זכריה פרק ח'

זכריה הנביא  פרק ח'

מבוא

בפרק הקודם למדנו שמשלחת הגיעה מבית־אל לירושלים כדי לשאול אם יש צורך להמשיך ולשמור את ימי האבל והצום לזכר חורבן ירושלים והגלות. השאלה התעוררה עקב סיום הגלות ובניית ירושלים שהייתה בתנופה.

תשובתו של אלוהים הייתה חריפה מאין כמוה:

1. ימי האבל והצום שלכם אינם מועילים, מכיוון שהם נובעים מהרצון להשתיק את מצפונכם. אתם בוכים על הפסד, הרס וחורבן, אבל לא על שעזבתם את אמת אלוהים. לנגד עיניכם עומדים הצער והרחמים העצמיים שלכם — לא הצער שגרמתם לאלוהים על ידי אי ציותכם.
2. כל ימי הזיכרון שקבעתם אינם מענייני. שלחתי לכם את נביאיי עוד לפני שהטרידו אתכם האויבים וכאשר המקדש עוד עמד על תילו. אילו הייתם שומעים להם לא היה לכם כל צורך בימי אבל וזיכרון.

אלוהים לא הסתפק רק בביקורת, אלא גם הדריך את העם איך לתקן את דרכיו:

אם תשפטו באמת ובצדק, תרחמו ותעשו חסד איש עם אחיו, תעזרו לגר, ליתום ולאלמנה, כי אז אדע שאתם אוהבים אותי ושייכים לי. בתמורה, אהפוך את ימי הזיכרון והאבל שלכם לימי שמחה.

במילים אחרות: אם תעמידו את רצוני לנגד עיניכם ותמלאו אחריו באהבה, לא יהיו לכם ימי אבל וצום!

קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן

אלוהים לא סיים את דבריו בפרק ז, אלא ממשיך את תשובתו לאורך כל פרק ח. עתה הוא מפרט איך הוא יברך את הארץ ואת שארית העם אשר תיישם את רצונו.

זכריה ח 3-1:

1 וַיְהִי דְּבַר־יהוה צְבָאוֹת לֵאמֹר׃ 2 כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת: "קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה, וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ." 3 כֹּה אָמַר יהוה: "שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם, וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלָיִם 'עִיר הָאֱמֶת', וְהַר יהוה צְבָאוֹת 'הַר הַקֹּדֶשׁ'."

"קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה" — (ראה גם א 14) משמע: אני, אלוהים, אוהב את ציון ושומר עליה.

"וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ" — משמע: אני אלחם נגד כל מי שיפגע בה או ינסה לשנות את מעמדה ואופיה.

המשפט הקצר הזה צופן בתוכו את עומק אחריותו ומחויבותו של אלוהים לעמו ישראל.

איכפת לו מכל דבר שקורה לעם הזה!

איכפת לו כי שמו וכבודו תלויים בקיום העם הזה ויישום תכלית בריאתו ובחירתו – ממלכת כוהנים (שמות יט 5-6, יחזקאל לו 22).

בישעיה א 21, 26 כתוב: "21 … מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים… 26 וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי־כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק, קִרְיָה נֶאֱמָנָה";

וצפניה ג 13 אומר: "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא־יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא־יְדַבְּרוּ כָזָב, וְלֹא־יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית; כִּי־הֵמָּה יִרְעוּ וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד."

בישעיה ובצפניה אלוהים מפרט את כוונותיו:

• אני אטהר את עמי ואת ארצי מחטא;
  ●      אני אשפוט את החוטאים;
  ●      השארית יעמדו לפני קדושים וישרתו אותי על פי יעודם;
  ●      אני אפגע בכל אלה שינסו להפריע לי בתהליך הזה.

מה יקרה לאחר שאלוהים יוציא לפועל את קנאתו כלפי ציון?

פסוק 3:

"שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם."

לאחר שציון תטוהר מחטא וחוטאים, יוכל אלוהים קדוש וטהור לשוב ולשכון בתוכה, בבית מקדשו.

כאשר אלוהים ישכון בירושלים, העיר תיקרא "עִיר הָאֱמֶת", והר המוריה יקרא "הַר הַקֹּדֶשׁ".

אלוהים אומר שהוא ישוב לשכון בירושלים, משמע שהוא כבר היה שם ועזב.

מתי עזבה שכינת אלוהים את המקדש?

