-35; יחזקאל כג 39-37).

קטעים בתנ"ך, יחד עם ממצאים ארכיאולוגיים באיזורינו, מהווים יסוד להנחה כי ברוב המקרים היה מדובר בהקרבת ילדים צעירים או תינוקות. לדוגמה:

• ישעיהו הנביא (נז 5) מאשים את בני עמו כ-"שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים";
• מיכה (ו 7) שואל את השאלה הרטורית: "הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי?"

אלוהים מכנה הקרבת ילדים "תּוֹעֲבַת יהוה אֲשֶׁר [הוא] שָׂנֵא" ומציין אותה כמעשה ש"מכעיס" אותו (דברים יב 31; מל"ב כא 6; ירמיהו לב 35). יתר על כן, אלוהים לא רק מגדיר את המעשה של הקרבת ילד לשם פולחן כ"תוֹעֲבַת יהוה" — הוא נותן את אותו הכינוי גם למקריב עצמו (דברים יח 12-10). במילים אחרות: אלוהים מתעב מקריבי תינוקות. לכן הבורא קבע עונש מוות עבור כל אדם שמקריב את ילדיו לאליל, וחוק זה חל ללא הבדל על בני ישראל ועל תושבי הארץ הנכרים (ויקרא כ 5-11).

אלוהים הזהיר את בני ישראל כי להקרבת ילדים יהיו השלכות חמורות — הן עבור הארץ והן עבור האנשים החיים בה (לפי תהילים קו 42-38):

1. "תֶחֱנַף הָאָרֶץ" — הנחלה שנועדה להיות "ארץ הקודש" תהפוך לארץ טמאה (פס' 38);
2. מעשה ההקרבה יטמא את המקריבים (פס' 39);
3. חטא זה יגרום לכך ש"יִּחַר אַף יהוה בְּעַמּוֹ" (פס' 40);
4. אף־על־פי שעם ישראל הם "נַחֲלָתוֹ" של אלוהים, הוא "יְתָעֵב" אותם (פס' 40);
5. אלוהים ירשה ש"אוֹיְבֵיהֶם יִּלְחָצוּם" ויכניעו אותם (פס' 42), וכי "שֹׂנְאֵיהֶם [הגויים] יִּמְשְׁלוּ בָהֶם" (פס' 41).
6. לבסוף "הָאָרֶץ תִּהְיֶה לְחָרְבָּה" (ירמיהו ז 34-32).

בתהילים קו 37 מקונן המשורר על כך שבני ישראל "יִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים." זאת אומרת שמאחורי האליל מעשה ידי אדם עומד "שד". המקריב ילד לאליל מקריב אותו בפועל לרוח רעה — לאחד מן המלאכים שהתפתו ללכת אחרי השטן במרד נגד אלוהים.

פסוק זה רומז לכך שהשטן ושדיו מעונינים בהקרבת ילדים. הם בעצם הכוח המניע שגורם לבני אדם ליפול במעשים נתעבים אלה. אם כן, מי שמקריב את ילדיו ל"אל" כלשהו — או מעודד את ילדיו להקריב את עצמם — מוּנע למעשה על ידי השטן ו/או שדיו.

מנגד ראינו כי התגלות התנ"ך בנושא זה ברורה: אלוהים לעולם לא דרש הקרבת ילדים. הוא אינו מניע אנשים למעשה זה כחלק מהשתחוויה או לשם כבוד לשמו, והוא אינו מעוניין בכך שהורים יעודדו את ילדיהם להקריב את עצמם אליו.

 

מסקנות

1. המתת תינוקות היא לקיחת חייו של ילד מיד או זמן קצר אחרי לידתו, וזאת מתוך כוונה ולאחר תכנון מראש. זאת אומרת כי המתת תינוקות עונה על כל ההגדרות המקובלות של "רצח".
2. אלוהים שונא ומתעב המתת תינוקות, והיא מכעיסה אותו.
3. העובדה שאלוהים קבע עונש מוות למי שממית תינוקות מוכיחה כי הוא רואה במעשה זה רצח לכל דבר (ויקרא כ 5-1).

