אל העברים פרק ט'
האדון ישוע – הכוהן הגדול במשכן השמיימי
המשכן הארצי בהשוואה למשכן השמיימי
בפרק ח' המחבר שיגר אותנו לעבר הנושא המרכזי – עליונות השירות של ישוע ככוהן גדול שלנו. המחבר ציין בקצרה את המשכן השמיימי, את הזבח שמיימי, (ח' 3,5), ובאופן ברור ושאינו משתמע לדו פנים, הוא הבהיר שהברית החדשה עומדת במקום קודמתה (ח' 6-13).
פרק ט' 1 – י' 18, המחבר מציג בפירוט רב איך קורבנו של ישוע לכפרת חטאי בני האדם נעלה ועליון לקורבנות שהועלו על ידי הכוהנים במשכן במסגרת ברית סיני.
בפרקים ט' – י', המחבר מוכיח את עליונות זבחו של המשיח ישוע על פי שלוש עובדות:
- מקום הקרבת הזבח של האדון ישוע היה בשמיים ולא בארץ (ט' 11, 23-25, י' 12-13).
- דם הזבח היה דמו של המשיח ישוע ולא דם צאן או בקר (ט' 12-28)
- פעולת הכהונה הגדולה של ישוע בהקריבו את דמו הייתה פעולה חד-פעמית ונצחית, בשונה מעבודת הכוהנים בארץ שחזרה על עצמה כל העת, כי קורבנם לא היה נצחי. (ט' 25-26, י' 1-18).
במקום לגשת ישר ולענין, המחבר מקדיש הקדמה ומתאר את עבודת הכוהנים במשכן הארצי. לא לחינם המחבר מקדיש את התיאור הרחב והמעייף.
להזכירנו, המקדש בירושלים עמד על כנו בעת כתיבת האיגרת ועבודת הכוהנים התקיימה ממש כפי שהמחבר מתאר. מטרת המחבר היא:
– להזכיר לכל אלו שראו במו עיניהם את עייפות הכוהנים, ואת עבודתם האינסופית, שמצוות ברית סיני לא נועדו להיות התחנה הסופית של עבודת הקודש, אלא רק צל ותבנית.
– להבהיר לאלו הנושעים שאולי לא ראו במו עיניהם את המקדש בירושלים ועבודת הכוהנים המייגעת, שנסיגה מהברית עם ישוע אינה מעשה הגיוני, אלא ההיפך. מי שנסוג מישוע הריהו נוטש את הנצחי והמושלם לטובת הזמני והצל. מי שנסוג מישוע אינו חוזר לטוב או מתקרב לאלוהים אלא ההיפך, שם עצמו כאוייבו של אלוהים.
הערה חשובה:
שימו לב איך הפסוקים בפרק ד' 14-16 ביחד עם י' 19-25 יוצרים מסגרת, כמו עטיפת ספר לכל הכתוב ביניהם.
כל מה שכתוב ביניהם מהווה נושא אחד והוא: עליונותו של ישוע ככוהן הגדול הנצחי שלנו.
הקדמה ותיאור המשכן (במדבר): ט' 1-5.
- ובכן לברית הראשונה היו גם דיני עבודה וגם מקדש גשמי בארץ;
- כי הוקם משכן חיצון אשר בו המנורה והשולחן ולחם הפנים, והוא נקרא קודש.
- ומבית לפרוכת השניה משכן הנקרא קודש הקודשים
- ובו מזבח זהב לקטורת וארון הברית המצופה זהב סביב. ובארון צנצנת זהב אשר המן בתוכה, מטה אהרון אשר פרח, ולוחות הברית;
- וממעל לו כרובי הכבוד הסוככים על הכפורת. לא נדבר כעת על כל אחד ואחד מהם.
לאחר שהמחבר הבהיר את עליונות הברית החדשה על פני ברית סיני בפרק ח' 7-13, המחבר כעת מעניק מבט לעבר המערכת הפולחנית במשכן על פי מצוות הברית שניתנה בסיני.
כאמור, ברית סיני כוללת מספר מערכות של מצוות.
