בראשית פרק מח: יעקב מברך את שני בניו של יוסף: אפרים ומנשה

 

בראשית פרק מח.

יעקב מברך את שני בניו של יוסף: אפרים ומנשה

בפרק הקודם (מז) יעקב ובניו מגיעים למצרים ומשתקעים בארץ גושן.

ארץ גושן נמצאת בצד המזרחי של הדלתא וכך קרובה יותר לארץ כנען.

בידודם של בני יעקב מהמצרים תאם לרצון המצרים אך גם שרת את רצון אלוהים. כך בני ישראל לא יושפעו מגורמים נוכריים, וכן בעתיד כאשר אלוהים יכה את מצרים בעשר המכות, יוכלו לראות כולם שארץ גושן נשמרה מזעם אלוהים.

מכיוון שהבצורת המשיכה במצרים, ירדו כל מצריים מנכסיהם. בניהולו של יוסף, כל מצרים הפכה לרכוש המלך פרעה.

איננו יודעים אם יוסף או פרעה אמרו לכלל אזרחי מצרים שהרעב מוגבל לשבע שנים, בכל אופן, למרות שהדבר נראה אולי אכזרי עבור המביט מן הצד, יוצא שניהולו של יוסף הציל את מצרים מכליה.

יוסף אומנם רכש בעבור פרעה את כל מצרים על תושביה, אך גם הראה את אחריות השלטון לתושביו, בכך שסיפק לכל מצרים את האדמה והכלים לעבוד ולהרויח למחייתם.

יוסף קבע מס הכנסה של 20 אחוזים, עיקרון שנשמר לדורות רבים במצרים ובארצות אחרות.

בסוף ימיו של יעקב הוא קורא לבנו יוסף ומבקש ממנו להישבע לו, למען יעלה את עצמותיו לקבורה בארץ ההבטחה, בקברי האבות אשר בחברון.

דרישתו זו של יעקב מהווה הוכחה לאמונתו בהבטחות אלוהים שניתנו לו בכל הפגישות שהיו לו עם אלוהים במהלך חייו.

חלוקת הפרק:

א. יעקב מאמץ את אפרים ומנשה כבניו (פ. 1-20)

ב. המתנה ליוסף (פ. 21-22)

א. יעקב מאמץ את אפרים ומנשה כבניו (פ. 1-20)

א. וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף: הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה; וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ, אֶת-מְנַשֶּׁה וְאֶת-אֶפְרָיִם.

ב. וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר: הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ; וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל-הַמִּטָּה.

ג. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-יוֹסֵף: אֵל שַׁדַּי נִרְאָה-אֵלַי בְּלוּז, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיְבָרֶךְ אֹתִי.

ד. וַיֹּאמֶר אֵלַי: הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ, וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים; וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, אֲחֻזַּת עוֹלָם.

ה. וְעַתָּה, שְׁנֵי-בָנֶיךָ, הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה – לִי-הֵם: אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי.

ו. וּמוֹלַדְתְּךָ, אֲשֶׁר-הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם, לְךָ יִהְיוּ; עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם.

ז. וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם.

ח. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר: מִי-אֵלֶּה?

ט. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו: בָּנַי הֵם, אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה; וַיֹּאמַר: קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם.

י. וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת; וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם, וַיְחַבֵּק לָהֶם.

יא. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף: רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי – וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹותִי אֱלֹהִים גַּם אֶת-זַרְעֶךָ.

יב. וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו, וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה.

יג. וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת-שְׁנֵיהֶם, אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל; וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו.

יד. וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ, וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר.

טו. וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף, וַיֹּאמַר: הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק, הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה.

טז. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

יז. וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם, עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.

יח. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו: לֹא-כֵן אָבִי, כִּי-זֶה הַבְּכֹר. שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ.

יט. וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר: יָדַעְתִּי בְנִי, יָדַעְתִּי, גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם.

כ. וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה. וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.

