ויקרא פרק ד'

ספר ויקרא פרק ד – שיעור מס' 4 – קורבן חטאת

ויקרא ד 1-3:

"וַיְדַבֵּר יהוה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ 2 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: נֶפֶשׁ כִּי־תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת יהוה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה׃ 3 אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם, וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן־בָּקָר תָּמִים לַיהוָה לְחַטָּאת".

 

הסבר כללי

קרבן העולה הוא היסוד לכל הקרבנות האחרים. אי אפשר לרצות את אלוהים בלעדיו ולכן היה הראשון בסדר הקרבנות.

התיאור של קרבן העולה המוזכר בפרק א מהווה לימוד על אודות מהות ותכלית הקרבן (ראה שיעור מס' 1).

קרבנות החטאת והאשם (פרקים ד-ה) היו קרבנות חובה על חטאים שנעשו בשגגה. כל חוטא היה חייב להביא בעצמו את קרבנו. מכיוון שאין אדם שלא יחטא, יוצא מכך שכל גבר בעם ישראל עלה לבית אלוהים פעמים רבות במהלך חייו; במו ידיו הוא הציג את הקרבן, התוודה על חטאו ושחט את החיה לפני אלוהים.

אלוהים לימד שאין להמעיט מערכו של מעשה חטא. על כל חטא, ולו הקטן ביותר, אלוהים דורש קרבן. על מעשי חטא בלא יודעין כיפר גם קרבן יום הכיפורים.

כל ההנחיות הכתובות בפרק, לא ניתנו לחינם. עיון מעמיק בכל אחת מהן מלמד רבות על אודות מהות ותכלית הקרבן ועל עומק אהבת אלוהים בעבור כל אחד מאתנו.

 

טיבו של החטא

אלוהים פותח במילים: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת יהוה… וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה…".

המילה "נֶפֶשׁ" מתייחסת לכמה סוגי אנשים:

1. הכוהן המשיח (הכוהן הגדול) המשרת בקודש, אשר בחטאו הביא אשמה על כל העם (פסוק 3: "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם…").
2. כלל העם או העדה ששוגה מבלי לדעת זאת (פסוק 13:"וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ, וְנֶעְלַם דָּבָר, מֵעֵינֵי הַקָּהָל; וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת יהוה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ").
3. בעל תפקיד ציבורי, אזרחי (נשיא עדה) שחטא בשגגה (פסוק 22: "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא; וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת יהוה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם").
4. כל אחד מבני העם שחטא בשגגה (פסוק 27: "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ; בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת יהוה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם").

 

הפרק מבהיר לבני ישראל את העובדות הבאות בנוגע לחטא בשגגה:

1. כל אדם, יהיה מי שיהיה ובעל תפקיד רם אשר יהיה, צפוי לחטוא. מי שטוען כי אינו חוטא, הריהו מתעה את עצמו ואינו דובר אמת (ראשונה ליוחנן א 8: "אִם נֹאמַר שֶׁאֵין בָּנוּ חֵטְא, מַתְעִים אָנוּ אֶת עַצְמֵנוּ וְהָאֱמֶת אֵינֶנָּה בָּנוּ"; תהילים נא 7: "הֵן־בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי; וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי"; קוהלת ז 20: "כִּי אָדָם, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא").
2. אלוהים דורש קרבן מכל אדם, גם על חטא שנעשה בלא יודעין.
3. אין טכס פולחני עבור חטא שנעשה בזדון, בכוונה תחילה. על עבירה שכזו החוטא נשפט ומשלם כפי שנקבע על פי חוק, ייתכן אף בחייו. החוטא יכול להצטער, להתוודות על החטא בלבו ולבקש סליחה מאלוהים (תהילים נא 18-19: "כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח, וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה; 19 זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה").

העיקרון ברור: לבית אלוהים אפשר להגיע רק עם "ידיים נקיות". מסיבה זו גם ישוע המשיח אמר בדרשה על ההר:

"לָכֵן אִם תָּבִיא אֶת קָרְבָּנְךָ אֶל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁם תִּזָּכֵר כִּי לְאָחִיךָ דָּבָר נֶגְדְּךָ, 24 עֲזֹב אֶת קָרְבָּנְךָ שָׁם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ וְלֵךְ תְּחִלָּה לְהִתְרַצּוֹת לְאָחִיךָ וְאַחַר כָּךְ בּוֹא וְהַקְרֵב אֶת קָרְבָּנְךָ. 25 מַהֵר לְהִתְפַּיֵּס עִם אִישׁ רִיבְךָ בְּעוֹדְךָ בַּדֶּרֶךְ אִתּוֹ, פֶּן יִמְסֹר אוֹתְךָ לַשּׁוֹפֵט וְהַשּׁוֹפֵט יִמְסֹר אוֹתְךָ לַשּׁוֹטֵר וְתֻשְׁלַךְ לְבֵית הַסֹּהַר. 26 אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לְךָ, לֹא תֵּצֵא מִשָּׁם עַד אֲשֶׁר תְּשַׁלֵּם אֶת הַפְּרוּטָה הָאַחֲרוֹנָה” (מתי ה 23-26).

נתונים אלו מלמדים כי האדם חוטא אפילו אם הוא מתכוון לטוב, וזאת בשל טבעו החוטא.

 

בספר בראשית ג ובאיגרת שאול השליח לרומים פרק ה 12-19 אנו לומדים על החטא הראשון שבעקבותיו נמסר האדם וצאצאיו לכבלי החטא. מאז, הפך טבעו של האדם לחוטא ומושחת, וזהו המקור לכל המעשים הרעים – אם בכוונה ואו בשגגה.

