גלטים פרק ו'

תורת המשיח והבריאה החדשה

 

שאול השליח הוכיח למאמינים בקהילות גלטיה כי תלמידו של ישוע אינו יוצא ממרות התורה לתוך ואקום רוחני מסוכן, אלא עובר לידיו של המשיח ― מגשים התורה, בורא העולם (קור“ב ג 18-12).

בפרק ו פורט השליח את העקרונות הגדולים לדוגמאות מעשיות מחיי היומיום. הוא מסביר איך חיים רוחניים באים לידי ביטוי מעשי בחיי הקהילה:

א.        דרך יחסי אנוש (יחסים בין־אישיים);

ב.        דרך השימוש בכסף וברכוש.

 

א.     יחסי אנוש

 

גלטים ו 5-1:

1  אַחַי, אִם יִכָּשֵׁל אִישׁ מִכֶּם בְּאֵיזוֹ עֲבֵרָה, אַתֶּם הָאֲנָשִׁים הָרוּחָנִיִּים תָּקִימוּ אוֹתוֹ בְּרוּחַ שֶׁל עֲנָוָה; וְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא תָּבוֹא גַּם אַתָּה לִידֵי נִסָּיוֹן. 2 שְׂאוּ אִישׁ אֶת מַעֲמֶסֶת רֵעֵהוּ וְכָךְ תְּקַיְּמוּ אֶת תּוֹרַת הַמָּשִׁיחַ.

3  אִם אָדָם חוֹשֵׁב אֶת עַצְמוֹ לְמַשֶּׁהוּ בְּעוֹד שֶׁאֵינוֹ כְּלוּם, הֲרֵיהוּ מַשְׁלֶה אֶת עַצְמוֹ. 4 יִבְחַן כָּל אֶחָד אֶת מַעֲשָׂיו וְאָז הַסִּבָּה לִתְהִלָּתוֹ תִּהְיֶה בּוֹ עַצְמוֹ בְּלִי תְּלוּת בַּזוּלַת, 5 שֶׁכֵּן כָּל אֶחָד יִשָׂא אֶת הַנֵּטֶל שֶׁלּוֹ.

 

פסוקים 10-1 מתארים גישה והתנהגות המנוגדות להתנהגותם הנוכחית של הגלטים, המתוארת בפרק ה 15 כ“נוֹשְׁכִים וְטוֹרְפִים זֶה אֶת זֶה“. שני נושאים עיקריים בולטים בפסוקים 10-1 והם:

  • עזרה הדדית,
  • שיתוף.

 

פס' 1 “אִם יִכָּשֵׁל אִישׁ מִכֶּם בְּאֵיזוֹ עֲבֵרָה…“ — אח באמונה נכשל וחטא. ― מה עושים?

לעומת התנהגותם של הגלטים שהתבטאה בפגיעה בזולת ויחס חסר אהבה והתחשבות, שאול מלמד אותם איך פועלים הנושעים שרוח אלוהים שוכן בגופם (קור“ב ג 6-4).

“אַתֶּם הָאֲנָשִׁים הָרוּחָנִיִּים.“ — הפנייה היא לכל הטוענים כי נושעו מתוך אמונה כנה בישוע בתור אדונם ומושיעם מן החטא, וסבורים שהם אכן חיים על פי הכתוב בכתבי הקודש. אם רוח הקודש מניע את מעשיי, גם היחס שלי לאח שנכשל ונפל בחטא יהיה יחס שמשתקף בו פרי הרוח (פרק ה 23-22). האדם הרוחני ינסה להקים את האח שנכשל ולהחזירו למוטב ולדרך הישרה. תגובתנו כלפי הנכשל צריכה להיות ניסיון להרים ולעזור על מנת לתקן. כשעצם נשברת, בדרך כלל מנסים לאחות אותה ולא להוציאה מן הגוף (עבר‘ יב 13-12; יעקב ה 20-19).

“תָּקִימוּ אוֹתוֹ בְּרוּחַ שֶׁל עֲנָוָה.“ — כולנו נכשלים לפעמים. אין אדם שלא יטעה, ולכן עלינו לפעול בענווה.

“הִזָּהֵר שֶׁלֹּא תָּבוֹא גַּם אַתָּה לִידֵי נִסָּיוֹן.“ — הרי אני או אתה עלולים להיכשל מחר, לכן עליי להתייחס לאח כפי שהייתי רוצה שיתייחסו אליי. עליי גם לבחון את לבי שמא מקנן בו חטא דומה.

עזרה שניתנת “בְּרוּחַ שֶׁל עֲנָוָה“ היא עזרה שמגישים מכל הלב, באופן דיסקרטי, ללא התנשאות ולשם מטרה אחת: טובתו של האח. בבשורת מתי יח 18-15, ישוע מפרט את הדרך שבה עלינו לפנות לאח שחטא.

הוראותיו של שאול הן ההפך הגמור מאופן פעולתם של מורי השקר ושל כל מי שצדיק בעיניו (ראה לדוגמה יוח‘ ח 11-1: הפרושים והאישה הנואפת; מה“ש כא 21-72).

■         שים לב!

אלוהים לא מצווה להחזיר את האח להתחברות בכל מחיר. במידה והוא מסרב לחזור לדרך אלוהים ומתמיד בטעותו, הכתוב אומר להרחיקו מן העדה (מתי יח 20-15).