לאחר האירועים המוזכרים בפרק הקודם, ז"א, לאחר מספר שנים, מתרחש האירוע המתואר בפרקנו.

מן הסתם, יעקב זכה במצרים לטיפול המסור ביותר שילדים עשירים ונאמנים יכולים להעניק לאביהם הבא בימים.

והנה, ימיו של יעקב ספורים ובריאותו בוגדת בו. מצבו הבריאותי מחמיר לדרגה בה מיידעים את יוסף שאביו חולה. דחיפות המסר מרמזת על כך שליעקב נותרו ימים ספורים לחיות.

יוסף פועל מיד כדי לראות את אביו לפני מותו, ולוקח עימו את שני בניו, אפרים ומנשה לפגישה עם יעקב.

מדוע שיוסף יצרף את שני בניו לפגישה עם יעקב?

כתבי הקודש אינם מציינים את הסיבה, אך ניתן להסיק מבין השורות את האפשרויות הבאות.

א. מן הסתם יעקב הוא סבם והבנים הללו כבר למעלה מגיל 18 שנים.

נראה שממש בגיל שלהם, נפרד יוסף מאביו ושאר בני משפחתו (פ. לז)

ב. בניו של יוסף, אפרים ומנשה גדלים ומחונכים במסגרת מצרית לחלוטין.

יוסף מצרף את בניו למפגש המרגש עם הסב יעקב כדי שהבנים אלו ידעו ויכירו את השורשים של משפחתם ואת הצור ממנו נוצרו. מפגש שכזה עוזר לבנים לעצב את הזהות הלאומית שלהם כחלק מבני ישראל ולא כחלק מהעם המצרי. הדבר דומה למשה שלמרות שגר וחונך בארמון פרעה, ינק מאימו [תרתה משמע] את הזהות הלאומית שלו כבן לעם העברי.

ג. יתכן ויוסף ידע שאביו יעקב עומד לברכו ולכן רצה מאוד שברכת יעקב אשר נובעת מאלוהים תשפיע על בניו. יתכן, שהקשר של אפרים ומנשה עם שאר המשפחה אינו תקין ובני יוסף מרגישים מנותקים וזרים לשאר נכדיו ובניו של יעקב. ברכה מן הסב ואימוצם כבניו, עתידה לשנות את המצב הבעייתי של המשפחה. בדרך זו יצטרכו כל שאר אחיו של יוסף לקבל את אפרים ומנשה כשותפים מלאים למשפחה ולעם.

לפני שיוסף ושני בניו מגיעים אל יעקב, מודיעים ליעקב שבנו בדרכו אליו.

מן הסתם היה זה אותו שליח שחזר מיוסף וכעת אומר ליעקב שיוסף בדרך אליו.

יעקב אוסף כוחות, וגובר על חולשותיו הגופניות כדי לשבת על מיטתו. יעקב אינו רוצה לקבל את יוסף כשהוא שוכב ונראה חסר אונים.

ציון העובדה שיעקב מתאמץ במצבו הסופני, נועדה להראות לציין את הכבוד והערכה של יעקב ליוסף.

יתרה על כך, פעולתו זו של יעקב – מצב בו המבוגר והנכבד יותר מתאמץ ומכבד את הצעיר ממנו, מהווה תזכורת לחזון של יעקב עוד לפני שאחיו זרקו אותו לבור. אז אמר יוסף שגם אביו ומשפחתו עתידים להשתחוות לפניו. למרות שאביו ואחיו כבר השתחוו לפניו כשבאו למצרים, הרי שיחס הכבוד כלפי יוסף שריר וקיים.

יעקב כעת יושב על קצה מיטתו ופותח במילים אל יוסף.

יעקב עומד לומר ליוסף שהוא מאמץ את שני הבנים בלבד – אפרים ומנשה – כבניו.

על סמך מה ומדוע יאמץ יעקב את אפרים ומנשה, זאת בעוד אביהם בחיים ומסוגל לקיימם?

יעקב מציין את המפגש שהיה לו עם אל-שדי בלוז. המפגש הזה מתואר בפרק לה 9-15.