קרבן החטאת מלמד את בני ישראל שתיתכן להם כפרה על טבעם החוטא. קרבן החטאת סימל, בין השאר, גם את מות המשיח שבאמצעותו יש לאדם חיים חדשים.

• כל קרבן ציין את אהבת אלוהים וחסדו כלפי החוטא.

 

• כל קרבן דם ציין את המחיר שאלוהים שילם בעצמו כדי לשמר את חייו של החוטא.

 

החיות שהוקרבו לחטאת

בקראנו את פרק ד אנו מגלים שנושאי תפקידים שונים נדרשו להקריב חיות שונות כקרבן:

1. אם החוטא היהכוהן גדול, היה עליו להביא פר (ד 3: "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם, וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן־בָּקָר תָּמִים לַיהוָה לְחַטָּאת").
2. זקני העדה, ששמשו נציגי העם, גם הקריבו פר (פסוק 15׃ "וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי יהוה, וְשָׁחַט אֶת־הַפָּר לִפְנֵי יהוה").

הכוהנים והזקנים היו נציגי העדה. מסיבה זו נדרש מהם להעלות קרבן פר שהיה היקר ביותר. חומרת חטאו של הכוהן הגדול או נציגי העדה גדולה במיוחד משום שהם היו צריכים לשמש דוגמא לבני דורם – לעם כולו.

3. נשיא(נ.ש.א. = אדם בעל תפקיד אזרחי רם, נישא מקרב אחיו) הביא תיש (פסוקים22-23: "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל־מִצְוֹת יהוה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם׃ 23 אוֹ־הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ, וְהֵבִיא אֶת־קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים."

אחריותו של הנשיא הייתה פחותה יותר ולכן נדרש ממנו להקריב בעל חיים פחות יקר.

4. קהל ישראלהורשה לבחור בין עז ממין נקבה, כבשה, שני תורים או יונים, ועשירית האיפה סולת מנופה (ד 28, 32, ה 7, 11: "… וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה, עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא;"… "32 וְאִם־כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת, נְקֵבָה תְמִימָה יְבִיאֶנָּה;"… "7 וְאִם־לֹא תַגִּיַע יָדוֹ דֵּי שֶׂה, וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא, שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ־שְׁנֵי בְנֵי־יוֹנָה לַיהוָה; אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה;"… "11 וְאִם־לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים, אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי־יוֹנָה, וְהֵבִיא אֶת־קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא, עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת; לֹא־יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא־יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה, כִּי חַטָּאת הִיא").

אלוהים מאפשר בחסדו לכל אחד מהעם להביא קרבן חטאת בהתאם למצבו הכלכלי. אלוהים דאג גם לעני ביותר בכך שהתיר לו להביא סולת כקרבן. אף־על־פי שאין בקרבן כזה משום שפיכת דם, אלוהים בחסדו קיבל אותו. אותו עני למעשה צם באותו היום מכיוון שמנת הסולת הייתה מנת אוכל יומית.

כדי לא לבלבל בין הסולת שהובאה לחטאת לבין קרבן השלמים (הסעודה המשותפת), הכוהן לא ערבב את הסולת הזו בשמן או לבונה.
ללא מום – קרבן תמים

בפסוק 3 אלוהים מציין שהקרבן חייב להיות תמים:

"אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם; וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן־בָּקָר תָּמִים לַיהוָה לְחַטָּאת".

לא לחינם אלוהים דרש שכל הקרבנות יהיו תמימים וללא דופי.

כל הקרבנות היו סמל של הקרבן המושלם והנצחי – המשיח בכבודו ובעצמו.

שלמות הקרבנות סמלה את שלמות אופיו וקרבנו של ישוע המשיח. רק כך, כאשר העם מתאמץ למצוא את הקרבן המושלם, ורק אותו הוא רשאי להקריב, יכול העם ללמוד כראוי על אודות קרבנו ואופיו של המשיח האמיתי (בישעיה פרק נג 7 ישוע המשיח מכונה "שה"; באיגרת א-פטרוס א 17-19 נאמר: "… שֶׁהֲרֵי יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי לֹא בְּדָבָר נִשְׁחָת, לֹא בְּכֶסֶף וְלֹא בְּזָהָב, נִפְדֵּיתֶם מִדַּרְכְּכֶם הַתְּפֵלָה שֶׁנְּחַלְתֶּם מֵאֲבוֹתֵיכֶם, 19 כִּי אִם בְּדָם יָקָר שֶׁל שֶׂה תָּמִים שֶׁאֵין בּוֹ מוּם, בְּדָמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ"; ביוחנן א 29: "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם").

מאות שנים מאוחר יותר, הנביא מלאכי גוער באלו הזובחים לאלוהים בעלי חיים עיוורים, פסחים או חולים (מלאכי א 7-8: "מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל. וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ? בֶּאֱמָרְכֶם: שֻׁלְחַן יהוה נִבְזֶה הוּא׃ 8 וְכִי־תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע? וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע? הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ; הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ? אָמַר יהוה צְבָאוֹת"). הנביא מלאכי מתלונן שאותם אנשים לא היו מנסים להגיש קרבנות כאלו לרשויות האזרחיות, אז על אחת כמה וכמה אל להם לזבוח קרבנות פסולים לאלוהים שהוא ריבון וקדוש.

העובדה שזבחו קרבנות פגומים מוכיחה כי זלזלו באלוהים וכי לבם היה מושחת.

 

מקום הצגת ושחיטת הזבח

פסוקים 4-5:

"4 וְהֵבִיא אֶת־הַפָּר אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יהוה, וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל־רֹאשׁ הַפָּר וְשָׁחַט אֶת־הַפָּר לִפְנֵי יהוה׃ 5 וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד".

