חייו של הנביא אלישע

עלילות אלישע

 

מבוא

היום רציתי שנלמד מאחד מנביאי התנ"ך.

אני בכוונה אומר "ללמוד ממנו". — לא רק ללמוד "עליו". — לא רק להוסיף מידע.

"ללמוד ממנו", כי זאת המטרה של כל דבר אלוהים:  שנלמד מתוכו…
▪        מה לעשות ומה לא לעשות;
▪        איך להגיב ואיך לא להגיב;
▪        מתי לדבר ומתי לשתוק;
▪        איך לנהל חיים בהתאם לרצון אלוהים.

הנביא שממנו נלמד…

• לא כתב ספר;
• לא ידוע לנו על נבואות ארוכות־טווח שנתן;
• אנחנו לא שומעים אותו מנבא על אחרית הימים;
• מהלימוד ומדברי התוכחה שהשמיע נשמרו לנו רק מעט משפטים קצרים.

מה שבולט בסיפורו הוא הריבוי בניסים. אין עוד נביא בתנ"ך — חוץ ממשה — שחולל כמות כזו של ניסים.

הנביא פעל בממלכת ישראל — הממלכה הצפונית — בתקופה חשוכה מאוד, כשהעם ומנהיגיו שקועים עמוק בעבודת אלילים.

?         מישהו בינתיים גילה על איזה נביא מדובר?  [………….]

עלילות אלישע

[ לפתוח למלכים־א פרק יט ]

בפעם הראשונה אנחנו שומעים על אלישע כשאלוהים מציין אותו כיורש — כממשיך דרכו — של אליהו הנביא.

אתם זוכרים? — אליהו ברח מאיומי המלכה איזבל להר סיני. שם התלונן לאלוהים ואמר: "נשארתי המאמין האחרון בעם ישראל. כולם רוצים להרוג אותי. אין לי עוד כוח. אני רוצה למות" (מל"א יט 4, 14).

ומה אלוהים עונה לו?

16-15                    15 …"לֵךְ, שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק; וּבָאתָ, וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם; 16 וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל; וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ."

במילים אחרות: "בסדר, אליהו. אני אשחרר אותך מהתפקיד. אבל עד אז יהיו לך עוד מספר משימות: בין היתר, לך ותמשח את מי שיהיה נביא במקומך."

אליהו מציית. אנחנו לא רואים אותו הולך לדמשק, לא מושח מלך על ארם וגם לא על ישראל. משימות אלה ממתינות בינתיים על המדף. — במקום זה, אליהו מחפש את אלישע ונותן לו להבין שהוא נבחר לתפקיד. — אנחנו קוראים בפסוק 19:

19                  וַיֵּלֶךְ [אליהו] מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט, וְהוּא חֹרֵשׁ. שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו, וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר. וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו, וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו.

כנראה השלכת האדרת היתה סמל מקובל, כי אלישע מייד מבין ומגיב נכון:

20א                וַיַּעֲזֹב אֶת הַבָּקָר, וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר: "אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי, וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ."

?         שמתם לב לפרטי התמונה שמצטיירת פה?

•   אליהו עובר ליד אלישע,
  •  זורק עליו מעיל,
  •  מבלי להגיד מילה!…
  •  …ופשוט ממשיך ללכת.
  •  אלישע נאלץ לרוץ אחריו כדי לדבר אתו.

וגם אז אנחנו לא שומעים אותו מבקש הסבר מאליהו. — לא! — הוא בעצם אומר:
"הבנתי. אני כבר בא. רק תרשה לי להגיד שלום לאבא ואמא."

?         איזה פרטים כבר למדנו על־אודות אלישע ב-2 הפסוקים האלה?

1. הוא היה ממשפחה עמידה — אפשר להגיד "עשיר":

▪  רק עשירים יכלו להחזיק 24 שורים;

▪  רק למשפחה עשירה עם אחוזה ענקית היה בכלל צורך בכל כך הרבה בהמות
משא;

▪  רק לעשירים היו שדות כה גדולים שהיה כדאי לחרוש אותם ב-12 צמדי שורים
בו זמנית;

▪  ותחשבו ששורים לא חורשים לבד. עם כל צמד עבד לפחות אדם אחד; לפעמים
גם שניים: אחד לוחץ עם שתי הידיים על המחרשה, השני מוביל את השורים
מקדימה. זאת אומרת שיחד עם אלישע עבדו באותו שדה בין 11 ל-24 אנשים
נוספים — אולי הלק מהם בני משפחה, אך גם עובדים שכירים או עבדים (ראה
בפס' 21 "וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ").

2. א. אלישע ידע לעבוד. הוא לא שלח מנהל עבודה לשדה — הוא חרש בעצמו!
   ב.  הוא ידע לנהל צוות לא קטן של עובדים.

שני הנתונים יחד אומרים לנו משהו על אישיותו.

3. כשהקריאה מאלוהים באה, אלישע היה מוכן:

הוא היה אחד מ-7000 המאמינים האחרונים בישראל — אחד מאלה שעליהם
הצביע אלוהים כשאמר לאליהו:

18                  "וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים; כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל."

אליהו לא היה צריך אפילו לדבר. זריקת האדרת היתה מספיק, ומיד אלישע קרא: "אֵלְכָה אַחֲרֶיךָ!"

אם כן, עד כה למדנו להכיר את אלישע כ…

▪          אדם מצליח לפי אמות המידה של העולם — עשיר;

▪          אדם מוצלח — מלח הארץ: גם בעל בית / מנהל / מנהיג / מקבל החלטות — אבל יחד עם זה חרוץ, כזה שלא מפחד ללכלך את הידיים;

▪          אדם מאמין — רגיש להדרכת רוח הקודש;

בקיצור: החלום של כל אישה מאמינה!

יש עוד מרכיב מעניין בפסוק 20. אלישע מבקש: "אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי" — "בבקשה, אדוני הנביא — אני לא רוצה פתאום להיעלם מבלי להגיד 'להתראות' להורים שלי. הרשה לי לכבד אותם, כמו שהתורה מצווה, ולתת להם נשיקת פרידה."

■ זאת אומרת:  אם ישוע קורא לך ללכת אחריו, אתה עדיין אוהב ומכבד את הקרובים אליך.

גם אם הם לא מסכימים עם הקריאה שלך, גם אם הם לא מאמינים כמוך — אתה לא מתייחס לדיעות שלהם בזלזול או בהתנשאות. אתה אמנם מציית לקריאה מישוע, אבל עושה את כל שביכולתך כדי לשמור את ערוצי ההידברות עם הקרובים פתוחים.

ובכן, אלישע מבקש להיפרד מהוריו, ואליהו עונה לו תשובה קצת מוזרה:

20ב                "לֵךְ שׁוּב, כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ?"

פירוש אחד מבין את המשפט כ…: "אין בעיה. לך הביתה. מה כבר עשיתי לך? הרי בסך הכל זרקתי עליך מעיל." — זאת אומרת שאליהו בודק כאן אם אלישע באמת רציני בהחלטתו.

פירוש אחר מבין את המשפט כ…: "לך, היפרד מהוריך ותשוב. ואל־תשכך מה עשיתי לך!"

זה מזכיר לנו דוגמאות מהבשורות — דוגמאות שדרכם האדון ישוע מלמד אותנו את העקרונות  שלו.

דוגמה ראשונה:      לוקס ט 62-61:

61 אִישׁ … פָּנָה אֵלָיו [לישוע] וְאָמַר: "אֵלֵךְ אַחֲרֶיךָ, אֲדוֹנִי,
אֲבָל קֹדֶם הַנִּיחָה לִי לְהִפָּרֵד מִבְּנֵי בֵּיתִי."

שימו לב שהדוגמה הזאת דומה מאוד למה שקראנו אצל אלישע. האיש כאן אומר כמעט אותן מילים. — ובכל זאת יש הבדל חשוב:

האדם בלוקס ט פנה לישוע מיוזמתו. ישוע לא קרא לו, וגם לא זרק עליו מעיל.

האיש אמנם מתנדב לעזוב את הכל וללכת אחרי המשיח, ואנחנו אומרים: "וואו, איזו החלטה אמיצה. איזו הקרבה!"

…אבל ישוע מביט אל תוך לבו של האיש ורואה שהוא רק חושב שהוא מוכן. הוא לא התפלל. הוא לא אמר: "בבקשה, אלוהים, אני רוצה לעשות אך ורק את רצונך! בבקשה, אלוהים, שמור אותי מהחלטה מוטעית!" — לא.

וישוע עונה לו תשובה קשה: 62 "מִי שֶׁשָֹם אֶת יָדוֹ עַל הַמַּחֲרֵשָׁה וּמַבִּיט אֲחוֹרַנִּית לֹא יִכְשַׁר לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים." — במילים אחרות: "אם אתה תלך עכשיו הביתה כדי להגיד לכל החמולה 'להתראות'…

▪  ואבא שלך יגיד שזה חסר אחריות לעזוב ככה את המשפחה,
▪  ואמא שלך תבכה,
▪  ואחיך הגדול יזכיר לך שזה הזמן ללכת ללמוד מקצוע, ושזה לא חכם להתעסק
רק בדת ולבזבז את השנים שבהם היית צריך להתבסס כלכלית,
▪  ואתה תראה את כל הסידורים שעוד צריך לעשות לפני שאתה יכול לעזוב —

…אז בסוף ההיגיון ינצח, ואתה לא תלך אחרי ישוע."

שלא כמו אלישע — האיש בדוגמה של ישוע לא נבחר לתפקיד.

ההשוואה בין השניים מלמדת אותנו עיקרון חשוב:

■         בכל תפקיד שנקרא "תפקיד רוחני" — בשירות במסגרת הקהילה, או בכל עבודה אחרת שנחשבת "שירות למען ישוע" — ישנו תנאי בסיסי שאתה חייב לעמוד בו: זו חייבת להיות הקריאה עבורך מאלוהים! רק אז תהיה לברכה לאחרים, ורק אז אתה תתברך בעצמך תוך כדי השירות.

רק אם העיסוק הזה הוא רצון אלוהים עבורך, אז הוא יתן גם פרי מבורך.

 

ויש גם הדוגמה של המכובד הצעיר והעשיר בלוקס יח (גם מתי יט 22-16). גם אותו ניתן להשוות לאלישע:

[ לפתוח ללוקס יח ]

18                              נִכְבָּד אֶחָד פָּנָה אֵלָיו [לישוע] וְשָׁאַל: "רַבִּי הַטּוֹב, מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת חַיֵּי עוֹלָם?"

וישוע ענה לו:

22                              "…מְכֹר אֶת כָּל אֲשֶׁר לְךָ וְחַלֵּק לָעֲנִיִּים, וְיִהְיֶה לְךָ אוֹצָר בַּשָּׁמַיִם; אַחַר כָּךְ בּוֹא וְלֵךְ אַחֲרַי."

כולנו מכירים את התגובה:

24-23                    23 כְּשָׁמְעוֹ זֹאת הִתְעַצֵּב עֶצֶב רַב, כִּי עָשִׁיר הָיָה עַד מְאֹד.

24 כְּשֶׁרָאָה יֵשׁוּעַ כִּי הִתְעַצֵּב, אָמַר: "בְּאֵיזֶה קֹשִׁי נִכְנָסִים בַּעֲלֵי נְכָסִים לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים!"

הביטחון הכלכלי, הנוחיות, עמדת הכוח והשליטה שהעושר נותן — אלה דברים שקשה לעזוב. ההיגיון אומר גם שזה טיפשי לעזוב אותם — שזה חסר אחריות.

!          אבל אם זו הקריאה שלך מאלוהים — אם זהו רצון אלוהים עבורך — אז הוא יתן לך את הכוח, הנחישות והאמונה כדי להגיב כמו אלישע.

[ חוזרים לטקסט שלנו ב-מל"א יט ]

אחרי שאמר לאליהו "אֵלְכָה אַחֲרֶיךָ", תראו מה אלישע עושה עכשיו:

21                  וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ, וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר, וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ. — וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ.

אלישע עוצר כדי לערוך מסיבת פרידה לאנשיו העובדים, למשפחתו וכנראה לכל הישוב "אָבֵל מְחוֹלָה" (הוא הרי עושה כ-חצי טון בשר על האש). בטוח גם אליהו הוזמן.

בפסוק הזה יש עוד דברים שאנחנו לומדים על אלישע:

1. כנראה אלישע הוא בן בכור שכבר התחיל לנהל את המשק המשפחתי. בו במקום הוא מקבל החלטות שלא היה יכול לקבל לוּ היה עדיין עובד תחת פיקוד אביו:

▪  הוא עוצר את החריש ונותן לכולם יום חופש;
▪  הוא שוחט 2 שורים — בהמות יקרות מאוד [זה כאילו חקלאי בימינו היה תורם
2 טרקטורים לעבודת אלוהים];
▪  הוא מפרק את כל 12 המחרשות והעוּלים הזוגיים והופך אותם לעצי בעירה
(אגב, אפילו זה היה בקושי מספיק עץ כדי לעשות 2 שורים "על האש").

נקודה שנייה  2.       "וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ." — ללא כל היסוס אלישע מבצע את המעבר
החד…

▪  מאדון למשרת;
▪  מנותן פקודות למקבל פקודות;
▪  מלהיות בעל אחוזה גדולה למצב של נודד ממקום למקום, ללא כתובת מגורים
קבועה;
▪  מבטחון חומרי וכלכלי לתלות ברצון הטוב של מי שמוכן לתרום לו אוכל או להעניק
לו מקום לישון.

?         זוכרים מה אמר ישוע על אנשים במעמדו של אלישע? — "בְּאֵיזֶה קֹשִׁי נִכְנָסִים בַּעֲלֵי נְכָסִים לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים!" (לוקס יח 24).

אבל אלישע היה מוכן. בָּמקום הוא הוכיח שמלכות האלוהים ורצון האלוהים קדמו עבורו לכל דבר אחר. אלישע היה מסוגל למעבר החד הזה — כי אלוהים בחר אותו לתפקיד.

■

• ראינו שאליהו ביקש לפרוש מתפקידו (מל"א יט 4),
  • ראינו שאלוהים מנה לו יורש (יט 16),
  •  ראינו שאליהו מצא את אלישע ושאלישע ענה לקריאה בחיוב (יט 20-19)…

…אז היינו מצפים שעכשיו מתבצע המעבר: אליהו יוצא, אלישע נכנס — אבל ממש לא. במקום זה אלישע מתחיל תקופה ארוכה כ"נביא מתלמד".

אם מודדים את הזמן שעובר בין המפגש שעליו למדנו במל"א יט — ועד שקוראים שוב על אלישע במל"ב ב 1 — מגיעים למינימום 6 שנים:

• 6 שנים של תלמידות עבור אלישע,
  •  6 שנים שמאופיינים על ידי המילים האחרונות של מל"א יט:
  "וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ."
  •  6 שנים כמשרת אישי צמוד של אדם אחד —

לא יכול להיות שיעור טוב יותר בענווה.

אך לבסוף מגיעה עת העברת התפקיד.

[ לפתוח ב-מלכים־ב פרק ב ]

2-1                            1 וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת יהוה אֶת אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם, וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע מִן הַגִּלְגָּל. 2 וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל אֱלִישָׁע: "שֵׁב נָא פֹה, כִּי יהוה שְׁלָחַנִי עַד בֵּית־אֵל." וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: "חַי יהוה וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךּ ָ."