 

שני סוגים של מעמסה

 

פס'2 “שְׂאוּ אִישׁ אֶת מַעֲמֶסֶת רֵעֵהוּ וְכָךְ תְּקַיְּמוּ אֶת תּוֹרַת הַמָּשִׁיחַ.“ — זהו המשך הגיוני למצווה להקים את האח הנכשל. עזרו זה לזה, תמכו בחלש, עודדו את הנדכה. החזק ייתן יד לחלש והעשיר יתמוך בעני. זכרו ש“תּוֹרַת הַמָּשִׁיחַ“ קוראת לכם לאהוב זה את זה. אהבה זו תעיד לעיני כולם שאתם תלמידיו של ישוע (יוח‘ יג 35-34; מה“ש ב 42-38; יוח“א ד 11-7).

 

פס' 5 אבל איך זה מסתדר עם פסוק 5 שאומר: “כָּל אֶחָד יִשָׂא אֶת הַנֵּטֶל שֶׁלּוֹ“? — תיכף נראה שפסוק 5 לא סותר את הציווי לעזרה הדדית שבפסוק 2. “הנטל“ (יוונית: fortion, ϕορτίον) שכל אחד מאתנו נקרא לשאת בעצמו שונה מ“המעמסה“ (יוונית: baros, βάρος) שבנשיאתה כולנו מצווים לעזור זה לזה.

אלוהים מטיל על כל מאמין נטל של ציות שנועד לבגר אותנו מבחינה רוחנית. נטל זה אינו רע, אלא מהווה מנגנון שדרכו אנו מתקרבים לאלוהים וחווים אותו ואת גבורתו באופן אישי ואינטימי. כוונת הציווי “כָּל אֶחָד יִשָׂא אֶת הַנֵּטֶל שֶׁלּוֹ“ היא שנמלא את מחויבותנו האישית בתחומי החיים השונים, באופן יומיומי: חיי קדושה, נאמנות בנישואים, האחריות לעבוד לשם פרנסה וכו‘. אם נהיה נאמנים בנשיאת הנטל שאלוהים הפקיד בידינו, ניווכח שתפילותינו נענות ושמחתנו נשמרת גם בזמנים קשים.

את מבחני הבגרות הרוחנית הללו חייב כל אחד לעבור בעצמו, כי הרי הם מבחני האמונה האישיים שלו. אל לנו להיבהל מהניסיונות הצפויים בתחומים אלה. נזכור תמיד את מילות הנחמה של ישוע המשיח: “בּוֹאוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה. קְחוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִּי וְלִמְדוּ מִמֶּנִּי, כִּי עָנָו אֲנִי וּנְמוּךְ רוּחַ; תִּמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם, כִּי עֻלִּי נָעִים וְקַל מַשָׂאִי“(מתי יא 30-28).

שאול השליח הרגיע את המאמינים בקורינתוס כשהבטיח להם שאלוהים לא יטיל על ילדיו עול שאינם יכולים לשאת, אלא יעניק להם כוח וחסד לעמוד בכל נטל (קור“א י 18-12; ראה גם רומ‘ ח 30-26).

 

תורת המשיח

 

“כָּךְ תְּקַיְּמוּ אֶת תּוֹרַת הַמָּשִׁיחַ“ (המשך פסוק 2). — מהי “תורת המשיח“, ואיך העזרה בנשיאת "אִישׁ אֶת מַעֲמֶסֶת רֵעֵהוּ" מקיימת אותה?

  1. בפסוק 14 בפרק ה שאול השליח אמר כי “כָּל הַתּוֹרָה כְּלוּלָה בְּמַאֲמָר אֶחָד — ‘וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ‘,“ ובכך הוא בעצם ציטט עיקרון שישוע עצמו לימד (מתי כב 40-39). מכיוון שנשיאת משאו של אחי היא מעשה המביע אהבה, הרי שכך באה לידי ביטוי תורת המשיח. אהבה כנה בין האחים היא ראיה להיותנו תלמידיו של ישוע (יוח‘ יג 34; יוח“א ב 10-9).
  2. כמו שישוע נשא את המעמסה הכבדה של חטאיי והעניק לי חיים וחירות, כך עליי לעזור לאחי להשתחרר מכובד מעמסתו (רומ‘ ח 2).

 

פס' 4-3 “אִם אָדָם חוֹשֵׁב אֶת עַצְמוֹ לְמַשֶּׁהוּ בְּעוֹד שֶׁאֵינוֹ כְּלוּם, הֲרֵיהוּ מַשְׁלֶה אֶת עַצְמוֹ. יִבְחַן כָּל אֶחָד אֶת מַעֲשָׂיו, וְאָז הַסִּבָּה לִתְהִלָּתוֹ תִּהְיֶה בּוֹ עַצְמוֹ בְּלִי תְּלוּת בַּזוּלַת.“ — בפירוש פסוקים אלה יש להתחשב בהקשר: כעת שאול מלמד על עזרה הדדית ושיתוף, שהם ביטוי של “הליכה ברוח“.

אם כך, פסוקים אלה מזהירים מפני הסיבות שעלולות למנוע מאתנו לעזור לאחינו:

  1. גאווה, יוהרה;
  2. השוואת הישגיי לאלו של אחי.