בפרק ד מתואר תהליך חשוב בן חמישה שלבים עיקריים:
1. הצגת הקרבן מול אלוהים:

אלוהים ציווה שעמו חייב להביא את הקרבנות אל המשכן בו אלוהים שוכן, רק לשם. מסיבה זו נקרא המשכן "אֹהֶל מוֹעֵד". הצגת הקרבן אל מול אלוהים נועד להבהיר לאדם:

א. שהוא חטא לאלוהים וטימא את המקום בו אלוהים נמצא;

ב. מאלוהים הוא מבקש כפרת חטאים.

אלוהים דרש מכל אדם לבוא לפניו, ובכך מציין את ריבונותו על פני כל בני האדם.

אף אדם, העשיר או הרם ביותר, לא יכול היה לשלוח קרבן מבלי להראות את פניו לפני אלוהים. כך כל אדם לומד את חסרונו ואת צורכו בחסד אלוהים.

הצגת הקרבן לא הסתכמה במבט חטוף בקרבן, אלא בבדיקה קפדנית של כל איבר חיצוני. הקרבן חייב להיות מושלם, ללא כל מום. כפי שהוזכר, הקרבן היה סמל של המשיח. המשיח היה מושלם בכל, ללא כל שבר ומום, כך הקרבן חייב לייצג אותו נכונה.

במידה ונמצא מום בקרבן, נפסל גם המקריב. המקריב היה חייב להביא קרבן חדש שיהיה ראוי לשאת עליו את אשמתו.

הכוהנים היו אחראים לבדיקת שלמות הקרבן, והחלטתם הייתה סופית. מה שהם קבעו בארץ, אלוהים הסכים בשמים (עיקרון דומה בבשורת מתי יח 18-20: "אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, כָּל מַה שֶּׁתַּאַסְרוּ עַל הָאָרֶץ אָסוּר יִהְיֶה בַּשָּׁמַיִם וְכָל מַה שֶׁתַּתִּירוּ עַל הָאָרֶץ יִהְיֶה מֻתָּר בַּשָּׁמַיִם. 19 עוֹד אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אִם שְׁנַיִם מִכֶּם יַסְכִּימוּ עֲלֵי אֲדָמוֹת בְּכָל דָּבָר אֲשֶׁר יְבַקְשׁוּ, הָיֹה יִהְיֶה לָהֶם מֵאֵת אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם").

כאשר הכוהנים אישרו את שלמות הקרבן היה הדבר מקביל להכרזתו של אלוהים האב על אודות אלוהים הבן – ישוע המשיח: "וְהִנֵּה קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם אוֹמֵר: זֶה בְּנִי אֲהוּבִי אֲשֶׁר בּוֹ חָפַצְתִּי;”… ”עוֹדוֹ מְדַבֵּר וְעָנָן בָּהִיר סָכַךְ עֲלֵיהֶם וְהִנֵּה קוֹל אוֹמֵר מִתּוֹךְ הֶעָנָן: זֶה בְּנִי אֲהוּבִי אֲשֶׁר חָפַצְתִי בּוֹ; אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן” (מתי ג 17, יז 5).

הבדיקה החיצונית הייתה בדיקה ראשונית. בהמשך נעמוד על משמעות ביתור הקרבן ובדיקת כל אחד מאיבריו הפנימיים.
2. הזדהות – "וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַפָּר."

אלוהים ציווה על המקריב להביא את הקרבן אל מול מושבו של אלוהים, ושם לעשות את הפעולה הבאה: המקריב הניח את שתי ידיו על ראש הפר.

הפעולה הזו נועדה ללמד את המקריב שהקרבן לוקח על עצמו את מה שהיה עליו. המעשה כאילו מציג העברה של אשמה מהאדם לקרבן – סימן לממלא מקום. ראה דוגמאות הבאות:

ויקרא טז 9: שעיר לעזאזל – "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה; וְעָשָׂהוּ חַטָּאת");

במדבר כז 18, 23: משה סמך את ידיו על יהושוע, ובכך ציין את ממלא מקומו: "וַיֹּאמֶר יהוה אֶל מֹשֶׁה: קַח־לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר־רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו;… וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ; כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יהוה בְּיַד מֹשֶׁה."

במדבר ח 10: "וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יהוה; וְסָמְכוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם;"

בראשית מח 14: "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה; שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר."

סמיכת הידיים הייתה פעולה המלמדת את המקריב כי החיה לוקחת על עצמה את אשר עליו לשלם בחייו. החיה תופסת את מקומו והופכת לנושאת חטאו (ישעיה נג 5: "מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו…").
3. כפרה – שחיטת הקרבן על־ידי המקריב

מיד לאחר שהמקריב מניח ידיו על ראש הקרבן, הוא שוחט אותו.

אלוהים דרש את הפעולות הללו, כי כך כל אדם למד את העקרונות הבאים:

א. עונש החטא הנו מוות (רומים ו 23: "כִּי שְׂכַר הַחֵטְא הוּא מָוֶת, אֲבָל מַתְּנָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים הִיא חַיֵּי עוֹלָם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ"). החטא אינו שעשוע! אלוהים מתייחס לכל חטא בחומרה רבה. הדרך להבין עד כמה אלוהים קדוש וטהור, היא על־ידי הלימוד על אודות יחסו הרציני וחסר הפשרות כלפי החטא.

ב. אלוהים משיב לאדם את חייו, ובתמורה לוקח את חיי הקרבן. כך למדו בני ישראל את העיקרון "חיים תמורת חיים". כבר בשלבים הראשונים של עיצוב עם ישראל, הם למדו שבעתיד הגואל יכפר על חטאותיהם בחייו שלו.

