בראשית פרק ב

 

יום השבת, תקציר תולדות הבריאה, גן־עדן ובריאת האישה

 

נושאים שנלמדים בפרק ב:

א.        יום השבת (ב 3-1);

ב.        תקציר תולדות הבריאה (ב 7-4);

ג.         גן־עדן (ב 17-8);

ד.         בריאת האישה מצלעו של האדם (ב 25-18).

 

הבריאה מושלמת

 

פסוקים 3-1:

1 וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.

2 וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.

3 וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

לפני שנעסוק בפסוקים עצמם ראוי לציין כי חלוקת הפסוקים לפרקים (במקור) לא נעשתה על־ידי משה רבנו. את החלוקה שכולנו מכירים עשה הארכיבישוף מקנטרברי בשנת 1205 לספירה.

מן הסתם, הפסוק הראשון בפרק ב מתאים יותר להיות הפסוק האחרון בפרק א.

כתבי הקודש לכל אורכם אוחזים בדעה אחת: אלוהים ברא את כל אשר בבריאה בשישה ימים.

כאשר משה עמד מול העם לאחר שקיבל את עשרת הדברות, הוא הזכיר לעם ישראל שעליהם לכבד את היום השביעי, את השבת, ולנוח ביום זה ממלאכתם, כי כך עשה אלוהים. אלוהים ברא את הכול בשישה ימים וביום השביעי שבת ממלאכתו.

לאור הכתוב אנו מבינים שאלוהים ברא את כל אשר בבריאה עם היכולת להמשיך, לפעול ולהתרבות. לבריאה יש אפילו מנגנונים לשחזר תקלות שנגרמות על ידי האדם. זו בריאה מופלאה המבטאת בדרך מדהימה את חכמתו של אלוהים בכל פרט שברא.

אלוהים אינו בורא דברים נוספים במהלך השבועות הבאים לאחר תיאור הבריאה בפרק א. לאור זאת אנו מבינים שבריאתו של אלוהים הסתיימה ומושלמת.

 

הבורא ממשיך להיות מעורב

 

ישנן דעות רבות לגבי המשך מעורבותו של אלוהים בבריאה.

ישנם הטוענים כי לאחר שאלוהים ברא הוא ניתק עצמו ממה שברא ומאפשר לנברא להתקיים בכוחות עצמו — ככדור שלג הנזרק ממקום גבוה ובכוחות עצמו יורד במורד וגדל לגוש ענק.

כתבי הקודש לעומת זאת מלמדים אותנו על אלוהים המעורב בכל דבר ועניין בנעשה בבריאה ובחיי ברואיו: אלוהים שומע לתפילות ילדיו, הוא מרפא חולים, הוא גם הלך לפני עמו במדבר.

לא קיים דבר שנע, פועל וקיים בבריאה שאלוהים אינו מתעניין בקיומו ובתפקודו. במזמור קל"ט אנו מגלים אלוהים אוהב ויודע את כל המתרחש בחיי ילדיו.

אלוהים מעורב בחיי האדם, וזאת גם לפי הנבואות המשיחיות בכתבי הקודש. אלוהים לא ניתק קשר עם האדם לאחר החטא, אלא הלך בגן לחפשו.

אלוהים אוהב את האדם ולכן תכנן את ישועתו מן החטא. פרי הישועה מביא את האדם בחזרה לנוכחות אלוהים לנצח נצחים.

בבשורת יוחנן ג 16 נאמר:

"כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם."

 

א.  יום השבת

 

"וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ." — אלוהים "נח" ממלאכתו ביום השביעי. "שביתת אלוהים" אינה נובעת מעייפות, הרי אלוהים לעולם אינו עייף מבחינה פיזית. שביתה מן העבודה משמע שאלוהים סיים את כל אשר תכנן לעשות וכעת יכול להתענג מפרי בריאתו. הוא יכול לראות את הברכה שבעמל הבריאה.

 

בפסוק 3 הכתוב מוסיף שאלוהים ברך וקידש את היום השביעי, את יום השבת:

"וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת."

המילה "וַיְקַדֵּשׁ" נותנת ביטוי לכך שיום זה, "היוֹם הַשְּׁבִיעִי", הוא מיוחד, שונה ונפרד משאר הימים. אלוהים מקדיש אותו למטרה מיוחדת.

"וַיְבָרֶךְ" — לאור השימוש במילה בפרק א אנו למדים ש"ברכה" מתייחסת לחיים (א 22, 28). מכאן, יש ברכת חיים ביום השביעי.

למה הכוונה? — כדי לענות על שאלה זו עלינו להבין את הנאמר על יום השבת לאורך כל כתבי הקודש.

 

א.        אל הקולוסים ב 17-16:

16 "לָכֵן אִישׁ אַל יַחֲרֹץ עֲלֵיכֶם מִשְׁפָּט עַל־דְּבַר מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה אוֹ עַל־דְּבַר מוֹעֵד, רֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ שַׁבָּת, 17 אֲשֶׁר הֵם צֵל הַדְּבָרִים הָעֲתִידִים לָבוֹא, אֲבָל הַגּוּף הוּא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ…"

 

ב.        אל הגלטים ד 11-8:

"בֶּעָבָר, בְּעֵת שֶׁלֹּא יְדַעְתֶּם אֶת אֱלֹהִים, עֲבַדְתֶּם אֶת מִי שֶׁבְּמַהוּתָם אֵינָם אֱלֹהִים. 9 אֲבָל כָּעֵת, כְּשֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים אֶת אֱלֹהִים — אוֹ לְיֶתֶר דִּיּוּק, כְּשֶׁאֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶתְכֶם — כֵּיצַד זֶה חוֹזְרִים אַתֶּם לַיְסוֹדוֹת הַחַלָּשִׁים וְהָעֲלוּבִים שֶׁבִּרְצוֹנְכֶם לְעָבְדָם מֵחָדָשׁ? 10 הִנֵּה אַתֶּם מְכַבְּדִים יָמִים וָחֳדָשִׁים; מוֹעֲדִים וְשָׁנִים. 11 חוֹשְׁשַׁנִי כִּי לַשָּׁוְא עָמַלְתִּי בָּכֶם."

 

האם שאול השליח מצווה על מישהו להפר מצוות אלוהים? האם הוא מלמד מישהו לזלזל בסמלים שאלוהים נתן? — חס וחלילה!

שאול השליח כתב את המילים הללו לקהילות שבהן נמשכו רבים מהמאמינים אחרי תורות שקר.

לקהילות גלטיה הגיעו מורי שקר שלימדו כי התנאי לישועה הוא גיור של הגוי, שמירת כל מצוות תורת משה, ובנוסף לכך האמונה בישוע.

שאול נאבק בכל כוחו כדי לתקן את הטעות. הרי ישועה היא מתנת חסד מאלוהים, והיא זהה בתנאיה ליהודי ולגוי (אל הגלטים ג 29-28):

"אֵין יְהוּדִי אַף לֹא גּוֹי, אֵין עֶבֶד אַף לֹא בֶּן חוֹרִין, לֹא זָכָר אַף לֹא נְקֵבָה, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלְּכֶם אֶחָד בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ. 29 וְאִם אַתֶּם שַׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ, אֲזַי זֶרַע אַבְרָהָם אַתֶּם וְיוֹרְשִׁים עַל־פִּי הַהַבְטָחָה."

מצוות רבות בתורה ניתנו מלכתחילה כדי שיהיו כלי לימוד, סמל וצל אשר דרכו עם ישראל לומד על אודות ישועת אלוהים והצורך בסליחת חטאים.

עם ישראל נצטווה לשמור ולקיים מצוות אלו במסגרת ברית משה, אך יחד עם זאת אלוהים לימדם בתורה שישועתם היא פרי אמונה בו, ואמונה מושיעה מתבטאת בסגנון חיים התואם את רצון אלוהים.

מי שמקיים את המצוות בחשבו כי בשלמות קיומן בלבד טמונה ישועתו, טועה מאוד! — ראה דברים י 22-12; מיכה ו 6; הושע ו.