יחזקאל הנביא, אשר היה בגלות בבל, מתאר בקטעים הבאים כיצד נוכחות אלוהים עוזבת את בית המקדש בגלל טומאתם של העם והכוהנים:

יחזקאל ח 4-3׃ "3 וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד, וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי, וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם, וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלַמָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים, אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה, אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה׃ 4 וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בַּבִּקְעָה";

יחזקאל י 4, 18: "4 וַיָּרָם כְּבוֹד־יהוה מֵעַל הַכְּרוּב עַל מִפְתַּן הַבָּיִת, וַיִּמָּלֵא הַבַּיִת אֶת הֶעָנָן, וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נֹגַהּ כְּבוֹד יהוה;… 18 וַיֵּצֵא כְּבוֹד יהוה מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת, וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים";

יחזקאל יא 23-22׃ "22 וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם, וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם, וּכְבוֹד אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה; 23 וַיַּעַל כְּבוֹד יהוה מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר, וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר."

עִיר הָאֱמֶת — עירו של ישוע המשיח

זכריה מבטיח כי ה' ישוב לשכון בהיכלו. בפרק ב 12-16 הוא מציין כי המשיח הוא זה שישוב לשכון במקדש. על כך מצביע גם השם "עִיר הָאֱמֶת" שניתן לירושלים בפרק ח פסוק 3. בנוסף לשם זה בא ציוויו של אלוהים לעם: "הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (ח 19). — ומה ישוע אמר על עצמו? (בשורת יוחנן יד 6)

"אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים."

במילים אחרות: קנאת אלוהים לציון מתבטאת בטיהור ישראל והעם, על מנת שהאמת — המשיח ישוע — יוכל לשוב ולשכון בהיכלו (ראה גם תהילים ב).

מכאן, קנאת אלוהים היא המניע לשנות את עם ישראל למען יקרא בשם אלוהים ויזכה ליהנות מהתגשמות כל ההבטחות המבורכות שאלוהים הבטיח לעם ישראל. [ראה יחזקאל לו 22]

מתי המשיח ישוב לשכון בהיכלו?

לאחר "הצרה הגדולה".  —  על כך נרחיב בפרקים יב–יד של ספר זכריה.

כמאמינים במשיח אנו שומעים הרבה על אודות הנבואות המבטיחות שהמשיח ימשול בירושלים. כעת מתאר זכריה מה יקרה בתקופה זו לעם ישראל.

מפסוק 4 עד סוף הפרק הנביא מציין את כל הברכות שאלוהים עתיד להרעיף על עמו ישראל ובמגוון תחומי החיים.

הבה נחלק את רשימת הברכות הגדולה הזו לנושאים:

א.        פסוקים 4-6: חיים ארוכים ושלווים

4 כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָיִם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים; 5 וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת, מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ."

6 כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת: "כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם, גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא?" נְאֻם יהוה צְבָאוֹת.

זקנים וילדים ימלאו את רחובות ירושלים כשהם יושבים בשלווה. אלה הן שתי הקבוצות החלשות וחסרי ההגנה בחברה. כאשר הם ממלאים רחובות בשמחה, זה מציין שלום, ביטחון ושלווה.

אנו יודעים שבתקופת מלוכתו של ישוע בארץ, השטן יהיה כבול ל-1000 שנים. החטא עדיין לא יבוטל כליל, אך יהיה מרוסן (התגלות כ). את תוצאות ריסון החטא מתאר הנביא ישעיה  במילים, "כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת, וְהַחוֹטֶא בֶּן מֵאָה שָׁנָה יְקֻלָּל" — אדם שמת בגיל 100 שנה בתקופה ההיא יחשב כמת בנערותו (סה 20). אם אכן ימות בגיל זה, יהיה הדבר בגלל שלא נושע עד גיל מאה. במילים אחרות, ריסון החטא יחזיר את בני האדם לחיות לאורך ימים, כבתקופת בראשית.

בפסוק 6 הנביא מודה שכל ההבטחות הללו נשמעות דמיוניות בעיני אדם, אך אינן דמיוניות בעיני אלוהים.

את מה שאלוהים מבטיח – הוא מקיים!

 

ב.        פסוקים 7-9: עם ישראל שוכן בארצו

7 כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת: "הִנְנִי מוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִזְרָח וּמֵאֶרֶץ מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ. 8 וְהֵבֵאתִי אֹתָם וְשָׁכְנוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם, וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה."

9 כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת: "תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם, הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים, אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית־יהוה צְבָאוֹת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת.