נאמנותו של אלישע נבדקת כאן 3 פעמים:

• 3 פעמים אליהו מבקש ממנו להישאר במקום:
  פעם בגילגל,
  פעם בבית־אל,
  ופעם ביריחו;
• ו-3 פעמים אלישע עונה: "חַי יהוה וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךּ ָ."

שימו לב שאין כאן סירוב פקודה. הרי אליהו אומר כל פעם "שֵׁב נָא" — "השאר, בבקשה."

• 3 פעמים נותן אליהו לאלישע הזדמנות להתחרט, אבל אלישע נחוש בדעתו. הוא יודע:
  "זהו רצון אלוהים עבורי!" — גם אחרי שטעם למשך 6 שנים את הקושי שבחיי נביא —
  הוא עדיין מוכן לשלם את המחיר הכרוך בו.

כך הוא עובר יחד עם אליהו ב-3 התחנות שבהן הנביא עורך ביקור פרידה אצל תלמידיו.

כולנו רגילים לכינוי "אליהו הנביא", אבל מי יודע שאליהו היה בשנותיו האחרונות עלי אדמות בעיקר מורה?

אמרנו כבר שהוא לימד את יורשו — את אלישע. אך בנוסף הוא גם ניהל לפחות 3 "בתי ספר תנ"כיים" — אחד בגילגל (מל"ב ד 38), עוד אחד בבית־אל (מל"ב ב 3) ושלישי ביריחו (ב 5). מספר התלמידים ביריחו בלבד היה מעל 50 (ב 7, 16). אם נכפיל את זה ב-3, אז היו לו בסה"כ 150 תלמידים — לפחות.

?         באיזה שלב בשירותו הקים אליהו את הקבוצות הללו שנקראות "בני־נביאים"?

נראה שרק אחרי חזרתו מסיני. רק אחרי שאלוהים אמר לו: "אני אשחרר אותך מהתפקיד. לך ומשוח אל אלישע לנביא במקומך" (מל"א יט 16).

?         זוכרים איך התלונן אליהו לאלוהים כשהיה שם בסיני?   [ מל"א יט 10 ] :

"כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ."

בשלב הזה אליהו האמין שאין עוד מאמינים במלכות הצפונית — שהוא נשאר לבד — אך אלוהים גילה לו   [ מל"א יט 18 ] :

"הִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים; כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל, וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ."

ז"א, אפילו ברדיפות שהתנהלו תחת שלטונם של אחאב ואיזבל אלוהים דאג שתמיד תישאר שארית של מאמינים (לדוגמה סיפורו של עובדיה, מל"א יח 13).

זו הייתה בוודאי נחמה גדולה עבור אליהו: "תודה לאל! אני לא לבד. יש לי אחים ואחיות באמונה."

כך קרה שאליהו חזר מסיני עם משא על לבו עבור אותו קומץ נרדף של 7000 מאמינים. מתוכם הוא גייס את "בְנֵי־הַנְּבִיאִים", ואותם הוא לימד והכין כדי שיוכלו לשמור על הגחלת אחרי עזיבתו.

אותם הוא הכשיר לתפקידי הנהגה והוראה בקרב שארית המאמינים שנאנחו בסביבה עויינת של עובדי אלילים.

?         ומי עזר לאליהו להקים את הקבוצות הללו? מי ראה אותו יום אחרי יום מתפלל עבור האחים, מכין שיעורים, מלמד, מייעץ, מזהיר, גוער, מתקן, מנחם, מעודד? — אלישע, יורש התפקיד.

…ובהמשך העלילה אנחנו נלמד שאלישע לא רק ירש את תפקיד הנביא אלא גם את תפקיד המורה.

[ חוזרים אל מלכים־ב פרק ב ]

בפסוק הבא יש עוד נקודה מעניינת שחוזרת על עצמה פעמיים:

3                    וַיֵּצְאוּ בְנֵי־הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית־אֵל אֶל אֱלִישָׁע, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: "הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם יהוה לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ?"

וַיֹּאמֶר: "גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי. הֶחֱשׁוּ!"

…ואותו הדבר קורה ביריחו (פס' 5): גם שם בני־הנביאים משוכנעים שהם מחדשים משהו לאלישע, אך הוא עונה: "גם אני יודע. שששש! שבו בשקט."

?         מדוע הוא משתיק אותם?

מתוך פירושים שונים שקראתי ישנו אחד שנראה לי סביר (קייל/דליטש): שם מוסבר כי במרכז עומדת ענוותו של אליהו.

אליהו יודע שאלוהים עומד לקחת אותו אליו מבלי שיעבור דרך המוות. דבר דומה נעשה רק לעוד אדם אחד בכל ההיסטוריה — לחנוך (ברא' ה 24). מפאת ענוותו, אליהו לא רוצה שהכבוד הגדול הזה יתפרסם, ואלישע מכבד את רצונו. לכן הוא עונה לתלמידים: "ששש! אליהו לא יודע שאלוהים גילה את הסוד הזה גם לי וגם לכם. היו בשקט."

אליהו למד ענווה, ובסוף תהליך הלמידה הכואב הוא אמר לאלוהים: "לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי" (מל"א יט 4) — דהיינו, "אני אמנם נביא, אבל זה לא עושה אותי טוב יותר או גדול יותר מקודמיי שהיו 'אנשים רגילים'."

?         האם לכולנו יש את הגישה הענווה הזאת? האם אנחנו אומרים מכל הלב: "אני אמנם מאמין בישוע; אמנם חטאיי נסלחו — אבל לא מפני שאני יותר טוב מאחרים. כל מה שיש לי, קיבלתי בחסד — הכל אני מקבל כמתנה שלא מגיעה לי."

[ממשיכים במל"ב ב 8 ]

כעת אליהו ואלישע עוזבים את בני־הנביאים, מגיעים לנהר הירדן "וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם בֶּחָרָבָה" (מל"ב ב 8) — ממש כמו בני ישראל בים־סוף ובכניסה לארץ כנען בהנהגת יהושֻע (יהושע ג 17). זה היה הנס האחרון שאליהו חולל.

9                    וַיְהִי כְעָבְרָם, וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע: "שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ."

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: "וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי."

אלישע בהחלט מודע לכובד התפקיד שמחכה לו. לכן הוא מבקש "פִּי שְׁנַיִם" — מנה כפולה — מרוח אלוהים שנמצאת באליהו.

הרבה אנשים מפרשים את האמירה "פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ" לא נכון. הם אומרים: "נגיד שלאליהו היו 100 ק"ג של רוח אלוהים — אז אלישע מבקש 200 ק"ג? כמות כפולה? — האם זו חוצפה לבקש, או שזה מוצדק?" — ואז הם מפתחים כל מיני טיאוריות למה אלישע היה זקוק למידה כפולה שעלתה, כביכול, על זו של אליהו.

אך אלישע בכלל לא ביקש מידה כפולה ממה שהיה לאליהו. הוא בעצם אומר לעצמו:

• היורש של אליהו לא נבחר מבין 'בני־הנביאים' — מתוך אותם תלמידים שאליהו לימד בגילגל, בבית־אל וביריחו (מל"ב ב 3, 5; ד 38);
• הוא גם לא אחד משאר נביאי האמת שעדיין פועלים בישראל (מל"א כ 13, 42-35;
  כב 8);
• אני נבחרתי להיות היורש שלו. אני אמור להמשיך לשאת את כובד התפקיד;
• זה עושה אותי לנביא הבכיר — לבכור מבין בני־הנביאים;
• אם כן, אני זקוק למה שיורש הבן הבכור לפי "מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" בדברים כא 17;
• כמו שהאב מוריש לבן הבכור "פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ", כך אני זקוק למנה כפולה של הרוח;
• אם כל אחד מבני הנביאים יורש "מנה אחת", הרי אני זקוק לשתי מנות. — כגודל התפקיד, כך גודל הסמכות.

?         מה כל זה אומר לנו? — אם אלוהים נותן לך תפקיד שבו אתה אמור לשרת אותו, אז הוא נותן לך גם את מתנות רוח הקודש שדרושות לך למילוי התפקיד הזה (קור"א יב).

שימו לב שזה אנחנו שעושים את ההבדלים בין "תפקיד גדול" ו"תפקיד קטן". אלוהים לא חושב כך.

הוא מסביר לנו את השוויון שבין המתנות על־ידי דוגמה מגוף האדם. כולנו זוכרים את השאלה הרטורית מקור"א יב 17: "אִם הַגּוּף כֻּלּוֹ יִהְיֶה עַיִן, כֵּיצַד תִּהְיֶה שְׁמִיעָה?"

• "חשבתם שלהיות עין זה הכי מכובד? — יופי. יצרתם גוף חירש."
  •       "חשבתם שרצוי יותר להיות יד מאשר להיות רגל? — יופי. יצרתם
  גוף פיסח."

והוא ממשיך ומסביר (קור"א יב 22): "אַדְּרַבָּא, אֵיבְרֵי הַגּוּף שֶׁלִּכְאוֹרָה חַלָּשִׁים יוֹתֵר, הֵם הַנְּחוּצִים יוֹתֵר." — עובדה: אתה יכול לחיות ללא עיניים או ללא ידיים — אך אי־אפשר לחיות ללא כבד, למשל.

המתנות והיכולות שאלוהים נתן לך, הם נחוצים לגוף (לקהילה). בלעדיך וללא המתנות הספציפיות שלך — הגוף לא יהיה שלם ולא יתפקד בתפוקה מלאה.

?         ומי מעניק מתנות רוחניות? — רק אלוהים. — את זאת גם אליהו יודע. לכן הוא משיב לאלישע (חזרה למל"ב ב):

10                  "הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל.
אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן, וְאִם אַיִן — לֹא יִהְיֶה."

אליהו מבין כי אין לו את הסמכות להבטיח ב-100 אחוז ביטחון את נחלת הבכור — "פִּי שְׁנַיִם". הוא אומר לאלישע: "אם תהיה נוכח כשאלוהים יקח אותי — תקבל. אם לא תהיה נוכח — לא תקבל. — אלוהים יחליט."

 

נסיים עם הפסוק הידוע שמתאר את עלייתו של אליהו לשמים:

11               וַיְהִי, הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר, וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם. וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם.

סיכום

מה הן הנקודות שלמדנו היום משני הנביאים — מאליהו ואלישע?

1. אם אלוהים מייעד אותך לתפקיד, אתה תגלה שאתה מסוגל להקריב למען התפקיד הזה — לא בכוחך אלא בכוח רוח הקודש.

התפקיד דרש מאלישע לעזוב את הכל — והוא מצא את עצמו מסוגל לוותר על משפחה, עושר, ביטחון, נוחיות ועצמאות.

לעומתו ראינו את האיש שהאמין כי הוא יכול ללכת אחרי ישוע בכוחות עצמו — והתברר שכבר המכשול הראשון היה גדול עליו.

2. אם ישוע קורא לך ללכת אחריו, עליך להסביר זאת לבני משפחתך (בעיקר אם הם אינם מאמינים) בצורה מכבדת — לא בהתנשאות ולא תוך זלזול בדיעותיהם. חשוב שמצדך אתה תשמור על כל ערוצי ההידברות פתוחים.
3. אם אלוהים רוצה אותך בתפקיד מסויים, הוא יעניק לך את המתנות הרוחניות ואת היכולות כדי למלא אותו. מילוי התפקיד עדיין עשוי להיות קשה — אבל אתה תמצא את עצמך מסוגל לעמוד בו.
4. גם אם אלוהים נותן לך תפקיד, זאת לא אומרת שמהיום הראשון אתה תדע למלא אותו באופן מושלם.

אלישע נקרא, רוח הקודש העניק לו את המתנות והיכולות הדרושות — ובכל זאת הוא היה זקוק להכשרה של 6 שנים.

לפני שקיבל את תפקיד המנהיג הרוחני, הוא למד לשרת ולציית בענווה.

 

============= שיעור שני ===============

 

אלישע זוכה לאישור מאלוהים

נא לפתוח במלכים־ב פרק ב

השיעור האחרון שלנו על אליהו ואלישע היה לפני חודשיים. — הזמן טס!

9א       ממש לפני שאליהו נלקח לשמיים הוא הציע לאלישע: "שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ."

?         מישהו זוכר מה ביקש אלישע?   [   ?   ]

הוא ביקש מאליהו:

9ב                  "יְהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי."

ז"א,…

▪  "אתה מינית אותי לנביא במקומך.
▪  מינוי זה עושה אותי לבכור מבין "בְּנֵי־הַנְּבִיאִים".
▪  בתור הבן בכור, אני זקוק כביכול ל'שתי מנות' של רוח אלוהים — כמו הבן הבכור שזוכה
לשני חלקי נחלה לעומת חלק אחד עבור כל אחד משאר הבנים."

ומה אליהו ענה?

10                  וַיֹּאמֶר: "הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל.
אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ, יְהִי לְךָ כֵן — וְאִם אַיִן, לֹא יִהְיֶה."

"אם תהיה נוכח כשאלוהים יקח אותי — תקבל כבקשתך. אם לא תהיה נוכח — לא תקבל. — אלוהים יחליט."

זו הנקודה שבה עזבנו את אליהו ואת אלישע בשיעור הקודם…

…ואז, פתאום זה קורה:

11               וַיְהִי, הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר — וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם. וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם.

?         מה היתה התופעה הזו שלקחה את אליהו מצדו והעלתה אותו לעבר השמיים? מה זה היה שנראה לאלישע כמו "רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ", בשילוב עם "סְּעָרָה"?

קודם כל, זו היתה תופעה על־טבעית בעליל, כי הרי…

▪  גוף אנושי רגיל לא יכול לחיות בתוך אש מבלי להישרף,
▪  וגוף אנושי רגיל גם לא יכול לעלות לשמיים, כי כבר בגובה 4 ק"מ הוא קופא
(10- Cº), ועוד קצת יותר למעלה נגמר לו החמצן.
▪  גם לא מדובר בסערה טבעית — דהיינו רוח חזקה (כפי שטוענים פרשנים
מסויימים) — כי הרי אדם שטורנדו מעיף אותו לעבר השמיים לא ישרוד את
החוויה.

אבל אליהו לא מת. — אם כן, מה שמתואר כאן בפסוק 11 היא ה"הִשְתנוּת" של הנביא — הרגע שבו הוא קיבל את גופו המושלם.

?         אתם יודעים שזה ייקרה לכל מאמין? — גם לנו?

דבר אלוהים מבטיח (קור"א טו 51): "הִנֵּה סוֹד אַגִּיד לָכֶם: לֹא כֻּלָּנוּ נָמוּת, אֲבָל כֻּלָּנוּ נִשְׁתַּנֶּה". כולנו נקבל "גוף שמיימי" (קור"א טו 40) — זאת אומרת…

▪  גוף שמסוגל "לִפְגֹּשׁ אֶת הָאָדוֹן [ישוע] בָּאֲוִיר" (תסל"א ד 17);
▪  גוף שמסוגל לחיות בשמיים;
▪  שיחיה לנצח;
▪  שלא יזדקן;
▪  שלא יתעייף;
▪  שלא יכול להיפצע או להיות חולה;
▪  שלא מסוגל לחטוא.