א. מי הוא אל-שדי?

השם אל-שדי מוזכר לראשונה בכתבי הקודש במפגש בין אלוהים לאברהם בספר בראשית יז.

אז התגלה אלוהים לאברהם בדמות גשמית ושוחח עימו פנים אל פנים. במהלך אותה פגישה ציווה אלוהים על אברהם להימול ולמול את צאצאיו כאות להיותם שותפי ברית בינם לבין אלוהים.

אל-שדי הינו אותה אישיות שהופיעה לפני אברהם מספר ימים לאחר מכן באלוני ממרה. אז הגיע אל-שדי עם שני מלאכים המלווים אותו, וכולם הופיעו כאנשים לכל דבר.

בבדיקת זהותו של אל-שדי, מגיעים למסקנה שמדובר בהוויה האלוהית שבאה לעולם בדמות אדם, ואותה רשאים בני האדם לראות פנים אל פנים ולא למות.

מכיוון שהשלמות האלוהית מורכבת משלוש הוויות, ומכיוון שאת אלוהים האב אסור לראות פנים אל פנים, ואת רוח הקודש בלתי ניתן לראות באופן גשמי, יוצא אם כן, שאל-שדי הוא לא אחר מאשר אלוהים הבן, ישוע המשיח.

ב. מה אל-שדי הבטיח ליעקב במפגש בלוז? [לה 9-15]

שם, שינה אלוהים את שמו של יעקב לישראל, הבטיח שהוא ירבה ויצאו ממנו עמים ומלכים. מעבר לזה, אל-שדי הבטיח ליעקב את ארץ ישראל כנחלה.

מכאן, יעקב הינו הממשיך של הברכה שניתנה לאברהם סבו ויצחק אביו.

כיורש הברכות הללו, יעקב פועל להגדיר את היורשים.

יעקב מבקש לברך את יוסף במנה כפולה של ירושה.

אלא, מנה כפולה של הירושה היא מנת חלקו של האח הבכור.

היה נהוג בעת ההיא שהבן הבכור זוכה להנהיג את האחים וגם במנה כפולה של הירושה (דבר"הא ה 1-2).

מכאן, כבר בשלב זה, עוד לפני שיעקב אוסף את כל הבנים ואומר להם את ירושתו, יוסף זוכה להבין שראובן, אחיו הבכור, עתיד לשמוע את הפתעת חייו. הסיבה להענשת ראובן כתובה בפרק מט 4 וכן דבר"הא ה 1.

מאוחר יותר נלמד שהזכות להנהיג את האחים תינתן ליהודה.

בפסוק 5 יעקב מצהיר ששני בניו של יוסף, אפרים ומנשה, אשר נולדו ליוסף בהיותו במצרים, הינם כעת באופן רשמי כבניו לכל דבר.

המשמעות היא שכל אחד מבנים אלו כעת זכאי לחלק ירושה זהה לשאר הבנים של יעקב.

בפסוק 6 יעקב אומר ליוסף. הזכות להיקרא ולהיחשב כבנים ניתנת רק לאפרים ומנשה. שאר הבנים שיוולדו ליוסף – במידה וייוולדו לו עוד בנים, יחשבו כשאר הנכדים ולא כבני יעקב. ז"א, הם לא יזכו לירושה כבנים אלא כנכדים.

האם ליוסף היו בנים נוספים מעבר לאפרים ומנשה?

בספר במדבר א 32-35, דברים לג 17, משה בתפילתו וברכתו על יוסף, מזכיר רק את אפרים ומנשה.

בפסוק 7 יעקב מזכיר את מות רחל וקבורתה.

מדוע שיעקב יזכיר את מות רחל וקבורתה במעמד הזה?

רחל הייתה אשתו האהובה של יעקב.

לו לא הייתה מתה, היה יעקב מוליד ממנה בנים נוספים.

מבחינתו של יעקב, הוא מבטא את אהבתו הרבה והיתרה לאשתו רחל, בכך שהוא מעניק לבנה יוסף ולנכדיה זכויות יתר.