אם המקריב הבין והפנים את העיקרון הזה, הוא זכה בישועה ובכפרה על חטאיו (ישעיה נג 6: "כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַיהוה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ"). הוא לא הצטרך לחכות עד שהמשיח ימות בעד החטאים, כלומר – להתגשמות הסמל.

מעטים הבינו אז את מלוא הלקח שהקרבנות לימדו. רוב העם ביצע את הפעולות השונות בלי לרדת לעומק משמעות הקשר בין הקרבן לחטאם. גם היום אנשים רבים בלתי נושעים מגיעים לבית אלוהים (בית קהילה) מתוך הרגל וסיבות אחרות.

ביקור בבית אלוהים לא מושיע, ותרומה לבית אלוהים אינה תחליף לכפרת חטאים.

אם האדם אינו מבין כי הוא חוטא, ואינו מתוודה על חטאיו ומבקש סליחה מאלוהים, שום מעשה שיבצע לא יסיר את חטאו! הוא יישאר מנודה מקרבת אלוהים וחסר ישועה.
4. הגשת הדם

פסוקים 5-7:

"וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד׃ 6 וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יהוה, אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ׃ 7 וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי יהוה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד."

לא לחינם אלוהים מקדיש תיאור מפורט לגבי הטיפול בדם הקרבן, הרי נפש החיה נמצאת בדם:

ויקרא יז 10-16:

"וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם, וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת־הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ;11 כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי־הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר׃ 12 עַל־כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כָּל־נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא־תֹאכַל דָּם, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא־יֹאכַל דָּם; 13 וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן־הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ־עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְשָׁפַךְ אֶת־דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר; 14 כִּי־נֶפֶשׁ כָּל־בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: דַּם כָּל־בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ, כִּי נֶפֶשׁ כָּל־בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא, כָּל־אֹכְלָיו יִכָּרֵת׃ 15 וְכָל־נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעֶרֶב וְטָהֵר׃ 16 וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ, וְנָשָׂא עֲוֹנו".

מסיבה זו אלוהים אסר על עם ישראל לאכול דם או לאכול חיה בעודה בחיים. מאותה סיבה קיימת מצווה לכסות דם בעפר, כאילו נקבר אדם. הדגש הנו על כיבוד ערך החיים. הטיפול בדם כמוהו כטיפול בנפשו של הקרבן.

דמו של הקרבן היה סמל לחיים החדשים שניתנו לבן ישראל אם הקריב את קרבנו באמונה.

 

אלוהים ציווה נוהג שונה לטיפול בדם הקרבן, וזאת בהתאם לזהות המקריב:

 

א. כוהן גדול שחטא

אחריותו של הכוהן הגדול הייתה הגדולה ביותר, כי הוא משמש כנציג אלוהים ומתווך בין האדם לאלוהים. מסיבה זו היה עליו להציג את דם הקרבן בדרך שונה משאר המקריבים.

הכוהן הגדול לקח מהדם לאוהל מועד והיזה ממנו שבע פעמים לפני הפרוכת שהפרידה בין הקודש לקודש הקודשים. פעולה זו סימלה את הבאת נפש הקרבן לכס הכבוד שעמד בקודש הקודשים עצמו.

הכוהן הגדול בלבד הותר להיכנס אל קודש הקודשים פעם בשנה – ביום הכיפורים.

הכוהנים הורשו להתקרב רק עד הפרוכת.

בנוסף לכך, הכוהן מרח מן הדם על קרנות מזבח הקטורת שניצב לפני הפרוכת. את יתרת הדם הוא שפך לרגלי מזבח העולה (פסוק 7: "וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי יהוה, אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד; וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד").

שלושת המקומות בהם הותז הדם:

• לפני כס החסד – סמל לכפרה על החטא; ההבנה שהחטא נעשה נגד אלוהים וממנו בקשת הכפרה – פנייה לחסד אלוהים.

 

• על מזבח הקטורת – קטורת, כסמל לתפילות הקדושים המובאות לפני אלוהים – סמל לחידוש יחסי הקרבה.

 

• על מזבח העולה – סמל לחיים תמורת חיים. סמל להתמסרות מחדש של המקריב לאלוהים.

הדם, סמל החיים החדשים, הוא המחיר שמאפשר כפרה, קרבה והתמסרות מחודשת.

שים לב!

הכוהן הגדול במקדש סימל את הכוהן הגדול ישוע המשיח. אולם רק ישוע המשיח יכול היה להיכנס בדמו אל מבעד לפרוכת – בדמו העדיף פעם אחת ולתמיד – כי דמו טהור ללא חטא וראוי כקרבן נצחי בעיני אלוהים האב (עברים ט 11-14: "אֲבָל הַמָּשִׁיחַ, בְּבוֹאוֹ לִהְיוֹת כוהן גָּדוֹל לַטּוֹבוֹת הָעֲתִידוֹת, עָבַר בְּמִשְׁכָּן גָּדוֹל וּמֻשְׁלָם יוֹתֵר שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה יָדַיִם — כְּלוֹמַר, שֶׁאֵינוֹ שַׁיָּךְ לַבְּרִיאָה הַזֹּאת 12 וּבְדָמוֹ הוּא, וְלֹא בְּדַם שְׂעִירִים וַעֲגָלִים, נִכְנַס אַחַת וּלְתָמִיד אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִשִֹיג פְּדוּת עוֹלָמִים; 13 שֶׁכֵּן אִם דַּם פָּרִים וּשְׂעִירִים וְאֵפֶר הַפָּרָה, בְּהִזָּרְקָם עַל הַטְּמֵאִים, יְקַדְּשׁוּ עַד כְּדֵי לְטַהֵר אֶת הַגּוּף, 14 עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דָּמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר הִקְרִיב עַצְמוֹ לֵאלֹהִים בְּרוּחַ עוֹלָמִים וּבְלֹא מוּם — יְטַהֵר אֶת מַצְפּוּנֵנוּ מִמַּעֲשֵׂי מָוֶת כְּדֵי שֶׁנַּעֲבֹד אֶת אֱלֹהִים חַיִּים").