[למי שרוצה יותר פרטים: על ההבדלים הללו בין "גּוּפִים שְׁמֵימִיִּים וְגוּפִים אַרְצִיִּים" מלמד שאול השליח בקור"א טו 57-40.]

בגוף המושלם הזה — "בַּהֲדַר כָּבוֹד" (לוקס ט 31) — הופיע אליהו כנציג הנביאים, לצד משה כנציג התורה, למפגש עם ישוע ב"הר ההִשְתנוּת".

בגוף המושלם הזה כל אחד מאתנו ישרת את ישוע המשיח לנצח נצחים (התג' ז 12, כב 3).

11ב                "וַיְהִי, הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר…"

!          שים לב למרכיב הזה. הוא מזכיר לנו איך תתרחש הילקחות המאמינים (תסל"א ד 17-16):

אליהו ויורשו ידעו כי לקיחת הנביא אמורה להתרחש באותו היום — ובכל זאת היא הפתיעה אותם לחלוטין — באמצע השיחה.

כשחושבים על הילקחות המאמינים, עלינו להשתחרר מההשפעה של הוליווּד. — אם בָּמאי היה מכין סרט על חיי אליהו, הוא היה כמובן בונה מתח לקראת ההופעה של מרכבת האש:

▪  הוא היה מצלם במקומות הכי מרשימים בבקעת הירדן;
▪  סלעים שנראים כמו יצורים מעולם אחר;
▪  עצים יבשים שמזכירים עצמות מתים;
▪  זוויות הצילום והתאורה היו יוצרים אווירה מאיימת;
▪  הוא היה מפחיד אותנו באפקטים של מוזיקה, בצלילי רוח,
בבָּסים שיוצרים תחושה שהאדמה רועדת;
▪  בשמש אדומה, בערפל, בעננים מאיימים;

…ואז, כשכולנו כבר עוצרים את הנשימה, והלב דופק, וכפות הידיים רטובות מזיעה — פתאום "בום טראח" אליהו עולה בסערה לשמים.

שכח מזה. המציאות הרוחנית מתרחשת במימד שאנחנו לא רואים, לא  שומעים ולא  מרגישים — אלא אם כן אלוהים ייצור בכוונה תופעות טבע, תופעות במימד הפיזי, כדי לתת לנו סימן.

…כמו שעשה לקראת ההתגלות לאליהו בהר סיני. — זוכרים? — שם אלוהים יצר…

▪  סערה ששברה סלעים,
▪  רעידת אדמה,
▪  אש,
▪  ולבסוף "קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מל"א יט 12-11).

!          אך אם לא ניתָן סימן כזה, החושים שלנו לא בנויים כדי לקלוט מה שמתרחש בעולם הרוחני.

אפילו כשאלוהים מכין מהלך שישנה את כל העולם במכה אחת, כמו הילקחות המאמינים, אף אחד לא ירגיש את ההכנות הללו. — אין שמש אדומה (גם אין blood-moon), אין ערפל, אין רוחות, אין "תחושה שמשהו עומד לקרות". — כלום! הכל כרגיל.

• כך בדיוק היה לקראת המבול,
  ● וכך בדיוק היה רגע לפני שנפל אש מהשמיים על סדום ועמורה:

אנשים "אָכְלוּ וְשָׁתוּ, קָנוּ וּמָכְרוּ, נָטְעוּ וּבָנוּ" וחשבו: "הכל כרגיל" (לוקס יז 29-26).

?         ומה לגבינו? — אנחנו לא נכנסים לָשִגרה הזו שאומרת "הכל כרגיל"?

השגרה הזו מסוכנת. היא גורמת לנו לשכוח את אזהרתו של האדון ישוע (מתי כד 42): "עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים בְּאֵיזֶה יוֹם יָבוֹא אֲדוֹנְכֶם:"

• "עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר." — אל תרשו לפיתויי החטא להפיל אתכם.
• "עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר." — אל תרשו לשטן להשחיר את העדות שלכם.

"וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם", ואלישע מגיב:

12                  וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה, וְהוּא מְצַעֵק: "אָבִי, אָבִי! רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו!"
וְלֹא רָאָהוּ עוֹד. וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו, וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים.

אלישע זועק: "אָבִי, אָבִי!" — למדנו בשיעור הקודם איך אלישע נקרא לתפקיד הנביא. שמענו אותו מבקש מאליהו: "אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי" (מל"א יט 20) — ז"א, "אני מוכן ללכת אחריך, אבל בבקשה, הרשה לי להיפרד מהוריי."

הכתוב מתאר את השָנים שחלפו מאז במילים: "וַיֵּלֶךְ [אלישע] אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ" (מל"א יט 21) — מה שנשמע לנו כיחס של מנהיג ומשרת, של אדון ועבד. אך כעת אנחנו מבינים שהתפתח בין שני הנביאים קשר של אב ובן. אליהו היה אביו הרוחני של אלישע, כמו ששאול השליח היה אביו הרוחני של טימותיאוס (טימ"א א 18; טימ"ב ב 1).

12ב    לכן, כשנאמר לנו בסוף הפסוק, "וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו, וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים", ברור כי אלישע לא רק מבצע אקט סמלי מתוך מחויבות למסורת.

מצד אחד הוא יודע: "אליהו לא מת. ראיתי אותו עולה לשמיים כשהוא חי. הוא זכה לכבוד אדיר — כמו חנוך, אשר 'יִּתְהַלֵּךְ … אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ, כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים'" (ברא' ה 24).

מצד שני אלישע חש אובדן כואב. הוא כרגע איבד את אביו. נלקח ממנו אדם אהוב — אולי האהוב ביותר מכולם.

12ג     ויחד אם האבל והאובדן הייתה שם עוד תחושה: אלישע הרגיש פתאום חשוף — פגיע. זה מסביר את הזעקה, "רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו!"

פרשים ומרכבות היו אמצעֵי ההגנה של ממלכת ישראל. כמו היום, כך גם אז: צבא חזק נחשב לפוליסת הביטוח של המדינה.

אך אלישע ידע שהעוצמה הצבאית היא אשלייה.

• כנביא מתלמד הוא בוודאי שמע מאליהו את הסיפור ההיסטורי על יונתן בן שאול המלך שאמר באמונה: "אֵין לַיהוה מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט" (שמו"א יד 6). — ואז תקף יחד עם נושא כליו מוצב של הפלישתים, וניצח — 2 נגד 20 (יד 14).
• כנביא מתלמד אלישע בוודאי שינן תהילים, כמו מזמור כ, ובתוכו האמירה המפורסמת: "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים, וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יהוה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר" (כ 8).

לכן, אין ספק שאלישע הבין את העיקרון שאומר:

!          לא משנה כמה מרכבות וכמה פרשים יש לאויב. מה שמכריע במלחמה, זה לא גודל הצבא אלא עזרתו של אלוהים!

…וכעת אלישע מרגיש שהגנתו של אלוהים סרה מהאומה. במשך כ-30 שנה סמכה שארית המאמינים במלכות הצפונית על אליהו כעל "רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" — ועכשיו אליהו איננו.

?         האם אלישע צודק בתחושה הזו?

במובן מסוים כן. — הרי יש עוד דוגמאות בכתובים שבהן הימצאותו של מאמין נאמן אחד הספיקה כדי לדחות את המשפט על העם החוטא. אלוהים קורא לאנשים כאלה "אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ" (יחזקאל כב 30).

אך מצד שני יש כאן סכנה שגם אנחנו עלולים ליפול בה: תלותיות משיחית — סינדרום התלות בָגוּרוּ.

▪  זה מתבטא כבר בָּשֶם שבו אנחנו נוהגים להציג את הקהילה הזו: "הקהילה של מנו" (אגב, זה ממש מקומֶם את מנו כשאנחנו עושים את זה).

▪  זה עוד יותר מוּחשי ואישי כשמנו בחו"ל, וג'ון עסוק ברחבי ירושלים במיליון ואחד סידורים, ומנהיגינו הצעירים טרודים בלימודים שלהם מחוץ לעיר — ואני כאן חושב לעצמי: "רק שהיום לא יקרה אסון, רק שלא יהיה מקרה חירום, רק שלא תבוא התקפה דווקא עכשיו."

בנקודות כאלה על כולנו לזכור ש"רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" — הגנתנו האישית והגנת הקהילה — הן לא תלויות בְמנהיג, לא בְנביא, לא בְאיזה "מאמין־על", ואף לא בעצמנו.

"רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" זהו ישוע המשיח — והוא נמצא אתנו בכל רגע ובכל מקום "עַד קֵץ הָעוֹלָם." כך הוא הבטיח במתי כח 20.

חוזרים לאלישע:

אין לי ספק שהוא היה מאמין מספיק בוגר כדי להגיד באמונה שלמה: "אַתָּה, יהוה, מָגֵן בַּעֲדִי" (תהל' ג 4). אך — כמו אליהו — הוא גם "הָיָה אָדָם בַּעַל רְגָשׁוֹת כָּמוֹנוּ" (יעקב ה 17). בתור כזה הוא חשש כאשר בין רגע נחת עליו מלוא כובד האחריות.

המתח הזה מתבטא גם בשני הפסוקים הבאים:

14-13            וַיָּרֶם אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו, וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן. 14 וַיִּקַּח אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו, וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם, וַיֹּאמַר: "אַיֵּה יהוה אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ אַף הוּא?"

זוהי שעת המבחן:

• אלישע ראה בעיניו את הילקחות אליהו לשמים. בכך הוא מילא את התנאי לקבלת "פִּי־שְׁנַיִם" מהרוח שהיתה על אליהו [ זוכרים? ] — התנאי לקבלת הנחלה של הבן הבכור מבין "בְּנֵי־הַנְּבִיאִים" (מל"ב ב 10-9);
• כרגע הוא גם ירש את סמל הסמכות של קודמו — את האדרת;

…אבל עד כה הוא לא בטוח אם הסמלים החיצוניים הללו אכן משקפים את המציאות הבלתי נראית.

?         זוכרים מה אמרנו קודם? — מציאות רוחנית לא בהכרח מרגישים.

הקשיבו טוב:  אלוהים אכן העניק לאלישע "פִּי־שְׁנַיִם" מרוחו של אליהו. אבל כשזה קרה, אלישע כנראה לא הרגיש כלום! — זה מסביר מדוע הוא עכשיו במתח:

?         "האם אלוהים אכן יאשר אותי כנביא? האם הוא יאשר אותי כ'רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו'?" (ראה מל"ב יג 14).

אלישע ניגש לשפת הנהר, מרים את האדרת המגולגלת כדי להנחית מכה על המים ושואל: "אַיֵּה יהוה אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ אַף הוּא?" — "אלוהים, האם אתה אתי כפי שהיתה עם אליהו?"

התשובה המיידית מאלוהים היא: "כן!"

14ב                "וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה, וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע."

בנס הזה אלוהים מאשר את סמכות אלישע לדָבֶּר בשמו. יורשו של אליהו הנביא זוכה לחותמת הכשרות השמיימית.

15               וַיִּרְאֻהוּ בְנֵי־הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִיחוֹ מִנֶּגֶד, וַיֹּאמְרוּ: "נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע." וַיָּבֹאוּ לִקְרָאתוֹ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה.

אלה היו אותם "חֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים …[אשר] יַּעַמְדוּ מִנֶּגֶד מֵרָחוֹק" (פס' 7), ז"א בגדה המערבית של הירדן. הם ראו את נס חציית הנהר ומיד הבינו: אלישע הוא כעת ממשיך־דרכו של אליהו. — יש לנו מורה חדש!

אך הם לא ראו את עלייתו של אליהו לשמים. זה מסביר את בקשתם בפסוק הבא:

17-16                    וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: "הִנֵּה נָא יֵשׁ אֶת עֲבָדֶיךָ חֲמִשִּׁים אֲנָשִׁים בְּנֵי־חַיִל. יֵלְכוּ נָא וִיבַקְשׁוּ אֶת אֲדֹנֶיךָ, פֶּן נְשָׂאוֹ רוּחַ יהוה, וַיַּשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הֶהָרִים, אוֹ בְּאַחַת הַגֵּאָיוֹת." וַיֹּאמֶר: "לֹא תִשְׁלָחוּ." 17 וַיִּפְצְרוּ בוֹ עַד בֹּשׁ, וַיֹּאמֶר: "שְׁלָחוּ."

?         מה קרה לבני־הנביאים האלה? רק לפני מספר שעות הם אמרו לאלישע: "הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם יהוה לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ?" (ב 5) …ועכשו הם מתעקשים לחפש את אליהו! — למה?

מפני שהם אמנם קיבלו התגלות על לקיחתו של אליהו, אך לא הבינו את מהות הלקיחה. הם לא הבינו שאליהו עלה לשמיים בגוף מהודר כשהוא חי.

יותר גרוע מזה: עוד לפני דקה הם השתחוו ארצה לפני אלישע בג'סטה של כבוד גדול — אבל עכשיו הם מסרבים להאמין לו. אלישע אומר: "לֹא תִשְׁלָחוּ", ותוך כדי הוויכוח בוודאי גם מסביר להם מדוע אין צורך — ואין טעם! — לחפש את אליהו. אך הם לא מקבלים את דבריו.

התלמידים אומרים לעצמם:

▪  "נפשו של אליהו נלקחה לשמיים,
▪  רוחו נחה על אלישע —
▪  נשארת גופתו.

עלינו לחפש ולהביא אותה לקבורה מכובדת."

"וַיִּפְצְרוּ בוֹ עַד בֹּשׁ," — עד שאלישע מרשה להם לבסוף להיווכח בעצמם בדרך הקשה:

17ב                וַיִּשְׁלְחוּ חֲמִשִּׁים אִישׁ, וַיְבַקְשׁוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים — וְלֹא מְצָאֻהוּ.

שלושה ימים רצופים של סריקת שטח רגלית בבקעת הירדן בטמפרטורות של 40 מעלות־פלוס:
▪  יום אחד בכיוון דרום מיריחו עד ים המלח — כלום!
▪  יום שני מיריחו צפונה עד עוג'ה — כלום!
▪  יום שלישי מעוג'ה עד מפגש הבקעה — כמובן כלום!

טוב שלא התייבש להם מישהו, או מת כשדָרך על צפע.

?         מי יש כאן שזה לא קרה לו בחיים? —

• ההורים אמרו: "אל תעשה!" — אבל אני התעקשתי לעשות, ו"אכלתי אותה".
• החבר אמר: "שמע לי! מנסיון אני אומר לך…" — אבל אני לא שמעתי, ונפגעתי.
• או הכי גרוע: דבר אלוהים אמר: "אסור!" ואני חשבתי: "אבל בא לי!" — ואני נושא את הצלקת עד היום.

18               וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו, וְהוּא יֹשֵׁב בִּירִיחוֹ; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם, 'אַל תֵּלֵכוּ'?"

!          "אמרתי לכם!"

לפעמים, להקשיב למי שיודע — ללמוד מניסיונו של אחר — יכול לחסוך לנו הרבה סבל וכאב, ואפילו זיעה וזמן מבוזבז.

כעת נושא חדש:

חסד אלוהים עבור עיר תחת חרם

מלכים־ב פרק ב 22-19

בזמן שחמישים החסינים ביותר מבין בני הנביאים עסוקים בחיפוש המיותר, אלישע שוהה אצל שאר התלמידים ביריחו. שלושה ימים הם מספיק זמן כדי להתיידד גם עם "אַנְשֵׁי הָעִיר".