לאורך כל התנ"ך אמר אלוהים כי גלות ישראל היא עונש על חוסר אמונה וציות לאלוהים. והנה אלוהים מבשר כי בתקופה שהוא ישוב לירושלים, יעלו בני ישראל לארצם וישבו בה.

מכאן, חזרתו של המשיח לציון תלווה בחזרה בתשובה של עם ישראל.

שאול השליח אומר: כל ישראל יוושע (אל הרומים יא 26).

מכאן, ישיבתו של עם ישראל בארצו לאחר הצרה הגדולה וחזרתו של האדון ישוע ארצה, היא פועל יוצא של חזרה בתשובה ברמה לאומית.

בגלל ישועת עם ישראל, תרבה ברכת אלוהים על עמו ועל הארץ המובטחת.

ארץ ישראל תהיה המקום המושך ביותר בעולם. (תהילים נ 1, קיג 3; ישעיה מג 5; מלאכי א 11; מתי ח 11-12).

באיזו תקופה תתגשם נבואתו של זכריה בפסוק 7?

"…כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת: "הִנְנִי מוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִזְרָח וּמֵאֶרֶץ מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ."

בכתבי הקודש המתורגמים לשפות אחרות המילים "מארץ מבוא השמש" תורגמו למילה: "מערב. ז"א, ארץ מצרים.

ישעיה הנביא משתמש בפסוק דומה כדי לציין את קיבוץ בני ישראל באחרית הימים:

מג 5: "…אל-תירא כי איתך אני, ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך…"

דבריו של זכריה אינן מתייחסים לגלות בבל בת זמנו שכן גלות יהודים למצרים התרחשה תחת ידי הרומאים בתקופה מאוחרת יותר.

מכאן, תוכן מילותיו של הנביא זכריה מתייחס לאירוע שיקרה באחרית הימים – בתקופה בה יחזור המשיח ישוע ארצה.

ג.         פסוקים 12-10: פוריות

10 כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָהֵם שְׂכַר הָאָדָם לֹא נִהְיָה וּשְׂכַר הַבְּהֵמָה אֵינֶנָּה, וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין שָׁלוֹם מִן הַצָּר, וַאֲשַׁלַּח אֶת כָּל הָאָדָם אִישׁ בְּרֵעֵהוּ. 11 וְעַתָּה לֹא כַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אֲנִי לִשְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה," נְאֻם יהוה צְבָאוֹת; 12 "כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם, וְהִנְחַלְתִּי אֶת שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה אֶת כָּל אֵלֶּה.

שומעיו של זכריה זוכרים את התקופה שבה חרשו וזרעו אך לא אכלו מפרי אדמתם —  תקופה אשר בה עבדו והשכר לא הספיק לכלכל את משפחתם. הם זרעו את השדות, אך בהעדר גשם לא נבטו הזרעים. המרעה היה דל ולא הספיק לצאנם ולבקרם (ראה חגי א-ב, שופטים ו).

הם גם זכרו תקופה של אי שלום: הם רבו בינם לבין עצמם, ובנוסף לכך פחדו לצאת משער העיר שמא ייפגעו בידי האויב (ראה גם בספרים עזרא ונחמיה).

והנה אלוהים מבטיח: "כאשר אני אשוב לשכון בציון תהנו מ'זֶרַע הַשָּׁלוֹם'. הגשם יבוא בעתו, השדות יפרחו, השכר יספיק כדי לפרנס בכבוד והדאגה תוסר." ראה גם ספר דברים פרק יא

רבותי:

שלום עולמי ניתן לחוות רק אם כל העמים שוכנים בשלום זה עם זה. סכסוך או עימות אחד ולו גם בין עם נידח לשכנו, אינו מאפשר שלום עולמי.

והנה, אלוהים מדבר על שלום עולני בהקשר לשלום בישראל.

כשיהיה שלום בישראל – יהיה גם שלום עולמי.

מכאן אחריות עם ישראל לחזרה בתשובה. האחריות של העם הנבחר ליישום תכליתו – ממלכת כוהנים.

כשהכוהנים יהיו בשלום עם אלוהים, יהנה שאר העולם משלום.

מסיבה זו בדיוק נאמר: שאלו שלום ירושלים!

 

ד.         פסוקים 15-13: ישראל תהיה הדוגמה העולמית לברכה

13 וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם, בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל, כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם בְּרָכָה. אַל תִּירָאוּ, תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם."