 

הפלה יזומה / הפסקת הריון

האם אלוהים רואה גם הפלה מלאכותית כרצח? — על מנת לענות על שאלה זו עלינו להתעמק מעט יותר בנושא. נפתח בהגדרות:

• הגדרה מקובלת בישראל, נוסח 2014: הפלה מלאכותית או הפלה יזומה היא הפסקה יזומה של היריון שלא על ידי לידת תינוק חי, לפני היות העובר מוכן לחיים חוץ רחמיים. הפסקה יזומה של היריון בשבועות מאוחרים יותר נקראת הפסקת היריון (ויקיפדיה).

נתבונן כעת בהגדרות מעט ישנות יותר:

• מילון אוקספורד (מהדורה משנת 1961; ערךAbortion): גרימת לידה בטרם עת במגמה להשמיד צאצא.
• מילון וֶבְּסְטֶר האמריקאי (מהדורה משנת 1939; ערךAbortion) מוסיף הערה: "כאשר החוק משתמש במונח 'הפלה יזומה' הוא בדרך כלל יוצא מתוך הנחה כי גרימת הפלה זו היתה כרוכה בעבירה פלילית."
• ישנו מונח נוסף, טכני יותר, והוא Feticide. הוא מתורגם ל-"גרימת הפלה; המתת עובר" (מילון בבילון); או "השמדת עובר" לפי אוקספורד.

מהגדרות אלה נתן ללמוד כי עוד בעבר הלא רחוק ראה המחוקק במדינות מערביות בהשמדת צאצא לפני הלידה (קרי, הפלה יזומה) עבירה פלילית.

גם החוק היבש בישראל אומר תחת הכותרת "איסור הפסקת הריון" (סעיף 313 לחוק העונשין תשל"ז-1977): "מי שהפסיק ביודעין הריונה של אשה, בין בטיפול רפואי ובין בדרך אחרת, דינו מאסר חמש שנים או קנס חמישים אלף לירות." רק לאחר מכן מפרט החוק את היוצאים מן הכלל תחת הכותרת "הפסקת הריון באישור". במילים אחרות: הפלה יזומה / הפסקת הריון ללא אישור מוגדרת בישראל כעבירה פלילית גם היום.

 

הוויכוח הגדול

בסוף המאה ה-20 התפתח נושא ההפלות לסוגיה שנוייה במחלוקת מן המרכזיות שבחברה המערבית, והוויכוח ממשיך לעלות לכותרות גם במאה ה-21. מי שמעלה את הנושא נתקל בתגובות נרגשות מאנשים רבים — הן מצד המתנגדים להפלות, והן מצד אלה שמזדהים עם המדיניות הליברלית שבה נוקטים הגופים הממונים על אישורי הפלות במדינתנו בהווה (מדיווחי משרד הבריאות עולה‏ כי בשנת 2010 נרשמו בישראל 21,363 פניות לוועדות להפסקת היריון, וכ-97% מהן אושרו. [ויקיפדיה, ערך "הפלה מלאכותית"]).

• המתנגדים להפסקות הריון טוענים כי הפלה משמידה חיי אדם — חיים של אישיות עצמאית — ולכן היא נוגדת את כללי המוסר.
• המחנה שדורש את הזכות לבחור בהפלה יזומה עבור כל אישה הרה, גם אם המשך ההריון אינו מסכן את בריאותה, טוען כי עובר אינו אדם בעל אישיות עצמאית. הפלות, לדעת התומכים בביצוען, משמידות בסך הכל רקמת תאים שלא ניתן לייחס לה אישיות, ולכן השמדה זו אינה נתפסת כמעשה בלתי מוסרי.
• ישנה כמובן קבוצה שלישית — אלה שלא החליטו לאיזה צד הם רוצים להשתייך.

אם כך, המפתח לסוגייה הוא בתשובה לשאלה: "מתי עוּבּר נהיה לאדם — איפה נקודת המעבר מהיותו רקמת תאים חסרת אישיות להיותו נפש בעל אישיות?"

מחקרים רבים התעמקו בכל תחומי ההתפתחות התוך־רחמית של העובר האנושי, החל מנקודת העיבור ועד הלידה, והרפואה המודרנית שופכת אור רב על שאלת המפתח שלנו. כבר בשנת 1979 גרמו מחקרים אלה לד"ר ברנרד נתנזון, רופא נשים ומיילד, לשנות את השקפותיו בנושא הפלות. נתנזון, בזמנו אתאיסט מוצהר, הפעיל את הקליניקה הגדולה ביותר להפלות מלאכותיות בכל ארה"ב. הוא פעל רבות על מנת להפוך הפלות לדבר חוקי בארצו, ובשנת 1969 היה בין מייסדי ה-NARAL (National Abortion Rights Action League), כיום הארגון הגדול ביותר בארה"ב שפועל לליברליזציה של הפלות. ב-11 בדצמבר 1979 פרסם עתון ה-Chicago Sun-Times מאמר של ד"ר נתנזון שבו הסביר  מדוע הוא כעת מתנגד להפלות ומה גרם למפנה. הוא כתב: "ממצאי המדע הפריכו את השקפותיי ואינני עוד בעד הפלות."