תוך כדי השיחות אלישע כנראה שואל: "נו, איך זה לגור ביריחו?"

19                  וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע: "הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה; וְ[אבל] הַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת."

?         מה זאת אומרת, "הַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת"? — משמע: יש בעיה עם המים. איכות המים משפיעה לרעה על פוריוּת הארץ.

רק רגע —

• כשאלוהים הבטיח את ארץ ישראל כנחלה לבני יעקב, הוא בעצמו קרא לה: "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג 8);
• וכש-12 המרגלים חזרו ממשימתם, הם אישרו פה אחד שכינוי זה בהחלט מתאים (במדבר יג 27). אף אחד לא אמר: "הכל טוב, חוץ מהמים ביריחו";
• וכעבור עוד 40 שנה, כשהמרגלים של יהושוע ביקרו ביריחו, הם מצאו עיר משגשגת ועשירה. אין כל רמז של "ארץ משכּלת".

יש הסבר. — עלינו לזכור שבעת ביקורו של אלישע אנשי יריחו גרו בעיר מקוללת.

אתם זוכרים? בימי יהושוע, אלוהים הפיל את חומות יריחו, ובני ישראל ביצעו חרם בכל תושביה. רק רחב הזונה ומשפחתה נשארו בחיים.

ומה אמר יהושוע? (יהושע ו 26) — "אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי יהוה, אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת, אֶת יְרִיחוֹ." — ארור, מקולל! — הכל, כולל המים:

▪  מימי יהושוע והלאה, השם "יריחו" אינו מוזכר בתנ"ך לאורך 400 השנים
של תקופת השופטים.

▪  אחר־כך הוא מופיע פעם אחת בשמו"ב י 5, בתקופת דויד המלך. באותם ימים
אנשים כנראה חיו בסביבת העיר החרבה, מבלי לבנות אותה מחדש.

כעבור עוד 80 שנה מתים גם דויד וגם שלמה, והממלכה מתפצלת לשניים. תחת שלטונו של יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט מתדרדרת המלכות הצפונית למצב של הפקרות רוחנית כמעט מוחלטת.

ואז, 60 שנה אחרי תום מלכות שלמה, אנחנו קוראים ב…

מל"א טז 29:

29 וְאַחְאָב בֶּן־עָמְרִי מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל…

תראו לאן הגענו ב-60 השנים האלה:

• אנחנו כרגע תחת שלטונו של מלך שעליו נאמר (טז 33): "וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו";

?         ומדוע אחאב היה כל כך גרוע? — מפני הוא דוגמה קלסית של אדם מרושע שהכוח המניע מאחוריו היתה אישה מרושעת (ראה לדוגמה מל"א כא 15-1):

• אנחנו נמצאים בתקופה של מלך שחזר על הטעות הקטלנית של שלמה והתחתן בנישואים פוליטיים עם הנסיכה הלא נכונה. כתוב (מל"א טז 31ב): "וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל, בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים." …והצידונים היו מעמי כנען (ברא' י 19).

לא סתם ציווה אלוהים על עמו (דברים ז 4-3): "לֹא תִתְחַתֵּן בָּם [בכנענים]. בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ, וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ; 4 כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי, וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים." — זה בדיוק מה שקרה לאחאב.

ולא סתם כתב שאול השליח לנו — למאמינים בישוע (קור"ב ו 14): "אַל תֵּרָתְמוּ לְעֹל אֶחָד עִם הַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים."

?         האם כולנו כאן לוקחים את הציווי הזה ברצינות?

כמה פעמים אנחנו שומעים אותם תירוצים מצד מאמין או מאמינה שמתחילים קשר רומנטי עם אדם בלתי־נושע. תמיד הם טוענים שאצלם זה מקרה מיוחד — שהם מרגישים שהפרטנר הלא־מאמין כבר ממש קרוב לאמונה — שרוח הקודש גילה להם שבן הזוג יוושע …. וכו' וכו' — ואנחנו נשארים חסרי־אונים כשהם בונים לעצמם, בידיים שלהם, את הגיהינום עלי אדמות.

אלוהים לא סתם אומר "אַל תֵּרָתְמוּ…" — הוא רוצה את טובתנו.

כך הוא רצה גם את טובת עם ישראל, אבל אחאב חשב שהוא יותר חכם מאלוהים.

הבה נחזור כעת ליריחו:

• אנחנו מוצאים את עצמנו תחת שלטון של מלכה שהכריזה על ג'יהאד נגד שארית המאמנים באלוהי ישראל, והיא מנהלת נגדם רדיפה רצחנית ללא רחמים (מל"א יח 13);
• אנחנו בתקופה שבה המלכה מממנת מכספי המסים של האזרחים 850 מורי שקר, ואלה עובדים מסביב לשעון כדי להפוך את עבודת הבעל והאשרה לדת הרשמית והבלעדית בישראל (יח 19);
• אנחנו בתקופה שבה נבנה מאותם כספי מסים מקדש לבעל בעיר שומרון, בירת המלכות;
• ואלה הם רק החידושים האחרונים. בד בבד אִתָם ממשיכה כמובן גם עבודת העגלים בבית־אל ובדן (טז 31א).

על הרקע הזה יש להבין את…

מל"א טז 34:

34 בְּיָמָיו [בימי אחאב] בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה. בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ, וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ, כִּדְבַר יהוה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן.

אדם בשם חִיאֵל מחליט לבנות מחדש את יריחו. הוא בא מבית־אל, מרכז עבודת העגלים. במשך כל חייו הוא מוקף בעבודת אלילים.

מצד אחד, חיאל יודע על הקללה. כולם יודעים. זו הסיבה שיריחו לא נבנתה מחדש כבר 500 שנה.

מצד שני, הסיפור הזה על יהושוע, והחומות שנפלו בנס, והקללה — אולי זו רק אגדה? אולי האמונה בקללה הזו היא סתם אמונה טפלה? הרי איזה אדם מודרני מאמין באלוהים בלתי־נראה, ובניסים, ובכוח של קללות שנאמרו לפני חצי אלף?

חיאל מחליט לקחת את הסיכון — ו"בום" — בזמן טכס הנחת אבן היסוד לעיר החדשה מת בנו הבכור "אֲבִירָם" — בדיוק כמו שניבא יהושוע (ו 26ב).

?         ומה חיאל עושה? — הוא ממשיך לבנות!

אנחנו שואלים: "איזה אבא היה עושה דבר כזה? בחייך, חיאל! לא מספיק ששכלת בן אחד? אתה רוצה לקבור עוד ילד?"

■         אבל ככה זה כשאנחנו מסרבים להאמין. אלוהים מדבר אלינו בדרך הקשה — או בדרך נס — אבל אנחנו אומרים: "אולי זה מקרה? אין לדעת אם זה באמת מאלוהים. אולי זה היה קורה גם 'ככה'."

אז אלוהים נאלץ להוכיח לחיאל שזה כן הוא — שהוא תמיד מקיים את דברו: כשחיאל מסיים את הפרוייקט ומרכיב את שערי העיר — נפטר שְׂגוּב, בנו הקטן.

הלוואי שאנחנו תמיד נציית לדבר אלוהים הברור — גם מבלי שקורים לנו אסונות כאלה.

זהו הרקע. עכשיו יש לנו הסבר מדוע "הַמַּיִם [היו] רָעִים וְהָאָרֶץ [היתה] מְשַׁכָּלֶת" בעיר יריחו.

ראו מה אלישע עושה כעת:

[ חוזרים ל… ] מל"ב ב 22-20:

22-20                    20 וַיֹּאמֶר: "קְחוּ לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה, וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח." וַיִּקְחוּ אֵלָיו. 21 וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם, וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח, וַיֹּאמֶר: "כֹּה אָמַר יהוה: 'רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה. לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת'." 22 וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר.

אלוהים משתמש בנביא אלישע ומחולל נס שהופך את מימי יריחו לבריאים.

שימו לב לדגש בפס' 21: "אני, אלוהים, 'רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה'." אלישע לא לוקח כאן שום כבוד לעצמו. הוא רק הכלי.

?         זה גרם לי לשאול: למה בכלל היה עוד צורך בנס? למה הקללה לא הוסרה בעקבות מות הבנים של חיאל? הרי זה מה שיהושוע ניבא: "מי שיבנה מחדש את יריחו יאבד שני בנים." — אף מילה על מאפיינים אחרים של קללה כמו מים רעים וארץ משכלת.

ובכן, אלוהים משתמש בנס הזה כדי ללמד — ללמד הן את בני זמנו של אלישע והן אותנו, קוראי התנ"ך היום:

א.        אנחנו לומדים שהקללה על יריחו לא הוסרה על־ידי ביצוע חטא. הרי חיאל חטא במה שהוא עשה. הוא חטא נגד אלוהים כשהוא זלזל בקללת יהושוע, והוא חטא נגד ילדיו כשהוא זלזל בחייהם.

חטא לא נושא ברכה. זהו עיקרון ברזל!

ב.        אנחנו לומדים כי הקללה הוסרה בחסדו של אלוהים בלבד: אנשי יריחו לא הקריבו קורבנות, לא קיימו מצוות ולא עשו שום מאמץ אחר כדי "להיות זכאים" להסרת הקללה. ההיפך:

• הם החליטו להתגרות באלוהים על־ידי היישיבה במקום מקולל;
• תחת שלטונם של אחאב ואיזבל ירדה רמתם המוסרית לשפל המדרגה;

ולמרות כל אלה: אלוהים "לא חפץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה" (יחז' לג 11).

הדבר סותר את טענתם של משיחיים מסויימים כי "התנ"ך מלמד על אלוהי המשפט, והברית החדשה מלמדת על אלוהי החסד."

ממש לא: כאן בתנ"ך, בספר מלכים, אנחנו פוגשים אותו חסד שהושיע אותנו. הרי "בִּזְמַן שֶׁהָיִינוּ אוֹיְבִים נִרְצֵינוּ לֵאלֹהִים בְּמוֹת בְּנוֹ" (רומ' ה 10). בתור חוטאים אבודים לא היינו יותר טובים מאנשי יריחו. — "הָיִינוּ אוֹיְבִים" של אלוהים.

 

סיכום

1. את המציאות הרוחנית לא רואים, לא שומעים ולא מרגישים.

האם כולכם בזה הרגע "מרגישים" שרוח הקודש שוכן בגופכם? (קור"א ג 16) — לא! — אבל אנחנו מאמינים שזאת אמת, כי כך כתוב.

2. "הִנֵּה סוֹד אַגִּיד לָכֶם: לֹא כֻּלָּנוּ נָמוּת, אֲבָל כֻּלָּנוּ נִשְׁתַּנֶּה" (קור"א טו 51). כולנו מחכים לגוף חדש, מושלם — כמו זה שקיבל אליהו.
3. "עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים בְּאֵיזֶה יוֹם יָבוֹא אֲדוֹנְכֶם" (מתי כד 42). — הוא עלול לקחת אותנו היום!
4. ההגנה והביטחון שלנו הם לא בבני אדם. "רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" הם תמיד אתנו, כי ההגנה והביטחון שלנו הם בישוע המשיח — והוא אתנו "כָּל הַיָּמִים עַד קֵץ הָעוֹלָם" (מתי כח 20).
5. כל דבר שהכתוב מצווה בברור או אוסר בברור — כדאי שנקח אותו ברצינות. אנחנו לא רוצים לפול בטעות של חיאל שזלזל בכתוב — שחשב שהתנ"ך הוא אוסף של אגדות. חיאל למד על בשרו שדבר אלוהים אמת.
6. חסד אלוהים הוא מתנה. הוא אף פעם לא מגיע לנו. לא ניתן להרוויח אותו. הרי "בִּזְמַן שֶׁהָיִינוּ אוֹיְבִים נִרְצֵינוּ לֵאלֹהִים — בְּמוֹת בְּנוֹ!" (רומ' ה 10).

"הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה" בישוע המשיח (אפס' ב 8).

 

========== שיעור שלישי ===========

 

אלוהי החסד הוא גם אלוהי המשפט

• הסרת קללת אלוהים ממימי יריחו

לעומת

• הבאת קללת אלוהים על ילדי בית־אל

נא לפתוח במלכים־ב פרק ב.

אנחנו ממשיכים עם סיפורו של אלישע הנביא. — לריענון הזיכרון ועבור מי שלא היה לפני שבוע, נקרא שוב את הקטע על נס ריפוי המים ביריחו:

מל"ב ב 22-19:

19 וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע: "הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה, וְ[אבל] הַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת." 20 וַיֹּאמֶר: "קְחוּ לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה, וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח;" וַיִּקְחוּ אֵלָיו. 21 וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם, וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח, וַיֹּאמֶר: "כֹּה אָמַר יהוה: 'רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה, לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת'." 22 וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר.

?         "הַמַּיִם רָעִים. הם מזיקים לפוריות הארץ." — מדוע? מישהו זוכר? — ממתי היו המים האלה "רעים"?

כנראה כבר 500 שנה, החל מקללת אלוהים על יריחו שנאמרה מפי יהושוע (ו 26).

ראו איזה חסד עושה אלוהים עם אנשי יריחו. — הם לא היו ראויים או זכאים למתנה הזו. ממש לא:

• החלטתם לבנות מחדש את העיר החרבה היתה אקט של התגרות בחרם שקבע אלוהים (מל"א טז 34);
• כל הסביבה שלהם — ממלכת ישראל הצפונית תחת הנהגתם של אחאב ואיזבל — היתה שקועה בעבודת אלילים ובשחיתות;

…ולמרות כל אלה אלוהים מחולל נס שמסיר את הקללה ומאפשר להם התפתחות ושגשוג.

■         ככה הוא חסד אלוהים. הוא לעולם לא "מגיע לנו":

העובדה שאני כרגע נושם, לבי פועם ואני מסוגל לעמוד על הרגליים — זהו חסד אלוהים. אני זוכה לחסד הזה למרות היותי אדם חוטא, בדיוק כמו אנשי יריחו בתקופת אלישע.

לנס היה תפקיד נוסף: הוא אימת את אלישע כנביא אלוהים.

?         מי זוכר מה היה הנס הראשון של אלישע? — נס מעבר הירדן. — ומי היה עֶד לנס הזה? — רק המאמינים, 50 איש מ"בני־הנביאים" (מל"ב ב 7, 15).

לעומת זאת, התוצאות של נס ריפוי המים משפיעים כעת על כולם — גם על עובדי האלילים שחיים ביריחו. מאמינים ובלתי־מאמינים יכולים כרגע להעיד: הנס של אלישע שינה מצב עגום שהיה קיים במשך 500 שנה. אלישע אכן פועל בכוחו של אלוהים. זה הוכח!

מלח

עכשיו תראו במה אלוהים משתמש כדי לרפא את המעיין:

"קְחוּ לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה, וְשִׂימוּ שָׁם — מֶלַח."

?         מה קורה למים מתוקים אם אנחנו שופכים לתוכם מלח? — הם הופכים למים מלוחים! — ואם כבר יש לך בעיה בפוריות האדמה, הדבר האחרון שאתה רוצה היא השקייה במי מלח!