14 כִּי כֹה אָמַר יהוה צְבָאוֹת: "כַּאֲשֶׁר זָמַמְתִּי לְהָרַע לָכֶם בְּהַקְצִיף אֲבֹתֵיכֶם אֹתִי," אָמַר יהוה צְבָאוֹת, "וְלֹא נִחָמְתִּי, 15 כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי בַּיָּמִים הָאֵלֶּה לְהֵיטִיב אֶת יְרוּשָׁלָיִם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה. אַל תִּירָאוּ.

"כאשר מרדתם בי, נאלצתי להעניש אתכם. כל העמים ראו את סבלכם ובעיניהם הייתם דוגמה לקללה." — כך נאמר במלכים־א ט 7: "וְהָיָה יִשְׂרָאֵל לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכָל הָעַמִּים." במילים אחרות: כשאב מן הגויים רצה להזהיר את בנו, הוא איים: "אם תהיה ילד רע, תקבל עונש כמו היהודים!"

אך כעת מבטיח אלוהים: "בעתיד, כאשר אשוב לשכון בציון, אהיה עסוק מבוקר עד ערב בתכנונים איך לברך אתכם. הגויים יביטו עליכם ויאמרו: 'הנה דוגמה לברכה!'"

 

ה.        פסוקים 16-19: מה באמת אוהב אלוהים

16 אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם, 17 וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי," נְאֻם־יהוה.

18 וַיְהִי דְּבַר־יהוה צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר׃ 19 כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת: "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית־יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ."

          

מאז נתן אלוהים את התורה לעמו ישראל רבים מן העם באמת חשבו וטעו כי אלוהים חפץ בחזות דתית.

מאז נתן את התורה לעמו, הזהיר אלוהים כי דתיות אינה מושיעה אלא אמונה הנובעת מאהבת אלוהים ומתבטאת בציות לדברו.

לכן הזהיר אלוהים בספר דברים י 12-22 לבל יחשוב העם לרצות את אלוהים בזבחים, אלא רק בטוהר ליבם ואהבת הזולת.

את אותו המסר בדיוק אמר הושע הנביא בפרק ו 6, מיכה הנביא ו 6-8, ישעיה הנביא בפרקים א, סו 1-3, וכן האדון ישוע בדרשה על ההר בבשורת מתי ה-ז.

במידה והעם יסיר את עורלת לבבו ויעבוד את אלוהים באמונה ואמת, כי אז יחווה כל העם את כל הברכות הכתובות בתורה.

 

על אילו ימי זיכרון מדובר?

"… צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי."

מה התרחש בתאריכים אלו שהפכו אותם לימי זיכרון וצום?

כל התאריכים הללו קשורים למאורעות אשר הובילו לגלות בבל:

1. ביום התשיעי לחודש הרביעי (תמוז) קרסו שערי ירושלים, ואויביה פלשו לתוכה (ירמיה לט 2, נב 6-7).
2. ביום העשירי לחודש החמישי (ט באב [אוגוסט]) ירושלים והמקדש חרבו (ירמיה נב 12-13; מלכים ב כה 8-9) העיר והקודש נשרפו מהיום השביעי עד ליום העשירי באב. ט באב הוא יום צום עד ימינו. שנת 586 לפנה"ס.
3. ביום השלישי לחודש השביעי (תשרי) נרצח גדליה בן־אחיקם בידי ישמעאל. הוא היה מושל הארץ מטעם מלך בבל ("וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶן־אֲחִיקָם בֶּן־שָׁפָן בַּחֶרֶב וַיָּמֶת אֹתוֹ; אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאָרֶץ." — ירמיה מא 2).
4. ביום העשירי לחודש העשירי (טבת) הוטל המצור של מלך בבל על ירושלים.

 23-20: ישראל תהיה ברכה לגויים

20 כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת: "עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת. 21 וְהָלְכוּ יֹשְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר: 'נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי יהוה וּלְבַקֵּשׁ אֶת יהוה צְבָאוֹת.' 'אֵלְכָה גַּם אָנִי.' 22 וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת יהוה צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלָיִם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי יהוה."

23 כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת: "בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם, וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: 'נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם'."

בעבר העמים שנאו את היהודים, ורדפו אותם כדי להכחידם, אך בעתיד — כאשר המשיח ישוב — יעלו העמים לבקר את המשיח בציון.

עם ישראל יהיה כה מבורך ומכובד בעיני הגויים, עד כי בני עמים שונים יתחננו ויבקשו טובה מיהודי להדריכם בדרך ברכת אלוהים (ישעיה ד 6-1).

התנאים לקבלת הברכה

הפרק גדוש בהבטחות של ברכות אלוהים, אך גם מציב את התנאים לקבלת ברכות אלו:

א.      פרק ח פותח בהבטחה כי בעתיד ישוב אלוהים לשכון בציון.