הערה חשובה ביותר:

לו יעקב לא היה מרומה על ידי לבן ולאה, הרי שיוסף היה הבן הבכור של יעקב!

בדרך זו, מבחינתו של יעקב, נעשה צדק לו ולרחל.

בנה הבכור של רחל הינו בכורו של יעקב.

בפסוק 8 יעקב מבחין באנשים נוספים הנמצאים בחדר ושואל לזהותם. עלינו לזכור שיעקב כבד ראייה ואינו מסוגל להבחין בתווי פנים של הסובבים אותו, אלא לראות דמויות.

האם יעקב לא ידע שיוסף מגיע עם בניו?

ליעקב נאמר שיוסף מגיע! השליח לא ציין שיוסף בא עם בניו. אם יעקב ידע שבחדר נמצאים אפרים ומנשה, זה מתוך נתונים שאינם כתובים בכתבי הקודש.

יעקב שאל מכיוון שיתכן שיוסף לא היה לבד עימו אלא הגיע מפאת דרגתו עם מלווים, או שמי מבני המשפחה גם כן נמצא שם עימם.

יעקב יודע שהוא עתיד לסמוך ידו על הנכדים ולברכם.

יעקב כבר בעל ניסיון בכל הנוגע ללקיחת ברכה מאב עיוור…

לפיכך, יעקב שואל לזהות הניצבים לנגד עיניו כדי לוודא שהברכה העתידה לצאת מפיו – שסמכות אלוהית לה – אכן תבוא על הראויים ולא על אדם אחר…

לאחר שיעקב וידא שמדובר בבנים של יוסף, אפרים ומנשה, הוא מבקש מיוסף שיקרב אותם אליו, למען יברכם.

בפסוק 10 המחבר מציין שוב את מצב ראייתו של יעקב.

יעקב אינו עיוור באופן מוחלט, אלא שהוא כבד ראייה. הוא מבחין בדמויות אך אינו יכול להבדיל בתוי פנים של אנשים.

אפרים ומנשה מתקרבים ליעקב והוא מחבק אותם ומנשק אותם.

איזה הרגשה מילאה את נפשו של יעקב…

הנה לפני מותו, זוכה יעקב לרגעי התעלות.

בפסוק 11 הוא אומר:

יא. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף: רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי – וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹותִי אֱלֹהִים גַּם אֶת-זַרְעֶךָ.

יעקב מודה: לא רק שאבדה תקוותי לראות את פניך – כי הייתי בטוח שאתה מת, הנה, אלוהים ברך אותי כל כך, שלא רק ראיתי את פניך, זכיתי גם לראות את זרעך.

בפסוק 12 כתוב:

יב. וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו, וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה.

ז"א, מנשה ואפרים התקרבו מאוד אל יעקב היושב על קצה מיטתו. הנכדים היו חייבים להיות בין הברכיים של יעקב כדי להגיע אל פניו וגופו כדי שיחבק אותם וישק להם בפניהם.

לאחר שחיבקם ונשקם, יעקב מתכונן לברכם.

מסיבה זו הנכדים משנים עמדה, צועדים צעד אחרונית וכורעים ברך לפני הסבא יעקב.

בעמדה של כריעה לפני יעקב, וכשידי יעקב על כל אחד משני הנכדים, הוא מתחיל לומר את ברכתו לאפרים ומנשה.

בפסוקים 13-20 מתרחש אירוע מעניין ביותר.

יג. וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת-שְׁנֵיהֶם, אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל; וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו.

יד. וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ, וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר.

טו. וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף, וַיֹּאמַר: הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק, הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה.

טז. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

יז. וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם, עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.

יח. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו: לֹא-כֵן אָבִי, כִּי-זֶה הַבְּכֹר. שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ.

יט. וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר: יָדַעְתִּי בְנִי, יָדַעְתִּי, גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם.

כ. וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה. וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.

יוסף עומד מול אביו יעקב.