"הבנה בסיסית של ביולוגיה תגרום לכל חברה נאורה לסלוד ממדיניות בית המשפט העליון שמתירה הפלה לפי דרישה ומכל סיבה, בזמן שהעוּבּר נמצא שם — חי! הרי הוא חלק מן הקהילה האנושית ולא נוכל להתעלם ממנו." כך דברי ד"ר נתנזון, והוא מסכם: "רק חיים — חיי האם — יהוו הצדקה ללקיחת חיי העובר."

טוב לשים לב לממצאי המדע, אך קיים ערוץ נוסף שדרכו אנו יכולים ללמוד מתי עוּבּר אנושי הופך לאדם בעל אישיות עצמאית. הבורא עצמו גילה מאיזו נקודה והלאה נמצאת נפש אנושית בגוף הקטן הזה שמתפתח ברחם.

ראשית, אלוהים גילה בדברו כי הוא ברא את האדם בצלמו.

שנית, הוא סיפק מידע על־אודות מוצא הנפש האנושית.

אלוהים ברא את האדם בצלמו, משמע הוא ברא אותנו כבעלי אישיות ונתן לנו בינה, רגשות ורצון. הוא גם יצר אותנו כבעלי מוסר עם אחריות כלפיו, וכל אחד יתן בפניו דין וחשבון על התנהגותו (ראה פרק ###, "רמזים כי אלוהים הוא מוסרי וכי האדם נברא בצלמו").

עובדות אלה מצביעות על שתי אמיתות מרכזיות:

1. בני אדם שונים מחיות וצמחים בכך שרק הם, ולא החיות והצמחים, נבראו בצלם אלוהים.
2. צלם אלוהים באדם מתבטא בכך שהאדם הוא בעל אישיות ומוסר. מאחר שאישיותו ומוסריותו של האדם נובעות שתיהן מן הנפש, אנחנו מסיקים: "צלמו של אלוהים" באדם אינו נמצא בתחום הגופני — דהיינו האדם אינו "דומה" לאלוהים בכך שהוא הולך על שתיים ושיש לו חמש אצבעות בכל יד — "הצלם" כרוך בנפש האנושית;היא זו שנבראה בצלם אלוהים. לכן, כאשר אלוהים אוסר רצח אדם (בראשית ט 6-5), והוא מנמק את האיסור באמרו: "מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם …כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם", מה הוא בעצם אומר? — "אסור לרצוח אדם, כי הרי לאדם יש נפש אנושית, וזו נבראה בצלם אלוהים!"

אם ניתן לקבוע כי נפש האדם נמצאת כבר מרגע העיבור, אזי העובר הוא אישיות אנושית עצמאית מאותו רגע — ולא רק רקמת תאים חסרת  אישיות. במקרה זה, הפלה יזומה בכל זמן נתון לאחר העיבור תחשב לשלילת חיים של אדם שנברא בצלם אלוהים — וזהו רצח.

לעומת זאת, אם הנפש אינה בנמצא עד לנקודה מאוחרת יותר בהתפתחות העוּבּר, הלז אינו אלא רקמת תאים חסרת אישיות, לפחות עד לשלב הימצאות הנפש. הפלה יזומה לפני אותה נקודה היפוטטית לא היתה כרוכה בלקיחת "חיי אדם" במלוא מובן המילה, ולכן לא היתה נחשבת לרצח.

אם כך, השאלה המרכזית היא: מאיזו נקודת לאחר רגע העיבור נמצאת בעובר נפש אנושית? על מנת לפתור סוגיה זו, הבה נראה מהיכן נובעת הנפש האנושית — איפה מקורה.

 

מקור הנפש האנושית

במהלך ההיסטוריה המתועדת תמיד היו שלוש דיעות עיקריות לפחות בנושא זה:

1. התיאוריה שהנפש קיימת עוד לפני יצירת הגוף(בלעז Preexistence Theory). התומכים בתיאוריה זו קבעו כי קיימת קהילה של נפשות ללא גוף במקום כלשהו ביקום, ושמשם מגיעה כל נפש ונפש על מנת להתאחד עם הגוף הפיזי שהוכן לה.