בעקבות שיבת המשיח ישוע לשכון בירושלים, תבוא הברכה על העם, על הארץ ועל העולם.

מתברר, אם כן, כי נוכחותו של המשיח מביאה שלווה ומבטיחה ביטחון. — קודם כל נוכחות ישוע, ורק אחר כך ברכה ושלום.

הלקח הזה נכון גם היום. נוכחות ישוע בקרבנו מאפשרת לנו להתחבר, לסלוח, לעזור, לתמוך ולאהוב אחד את השני. רק נוכחותו מאפשרת לנו שלום כאשר מסביבנו חרחורי מלחמה.

ב.        לאורך הפרק חוזרות על עצמן מספר מילים: "כֹה אָמַר יהוה צְבָאוֹת", "שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה".

כֹה אָמַר יהוה צְבָאוֹת. — זכריה חוזר על משפט זה כדי להדגיש את אמיתות דבריו. הוא הרי מבטיח ברכות שנשמעות כמו גן עדן — תנאים אשר "לא מהעולם הזה". לכן חשוב שידעו שומעיו כי הברכות תתקיימנה. הבטחות אלוהים מתקיימות תמיד!

אם כן, תנאי נוסף לקבלת הברכה: אמונה.

שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה. — רק שארית, לא כל עם ישראל יזכה לחיות ולראות את הברכות הנעלות הללו.

השארית שעליה מצביע זכריה, היא החלק מעם ישראל שישרוד את "הצרה". מדובר בשליש מן העם אשר ישאר בחיים ואשר יביט על ישוע בהכרה כי הוא אמנם מושיעו. גם המעמד הזה מתואר בספר זכריה:

זכריה יב 10:

"וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ, וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר."

זכריה יג 8-9:

"וְהָיָה בְכָל הָאָרֶץ," נְאֻם־יהוה, "פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ, יִגְוָעוּ, וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ. וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב. הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ. אָמַרְתִּי: 'עַמִּי הוּא,' וְהוּא יֹאמַר: 'יהוה אֱלֹהָי'." 

השארית הקטנה הזו — אוד מוצל מאש — היא כל שארית עם ישראל. השארית הזו תיכנע לישוע, אך גם תזכה לחוות את כל הברכות הכתובות בפרק.

על השארית הזו אמר שאול השליח: כל ישראל ייוושע (אל הרומים יא 26).

אם כן, תנאי נוסף לקבלת הברכה עבור כל יהודי: אמונה בישוע המשיח. מי שלא מאמין בישוע — לא יהיה שם!

גם קהילת המאמינים שתשוב עם ישוע תיהנה מברכות אלו (התגלות יט; זכריה יד).

סיכום שיעור מס' 15:

הלקח של פרק ח שריר וקיים גם בימינו: אנשים רוצים שלום וברכה, אך ללא המחיר של כניעה לאלוהים. הם לא מבינים כי שלום וברכה אינם יכולים לשכון יחד עם חטא.

אלוהים מעוניין כי נכין את המקדש שבלב הרבה לפני שנבנה את המקדש על הר המוריה. תחילה צריך לבוא טיהור מחטא על־ידי ישוע המשיח:

איגרת יוחנן הראשונה א 9-7:

7 אִם נִתְהַלֵּךְ בָּאוֹר, כְּמוֹ שֶׁהוּא בָּאוֹר, כִּי אָז הִתְחַבַּרְנוּ זֶה עִם זֶה וְדַם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בְּנוֹ מְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל חֵטְא. 8 אִם נֹאמַר שֶׁאֵין בָּנוּ חֵטְא, מַתְעִים אָנוּ אֶת עַצְמֵנוּ וְהָאֱמֶת אֵינֶנָּה בָּנוּ. 9 אִם נִתְוַדֶּה עַל חֲטָאֵינוּ, נֶאֱמָן הוּא וְצַדִּיק לִסְלֹחַ לָנוּ עַל חֲטָאֵינוּ וּלְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל עַוְלָה.

רק אחר כך יכול לבוא הציות לדבר אלוהים שבעקבותיו נזכה בברכת אלוהים.

המסר לעולם הוא: ישוע הוא הברכה והשלום. נוכחותו מבטיחה את הברכה.

כמו בכל ברכה מאלוהים יהיה שפע אדיר גם בברכה זו. ברכת המשיח על ישראל תהיה כה רבה, עד כי תספיק גם עבור כל הגויים — עבור כל אדם שיבוא לראות את פני אלוהים בירושלים.