יותר מזה: מעיין יריחו מפיק עד היום כ-4.5 קוּבּ מים (45,000 ליטר!) בדקה. ז"א, אפילו אם ה"צלוחית" הייתה ממש גדולה ואלישע שפך 3 ק"ג מלח לתוך הנביעה, הכמות הזו דוּללה תוך שניות לרמת ריכוז שלא ניתן להרגיש. — במילים אחרות: אפילו אם היתה למלח השפעה כלשהי על איכות המים, ההשפעה הזו היתה רגעית בלבד.

גם בני תקופתו של אלישע ידעו זאת. מלח היה חומר מוכר שכולם השתמשו בו. כולם ידעו מה הוא עושה. כולם ידעו שמלח — לא משנה באיזה כמות — לא ירָפה מעיין שהפיק במשך חצי אֶלף מים בעייתיים.

הם לא היו מטומטמים. הם הבינו שהמלח הוא סמל. — מה שטיהר את המים היה דבר אלוהים, כמו שקראנו לעיל: "כֹּה אָמַר יהוה: '[אני] רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה" (פס' 21).

?         אם כן, איזו סמליות היתה למלח עבור אנשי יריחו?

כולם הכירו את המאפיינים העיקריים של המלח — והם:

א.        היכולת להעניק טעם / לשפר טעם

ב.        סגולת החיטוי (מלח שורף בפצעים)

ג.         גרימת צמאון

ד.        יכולת שימור

?         ולמה חשוּב לנו, כמאמינים בישוע, להבין את הסמליות הזו?

■         מפני שישוע אומר (מתי ה 13): "אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ." — [ אתם! ]
— אם אנחנו אמורים לתפקד כ"מלח", רצוי שנדע מה כרוך בזה.

המאפיין הראשון הוא…

א.     מתן טעם / שיפור טעם

פרשנים רבים מדגישים את המאפיין הזה של המלח כחשוב ביותר. הם אומרים: "ישוע התכוון כי מאמינים יוסיפו 'טעם טוב' לסביבה שלהם — יהיו לברכה עבור הבלתי־מאמינים."

כדוגמה לכך הם מצביעים על המיקוח של אברהם לטובת הצדיקים שבסדום ועמורה: לוּ היה אלוהים מוצא בסדום 10 צדיקים, הִמצאותם היתה דוחה את המשפט עבור כל תושבי העיר החוטאים.

כמו שכמות קטנה מאוד של מלח נותנת טעם לתבשיל שלם, כך 10 צדיקים בלבד יכולים להיות הגורם להצלת אלפי תושבים אחרים (ברא' יח 33-22).

זאת אמת, אבל כולנו גם יודעים כי "הטעם הטוב" שתלמידי ישוע מוסיפים לחברה לעתים קרובות אינו רצוי ולא מתקבל בברכה. ממש לא! — לפי הבנת העולם, משיחיים דווקא "מוציאים את הטעם הטוב מהחיים":

הרי הם מלמדים שאסור להיגרר אחרי החטא — בזמן שכל אדם "נורמלי" סבור שאין כיף גדול יותר מלעשות דווקא את הדברים שאלוהים מגדיר כחטא.

אם כך, המאמינים בישוע הם אכן "מֶלַח הָאָרֶץ" — כי כך קבע ישוע — אך המְּלִיחוּת שלהם נתפסת לרוב כדבר שלילי — לא כגורם חיובי שמוסיף "טעם טוב" לסביבה. — וזה מביא אותנו למאפיין השני של המלח…

ב.     סגולת החיטוי

מפני שמלח שורף כשהוא בא במגע עם פצע, ישנם מפרשים שאומרים: "אתם רואים? ישוע רצה להדגיש בדיוק את ההיפך משיפור הטעם. תפקיד המאמינים כ'מֶלַח הָאָרֶץ' הוא לגרום לגירוי כואב אצל החוטאים. מאמינים אמורים לגרום לנקיפוֹת מצפון — לצריבה בפצע הפתוח של החטא."

ישנה אמת גם בפירוש הזה. הרי בכל פעם כשאנחנו מעלים את נושא החטא, מתקבלת אחת משתי תגובות:

• או שהחוטא מיד מעלה את הגנותיו, מצדיק את מעשיו, מאשים את "כל העולם" ורק לא את עצמו — או שהוא בכלל "אדם טוב שלא עושה רע לאף אחד" [ מכירים את התגובה הזאת? ] — ובסופו של דבר הוא נשאר עם החטא הבלתי־נסלח;
• ויש תגובה שנייה: בן־שיחנו אכן מרשה ל"מלח" לעשות את פעולת החיטוי הכואבת שבסופו של תהליך מובילה לריפוי הפצע: הוא נכנע לאמת של דבר אלוהים, חוזר בתשובה וזוכה לסליחת חטאו בזכות כפרתו של ישוע המשיח.

!          שימו לב: בשורה ללא המרכיב הצורב היא אינה בשורה שלמה.

מצד אחד, גישת "בישור" שרק מאיימת על אנשים בתחזית אגם האש והגפרית (התג' כ 10) בוודאי לא תהיה יעילה;

מצד שני, אסור לנו לנסות "לרכך" את אמת הבשורה בכך שאנחנו נמנעים מלהזכיר את הגיהינום והעונש על חטא.

הלאה למאפיין השלישי של המלח…

ג.     גרימת צמאון

מי לא יודע כי מלח מצמיא. מכאן קיבלנו פירוש נוסף לאמירה "אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ" שאומר: "ישוע התכוון שמאמינים צריכים לגרום בסביבתם צמאון לאמת — צמאון לבשורה. עדותנו המשיחית חייבת להיות כזו שתגרום לאחרים לרצות לדעת יותר על אמונתנו ועל ישוע המשיח." — אמת! גם זאת נקודה טובה.

ישנה עוד תכונה של המלח, וזו היתה ידועה בימי המקרא הרבה יותר מהיום, בעידן המקררים והמקפיאים:

ד.     מלח הוא חומר משמר

נגיד שביום שרבי בחודש אוגוסט הבאתם פילה בוּרי (mullet) טרי מהשוק, ושכחתם אותו על השיש במטבח עד הערב. מי מתנדב לאכול אותו? — רק החתול.

אם כך, מדוע ניתן לשמור דג מלוח זמן רב מבלי שהוא מתקלקל? מפני שהוא עבר תהליך של כבישה במלח.

"אַתֶּם [ ! ] מֶלַח הָאָרֶץ." — כמאמינים בישוע אנחנו חומר משמר מוסרי ורוחני עבור הסביבה שלנו.

?         נכון שזוהי משימה עצומה? — נכון שזוהי אחריות שנראית "גדולה עלינו"?

אבל אל־תשכחו שרוח הקודש שוכן בנו (קור"א ג 16). רוח הקודש שבנוּ, הוא זה שמאיט את התדרדרות העולם לתוך תהום הרוע והחטא. לכן רוח הקודש נקרא בתסל"ב ב 7 "הַמְעַכֵּב" [He who now restrains – NASB].

עד כה הסמליות של המלח. — …ופגשנו בנס ריפוי המעיין עוד סמל:

צלוחית חדשה

[ רק לדוברי עברית: ]    אגב, ה"צְלֹחִית" התנ"כית היא לא צלחת קטנה או תחתית לכוס תה. מדובר בכד עם צוואר דק שמאפשר למזוג את התכולה בכמויות קטנות.[ בתרגום האנגלי יש jar ]

?         מה הבינו אנשי יריחו מסמליות הצלוחית החדשה?

א.        לָכלי עצמו לא היה שום חלק בנס. בטוח שלא. — הרי לכולם היו כדי חרס קטנים כאלה בבית. כד כזה עלה גרושים, הוא נשבר בקלות, והיתה לו רק תכלית אחת: אחסון נוזלים או גרגירים שניתן לשפוך דרך הצוואר הצר — כמו גבישי מלח למשל. הכד לא נועד לביצוע ניסים.

ב.        הצלוחית היתה חדשה. היא הייתה ריקה ונקייה מחומרים כלשהם עד שמלאו אותה במלח. אף אחד לא יכול לטעון: "המלח התערבב עם מה שהיה בכד לפני כן, וכך נוצרה תרכובת פלא שרפאה את המעיין."

לא! — כולם ידעו: לצלוחית לא היה חלק פעיל בנס. היא רק היתה כלי ביד הנביא — כלי ביד אלוהים.

■         הצלוחית החדשה מדברת בָסמליות הכפולה שלה גם אלינו, המאמינים בישוע. הרי עלינו כתוב (קור"ב ד 7) כי "הָאוֹצָר הַזֶּה נָתוּן לָנוּ בִּכְלֵי חֶרֶס, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַכֹּחַ הַנִּשְׂגָּב מֵאֵת אֱלֹהִים וְלֹא מִיָּדֵינוּ אָנוּ."

אנחנו לא מסוגלים להושיע בני אדם. אבל אחרי שנולדנו מחדש — כשאנחנו כלים חדשים ומטוהרים מחטא ונקיים מגאווה — אז אלוהים יכול להשתמש בנו. אז הוא יכול להזרים את האמת שלו דרכנו.

בסופו של דבר, לא המלח גרם לנס ולא הצלוחית. — לא העדות שלנו תושיע אנשים ולא שום יכולת שלנו — אלא דבר אלוהים, הבשורה (רומ' א 16), "שֶׁהֲרֵי הִיא כֹּחַ הָאֱלֹהִים לְהוֹשִׁיעַ אֶת כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין."

?         מישהו עוד זוכר מה היתה הכותרת הכללית מעל השיעור שלנו?

אלוהי החסד הוא גם אלוהי המשפט

עלישע עוזב כעת את יריחו — את המקום שבו הפגין בצורה כֹה בולטת את חסדו של אלוהים — וראו מה קורה עכשיו:

מל"ב ב 24-23:

23 וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית־אֵל. וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ, וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר, וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ: "עֲלֵה קֵרֵחַ, עֲלֵה קֵרֵחַ!" 24 וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם, וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יהוה; וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים.

זהו סיפור שמפריע להרבה אנשים שקוראים בתנ"ך. הם אומרים: "איך הספר הזה טוען כי 'הָאֱלֹהִים הוּא אַהֲבָה' (יוח"א ד 8)? — ופה הוא משמיד 40 ילדים בגלל שלא התנהגו יפה! בחיאת רבּק — הם רק היו ילדים!"

"נְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר." — זה מביא אותנו ל…

שאלת הגיל

"נְעָרִים קְטַנִּים" [NASB: “young lads”] מופיעים לא רק כאן בספר מלאכים־ב. גם בפרק ה (פס' 2) אנחנו פוגשים "נַעֲרָה קְטַנָּה", ותראו מה היא מסוגלת לעשות:

• היא עובדת כמשרתת במשק הבית של נעמן, הרמטכ"ל של צבא ארם. ילדה קטנה בת 6 או 7 לא יכולה למלא תפקיד כזה. סביר יותר שהייתה בת 12-11 לפחות;
• "הנערה הקטנה" ידעה שיש נביא אמת בישראל, שהוא מתגורר בשומרון ושהוא מסוגל לחולל ניסים. סביר להניח שידעה אף פרטים על אותם ניסים, כמו הקמת בן האישה השונמית מן המתים (ד 35-32);
• תוך כדי מילוי תפקידה כמשרתת, "הנערה הקטנה" נתנה עצה לבעלת הבית. אותה עצה ניתנה ברמה של היגיון, אמונה וביטחון אשר שיכנעו לא רק את אשת נעמן. אנחנו רואים שהרמטכ"ל עצמו ואף מלך ארם פעלו בהתאם אליה. מכך ניתן להסיק בוודאות שלא היה מדובר בפיטפוט של ילדה בת 6.

אם כך, מי שיצא שם מבית־אל לקראת אלישע היו "נְעָרִים קְטַנִּים" גילאי ז'-ח' — מי שחושב את עצמו "גדול", אך עדיין עם ראש של ילד.

המקום

"הָעִיר" שממנה יצאו הנערים היתה "בֵּית־אֵל", מרכז עבודת העגלים שהקים
ירֹבעם בן־נבט. כאן עמד מקדש העגל הדרומי (הצפוני היה בדן — מל"א יב 29-28).

• כבר 70 שנה התנהל כאן פולחן לאלילים והוקרבו להם קורבנות (החל מעליית יירֹבעם, 928 לפנה"ס, עד סוף מלכות אחאב, 852 לפנה"ס).
• כבר 70 שנה חגגו כאן חגים לכבוד עגל הזהב (מל"א יב 33).
• כבר 70 שנה אמרו כאן: "אנחנו הרוב, לכן אנחנו צודקים."
• כבר במשך שלושה דורות לעגו כאן לָמיעוט הקטן שעדיין אחז בָאלוהים
  הבלתי־נראה של אליהו הנביא (מל"א יט 10).

הרקע הזה עוזר להבין מאיפה באו אותם "נְעָרִים קְטַנִּים" — מה הם שמעו בבית, על איזה עקרונות (או העדר עקרונות) הם גדלו. הם ראו את עצמם כשליחי הדת הנכונה, הבלעדית. ובנוסף לכך — הם היו הרבה, ואלישע היה לבד.

וזה מביא אותנו למספרים…

42 — מלבד אלה שניצלו

מתוך הדיווח כי "תְּבַקַּעְנָה  מֵהֶם [ז"א מתוכם]  אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים" עולה שמספר הלועגים הצעירים היה אף גדול יותר — אולי 100, ולא פחות מ-50.

?         מי כאן פגש פעם קבוצה של בני נוער, משועממים, מלאי אנרגיה וללא השגחה של מבוגר?

אז אתם יודעים כי ככל שהקבוצה גְדֵלה מספרית, היא הופכת לרעשנית יותר והרסנית יותר. כי הרי כל אחד מבני ה-13 חייב להָראות ולהשמיע לכל העולם שהוא "גבר" (שלא לדבר על הקולניוּת של בנות בקבוצות כאלה [ אלוהים ישמור! ]).

• פגשתם אותם? — אז אתם יודעים איזו עוצמה, איזה פוטנציאל של הרס וווָנדליזם יש בקבוצה כזו. חסר שרק לאחד מהם יעלה פתאום הרעיון הלא נכון.
• ואבוי למבוגר הבודד שמעז להעיר להם — או שאפילו רק עבר במקרה ו"בא להם" להתלבש עליו! מבוגר בודד כזה עלול למות.

תופעת הקבוצות הללו בולטת במיוחד במקומות שלילדים אין צעצועים, אין חדר משלהם, אין מחשב, אין פלאפון, והמונח "השגחת מבוגר" קיים במקרה הטוב בין כותלי בית הספר (אם יש בית ספר).

אך אפילו במקומות כאלה לא מתגבשות "סתם ככה" קבוצות של 50 או 100 בני־נוער. מספר כזה מורה על התארגנות מכוונת. זאת אומרת שנערי בית־אל ידעו שאלישע בדרך לעירם, והם החליטו לארגן לו "קבלת פנים".

הלעג

"וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ." — קֶלֶס; מילה לא נפוצה היום. — המילון מציע כמילים נרדפות: לעג, לגלוג, בוז, צחוק, חרפה, בושה, ביזיון, קלון. — לא נשאר ספק מה הייתה כוונת הנערים בצעקות שהשמיעו לעבר הנביא.