– ישנה מערכת מצוות הקשורות ליחס עובד ומעביד
– כשרות ואוכל
– משפחה ואישות
– אדם לחברו – בין אדם לכלל הציבור
– אדם למדינה
– מועדי יהוה (מחייבים פולחן במשכן)
– פולחן המשכן (כלל הזבחים בכלל ימות השנה ומועדי יהוה)
המחבר מן הסתם מתמקד בדיני העבודה הקשורים למשכן שהרי הם מהווים צל ותבנית של פעולת הכוהן הגדול שלנו – ישוע המשיח.
כל שאר הדינים נשארים כפי שהיו שהרי הם משקפים את אופיו הנצחי של אלוהים. הנושע מחוייב להם מכוח הלידה מחדש דרך רוח הקודש ולא מתוקף של אות כתובה – פרי הרוח (אל הגלטים ה' 19-23, אל הרומים ז' 6, אל הגלטים ג' 23-25, ד' 8-11, אל הקולוסים ב' 16-17).
שאלה:
את מה מתאר המחבר בפסוקים 1-10?
המחבר מתאר את הפולחן במשכן המתואר בספר שמות כ"ה 1 – ל"א 11, ל"ו 2 – ל"ט 43, מ' 1 – 38, ולא את בית המקדש המוצב בירושלים.
כך, כל תיאוריו תואמים לכתוב בתורה בדיוק כפי שנתנם אלוהים ולא מושפעים מכל שינוי זמן.
מידות המשכן היו: כשלושה מטרים רוחב, חמישה עשר מטרים אורך, ושלושה מטרים גובה.
המשכן היה מחולק לשני חלקים:
הקודש: שלושה מטרים רוחב ועשרה מטרים אורך
קודש הקודשים: שלושה מטרים רוחב ושלושה מטרים אורך.
היה וילון המסתיר את הקודש מהחולין, אך גם וילון מסיבי – הפרוכת – המפריד בין הקודש לקודש הקודשים.
בפסוקים 2-5 המחבר מתאר את החלק החיצון של המשכן ואז נכנס כלפי פנים, לעבר הפרוכת המסתירה את קודש הקודשים.
בחדר החיצוני שנקרא – הקודש, נמצאת המנורה, השולחן אשר עליו הניחו את לחם-הפנים.
המנורה הייתה עשויה זהב טהור, בעלת שש ענפים היוצאים מהעמוד המרכזי וביחד יוצרים מנורה בעלת שבעה קנים. המנורה ניצבה בקצהו הדרומי של אולם הקודש.
חשוב לציין שמשה לא נדרש להמציא ולעצב מנורה על פי דעתו, אלא הוא נדרש לבנות מנורה בדיוק כפי שאלוהים הראה לו בתבנית – צל. (שמות כ"ה 40).
השולחן היה עשוי מעצי שיטים [ACACIA] מצופה זהב ועליו הונחו כיכרות לחם הפנים (שמות כ"ה 23-30).
שולחן לחם הפנים ניצב בקצהו הצפוני של אולם הקודש (שמות כ"ו 35).
הערה:
שימו לב שהמנורה בעלת שבע הקנים הייתה כלי המאור היחידי שלפני קודש הקודשים.
האדון ישוע המשיח מסומל על ידי המנורה ומכאן הוא האור היחידי לבואנו אל נוכחות אלוהים. לא לחינם אמר האדון ישוע שהוא הדרך האמת והחיים וכן הוא אור העולם (יוחנן י"ד 6, ח' 12).
האדון ישוע גם נקרא לחם החיים, וממנו אכלו אבותינו את המן משמיים.
כך, בכל פריט ריהוט אשר נמצא במשכן, לימד אלוהים והזכיר לעמו את זהותו, פועלו והצורך שלהם בכפרת חטאים, כדי לחזור לנוכחותו ולמלא את תכלית בריאתם.
פרק ט' 3 ואילך.
בעוד הכוהנים המשרתים בקודש יכלו להיכנס – בתורם – כדי לעבוד באולם הקודש – למלא שמן לתאורת המנורה ולהחליף את לחם הפנים, הרי שלקודש הקודשים יכל להיכנס רק הכוהן הגדול, וזאת רק פעם אחת בשנה – ביום הכיפורים.
וילון מאסיבי ועבה הפריד את אולם הקודש מקודש הקודשים, הנקרא 'פרוכת'.