קיימות שתי דרכים להתמודד עם סכנות אלה:

 

  1. ענווה

ענווה היא, קודם כול, אחת מהתכונות של “פרי הרוח“ (ראה פירוש לפרק ה 23-22). ענווה היא הכרה כנה בעובדה כי כל מה שיש לי וכל הישגיי נובעים מחסד אלוהים ולא מכוחי ויכולתי. ענווה היא הבנה כי אני משרת את אלוהים בתפקיד שנתן לי, ושאר ילדי אלוהים שווים לי בדיוק, גם אם ניתנו להם תפקידים שונים. אינני מתחרה בהם, הצלחתם היא לתפארת המשיח, והיא לא תחבל במעמדי או בהתקדמותי (רומ‘ יב 3). עם גישה כזו, דבר לא ימנע ממני לעזור לאחי.

 

  1. התמקדות בישוע המשיח

עריכת השוואות ביני לבין אחרים עלולה לגרום לאחד משני דברים: תסכול וייאוש או גאווה (קור“ב י 18-12). לא בהכרח רע להשוות נתונים, אך חשוב שההשוואה לא תשרת את הרצון להשפיל את הזולת או לפאר את עצמי.

מכיוון שחיינו שייכים למשיח ואנו פועלים בשירותו, עלינו לפעול על פי אמות מידה של אזרחי שמים (פיל' ג 20). קנה המידה הוא ישוע עצמו. כאשר הצלחתי נבחנת מול ישוע ― האדם המושלם שהיה נקי מכל חטא ― הרי שלעולם לא אוכל להיות מספיק טוב. ישוע עומד במרכז ― לא אני. עזרתי לאחי תפאר את שם ישוע, ולכן עליי לעזור. כאשר אנו תלויים באדון בכל דבר, ובכל נושא אנו שואפים להביא כבוד ופאר לאלוהים, הרי שנשאף לעזור לאחינו ולקדם אותו.

 

כאמור, חיים רוחניים באים לידי ביטוי מעשי בחיי הקהילה דרך היחסים הבין־אישיים של חבריה, וגם דרך…

ב.     השימוש בכסף וברכוש

 

גלטים ו 10-6:

6 מִי שֶׁלּוֹמֵד אֶת דְּבַר אֱלֹהִים צָרִיךְ לְשַׁתֵּף בְּכָל הַדְּבָרִים הַטוֹבִים אֶת מִי שֶׁמְּלַמֵּד אוֹתוֹ. 7 אַל תִּטְעוּ, בֵּאלֹהִים אֵין לְהָתֵל; כִּי מַה שֶּׁאָדָם זוֹרֵעַ, אֶת זֹאת גַּם יִקְצוֹר. 8  מִי שֶׁזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה בְּשָׂרוֹ, מִן הַבָּשָׂר יִקְצוֹר כִּלָּיוֹן. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה הָרוּחַ, מִן הָרוּחַ יִקְצוֹר חַיֵּי עוֹלָם. 9 אַל נָא יִרְפּוּ יָדֵינוּ מֵעֲשׂוֹת טוֹב; בְּבוֹא הָעֵת נִקְצוֹר, אִם לא נִרְפֶּה. 10 לָכֵן בְּעוֹד יֵשׁ לָנוּ הִזְדַּמְּנוּת, נִגְמוֹל טוֹב לְכָל אָדָם, וּבְייִחוּד לִבְנֵי אֱמוּנָתֵנוּ.

 

משמעות עיקרית: שאול השליח מסביר איך מתבטאים החיים הרוחניים בעזרה הדדית, בשיתוף ונתינה ובהשקעה בשדה הרוחני והחומרי. כשבוחנים פסוקים אלו בהקשרם ומשווים אותם לדברי שאול לקורינתים (קור“א ט; קור“ב ח; ראה גם עבר‘ יג 16), מתבררת המשמעות העיקרית: השליח מצפה מהמאמינים שישתמשו בכספם וברכושם בדרך מסוימת.

משמעות משנית: ישנה משמעות נוספת לפסוקים: כשמאמינים לומדים את נפלאות דבר האלוהים, עליהם לחלוק עם מוריהם את הברכות הרוחניות שהפיקו מהלימוד. משוב חיובי שכזה מעודד את המורים להתמיד וללמוד ביתר התעמקות כדי ללמד ולהכשיר את הקדושים לעבודת השירות (אפס‘ ד 12).

 

פס' 6 “מִי שֶׁלּוֹמֵד אֶת דְּבַר אֱלֹהִים צָרִיךְ לְשַׁתֵּף בְּכָל הַדְּבָרִים הַטוֹבִים אֶת מִי שֶׁמְּלַמֵּד אוֹתוֹ.“ — העיקרון הכללי בפסוקים 10-6 הוא: כפי שמורים משתפים את תלמידיהם בכל דבר טוב ומועיל שהם מסוגלים ללמד, כך על התלמידים לשתף את מוריהם בטוב שיש ברשותם. כך נאמר כאן לגלטים. לקורינתים, לעומת זאת, שאול אומר בבירור ובפירוט: באחריות הקהילה לכלכל את מוריה. הוא מקדיש את כל פרק ט באיגרת הראשונה לקורינתים לביסוס זכותו להתפרנס מעבודתו כמורה וכמבשר.

במסגרת חוקי התורה נדרש היהודי לתת חלק מהכנסותיו למימון עבודת הכוהנים במקדש. לעומת זאת, בברית החדשה לא נקבעו שום סכומים, אחוזים או מסגרת מספרית אחרת למימון המערכות והאנשים שפועלים בקהילה. ― אם כן…

■         מה צריך להניע את המאמין בישוע בימינו לתת בעבור עבודת אלוהים ומחיית מוריו?