▪  הרצון להשפיל,
▪  הרצון להכאיב,
▪  הצורך להביע עליונות —

…כל אלה נבעו ממה שאותם ילדים למדו בבית ובחברה שבה הם גדלו: עוינות כלפי אלוהים עצמו.

אויבים לאלוהים — זה נשמע נורא, אבל זהו המצב הטבעי של כל אדם עד שהוא נושע (רומים ה 10; יעקב ד 4).

את אלוהים עצמו קשה לתקוף וקשה להעליב. הרי להניף אגרוף לעבר השמיים ולצעוק קללות לאוויר, זה נתפס כחוסר־אונים. זה ממש לא אפקטיבי. לכן תוקפים את שליחי אלוהים — את הנביאים, את המאמינים. — שמעו איך זה מתואר בתנ"ך (דהי"ב לו 16-15):

15 וַיִּשְׁלַח יהוה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם עֲלֵיהֶם בְּיַד מַלְאָכָיו הַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ; כִּי חָמַל עַל עַמּוֹ וְעַל מְעוֹנוֹ. 16 וַיִּהְיוּ … [ שמעו טוב! ] ●   מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים,
●   וּבוֹזִים דְּבָרָיו,
●   וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו —
עַד עֲלוֹת חֲמַת יהוה בְּעַמּוֹ; עַד לְאֵין מַרְפֵּא.

"…מִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו." — זה בדיוק מה שנערי בית־אל עשו לאלישע. — הם ראו רק…
▪ אדם בודד,
▪ עייף, מזיע ומתנשף אחרי העלייה הקשה מבקעת הירדן
(הפרש גובה מעל 1000 מ'),
▪ נציג המיעוט המוזר והבזוי שעדיין מתעקש להאחז באותו אלוהים "מיושן",

…והם לרגע לא חשבו שהם בסכנה כי הרי "בֵּאלֹהִים אֵין לְהָתֵל" (גלטים ו 7).

וזה מביא אותנו ל…

צחוק על מה שנחשב לפגם פיזי

"קֵרֵחַ!" — כך צעקו הילדים לעבר אלישע.

"שמן", "פוזל", "ג'ינג'י", "מפגר" — כך נשמעות צעקות הלעג היום — לעג לָשונה, לעג לְמה שנחשב למוּם פיזי, לעג למה שנחשב לחוּלשה. — אוי לנכה שנופל בידיהם של קבוצת נערים כזו.

■         מה זה אומר לנו?

כשאני מביעה דיעה שלילית על מה שנראה לי כפגם פיזי אצל אדם אחר — את מי אני בעצם מאשים? — את הבורא שהחליט לברוא אותו כך. חשוּב שנזכור את זה.

ישנו עוד חטא של הנערים שבולט לאורך כל התיאור, אך אני השארתי אותו לסוף, והוא…

חוסר מתן כבוד

כולנו ראינו מהומות — חלק בחדשות, אך לפעמים נקלענו לתוכן ממש.

אז תָארו לכם כעת מהומה של 50 עד 100 בני נוער: האספסוף הרועש יוצא משער העיר, יורד לעבר אלישע הנביא אשר "עֹלֶה בַדֶּרֶךְ", וכל הקבוצה צועקת "עֲלֵה קֵרֵחַ, עֲלֵה!"

זהו קודם־כל איום. — איום על מי שבעצם מגיע לו יראה. — איום על מי שהוכח על־ידי אותות וניסים כנציגו של אלוהים.

?         מדוע אני רואה כאן איום? — מפני שהשלב הבא ידוע. — הרי מה עושים כולם במהומות כאלה? — זורקים דברים! — ולאלישע אין קסדה, אין כדורי גומי ואין גז מדמיע (ראה איום במילים דומות בשמו"א יד 12: "עֲלוּ אֵלֵינוּ, וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר!").

ומלבד האיום המשפיל יש כאן עוד מרכיב שאנחנו לא מייד שמים לב אליו: כשהילדים צועקים "עֲלֵה!" הם בעצם נותנים לנביא אלוהים פקודה!

?         מי זוכר מה קרה לאנשים שחשבו שיש להם סמכות לתת פקודה לקודמו של אלישע — לאליהו הנביא?   [[ ? ]]

הסיפור נמצא במל"ב א 12-9:

• מפקד עם מחלקה בת 50 חיילים ניצב מול אליהו הנביא ומצווה עליו: "הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר: 'רֵדָה!'"
• כעבור שעה קלה מופיע עוד מ"מ עם חייליו ומשמיע פקודה חמורה אף יותר: "כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ: 'מְהֵרָה רֵדָה!'"

?         מי זוכר מה קרה לשני הקצינים ולשני המחלקות הללו? — "וַתֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו."

זוהי תגובת אלוהים לחוסר מתן כבוד לנציגו. הרי מי שמבזה את הנציג מביע חוסר כבוד לאלוהים עצמו. במקרה של נערי בית־אל המתפרעים התגובה היתה: "וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים."

■         אני מקווה שאנחנו לא לועגים, לא משפילים ובטח לא מאיימים על אנשים.

אבל מה עם מתן פקודות? בחברה הישראלית זוהי צורת דיבור נהוגה. לא מבקשים, לא שואלים — מצווים: "בוא! לך! זוּז! קוּם! שב! קח! תן! תביא! סע! חכה! תאכל! הפסיק! דבֶּר! שתוק! צא החוצה! נהג, פתח ת'דלת!" אצלינו ילד בכיתה א' נותן פקודות לאבא שלו.

ההרגל הזה לא מכבד את הזולת. הרי כשאני נותן פקודה אני לא מתייחס לבן־שיחי כשווה אל שווה: אני המפקד, והוא הטירון.

ומה אומר לנו דבר אלוהים (רומ' יב 10ב)? — "הַקְדִּימוּ לִנְהֹג כָּבוֹד אִישׁ בְּרֵעֵהוּ." כבד את האח יותר מעצמך. — קודם האח, אחר־כך אני.

יש לי הרבה ללמוד בנדון.

■         נקודה אחרונה בנושא מתן כבוד ומתן פקודות:

כל מאמין הוא בסופו של דבר אחראי על עצמו לפני אלוהים. זוהי אחריותו לדעת מהו רצון אלוהים עבורו באופן אישי.

אנחנו יכולים לייעץ לו — לפעמים אנחנו ניאלץ להגיד לו: "זה מה שדבר אלוהים מצווה עליך לעשות." ואז זה בינו לבין אלוהים אם הוא מציית לכתוב או לא.

אבל…

• כשהאח שליידי מקבל החלטות שהן לא לטעמי — והן לא בגדר חטא;
• כשהוא מתנהג שונה ממה שאני הייתי רוצה — מבלי לחטוא;
• כשיש לו סדר עדיפויות שונה משלי — מבלי לחרוג ממצוות דבר אלוהים;

…אז זה לא מתפקידי לצוות עליו להשתנות. אז עליי ללמוד לכבד את האח הזה כפי שהוא. עליי ללמוד לקבל כי מה שקובע עבורו זה "רְצוֹן מְפַקְּדוֹ" — ומפקדו הוא ישוע המשיח (טימ"ב ב 4-3).

סיכום

1. "הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה"בישוע המשיח (אפס' ב 8).

אלוהים עשה חסד עם אנשי יריחו על־אף היותם לא ראויים לכך.

?  האם למישהו כאן "מגיע" שהוא נושע? — לאף אחד!

• אם מישהו כאן נושע, זה בגלל אמונתו בישוע כמכפר חטאים.
• אם יש כאן חוטא שזכה לסליחה, זה בגלל שישוע שילם בחייו עבור הסליחה הזו — כשהוא מת על הצלב.
• אף אחד כאן לא הרוויח את הסליחה הזו על־ידי מילוי מצוות או מעשים טובים.
• ישוע שילם עבור הסליחה שלי ושלך כשהוא מת כקורבן טהור ומושלם. דמו הובא לתוך קודש־השודשים השמיימי — וכל קורבנות התורה סמלו את הפעולה החד־פעמית הזו (עברים ט 12).

אם מישהו כאן נושע, זוהי מתנת חסד מאלוהים בלבד — מתנת חסד כמו ריפוי המעיין לטובת החוטאים ביריחו.

2. "אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ" (מתי ה 13). — להיות "מלח הארץ" זה להיות עדות. — אם אתה נושע, אתה מעיד על ישוע — בדיבור ובמעשה.

המלח שאלישע שפך לתוך המים לא טיהרו את מעיין יריחו. הטיהור נעשה בנס של גבורת אלוהים.

כך כם עם העדות שלנו: אנחנו לעולם לא נשנה לב של אדם. זוהי פעולה של רוח הקודש. אבל אנחנו יכולים להיות החומר שבו רוח הקודש משתמש — "מֶלַח הָאָרֶץ."

3. לתפקיד הזה של מתן עדות למען ישוע אנחנו צריכים להיות חדשים ונקיים כמו "הצלוחית החדשה" של אלישע.

אני יכול להיות שגרירו של ישוע…

• רק אם אני "בְּרִיאָה חֲדָשָׁה" (קור"ב ה 17, 20);
• רק אם דם ישוע טיהר אותי מכל חטא (יוח"א א 7).

4. אלוהי החסד הוא גם אלוהי המשפט.

• אלוהים גילה הרבה סבלנות לעמו החוטא בעידן העגלים בבית־אל ובדן;
• הוא מגלב הרבה סבלנות לעולם החוטא סביבנו היום;
• והוא מגלה סבלנות אלינו כשאנחנו אוחזים ב"חטא המחמד" שלנו ולא רוצים לעזוב אותו.

אבל יום המשפט יבוא! בטוח! וביום הזה "כֻּלָּנוּ [כל המאמינים] חַיָּבִים לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי כֵּס הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַמָּשִׁיחַ" (קור"ב ה 10). אנחנו רוצים לעמוד שם נקיים.

5. לחנך ילדים! להרגיל אותם למשמעת ולציות מגיל קטן. — זה לא פופולרי, זאת עבודה קשה, אבל זה ישמור אותם מלהיות כמו "הנערים הקטנים" מבית־אל.

לחנך ילדים! להחדיר להם מגיל קטן את האמת של דבר אלוהים. ללמד אותם שהעקרונות של אלוהים הם לא רק סיפורים בתנ"ך — הם אָמָת־המידה שקובעת איך עלינו לחיות ולהתנהג היום.

• גם ילדים עם חינוך כזה יתפרעו לפעמים, כי הם ילדים. אך הסיכוי שתצטרך לאסוף אותם מתחנת המשטרה, שלשם הגיעו בגלל השחתת רכוש תוך־כדי התפרעות — הסיכוי הזה קטן.
• גם ילדים עם חינוך משיחי עלולים להרגיש צורך להפגין עליונות מול השונה והחלש — כי זהו ביטוי של הטבע החוטא שלנו.

אבל אתם גם עלולים לשמוע מהמורה בבית הספר: "הילדה שלכם היא היחידה שהתחברה מיד לילדים העולים שהצטרפו לכיתה." — ואז אתם יודעים שמאמצי החינוך שלכם נושאים פרי.

אז אתם יכולים להודות לאלוהים שהילד שלכם הוא לא בין אלה ש"עושים את המוות" לשמן, לפוזל, ל"חנון" או למי שנקרא "מפגר" בפי הרוב.

• לחנך ילדים למתן כבוד! — כבוד למורה, כבוד למבוגר, הכבוד המינימלי שלא לקרוא לאף אדם בשמות גנאי — ולחנך לכך אפילו בחברה שלנו שבה אף אחד לא נותן כבוד לאף אחד.

6. אחרון והכי חשוב: לחנך ילדים כך שיכירו את ישוע.

נכון שאף הורה ואף מורה לא יכול להושיע ילד. אפשר להביא את הסוס למים, אבל לשתות הוא צריך לבד. כך גם הילד יצטרך להחליט אם הוא רוצה את ישוע או לא.

אבל תפקידנו כהורים, כמורים וכקהילה הוא לתת לו את כל הכלים כדי שיוכל להחליט נכון.

אני מתפלל שלא יצאו משערי הבית הזה "נְעָרִים קְטַנִּים" מן הסוג שיצאו אז משערי בית־אל. אני מתפלל שבסופו של דבר כל אלה שמתחברים כאן יהיו "בְּנֵי אֵל־חָי" (רומ' ט 26).

 

======== שיעור רביעי =======

 

נמשיך בסדרה הקטנה שלנו על שרותו של אלישע. הפעם ייצא לנו לקרוא הרבה מהעלילה, ואני מקווה שזה יתן לכם טעם של עוד — שבכולנו תגדל האהבה לסיפורי תנ"ך.

אלישע ושלושת המלכים

מל"ב פרק ג    [ כדאי לעקוב! ]

הנושא הראשון הוא:

"רפורמות"? — או סתם סוג אחר של עבודת אלילים?

3-1                            1 וִיהוֹרָם בֶּן־אַחְאָב מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַיִּמְלֹךְ שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָׁנָה. 2 וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יהוה, רַק לֹא כְאָבִיו וּכְאִמּוֹ, וַיָּסַר אֶת מַצְּבַת הַבַּעַל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו. 3 רַק בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל דָּבֵק; לֹא סָר מִמֶּנָּה.

"יְהוֹרָם, בֶּן־אַחְאָב [ואיזבל]" מולך על ישראל, וזאת אחרי שאחיו אֲחַזְיָה מלך במשך שנתיים בלבד ומת (מל"ב פרק א).

אנחנו אמנם קוראים כאן: "וַיָּסַר אֶת מַצְּבַת הַבַּעַל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו", אך שימו לב שהכיוון הכללי לא משתנה — והוא: "וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יהוה."

יְהוֹרָם מחליט שצריך רפורמה דתית. אחאב ואיזבל השקיעו הון־תועפות בביסוס עבודת הבעל בישראל:

• זה התחיל בהוצאות גדולות לבניית מקדש לבעל בשומרון (מל"א טז 32);

אחר כך היו ההוצאות השוטפות:

• תחזוקת הבניין, עבודת הקורבנות, משכורות לכוהנים (מל"ב יא 18);
• …ולא לשכוח את הפעילות המיסיונרית בחסותה של המלכה. הרי "נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת, [כולם היו] אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל" (מל"א יח 19) — והכל במימון מכספי מיסים;
• …ולא לשכוח הפעלת מָלְשינים שדיווחו למלכה על כל מי שעדיין נאמן לאלוהי אליהו הנביא — ושליחת אנשי KGB שירדפו וירצחו את המאמינים הללו (מל"א יח 13, יט 10) — כל זה עלה למשלם המיסים הישראלי הרבה־הרבה כסף.

ומה יצא לנו מכל ההשקעה הזו? — יְהוֹרָם מביט לאחור על 24 השנים של שלטון אחאב (מל"א טז 29) ומלכות אחזיה ושואל את עצמו: "מה הבעל באמת הועיל?"

נתחיל עם המלחמות:

• במלחמה הראשונה נגד ארם, מי חזה מראש מה יקרה ולקח אחריות על הניצחון? — אלוהי אליהו (מל"א כ 13)!
• כנ"ל במלחמה השנייה נגד ארם (מל"א כ 28).
• במלחמה השלישית,…
  ▪ מי חזה ניצחון? — 400 נביאי החצר של איזבל (מל"א כב 6).
  ▪  ומי חזה תבוסה? — אלוהי "מִיכָיְהוּ בֶּן יִמְלָה" (מל"א כב 17),
  ▪  ומי צדָק? — כמובן אלוהי מיכיהו: אחאב גם הפסיד בקרב וגם נהרג
  (כב 38-37).

