הושע הנביא – ספר הבטחת אהבתו הנצחית של אלוהים לעמו ישראל

הושע פרק ה פסוקים 1-15

הנביא הושע ממשיך בדברי התוכחה נגד הנהגת העם הרוחנית והמדינית כולל בית המלוכה.

בגלל כישלונם הרוחני ורשעתם, שאר בני ישראל נפלו בחטא ועתידים לסבול מעונשו של אלוהים. העם עתיד לזעוק לאלוהים אך הוא ידחה את קריאתם.

מדוע? הבה נראה.

פסוקים 1-2:

א. שִׁמְעוּ-זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ, כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט:  כִּי-פַח הֱיִיתֶם לְמִצְפָּה, וְרֶשֶׁת פְּרוּשָׂה עַל-תָּבוֹר

ב. וְשַׁחֲטָה שֵׂטִים הֶעְמִיקוּ; וַאֲנִי מוּסָר לְכֻלָּם.

הנביא פונה לכוהנים, מוריו ומדריכיו הרוחניים של העם.

הנביא גם פונה לבית ישראל ולבית המלך ולאור התוכן ניתן להסיק שהכוונה לכל אלו המופקדים על העם, כוהנים, פקידים והמלך.

כמו אב טוב, אלוהים כתב בתורה את ההנחיות לכל קבוצה וכולם מגדול ועד קטן חייבים ללמוד את הוראותיו למען יפעלו נכונה בעבור העם ובשירות אלוהים.

לאף אחד מהם אין זכות לומר: לא איכפת לי. אם אתה יושב על כיסא הנהגה, אדרבה, באותו הרגע גדלה אחריותך.

הנביא מצביע כלפי כל דרגי ההנהגה ואומר להם – אתם אשמים. משפט אלוהים עליכם.

מדוע?

"…כִּי-פַח הֱיִיתֶם לְמִצְפָּה, וְרֶשֶׁת פְּרוּשָׂה עַל-תָּבוֹר…" ראה גם ו 9, ז 7.

פח, רשת – מלכודת לחיות

במקום להיות מגיני הצדק ומסירי המכשלות, הפכתם להיות אלו שמניחים מוקשים בחיי העם.

מצפה – מקום גבוה שממנו ניתן לצפות על כל הסביבה. (שופטים י 17, יא 29, יג 26, או שמואל א ז 5-12, י 17.

תבור – הר גבוה יתכן להר תבור של ימינו ליד עפולה.

הנביא מציין מקומות גבוהים כי אלו נחשבו למקום משכנם של האלים ושם נבנו מזבחות לעבודת אלילים.

במקום להדריך את העם לעבוד את יהוה במקום שיהוה קבע, השתתפו הכוהנים ומנהיגי העם בכל עבודת האלילים, ההוללות והזימה שהתלוו אליהם, וכך בדוגמת חייהם הפסולה הם משכו אחריהם את שאר העם לחטוא כמוהם.

כל מי שהתקרב אליהם ופעל כמוכם התרחק מאלוהים ונכנס עמוק לחטא ותוצאותיו במקום להתקרב לאלוהים.

בפסוק 2 אומר הנביא: "…וְשַׁחֲטָה שֵׂטִים הֶעְמִיקוּ; וַאֲנִי מוּסָר לְכֻלָּם…"

שחטה כמוה כשחתה, שחת.

שטים משמע – סטים והכוונה לסטייה מן הדרך הישרה – תהילים קא 3.

הנביא אומר:

במקום להעמיק ידע וציות בדבר אלוהים, התמדתם והעמקתם לכת בדרך הרשע והאלילות.

הדבר מדומה לבור מלכודת עמוק ביותר שלתוכו נופלת החיה. במידה ותיפול לתוכו, לא יהיה לה שום סיכוי לצאת משם בחיים.

כך, הדרכתם את העם כל כך עמוק לאליליות והעם כל כך מכור לחטא והזימה עד כי נראה שאין לו כל סיכוי לחזור בתשובה.