המחבר מציין את מיקומו של מזבח הזהב לקטורת כאילו היה בתוך קודש הקודשים, בעוד הכתוב בספר שמות ל' 1-10, מ' 5, מציב את המזבח הזה לקטורת בתוך אולם הקודש שלפני קודש הקודשים.
האם ישנה תשובה מספקת לחוסר ההתאמה שכביכול נראית לנו?
מזבח הקטורת היה אחד מהכלים העיקריים של הכוהן הגדול במיוחד ביום הכיפורים (ויקרא ט"ז 12-13).
אז מילא הכוהן הגדול את מחתתו בקטורת המעלה עשן, ובעזרת המסך שנוצר מן העשן, נכנס הכוהן הגדול לקודש הקודשים ולא ראה את אלוהים.
יתכן שהמחבר מציין את מזבח הזהב עם קודש הקודשים בגלל השימוש היחודי לכוהן הגדול ביום הכיפורים בתוך קודש הקודשים.
מה עוד היה בקודש הקודשים?
ארון הברית.
גם פריט זה היה עשוי מעצי שיטים מצופה בזהב טהור (שמות כ"ה 10-16).
ארון הברית היה הפריט החשוב ביותר שהרי מעל הארון, בין שני הכרובים הסוככים, פגש אלוהים את משה (כ"ה 22).
המחבר מציין כמו כן שבתוך ארון הברית היו:
– שני לוחות הברית
– צנצנת זהב המכילה דגימה מן המן שאכלו אבותינו במדבר
– מטה אהרון אשר פרח.
על פי הכתוב בספר שמות ט"ז 32-34, במדבר י"ז 10-11, פריטים אלו היו אומנם בקודש הקודשים אך לפני הארון.
ישנה דיעה רבנית שפריטים אלו היו מאוחר יותר בתוך הארון, ויתכן שהמחבר אימץ את הדיעה.
כאמור, מטרת המחבר לא הייתה לפרט בפירוט יתר את הפולחן במשכן כדי שהנמענים יעתיקו ויאמצו, אלא לציין באופן כללי את שהיה במשכן עם דגש על צל ותבנית.
לראיה:
המחבר מציין בפסוק 5 – לא נדבר כעת על כל אחד מהם – ז"א, הבה לא נסטה מן העיקר שאני רוצה ללמד ולהוכיח.
דיני עבודה והשתחוויה במשכן: (ט' 6-10)
- בהיות כל אלה ערוכים כך, נכנסים הכוהנים בקביעות אל המשכן החיצון למלא את שירותם.
- אבל אל המשכן הפנימי נכנס הכוהן הגדול לבדו פעם אחת בשנה, לא בלי דם אשר הוא מקריב בעד עצמו ובעד שגגות העם.
- בזאת רוח הקודש מודיעה שהדרך אל הקודש אינה נגלית כל עוד המשכן החיצון עומד על מכונו,
- וזה משל לזמן הזה, כאשר מקריבים מנחות וזבחים שאינם יכולים להביא את משרת הקודש לידי שלמות במצפונו,
- ושאינם אלא כרוכים במאכל ובמשקה ובמיני טבילות — פקודי-תורה חיצוניים אשר ניתנו עד עת תקון.
לאחר שהמחבר ציין את המבנה הפיזי של המשכן ואת הכלים המיוחדים לכל אולם\חדר, הוא כעת מפרט איזו פעולה נעשתה בכל אחד מהחדרים על ידי הכוהנים – המשרתים בקודש.
המחבר מתחיל בתיאור העבודה הנעשית באולם החיצון – בקודש.
והנה, המחבר מדגיש את העובדה שהכוהנים נכנסים בקביעות, כל העת, בדרך שאינה נגמרת, אל אולם הקודש כדי למלא את עבודות הפולחן.
– החלפת לחם הפנים (ויקרא כ"ד 8) – פעם בשבוע ביום השבת. אז אוכלים את הישן ומציבים את החדש
– תחזוקת המנורה – ניקוי הגביעים והפרחים ומילוי השמן כדי שהמנורה תאיר כל העת וללא הפסקה (שמות כ"ז 20-21).
ולגבי קודש הקודשים?
לשם נכנס הכוהן הגדול פעם בשנה, ביום הכיפורים בלבד. ביום העשירי בחודש השביעי (תשרי)
הכוהן מחוייב להקריב פר בעבור חטאיו וחטאי בני ביתו, וכן עז בעבור חטאי העם.