הנתינה הזו תלויה כולה בנדיבות, באהבה ובבגרות הרוחנית של המאמין.

 

פס' 7 “אַל תִּטְעוּ, בֵּאלֹהִים אֵין לְהָתֵל.“ — שאול מזהיר כי בעוד שאנו יכולים להוליך שולל בני אדם, אי אפשר לרמות את אלוהים. אם נשקיע וניתן מעט, לא נוכל לצפות לקבל הרבה. הרי אפילו ההיגיון אומר כי…

“מַה שֶּׁאָדָם זוֹרֵעַ, אֶת זֹאת גַּם יִקְצוֹר.“ — מי שמשקיע בעיקר עבור עצמו יקבל בחזרה בדיוק את מה שהשקיע: רווח בר חלוף (קור“ב ט 7-6).

 

פס' 8 “מִי שֶׁזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה בְּשָׂרוֹ, מִן הַבָּשָׂר יִקְצֹר כִּלָּיוֹן.“ — מי שמסתמך על יכולתו לקיים את מצוות התורה, מי שמשקיע בקיום מצוות שפג תוקפן ― כלומר בדברים שאלוהים אינו חפץ בהם ― הרי הוא עתיד לקצור אבדון. הוא דוחה את חסדו של המשיח ולכן אינו זוכה למעורבות רוח אלוהים בחייו. כל שיוכל לקצור הוא פרי הבשר, שאין בכוחו להושיע ולהסיר את עוקצו של המוות (קור“א טו).

“אֲבָל הַזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה הָרוּחַ, מִן הָרוּחַ יִקְצוֹר חַיֵּי עוֹלָם.“ — מי שמשקיע בנושאים ששאול השליח מתייחס אליהם ― לימוד דבר אלוהים, הפצת הבשורה ועזרה הדדית ― מי שעסוק בעשייה זו מתוך אמונה בישוע ובהישענו על חסד אלוהים, הריהו משקיע בשדה אלוהים.

 

“פרי אלוהים“ ― שלא כמו “פרי הבשר“ ― מבטיח לספק את כל צורכי ההווה (מתי ו 33-30), והוא גם שופע לנצח: המאמין "הַזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה הָרוּחַ" יחיה לעולם בממלכת אלוהים.

“…יִקְצוֹר חַיֵּי עוֹלָם.“ — ישנה משמעות נוספת כאן: “הַזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה הָרוּחַ“ בהפצת הבשורה ― בין אם הוא מבשר בעצמו ובין אם הוא תומך באחרים שעושים כך ― יראה בישועת נפשות. גם הם יזכו לחיי עולם.

 

עשו טוב ― לכל אדם!

 

פס' 9 “אַל נָא יִרְפּוּ יָדֵינוּ מֵעֲשׂוֹת טוֹב; בְּבוֹא הָעֵת נִקְצוֹר, אִם לֹא נִרְפֶּה.“ — לא להרפות! אנחנו רוצים לראות פירות מיד לאחר הזריעה. אך מה לעשות, הגדילה דורשת חודשים ואף שנים. אם אכן זרענו על פי הדרכת דבר אלוהים, אין לנו סיבה להרפות או להתייאש. אלוהים יפרה את הזרע בזמנו והפרי עוד ייראה וייתן כבוד למשיח. יהיו מקרים שבהם נזכה לראות את הפרי רק כשנעמוד מול המשיח (ראה גם יעקב ה 7).

“אַל נָא יִרְפּוּ יָדֵינוּ מֵעֲשׂוֹת טוֹב“ מתייחס ― בין היתר ― לעזרה לנזקקים בקהילה. אין להם מה להחזיר לנו, וישנם אלה שיישארו, להערכתנו, נזקקים לטווח הארוך. ובכל זאת דבר אלוהים אומר: “אַל נָא יִרְפּוּ יָדֵינוּ מֵעֲשׂוֹת טוֹב!“

עלינו לזכור תמיד שהנתינה והעשייה שלנו צריכות לתת כבוד לשם המשיח. כל עשייה למטרת רווח אישי, סיפוק אישי או האדרה אישית היא “זריעה בשדה הבשר“, וסופה כיליון.

■         שים לב!

מדוע השליח מדרבן את המאמינים לנתינה? ― לא כדי להתעשר מרכושם, כפי שברור מהראשונה לקורינתים ט 18. הוא רוצה שיזכו לברכה מאלוהים. אותו עיקרון קיים כבר בתנ“ך, במשלי ג 10-9, ושם נאמר: “כַּבֵּד אֶת יהוה מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ, וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע, וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ.“

 

מכאן, שפסוקים 10-6 קובעים מה אמור להיות היחס של המאמין המשיחי לכסף ולרכוש ואיך עליו להשתמש בהם:

  1. היחס: 

עיקר המאמצים בחיי המאמין צריכים להיות בעשיית רצון אלוהים. אוי לנו אם תכלית חיינו תהיה להרבות ברכוש. הרכוש הוא כלי לשירות, לא מטרת קיומנו (משלי כג 4).

  1. השימוש:

א.        השקעה בהוראת דבר אלוהים בקהילה ― לקיחת חלק בתמיכה כלכלית במורים;

ב.        השקעה בשדה הבישור ― הפצת דבר הישועה לכל אדם;

ג.         עזרה לאחים במצוקה.

במקרה האידיאלי, אלה הם שלושת הנושאים העיקריים שהקהילה משקיעה את כספה בהם.