זאת אומרת שלפחות במלחמות העיקריות של אחאב הבעל לא הועיל במאומה.

ומלבד המלחמות…

• גם כשהיתה בצורת של ½3 שנים בעקבות נבואת אליהו (יעקב ה 17), מה הועיל הבעל? — כלום!
• במבחן המזבחות בהר הכרמל, מי הוריד אש משמיים? הבעל? — כמובן שלא, אלא אלוהי אליהו!
• כשאליהו — לבד! — שחט את 450 נביאי הבעל (מל"א יח 40) — האם הבעל עזר להם, הציל אותם? — לא!
• וכשאחזיה, אחיו של יהורם וחסיד נלהב של הבעל (מל"א כב 53), חלה בעקבות תאונה, מה קרה? האם הבעל ריפא אותו? — ממש לא:

▪  קודם, צבא־ישראל איבד 100 חיילים ושני קצינים, כי אלוהי אליהו הפיל
אש משמיים ששרפה אותם. — למה? — בגלל שהם התחצפו לנביא
(מל"ב א 12-9);

▪  אחר־כך המלך אחזיה מת "כִּדְבַר יהוה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלִיָּהוּ" — דהיינו, מה שאלוהי
אליהו אמר התגשם בדיוק מושלם (מל"ב א 4-3, 17-16).

ואיפה היה הבעל בכל האסונות האלה? — עמד דום בתוך המקדש המוזהב שלו ולא זז.

אז מה עושה המלך יהורם? — רפורמה: "וַיָּסַר אֶת מַצְּבַת הַבַּעַל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו." — הבעל הלא־מועיל הזה מושלך לזבל.

?         ומה בא במקומו? — האם חוזרים לאלוהי האמת? חוזרים לאותו אלוהים שהוכיח גם לאחאב וגם לאחזיה שוב ושוב שהוא קיים ושהוא בשליטה?

לא! מה פתאום! — חוזרים לעבודת אלילים קצת יותר ישנה: יהורם "דָּבֵק…בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל." הוא המשיך בעבודת עגלי הזהב בבית־אל ובדן.

הכל — רק לא לחזור בתשובה לאלוהים!

■         מה זה מלמד אותנו — את המאמינים בישוע?

כשנדמה לנו שאיבדנו, כקהילה, את ברכת אלוהים…
▪  כשהספסלים מתרוקנים,
▪  כשהשארית שנשארה מסוכסכת,
▪  כשהנושא העיקרי שמדברים עליו הוא כסף — מחסור בכסף,

…אז מחליטים על רפורמות.

אז קוראים ספרים כמו…

▪  "6 אַסְטְרָטֶגְיות לצמיחה קהילתית",
או…  ▪  "7 מאפיינים של קהילה מצליחה",
או…  ▪  "15 רעיונות לשיווק הקהילה".

דהיינו,
▪  מחפשים פתרונות בעולם הפסיכולוגיה,
▪  שואלים איזה שיטות מצליחות בניהול עסקים,
▪  משקיעים בפרסום נכון,
▪  ואפילו לוקחים בהשאלה רעיונות מתחום הבידור.

ההיגיון שעומד מאחורי כל אלה אומר: "מה שמצליח עבור העולם, חייב להצליח גם עבור הקהילה." — וזו טעות!

הבית הזה עלול להתרוקן בגלל גאווה, אנוכיות, שאפתנות, פשרה מול החטא — בגלל שאין עוד הבדל בין הקהילה לעולם…
אך דקירת המוות הסופית לקהילה היא ההתרחקות מאמת דבר אלוהים.

כשמתערער הבטחון בכך…
▪  שאין טעות בדבר אלוהים,
▪  שהוא תמיד צודק,
▪  שהוא קו המנחה שקובע בכל ההחלטות,
…זוהי תחילת הסוף של הקהילה.

!          חשוב שנלמד מהטעות של המלך יהורם: אם גרמנו להרס בגלל שסגדנו לאלילי הגאווה והחטא, אי־אפשר לתקן את הנזק על־ידי פניה לאלילי "חָכְמַת הָעוֹלָם" (קור"א א 21-20; יעקב א 5).

כשיש בעיות בקהילה, יש רק "רפורמה" אחת שתעזור — לכל אחד לחוד ולכולנו כגוף:
▪  וידוי על חטא וחזרה בתשובה לאלוהים,
▪  קבלת סליחה על בסיס הכפרה של ישוע המשיח,
▪  כניעה בענווה לסמכות דבר אלוהים הכתוב,
▪  וחיים של ציות אליו. הרי יש סיבה טובה מדוע יעקב מאיץ בנו:
"הֱיוּ עוֹשֵׂי הַדָּבָר וְלֹא רַק שׁוֹמְעִים!" (יעקב א 22).

הלאה לכותרת הבאה (מל"ב ג 7-4):

יהושפט — מאמין שלא למד מנסיון

7-4                            4 וּמֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב הָיָה נֹקֵד, וְהֵשִׁיב לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵאָה־אֶלֶף כָּרִים, וּמֵאָה־ אֶלֶף אֵילִים צָמֶר. 5 וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב, וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל.

6 וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם בַּיּוֹם הַהוּא מִשֹּׁמְרוֹן, וַיִּפְקֹד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל. 7 וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר: "מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי. הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה?" וַיֹּאמֶר: "אֶעֱלֶה! כָּמוֹנִי כָמוֹךָ, כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ, כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ."

יהורם מחליט לצאת למלחמה נגד המואבים, כי הם הפסיקו לשלם לו מס. ההכנות שלו נראות כך:

1. "וַיִּפְקֹד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל." — גיוס כללי של כל מי שמסוגל לצאת למלחמה;
2. "וַיִּשְׁלַח אֶל יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה." — גיוס בן־ברית עם צבא נוסף — ובהמשך מתברר שמצטרף אליהם אפילו בן־ברית שלישל עם עוד צבא: מלך אֱדום.

יהורם מבטיח לעצמו עליונות מספרית. — עם מאזן כוחות כזה, הנצחון בכיס!

הוא לרגע לא חושב על ההיסטוריה של עם ישראל — על כך שאלוהים שוב ושוב הוכיח כי… (תהל' לג 18-16):

16 "אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל; גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב כֹּחַ.
17 שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה, וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט."

לא! אלא ………      18 "עֵין יהוה אֶל יְרֵאָיו, לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ."

זאת אומרת…

• אם אלוהים נמצא בצדך, אזי גודל הצבא שלך חסר משמעות. אתה עלול לנצח אפילו בלי צבא — בחסדו של אלוהים בלבד.

וכמובן גם ההיפך הוא הנכון:

• אם אתה מחליט לצאת למלחמה על דעת עצמך — מבלי לבקש את עזרתו והדרכתו של אלוהים, אזי אפילו הצבא הגדול והטוב ביותר לא יציל אותך מתבוסה (ברא' יד 16-14; שמות יד 14-13; שופ' ז).

■         העיקרון הזה לא רק תופס לגבי מלכים ומלחמות. הוא נכון עבורינו!

דוגמה: אני יכול לתכנן מהלך חשוב כמו קניית דירה וממש להקפיד לסגור את
כל הקצוות:

▪  בדקתי שאין עליה חובות או עיקול;
▪  ווידאתי שהמוכר הוא אכן בעל הבית הבלעדי;
▪  דווקא התרשמתי מאוד לטובה מהמוכר — נראה אדם אמין, ישר;
▪  יש לי ביד נסח טאבו הכי עדכני — עם חותמת (print-out from the land registry);
▪  השמאי שהבאתי אישר כי המחיר ריאלי (appraiser);
▪  הצלחתי לחסוך לעצמי את המתווך;
▪  סגרתי עם הבנק על משכנתא;
▪  חזרתי 10 פעמים על החישוב ואני בטוח ב-100% שיש מספיק כסף;
▪  לקחתי עורך־דין מנוסה בנדל"ן;
▪  עשיתי מחקר על השכונה; עיינתי בתכנית המתאר; בדקתי מי השכנים;
▪  סמכתי על הניסיון שצברתי ב-4 קניות קודמות, והפעם חשבתי ממש
על הכל…

— אבל לא עירבתי את אלוהים.

הרי, מה קשור אלוהים לעניין כה גשמי כמו קניית דירה?
▪  אלוהים — זה באסיפה של שבת: שירים, "הללויה", שיעור תנ"ך;
▪  קניית בית — זה שייך ליום חול — זה עניין עסקי — בזה אני מטפל.
▪  "דת לבד ועסקים לבד."

…ו—בוּם! — מתברר שהמוכר "האמין והישר" היה נוכל. נשארתי בלי בית ובלי כסף. הנוכל אמנם נכנס לכלא, אבל מה זה עוזר לי? כל המיליונים שלו נעלמו.

?         מדוע זה קרה? —
▪  כי סמכתי על עצמי,
▪  כי חשבתי שבדברים כאלה אני לא זקוק לאלוהים;
▪  כי לא התפללתי. לא זעקתי לשמים. לא אמרתי:
"אלוהים, רצונך יעשה! בבקשה, כוון אותי למצוא את הבית
שאתה רוצה בשבילי."
"אלוהים, בבקשה, שמור אותי מטעות!"

והנה, תראו את יהורם מלך ישראל — מנהיג של העם הנבחר:

▪  אף לרגע לא עולה בדעתו לשאול מהו רצון אלוהים;

▪  אף לרגע הוא לא חושב על תנאיי הברית שבין עם ישראל לאלוהים:
שאלוהים מבטיח: "אם תשמור את בריתי אני נלחם בשבילך;
אם תפר את בירתי — לא יהיה לך סיכוי אפילו נגד האויב הקטן והחלש
ביותר (דבר' כח 7, 25; לב 30).

התנהגותו לא מפתיעה אותנו. לא היינו מצפים אחרת מבנם של אחאב ואיזבל.

מי שמפתיע אותנו הוא דווקא "יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה". רק 3 או 4 שנים קודם לכן הוא התפתה לצאת למלחמה יחד עם אביו של יהורם…

▪  כשהוא מתעלם מנבואת "מִיכָיְהוּ בֶן־יִמְלָה" (מל"א כב 23-19);
▪  יהושפט כמעט נהרג בקרב (פס' 32);
▪  המלחמה ההיא הסתיימה בתבוסה (פס' 17, 36);
▪  וכשחזר הביתה גער בו נביא אלוהים: "הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר, וּלְשֹׂנְאֵי יהוה תֶּאֱהָב?" —
"האם זה מה שמאמין כמוך אמור לעשות, יהושפט? לאהוב את שונאי אלוהים
ולהזדהות עם השאיפות שלהם?" (דהי"ב יט 2).

אבל יהושפט לא למד כלום מהנסיון. הוא שוב מחליט להיות השותף של שונא־ה'. בפעם הקודמת הוא לפחות התעקש לפנות לאלוהים לפני היציאה למלחמה, אך הפעם אפילו זה נשכח.

■         האם אתם ואני לומדים מטעויות? האם אני לומד מהתוצאות הכואבות של החטא? — או שאני מאֶלה שחוטאים ו"אוכלים אותה", ושוב חוטאים באותו חטא ועוד פעם "אוכלים אותה" — ולא לומדים?

הלאה לכותרת הבאה:

אחד מאשים את אלוהים — השני שואל מה אלוהים רוצה

12-8                        8 וַיֹּאמֶר: "אֵי־זֶה הַדֶּרֶךְ נַעֲלֶה?" וַיֹּאמֶר: "דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֱדוֹם." 9 וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ יְהוּדָה וּמֶלֶךְ אֱדוֹם, וַיָּסֹבּוּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים, וְלֹא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם.

10 וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: "אֲהָהּ! כִּי קָרָא יהוה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה, לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב!" 11 וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט: "הַאֵין פֹּה נָבִיא לַיהוה, וְנִדְרְשָׁה אֶת יהוה מֵאוֹתוֹ?" וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר: "פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן־שָׁפָט, אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ." 12 וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט: "יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר יהוה."

אנחנו רואים כאן בדיוק מה שמתאר משלי יד 12: "יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, וְ[אבל] אַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת."

▪  התכנון נראה מבטיח;
▪  מאזן הכוחות הוא לטובת ישראל: שלושה צבאות נגד אחד;
▪  האַסְטְרָטֶגְיָה מבריקה: להפתיע את המואבים על־ידי התקפה מכיוון לא
צפוי — מכיוון דרום;

…אבל מתברר ש"אַחֲרִיתָהּ" של הדרך הזו "דַּרְכֵי מָוֶת." — אין מים!

?         איך זה יכול להיות? — צבא אֱדום אתנו! אנחנו במגרש הביתי שלהם! הגששים האֱדומים מכירים פֹה כל ואדי, כל אבן, כל מעיין, כל נחל! איך יכול להיות שהם חוזרים מכל משימת גישוש בפנים נפוּלות ואומרים: "גם את המעיין הזה מצאנו יבש. אף פעם לא היה מצב כזה. תמיד היו שם מים — רק היום לא."

!          איך זה יכול להיות? — התשובה היא: אלוהים! — אלוהי ישראל שולט גם על המעינות בארץ אֱדום.

ותראו מי מתוך כל המעורבים מיד מבין את זה: דווקא מלך ישראל! והוא זועק (פס' 10): "אֲהָהּ! כִּי קָרָא יהוה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה, לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב."

אה, כן? שמענו שאתה יזמת את המלחמה הזאת. — עכשיו, כשיש בעיות, פתאום אלוהים אשם?

■         ככה הם בני אדם. — זה כמו החבר שיש לכם בעבודה. זה שכל החיים היה אתאיסט, קומוניסט, מטריאליסט, פרגמט — "אין אלוהים! — תנ"ך? זה הכל סיפורי־סבתא."

אבל כשחלה בסרטן הוא פתאום כועס על אלוהים. פתאום אלוהים אשם. פתאום יש אלוהים.

"אֲהָהּ! אלוהים אשם!" — יהורם צודק — לפחות חלקית: זו באמת יד אלוהים. העובדה שכל המעיינות יבשים — זהו נס!

• כשמלך מואב מרד במלך ישראל, הלז לא הבין שאלוהים מנסה להשיג את תשומת לבו;
• כשאחזיה אחיו מת בעקבות נבואה מאלוהים — כל מה שיהורם ידע לעשות זה להחליף עבודת אלילים אחת בעבודת אלילים אחרת;
• אבל עכשיו, כשהוא בעצמו מביט למוות בעיניים, הוא סוף־סוף מתעורר: "זה מאלוהים!"

נכון! — הוא טועה רק בחיזוי העתיד: "קָרָא יהוה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה [כדי] לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב." — זה לא נכון.

סוף־סוף גם יהושפט מלך יהודה מתעורר, והוא שואל: "הַאֵין פֹּה נָבִיא לַיהוה, וְנִדְרְשָׁה אֶת יהוה מֵאוֹתוֹ?"

?         אתם שמים לב להבדל שבין תגובת הבלתי־מאמין לזו של המאמין?

• האחד מביע חוסר תקווה מוחלט ואומר: "אני הלוך למות! — ואלוהים אשם";
• אך השני אומר: "אני יודע שלאלוהים יש תכנית. בואו נשאל מה היא."