אלוהים מזכיר לכולם: כל אדם, גם אם הוא מנהיג או אחד מפשוטי העם עתיד לתת דין וחשבון על מעשיו לפני אלוהים. מתעים ותועים, כולם יעמדו למשפט לפני אלוהים.

פסוק 3:

ג אֲנִי יָדַעְתִּי אֶפְרַיִם, וְיִשְׂרָאֵל לֹא-נִכְחַד מִמֶּנִּי:  כִּי עַתָּה הִזְנֵיתָ אֶפְרַיִם, נִטְמָא יִשְׂרָאֵל.

אלוהים משתמש במילים אני ידעתי כמו שישוע משתמש בהן במכתבים לשבע הקהילות בספר ההתגלות ב,ג.

אין נסתר מעיניו של אלוהים.

ה' רואה וגם שופט כל מעשה שלנו.

לעיתים אנשים עושים מעשים רעים מתוך הרגל או מתוך לימוד מוטעה והם בטוחים שכך הם מרצים את אלוהים. כך חשבו האנשים בתקופתו של הושע. נקריב לכל אל ונשמח כל אל על פי רצונו.

את אלוהים ניתן לרצות רק על פי הנחיותיו בכתבי הקודש.

ישנם הומוסקסואלים, לסביות שמאמינים בלב שלם שנטייתם היא דבר טבעי לחלוטין וגם כך הם יכולים לשרת את אלוהים בקדושה וטוהר.

אלוהים אומר על כך – לא נכון. אמות המידה לכל אמת וטוהר כתובים בכתבי הקודש ומי שבאמת ירא אלוהים נכנע לדבר אלוהים ומתכחש לתאוות הבשר.

דוד המלך העביר את ארון הברית מבית אבינדב שבגבעה אל ירושלים שלא לפי הוראותיו של אלוהים אך בלב מלא נכונות ולמרות זאת אלוהים הרג את עוזא כשזה נגע בארון (שמואל ב פרק ו). דוד הבין את הטעות ובפעם השנייה פעל בדיוק על פי הוראותיו של אלוהים – כך מרצים את אלוהים קדוש.

מדוע העם התמיד כל כך בדרך הרע? פסוק 4:

ד. לֹא יִתְּנוּ מַעַלְלֵיהֶם לָשׁוּב אֶל-אֱלֹהֵיהֶם:  כִּי רוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם, וְאֶת-יְהוָה לֹא יָדָעוּ.

העם כל כך סטה מדרך התורה וכל כך התמכר לדרך האלילות עד כי כל מה שפעל במוחו וקרבו היה קשור לעבודת אלילים.

רובו המוחלט של העם לא קרא בדבר אלוהים ולא שמע את הכתוב בדבר אלוהים. רוב העם גדל וחי באווירה שבה לאלוהים לא הייתה כל כניסה.

הנביא אומר – ואת יהוה לא ידעו.

משמע:

לא למדו מהוריהם ולכן מדובר על דור שכל מה שקשור לאלוהים זר לו.

תכלס: ככל שמתרחקים מהנחיית אלוהים, מאפשרים לרוח הזנונים למלא את מוחנו שמשפיע על מעשינו.

המצב כה חמור עד כי אם אלוהים לא יפעל למען העם ויזעזע אותו, אין לעם כל סיכוי לצאת מדרך הרע ולהינצל מתוצאת מעשיהם. ראה ד 14 – עם לא יבין ילבט – ייכשל. [שניה לתסלוניקים ב 8-13]

האם ימשיך ישראל בדרך הרע ללא סוף?

פסוק 5:

ה. וְעָנָה גְאוֹן-יִשְׂרָאֵל בְּפָנָיו; וְיִשְׂרָאֵל וְאֶפְרַיִם יִכָּשְׁלוּ בַּעֲו‍ֹנָם, כָּשַׁל גַּם-יְהוּדָה עִמָּם.