 

פס' 10 “בְּעוֹד יֵשׁ לָנוּ הִזְדַּמְּנוּת, נִגְמוֹל טוֹב לְכָל אָדָם.“ — יש כאן עיקרון חשוב נוסף: למאמינים בישוע יש מידה של אחריות לגמול טוב “לכל אדם“. כאשר ישוע המשיח חולל את הנס עם חמש כיכרות הלחם ושני הדגים, הוא סיפק אוכל לכל אחד מחמשת אלפים הנוכחים, בין אם הוא האמין בישוע או לאו. באותה מידה צריכה נדיבותם של המאמינים לכלול עזרה לבלתי מאמינים. הלוואי שתהיה בנו אותה מידה של אהבה בלתי מותנית שהייתה במושיענו (רומ‘ יב 21-17; טימ“א ו 19-17).

“…וּבְיִחוּד לִבְנֵי אֱמוּנָתֵנוּ.“ — העיקרון הוא “לגמול טוב לכולם“, אך יש לתת עדיפות לאחים באמונה. זה הרי נכון גם במסגרת המשפחתית: צורכי בני משפחתנו קודמים לצורכי שכנינו.

אם כן, קהילת המאמינים במשיח נקראת קודם כול לדאוג לחלשים שבתוכה, אך אסור לה להתעלם מצורכי הנזקקים בני עירם או בני עמם. היא נקראת לעזור במידת היכולת גם לבלתי מאמינים הסובבים אותה. כך תלמידי ישוע יבטאו אותה אהבה שישוע המשיח הראה כאשר היה בינינו.

 

סיכום ביניים — מוציאים את תורת המשיח לפועל:

 

בפסוקים שלמדנו עד כה מפרק ו, השליח פירט מהי “תורת המשיח“ (פס‘ 2): שיתוף ועזרה לזולת באהבה, תוך שימוש בכל הכלים שאלוהים הפקיד בידינו, והכול לכבודו.

קיום מושלם של תורת המשיח יבנה קהילה מושלמת. לא נגיע לשלמות לפני שובו של ישוע, אך יש בהחלט לשאוף לכך.

  • אם מאמין קיבל ייעוץ ותמיכה במסגרת הקהילה, וכעת ניכרים בחייו גדילה רוחנית והצלחה — אזי הצלחתו איננה הישג אישי, אלא הישג של הקהילה — והכול לכבוד המשיח.
  • לעומת זאת, אם יש מאמין רעב בקהילה (בעל כורחו) או חסר בית או אדם עם בגדים קרועים — אזי הכישלון הוא של כולם.

חיים רוחניים, מתברר, מתבטאים בעשייה ובהשקעה כזו שמעמידה את כלל גוף המשיח בריא, בוגר ומשרת את האדון (אפס‘ ד). במסגרת אשר בה ההצלחה נמדדת בנתינה ובהשקעה למען אחרים אין מקום לגאווה או לתחרות אישית.

לימוד דבר אלוהים, בישור ועזרה לזולת הם תחומי ההשקעה שמניבים רווחים נצחיים. יתר על כן, הם יוצרים קהילה בריאה שמביאה כבוד לשם המשיח.

ישוע אמר: “כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם כָּךְ גַּם אַתֶּם אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה. בָּזֹאת יֵדְעוּ הַכֹּל שֶׁתַּלְמִידַי אַתֶּם: אִם תִּהְיֶה אַהֲבָה בֵּינֵיכֶם“ (יוח‘ יג 35-34). זאת תעודת ההיכר של קהילת המשיח, וההישג הזה אפשרי רק בכוחו של אלוהים.

סיום האיגרת

 

בפסוקים האחרונים של פרק ו שאול השליח מתאר את ההבדל התהומי בינו לבין מורי השקר:

  • הם מדגישים את הסממנים החיצוניים — ברית מילה ומצוות שנראות לעין — כדי להתגאות בכוח השפעתם על אנשים. כמו כן, הם בחרו לעצמם תורה שתחסוך מהם סבל עבור שמו של ישוע (ו 12).
  • שליחו הנאמן של המשיח, לעומתם, כותב:

 

גלטים ו 18-11:

11 רְאוּ בְּאֵלּוּ אוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת כָּתַבְתִּי אֲלֵיכֶם בְּמוֹ יָדִי! 12  הָאֲנָשִׁים הַחֲפֵצִים לְהִתְהַדֵּר בַּבָּשָׂר מַכְרִיחִים אֶתְכֶם לְהִמּוֹל רַק כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָדְפוּ עַל צְלַב הַמָּשִׁיחַ. 13  הֲרֵי אֲפִלּוּ הַנִּמּוֹלִים עַצְמָם אֵינָם שׁוֹמְרִים אֶת הַתּוֹרָה, אֲבָל רוֹצִים הֵם שֶׁתִּמּוֹלוּ לְמַעַן יִתְהַלְּלוּ בִּבְשַׂרְכֶם.