ישנן גרסאות שונות של תיאוריה זו:

א.         חלק מהתומכים בה טוענים כי אותו מאגר של נפשות היה קיים מנצח נצחים;

ב.         אחרים מאמינים כי הנפשות נבראו כולן בבת אחת בנקודה מסויימת בהיסטוריה הקדומה;

ג.         ישנה אמונה שלישית שטוענת כי בראשית היתה נפש אוניברסאלית אחת, וממנה התפצלו כל הנפשות האישיות.

כל המחזיקים בתיאוריה של קיום הנפש מראש מאמינים כי כל נפש עוזבת את קהילת הנפשות חסרות הגוף במועד שנקבע לה ומתאחדת עם גוף פיזי, אך ניתנות תשובות שונות לשאלה מתי בדיוק זה קורה:

א.         יש אומרים: ברגע ההתעברות;

ב.         אחרים קובעים: בנקודה מאוחרת יותר במהלך ההיריון (והדיעות חלוקות לגבי הנקודה המדוייקת);

ג.         וישנו גם מי שאומר: באחד משלבי הלידה.

תיאוריית קיום הנפש מראש היא רעיון פגני. היא חלק מהאמונה ההינדית ואחרות מבין דתות המזרח וכן מפילוסופיות מיסטיות. ישנם גם פילוסופים חילוניים ופסיכולוגים שאוחזים בה.

מי שנצמד להתגלות האלוהית בדברו הכתוב אינו יכול לקבל את תיאוריית קיום הנפש מראש כאמת. יש לכך שתי סיבות לפחות:

א.         אין לה אסמכתא בדבר אלוהים.

ב.         היא נוגדת את הוראת הכתובים שכל בני האדם "חטאו באדם הראשון".

שאול השליח מפרט ברומים ה 19-12 כי החטא נכנס לעולם על־ידי חוסר הציות של האדם הראשון, וכתוצאה מחטא ראשון זה נתונים כל בני האדם למוות הפיזי. במילים אחרות: כל בני האדם נידונים למוות לא בגלל חטאיהם האישיים אלא בגלל שהאנושות כולה חטאה את החטא הראשון כאשר האדם הראשון ביצע אותו. כך נאמר ברומים ה 12: "כְּשֵׁם שֶׁעַל־יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת, כָּךְ עָבַר הַמָּוֶת לְכָל בְּנֵי אָדָם מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ." — "כֻּלָּם חָטְאוּ." כל צאצאי אדם לעתיד היו שותפים יחד אתו בביצוע החטא הראשון. לאותה אמת נרמז גם בראשונה לקורינתים טו 22-12, ושם נאמר כי "הַמָּוֶת בָּא עַל־יְדֵי אָדָם"… ו"בְּאָדָם הַכֹּל מֵתִים." — באדם (הראשון) כולם מתים, כי באדם כולם חטאו!

נכון כי החטא עלול להשפיע לרעה גם על גוף האדם, אך הוא בראש ובראשונה קשור לתחום הנפש. הרי זה היה בנפשו — במחשבות שִׂכְלוֹ ובשיקול דעתו — שאדם קיבל את ההחלטה לחטוא נגד אלוהים. כל אדם שמחליט לחטוא מקבל החלטה זו בתוך נפשו. כל החלטה מתקבלת כפרי פעולת השכל והרצון, ואלה הם היבטים של הנפש.

אם כן, הקביעה כי "באדם הראשון כולם חטאו" יכולה להיות נכונה בתנאי אחד בלבד: בתנאי שכל אחת מנפשותיהם נגזרה מנפש אדם — בתנאי שקיים קשר משפחתי בין נפש האדם הראשון לנפשות כל צאצאיו, ואנחנו בתוכם.

במידה ותיאוריית קיום הנפש מראש נכונה, אזי כל נפש ונפש היתה קיימת במקום כלשהו ביקום עוד לפני רגע עיבור הגוף הפיזי המיועד לה. במצב זה, נפשו של כל אדם חדש שבא לעולם באמצעות הריבוי הטבעי של האנושות לא הייתה נגזרת מנפשו של אדם, ואף לא היה לה קשר משפחתי אליו. קשר משפחתי ותורשתי היה קיים אמנם בתחום הגוף, כי הרי כולנו צאצאיו הפיזיים של אדם הראשון, אך הנפש לא היתה שייכת למשפחתו של אדם — לפחות לא בקשר ההדוק שמתואר באיגרות שאול השליח.