שאול השליח תיאר במילים ברורות וישירות את תכלית כל המצוות בברית משה באיגרת שכתב לגלטים בפרק ג 25-23:

23 "לִפְנֵי בּוֹא הָאֱמוּנָה נִשְׁמַרְנוּ תַּחַת יַד הַתּוֹרָה, כְּלוּאִים הָיִינוּ לִקְרַאת הָאֱמוּנָה הָעֲתִידָה לְהִגָּלוֹת. 24 לְפִיכָךְ הָיְתָה הַתּוֹרָה אוֹמֶנֶת הַמַּדְרִיכָה אוֹתָנוּ אֶל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן נֻצְדַּק עַל־יְדֵי אֱמוּנָה. 25 אֲבָל לְאַחַר בּוֹא הָאֱמוּנָה אֵינֶנּוּ נְתוּנִים עוֹד לְמָרוּת הָאוֹמֶנֶת."

 

המסקנות מהפסוקים מאוד ברורות:

 

א.        מצוות התורה נועדו לשמור את עם ישראל כעם מיוחד, קדוש, נפרד לשירות אלוהים — עם שלא מתבולל עם עמי הגויים עובדי האלילים.

ב.        מצוות התורה נועדו לשמור את העם כדי שיזהה, יכיר ויאהב את המשיח המובטח שמתואר במצוות רבות. המצוות היוו צל וסמל לזהותו ופועלו — כמו הקורבנות וכו'.

ג.         מי שטוען כי הוא שומר את התורה ומבין את מצוותיה, אך דוחה את ישוע כאדון ומושיע, הריהו מודה שאינו מבין את התורה, כלומר את משמעותה ואת תכליתה.

ד.         מי שמכיר את המצוות ואת תכליתן, מכיר את המשיח המובטח, את ישוע המשיח, ומקבל אותו כאדון ומושיע מן החטא.

 

עתה, קרא שוב את הפסוקים לעיל (גלטים ג 25-23) והחלף את המילה "אמונה" בשם "ישוע".

 

■         האם ניתן להסיק מכך שכל מצוות תורת משה פג תוקפן מרגע הקמת הברית החדשה המובטחת מפי ירמיהו הנביא בפרק לא 34-30?

 

מצוות כגון "אל תרצח" ו"אל תגנוב", שהן תכונות האופי של אלוהים, הנן נצחיות כמו שאלוהים נצחי. זאת מכיוון שאלוהים הוא הכורת את הברית החדשה עמנו, ותכונותיו לא השתנו ולא יישתנו.

אנו מצווים לחיות על־פי מצוות אלו מתוך אהבתנו אליו ואמונתנו בו, ולא מתוך פחד מעונש.

 

■         איך כל הנאמר עד כה מתקשר ליום השבת?

 

מכיוון שתורת משה כוללת גם את שמירת השבת כמצווה ומכיוון שמנוחת השבת מהווה סמל וצל של ישועת האדם, יוצא מכך שמצווה זו מתגשמת בחיי האדם ברגע קבלת האמונה בישוע כאדון ומושיע.

ברגע הישועה זוכה המאמין בישוע בהבטחה למנוחה נצחית בנוכחות אלוהים בארץ הנחלה הנצחית.

מרגע הישועה הנושע נקרא ילדו של אלוהים. רוח הקודש שוכן בו, והוא אזרח מלכות השמים (אל הרומים ח 15; א-יוחנן ג 1; א-קורינתים ג 16; אל האפסים א 14-13; אל הפיליפים ג 20).

 

יום השבת הוא סמל של מנוחת הישועה

 

מחבר האיגרת אל העברים מלמד על יום השבת כסמל וצל של מנוחת הישועה (אל העברים ד 13-1):

1 "לָכֵן, בְּעוֹד עוֹמֶדֶת הַהַבְטָחָה לְהִכָּנֵס אֶל מְנוּחָתוֹ, רָאוּי לָנוּ לַחֲשׁשׁ שֶׁמָּא יִמָּצֵא אִישׁ מִכֶּם מְאַחֵר לְהִכָּנֵס. 2 הֲרֵי גַּם אֲנַחְנוּ הִתְבַּשַֹרְנוּ כְּמוֹהֶם, אַךְ הַדָּבָר שֶׁנִּשְׁמַע לֹא הוֹעִיל לָהֶם מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הִתְמַזֵּג עִם אֱמוּנָה בְּקֶרֶב הַשּׁוֹמְעִים.

3 אֲנַחְנוּ הַמַּאֲמִינִים נִכְנָסִים לַמְּנוּחָה, כְּשֵׁם שֶׁאָמַר, 'אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי,' אַף כִּי מֵהִוָּסֵד תֵּבֵל הֻשְׁלְמוּ הַמַּעֲשִׂים, 4 שֶׁכֵּן בְּמָקוֹם אֶחָד הוּא אוֹמֵר עַל הַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, 'וַיִּשְׁבֹּת אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ.' 5 וְכָאן שׁוּב, 'אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי.'

6 וּמֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ אֲשֶׁר נוֹתָר לָהֶם לְהִכָּנֵס אֵלֶיהָ וְאֵלֶּה שֶׁהִתְבַּשְֹרוּ בָּרִאשׁוֹנָה לֹא נִכְנְסוּ בִּגְלַל הַמְּרִי,7 שׁוּב יָעַד יוֹם מְסֻיָּם — הַיּוֹם — בְּאָמְרוֹ בְּפִי דָּוִד כַּנֶּאֱמָר לְעֵיל, וְזֹאת לְאַחַר זְמַן רַב, 'הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם.'

8 אִלּוּ הֱבִיאָם יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמְּנוּחָה, לֹא הָיָה מְדַבֵּר אַחֲרֵי כֵן עַל יוֹם אַחֵר. 9 לְפִיכָךְ נוֹתְרָה מְנוּחַת שַׁבָּת לְעַם אֱלֹהִים. 10 הֵן הַנִּכְנָס אֶל מְנוּחָתוֹ גַּם הוּא שָׁבַת מִמְּלַאכְתּוֹ, כְּמוֹ הָאֱלֹהִים מִשֶּׁלּוֹ.

11 לָכֵן נַחְתֹּר נָא לְהִכָּנֵס אֶל הַמְּנוּחָה הַהִיא, פֶּן יִכָּשֵׁל אִישׁ וְיִהְיֶה לְמַמְרֶה כְּמוֹהֶם; 12 שֶׁהֲרֵי דְּבַר הָאֱלֹהִים חַי וּפוֹעֵל, וְחַד הוּא מֵחֶרֶב פִּיפִיּוֹת וְחוֹדֵר עַד לְהַבְדִּיל בֵּין נֶפֶשׁ לְרוּחַ וּבֵין פְּרָקִים לְמֹחַ הָעֲצָמוֹת, וּבוֹחֵן מַחְשְׁבוֹת הַלֵּב וְכַוָּנוֹתָיו. 13 אֵין שׁוּם נִבְרָא נִסְתָּר מֵעֵינָיו; הַכֹּל חָשׂוּף וְגָלוּי לְעֵינֵי מִי שֶׁלְּפָנָיו עָלֵינוּ לָתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן."

 

לאור הנאמר ברור מעל לכל ספק שמנוחתו של אלוהים בעבור עמו אינה מסתכמת בקבלת ארץ כנען כארץ ההבטחה — ובוודאי לא בשינה ארוכה יותר ביום שבת.

מנוחתו של אלוהים היא ישועתו. מי שדוחה את מנוחת אלוהים שמוענקת בדם הכפרה של ישוע המשיח, הריהו בוחר להישאר תחת עומס קללת החטא ובמצב של ניתוק נצחי מהתחברות קדושה, טהורה ואוהבת עם אלוהים.

 

ישוע המשיח קורא לכל אדם ואומר (מתי יא 30-28):

"בּוֹאוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה. 29 קְחוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִּי וְלִמְדוּ מִמֶּנִּי, כִּי עָנָו אֲנִי וּנְמוּךְ רוּחַ; תִּמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם, 30 כִּי עֻלִּי נָעִים וְקַל מַשָֹאִי."

 

ישעיהו הנביא אומר מילים דומות (ישעיהו מ 31-28):

"הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ: אֱלֹהֵי עוֹלָם יהוה; בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ, לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע; אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ. 29 נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה. 30 וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ; וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ, 31 וְקוֹיֵ יהוה יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים, יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ".

 

ב.  תקציר תולדות הבריאה

 

בראשית ב 7-4:

4 "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, בְּיוֹם עֲשׂוֹת יהוה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.