14  וַאֲנִי חָלִילָה לִי מֵהִתְהַלֵּל בִּלְתִּי אִם בִּצְלַב אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁבְּאֶמְצָעוּתוֹ הָעוֹלָם צָלוּב לִי וַאֲנִי צָלוּב לָעוֹלָם; 15 כִּי לֹא הַמִּילָה חֲשׁוּבָה אַף לֹא הָעָרְלָה, אֶלָּא בְּרִיאָה חֲדָשָׁה. 16 כָּל הַנּוֹהֲגִים לְפִי כְּלָל זֶה, שָׁלוֹם וְרַחֲמִים עֲלֵיהֶם וְעַל יִשְׂרָאֵל הַשַּׁיָּכִים לֵאלֹהִים. 17 מֵעַתָּה וְאֵילָךְ אַל נָא יוֹגִיעֵנִי אִישׁ, שֶׁכֵּן אֶת צַלְּקוֹת יֵשׁוּעַ אֲנִי נוֹשֵׂא בְּגוּפִי. 18 אַחַי, חֶסֶד אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ עִם רוּחֲכֶם. אָמֵן.

 

פס' 11 “רְאוּ בְּאֵלּוּ אוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת כָּתַבְתִּי אֲלֵיכֶם בְּמוֹ יָדִי!“ — מדוע שאול מציין כי הוא כותב במו ידו ובאותיות גדולות?

א.        על מנת להדגיש את החומרה של פעולת מורי השקר ואת החשיבות והדחיפוּת של ההוראה המתקנת.

ב.        ייתכן שסבל מנכות כלשהי הקשורה לעיניו. העובדה שהוא כתב באותיות גדולות מדגישה את הבעיה בראייה (ואילו הכתיבה במו ידיו — את הצורך הדחוף לטפל בבעיה בגלטיה; ראה ד 15-13). לכך תואם המסופר במה“ש כג 5-1: שאול עומד לפני הסנהדרין. חנניה, הכוהן הגדול, מצווה על העומדים ליד שאול להכותו על פיו, והשליח מגיב בגערה: “עָתִיד אֱלֹהִים לְהַכּוֹת אוֹתְךָ, קִיר מְטֻיָּח שֶׁכְּמוֹתְךָ!“ כשנשאל מתוך הקהל איך הוא מעז לחרף את הכוהן הגדול, שאול מתנצל מיד וטוען כי לא ידע שמדובר בכוהן הגדול. טעות זו נבעה, כנראה, מחוסר יכולתו של שאול להבחין בבגדים המיוחדים ובסממנים האחרים שזיהו את הכוהן הגדול. תיאור זה מחזק את הדעה ששאול סבל מראייה לקויה.

 

אני משער שקריאת האיגרת בכתב ידו של השליח ובאותיות גדולות זעזעה את לבם של בני הקהילה והבהירה להם עד כמה חמור מצבם הרוחני.

 

יש מי שמחפש כבוד…

 

פס' 13-12 “הָאֲנָשִׁים הַחֲפֵצִים לְהִתְהַדֵּר בַּבָּשָׂר מַכְרִיחִים אֶתְכֶם לְהִמּוֹל רַק כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָדְפוּ עַל צְלַב הַמָּשִׁיחַ.“ — לאורך האיגרת שאול מבהיר את המניעים של מורי השקר בגלטיה שהכריחו את המאמינים להימול ולשמור את מצוות התורה. מורים אלה…

א.        מנסים למצוא חן בעיני בני אדם (א 10). לשם כך הם “מתהדרים בבשר“ ― כלומר, חיצונית הם נראים כדתיים כשרים ומכובדים.

ב.        מפחדים מרדיפה ומסבל שהם עלולים לחוות במידה ויזדהו עם
ישוע המשיח.

ג.         “רוֹצִים… שֶׁתִּמּוֹלוּ לְמַעַן יִתְהַלְּלוּ בִּבְשַׂרְכֶם.“ — דהיינו, הם מעוניינים להתרברב במספר הגויים שהם הצליחו לגייר.

 

ראוי לזכור כי בתקופה ההיא גם הרומאים הבינו שיש הבדל בין המשיחיים ליהודים. בעוד שליהודים ניתנה רשות לעבוד את אלוהים בדרכם (מעמד שנקרא “רֶלִיגְיוֹ לִיסִיטָה“ = “דת מותרת“, “דת חוקית“), הרי שאישור כזה לא ניתן למשיחיים. הם הואשמו בפשע של “הקמת דת חדשה“, ומי שנקרא משיחי היה עלול לשלם בחייו בעבור אמונתו.

■         איך אפשר “להתהלל“ בצלב המשיח?

פס' 14 “וַאֲנִי חָלִילָה לִי מֵהִתְהַלֵּל בִּלְתִּי אִם בִּצְלַב אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.“ — שאול השליח, שלא כמו מורי השקר, מתהלל בצלב. למה הכוונה? ― בתחילת דרכו שאול היה כמו מורי השקר, מתהלל בבשר, בקיום מצוות ובשייכותו לעם הנבחר (פיל‘ ג 11-1). אך הוא למד כי כל מעלות הבשר נחשבות לפסולת בהשוואה לשינוי שעשה בו ישוע על־ידי הכפרה על הצלב.

א.        שאול השליח מתפאר בשינוי הפנימי, השינוי שאלוהים עושה בכל אחד שמקבל את ישוע המשיח כאדון ומושיע.

ב.        הוא מתהדר בנשיאת צלבו של ישוע, משמע, בציות לדבר המשיח גם במחיר של סבל — ואף במחיר חייו.

שאול אינו מנסה “להסתיר את הצלב“, הוא לא מתבייש לחיות חיים משיחיים בגלוי ואינו מפחד להזדהות עם ישוע המשיח בכל הזדמנות (רומ‘ ח 3-1; קור“א ב 3-2; טימ“ב ג 12; פטר“א ב 25-20).