 

2. התיאוריה של בריאת הנפש(בלעז Creation Theory). האוחזים בתיאוריה זו מלמדים כי גופו של כל אדם חדש הוא פרי האיחוד הפיזי של זוג הורים אנושיים. כל נפש אנושית, לעומת זאת, נבראת ישירות על ידי אלוהים, והוא משכין אותה בגוף האנושי המיועד לה בשלב כלשהו בין העיבור ללידה (וגם כאן ישנן דיעות שונות לגבי הנקודה המדוייקת על ציר הזמן של התפתחות העובר).

תיאוריה זו שונה מהקודמת בכך שעל־פיה מתרחשים בריאת כל נפש והשכנתה בגוף פיזי בעת ובעונה אחת. אין פסק זמן בין בריאת הנפש ואיחודה עם הגוף.

אך גם "תיאוריית הבריאה" חורגת מהנלמד מדבר אלוהים: היא אמנם מודה בקשר המשפחתי לאדם הראשון של כל גוף אנושי שנולד מהורים צאצאי אדם, אך היא טוענת כי אלוהים משכין בגוף זה נפש שאין לה כל קשר לאדם הראשון.

זוהי תיאוריה טובה בהרבה מזו שדוגלת בקיום הנפש מראש. פילוסופים חילוניים רבים מציעים אותה כפתרון לשאלת מוצא הנפש, ומאחר שהיא מציינת את אלוהים כבורא הישיר של כל נפש אנושית אוחזים בה גם מאמינים משיחיים רבים.

למרות זאת, "תיאוריית הבריאה" חובקת בתוכה מספר בעיות:

א.         היא אינה מסבירה מדוע הברית החדשה מלמדת כי "באדם הראשון כולם (דהיינו כל בני האדם) חטאו", כי הרי…

• אם החטא הוא בראש ובראשונה קשור לתחום הנפש — כי משם הוא נובע ושם מתקבלת ההחלטה לבצע אותו;
• ואם הקשר המשפחתי והתורשתי בין אדם הראשון לבין צאצאיו הוא בתחום הגופני בלבד;
• ואם אלוהים ברא כל נפש ונפש אנושית זמן רב אחרי שאדם הראשון ביצע את חטאו, ולכן אין בתחום הנפש קשר משפחתי בין אדם הראשון לבין צאצאיו;
• אזי איך ניתן לקבוע כי "באדם הראשון כולם חטאו"?

ב.         "תיאוריית הבריאה" אינה מסבירה את הטבע החוטא שנדבק לכל בני האדם מרגע העיבור. דבר אלוהים הרי מלמד שכל אחד מאתנו הוא חוטא מטבעו (רומים ג 18-9, 23; ה 19; אפסים ב 3-1), ושקביעה זו נכונה לגבי כל אדם כבר מרגע ההתעברות ברחם אמו (תהילים נא 7).

• אם החטא הוא בראש ובראשונה קשור לתחום הנפש, כי מקורו בנפש;
• ואם הכתוב קובע כי כל אדם הוא חוטא מטבעו כבר מרגע העיבור;
• אזי הנפש חייבת להיות נוכחת כבר מרגע העיבור. במילים אחרות: על־פי הנלמד מדבר אלוהים שוכנת נפש אנושית בכל ביצית מופרית (או בעוּבּר בן דקה, אם זהו מונח ברור יותר).

עד כאן "תיאוריית הבריאה" תואמת את העובדות. אך עדיין אין לה הסבר לכך שכל אדם נולד כחוטא. היא הרי טוענת שאלוהים בורא כל נפש באופן ישיר בצמוד להשכנתה בגוף המיועד לה. קביעה שכזו יוצרת דווקא בעיה חמורה: על־פיה אלוהים הקדוש בורא נפשות חוטאות! זה לא ייתכן, כי הרי ראינו קודם לכן שהסיבה להיות בני האדם חוטאים טמונה באנושות עצמה, לא באלוהים.