5 וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח, כִּי לֹא הִמְטִיר יהוה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. 6 וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

7 וַיִּיצֶר יהוה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה."

פסוק 5:

"וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח." — בפסוקים אלה אנו מגלים נתונים מאוד מעניינים בנוגע לימים הראשונים של הבריאה. מתוכם אנו יכולים להסיק שאלוהים ברא את העשבים והעצים ברמה של הזרע או השתיל ולא ברמה של העץ הבוגר.

אם הנתון הזה נכון גם לגבי עולם החיות, כי אז אולי ניתן לענות על השאלה העתיקה: "מה נוצר קודם, הביצה או התרנגולת?"

"עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" כולל דגנים למאכל האדם  (ג 18; תהילים קד 14).

הערה: בתחילה האדם לא אכל מן החי אלא מן הצומח בלבד. בפרק ו 21 אנו עדים להוראת אלוהים לנוח כי מעתה והלאה מותר לו לאכול גם מן החי. עלינו לזכור שהאישור הזה ניתן לאחר שקללת החטא נכנס לבריאה.

 

בפסוקים 6-5 נאמר שהמנגנון שברא אלוהים לשמור על לחות האדמה והשקיית העצים והעשב היה אד שעלה מן הארץ.

גם היום אנו רואים לעתים את הטל על העשב ועל העצים מוקדם בבוקר. הטל והלחות מהווים תחליף לגשם, בעיקר בשנים השחונות בארצנו, אך הם רחוקים מלספק את כמות המים הדרושה לקיום הצמחיה.

המילה "אד" שאולה מהמילה האכדית "EDU" שמשמעה "זרם מים" (ראה איוב לו 27: "כִּי יְגָרַע נִטְפֵי מָיִם, יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ…").

מדוע נכתב "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ"? אם אד זה "הִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה", האם לא היה טבעי יותר שיירד מהשמים? — האד הנו מים במצב צבירה של גז. המים שבארץ — ובעיקר בים — מתאדים מפאת הפרשי טמפרטורה בין היום והלילה ועולים כלפי מעלה .

מים אף עולים מתוך האדמה, וזאת מפאת הפרשי הטמפרטורה בין פני האדמה למקור שבתוך האדמה.

כבר בשלב זה נתונים אלו מלמדים אותנו על אודות מבנה כדור הארץ ועל חוקי הטבע שברא אלוהים. כל החוקים הללו הם תוצר החכמה הפועלת ביד אלוהים בכל תחום ועניין בבריאה (ראה משלי ח).

 

שאלה: מתי מוזכר הגשם הראשון בכתבי הקודש?

בראשית ו 17:

"וַאֲנִי, הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע."

 

למה הכוונה במילה "מבול"?

בראשית ז 4:

"כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה, אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה."

 

בראשית ז 11-12:

11 "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ־מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה־עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ.

12 וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה."

 

כמו כן ראה בראשית ז 24-17, ח 2 — בפסוקים אלו נאמר שהמים כיסו את כל הארץ עד לגובה של חמש־עשרה אמה, שהם כשבעה מטרים, מעל פסגת ההר הגבוה ביותר. המים כיסו את הארץ במשך מאה וחמישים ימים. לאחר תקופה זו החלו המים לסגת.

ניתן לומר שהגשם הראשון בהיסטוריה — מים שירדו מן השמים — התרחש בעת המבול.

מכאן, נוח היה זקוק לאמונה רבה כדי להאמין לאזהרה מאלוהים כי "מים שיירדו מן השמים" עתידים להחריב את כל אשר בארץ. הרי לא היה לכך תקדים.

 

נתונים נוספים לעיון:

א.        הגשם ירד ללא הפסקה במשך ארבעים יום וארבעים לילה. — כל הטוען שימי הבריאה נמשכו מיליוני שנים, חייב גם להאמין שהמבול ארך מיליוני שנים. הקונטקסט מחייב הבנה ברמת הפשט.

 

ב.        לאור הנאמר על אודות המבול אשר כיסה את פני הארץ בגובה של כשבעה מטרים ולאורך פרק זמן של מאה וחמישים ימים, ניתן להבין מתי ואיך נכחדו הדינוזאורים ושאר חיות הענק.

כל חיות היבשה הגדולות המתועדות לאחר המבול הנן צאצאי אותן חיות שנוח הכניס לתיבה ושחרר בארץ לאחר המבול.

 

בפסוק 7 נאמר:

"וַיִּיצֶר יהוה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה."

 

■         גם החיות נוצרו מן האדמה (ב 19), וגם הן בעלות נפש חיה (א 20). אם כן מה מבדיל בין האדם לחיה?

 

רק לגבי האדם נאמר שאלוהים "נפח באפיו נשמת חיים". הניסוח מבטא את הקרבה והאינטימיות שאלוהים יעד לאדם עמו.

הבדל נוסף טמון בעובדה שאלוהים תכנן את תכנית הישועה לישועת האדם בלבד:

יוחנן ג 16:

"כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם".

רק לאדם מובטחים חיי נצח. אנו לא מצווים להכריז את הבשורה לחיות או לצמחים, אלא רק לבני אדם (מתי כח 20-18; מע"ש א 10-8; אל הרומים י 17).

כאשר אלוהים נפח חיים לאפו של האדם, הוא למעשה העניק לאדם את החיים של אלוהים עצמו. המסקנה הזו זועקת מתוך הכתוב בכתבי הקודש.

בבשורת יוחנן כ 22 ישוע המשיח נפח את רוח הקודש על תלמידיו: "…נָפַח עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: 'קַבְּלוּ אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ'." רוח הקודש הוא ההוויה האלוהית אשר מוליד בני אדם מחדש ופועל בחיינו כדי שנחיה לפי רצון אלוהים. רוח הקודש בתוך המאמין הנו הערבון לחיי נצח.

כמו שאלוהים נפח רוח חיים לתוך האדם בבראשית, כך זוכים המאמינים בישוע לנשיפת חסד נוספת בה מובטחים להם הניצחון על המוות וחיי נצח עם אלוהים. אלוהים ברא את האדם למען יחיה ללא מוות ויעבוד את האדמה שאלוהים העניק לו.

 

כמו שהאם מעניקה חיים לוולד שבה — ואם תמות במהלך ההריון הוולד ימות עמה — כך אלוהים העניק חיים לאדם. מסיבה זו גם כן יכול אלוהים לקרוא לנו "ילדיו". כבר הקדמונים הבינו זאת:

 

איוב לג 4, לב 8:

"רוּחַ אֵל עָשָׂתְנִי, וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּחַיֵּנִי";

"אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ, וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם."

 

ישעיהו נז 16:

"כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב, וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף; כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף, וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי."

 

משלי כ 27:

"נֵר יְהוָה נִשְׁמַת אָדָם, חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן."

 

אם כן, גוף האדם מן הארץ, מן האדמה, אבל נפשו מן השמים — אכן אזרחי שמים אנו (אל הפיליפים ג 20):

"אֲשֶׁר לָנוּ, אֶזְרָחוּתֵנוּ בַּשָּׁמַיִם הִיא; מִשָּׁם גַּם יָבוֹא מוֹשִׁיעַ אֲשֶׁר מְחַכִּים אָנוּ לוֹ — הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ."

 

■         מה הביא את המוות למעגל החיים?

 

אנו יודעים שהמוות הוא תוצר של החטא (פרק ג). אנחנו גם יודעים שתכנית הישועה של אלוהים נועדה להוות פיתרון נגד קללת החטא — המוות.

לכן, כאשר אדם מקבל את מתנת הישועה מאלוהים, הריהו מקבל את החיים המקוריים — הנצחיים — בחזרה. לאדם שכזה מובטח לחיות בנוכחות אלוהים לנצח נצחים (יוחנן ג 16; אל הרומים ח 38-34; ישעיהו נג).

 

בפרק א אלוהים משתמש במספר פעלים כדי לתאר איך נוצרו פריטי הבריאה. נאמר על אלוהים:"וַיִּבְרָא, וַיַּעַשׂ, וַיַּבְדֵּל, וַיִּתֵּן", וכמובן השילוב של "וַיֹּאמֶר — וַיְהִי". לגבי האדם נאמר: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם" (א 27).