“בְּאֶמְצָעוּתוֹ הָעוֹלָם צָלוּב לִי וַאֲנִי צָלוּב לָעוֹלָם.“ — משפט זה מקביל לדבריו של שאול בפרק ב 20: “עִם הַמָּשִׁיחַ נִצְלַבְתִּי וְלֹא עוֹד אֲנִי חַי, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ חַי בִּי. הַחַיִּים שֶׁאֲנִי חַי עַכְשָׁיו בַּבָּשָׂר, אֲנִי חַי אוֹתָם בֶּאֱמוּנַת בֶּן־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אָהֵבַנִי וּמָסַר עַצְמוֹ בַּעֲדִי.“

הכפרה שקיבל בזכות מותו של ישוע על הצלב שינתה את מהות חייו של שאול ואת תכליתם. הישועה שלה הוא זכה נתנה לו חיים חדשים, ואלה מוקדשים למילוי רצונו של אלוהים. מבחינתו, אין לו כל משיכה לדבר השייך לעולם הזה (רומ‘ יב 2-1). כל שאיפתו היא למלא אחר רצון אלוהים ולקדם את ממלכת המשיח (מתי ו 33), גם אם הדבר יעלה לו בחייו. הרי חייו שייכים לאדון ואינם רכושו הפרטי. זוהי המשמעות המלאה של הביטוי "הַמָּשִׁיחַ פָּדָה אוֹתָנוּ" (ג 13, ד 5).

 

בְּרִיאָה חֲדָשָׁה

 

פס' 15 “…כִּי לֹא הַמִּילָה חֲשׁוּבָה אַף לֹא הָעָרְלָה, אֶלָּא בְּרִיאָה חֲדָשָׁה.“ — שאול ידע ממקור ראשון שמילוי מצוות לא יתרום לישועתו (פיל‘ ג 11-1). הוא הבין שהמתנה הגדולה ביותר שאדם יכול לשאוף אליה בחייו היא כפרת חטאים וישועה מזעם אלוהים.

■         הזהות החדשה שניתנת למאמין בישוע, בין אם הוא יהודי או גוי, עולה בחשיבותה על כל זהות לאומית ארצית.

 

“בְּרִיאָה חֲדָשָׁה“ משמעה לידה מרוח הקודש (יוח‘ ג 3; קור“ב ה 17). רק בעזרת רוח הקודש יכול המאמין הנושע…

  • להבין ולהפנים את דבר אלוהים (יוח‘ יד-טז; קור“א ב 15-10);
  • ליישם את רצון אלוהים;
  • להידמות למשיח בתכונות אלוהיות;
  • לזהות את יד אלוהים הפועלת בבריאה ובחיי בני האדם (יוח‘ ג;
    קור“א ב 15-10);
  • לקרוא לאלוהים בביטחון מושלם: “אבא אבי“ (רומ‘ ח 17; גלט‘ ד 6);
  • להיות משוחרר מחרון האלוהים שעתיד לבוא על העולם (וזאת לפני שישוב ישוע המשיח ארצה על מנת להקים את מלכותו בת אלף השנים בארץ, עם מרכזה בירושלים — תסל“א ה).
  • ליהנות מההבטחה שיבלה את הנצח בקרבת אלוהים כשהוא משרת אותו באמת, בצדק, בטוהר ובקדושה (התג‘ כב 5).

דת ומעשים שמתקיימים מכוח האדם אינם יכולים להעניק את ההבטחות הנפלאות האלה אשר ממלאות את לב המאמין בשלום אלוהים.

 

רק ציית ― והברכה היא שלך!

 

פס' 16 “כָּל הַנּוֹהֲגִים לְפִי כְּלָל זֶה, שָׁלוֹם וְרַחֲמִים עֲלֵיהֶם וְעַל יִשְׂרָאֵל הַשַּׁיָּכִים לֵאלֹהִים.“ — כל השותפים לדעתו של השליח ― כלומר, נושעים באמונה בישוע המשיח ומלאים ברוח הקודש ― הריהם מבורכים בשלום אלוהים וברחמיו.

שאול מונה בפסוק 16 שתי קבוצות:

א.        “כָּל הַנּוֹהֲגִים לְפִי כְּלָל זֶה“;

ב.        “יִשְׂרָאֵל הַשַּׁיָּכִים לֵאלֹהִים“.

קבוצה “א“ הם כלל הגויים שבוטחים בישוע כאדון ומושיע מן החטא. שלום אלוהים ורחמיו באים על הגויים המאמינים בישוע באותה מידה כמו על בני ישראל הנושעים.

קבוצה “ב“ הם “יִשְׂרָאֵל הַשַּׁיָּכִים לֵאלֹהִים.“ ― לא כל עם ישראל מבורך וחווה את שלום אלוהים ורחמיו. זהות יהודית ושייכות לזרע אברהם מבחינה ביולוגית בלבד אינן מקנות ישועה וברכה נצחית מאלוהים. “ישראל השייכים לאלוהים“ הם אלה מבני ישראל, צאצאי אברהם, יצחק ויעקב, המאמינים בישוע כאדון ומושיע מן החטא (ראה גם רומ‘ ב 29, ד 12, ט 6).