לפיכך יד ימינו של יוסף ניצבת אל מול ידו השמאלית של יעקב.

יוסף מעמיד את בניו כך שהבכור מנשה יהיה על יד שמאלו ואפרים הצעיר על יד ימינו.

כעת שיוסף מקרבם אל יעקב אביו, מנשה נמצא בצידו הימני של יעקב ואפרים בצד השמאלי.

יוסף עושה את מה שהיה נהוג ומקובל בימיו. הבכור צריך להיות על יד ימינו של הסב לקבלת ברכת הבכור.

והנה, בפסוק 14 כתוב שיעקב משכל את ידיו. ז"א, את ידו הימנית הוא מניח על ראשו של אפרים הנמצא משמאלו, ואת ידו השמאלית הוא מניח על ראש מנשה הנמצא מימינו.

יעקב לא היה צריך לראות כדי לדעת שכך יעמיד יוסף את הבנים.

מה שעשה יוסף היה הדבר הנורמלי והמסורתי.

מסיבה זו, יעקב יכול היה לשכל ידיו ולדעת בביטחון על מי מבין הבנים הוא מניח את ידו הימנית.

שמיכות ידיים על ראש או גוף האדם המבורך מצויין פה בפעם הראשונה, אך נמצא שוב בכתובים בהקדשת אנשים לתפקידים מיוחדים.

(במדבר כז יח 23, דברים לד 9, מתי יט 13, מע"ש ו 6, ח 17).

המעשה עצמו מעניק חזות להעברת ברכה ויכולת מהמברך אל המבורך.

כך כאילו מעביר יעקב את הברכות שקיבל מאלוהים אל הנכדים שעליהם הוא סומך את ידיו.

מפסוק 15 יעקב מתחיל בברכותיו.

יעקב מציין בתחילה שמקור הברכות שהוא עתיד לברך את אפרים ומנשה ומן הסתם גם את יוסף, הם באלוהים.

יעקב מתאר את אלוהים בפסוקים 15-16 בשמות הבאים:

–          אלוהים

–          רועה – ראה תהילים כג, יוחנן יב. [ראה מט 24 והשווה תהילים פ 2: "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף".

–          המלאך הגואל אותי מכל רע. שים לב: המלאך בה הידיעה (ראה ישעיה סג 8-10)

יעקב מציין במדויק על איזה אלוהים הוא מדבר.

למרות שיוסף היה ירא אלוהים, גם הוא ככל אדם היה צריך את התזכורת היומיומית אודות ריבונותו ואמיתותו של יהוה על פני כל שאר "אלוהים" פרי מחשבת בני אדם.

בנוסף לכך, בניו של יוסף, אפרים ומנשה היו חשופים לעבודת אלילים המצרית ברמות גבוהות הרבה יותר משאר בני ישראל שרוב הזמן חיו במקום מבודד.

הבנים הללו היו צריכים לשמוע ובאופן ברור שאבותיהם אומנם הכירו את האלוהים האמיתי היחידי.

אותו אלוהים אמיתי ויחידי, הוא מקור הברכה שלהם ומקור חייהם.

יעקב אומר: אותו אלוהים שהיה מאז ומתמיד, האחד אשר אבותיי הכירו ועבדו.

אותו אלוהים אשר הדריך אותי בדרך כל חיי, מאז הולדתי עד הלום.

האלוהים אשר היה קרוב אליי ואוהב אותי כרועה טוב המנחה ומדריך את צאנו בדרך בטוחה המבטיחה חיים.

אותו אלוהים אשר הכרתי ושהיה גם אלוהיי אבותי – אברהם ויצחק, אותו רועה טוב, הוא גם המלאך הגואל אותי מכל רע.

מכיוון שהמילה מלאך משמעה – שליח, ומכיוון ששליח נשלח על ידי השולח אותו, ומכיוון שהשליח הזה נקרא גם כן אלוהים, יוצא שבפסוק 16 אנו עדים לפסוק המציין ריבוי הוויות בשלמות האלוהית האחת.

לפני שנמשיך ללמוד את פרטי ברכת יעקב לאפרים ומנשה, ראוי להבין מעט יותר לעומק את משמעות

השם: המלאך הגואל אותי מכל רע.

גאולה היא מילה נרדפת לישועה, הצלה.

יעקב מבין בשלב היסטורי כה מוקדם, עוד לפני שנכתב הדף הראשון בתורה שאלוהים הוא המציל, גואל ומושיע את בני האדם מתוצאת כל מעשיהם הרעים.

יעקב מבין שהוא חוטא ופועל רע.

יעקב מבין שיש גמול על מעשה רע

ויעקב גם יודע ומאמין שאלוהים הוא המציל ומושיע אותו מתוצאת הרע.

יעקב חווה את יד אלוהים עליו, כך שכל מילותיו מגובות בהוכחות.

אחד מהמקרים המיוחדים היה ההצלה מעשיו, הפגישה והמאבק עם אלוהים במעבר יבוק וכו.

אותו מלאך גואל מכל רע ושנקרא גם רועה, הוא לא אחר מאשר – אל-שדי. זה המלאך בה הידיעה…

הוא ההוויה האלוהית שבאה לעולם בדמות אדם ושאותה מורשים בני האדם לראות פנים אל פנים ולא למות (ראה בראשית יז, יח, שמות לג 11, שופטים ו וכו).

הנתונים העשירים של יעקב אודות אלוהים, בתקופה בה לא היה דבר ה' בכתב, מהווים הוכחה לכך שלבני האדם מעולם לא היה תירוץ לא להאמין באלוהים.

קיומו נודע לכל על סמך עצמותו הנפלאה המתגלה בבריאה.

ומי שקורא בשם אלוהים – גם ימצא אותו. ראה אל הרומים א.

בפסוק 16 יעקב מתחיל לפרט את ברכתו ליוסף ובניו. יעקב מברכם בברכה כללית:

טז. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

יעקב מציין שהמלאך הגואל אותו מכל רע, אלוהים, הרועה, יברך את הנערים בכך ש:

א. שמו יעקב – ישראל (לה 10), ושם האבות אברהם ויצחק ימשיך בהם. ז"א, יעקב מבקש שהברכות וההבטחות שניתנו לאבות האומה – אברהם, יצחק ויעקב ימשיכו דרך החיים של יוסף, אפרים ומנשה וכן דרך צאצאיהם. המשפט הזה מקביל למשפט: ביצחק יקרא לך זרע (כא 12)

ב. שאפרים ומנשה יתרבו וימלאו את הארץ כמו שהדגים מממלאים את הים (במדבר יא 5). המשפט מקביל לברכה לריבוי כחול שעל שפת הים או ככוכבי השמים (טו ה, כב 17, כו 4, כח 14).

נבואה זו של יעקב כבר החלה מתגשמת בספר שמות א 7, מספר מאות שנים מאוחר יותר.

כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, השבטים אפרים ומנשה ביחד = שבט יוסף, היה הגדול ביותר = 72700 נפש (במדבר א 32-35). במפקד בסוף המסע במדבר היה מספרם 85200 נפש.

מכאן, ברכתו של יעקב אכן החלה מתגשמת.

כאשר השבטים נחלו את הארץ וקיבלו את נחלתם, באו אפרים ומנשה ליהושוע וביקשו נחלה גדולה יותר מפאת כמות האנשים הרבה שבשבטם (יהושוע יז 14). הם אף ציינו שברכה זו של ריבוי מקורה באלוהים.

אומנם כן שבטי מנשה ואפרים היו מן החזקים והמרובים שבשבטי ישראל:

דברים לג 17: "…בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו, בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ, והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה".

שבטי אפרים ומנשה היו אלו שהשתלטו על מלכות שכם הכנענית, שהשתרעה משונם שבעמק יזרעאל ועד גזר שבשפלה, ואשר הייתה מן הגדולות והחזקות שבנסיכויות הכנעניות ערב הכיבוש הישראלי.

אפרים גדל יותר ודחק את אחיו הבכור לאיזור עבר הירדן המזרחי (חצי שבט המנשה).

משבט אפרים יצא יהושוע בן נון אשר החליף את משה וכבש את ארץ ההבטחה.

היה זה יהושוע משבט אפרים שאסף את עם ישראל בשומרון ושם כרת להם ברית עם אלוהים (יהושוע כד).

באיזור שבט אפרים שכן בתחילה מקדש אלוהים אשר בשילה.

באופן דומה התגשמה גם נבואת יעקב על ראובן. עליו ניבא יעקב שזרעו יתמעט וכך היה. עד כי משה התפלל וביקש מאלוהים שראובן לא ימות…

בפסוקים 17-18 יוסף כבר מתערב בדבר שנראה לו בלתי מקובל.

יז. וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם, עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.

יח. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו: לֹא-כֵן אָבִי, כִּי-זֶה הַבְּכֹר. שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ.

כאמור, יעקב שיכל את ידיו ושם את יד ימינו על ראשו של אפרים ולא על ראשו של הבכור מנשה כפי שנהוג ומקובל.

יוסף חושב שאביו יעקב טעה, ולכן הוא עוזר לאביו לתקן את הטעות.

האם טעה יעקב?

יט. וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר: יָדַעְתִּי בְנִי, יָדַעְתִּי, גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם.

כ. וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה. וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.

יעקב לא טעה. יעקב מציין שהוא יודע את אשר הוא עושה.

יעקב ידע שיוסף יעמיד את הבנים בסדר המקובל ולכן יעקב שכל את ידיו כדי לבצע את מה שאלוהים בחר לעשות.

רצון אלוהים היה לבחור את הצעיר על פני הבכור.

פעולה שכזו אינה זרה לכתבי הקודש.

אלוהים העדיף את יצחק על פני ישמעאל

אלוהים העדיף את יעקב על פני עשיו.

גם כאן אלוהים העדיף את אפרים על פני מנשה.

הלקח ברור ומפורט לנו מפי שאול השליח באיגרת אל הרומים ט 12:

"…כדי שתיכון תכנית אלוהים המושתתת על בחירה, ולא מתוך מעשים אלא לפי קריאתו של הקורא…"

בדרך זו בני האדם לומדים שתוכנית אלוהים נעשית על פי ידיעתו הריבונית והחכמה ולא על פי דעתנו ויכולותינו.

בדרך זו אנו בני האדם מביטים אל אלוהים ומבקשים ממנו את ההנחיה לפעול ולא סומכים על יכולותינו להוציא לפועל את רצון אלוהים.

יעקב משקיט את ליבו של יוסף שמנשה לא עתיד להיפגע מאי קבלת ברכת הבכור.

יוסף ידע את שקרה בין יעקב לעשיו.

יוסף ידע שעשיו יצא קירח ולא קיבל ברכה אלא קללה.

יוסף מודאג מכיוון שחשש שהמקרה הכואב שהתרחש עם אביו לדודו עלול לחזור על עצמו בין שני בניו – אפרים ומנשה.

יעקב משקיט את לב יוסף ואומר לו שמנשה לא יצא מופסד!

יעקב המשיך את ברכתו לשני הבנים כפי שיעד להם אלוהים.

ב. המתנה ליוסף (פ. 21-22)

כא. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף: הִנֵּה אָנֹכִי מֵת; וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם, וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם.

כב. וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל-אַחֶיךָ, אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי.

יעקב מסיים את דבריו בחזרה על ההבטחה של אלוהים לו ולזרעו – להשיבם לארץ ההבטחה.

יעקב כמו שאר האבות ידעו שהמוות הינו חלק מעולם האנושות החוטאת, אך לא פחדו מן המוות.

מה היה הגורם שהסיר את עוקץ המוות מאותם יראי אלוהים?

האמונה והבטחון בהבטחת אלוהים.

אלוהים הוא אלוהי החיים, ז"א, גם אלו המתים הינם חיים עם אלהים.