ג.         "תיאוריית הבריאה" מתקשה להסביר מדוע ילדים רבים יורשים תכונות אופי ואישיות מהוריהם. אם אלוהים בורא כל נפש בנפרד והקשר המשפחתי הוא בתחום הגופני בלבד, מדוע ילדים כה רבים דומים להוריהם בתכונות הללו שנובעות מתוך הנפש? אם — כפי שמשתמע מתיאוריית הבריאה — אין קשר משפחתי ותורשתי בין נפשות, מדוע הדמיון באופי ובאישיות בולט אף אצל ילדים יתומים וכאלה שלא גדלו בצמוד להוריהם, כך שלא יכלו ללמוד תכונות אלה מדוגמת ההורים?

 

3. תיאוריית ההעברה(בלעז Traducian Theory). תאורייה זו מלמדת כי כל נפש ונפש מועברת מן ההורה לצאצא בתהליך ההולדה. הנפש מתחילה את קיומה העצמאי ברגע האיחוד של הזרע הגברי עם הביצית. ההולדה האנושית — לפי תיאוריית ההעברה — יוצרת אדם בעל אישיות עצמאית מן הרגע הראשון, ולא רק רקמת תאים חסרת אישיות. משיחיים רבים דוגלים בתיאוריה הזו.

לביסוס תיאוריית ההעברה ניתן לצטט עדויות רבות מכתבי הקודש:

בבראשית מו 26, למשל, כתוב: "כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה, יֹצְאֵי יְרֵכוֹ, … כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ."

• שהתנ"ך מדבר על הירכיים, הכוונה בדרך כלל למושב כושר ההולדה של הגבר.
• יש לשים לב גם לשימוש במילה "נפש": במקום להגיד "כל האנשים" משתמש הכתוב פעמיים במונח "כָּל הַנֶּפֶשׁ".

במקומות אחרים במקרא מתארת המילה "נפש" את המרכיב הלא־חמרי של האדם. כך למשל בבראשית לה 18. הפסוק מדבר על רגעיה האחרונים של רחל, והוא פותח במילים: "וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה…" ויש גם דוגמה לכיוון ההפוך — נפש שנכנסת לגוף (מל"א יז 22-211):  בעקבות מותו של בן האלמנה מצרפת מתפלל אליהו הנביא: "יהוה אֱלֹהָי, תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ!" ותגובת אלוהים לא מאחרת לבוא: "וַיִּשְׁמַע יהוה בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ, וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ, וַיֶּחִי."

אם כך, כאשר הכתוב בבראשית מו 26 מונה 66 "נֶפֶשׁ" (אנשים) "יֹצְאֵי יְרֵכוֹ" של יעקב אבינו, ברור לקורא שמדובר ביותר מ-66 "גופות מהלכות." יעקב שיחק תפקיד ניכר בהולדת בני אדם שלמים — אנשים שהיו מורכבים מגוף ונפש, ולא מגוף פיזי בלבד.

משתמע מכך שנפש הילד נוצרת על ידי הוריו בתהליך ההולדה.

אותו עיקרון נלמד מהכתוב באיגרת אל העברים ז 10-9: "אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁגַּם לֵוִי, מְקַבֵּל הַמַּעְשְׂרוֹת, נָתַן מַעֲשֵׂר עַל־יְדֵי אַבְרָהָם." לוי, נינו של אברהם, מתואר כאן כנותן מעשר למלכי־צדק "דרך אברהם", וזאת שנים רבות לפני עיבורו של לוי ברחם אמו.

איך אפשר שלוי השתתף במעשה של סבו הגדול אברהם עוד לפני שנולד? פסוק 10 מסביר: "כִּי (לוי) הָיָה בְּחַלְצֵי אָבִיו אַבְרָהָם בְּצֵאת מַלְכִּי־צֶדֶק לִקְרָאתוֹ" (וגם כאן, "החלציים" הם מושב כושר ההולדה של הגבר). לפי פסוק זה, גלמו של לוי נכח בחלצי אברהם כאשר הלז נתן מעשר למלכי־צדק, ולכן ניתן, במובן מסוים, לדבר על השתתפות לוי במעשה אברהם.

הפסוקים מרמזים כי מה שנכח בחלצי אברהם בצורה גלמית הסתכם ביותר מרק החומר התורשתי הביולוגי — יותר מחומר חסר אישיות.

ראשית, חומר (או גוף) חסר אישיות אינו מסוגל לתקשר עם אדם ולהעניק לו מעשר.