גאוות ישראל – הכוונה לדרך הרעה בה בחר העם ללכת כשהוא סומך על כוחו.

חוכמתו ומעשיו לא ימשיכו לעד. העם סמך על יכולתו עד שעמד מול שוקת שבורה – גלות וחורבן.

אלוהים מתעד כל מילה ומעשה רע (חטא) ואלו עתידים להיות כתב האשמה של כל אחד מן העם (ראה 'ספר המעשים' בספר התגלות פרק כ 11-15). ראה גם משלי טז 18.

אלוהים לא יצטרך לדבר. מעשי העם יהיו אלו שידברו ויפלילו את העם על גאוותו.

אגב – איך ניתן למחוק את רשימת המעשים הרעים – כתב האשמה – מספר המעשים?

כתב האשמה נמחק כשהאדם מתוודה על חטאיו ומבקש את כפרת החטאים שאלוהים סיפק דרך המשיח – והוא ישוע. (ראה אל הקולוסים ב 13-14).

המשפט לא פוסח על יהודה. כמה חבל שיהודה נדבקה בחטאי אפרים ולכן עתידה להיענש כמוהם.

כל מה שאינו עומד על דבר אלוהים, כוחו וחסדו, עתיד להיעקר.

כל בחירה בדרך שאינה דרכו של אלוהים כמוה כהכרזה שדרכו של אלוהים אינו טובה והדרך האחרת טובה יותר.

מעשה שכזה מוכיח חוסר חוכמה והינו צעד של גאווה ריקה שעתידה להתפוצץ בפניו של החוטא.

כאשר העם יבין שצרותיו נובעים מהריחוק מיהוה, הם יבואו אל המקדש בירושלים עם ידיים מלאות בזבחים. האם אלוהים יקבל ברצון את זבחיהם?

פסוקים 6-7.

ו. בְּצֹאנָם וּבִבְקָרָם יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת-יְהוָה וְלֹא יִמְצָאוּ:  חָלַץ מֵהֶם.

ז. בַּיהוָה בָּגָדוּ, כִּי-בָנִים זָרִים יָלָדוּ; עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ, אֶת-חֶלְקֵיהֶם.

בעקבות הגלות ואסונות אחרים העם יתעשת ויפנה לאלוהים. מתברר שלמרות שהעם יבוא לאלוהים עם זבחי צאן ומעשים טובים כפי שהתורה מחייבת, אלוהים יפנה להם עורף (חלץ – דברים כה 5-10, רות ד 1-12), ולא יקבל את בקשת הסליחה.

מדוע?

כי אלוהים אינו מעוניין בזבחים או במעשי דת ופולחן חיצוניים אלא בלבבות העם. [חגיגת כל החגים התנכיים או המסורתיים לא תועיל]. אלוהים רוצה לראות שהעם מצטער באמת ובתמים על חטאיהם. אלוהים רוצה לראות שלבבות העם נשברים בגלל מעשיהם הרעים ותוצאות חטאיהם (ישעיה א 10-22, תהילים נא 18-19). אלוהים רוצה לראות את אמיתות החזרה בתשובה בריחוקם המוחלט מדרך החטא, בביטחון שלהם בו ובדברו שמתורגמים למעשים – חסד ואמת – עזרה הדדית וחמלה על החלש בחברה ונתינה ברמה של הקרבה. לימוד דבר אלוהים מתוך אמונה והכרה שרק בדרך זו ניתן לדעת אמת מהי.

מדוע אלוהים דחה את בקשת הסליחה?

הם פנו אליו כי היה להם רע במקום אחר. העם פנה לאלוהים כי לא הרגיש נוח.

אין זו פעם ראשונה שאלוהים דוחה את זבחי עמו.

בספר זכריה פרק ז', אלוהים דוחה את זבחי העם ואף מחזיר להם במילים קשות ביותר.

אז העם הצטער על כך שהמקדש חרב ועל כך שסבל את תוצאת הגלות.