והנה בפרק ב 7 מופיעה מילה שונה. נאמר שאלוהים "יצר" את האדם. הפועל "ליצור", בניגוד ל"לברוא", מתאר מעשה אומן יוצר ומעצב. אלוהים השקיע את "האקסטרה" בייצור האדם — הילד דומה לאבא.

 

■         ציינתי לעיל שתכנית הישועה של אלוהים נועדה בעבור האדם בלבד.

 

אמת היא שבני אדם הם הנדרשים להיוושע, אך גם שאר הבריאה עתידה ליהנות מפרי הישועה שתכבוש את כל העולם (אל הרומים ח 19, 22):

19 "כָּל הַבְּרִיאָה מְצַפָּה בְּכִסּוּפִים לְהִתְגַּלּוּת הַבָּנִים־לֵאלֹהִים… 22 אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁכָּל הַבְּרִיאָה נֶאֱנַחַת וְסוֹבֶלֶת כִּבְצִירֵי לֵדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

 

חזרתו של ישוע המשיח ארצה בסיום תקופת צרת יעקב תביא לשינויים מרחיקי לכת בעולם:

▪          כל מתנגדי המשיח יושמדו.

▪          כל מקבלי המשיח ישרתוהו בממלכתו הארצית בת אלף השנים.

▪          החטא ירוסן והשטן ייכלא לאלף שנים.

▪          חיות לא יאכלו זו את זו,

▪          הצומח יהנה משגשוג ושפע של בריאות ופריון (ראה ישעיהו יא, לה).

 

"יהוה אֱלֹהִים"

 

בפסוק 7 אנו מתוודעים לדרך שבה אלוהים מציג עצמו: "יהוה אֱלֹהִים".

הצירוף הזה נמצא בפרשת בראשית 20 פעמים מתוך 36 פעמים במקרא כולו.

מה משמעות השם "יהוה"? האם מדובר בכלל בשם?

 

▪          איננו יודעים את ההגייה המדויקת מכיוון שהניקוד לא נעשה במקור.

▪          השם "יהוה" מציין אדנות (שמות טו 18-17, כג 17; תהילים טז 2, קל 2-1, 6-5).

▪          ישנם המפרשים את השם "יהוה" כשמו המפורש של אלוהים.

 

באומרו "יהוהאלוהים" מתכוון המחבר לציין את האלוהים העומד מאחורי כל אשר בבריאה, להבדיל מכל דמות אחרת הנקראת "אלוהים" בפי עובדי כוכבים ומזלות למיניהם.

השם "יהוה" מציין גם את עובדת היות אלוהים הווה — נמצא וקיים בחיי האדם (שמות ג 14:"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה"; שמות ג 12: "אֶהְיֶה עִמָּךְ" — אהיה עמך תמיד; ראה גם בראשית כו 3, כח 15, לא 3. ראה עוד הושע א 9: "אָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם").

ישנם רבנים הטוענים שהעולם קיים רק בגלל מידת הרחמים והאהבה של אלוהים, ושעל כך מצביע השם "יהוה".

 

ג.  גן־עדן

 

בפסוקים 17-8 אלוהים מתאר את הגן שהכין כמקום מגוריו של האדם:

8 וַיִּטַּע יהוה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן, מִקֶּדֶם, וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.

9 וַיַּצְמַח יהוה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל; וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.

10 וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן, וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. 11 שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן, הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב; 12 וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב, שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. 13 וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן, הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ. 14 וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת.

15 וַיִּקַּח יהוה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן־עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.

16 וַיְצַו יהוה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, 17 וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ; כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת."

 

■         מי לא מתעניין לדעת היכן היה הגן שאלוהים נטע בעדן?

 

תחילה עלינו לזכור נתון חשוב: כאשר אלוהים ברא את כדור הארץ, הייתה בו יבשת אחד בלבד. הארץ עדיין לא התפלגה, ולכן לא היו מספר יבשות.

כשהארץ התפלגה ליבשות, השתנו פני האדמה. הגיאוגרפיה המתוארת בפרק ב בספר בראשית יכולה להיות שונה מאוד מזו שנוצרה לאחר פילוג הארץ בעקבות המבול ובעקבות אירועים אחרים שאליהם נרמז בבראשית י 25. שינויים טופוגרפיים ברמה שכזו שינו כמובן גם את מסלולי הנהרות ללא היכר.

בקיצור: הגיאוגרפיה של כדור הארץ השתנתה לחלוטין לאחר המבול ואינה כפי שהייתה בעת הבריאה בבראשית פרקים א-ב. מגוש אדמה אחד גדול נוצרו מספר יבשות כפי שאנו מכירים אותן היום.

אמנם מעניין אותי לדעת את המיקום המקורי של גן־עדן, אך דבר אחד אני יודע, והוא חשוב לי יותר: גן־עדן הנו המקום בו שוכן אלוהים. במקום בו נמצא אלוהים, שם הוא גן־עדן בעבורי.

 

"וַיִּטַּע יהוה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן." — אלוהים בעצמו נטע את הגן. אף־על־פי שאלוהים יעד את האדם לעבוד ולשמר את אשר ברא, הרי שאת הגן בעדן נטע אלוהים בעצמו.

אלוהים שם את האדם במקום היפה והנאה ביותר בבריאתו. שם בגן היו לאדם עצים בוגרים ומניבים פרי, וזאת כדי לכלכלו. מתברר שאלוהים נטע בגן עצים בוגרים, כדי שהאדם יכול לאכול מפריים מרגע שהושם שם. זהו נתון חשוב, כי הרי בכל שאר הבריאה עוד לא צמחו אותם עשבים, דגנים ופירות שיכלו לשמש כמזון לאדם (ראה פירוש לפסוק 5 לעיל).

"וַיִּקַּח יהוה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן־עֵדֶן." — המילה "וַיַּנִּחֵהוּ" מתפרשת גם כ"נתן לו מנוחה" (ראח למשל ב-שמואל ז 11: "וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ…"). מכאן, אלוהים נתן לאדם נחלה …

▪          בה הוא ימצא תעסוקה קדושה,

▪          אך בה אלוהים גם יעניק לו מנוחה.

 

שימו לב לדקדוק: אלוהים נטע גן בעדן, משמע ש"עדן" הנו שם של מקום. אלוהים הביא את האדם למקום מובחר שאותו אלוהים עצמו ברא, יצר וטיפח כדי שהאדם ישכון עמו שם. לכן במקומות אחרים בכתבי הקודש גן־עדן נקרא גם "גן־יהוה":

 

ישעיהו נא 3 מתאר את ירושלים לאחר שתחודש, בעת שהמשיח ישכון בה:

"כִּי נִחַם יהוה צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן־יהוה; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה."

 

בראשית יג 10 מדבר על סדום ועמורה ומתאר את יופיין כגן־עדן:

"וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה, לִפְנֵי שַׁחֵת יהוה אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה, כְּגַן־יהוה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר."

 

אנו רואים דמיון מופלא בפסוקים אלו לנאמר מפי ישוע המשיח לתלמידיו לפני שנצלב ונלקח למרום.

בבשורת יוחנן יד 3-1 מכין ישוע את התלמידים לעזיבתו. הוא מעודד אותם בציפייה לחיים נצחיים בגן-יהוה ממש: במקום בו ישכנו שלום, ביטחון, מנוחה, יופי ושפע:

"אַל יִבָּהֵל לְבַבְכֶם. הַאֲמִינוּ בֵּאלֹהִים; הַאֲמִינוּ גַּם בִּי. 2 בְּבֵית אָבִי מְעוֹנוֹת רַבִּים. לוּלֵא כֵן, כְּלוּם הָיִיתִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לְהָכִין לָכֶם מָקוֹם? 3 וְאִם אֵלֵךְ וְאָכִין לָכֶם מָקוֹם, אָשׁוּב וְאֶקַח אֶתְכֶם אֵלַי לְמַעַן תִּהְיוּ גַּם אַתֶּם בַּאֲשֶׁר אֲנִי שָׁם."

 

ישוע אומר להם כי עזיבתו הכרחית שכן:

▪          הוא הולך להכין להם מעון כדי שישכנו היכן שהוא נמצא;

▪          עזיבתו היא תנאי לשליחת רוח אלוהים אליהם (יוחנן טז 7).