הבטחות אלוהים תתגשמנה, עבור החיים ועבור ישני העפר.

מסיבות אלו יראי אלוהים אינם נהנים מן המוות, אך מבינים שזהו רק שלב אשר אחריו ממשיכים החיים בנוכחות אלוהים.

אין הדבר נכון לכלל בני האדם רק מתוקף היותם בני אדם.

זו הבטחה בלעדית רק לאלו הנקראים ילדי אלוהים. אלו ששמו בטחונם ואמונתם ברועה ישראל, במלאך הגואל אותם מכל רע – בישוע המשיח.

כמו שיעקב ביקש מיוסף לקברו בארץ ההבטחה, מאוחר יותר גם יוסף יבקש את אותו הדבר מבניו כדי שגם הוא ישכון בארץ ההבטחה. הדבר מציין את אמונתו ובטחונו במילתו והבטחתו של אלוהים.

למה מתכוון יעקב בפסוק 22?

כב. וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל-אַחֶיךָ, אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי.

יעקב עושה מחווה אישית עם יוסף.

היה זה יוסף אשר כילכל את כל בני יעקב לאורך כל שנות הרעב.

כפי שיעקב יודע שהוא עתיד להיקבר בקבר אבותיו, כך הוא מעניק ליוסף חלקה מיוחדת, הנמצאת אומנם בתוך נחלת אפרים ומנשה (כפי המתואר בספר יהושוע), אשר תהיה רכושו של יוסף ומן הסתם יוכל שם להיקבר. סמיכות הנושאים – מוות וקבורה – עוזרים להבין שהכוונה לחלקת קבר מיוחדת בשכם עבור יוסף. ואומנם יוסף נקבר בשכם.

יהושוע כד 32: "…ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם, בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם במאה קשיטה ויהיו לבני יוסף לנחלה."

עלינו לזכור שיעקב אומנם מעניק רבות לאפרים ומנשה, אך עדיין יעקב חפץ לתת משהו מיוחד ליוסף עצמו, כאדם ולא כשבט.

למה הכוונה במילים: שְׁכֶם אַחַד?

הכוונה מתוך הקונטקסט היא שיוסף מקבל חלק מיוחד בתוך העיר שכם שמיועד לו למטרה מאוד מיוחדת – קבורה!

בספר צפניה ג 9: כתוב: "…כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם יהוה לעבדו שכם אחד…"

כאן "שכם אחד" מתייחס לאחדות, ביחד. לשאת בעול ביחד.

מתי נלחם יעקב נגד האמורי בחרבו ובקשתו?

אין לנו פסוק המתעד זאת, אך מן הסתם כתבי הקודש אינם מזכירים כל פעולה בחיי אבותינו.

אם כך אומר יעקב, משמע שכך אכן קרה, גם אם אין לנו את פרטי האירוע.

המשתמע הינו:

מה שעבדתי והשגתי בזעתי אני מעניק לך כמחווה מיוחדת.

פרשנים רבניים טוענים שלאחר ששמעון ולוי טבחו בבני שכם, התאספו העמים השכנים לקרב נגד יעקב ובניו.

לסיכום:

פרק מח הינו פרק הכולל נתונים משפחתיים מרגשים ביותר.

יעקב הגוסס מחבק ומנשק את בניו של יוסף, זאת לאחר ששנים כה רבות הוא היה בטוח שיוסף אינו בין החיים.

בפרק הנוכחי יעקב מאמץ את שני בניו של יוסף ומברכם בברכות שברך אותו אל-שדי.

כשבוחנים את הקו המרכזי שבפרק, מגיעים למסקנה ברורה:

כל הנאמר בפרק מסתמך לחלוטין על אמיתות דבריו והבטחותיו של אל-שדי.

יעקב האמין באופן מוחלט וללא כל ספק בכל דברי אלוהים לו לאורך כל חייו.

האמונה והביטחון באלוהים ודברו, מילאו את לבו בשמחה ותקווה ואיפשרו לו להבטיח את שהובטח לו לזרעו אחריו.