 

אלוהים לא נטש את עמו

 

יש הרואים בביטוי “יִשְׂרָאֵל הַשַּׁיָּכִים לֵאלֹהִים“ (בתרגומים הלועזיים: “הישראל של אלוהים“) חיזוק לדעתם שהקהילה, המורכבת מיהודים וגויים שמאמינים בישוע, מחליפה לצמיתות את עם ישראל. זו טעות! אם שאול השליח היה סבור כי הקהילה באה במקום העם הנבחר ושהיא עתה “ישראל של אלוהים“, בוודאי לא היה כותב את פרקים ט-יא באיגרת אל הרומים.

 

בהווה, עם ישראל דוחה את ישוע המשיח. לכן העם איננו יכול למלא את תפקידו כממלכת כוהנים המובילה את הגויים למושיע. כל עוד עם ישראל ככלל דוחה את ישוע כמשיח, העם אינו יכול לזכות למלוא ברכותיו של אלוהים. בשלב זה הקהילה אכן ממלאת  באופן זמני את התפקיד של “ממלכת כוהנים וגוי קדוש“ (פטר“א ב 10-9) ופועלת כדי להביא את דבר הישועה לכל אדם.

אך אלוהים לא נטש את עם ישראל, ועם ישראל לא ידחה את ישוע לעד (רומ‘ ט-יא). כשישוע המשיח יחזור כדי למלוך על העולם (בתום צרת יעקב), כל שארית עם ישראל, צאצאי אברהם, יצחק ויעקב, ייוושע (רומ‘ יא 26). אז עם ישראל ישרת את המשיח כממלכת כוהנים בעולם למשך אלף שנים (יחז' לו 38-22, מח; זכר‘ ח 23; התג‘ ז 8-4, כ 6-1).

 

פס' 17 “מֵעַתָּה וְאֵילָךְ אַל נָא יוֹגִיעֵנִי אִישׁ, שֶׁכֵּן אֶת צַלְּקוֹת יֵשׁוּעַ אֲנִי נוֹשֵׂא בְּגוּפִי.“ — שאול מסיים את האיגרת לגלטים בבקשה ברורה: “חדלו מהמריבות והמחלוקות ביניכם! חזרו לבשורה הטהורה! נטשו את אלו המרחיקים אתכם מהאמת ששמעתם ממני והתרחקו מהם! אנא, אל תוסיפו לי עוד צער!“

שאול מוכיח את אמינותו כעד המשיח על־ידי הצלקות שהוא נושא על גופו. את כולן קיבל בגלל עדותו למען המשיח (קור“א ד 11; קור“ב ד 11-10, ו 5, 9, יא 25-24). הצלקות מוכיחות שחייו אינם שלו, אלא של האדון ישוע, אותו הוא משרת בהקרבה.

עבדים בתקופה הקדומה נשאו סימני היכר של אדוניהם, ושאול משתמש באותה סמליות כשהוא אומר: “אני נושא את סימניו של האדון ישוע שאותו אני משרת.“

 

פס' 18 “אַחַי, חֶסֶד אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ עִם רוּחֲכֶם. אָמֵן.“ — סיום האיגרת דומה לפתיחתה (א 3). שאול מקווה שהגלטים ירחיקו מעליהם את מורי השקר כדי שיוכלו ליהנות מחסד המשיח.

העובדה ששאול מכנה את הגלטים “אחיי“, מדגישה שחלקם אכן נושעים. תקוותו היא שישכילו להבדיל בין אמת לשקר ויגדלו ברוחניותם.

 

ולסיום…

 

נזכיר שוב את שני קטעי המפתח של האיגרת אל הגלטים שמסכמים את כולה:

 

  1.  פרק ג 11-10:

“הַנִּשְׁעָנִים עַל קִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה נְתוּנִים תַּחַת קְלָלָה, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב, ‘אָרוּר כָּל מִי שֶׁלֹּא יָקִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת אוֹתָם.‘ דָּבָר בָּרוּר הוּא שֶׁאִישׁ לֹא יֻצְדַּק לִפְנֵי אֱלֹהִים עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה, שֶׁכֵּן צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה.“

  • מצוות מעולם לא הושיעו את האדם! מאז ומתמיד אנשים נושעו על סמך אמונה בישוע כאדון ומושיע מהחטא, ללא הבדל בין יהודי לגוי.

 

  1.  פרק ה 1:

“הַמָּשִׁיחַ שִׁחְרֵר אוֹתָנוּ אֱלֵי חֵרוּת, לָכֵן עִמְדוּ וְאַל תִּכָּנְעוּ שׁוּב לְעֹל הָעַבְדוּת.“

  • קורבן הכפרה של המשיח שיחרר אותנו משעבוד למסורות ולמצוות שפג תוקפן. המאמין נדרש למלא רק את “תורת המשיח“. הוא אינו לבד במילוי משימה זו. רוח הקודש השוכן בו עוזר לו לחיות על פי רצון אלוהים. הוא מקיים את מצוות האלוהים לא בגלל הוראה כתובה, אלא בגלל אהבת ישוע המשיח (רומ‘ ז 6; קור“ב ג).

 

אלוהים ביטא את אהבתו ואת חסדו כלפינו בכך שמסר את בנו יחידו כקורבן כפרת החטאים שלנו. אלוהים האב הסכים לקבל את מות בנו כתחליף מושלם במקום המוות שהיה מגיע לי ולך בגלל החטא. אנא, אל תתן לאף אדם לטמא את החסד הזה! אנו בריאה חדשה, בריאה שאלוהים שוכן בה וחפץ להשתמש בה לכבודו.

הבה נתפלל שנמלא את הייעוד הקדוש הזה:

להביא כבוד ופאר

לאלוהים