שנית, כאן מדובר על לוי — על האדם ממש ולא רק על גופו — שנוכח בצורה גלמית בחלצי אביו הקדום. אם כן, פסוק 10 מלמד עיקרון שנכון לגבי כל אדם: הנפש והגוף גם יחד מועברים ברמה הגלמית מדור לדור דרך שושלת האבות, עד ההולדה על־ידי זוג הורים (או אם רוצים לדייק עוד יותר: עד רגע העיבור).

ישנו קו טיעון נוסף שתומך בתיאוריית ההעברה על בסיס הכתוב בדבר אלוהים: היא התיאוריה היחידה שתואמת את הוראת הכתובים ש"באדם הראשון כולם חטאו", וש"בְּאָדָם הַכֹּל מֵתִים" כתוצאה מן החטא. הרי שאול השליח מצהיר כדלקמן (רומים ה 19-12):

• "כְּשֵׁם שֶׁעַל־יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת, כָּךְ עָבַר הַמָּוֶת לְכָל בְּנֵי אָדָם, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ."
• "בִּגְלַל הָעֲבֵרָה שֶׁל אֶחָד מֵתוּ הָרַבִּים."
• "הַמִּשְׁפָּט עֵקֶב עֲבֵרָה אַחַת יָצָא לְהַרְשָׁעָה."
• "עַל־יְדֵי עֲבֵרָה שֶׁל אָדָם אֶחָד מָלַךְ הַמָּוֶת."
• "עֲבֵרָה אַחַת הִיא הַרְשָׁעָה לְכָל בְּנֵי אָדָם."
• "בִּגְלַל אִי־צִיּוּתוֹ שֶׁל אָדָם אֶחָד נַעֲשׂוּ הָרַבִּים לְחוֹטְאִים."

ובראשונה לקורינתים טו 22:

• "בְּאָדָם [הראשון] הַכֹּל מֵתִים."

הצהרות אלה מעידות על כך כי — במובן מסויים — כל בני האדם שנולדו בדרך הריבוי הטבעי הרגיל היו שותפים בחטא הראשון כאשר האדם הראשון ביצע אותו. כשהפסוק אומר "כֻּלָּם חָטְאוּ" (רומים ה 12), משמע "כולם נכחו והשתתפו באותו חטא ראשון." והעובדה שכעת "הַכֹּל מֵתִים", דהיינו כולם נתונים למוות פיזי כתוצאה מאותו חטא ראשון, מוכיחה שכולנו יחד אשמים בחטא הזה.

מאחר שהחטא קשור בראש ובראשונה לתחום הנפש, ישנה רק דרך אחת שבה יכלו כל בני אנוש "לחטוא באדם הראשון" כשהוא ביצע את חטאו: ניתן להגיד זאת רק אם נפשות כולם הופקו מנפשו שלו — דהיינו אם קיים קשר משפחתי ותורשתי בין נפשותינו לבין נפש האדם הראשון.

לפי תיאוריית ההעברה אכן קיים קשר משפחתי כזה בין נפשות כולנו לנפש אדם, באותה רמה של קשר שהיתה קיימת בין נפש לוי לבין אברהם:

• כפי שנפשו של לוי נכחה בצורה גלמית "בְּחַלְצֵי אָבִיו אַבְרָהָם" כאשר נתן מעשר למלכי־צדק,
• כך נפשות כל בני אנוש נכחו בצורה גלמית בירך אדם כשהלז חטא את החטא הראשון.

בדרך זו, . . .

• כפי שהאגרת אל העברים (ז 10-9) אומרת שלוי השתתף במעשה אברהם כשהלז נתן מעשר למלכי־צדק,
• כך כל בני אנוש שנולדו בדרך הריבוי הטבעי הרגיל השתתפו במעשה החטא הראשון כשאדם ביצע אותו.

מאחר שזהו הנלמד מדבר אלוהים, יש לנו כאן הוכחה שנפשות כול בני האדם אכן הופקו מנפשו של אדם הראשון. אכן קיים קשר משפחתי ותורשתי בין נפשינו לבין נפשו.

קו טיעון שלישי תומך גם הוא בתיאוריית ההעברה: התיאוריה משתלבת עם הוראת הכתובים שלכל בני אנוש שנולדו בדרך הריבוי הטבעי הרגיל יש טבע חוטא ושהם נמצאים במצב של חטא — וזאת מרגע העיבור. הרי בתהילים נא 77 אומר דויד: "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי."