 

מכאן, אנו רואים את התבנית החוזרת:

 

■         אלוהים בונה את המעון בו הוא ישכון עם ברואיו לנצח נצחים.

 

גן העדן החדש היא העיר ירושלים השמימית (התגלות כא-כב). כאן ניתן לנו רמז עבה לגבי מיקומה של עדן המקורית: בירושלים!

 

חיזוק לרעיון זה ניתן לקבל מספר יחזקאל:

"כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִֹה: זֹאת יְרוּשָׁלָיִם, בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ, וּסְבִיבוֹתֶיהָ אֲרָצוֹת" (ה 5);

"…יֹשְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ" (לח 12).

אלוהים מציין את ירושלים כטבור הארץ, כמקום אשר מסביבו הוא קבע את שאר הארצות. עוד עלינו לזכור שאלוהים הוא זה שקבע את משכנו בירושלים.

השם "עדן" כמיקום גיאוגרפי נמצא גם ביחזקאל כז 23, ב-מלכים יט 12, ישעיהו לז 12, שם הכוונה לבני ממלכה ארמית שישבה בימי המלוכה על הפרת.

 

שימו לב לנקודה מעניינת נוספת:

עם ישראל לעתים מסומל על ידי כרם שאלוהים נטע ובו הוא מתפאר: ישעיהו ס 21, ה 7, כז 3, נח 11; שמות טו 17; במדבר כד 5; ב-שמואל ז 10; תהילים פ 9, 16; דברים יא 12.

המילה "עדן" דומה למילה באכדית (שומרית) המציינת נווה מדבר — EDINU.

אלוהים הניח את האדם בגן־עדן, במקום בו היה לאדם הכול ובשפע. מכאן ניתן להבין את המילה "מעדן".

 

■         מי עוד היה בעדן?

 

על־פי יחזקאל כח 13 אנו מסיקים שבעדן נכחו יחד עם אלוהים גם המלאכים:

"בְּעֵדֶן גַּן־אֱלֹהִים הָיִיתָ, כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם, תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה, סַפִּיר נֹפֶךְ, וּבָרְקַת וְזָהָב; מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ, בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ."

 

לפני שהשטן נקרא "שטן" הוא היה מלאך בעל דרגה גבוהה ביותר בשירות אלוהים. שמו היה: הילל בן שחר. המלאך הזה בדרגת כרוב שאף לקחת את תפקידו של אלוהים. חטא זה גרם לגזר דין חמור: סילוקו של השטן מקרבת אלוהים והענשה נצחית באגם האש.

אמנם, עד שהשטן ירצה את עונשו, הוא פועל בעולם כדי להפר את תכניותיו של אלוהים.

יחד עם השטן בחרו ללכת גם שליש מכלל המלאכים (התגלות יב 4). מלאכים אלו פועלים בשירות השטן להרע לבני אדם, להשפיע על מהלכים בעולם כדי לנסות ולהפר את פעולותיו ותכניותיו של אלוהים (ראה ישעיהו יד ויחזקאל כח).

 

■         אילו עצים נטע אלוהים בגן אשר בעדן?

 

הכתוב בבראשית אינו מציין את סוג העצים, אלא רק את יופיים והעובדה שיש ביניהם כאלה שמניבים פרי למאכל. יתרה על כן הכתוב מציין את עץ החיים ואת עץ הדעת טוב ורע.

לעומת זאת, אנו מגלים נתון מעניין בדברי בלעם בספר במדבר כד 7-6. שם הוא ממשיל את אוהלי יעקב ומשכנות ישראל לדבר יפה, ממש כמו הגן והעצים שנטע אלוהים:

"כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע יהוה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם׃ 7 יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים; וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ, וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ."

מכאן ניתן להסיק שלפחות אחד מהעצים שנטע יהוה בגן שבעדן היה עץ ארז.

 

פסוק 8:

"וַיִּטַּע יהוה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן, מִקֶּדֶם, וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר."

מהי כוונת המילה "מִקֶּדֶם"? — האפשרויות הן כדלקמן:

 

א.        עדן נמצאת מזרחית (קדם = מזרח), יחסית למקום בו נמצא מחבר הספר. מכיוון שמחבר הספר הוא משה, והספר נכתב במעמד הר סיני או במהלך ההליכה במדבר לאחר יציאת מצרים, ניתן לקבוע שהכוונה לכל אזור הנמצא מזרחית למדבר סיני.

 

ב.        שמות הנהרות המוזכרים בפרק הם אותם נהרות שחלקם עדיין זורמים בימינו באזור בבל והמזרח התיכון.

 

ג.         המילה "קדם" יכולה להיות מובנת גם בכך שאלוהים ברא את הגן בשלב מוקדם יותר. ישנה דעה רבנית הטוענת שאלוהים ברא שבעה דברים לפני בריאת העולם, והגן בעדן הוא אחד מהם (פסחים נד ע"א): 1. תורה; 2. תשובה; 3. גן עדן; 4. גיהנום; 5. כסא הכבוד   6. בית המקדש; 7. שמו של המשיח, כי הרי "לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ" (תהילים עב 17). אני אוהב את נקודה 7, לגבי שמו של המשיח, אבל טיאוריה זו של בריאת גן לדעתי חלשה, ולא לכך התכוון הכתוב.

דבר חדש שנקרא "רע"

 

בפסוק 9 אנו נחשפים לחלק מסוגי העצים בגן־עדן:

"וַיַּצְמַח יהוה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל; וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע."

 

בריאתו של אלוהים אינה רק מעשית ועונה לדרישות המחיה הבסיסיות של האדם. היא מעניקה תענוג לעיניים ולנפש. העצים שאלוהים ברא יפים למראה. אלוהים ברא בריאה אסטטית, כזו המעניקה שלווה לעיניים כשמביטים בה. פירות העצים לא רק טובים למראה, אלא גם טעימים.

לפני חטאם של אדם וחווה, לא היה דבר בבריאה שתנובתו פגעה או הייתה לרועץ באיזשהו מובן.

 

בגן־עדן היו שני עצים מיוחדים: עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע:

 

  1. עץ החיים: עץ אשר לפריו תכונות מיוחדות שיכולות להאריך חיים. לאדם ניתן אישור לאכול מעץ החיים לפני שחטא (ב 16). עץ שכזה עתיד להיות גם בבריאה החדשה (התגלות כב 2, 14).

 

  1. עץ הדעת טוב ורע: איננו יודעים איזה סוג פרי הניב העץ הזה, והאמת היא שהדבר ממש אינו משנה. אלוהים אסר על האדם לאכול ממנו וזהו זה.

 

לדעת טוב ורע — יש כאן דבר מאוד מעניין! על ידי מתן השם לאותו עץ אלוהים לימד את האדם שיש מושג שנקרא "רע", אף על פי שעוד לא היה קיים "רע" בעולם. האדם ידע מה הוא "טוב", כי הרי אלוהים השתמש במושג זה שוב ושוב כשתיאר את בריאתו בסופו של כל יום, אבל "רע" היה דבר מופשט לגמרי עבור האדם.

מצד שני, אל לנו לתאר את אדם וחווה כ"ילדותיים" שלא הבינו הרבה. אלוהים ברא אותם מושלמים גם מבחינת היכולת השכלית. לא חסרה להם כל חכמה כדי לחיות ולשמר את שברא אלוהים (ב 15).

אלוהים השתמש בפרי העץ כמבחן ציות עבור אדם וחווה. הם הבינו שאי עמידה בציות מן הסתם תאפשר להם לדעת מהו "רע" ולהתנסות בו, וזה בדיוק מה שקרה. חוסר הציות לאלוהים גרם לכך שכעת יש לאדם התנסות וניסיון ברע. כמה חבל שהתמימות של האדם נהרסה לאלפי שנים, והחטא הזה הביאה עמו מוות, סבל, כאב וצער שהמילים אינן יכולות לתאר.

תודה לאלוהים אשר ברוב חסדו העניק לאדם חסד ונתן לו ישועה — סליחת חטאים שבכוחה להסיר את קללת החטא, לנצח את קללת המוות ולהעניק חיי נצח בנוכחות אלוהים כבתחילה. את המתנה הזו מקבל האדם דרך קורבנו של המשיח ישוע. על כך בהמשך.

 

הנהר היוצא מעדן והנהר היוצא מירושלים החדשה

 

בפסוק 10 אנו מתוודעים לנהרות הזורמים מעדן:

"וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן, וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים."

הכתוב מציין שהנהר הזה "יוצא מעדן". העצים שבעדן לא היו זקוקים למטר, כי הנהר שנבע שם השקה את הגן כולו, כולל העצים.

 

"וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן." — הנהר עצמו לא השקה. מכאן, תפקיד ההשקייה נועד לאדם שיעבוד ויביא את מי הנהר לכל עץ.

כתוב שהנהר "יוצא מעדן". מכאן ניתן להניח שמקור המים בנביעה אדירה מן הקרקע או מהר גבוה — הפשרת השלג.

 

פסוקים 14-11:

הנהר היוצא מעדן מתפצל לארבעה ראשים:

11 שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן, הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב; 12 וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב, שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. 13 וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן, הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ. 14 וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת.

 

ארבעה שמות, שלושה מתוכם מוכרים לנו היטב:

פִּישׁוֹן, גִּיחוֹן, חִדֶּקֶל, פְּרָת.

 

לפני שנדון על מיקומם הגיאוגרפי של הנהרות עלינו לזכור שוב כי התיאור בפסוקים אלו נכון לאותו פרק זמן בו היבשות בכדור הארץ היו מחוברות לגוש יבשתי אחד.

עם התפלגות היבשות (בראשית י 25: "וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים; שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג, כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ…") מן הסתם השתנו הדברים, ולכן קשה עד בלתי אפשרי למצוא תיאום בין התיאור בבראשית פרק ב לבין ערוצי אותם נהרות בימינו.

 

נהר גיחון:

בספר מלכים-א פרק א 33 כתוב: "…וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל גִּחוֹן." — מעיין הגיחון היה מקור המים העיקרי לעיר ירושלים בימי מלכות יהודה (דברי הימים-ב לב 30).

היום חברת המים של ירושלים נקראת "הגיחון".

שלא כמו היום, בימי בראשית היה הגיחון הרבה יותר מנחל קטן (פסוק 13): "…שֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן, הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ."

יחזקאל פרק מז מתאר נהר שינבע מהר המוריה ויזרום חציו לים התיכון וחציו לים המלח. ים המלח עתיד להיות אגם של מים מתוקים, כך שעין גדי יהפוך לכפר דייגים:

1 "וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת, וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה, כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים…

10 וְהָיָה יעמדו (עָמְדוּ) עָלָיו [על חוף ים המלח] דַּוָּגִים, מֵעֵין גֶּדִי וְעַד עֵין עֶגְלַיִם, מִשְׁטוֹחַ לַחֲרָמִים יִהְיוּ; לְמִינָה תִּהְיֶה דְגָתָם, כִּדְגַת הַיָּם הַגָּדוֹל רַבָּה מְאֹד. 11 בצאתו (בִּצֹּאתָיו) וּגְבָאָיו וְלֹא יֵרָפְאוּ לְמֶלַח נִתָּנוּ. 12 וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר, כִּי מֵימָיו, מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים; והיו (וְהָיָה) פִרְיוֹ לְמַאֲכָל, וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה…"

אם כן, הגיחון הצנוע של ימינו עוד יהפוך לנהר של ממש, כמו שהיה בימי בראשית.

נביעת המים בעתיד מתוך בית אלוהים שבהר המוריה דומה לנביעה אשר יצאה מעדן והייתה למקור ברכה וחיים לכל אשר מסביב.

 

נהר פישון:

פסוקים 12-11: "שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן, הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב; 12 וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב, שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם."

הנהר סובב באזור עשיר בזהב ואבנים יקרות. אין דרך לזהות נהר זה בימינו.

"שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם." — בדולח מוזכר גם בספר במדבר יא 7"וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא; וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח." רוב המפרשים סבורים שמדובר בקריסטל — מחצב גבישי שקוף כזכוכית.

 

"אֶבֶן הַשֹּׁהַם" — היא אבן יקרה הנזכרת מספר פעמים במקרא:

 

יחזקאל כח 13:     "בְּעֵדֶן גַּן־אֱלֹהִים הָיִיתָ, כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם, תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה, סַפִּיר נֹפֶךְ, וּבָרְקַת וְזָהָב…"

 

שמות כח 9, 20:   9 וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… 20 וְהַטּוּר הָרְבִיעִי, תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה; מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם…";

 

שמות לט 7-6:     "וַיַּעֲשׂוּ אֶת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצֹת זָהָב; מְפֻתָּחֹת פִּתּוּחֵי חוֹתָם, עַל שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; 7 וַיָּשֶׂם אֹתָם עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד, אַבְנֵי זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יהוה אֶת מֹשֶׁה."

השוהם היה אחד מאבני החושן על חזהו של הכוהן הגדול, ושמו של יוסף היה חקוק עליה. יש הטוענים שהכוונה לאבן האזמרגד.

 

נהר חידקל:

פסוק 14: "וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר."

סביר להניח שמדובר בנהר החידקל שמוכר לנו היום, אותו נהר שמתמזג עם נהר הפרת בעיראק לפני שמימיו נשפכים אל המפרץ הפרסי. החידקל זורם אמנם גם היום בחלק המזרחי של אשור ההיסטורית, אך ייתכן שמסלולו אינו המסלול המקורי, וזאת מפאת התפלגות היבשה המקורית למספר יבשות.

 

נהר פרת:

פסוק 14: "…וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת."

נהר הפרת חוצה את אשור ואת בבל. במונחים של היום: בפרת נובע בתורכיה, ממשיך לזרום כ-700 ק"מ בשטח סוריה, חוצה את עיראק לכל אורכה ונשפך אל המפרץ הפרסי. נהר זה מסמן את הגבול הצפוני של הארץ המובטחת לאברהם ולזרעו, עם ישראל (בראשית טו 18):

"בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יהוה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת."

 

"בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"

 

פסוקים 16-17:

16 וַיְצַו יהוה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, 17 וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ; כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.

בפסוקים אלו אלוהים מתעד את האיסור שניתן כציווי לאדם. שימו לב שהציווי בשלב זה לא ניתן לחווה ישירות מאלוהים: "אל תאכל מפרי עץ הדעת טוב ורע! ביום שתאכל ממנו מות תמות (חייב מיתה).

 

  1. האיסור המקורי ניתן לאדם.

מכאן אנו למדים על האחריות שאלוהים הפקיד בידיו של אדם. על אדם הוטלה האחריות לומר את האיסור לחווה.

בפרק ג אנו עדים לכך שחווה ידעה על אודות האיסור. כאשר נלמד את פרק ג נציין גם את העובדה שחווה מציינת נקודה שאלוהים לא אמר לאדם ("…וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ" — בראשית ג 3).

אלוהים ברא את האדם ראשון, והוא קבע היררכיה במסגרת החיים של אדם וחווה כזוג: הגבר הוא ראש האישה (ראה גם אל האפסים פרק ה). אין בעובדה זו כדי לציין חוסר שיוויון. הגבר והאישה שווים לחלוטין בישועתם ובמעמדם לפני אלוהים (אל הגלטים ג 28-26), אלא שאלוהים קבע תפקידים שונים לגבר ולאישה.

במקום בו שוכנים אהבה וכבוד הדדי ללא חטא, שם אין גאווה ומרידה. במקום שכזה אין אנוכיות וכל אחד פועל בהקרבה, בנאמנות ובאהבה על־פי התפקיד והייעוד שנקבעו לו על־ידי אלוהים.

באיגרת הראשונה של פטרוס ג 7-1 הוא מדריך את האישה להיכנע לבעלה, ואת הגבר לאהוב את אשתו. אהבה אמיתית וכנה מאפשרת כניעה שתועלת רבה לה לשלמות הגוף המשותף של בעל ואישה.

אלוהים אינו דורש מאדם דבר שהוא עצמו אינו מנוסה בו. השלמות האלוהית מורכבת משלוש הוויות. אף־על־פי שאין הבדל בערכם של אלוהים האב, אלוהים הבן ואלוהים רוח הקודש, לכולנו ידוע וברור שהם קבעו היררכיה והגדרת תפקידים לכל אחד מן ההוויות (יוחנן יד-טז; אל הפיליפים ב 11-5).