ב. עדה שחטאה בשוגג

זקני העדה סמכו ידיהם על ראש הפר. הם עשו זאת בשם כל העדה (טיפול בדם – פסוקים 16-18: "וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד׃ 17 וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן־הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יהוה, אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת׃ 18 וּמִן־הַדָּם יִתֵּן עַל־קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יהוה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד; וְאֵת כָּל־הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד").

הנהלים שננקטו כאן זהים לאלה שנדרשו עבור חטאו של הכוהן הגדול, וזה מראה עד כמה שחטא העדה נחשב לחמור. חטא אישי שהשפיע על כל העדה היה שווה בחומרתו לחטאו של כוהן גדול. הזקנים פעלו בשם העדה ששגתה, ועליהם הוטלה גם האחריות לחשוף את חטאי העדה.

 

ג. מנהיג אזרחי שחטא בשוגג

כאשר הועלה קרבן חטאת עקב חטאו של בעל תפקיד אזרחי, לא הובא דם הקרבן לתוך אוהל מועד אלא חלק ממנו הושם על קרנות מזבח העולה. את יתרתו שפכו ליד בסיס המזבח. נראה שחטאו של אדם מצמרת השלטון האזרחי לא נחשב חמור כמו זה של כוהן או עדה שלמה, אבל בשום אופן אין בכך כדי להפחית מחומרת חטאו.

 

ד. פשוטי העם שחטאו

כאשר פשוטי העם העלו קרבן, הכוהנים נהגו בדם כפי שנהגו עם קרבן שהביא מנהיג אזרחי. הכוהן מרח מדם החיה השחוטה על קרנות מזבח העולה, ואת השאר שפך ליד בסיסו.

5. ביתור ועריכת חלקי הקרבן על המזבח

פסוקים 8-12:

"וְאֶת־כָּל־חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ, אֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל־הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב׃ 9 וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל־הַכְּסָלִים, וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד עַל־הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה; 10 כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים, וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה; 11 וְאֶת־עוֹר הַפָּר וְאֶת־כָּל־בְּשָׂרוֹ עַל־רֹאשׁוֹ וְעַל־כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ; 12 וְהוֹצִיא אֶת־כָּל־הַפָּר אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל־מָקוֹם טָהוֹר אֶל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן, וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל־עֵצִים בָּאֵשׁ, עַל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף."

אחרי שהדם מוצה, הכוהן הסיר את שומן הקרבן והעלה אותו על מזבח העולה.

 

מדוע הכוהן ביתר את הקרבן?

בדיקת כל חלקיו הפנימיים של הקרבן נועדה להראות שהקרבן מושלם, לא רק בחיצוניותו אלא גם בפנימיותו. בישוע לא היה כל פסול חיצוני או פנימי כי גם מחשבתו טהורה. את אותו הלך רוח והתנהגות אלוהים מצפה מאיתנו, הנושעים בדם שה אלוהים ישוע המשיח.

בכתבי הקודש, המילים "כליות", "כבד", "לב" מתייחסות למקום המחשבה ולרגשות. מסיבה זו כתוב כי ה' חוקר כליות ולב:

"וַיהוה צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק, בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב"; "אֲנִי יהוה חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת"; "וַיהוה צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק, רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב" (ירמיה יא 20, יז 10, כ 12);

"…וּבֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת אֱלֹהִים צַדִּיק"; "בְּחָנֵנִי יְהוָה וְנַסֵּנִי, צְרוֹפָה (צָרְפָה) כִלְיוֹתַי וְלִבִּי"; "יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי"; "כִּי אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי; תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי" (תהילים ז 10, כו 2, טז 7, קלט 13).

 

מה מסמלת ההשתתפות באכילת חלקי גוף הקרבן?

פעולה זו מסמלת התחברות והסכמה לברית הקיימת בין אלוהים לעמו.

מאותה סיבה ישוע המשיח גם אמר לתלמידיו:

"…קְחוּ וְאִכְלוּ, זֶה גּוּפִי. 27 לָקַח אֶת הַכּוֹס, בֵּרֵךְ וְנָתַן לָהֶם בְּאָמְרוֹ: שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם, 28 כִּי זֶה דָּמִי, דַּם הַבְּרִית [הַחֲדָשָּׁה] הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים” (מתי כו 26-28).

משמע: הסכמה עמו ונטילת חלק בברית חדשה.

 

קרבן העולה (שלא כמו החטאת) נשרף כליל (פירוט בפרק א).

לאחר שהקרבנות הועלו על המזבח, היה צורך להרחיק את שייריהם. בעוד דם הפרים הובא לתוך אוהל מועד, שיירי הקרבן נלקחו אל מחוץ למחנה ונשרפו במקום מרוחק ונקי מאפר קרבנות אחרים.

אסור היה לבלבל בין קרבנות החטאת לבין קרבנות העולה שנשרפו כליל על המזבח. כמו כן, אסור היה שאפר קרבן החטאת יתערבב עם שאריות הקרבנות האחרים.