            "חוֹלֵל" = יָלַד, יָצַר; "עָווֹן" [מן עוה, עָוָה] = 1. חֵטְא, עֲבֵרָה; 2. [בהרחבה] עֹנֶשׁ עַל חֵטְא (אבן־שושן).

במילים אחרות, דויד טוען כי כבר בלידתו הוא נשא את אשמת החטא והיה ראוי לעונש משמיים.

בחציו השני של הפסוק הוא ממשיך במילים: "…וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי."

            "חֵטְא" = עברה על מצווה; "חָטָא" = סטה מן המטרה; "יִחֵם" [ייחמה אותו] = הִתְעַבְּרָה בּוֹ, הָרְתָה אוֹתוֹ (אבן־שושן).

דויד טוען, אם כן, כי . . .

• קשרו לחטא היה קיים עודלפני לידתו;
• התעברותו התקיימה במצב של חטא;
• כתוצאה מכך הוא נוצר עם טבע חוטא;
• טבע זה אינו יכול אלא להחטיא את מטרת הצדקה המושלמת אותה הציב אלוהים לבני האדם.

ראינו כי בני אדם יורשים מהוריהם, על ידי תהליך הריבוי וברגע העיבור, טבע חוטא. מרגע ההתעברות נמצא כל בן אנוש במצב שנקרא "להיות בְחֵטְא". מכך מתברר כי בני אדם לא הופכים לחוטאים כתוצאה ממעשי חטא שאותם מבצעים אחרי לידתם. העיקרון פועל בכיוון ההפוך: בני אדם מבצעים חטאים מפני שהם אנשים חוטאים הנגועים בטבע חוטא מרגע עיבורם (ראה גם תהילים נח 4; ישעיהו מח 8).

מאחר שהחטא קשור בראש ובראשונה לתחום הנפש, ומאחר שבני אדם יורשים טבע חוטא ומצב שנקרא "להיות בְחֵטְא" על ידי תהליך הריבוי וברגע העיבור, אנו מסיקים כי כל נפש אנושית נגזרת מזוג הורים על ידי תהליך ההולדה וברגע העיבור. מסקנה זו משתלבת עם ההסבר שתאוריית ההעברה נותנת לגבי מקור הנפש של כל אדם ואדם.

קו טיעון רביעי לטובת תיאוריית ההעברה מתבסס על השימוש בכינויי גוף כגון "אני", "הוא", "הם", ושמות עצם כמו "ילד", "בן", "בת", "גבר",  כאשר דבר אלוהים מדבר על התעברות:

• דויד אומר לעיל "אִמִּי יֶחֱמַתְנִי" = "אמי התעברהבי".
• השולמית בשיר השירים (ג 4) מדברת על אמה כ-"הוֹרָתִי" = "זו שהרתהאותי".
• הושע (ב 7-6) משתמש באותה מילה כשהוא מזכיר אם לבנים. אותה הוא מכנה "הוֹרָתָם" = "זו שהרתהאותם (את הבנים)".
• בסיפור הולדת ישוע אומר לוקס (ב 21) "שֶׁ[הוא— המשיח —] הוֹרָה בַּבֶּטֶן".
• איוב (ג 3) מדבר על רגע התעברותו כעל רגע שבו "הֹרָהגָבֶר".
• מלאך הודיע כי אלישבע "הָרְתָהבֵּן" (לוקס א 36).
• פעמים רבות מדבר המקרא על אבות (ז"א גברים) שמולידיםבנים ובנות. מאחר שזו האם ש"יולדת", ברור שבכל המקרים הללו מציינת המילה "להוליד" את ההפרייה (ראה לדוגמה בראשית ה 4-3; קוהלת ה 13; ו 3; ירמיהו טז 3).

ההפרייה מתרחשת כאשר זרע הגבר וביצית האישה מתאחדים. זוהי נקודת העיבור. השימוש בכינויי הגוף ושמות העצם הנ"ל בהקשר של עיבור מצביע על כך שמתעבר כאן משהו מעבר לרקמת תאים חסרת אישיוּת. ברגע העיבור נוצר אדם — בעל אישיות — המורכב מן הנפש והגוף המתהווה.

מאחר שברגע העיבור מתהווה אדם בעל אישיות עצמאית לכל דבר, אזי הפלה יזומה בכל שלב בהריון כרוכה בשלילת חיי אדם מתוך כוונה ולאחר תכנון מראש — וזוהי ההגדרה שחוקית של רצח.