העם לא התוודה על חטאיהם ולא כאב את כאבו המר של אלוהים כאב שרואה את ילדיו עושים את הרע ונפגעים.

העם כאילו הצטער על "צעצוע" – המקדש, שנלקח ממנו אך לא עשה את מה שנחוץ כדי למנוע את האסון הבא.

אלוהים רוצה לשמוע אותנו אומרים – סליחה.

אך סליחה חייבת לבוא מכל הלב והיא מתבטאת בהתחברות מחודשת המבוססת על אהבה ונאמנות הדדית.

סליחה שרק יוצאת מן הפה אך לא מן הלב אינה מהווה זבח מקובל ורצוי בעיני אלוהים אלא מוסיפה חטא על פשע.

כשאלוהים סולח לנו הוא גם שוכח, הלוואי שנלמד מעט יותר לסלוח כמו שאלוהים סולח לנו.

הערה: חזרה בתשובה אינה ערובה להימנעות מתשלום קנס או עונש. למרות שהמתוודה וחוזר בתשובה עלול לקבל את מלוא עונשו בעולם הזה, הרי שסליחת אלוהים מבטיחה "דף נקי", ישועה שלמה בעולם הבא. הבטחה שכזו אינה מנחמת את חסרי האמונה אך מעודדת ומשמחת את הנושעים באמת.

בפסוק 7 אלוהים מציין שמעשי העם היו בגידה. מכיוון שהמשיכו בדרך הניאוף הרוחני, גם ילדיהם אימצו את תורת האלילות ואלוהים הפך להיות בעבורם דבר זר.

ראו מה קורה אפילו היום במשפחות שנטשו את הקהילה וישוע. רוב ילדיהם שנולדו לאחר שהם עזבו את הקהילה אינם אומרים ישוע אלא ישו… דבר אלוהים נשמע להם זר ממש כמו לכל ילד שהוריו מעולם לא היו בקהילה.

לאור ההתמדה בריחוק מאלוהים הנביא מציין שהעונש לא יהיה קל.

א.      חודש – כוונה למועד קצר – העונש יבוא עליהם מהר והם יפסידו את כל רכושם ונחלתם.

ב.      חודש – הכוונה לכל החגים הקשורים בראש חודש ופולחן דתי. כעט, מעשיהם הפולחניים שהיו הוכחה לנטישת תורת אלוהים יהיו הסיבה שבגללה הם יענשו ויפסידו את כל רכושם.

בפסוקים 8-10 הנביא מתאר את העונש כאירוע שעומד ממש בפתח.

ח. תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה, חֲצֹצְרָה בָּרָמָה; הָרִיעוּ בֵּית אָוֶן, אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין.

ט. אֶפְרַיִם לְשַׁמָּה תִהְיֶה בְּיוֹם תּוֹכֵחָה; בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הוֹדַעְתִּי נֶאֱמָנָה.

י. הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל; עֲלֵיהֶם אֶשְׁפּוֹךְ כַּמַּיִם עֶבְרָתִי.

תקיעת שופר מציינת הודעה לכל העם כי האויב עומד להגיע ועת צרה נראית באופק (במדבר י 9, יחזקאל ג 16-21).

הנביא מציין שמות של מקומות שכולם מוזכרים בספר שופטים יט.

שם מתואר המעשה שידוע בשם: פילגש בגבעה.

מכיוון שבני בנימין התנהגו כמו בני סדום ועמורה, עלו עליהם שאר שבטי ישראל וכמעט השמידו כל זכר לשבט בנימין (שופטים כ).

אלוהים מציין את המקומות הללו והשמות הללו בספר הושע כדי להבהיר לשומעים שמצבם הרוחני תואם למצבם של בני בנימין לפני שבא עליהם כליון.

העונש הוחלט ואין דרך חזרה. כל הפרטים שצוינו יתקיימו. אפרים תיהרס ותיהפך לשממה. כך קרה בעת שהאשורים עלו על ישראל והגלו את עשרת השבטים בשנת 722 לפנה"ס.

בנימין הבט אחריך – ז"א, ראה מה קרה לאפרים כי אתה הבא בתור. כך אכן קרה לבנימין ויהודה בשנת 604-586 לפנה"ס על ידי הבבלים.

בפסוק 10 אלוהים מציין את רשעתם של מנהיגי יהודה.

במקום להתרחק מהדרך הרעה של אפרים, יהודה חיקתה כל דבר רע.

מנהיגי יהודה היו מסיגי גבול – הכוונה לאנשים המזיזים את האבנים המציינים את גבולות השדה או הנחלה של אדם כלשהו. בדרך זו הם גזלו את אדמתו של האחר והגדילו את חלקתם.

דברים יט 14, כז 17, משלי כב 28, כג 10.

שליטי העם לא רק גזלו את רכושם של החלשים בעם אלא גם הסיטו אבני גבול רוחניים שעליהם העונש חמור אף יותר.

הם "הזיזו" את הגבול של מותר ואסור הכתוב בדבר אלוהים.

כשאלוהים אוסר על פעולה מסוימת, מי שמנסה לשנות את האיסור בתירוץ כזה או אחר (זה עניין תרבותי, לא נעים לי וכו), מסתכן במלחמה נגד אלוהים או "בקטיעת זרועו".

כשאלוהים אוסר על הקמת מזבח במקום אחר מירושלים הוא מתכוון לכך וזו אבן גבול.

כשאלוהים מלמדנו להיות נאמנים לאישה אחת (גבר אחד) הוא מתכוון לכך וזו אבן גבול

כשאלוהים מציין כללים בכל תחום בחיים אלו אבני גבול שאסור לנו להזיז כדי להקל על "הליכתנו".

עלינו להתפלל ולבקש כוח לציית ולא להתפתות להזיז את הכללים או לעגל פינות בגבולות שאלוהים שרטט עבור חיינו.

עלינו לזכור – כל אבן גבול שהזזנו עתידה לשוב למקומה בכוח זרוע של אלוהים. אבני הגבול של אלוהים הן נצחיות.

מדוע אלוהים מטיל עונש כה קשה על אפרים?

פסוקים 11-12:

יא. עָשׁוּק אֶפְרַיִם, רְצוּץ מִשְׁפָּט:  כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי-צָו.

יב. וַאֲנִי כָעָשׁ לְאֶפְרָיִם; וְכָרָקָב, לְבֵית יְהוּדָה

על אפרים נחתו צרות בצרורות כי הוא מתמיד לציית למצוות והוראות מבני אדם במקום להוראותיו ומצוותיו של אלוהים הכתובים בתורה (ראה ישעיה כט 13-14).

למרות שמצוות אלוהים לעיתים קשות למילוי עלינו לזכור שהן ניתנו למען נחיה. אלוהים כתב אותן למעננו כדי שייטב לנו ולא כדי להעניש אותנו (דברים ו 24).

אם יש לנו קושי, אלוהים מצפה מאיתנו לפנות אליו ולא לגורם אחר כלשהו.

הציות המדויק לדברו הנעשה מתוך אמונה וכוונה רבה מעניק חיים, נועם, בטחון וברכה.

מצוות הנובעות ממחשבת אדם נראות לעיתים נוחות יותר אך אין בהן חיים והן מובילות את הנכנע להן – לאבדון.

התוצאה של מעשי אפרים הייתה ריקבון החברה.

מצוות המוסר של אלוהים הינן חוזקה של כל חברה גם אם אינה מאמינה באלוהים. כשהעם נטש את אלוהים ודברו, החל הריקבון המוסרי לפגוע בכל תחום בחברה עד שהיא נרקבה והתמוטטה.

כשהחזק מנצל את החלש אז החלש נעלם. כשרק חזקים נשארים עם הלך מחשבה של ניצול אז הם טורפים זה את זה. לבסוף גם החזק לא ישרוד. עם ישראל עזב מקור מיים חיים והעדיף בורות שאינם יכולים להכיל מים – (ירמיה ב 12-13).

האם אפרים ויהודה עיוורים לחלוטין למצבם? לא!

האם הם יעדיפו לפנות בראשונה לאלוהים?

פסוקים 13-15:

יג. וַיַּרְא אֶפְרַיִם אֶת-חָלְיוֹ, וִיהוּדָה אֶת-מְזֹרוֹ, וַיֵּלֶךְ אֶפְרַיִם אֶל-אַשּׁוּר, וַיִּשְׁלַח אֶל-מֶלֶךְ יָרֵב; וְהוּא לֹא יוּכַל לִרְפֹּא לָכֶם, וְלֹא-יִגְהֶה מִכֶּם מָזוֹר.

יד. כִּי אָנֹכִי כַשַּׁחַל לְאֶפְרַיִם, וְכַכְּפִיר לְבֵית יְהוּדָה; אֲנִי אֲנִי אֶטְרֹף וְאֵלֵךְ, אֶשָּׂא וְאֵין מַצִּיל.

טו. אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל-מְקוֹמִי, עַד אֲשֶׁר-יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי:  בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי.

בני ישראל עתידים להבין כי הם נמצאים במצב עגום ומסוכן ויזדקקו לעזרה.

והנה, כשהבחינו שמלך אדיר מתכונן לכבוש את אזורם או כאשר הם זקוקים להגנה מפני מלך תוקפן, הם אינם פונים לאלוהים אלא למלך גוי עובד אלילים. (מלכים ב טו 19-20, טז 5-9).

זיכרו מה הלקח שאלוהים לימד את אחז מלך יהודה בספר ישעיה ז.

מלך ירב – תואר למלך אשור שהיה איש ריב ומלחמה עם כל עמי האיזור בעת ההיא (מלכי-רב, המלך הגדול, ישעיה לו 4).

אלוהים מבהיר לבני ישראל.

שום מלך בשר ודם לא יוכל לרפא את פצעי מכותיכם.

מדוע?

כי אם אלוהים אינו לצדכם אז אין לכם כל סיכוי להבראה (תהילים קג, מלכים ב ו, ראשונה ליוחנן ד 4).

הנביא מתאר את אלוהים כאריה הטורף את צידו ואין מי שיועל לקחת את הטרף מפיהו.

אם אלוהים לא יציל אז אין מי שיוכל להציל אתכם.

לכן, מכיוון שהעם אמר את דברו ופנה למלך בשר ודם, עובד אלילים כדי למצוא הגנה והצלה, אלוהים מניח לעמו ומחכה עד שידממו ויבינו שכאבם נובע מהריחוק ממנו ולא משום דבר אחר.

כשהעם יבקש את פני אלוהים באמת, הוא יענה להם.

פני אלוהים הינו ביטוי לציין את האדון שהנחה את בני ישראל במדבר ושמר אותם מכל תלאות הדרך וסיפק את כל צורכיהם (שמות לג 11-20, ישעיה סג 8-10).

לסיכום:

  1. אלוהים מצפה מהנהגה רוחנית ומדינית להנחות את העם בדרך הנכונה – שהיא דרכו של אלוהים. הנחיותיו של אלוהים כתובות בתורה ואלוהים ידרוש חשבון מכל אחד.
  2. כולנו טועים וכולנו צריכים להתוודות על חטאינו. רק וידוי כנה מוחק חטא.

אלוהים בוחן את רצינות כוונותינו ויודע אם אנו מבקשים סליחה כדי להתחמק מעונש או אם     אנו באמת כואבים ושבורי לב על חטא שחטאנו.

  1. בכל מצב ובכל תנאי אלוהים מצפה שנציית לדברו הברור ולא למצוות אדם הנוגדות את דברו. לעולם אל לנו "לעגל פינות" או לסרב לציית לאלוהים. כשאנו מצייתים מתוך אמונה כנה אנו עתידים לחוות את מלוא כוחו ועזרתו של אלוהים בחיינו.