בעלי חיים אחרים זכו לטיפול שונה. דמם לא נלקח אל תוך אוהל מועד ובשרם (מלבד השומן שהוקרב על מזבח העולה) ניתן כמאכל לכוהנים (ראה ז 2-7).

 

כאשר יונה או תור הועלו לחטאת, הכוהן מלק את ראש הציפור (לא הפריד את הראש מן הגוף כמו בקרבן העולה) ומיצה את הדם אל המזבח. השאר שימש מזון לכוהנים (ה 7-13: " וְאִם־לֹא תַגִּיַע יָדוֹ דֵּי שֶׂה, וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא, שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ־שְׁנֵי בְנֵי־יוֹנָה לַיהוָה; אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה׃ 8 וְהֵבִיא אֹתָם אֶל־הַכֹּהֵן, וְהִקְרִיב אֶת־אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה; וּמָלַק אֶת־רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל׃ 9 וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל־קִיר הַמִּזְבֵּחַ, וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם, יִמָּצֵה אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ; חַטָּאת הוּא…").

 

בשביל מה?

מי שקורא את כל הפרטים בוודאי מהרהר ואומר: "בשביל מה?"

גם אם איננו יודעים בוודאות את הסיבה לכל הוראה, אנו מסכימים כעת שכל הוראה היא חשובה ביותר. לראיה: שני בני אהרון, נדב ואביהוא, פעלו שלא על פי הכללים שאלוהים ציווה ונשרפו במשכן אל מול אלוהים (ויקרא י 1-3: "וַיִּקְחוּ בְנֵי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יהוה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם׃ 2 וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יהוה וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יהוה׃ 3 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר־דִּבֶּר יהוה לֵאמֹר, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל־פְּנֵי כָל־הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם אַהֲרֹן").

אם אלוהים העניש בחומרה כה רבה את השניים – אף־על־פי שהיו בניו של אהרון הכוהן אחי משה – ראוי מאוד לחקור ולשאוף לדעת את התכלית והמהות של כל אחת מהמצוות שאלוהים ציווה על הכוהנים למלא במשכן.

מעבר לכך, יראת־אלוהים כנה ואמיתית מתבטאת בקיום רצונו של אלוהים כדברו וכלשונו. כל סטייה נחשבת לזלזול ואינה מקובלת בעיני אלוהים.

 

המשמעות לבני ישראל

כבר בשלב הראשון של התהוות בני ישראל לעם, אלוהים לימדם על אודות הצורך בכפרת חטאים כדי לשמור על קשר החיים עם אלוהים. כבר אז כל בן ישראל ידע שיש צורך לשלם בחיים כדי לקבל חיים.

בפרק טז אנו לומדים על אודות יום כיפור. גם שם אלוהים מלמד באופן מוחשי את העיקרון של "חיים תמורת חיים" בשילוח השעיר לעזאזל.

אלוהים דרש מעמו לחזור על פעולת הקרבת הקרבנות כל הזמן, כדי שישמש כלי לימוד על אודות הישועה לכל דור ודור עד שהמשיח יבוא ויקריב את חייו כקרבן הנצחי פעם אחת ולתמיד.

הקרבן הזכיר לבני ישראל שישועתם היא מתנת חסד מאלוהים וחייהם תלויים בו.

הקרבן נחשב רק אם לב המקריב היה תמים עם אלוהים ובאמת ביטא את ההתוודות על חטא וביקש סליחה. הכתוב מציין את התוצאה הברוכה: "וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם" (ד 20).

כבר אז כל אדם שהציג את קרבנו לפני אלוהים באמונה ובכוונה ראויה, טעם גם את טעם הכפרה המעניקה שלום עם אלוהים.

שלום עם אלוהים – משמעו, ביטול העוינות הקיימת עקב החטא ואפשרות לקרבה אינטימית עם אלוהים ללא חשש מזעמו (רומים פרק ה).

מי שדוחה את הסמל או מזלזל בקרבן, הריהו מזלזל גם באלוהים. אדם שכזה נשאר עם חטאו מרוחק מקרבת אלוהים, ובכל יום צפוי לסיים את חייו בעולם הזה ולהישלח לדיראון עולם לנצח נצחים (דניאל יב 1-3: "… אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד").

אנו לא נשלחים לנוכחות אלוהים הברוכה לנצח נצחים מכיוון שאנו טובים יותר! זכינו למתנת החסד הזו בגלל הציות לדבר אלוהים ובגלל נאמנות אלוהים להבטחותיו.

 

התגשמות הסמל

דבר אלוהים מציין במפורש שהמשיח הוא השה המושלם אשר הוקרב לכפר על חטאינו.

ישעיה נג 6:

"כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַיהוה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ";

ראשונה לפטרוס א 17-19:

"וְאִם קוֹרְאִים אַתֶּם אֶל הָאָב, הַשּׁוֹפֵט בְּלִי מַשּׂוֹא פָּנִים לְפִי מַעֲשֵׂי אִישׁ וָאִישׁ, אֲזַי הִתְהַלְּכוּ בְּיִרְאָה בִּימֵי מְגוּרֵיכֶם עֲלֵי אֲדָמוֹת; 18 שֶׁהֲרֵי יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי לֹא בְּדָבָר נִשְׁחָת, לֹא בְּכֶסֶף וְלֹא בְּזָהָב, נִפְדֵּיתֶם מִדַּרְכְּכֶם הַתְּפֵלָה שֶׁנְּחַלְתֶּם מֵאֲבוֹתֵיכֶם, 19 כִּי אִם בְּדָם יָקָר שֶׁל שֶׂה תָּמִים שֶׁאֵין בּוֹ מוּם, בְּדָמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ;

יוחנן א 29:

"הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם."