ועוד נקודה יפה מתוך פס' 11, לפני שנעבור הלאה. — אחד מיועצי מלך ישראל אומר: "פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן־שָׁפָט, אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ."

!          תראו איך אלישע מתואר כאן. כמשרת עניו ונאמן שממלא תפקיד של עבד. הוא היה "נערו של אליהו" — כמו שגחזי היה עבורו מאוחר יותר (מל"ב ד 12). הוא בישל, שטף כלים, עשה ספונג'ה, הביא מים מהבאר, וכל פעם כשאליהו רצה לרחוץ ידיים, אלישע החזיק את כד המים ושימש כ"ברז".

ומה דבר אלוהים אומר על משרתים ענווים ונאמנים כאלה? לוקס טז 10: "מִי שֶׁנֶּאֱמָן בִּמְעַט מִזְעָר נֶאֱמָן גַּם בְּהַרְבֵּה." — אלישע הוכיח את עצמו בקפידה על הפרטים הקטנים של השירות. לכן כעת אלוהים עומד להשתמש בו כנציגו מול שלושה מלכים (משלי כב 29).

■         אם אני לא נאמן וקפדן בדברים הקטנים בקהילה — בשירות עניו כמו…
▪  נקיונות וסדר
▪  וקניית פיתות כל שבת
▪  וכיבוי אורות ומזגנים
▪  ואיסוף זבל
▪  ומילוי מגבות נייר, וסבון, ונייר טואלט…

…אזי לא בטוח שאלוהים ירצה לתת לי תפקיד שנחשב ל"חשוב" או ל"מכובד".

וכך מגיעים שלושת המלכים לאלישע הנביא. — הכותרת הבאה היא:

דרשו את אלוהים בכנות ובענווה — והוא יענה

קודם־כל, אלישע לא גר באֱדום. הוא גם לא היה שם במקרה בטיול ג'יפים לפֶּטרה. אלישע בא עם צבא ישראל כל הדרך משומרון, בגלל שזו היתה תכנית אלוהים עבורו.

15-12            12 וַיֵּרְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְ אֱדוֹם. 13 וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: "מַה לִּי וָלָךְ? לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ." וַיֹּאמֶר לוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: "אַל, כִּי קָרָא יהוה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה, לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב." 14 וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: "חַי יהוה צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא, אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךּ ָ. — 15 וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן."

"וַיֵּרְדוּ אֵלָיו [לאלישע] …
●  מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל
●  וִיהוֹשָׁפָט
●  וּמֶלֶךְ אֱדוֹם."

?         אתם רואים את הענווה? "וַיֵּרְדוּ." — שלושת המלכים נאלצים "לרדת". לא מדובר בירידה פיזית — כאילו הם על הר ואלישע בעמק. — לא. — הרי כולם נמצאים באותו מחנה:

• הם נאלצים לרדת מהסוס הגבוה של גאוותם,
• הם נאלצים לחזור בהחלטות היהירות שקיבלו מבלי לשאול את אלוהים,
• הם נאלצים להשפיל את עצמם מול כל אנשי הצבא שבפיקודם ולהודות בחוסר האונים שלהם,
• הם — שלושת השליטים האבסולוטיים, שרגילים להחליט על חיים או מוות של נתיניהם — הם נאלצים לפגין ענווה מול אותו "קֵרֵחַ" (מל"ב ב 23) שילדי בית־אל לעגו לו רק אתמול (מל"ב ב 23).

?         ולמה? — מפני שהוא נציג אלוהים.

ושימו לב שכך בדיוק אלישע מציג את עצמו: "חַי יהוה צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו."

• אתם אמנם מלכים, אבל המעמד שלכם לא מרשים אותי. הרי אני עמדתי לפני אלוהים!
• ועוד משהו, מפני שאנחנו כרגע הולכים לקראת מלחמה: אלוהים הוא "יהוה צְבָאוֹת." הוא יהיה הרמטכ"ל במלחמה הזו. לא אתם.

נציגו של אלוהים לא מקל על שלושת המלכים. ראשית, הוא בודק את עומק הענווה שלהם.

הוא גוער במלך ישראל — במי שעומד בראש השלישיה. הוא מתייחס אליו כמו לקבצן נודניק ברחוב: "לך מפֹה! יש לך נביאים משלך. שאל אותם!"

"חוץ מזה, בשבילי אתה שקוף — 'לא רואה אותך ממֶטֶר'! אתה הרי עזבת את ברית אלוהיך, ומי שמפר את הברית — הוא תחת קללה!"

וואו! השפלה פומבית למלך —
▪  מול שני מלכים אחרים
▪  ומול כל שומרי־הראש
▪  והמשרתים
▪  והגֶנֶרלים
▪  והיועצים שבתוך הפמליה.

אבל הפעם יהורם באמת עניו. הוא לא מתעצבן, לא מצווה להוריד לאלישע את הראש, לא מנסה להפגין סמכותיות מלכותית (דהי"ב כה 16).

?         ■      נכון שלא האמנתם שאפשר ללמוד משהו טוב מיהורם? — והנה הוא נותן
לנו שיעור בענווה לנוכח גערה מפי אלוהים!

האם אנחנו תמיד מגיבים כמוהו כשדבר אלוהים מוכיח אותנו בחטא? הרי הגערה הזו לא תמיד באה כשאני קורא בכתובים בחדר הפרטי שלי. לפעמים מאמין אחר נאלץ להוכיח אותי ולהגיד: "תראה מה כתוב בדבר־אלוהים, ותראה מה אתה עושה. תִתְיָשר!"

וכל אחד כאן יעיד שלא כל אח במשיח מסוגל להביע תיקון כזה בשיא העדינות. יש אלה שיָרְבִּיצו לנו עם התנ"ך על הראש [ מכירים את הקריקטורה? ]. — אבל אם אותו אח אומר אמת, אזי יש תוקף לתיקון שבפיו, גם אם הוא בא בחוסר־רגישות.

■      חכו, זה עוד כלום! הדוגמה הקשה באה עכשיו:

?         מה אם מי שגוער בך זו אישתך?
▪  והיא צודקת?
▪  ומה שהיא אומרת הוא נכון על־פי דבר אלוהים?
▪  ומה שאתה עושה הוא לא נכון על־פי דבר אלוהים?
▪  אז גם תהיה עניו ותתיישר?

ענווה לנוכח גערה מפי אלוהים. — יש לי שיעורי בית לעשות.

ובכן, מלך ישראל מפגין ענווה למופת — אך הוא חייב [פשוט חייב!] לחזור ולטוען שהוא יודע את רצון הבורא: "אלוהים רוצה לתת את כולנו בְּיַד מוֹאָב" (פס' 13).

?         שמתם לב שאלישע בכלל לא מתייחס לתלונה הבכיינית הזו?

הוא מתעלם מהמלך יהורם וניגש לעבודה במילים: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן."

?         את מי אתם זוכרים בתנ"ך שהיה זקוק ל"מְנַגֵּן"? — שאול המלך. אחרי ש"רוּחַ יהוה סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה", אז חיפשו עבורו "אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר" (שמו"א טז 16-14).

יהורם ממש באותו מצב כמו שהיה שאול:

• הוא מלך על 10 שבטים של עם הברית, אבל הוא הפר את הברית עם אלוהים;
• הוא בדרך למלחמה בלי עזרתו והגנתו של אלוהים (שמו"א כח 15);
• "רוּחַ רָעָה" מפחידה אותו, ולכן כל מה שהוא מסוגל לחשוב הוא: "כולנו נמות!"

אז לא היינו מתפלאים אם אותו "מְנַגֵּן" היה שם מפני שיהורם היה זקוק לתֶרָפּיה במוזיקה, כמו שאול לפניו.

ויש עוד הקבלה בין יהורם לשאול: התגובה ששניהם קיבלו מנביא־ה':

שמואל לשאול:        "לָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי, וַיהוה סָר מֵעָלֶיךָ?" (שמו"א כח 16).

אלישע ליהורם:       "מַה לִּי וָלָךְ? לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ" (מל"ב ג 13).

"לך מפֹה! אני לא רואה אותך ממֶטֶר!"

?         למה זה חשוב לנו? אפילו חשוב מאוד? — כי אנחנו לומדים מכאן עיקרון:

■         אין לי זכות לבקש מאלוהים עזרה אם ידיי אינן נקיות. כל עוד אני אוחז בחטא, הוא לא מוכן לשמוע ממני אפילו זעקה להצלה ממוות.

כשאני במצב של אי־ציות לדבר אלוהים — במצב של הפרת הברית שביני לבין הבורא — אלוהים כביכול "לא שומע" את תפילותיי (תהל' סו 18) —
▪  לא משנה כמה יפה וארוך אני מתפלל (לוקס כ 47),
▪  לא משנה כמה אני מתחנן,
▪  לא משנה כמה דמעות אני שופך (עבר' יב 17)!

ישנה רק בקשה אחת ויחידה שאלוהים יענה עליה במצב הזה: הבקשה לסלוח את חטאי בזכות כפרתו של ישוע המשיח!

חזרה בתשובה כנה היתה מחברת את יהורם ואת ממלכתו שוב למקור הברכה של אלוהים.

מצד אחד          הוא ריסן את עצמו והפגין ענווה לנוכח הגערה של אלישע;

בהמשך אנחנו קוראים שהוא אפילו זכה לברכת הברית שבין אלוהים לבין עמו. בזכותה הוא נהיה שותף להצלה הפלאית שאלוהים עמד לעשות ליְהוֹשָׁפָט מלך יהודה — למלך שנשאר נאמן לברית;

אבל מצד שני    אנחנו לא רואים שיהורם עצמו חזר בתשובה. הרי בכל סיפורו לא מדוּוח על רפורמות אמיתיות וניסיון להחזיר את המלכות הצפונית אל תחת שלטונו של אלוהים. — חבל!

לקטע הבא [ והאחרון להיום ] אנחנו נקרא…

הבטחה מאלוהים — אבל לפני כן עבודה

19-15            15 וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו [על אלישע] יַד יהוה. 16 וַיֹּאמֶר: "כֹּה אָמַר יהוה: עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים. 17 כִּי כֹה אָמַר יהוה: לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם, וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם; וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם.

18 וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי יהוה, וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם; 19 וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר, וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ, וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ, וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים."

כאן אנחנו בעצם יכולים לסיים את השיעור, כי הרי אם אלוהים מבטיח משהו, הוא מקיים! אם אלוהים מכריז כאן דרך הנביא:

א.        אני עומד להציל אתכם ממוות בצמאון;

ב.        אני לא ארשה שתפלו "בְּיַד מוֹאָב", כמו שאתם מפחדים, אלא אתן לכם נצחון גדול;

… אזי זוהי עסקה סגורה. שני הדברים יתקיימו בוודאות של 100%!

אבל יש בקטע נקודה אחת שלא רציתי שנפספס:

"עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים." — אלוהים אומר: "אני יודע שאתם עייפים ומיובשים, אבל אני רוצה שתעשו מאמץ אחד אחרון: קחו אתי־חפירה, טורייות, מאדרים — כל כלי שאִתו ניתן לחפור — והכינו תעלות. כל ערוץ הנחל שלפניכם חייב להיות מלא בתעלות!"

?         למה? — כי ככה עובד אלוהים:
▪  הוא לא זקוק לעזרתינו בשום דבר;
▪  אבל הוא בוחר לערב אותנו במה שהוא עושה.

?         זוכרים את הנס שאלישע עשה לאלמנה שהיו לה חובות? זוכרים את השאלה שהוא שאל אותה: "הַגִּידִי לִי, מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת?" (מל"ב ד 2). — ואז אלוהים השתמש במעט השמן שהיה לה בכד, כדי לספק מאות ליטרים של שמן זית. הנס הזה הציל את האלמנה ואת בניה מלהימכר לעבדות.

?         זוכרים את הנס שבו ישוע סיפק אוכל ל-5000 גברים + נשים + ילדים [ז"א בסביבות 15,000 נפשות]? — גם שם, אותו עיקרון:

ישוע ציווה על תלמידיו: "כַּמָּה כִּכְּרוֹת לֶחֶם יֵשׁ לָכֶם? לְכוּ וּרְאוּ" (מרקוס ו 38). הם בדקו, חזרו ואמרו: "[לנו אין, אבל] יֵשׁ פֹּה נַעַר וְלוֹ חָמֵשׁ כִּכְּרוֹת לֶחֶם שְׂעוֹרִים וּשְׁנֵי דָּגִים" (יוחנן ו 9). — ואז ישוע לקח את המעט שבני האדם יכלו להביא לו, ועשה ממנו הרבה.

?         ■        גם אותנו ישוע שואל: "מה יש לך?"

ואנחנו יכולים לענות: "אדון, אני לא חזק, לא חכם ולא עשיר; אבל את המעט שיש לי אני נותן לך באהבה ובאמונה."

• וישוע יקח את המעט כוח הזה ואומר: "דַּי לְךָ חַסְדִּי, כִּי בַּחֻלְשָׁה תֻּשְׁלַם גְּבוּרָתִי" (קור"ב יב 9);
• והוא מביט במעט החכמה שלי ואומר: "הַאִם לֹא שָׂם הָאֱלֹהִים אֶת חָכְמַת הָעוֹלָם לְאִוֶּלֶת?…[במקום זה] רָאָה אֱלֹהִים לְנָכוֹן לְהוֹשִׁיעַ אֶת הַמַּאֲמִינִים עַל־יְדֵי הַכְרָזָה שֶׁנֶּחְשֶׁבֶת לְסִכְלוּת" (קור"א א 21-20).

…וחוץ מזה, "אִישׁ מִכֶּם אִם יֶחְסַר חָכְמָה, יְבַקֵּשׁ מֵאֱלֹהִים הַנּוֹתֵן לַכֹּל בִּנְדִיבוּת וּבְלֹא גְּעָרָה, וְתִנָּתֵן לוֹ" (יעקב א 5).

• וישוע ישתמש במעט העושר (ב-"ע") שאנחנו נותנים לו בגישה הנכונה — זאת אומרת "לֹא מִתּוֹךְ צַעַר אוֹ הֶכְרֵחַ," אלא השמחה ובאהבה — "שֶׁהֲרֵי אֶת הַנּוֹתֵן בְּשִׂמְחָה אוֹהֵב אֱלֹהִים" (קור"ב ט 7)… ויש לו דרכים "לשכפל" את המעט הזה ולעשות אתו דברים גדולים. כולנו עדים לכך.

…ובנוסף לכך, "אלֹהִים יָכוֹל לְהַשְׁפִּיעַ עֲלֵיכֶם כָּל חֶסֶד, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָכֶם תָּמִיד דֵּי צָרְכְּכֶם בְּכָל דָּבָר, וְהוֹתֵר לְכָל מַעֲשֶׂה טוֹב" (קור"ב ט 8).

אלוהים עמד לעשות נס של הצלה גדולה לבני־זמנו של אלישע, אך הוא דרש גם מהם לעבוד ולתרום את חלקם.

אלוהים עומד לעשות לנו נס גדול של ישועה — עם שובו של ישוע המשיח ארצה. — אך עד אז הוא מצווה עלינו להשתמש במעט שיש לנו בחריצות. אסור לשבת בחיבוק ידיים (מתי כא 30-14).