הכוהן הגדול היזה את דם הפר והעז על ארון הברית ולפניו (ויקרא ט"ז 6-17).
מדוע שהכוהן הגדול יזה את הדם של הפר והעז על ארון הברית ולפניו?
זה בגלל טומאת העם וחטאיו (ויקרא ט"ז 16).
פסוק 8:
"…בזאת רוח הקודש מודיעה שהדרך אל הקודש אינה נגלית כל עוד המשכן החיצון עומד על מכונו,"
בפסוק 8 המחבר מבהיר לנו את שרוח הקודש רוצה ללמדנו דרך מבנה המשכן ודיני העבודה שבמשכן.
והיא – כל עוד המשכן קיים ופועל במסגרת ברית סיני, אין לאדם אפשרות להיכנס באופן ישיר לנוכחות אלוהים.
כל הנמענים יודעים שהמקדש – מחליף המשכן, עדיין עומד בירושלים, וכל התיאורים שהמחבר ציין עדיין פועלים במלוא המרץ במקדש אשר בירושלים. וכל מי שרוצה לראותם מוזמן לירושלים להיווכח במו עיניו.
והנה, הפעולה המתמשכת של הכוהנים מוכיחה שכל עבודת הפולחן בה הם עוסקים 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע, אינם מתקנים אותם לשלמות ואינם מבריאים את מצפונם. אינם עושים את השינוי שעושה הלידה מחדש דרך רוח הקודש בזכות קורבן הדם הנצחי של ישוע המשיח.
כל פעולתם במקדש אינה מאפשרת להם להתנקות לרמה בה הם יכולים לרוץ דרך הפרוכת ישירות אל זרועותיו של אלוהים.
הרי כל הדינים המסתכמים במאכלים וטבילות אינם באמת יכולים להביא מישהו לשלמות. את הדבר הזה יכול לעשות רק – המשיח.
אלוהים משתמש בכל הכלים הפיזיים הללו – המשכן ודיני העבודה בו – כמשל – ללמדנו אודות אמת גדולה, אשר עתידה להופיע – ומן הסתם כוונת המחבר היא שהופעתו ופועלו של המשיח ישוע ומותו הם הנמשל – העיקר, התכלית שאליה כל ירא אלוהים האוהב ומבין את התורה היה צריך לדעת ולרוץ לקראתו.
הקדמה לנושא הבא (ט' 11-12)
- אבל המשיח, בבואו להיות כוהן גדול לטובות העתידות, עבר במשכן גדול ומושלם יותר שאינו מעשה ידיים — כלומר, שאינו שייך לבריאה הזאת
- ובדמו הוא, ולא בדם שעירים ועגלים, נכנס אחת ולתמיד אל הקודש והשיג פדות עולמים;
משלב זה, מפסוק 11 ואילך המחבר מפרט את עליונות קורבנו, הזבח, שהמשיח עצמו מקריב בעבור כפרת חטאים.
בפסוקים 11-12 המחבר מציג הקדמה:
המשיח עובר במשכן שמיימי ודמו, דם טהור, מהווה קורבן נעלה מזה של הכוהנים הארציים במשכן הארצי.
בהמשך הפרק, המחבר מפרט יותר בכל נושא:
בפסוק 11:
המשיח ישוע בא להיות כוהן גדול לטובות העתידות…
מהן הטובות העתידות?
– גישה ישירה לנוכחות אלוהים
– חיי נצח עם אלוהים
– שירות המשיח בממלכת אלוהים
את הדברים הללו שום פולחן ארצי לא יכול היה לספק.
מצוות ברית סיני מעולם לא נועדו להושיע, שהרי ישועה הייתה בנמצא לפני מתן תורה.
ראה איך נצדקו חנוך, נוח, איוב, אברהם וכו'. הם נצדקו על סמך אמונה באלוהים במושיעם, ולא בזכות טיב מעשיהם.
למרות שישועה על סמך אמונה הייתה בנמצא, כל אותם צדיקים שנושעו לא יכלו להגיע לנוכחות אלוהים במשכנו השמיימי.