 

  1. "…לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ."(פסוק 15)

עלינו לזכור שהנחלה העולמית שייכת לאלוהים. הוא הפקיד בידינו את פלאי בריאתו ומצפה מאיתנו לשמור על היופי והשלמות של הבריאה. אלוהים נותן לנו להשתמש בכל אשר בבריאה — "לְעָבְדָהּ" על מנת לכלכל אותנו ולפתח כל דבר טוב. יחד עם זאת מצופה מאיתנו "לְשָׁמְרָהּ".

אם מצופה מאיתנו לשמור ולשמר את החומר, על אחת כמה וכמה מצופה מאיתנו לשמור על נפשות בני אדם אשר נוצרו בצלמו ובדמותו של אלוהים.

 

  1. "…בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת."

כולנו מכירים את שהתרחש בגן־עדן לאחר שאדם וחווה אכלו מפרי עץ הדעת טוב ורע.

הנחש שהיה כלי בשירות השטן, פיתה את חווה והיא אכלה מפרי העץ האסור. היא השפיעה על אדם גם לאכול ממנו, וכך גם הוא חטא כמוה. הם אמנם אכלו מפרי העץ האסור, אך לא מתו מיד מוות פיזי.

 

■         האם קיים ניגוד בין האזהרת אלוהים למציאות בשטח?

 

חס וחלילה! — כאשר אדם וחווה עברו על מצוות אלוהים, נכנס המוות למעגל החיים ולכל אשר נברא. ממצב בו שניהם יכלו לחיות לתמיד בנוכחות אלוהים, הם החלו להזדקן ולסבול את תוצאת החטא: כאב, סבל, צער, הרס יחסים, עימות, חולי, מוות.

דבר נוסף ארע באותו הרגע, אף־על־פי שלא ניתן לראות זאת בעין רגילה: האדם ואשתו מתו מוות רוחני. צאצאיהם של אדם וחווה נולדו כשקללת החטא כבר טבועה בבשרם. ילדים אלו נולדו חשופים לכל תוצאות קללת החטא. דויד המלך הבין זאת וכתב בתהילים נא 7"הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי; וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי".

מעבר לכך, ילדיהם של אדם וחווה לא נולדו נושעים, אלא במצב של עיוורון רוחני. מנקודה זו והלאה בני אדם היו צריכים לזעוק לישועת אלוהים מתוצאת החטא.

 

ד.  בריאת האישה מצלעו של האדם

 

פסוקים 25-18:

18 וַיֹּאמֶר יהוה אֱלֹהִים: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ."

19 וַיִּצֶר יהוה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ; 20 וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

21 וַיַּפֵּל יהוה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן. וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. 22 וַיִּבֶן יהוה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.

23 וַיֹּאמֶר הָאָדָם: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת."

24 עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.

25 וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

 

בפסוק 18 אלוהים מציין את הסיבה אשר לשמה נבראה האישה: אדם לבדו לא יפעל בדרך היעילה והטובה ביותר להגשים את תכלית רצונו של אלוהים.

הביטוי "לֹא טוֹב" אינו מורה על פגם בבריאת האדם בידי אלוהים, שהרי אלוהים אמר בפרק א 31 שכול אשר ברא "טוֹב מְאֹד". לא היה שום פגם בבריאה. "לֹא טוֹב" מתאר את המצב בו האישה עדיין לא נמצאת כעזר כנגד האדם.

במילים פשוטות:

"הכול טוב מאוד" משמע שכל הפריטים שנבראו מושלמים. לא היה מרכיב בעייתי בגוף הגבר.

"לֹא טוֹב" משמע שפריט אחד עדיין חסר. וכשהפריט הזה — האישה — יגיע, האדם יפעל בצורה מושלמת. רק אז יוכל האדם לעבד ולשמר את כל שאלוהים הפקיד בידו בדרך הראויה. הבדידות של אדם — לא דבר כלשהו בגופו — היא דבר "לֹא טוֹב".

 

מילותיו של אלוהים מדגישות את הצורך של אדם באשתו ואת התלות של הזוג אחד בשני כדי לפעול בדרך השלמות.

אדם זקוק לחברה, לעזרה (א-קורינתים יא 9: "גַּם הָאִישׁ לֹא נִבְרָא לְמַעַן הָאִשָּׁה, כִּי אִם הָאִשָּׁה לְמַעַן הָאִישׁ"; א-טימותיאוס ב 14).

אין משמעות הדבר שהאישה פחותה בערכה מן הגבר — חס וחלילה! היא משלימה את הגבר כך שתכלית בריאתם מתגשמת בשלמות.

לכל אחד מהם תכלית אשר ביחד (באהבה, בנאמנות ובמסירות הדדית) מניבה שלמות שלעולם לא יוכלו להשיג אם יהיו בנפרד.

אלוהים יודע היטב את איכויות ההתחברות, שהרי השלמות האלוהית האחת גם כן מורכבת משלוש הוויות.

שימו לב שכאשר אלוהים ברא את החיות, ברא גם אותן זכר ונקבה.

 

בראשית א 27:

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ; זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם."

כעת, בבריאת האישה, אלוהים משלים את המבנה כדי שגם מין זה יוכל להתרבות ולהוות עזר אחד לשני.

 

בפסוק 20 אלוהים מציין בבירור ששום חיה בבריאה לא הייתה ראויה להיות עזר כנגד אדם. אלוהים היה צריך לברוא בריאה חדשה המותאמת במיוחד לאדם. עובדה זו מחזקת את הטענה שהאדם לא נוצר מהקוף וכו'.

שימו לב להתפתחויות החברתיות בעולם! בעבר הלא רחוק הומוסקסואליות ולסביות נחשבו לסטייה מבישה. כיום סטיות אלו נחשבות לדרך חיים מקובלת, וכל החושב אותם לסטייה נחשב לחסר התחשבות ורדיקל.

דבר אלוהים מאוד ברור בכל הקשור לקשר בין המינים: לזוג נחשבים גבר ואישה בלבד. כל שילוב אחר הוא חטא — סטייה חמורה ממצוות אלוהים, אשר גוררת את זעם אלוהים על החוטא ועל החברה בה הוא חי בשלווה (על כך בהמשך ספר בראשית; ראה גם אל הרומים א-ב).

 

מצד אחד "עֵזֶר" — מצד שני "כְּנֶגְדּוֹ"

 

עזר — עזרה (דברים לג 7, 29; תהילים ע 6; דברי הימים א יב 18: לב אחד, בעלי מחשבה אחת; קוהלת ד 10-9: "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד; אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם; 10 כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ; וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל, וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ").

 

כנגדו — מולו, המתאים והראוי לו, שווה לו (ראה גם בראשית לג 12: "… וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ" — לידך, בשווה אתך, זה ליד זה).

רק בעברית המאוחרת קיבלה המילה "נגד" את המשמעות העיקרית של "ניגוד", "אנטי", כוח שמנוגד לכוח אחר במובן השלילי.

 

שימו לב שהאישה הייתה החברה היחידה לאדם בכל העולם, חוץ מקרבתו והתחברותו עם אלוהים. אף־על־פי שכל החיות כבר נבראו, אף לא אחת מהן יכלה להיות "עזר כנגדו" לאדם (ב 24).

הדוגמאות הללו מלמדות אותנו עד כמה הבעל צריך להיות קרוב לאשתו — להיות החבר הטוב ביותר שלה. כמובן שזה נכון לשני הצדדים.

כאשר לאישה או לבעל חברים קרובים יותר מאשר בן הזוג לו הם נשואים, הדבר מהווה מצב פסול שנוגד את התכלית לשמה נבראה חווה כרעיה.

 

פסוקים 20-19:

"וַיִּצֶר יהוה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ; 20 וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה."

אלוהים מציב את כל חיות השדה ואת עוף השמים מול אדם כדי שיעניק להם שמות. אלוהים לא היה צריך את עזרת האדם בקביעת שמות לחיות, אך בכך אלוהים הוכיח את משמעות המילים:"לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (ב 15).