תכלית הופעתו של ישוע המשיח בעולם לפני כ-2000 שנים הייתה למות כקרבן חטאים.

 

באיגרת אל העברים בפרקים ח-י אנו לומדים שישוע הוא הכוהן הגדול שלנו אשר נכנס עם דמו שלו – דם ללא חטא וללא מגרעת – לקודש הקודשים השמימי כדי להציג קרבן מושלם, חד פעמי ונצחי.

ישוע המיר את חיינו בחייו: "וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ" (ישעיה נג 5). הוא לקח על עצמו את העונש המגיע לנו והעניק לנו את החיים שלו – חיי נצח מלאים בשלום עם אלוהים (רומים ה; ב-קורינתים ה 21: "אֶת זֶה אֲשֶׁר לֹא יָדַע חַטָּאת עָשָׂה לְחַטָּאת בַּעֲדֵנוּ, כְּדֵי שֶׁאָנוּ נִלְבַּשׁ אֶת הַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים בּוֹ").

ישוע המשיח נצלב מחוץ לעיר כפי ששרידי הקרבן נשרפו מחוץ לעיר (עברים יג 12: "לָכֵן גַּם יֵשׁוּעַ, כְּדֵי לְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם בְּדָמוֹ, סָבַל מִחוּץ לַשַּׁעַר").

כאשר ישוע המשיח מת מוות מכפר חטאים התגשמו כל המצוות הללו. משלב זה ואילך נדרש כל אדם לזהות את ישוע כמשיח מכפר חטאים כדי להיוושע:

יוחנן יד 6:

"אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי";

מעשי השליחים ד 12:

"וְאֵין יְשׁוּעָה בְּאַחֵר, כִּי אֵין שֵׁם אַחֵר נָתוּן לִבְנֵי אָדָם תַּחַת הַשָּׁמַיִם, וּבוֹ עָלֵינוּ לְהִוָּשַׁע”;

רומים ה 9-10:

"וְכָעֵת, לְאַחַר שֶׁכְּבָר הֻצְדַּקְנוּ בְּדָמוֹ, בְּוַדַּאי וּבְוַדַּאי שֶׁנִּוָּשַׁע עַל־יָדוֹ מִן הַזַּעַם; 10 שֶׁכֵּן אִם בִּזְמַן שֶׁהָיִינוּ אוֹיְבִים נִרְצֵינוּ לֵאלֹהִים בְּמוֹת בְּנוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה נִוָּשַׁע בְּחַיֵּי בְּנוֹ לְאַחַר שֶׁכְּבָר נִרְצֵינוּ."

מה שגרם לעם ישראל לא לזהות את המשיח במהירות ובקלות היה האימוץ של מסורות הזקנים שהמעיטו בערכו של המקרא וטשטשו את משמעותו בכמה תחומים קריטיים (מרקוס ז 9, 13: "עוֹד אָמַר לָהֶם: יָפֶה, בִּטַּלְתֶּם אֶת מִצְוַת אֱלֹהִים כְּדֵי לִשְׁמֹר אֶת הַמָּסֹרֶת שֶׁלָּכֶם!… וּמְפִירִים אַתֶּם אֶת דְּבַר אֱלֹהִים עַל־יְדֵי הַמָּסֹרֶת שֶׁלָּכֶם אֲשֶׁר מְסַרְתֶּם. וּדְבָרִים רַבִּים דּוֹמִים לָזֶה אַתֶּם עוֹשִׂים").

המצוות נועדו לכוון את עם ישראל אל המשיח (גלטים ג 23-25: "לִפְנֵי בּוֹא הָאֱמוּנָה נִשְׁמַרְנוּ תַּחַת יַד הַתּוֹרָה, כְּלוּאִים הָיִינוּ לִקְרַאת הָאֱמוּנָה הָעֲתִידָה לְהִגָּלוֹת. 24 לְפִיכָךְ הָיְתָה הַתּוֹרָה אוֹמֶנֶת הַמַּדְרִיכָה אוֹתָנוּ אֶל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן נֻצְדַּק עַל־יְדֵי אֱמוּנָה. 25 אֲבָל לְאַחַר בּוֹא הָאֱמוּנָה אֵינֶנּוּ נְתוּנִים עוֹד לְמָרוּת הָאוֹמֶנֶת").

מי שהפנה ראשו מן הפשט בתורה ופנה להוראות זרות (אף אם היו בלבוש "יהודי") גרם לעצמו נזק רוחני חסר תקנה.

 

המשך פרק ד עד פרק ה 13:

פירוט לגבי חטאם של ראשי העדה, נושא תפקיד אזרחי רם מעלה ואחד מקהל ישראל.
הסבר מילים:

מוראתו: מקם הטינוף, הזפק, הכיס בו האוכל מעוכל באופן חלקי (עופות).

פדר: השומן מעל החלקים הפנימיים.

הקטיר: שורש ק.ט.ר – מציין שריפה על המזבח המעלה עשן. משורש זה נגזרה המילה קטורת, קרבן המכיל מיני בשמים שנועד להעלות ריח ניחוח במקדש.