נפשות הצדיקים הגיעו לחיק אברהם אשר בשאול (לוקס ט"ז).
שם הם חיכו עד שדמו הטהור והמכפר אחת ולתמיד של המשיח יוקרב לפני אלוהים האב.
רק אז יכול היה המשיח ישוע "לרוקן" את חיק אברהם אשר בשאול, ולהביא את נפשות יקיריו מאז בראשית אל נוכחות כבוד אלוהים האב במשכנו השמיימי.
האדון ישוע המשיח, הכוהן הגדול שלנו, נכנס בדמו, ולא בדם של פרים ושעירים – דם של צל ותבנית, אל הקודש השמיימי, והשיג פדות עולמים – עבורנו, עבורכם.
המשכן השמיימי לא נבנה בעבודת ידיים של אנשים חוטאים.
המשכן השמיימי נבנה על ידי אלוהים, קדוש, טהור, עם מרכיבים שהחטא מעולם לא נגע או השפיע עליהם.
לפיכך, משכן שכזה מחייב זבח קורבן תואם – טהור שאין בו חטא וקללת החטא לא פגעה בו.
אחים יקרים.
אם דם פרים ושעירים השקיט אל ליבכם, כמה אתם חושבים עליכם לשקוט כעת, כאשר הדם האולטימטיבי הגיע למשכן השמיימי, הותז על כל מרכיביו, והכין את הדרך לנו כדי שנגיע לנוכחות אלוהים?
פרשנים רבים תוהים לגבי משמעות המשכן שהמחבר מציין בפסוק 11.
– האם הכוונה לגוף המשיח עצמו? (יוחנן ב' 19-22)
– האם הכוונה לקהילה, גוף המשיח?
– האם הכוונה למשכן השמיימי?
התשובה הפשוטה והישירה כתובה בפרק ח' 1, וכן בפרק ט' 24: "יש לנו כוהן גדול היושב לימין כסא הגדולה בשמיים, והוא משרת בקודש ובמשכן האמיתי אשר כונן יהוה ולא אדם…"
התשובה הנכונה היא: המשיח עבר במשכן השמיימי!
שם בפועלו עבורנו במשכן השמיימי, השיג המשיח עבורנו את הפדות לעולם.
פדות: שולם המחיר הנדרש כדי לשחרר אותנו מקללת החטא.
קללת המוות הוסרה מעלינו וקבלנו חיים ובשפע.
שוחררנו, אנו בעלי חירות
חירות?
כן! לעולמי עולמים!
לעשות רק את רצון אלוהים ולא להיות כנועים או משועבדים לאיזשהו כוח ארצי. ראה אל הגלטים ה'.
חירות = מצאנו את האמת, איננו מחפשים אמת אחרת.
דמו הנעלה של המשיח ישוע (ט' 13-22)
- שכן אם דם פרים ושעירים ואפר הפרה, בהזרקם על הטמאים, יקדשו עד כדי לטהר את הגוף,
- על אחת כמה וכמה דמו של המשיח אשר הקריב עצמו לאלוהים ברוח עולמים ובלא מום — יטהר את מצפוננו ממעשי מות כדי שנעבוד את אלוהים חיים.
- לכן הוא מתווך לברית חדשה, ועל-ידי כך – מאחר שמת לפדות מן הפשעים אשר נעשו בימי הברית הראשונה — יקבלו המקוראים את נחלת עולם המובטחת.
- הן בהימצא צוואה צריך שיאושר דבר מותו של בעל הצוואה;
- כי רק במות המת תיכון הצוואה, ואין לה תוקף כל עוד חי בעל הצוואה.
- לכן גם חנוכת הברית הראשונה לא היתה בלי דם;
- כי ככלות משה לומר לכל העם כל מצווה לפי התורה, לקח את דם העגלים והשעירים עם מים ותולעת שני ואזוב, וזרק אותם על הספר ועל כל העם,
- באמרו, "הנה דם-הברית אשר ציווה אתכם אלוהים."
- וכן גם על המשכן ועל כל כלי השרת היזה את הדם.
- אכן על-פי התורה כמעט הכל מטוהר בדם, ובלא שפיכת דם אין מחילה.
המחבר מבהיר לנמענים שדם הכפרה של דיני הפולחן בברית סיני, הכולל את דם הפרים, עיזים, ואפר הפרה האדומה (במדבר י"ט), אומנם טיהר את הגוף של האדם, אך לא את מצפונו – נפשו, פנימיותו.
דם החיות שנועד לכפרה יכל להביא את האדם לקרבת המשכן, כדי לבצע את דיני הפולחן!
כוהן שבא במגע עם גוף של מת, או קבר, הפך לטמא ולא יכל לשוב לעבודה במשכן, אלא רק אחרי שייטהר (במדבר י"ט 13, ויקרא ט"ז 3, 14-15).
אך דמו של המשיח, בכוחו לשנות את האדם מבפנים – להולידו מחדש.
המאמין בישוע כאדון ומושיע מן החטא, ומקבל את דם המשיח כדם כפרת חטאיו, הריהו נולד מחדש.
המאמין הזה זוכה למצפון חדש – פרי הרוח. ברית מילה של הלב. דבר ששום קורבן ארצי לא יכול היה לספק.
אם נסוגתה מישוע הרי שאתה טוען ש:
– קורבנו של המשיח היה לחינם.
– כל המשכן ודיני הפולחן הארציים לא היו משל, צל ותבנית אלא עיקר.
בפסוקים 13-14 המחבר כאמור מציין את עליונות הזבח של המשיח – דמו הטהור על פני דם קורבנות ארציים.
ואז באה המסקנה בפסוק 15:
מכיוון שדיני הפולחן של ברית סיני אינם משתמשים בדם המשיח, אלא רק מסמלים אותו כמשל, צל ותבנית דרך דם פרים ושעירים, הרי שדמו האמיתי של המשיח מהווה זבח במסגרת ברית חדשה. דם המשיח הינו מטבע עובר לסוחר השייך לברית חדשה!
דם המשיח ישוע היה הבסיס להקמת ברית חדשה, עליונה לזו שנכרתה בסיני.
זו שבסיני הייתה לא יותר מאשר משל וצל לזו שהמשיח הקים בדמו.
במותו, המשיח ישוע נהיה מתווך של ברית חדשה!
כל מי שהאמין בו מקדם ימי עולם ועד בכלל, יש לו חלק בנחלת המשיח, והיא נחלה נצחית.
חיי עולם ושירות מפואר בממלכת אלוהים.
במותו, המשיח חנך (INAUGURATED) ברית חדשה שמבטיחה נחלת עולם לכל המאמינים בו.
המחבר רוצה להבהיר את דבריו בכך שמשתמש בדוגמא מן החיים – פסוק 16.
על מנת לקבל צוואה, ז"א, לממש אותה, על בעל הצוואה למות.
ללא מות בעל הצוואה, אי אפשר לממש את ההבטחות הטמונות בה.
מכאן, הברית החדשה כבר קמה ופועלת מכיוון שאין ספק לגבי מותו של האדון ישוע על הצלב.
על מנת שהברית החדשה תתחיל – המשיח ישוע היה חייב למות. ראה פסוק 17.
אם מישהו מן הנמענים היה בשלב זה מעקם את פניו ומציג פני מופתע, אז הנה המשפט הבא: פסוק 18:
האם ברית סיני נכרתה ללא דם?
שמות כ"ד 3-8:
לאחר שמשה רבנו קרא את התורה לפני העם, והעם הסכים להיכנס בברית שהוצגה לפניו, היזה משה את דם הקורבן על כלי הברית. על המשכן וכליו.
הנה, גם ברית סיני נכנסה לתוקף רק לאחר שדם קורבנות הוזה על כלי הברית.
לפיכך אומר המחבר בפסוק 22:
"…אכן על פי התורה כמעט הכל מטוהר בדם, ובלא שפיכת דם אין מחילה."
כפי שברית סיני דרשה דם, כך הברית החדשה דורשת דם.
מכיוון שהברית החדשה נעלה יותר היא דורשת דם טהור יותר – את דם המשיח לפעולה חד פעמית, נצחית.
לפיכך, נסיגה מישוע, היא הוכחה לחוסר הבנה והכרה של האדון.
זו פעולה של חוסר בגרות רוחנית במקרה הטוב, והוכחה לחוסר ישועה במקרה הגרוע.
המשכן השמיימי (ט' 23-24)
- לכן היה צריך לטהר על-ידי אלה את הדברים אשר הם תבנית הדברים הנמצאים בשמים, אבל הדברים השמימיים עצמם דורשים זבחים טובים מאלה. (דם טהור ולא שה או פר)
- הרי המשיח לא נכנס אל מקדש אשר נעשה בידי אדם ואשר הוא בבואה של האמיתי, כי אם בא אל עצם השמים להראות עתה בעדנו לפני האלהים.
המשכן הארצי, מתוקף היותו ארצי ותבנית, צל, של המשכן השמיימי, אינו צריך קורבן מושלם, אלא קורבן סמלי, צל ותבנית בדיוק כמוהו.
ז"א – משכן ארצי שהוא צל ותבנית, דורש קורבן ארצי שהוא צל ותבנית.
אך…המשיח לא נכנס אל משכן ארצי, אלא אל משכן שמיימי, אל המשכן המקורי.
ומכיוון שנכנס האדון ישוע אל המשכן המקורי, המושלם והשמיימי, אין מה לעשות, היה עליו גם להביא במו ידיו קורבן שאינו צל ותבנית אלא את הדם הטהור שבכוחו למלא את תכלית הקורבן – סילוק קללת החטא, ניצחון על המוות, הרס והשמדת הרע והרוע, והקמת בריאה חדשה.
כן!
את כל זאת עשה המשיח לא בעבורו, כי הוא כבר טהור. לא בעבור אלוהים האב או אלוהים רוח הקודש, אלא בעבורנו, בני אדם חוטאים.
זאת מהות אהבתו.
ותכלית אהבתו היא – לפאר את אלוהים האב.
הזבח הנצחי, אחת ולתמיד (ט' 25-28)
- אף לא בא להקריב את עצמו פעמים רבות, ככוהן הגדול הנכנס שנה בשנה אל הקודש בדם אשר אינו דמו;
- שאם כן, היה צריך לסבול פעמים רבות מאז היווסד תבל. אבל כעת נגלה פעם אחת, בקץ העולמים, להסיר את החטא בקורבן עצמו.
- וכשם שנגזר על בני אדם למות פעם אחת ואחרי כן המשפט,
- כך גם המשיח, אחרי שהוקרב פעם אחת לשאת חטאי רבים, יופיע שנית — שלא לענין החטא — למחכים לו לישועה.
בפסוקים 25-28 המחבר מוכיח את עליונות הזבח של האדון ישוע, בכך שדמו היווה קורבן לכפרת חטאים – פעם אחת ולתמיד!
כל הנמענים בין אם ראו במו עיניהם או אם שמעו מאחרים, היו מודעים לעובדה שעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים נעשתה שנה אחר שנה.
אילו פעולת הכוהן הגדול הארצי הייתה מושלמת, לא היה צורך לחזור עליה כל שנה.
המשכיותה הצביעה על נחיתותה וחוסר שלמותה.
יתרה על כך, הכוהן הגדול הארצי לא הביא את דמו שלו כזבח כפרה אלא דם של פרים ושעורים.
הכוהן הגדול הארצי לא יכול היה להציג את דמו כי הוא אדם חוטא הזקוק לכפרת חטאים בדיוק כמו כל אדם אחר בעם.
לעומתו, פעולתו של האדון ישוע המשיח, הכוהן הגדול שלנו הייתה פעולה יחידה, חד-פעמית עם תוצאה נצחית.
אילו קורבנו של ישוע לא היה מושלם ולא נצחי, הרי שהיה נדרש למות על הצלב בכל פעם מחדש….
לא הגיוני שכך יהיה.
אחרי הכל, גם בני אדם מתים פעם אחת ואז נפשם מחכה למשפט אלוהים.
כך בדיוק גם עם הכוהן הגדול השמיימי שלנו.
הוא מת רק פעם אחת לשאת חטאי רבים.
הפעם הבאה שנראה אותו תהיה לנושא אחר:
עבור הנושעים שבחיים – תהיה זו ההלקחות. אז יקבלו הנושעים גוף חדש ונצחי ויממשו את ישועתם.
עבור הלא נושעים – בסוף צרת יעקב, יהיה זה מפגש של משפט להסירם מנגד עיניו לפני שיקים את ממלכתו הארצית למען בחיריו.