 

קביעת שמות מצריכה שני תנאים מוקדמים:

 

א.       חכמה

לאדם החכמה והבינה לראות את החיה, להבין את מבנה גופה, ולכנות אותה בשם אשר מתאים לפעולתה, לאופיה ולתכונותיה. חכמת האדם עלתה על חכמת כל החיות. היתרון  הזה של האדם על הבהמה לא התפתח עם השנים, הוא היה מובנה בבריאתו של אלוהים מן ההתחלה.

 

ב.       ריבונות — אחריות

לתפקיד של קביעת שמות נדרש מעמד של ריבונות, בעלות. אלוהים העניק מעמד זה לאדם כדי ללמדו שהוא עליון לכל שאר מרכיבי הבריאה (תהילים ח). מכאן ואילך כל החיות גם יודעות מי עליון עליהן.

 

בסוף פסוק 20 אלוהים מציין שוב שבכל הבריאה עדיין לא נמצא "עזר": "…לְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ."

נקודה זו מוזכרת שוב כדי להדגיש את הצורך של אדם באשתו (ולא בשום יצור אחר). כך אלוהים מבהיר עד כמה החיבור הנכון של השניים הכרחי כדי להעניק לכל אחד מהם את שהם זקוקים על מנת למלא את תכלית בריאתם.

 

פסוקים 25-21:

21 וַיַּפֵּל יהוה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן. וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. 22 וַיִּבֶן יהוה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.

23 וַיֹּאמֶר הָאָדָם: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת."

24 עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.

25 וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

 

בפסוקים אלה מתועדת בריאתה של האישה.

אלוהים מרדים את אדם. ההרדמה מוכיחה כי לאדם הראשון היה מבנה פנימי כמו שיש לבני אדם כעת. גם בימינו, ניתוח הכרוך בהוצאת צלע מחייב הרדמה כללית. אלוהים לוקח צלע מצלעותיו של אדם, וממנה הוא בורא / יוצר את גוף האישה.

מדוע אלוהים הרדים את האדם? — הרי היתה לו היכולת "לנתח" אותו גם בלי הרדמה.

לו התהליך היה מלווה בכאבים, במראה של דם ושל פצע פתוח או בכל תחושה שלילית אחרת, ייתכן כי אדם היה משייך דברים שליליים אלה לנוכחותה של חווה מאוחר יותר. אלוהים הרדים את אדם בגלל אהבתו אליו. מדוע שיכאיב למי שהוא אוהב! ללא נוכחות החטא, אין כל סיבה שיהיו לאדם כאב, סבל וצער.

 

■         מדוע אלוהים לא ברא את חווה מעפר, כמו שעשה עם בעלי החיים (ב 19) ועם אדם עצמו?

 

מכיוון שאלוהים ברא את האדם מעפר, הרי שלא הייתה כל מניעה לברוא את האישה מן העפר.  אם כן, מדוע שאלוהים יברא את האישה מצלעו של אדם?

התשובה פשוטה ומטרתה להבהיר לכולנו את הקשר שאלוהים יעד לגבר ולאישתו ולבני אדם בכלל. אלוהים ברא את האישה מצלעו של האדם ולא מעפר…

 

▪          כדי ללמד את אדם עד כמה שניהם גוף אחד;

▪          כדי ללמדו שהוא בה והיא בו;

▪          כדי ללמד את אדם שאינו טוב יותר מאשתו, שהרי שניהם מאותו רכיב. השוני ביניהם נועד לוודא שיש המשכיות לאדם והשלמה הדדית;

▪          כדי ללמד את האדם לאהוב את אשתו כי הרי היא ממנו.

 

התשובה מסתכמת בכתוב הנפלא בפסוק 24:

"עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד."

 

■         מדוע שאלוהים יקח צלע ולא איבר אחר?

 

כתבי הקודש אינם מגלים סוד זה. ישנה סברה שאומרת: בית החזה שלנו סימטרי, עם מספר שווה של צלעות בכל צד. אם אלוהים ברא את האדם במקור עם צלע נוסף באחד הצדדים, מן הסתם באיזור הצלעות התחתונות, הוצאת צלע זו השאירה את גוף האדם באיזון מושלם. לכן כתוב לנו בסיום הניתוח פשוט, "וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה". לא היה צורך לשחזר איבר או לברוא אחר במקום זה שנלקח.

כמו כן, הצלעות התחתונות נמצאות במרכז הגוף, כביכול במקום "נייטרלי". חומר הגלם ליצירת האישה לא נלקח מהראש, לא מהרגל או מכל מקום אחר שתפקידו בגוף היה מעלה השערות לגבי טיבה ואופיה של האישה.

כתוצאה מהתהליך הזה כלל גוף האישה רבים מהגנים של האיש ממנו נלקחה.

 

ראוי שנהיה מודעים לפרשנות הרווחת בין רבנים רבים:

 

▪          ירמיה בן ר' אלעזר: "דו-פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון" (עירובין יח ע"א);

▪          רש"י מפרש את ירמיה בן ר' אלעזר ואומר: אדם וחווה נבראו במקור כ'תאומי סיאם' המחוברים זה לזה בחלקי גוף שונים. אלוהים חילקו לשניים, שהיה זכר מכאן ונקבה מכאן;

▪          רבי שמואל בן נחמן: בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון דיפרוסופון (דו-פרצופי) בראו, וניסרו ועשאו גביים לכאן וגביים לכאן [גביים — שני גבין, גבין לזכר וגבין לנקבה].

 

מדוע הגיעו למסקנה שכזו?

כי לא כתוב שאלוהים נפח רוחו בגוף האישה אלא רק בגוף אדם, ולכן היא כבר הייתה בגוף שלם ורק היה צורך להפרידה מגופו של אדם.

מי שמחשיב את כתבי הקודש כאמת מוחלטת וניזון רק מהם אינו יכול להסכים לפרשנות זו.

 

פסוק 22:

וַיִּבֶן יהוה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.

 

כתוב רק שאלוהים בנה את האישה מצלע האדם, ואין פרטים נוספים בנושא. בכל זאת הפסוק מעניק לנו את הטעם להבין שאלוהים השקיע בבריאת האישה מאמץ נוסף ואז הביאה לפני אדם.

אדם קיבל את האישה מידיו של אלוהים. אלוהים העניק לאדם את הדבר היפה והטוב ביותר עבורו. הדרך של אדם לכבד את אלוהים היא בקבלתו את האישה באהבה וכבוד, כי מיד אלוהים המושלם קיבל אותה.

 

■         איך הגיב אדם כאשר ראה את האישה בראשונה?

 

פסוק 23: אדם הבין שהאישה אינה בעל חי כשאר החיות, ולכן הוא אמר:

"זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי."

האישה דמתה לאדם ובכל זאת הייתה שונה ממנו בפרטים החיצוניים הידועים לנו גם היום. השוני הזה מאפשר לבני האדם להתרבות.

מדברי אדם ניתן גם להבין את משמעות המצווה שנתן אלוהים מאוחר יותר: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט 18).

 

אדם מכנה את המתנה שנותן לו אלוהים:

"…אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת."

אדם ראה והבין כי אלוהים נתן לכל בעל נחיים זכר משלימה נקבה, כך נעשה גם בעבורו — עבור ה"איש" — ולכן כינה את האישה בשם "אישה".

 

מה אדם צריך לעשות עכשיו עם אישה?

כמו שאנו מגלים את רמת החכמה שאלוהים העניק לאדם בקביעת שמות לכל חי, כך אנו יכולים לקבוע שלאדם הייתה החכמה להבין איזה סוג יחסים אלוהים איפשר לבני האדם.

 

פסוק 25 מסיים את הפרק במילים:

"וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ."

 

"יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (התפעל עתיד) — משורש בוש. לא היו מתביישים זה מפני זה. כל מה שעשו זה עם זה היה במסגרת הכללים שנתן להם אלוהים, ולכן לא היה כול צורך בבושה. מעשיהם הרי לא כללו חטא, ובמצב שכזה לא קיימים אשמה, פחד או בושה.

לעומת עובדת היות אדם וחווה "עֲרוּמִּים" — במובן של להיות נטולי לבוש — פרק ג מתחיל בציון של "ערום" מסוג אחר:

"וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה."

המילה "ערום" כאן מתארת תכונת אופי של הנחש, ללא כל קשר לביגוד.

המשך בפרק ג.