 

ויקרא פרק ד

וַיְדַבֵּר יהוה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ 2 דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: נֶפֶשׁ, כִּי־תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת יהוה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה׃ 3 אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם, וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן־בָּקָר תָּמִים לַיהוָה לְחַטָּאת׃ 4 וְהֵבִיא אֶת־הַפָּר אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יהוה, וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל־רֹאשׁ הַפָּר וְשָׁחַט אֶת־הַפָּר לִפְנֵי יהוה׃ 5 וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד׃ 6 וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת־אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן־הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יהוה, אֶת־פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ׃ 7 וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן־הַדָּם עַל־קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי יהוה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְאֵת כָּל־דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃ 8 וְאֶת־כָּל־חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ, אֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל־הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב׃ 9 וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל־הַכְּסָלִים, וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד עַל־הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה׃ 10 כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים, וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה׃ 11 וְאֶת־עוֹר הַפָּר וְאֶת־כָּל־בְּשָׂרוֹ עַל־רֹאשׁוֹ וְעַל־כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ׃ 12 וְהוֹצִיא אֶת־כָּל־הַפָּר אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל־מָקוֹם טָהוֹר אֶל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן, וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל־עֵצִים בָּאֵשׁ, עַל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף.

13 וְאִם כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל, וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל־מִצְוֹת יהוה אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ׃ 14 וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ, וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן־בָּקָר לְחַטָּאת, וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד׃ 15 וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי יהוה, וְשָׁחַט אֶת־הַפָּר לִפְנֵי יהוה׃ 16 וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד׃ 17 וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן־הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יהוה, אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת׃ 18 וּמִן־הַדָּם יִתֵּן עַל־קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יהוה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְאֵת כָּל־הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃ 19 וְאֵת כָּל־חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה׃ 20 וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת, כֵּן יַעֲשֶׂה־לּוֹ, וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם׃ 21 וְהוֹצִיא אֶת־הַפָּר אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן, חַטַּאת הַקָּהָל הוּא.

22 אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל־מִצְוֹת יהוה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם׃ 23 אוֹ־הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ, וְהֵבִיא אֶת־קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים׃ 24 וְסָמַךְ יָדוֹ עַל־רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־יִשְׁחַט אֶת־הָעֹלָה לִפְנֵי יהוה, חַטָּאת הוּא׃ 25 וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל־קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת־דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה׃ 26 וְאֶת־כָּל־חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ, וְנִסְלַח לוֹ.

27 וְאִם־נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת יהוה אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם׃ 28 אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא׃ 29 וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֶת־הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה׃ 30 וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל־קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת־כָּל־דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ׃ 31 וְאֶת־כָּל־חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר הוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים, וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן, וְנִסְלַח לוֹ.

32 וְאִם־כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת, נְקֵבָה תְמִימָה יְבִיאֶנָּה׃ 33 וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת־הָעֹלָה׃ 34 וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל־קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת־כָּל־דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ׃ 35 וְאֶת־כָּל־חֶלְבָּה יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב־הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים, וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יהוה, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר־חָטָא, וְנִסְלַח לוֹ.

ויקרא פרק ה

וְנֶפֶשׁ כִּי־תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה, וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע, אִם־לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ׃ 2 אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל־דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא, וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ, וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם׃ 3 אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ, וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ, וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם׃ 4 אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ, וְהוּא־יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה׃ 5 וְהָיָה כִי־יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה, וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ׃ 6 וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לַיהוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן־הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ־שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ׃ 7 וְאִם־לֹא תַגִּיַע יָדוֹ דֵּי שֶׂה, וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ־שְׁנֵי בְנֵי־יוֹנָה לַיהוָה, אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה׃ 8 וְהֵבִיא אֹתָם אֶל־הַכֹּהֵן, וְהִקְרִיב אֶת־אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה, וּמָלַק אֶת־רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל׃ 9 וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל־קִיר הַמִּזְבֵּחַ, וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ, חַטָּאת הוּא׃ 10 וְאֶת־הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר־חָטָא, וְנִסְלַח לוֹ׃ 11 וְאִם־לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי־יוֹנָה, וְהֵבִיא אֶת־קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת; לֹא־יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא־יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה, כִּי חַטָּאת הִיא׃ 12 וֶהֱבִיאָהּ אֶל־הַכֹּהֵן, וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת־אַזְכָּרָתָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יהוה, חַטָּאת הִוא׃ 13 וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר־חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ, וְהָיְתָה לַכוהן כַּמִּנְחָה׃  14 וַיְדַבֵּר יהוה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ 15 נֶפֶשׁ כִּי־תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי יהוה, וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף־שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל־הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם׃ 16 וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן־הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת־חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו, וְנָתַן אֹתוֹ לַַכֹּהֵן, וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם, וְנִסְלַח לוֹ׃17 וְאִם־נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל־מִצְוֹת יהוה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, וְלֹא־יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ׃ 18 וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל־הַכֹּהֵן, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר־שָׁגָג וְהוּא לֹא־יָדַע וְנִסְלַח לוֹ׃ 19 אָשָׁם הוּא, אָשֹׁם אָשַׁם לַיהוָה׃ 20 וַיְדַבֵּר יהוה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ 21 נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ־בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת־עֲמִיתוֹ׃ 22 אוֹ־מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל־שָׁקֶר, עַל־אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה׃ 23 וְהָיָה כִּי־יֶחֱטָא וְאָשֵׁם, וְהֵשִׁיב אֶת־הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת־הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת־הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת־הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא׃ 24 אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר־יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר, וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו, לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ׃ 25 וְאֶת־אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהוָה, אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל־הַכֹּהֵן׃ 26 וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יהוה, וְנִסְלַח לוֹ, עַל־אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ.