אל העברים פרק ד'

אל העברים פרק ד'

מחבר האיגרת מסיים את פרק ג' בתיאור עונשם החמור של רוב בני ישראל שיצאו ממצרים אך כשלו להגיע לארץ ההבטחה.

בגלל חוסר אמונה הם סטו מן האמת, מרדו באלוהים ונענשו – מתו במדבר (מגיל 20 והלאה), ולא נכנסו אל הארץ המובטחת – ארץ כנען.

עלינו לזכור שמבחינה חיצונית כל היוצאים ממצרים נראו שווים, אך מה שהבדיל בין אלו שנכנסו לארץ ההבטחה לבין אלו שלא, היה אמונה מושיעה!

בפרק ד' המחבר מאיץ ומעודד את הנמענים לא לפספס את המנוחה שאלוהים מציע בדם המשיח ישוע.

לכולנו יש את "מסלול המדבר" הארוך בו נבחנת אמיתות אמונתנו. הכוונה היא לכל שנות חיינו המשיחיים המלאים לעיתים במבחנים וקשיים.

אנא, אל תרפו ואל תסטו מישוע. הצליחו בכל מבחני האמונה. זיכרו שהאדון לא יעמיד אותנו בניסיון שמעבר ליכולתנו, אלא יעזור לנו בכל קושי (קור"א י' 13).

בבקשה, אל תרפו, אלא הוכיחו שאתם אכן נושעים ועתידים ליהנות מהמנוחה שאלוהים מעניק לכל ילדיו האמיתיים.

בפרק ד' המחבר משתמש במילה 'מנוחה' מספר פעמים ובמשמעות שונה. אנו נפרט את משמעות המילה 'מנוחה' בכל אחד מהמקרים בהם משתמש המחבר.

פרק ד' פסוקים 1-13:

1. לכן, בעוד עומדת ההבטחה להיכנס אל מנוחתו, ראוי לנו לחשוש שמא ימצא איש מכם מאחר להכנס.
2. הרי גם אנחנו התבשרנו כמוהם, אך הדבר שנשמע לא הועיל להם משום שלא התמזג עם אמונה בקרב השומעים.
3. אנחנו המאמינים נכנסים למנוחה, כשם שאמר, "אשר-נשבעתי באפי אם-יבאון אל-מנוחתי," אף כי מהיוסד תבל הושלמו המעשים,
4. שכן במקום אחד הוא אומר על היום השביעי, "וישבות אלהים ביום השביעי מכל-מלאכתו."
5. וכאן שוב, "אם-יבאון אל-מנוחתי."
6. ומאחר שיש אשר נותר להם להיכנס אליה ואלה שהתבשרו בראשונה לא נכנסו בגלל המרי,
7. שוב יעד יום מסוים — היום — באמרו בפי דוד כנאמר לעיל, וזאת לאחר זמן רב, "היום אם-בקולו תשמעו, אל-תקשו לבבכם."
8. אילו הביאם יהושע אל המנוחה, לא היה מדבר אחרי כן על יום אחר.
9. לפיכך נותרה מנוחת שבת לעם אלהים.
10. הן הנכנס אל מנוחתו גם הוא שבת ממלאכתו, כמו האלהים משלו.
11. לכן נחתור נא להכנס אל המנוחה ההיא, פן יכשל איש ויהיה לממרה כמוהם;
12. שהרי דבר האלהים חי ופועל, וחד הוא מחרב פיפיות וחודר עד להבדיל בין נפש לרוח ובין פרקים למח העצמות, ובוחן מחשבות הלב וכונותיו.
13. אין שום נברא נסתר מעיניו; הכל חשוף וגלוי לעיני מי שלפניו עלינו לתת דין וחשבון.

למה מתכוון מחבר האיגרת אל העברים במילה "מנוחה"?

האם הכוונה לישועה המבטיחה חיי נצח בנוכחות אלוהים?

עלינו לזכור שחלק מהנמענים היה נושע, שהרי להם אמר: חלקיכם בקריאה השמיימית,  ואותם גם כינה אחי הקדושים (ג' 1).

לכן, במקרה של אלה – ז"א, הנושעים כבר, שאינם יכולים לאבד את ישועתם (ראה יוחנן ו' 37, 39, י' 27-29, אל האפסים א' 4, אל הפיליפים א' 6, אל הקולוסים ג' 3, אל הרומים ח' 34-39), הכוונה במילה מנוחה היא: שלווה, ביטחון, שלום ושקט הקיימים באדון ישוע.

בכל הקשור לאלו שאינם נושעים עדיין, כי אז 'מנוחה' בוודאי מתחילה בישועה.

למרות שכל הנושעים מכל הזמנים עתידים להיות נוכחים במלכות המשיח הארצית ובמלכות אלוהים הנצחית, הרי בני ישראל שיצאו ממצרים לא הבינו זאת כך. מבחינתם המנוחה התייחסה לארץ כנען שהיא מוגנת על ידי אלוהים, ללא מלחמות ומלאה בנוכחות אלוהים.

דברים י"ב 9-11:

ט. כִּי לֹא-בָאתֶם, עַד-עָתָּה אֶל-הַמְּנוּחָה וְאֶל-הַנַּחֲלָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. 

י. וַעֲבַרְתֶּם אֶת-הַיַּרְדֵּן, וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם; וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל-אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב, וִישַׁבְתֶּם-בֶּטַח.

יא. וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם, וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם, אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהוָה.    

בני ישראל שמרדו בעת המסע במדבר לא זכו לראות את ארץ כנען המובטחת [כי המנוחה שהובטחה להם כללה גם נחלה גיאוגרפית], רק מכיוון שלא האמינו במבטיח.

אז לאיזו "מנוחה" מתכוון המחבר באיגרת אל העברים?

המנוחה שהמחבר מציין היא: מנוחה המבוססת על אמונה בישוע כאדון ומושיע, שמניבה:

שלום, הרמוניה, אחדות והתחברות עם אלוהים גם במהלך ובתוך רדיפה, לחץ ומשברים בעולם.

אותו תנאי ואותה הבטחה ניתנת לכל מאמין בכל שלב בהיסטוריה האנושית.

הרי המחבר אומר בפסוק 2: הרי גם אנחנו התבשרנו כמוהם…

בשורת הישועה הייתה זהה לאורך כל ההיסטוריה האנושית.

היא הייתה זהה לאדם וחווה וזהה לבני ישראל במצרים ולנו היום. האמונה באלוהים המושיע את בני האדם בחסדו.

ההבדל הוא במעשים שאלוהים דרש מבני ישראל לעשות במסגרת ברית סיני, אך ישועתם הייתה תלויה כל העת באמונה באלוהים כמושיע מכפר חטאים (ראה במדבר כ"א 4-9)

לאחר הקמת הברית החדשה בדם המשיח ישוע, הבשורה נשארה אותה בשורה, אך נדרש מבני האדם להאמין שהמשיח הוא ישוע, בן האלוהים. מכיוון שהמשיח ישוע הקים בדמו את הברית החדשה, הרי שהמצוות הסמליות של ברית משה איבדו את מרותן ואינן מחייבות את הנושעים.

מכאן, מסר הבשורה המבטיח "מנוחה" ניתן לכל דור ומבטיח את אותו הדבר לכל מי שיקבל את הבשורה באמונה (ראה בשורת מתי י"א 28-29 – בואו אליי כל העמלים ואמציא לכם מנוחה…).

לכל המאמינים בישוע מנוחה זהה.

ומהי?

שלום אלוהים בליבם. המנוחה מחיפוש ישועה אחרת או ממקור אחר. וקיום הבטחותיו לילדיו, בכל מקום, עת ומצב בו הם נמצאים. [מתי יא 28-29 – בואו אליי כל העמלים והמציא לכם מנוחה…]

מן הסתם, ילדי אלוהים האמיתיים עתידים לחוות את שלום אלוהים המלא במלכותו הנצחית נטולת החטא.

כאמור, גם בני ישראל שיצאו ממצרים וגם בני הקהילה אליה נשלחה האיגרת שמעו את מסר הישועה.

ברכות הישועה והשפעתה על האדם מתקיימים רק אם האדם מקבל את בשורת הישועה באמונה כנה. לכן, התנאי הזה זהה לכל אדם בכל תקופה.

פסוק 3:

3. אנחנו המאמינים נכנסים למנוחה, כשם שאמר, "אשר-נשבעתי באפי אם-יבאון אל-מנוחתי," אף כי מהיוסד תבל הושלמו המעשים,

אם כן, לאיזו מנוחה נכנסים המאמינים?

המחבר מציין כניסה נוכחית למנוחה…ז"א, אנו כרגע נכנסים למנוחה…

אז לאיזו סוג של מנוחה הוא מתכוון?

שלום, הרמוניה, אחדות והתחברות עם אלוהים גם במהלך ובתוך רדיפה, לחץ ומשברים בעולם.

אל הפיליפיים ד' 7: "ושלום אלוהים הנשגב מכל שכל ינצור את לבבכם ואת מחשבותיכם במשיח ישוע."

מי שאוחז באמונה המושיעה הרי שמן הסתם ילקח לנוכחות אלוהים הנצחית לאחר מותו.

פסוקים 4-6:

4. שכן במקום אחד הוא אומר על היום השביעי, "וישבות אלהים ביום השביעי מכל-מלאכתו."
5. וכאן שוב, "אם-יבאון אל-מנוחתי."
6. ומאחר שיש אשר נותר להם להיכנס אליה ואלה שהתבשרו בראשונה לא נכנסו בגלל המרי,

המחבר מציין את מנוחתו של אלוהים ביום השביעי (בראשית ב' 2).

אלוהים סיים את מלאכת הבריאה כבר בבראשית בסוף היום השישי.

מבחינתו של אלוהים, המנוחה עליה הוא מדבר החלה אז. ז"א, מנוחת אלוהים הייתה נגישה וקיימת כבר אז.

למה התכוון אלוהים כשאמר: אני נח?

הכוונה שאלוהים היה מרוצה מכל אשר ברא והכל היה טוב ומושלם. שום דבר לא היה חסר בבריאה. גם תוכנית ישועתו הושלמה – מבחינת התוכנית…

אין הדבר מציין שאלוהים הפסיק מלהיות מעורב בבריאה ובחיי ברואיו, אלא שכל תוכניתו עבור הבריאה ובני האדם הושלמה כבר בסוף היום השישי.

המחבר מכניס לתוך דבריו את האזהרה מתהילים צ"ה 7-11, כדי להזהיר שוב פעם את הנמענים לבל יחטאו בחוסר אמונה – שהוא המרכיב המכריע בכניסה למנוחת אלוהים – ואז יחוו את שחוו בני הדור הסורר שיצאו ממצרים.

אנא, אחי, אל תהיו כמו אלו אשר בגלל שסטו מן האמת, הפסידו את ההבטחה הגדולה מכל.

רוב בני דור המדבר אומנם חטאו בחוסר אמונה ולא זכו להגיע ולחוות את המנוחה, אך ההזדמנות הזו עומדת וחיה עבור הנמענים של מחבר איגרת אל העברים, כפי שהיא מוצעת לכל אדם גם בימינו.

לראיה:

המנוחה אשר הוצעה לבני הדור של משה ויהושוע, גם מוצעת לבני הדור של דוד המלך.

מכיוון שבתקופת מלכות דוד ושלמה נחלת ישראל הגיאוגרפית הייתה בשיא גודלה, הרי שמן הסתם, כוונת המנוחה היא לדבר אחר ולא לשטח גיאוגרפי (ג' 7-8, 15, ד' 7, מזמור צ"ה 8-9).

בני דורו של דוד לא היו טובים בהרבה מבני דורם של משה ויהושוע.

ומכאן, הבטחת המנוחה של אלוהים הוצעה לכלל בני האדם, יהודים וגויים כאחד.

כל מי שיאמין בישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים, יזכה להיכנס למנוחתו של אלוהים.

פסוקים 7-10:

7. שוב יעד יום מסוים — היום — באמרו בפי דוד כנאמר לעיל, וזאת לאחר זמן רב, "היום אם-בקולו תשמעו, אל-תקשו לבבכם."
8. אילו הביאם יהושע אל המנוחה, לא היה מדבר אחרי כן על יום אחר.
9. לפיכך נותרה מנוחת שבת לעם אלהים.
10. הן הנכנס אל מנוחתו גם הוא שבת ממלאכתו, כמו האלהים משלו.

לאור הנאמר ניתן לקבוע:

אם המנוחה הייתה רק נחלה גיאוגרפית, כי אז לא היינו מדברים עליה או שומעים על המנוחה הזו לאחר שבני ישראל נכנסו לארץ כנען, ובטח לא לאחר תקופת דוד המלך בה גודלה הגיאוגרפי היה בשיא.

לפיכך, ברור שמדובר על מנוחה מסוג אחר.

כאמור, מדובר על מנוחה המושתתת על אמונה בישוע כאדון ומושיע, ופירותיה המיידיים הם:

שלום אלוהים, כפרת חטאים, התחברות, ביטחון של מעורבות אלוהים בכל תחום בחיים – ובעולם הבא, לאחר מות המאמין, נוכחות נצחית עם אלוהים עם שירות קדוש ומלא.

ראו איך מתוארת המנוחה של המאמינים שלא סרים מדרך האמת של האדון ישוע:

התגלות י"ד 13:

"אשרי המתים אשר מתים באדון מעתה." "כן"! אומרת הרוח, "שינוחו מעמלם, כי מעשיהם הולכים אחריהם."

לאור הנאמר עד כה: האחריות האישית (פסוק 11).

11. לכן נחתור נא להיכנס אל המנוחה ההיא, פן יכשל איש ויהיה לממרה כמוהם;

הנמענים הבינו היטב שהמחבר מתייחס למנוחה שמקבלים המאמינים בישוע – הנושעים באמת.

ומהי ההוכחה לישועה אמיתית?

אחיזה באדון ישוע גם בעת מבחן וקושי. שלווה וביטחון הממלאים את הנפש בשלום גם בעת קושי, צרה ומצוקה.

כמו דור המדבר שנבחן בעת קושי – (ראה חוסר המים, חוסר האוכל, ומבחן המרגלים), כך ישועת המאמינים נבחנת בעת איום, רדיפה וסבל. שלומם, בטחונם ושלוותם אינה מופרת ועיניהם אינם נסוגים מישוע.

אחים ואחיות.

אל תהיו כמו המורדים בדורו של משה.

מי שחוזר לחיק היהדות הרבנית הדוחה את ישוע כאדון ומושיע, הריהו מתנהג כמו מורדי דור משה (ראה דברי האדון ישוע כלפי הפרושים והסופרים – מתי כ"ג, יוחנן ח' 19, 42).

הם לא זכו להיכנס למנוחה שהוצעה להם, ואם אתם רוצים לחוות ולהבטיח את חלקכם במנוחת אלוהים, כי אז אל תסטו מן המשיח ישוע, אלא חיזקו את אמונתכם ועימדו במשיח ישוע.

פסוקים 12-13:

12. שהרי דבר האלהים חי ופועל, וחד הוא מחרב פיפיות וחודר עד להבדיל בין נפש לרוח ובין פרקים למח העצמות, ובוחן מחשבות הלב וכונותיו.
13. אין שום נברא נסתר מעיניו; הכל חשוף וגלוי לעיני מי שלפניו עלינו לתת דין וחשבון.

מדוע שהמחבר יכניס את הפסוקים הללו בשלב זה?

כדי להבהיר ולחדד לכל הנמענים שאת אלוהים אי אפשר לרמות.

אתם יכולים לשקר איש לרעהו או להתחמק מרדיפות בדרכים כאלו או אחרות, אך דעו לכם שאי אפשר להסתיר את עמוקות הלב מאלוהים.

אדם יכול להכריז שהוא מאמין, אך אלוהים יודע בביטחון מושלם אם אותו אדם נושע או לא.

מדוע?

1. דבר אלוהים מציין ומבהיר איך צריכה להתבטא הישועה בחיי המאמין.

מי שאמונתו אינה מתבטאת כפי שדבר אלוהים מציין, הריהו חסר אמונה!

2. אלוהים הוא זה הבוחר את ילדיו, ולכן הוא יודע היטב מי שייך לו ומי מתחזה.

המאמינים באמת – אוחזים באמונה בישוע גם במחיר חייהם, ואינם שוקלים לאחוז או להביט בדבר אחר. הנושעים המגלים בגרות רוחנית – אינם נסוגים מישוע!

בפסוק 12 המחבר מציין חמש עובדות לגבי הדרך בה דבר אלוהים פועל בחייו של המאמין בישוע.

1. דבר אלוהים חי:

מכיוון שדבר אלוהים הינה נשיפתו של אלוהים ונכתב בהשראת רוח אלוהים, יוצא שדבר אלוהים חי. מי שמציית להוראות אלוהים זוכה לראות ולחוות שכל אשר דבר אלוהים מבטיח אכן מתקיים.

2. דבר אלוהים פועל:

דבר אלוהים אינו מילים תיאורטיות.

דבר אלוהים פועל בחיי האדם.

הוא מלמדנו, בוחן אותנו, מייסר אותנו, מחנך אותנו ומעניק לנו כיוון לחיים.

3. דבר אלוהים חד הוא מחרב פיפיות:

דבר אלוהים חודר לנבכי הנפש והמוח של האדם. דבר אלוהים חד, ויודע את הדקויות שבנפשנו.

4. דבר אלוהים מבדיל בין נפש לרוח ובין פרקים למח העצמות,
5. דבר אלוהים בוחן מחשבות הלב וכונותיו.

דבר אלוהים יודע את הסיבה האמיתית לכל פעולה ומחשבה, ולכן כל האמת נמצאת לפניו. מכיוון שכך, דבר אלוהים יכול לשפוט אותנו משפט צדק מוחלט.

אין בריחה ולא ניתן להסתיר דבר ממנו.

לכן, מי שבאמת מאמין – אלוהים יודע זאת.

מי שלא מאמין, אלוהים יודע זאת גם כן ושופט אותו כראוי לו.

על אלוהים אי אפשר "לעבוד".

כמו שאלוהים לא טעה בשופטו את חסרי האמונה בדור המדבר, כך הוא גם היום אינו טועה בשופטו את הדוחים את ישוע.

אנא, אל תהיו בין אלו שישפטו על חוסר אמונה.

עימדו באדון וראו את גדולת אלוהים.  מתי י"א 28-29.

העמידה באמונה אינה קלה ולעיתים מעמידה אותנו במבחנים של חיים ומוות.

אלוהים יודע זאת היטב, ולכן העניק לנו כוהן גדול, אחד שיודע את שעובר עלינו, ונמצא עימנו לעזור לנו…על כך פסוקים 14-16…

קשה? יש פתרון! הכוהן הגדול שלנו (פסוקים 14-16)

14. וכיון שיש לנו כהן גדול עליון אשר עבר דרך השמים, הלא הוא ישוע בן-האלהים, נחזיקה בהכרזת אמונתנו.
15. כי אין לנו כהן גדול שאינו יכול לחוש עמנו את חולשותינו, אלא אחד שהתנסה בכל כמונו מבלי חטא.
16. על כן נקרבה בבטחון אל כס החסד לקבל רחמים ולמצא חסד לעזרה בעתה.

אחים יקרים.

שלושת הפסוקים הללו מהווים חלק מעמוד היסוד של איגרת אל העברים.

תחלס – היינו יכולים לחבר את פרק ב' 1 ישירות ל-ד' 14-16 ולסיים את האיגרת.

אחים יקרים – אל תתיאשו מן הסבל והקושי.

אל תסטו מן האמת. התעודדו, כי יש לנו כוהן גדול, ישוע, אשר עבר דרך השמים ומביא אותנו, ילדיו הנושעים אל נוכחות אלוהים, אל קודש הקודשים השמיימי. לכן, אל תפנו לחפש עזרה או מחסה במקום אחר. כי ישועה ואלוהים, נמצאים רק בישוע (מע"ש ד' 12, יוחנן י"ד 6).

מנקודה זו עד פרק י' 25, המחבר מדגיש את תפקידו של האדון ישוע ככוהן הגדול שלנו.

נקודה זו באיגרת היא נקודת החיבור למסר העיקרי שהמחבר רוצה להעביר לשומעיו, ושאמור להסיר את פחדיהם, להניא אותם מלחזור לדרך היהדות הרבנית ולהחזירם להתמקד באדון ישוע כמכונן אמונתם הבלעדי.

המחבר מציין שלוש נקודות עיקריות שהנמענים חייבים להפנים ולהיעזר בהם באופן מיידי.

1. ישוע המשיח הוא הכוהן הגדול של המאמינים
2. על המאמינים לאחוז בחוזקה בהכרזת אמונתם בישוע המשיח
3. המאמינים יכולים להתעודד מכיוון שדרך ישוע המשיח, הכוהן הגדול שלנו, המאמינים יכולים לבוא בביטחון מושלם ישירות אל כס הרחמים של אלוהים ולבקש חסד, כוח ועזרה בכל. [נושא שיפותח בהמשך עד פרק י' 25]

לכל דת, אמונה, יש פולחן.

לרובן אם לא לכולן, יש דמות שהיא הכתובת העליונה, אשר כל פניותיו של המאמין מופנות אליה, ובטחונו נח על יכולותיה.

לאמונה היהודית יש דמות שכזו, המתווכת בין אלוהים שלא ניתן לראותו, פן ימות המאמין, לבין המאמין עצמו.

הדמות הזו היא – הכוהן הגדול. במילותיו של אלוהים ומשה – מלאך הפנים של אלוהים [שמות ל"ג 11-21].

כן, עבור כל יהודי, הכוהן הגדול היה הדמות הבכירה מקרב בני אדם בכל הקשור לפולחן התנכ"י.

הכוהן הגדול היה האדם היחידי אשר אושר לו להיכנס לקודש הקודשים במקדש הארצי, ולהציג לפני אלוהים את הקטורת ודם הכפרה עבור חטאי כל העם.

רק ביום הכיפורים (ויקרא ט"ז) הורשה הכוהן הגדול להיכנס לקודש הקודשים, לא לפני שהכין עצמו היטב – כי אחרת היה נשרף ברגע כניסתו לקודש הקודשים.

כל יהודי עמד במתח מורט עצבים בכל יום כיפור, בציפיה לצאתו של הכוהן הגדול מנוכחות אלוהים, כדי לדעת:

האם סלח אלוהים לעמו?

האם ברכת אלוהים מובטחת לעמו גם בשנה זו?

הכוהן הגדול היה הפה של העם לפני אלוהים.

הכוהן הגדול היה המתווך בין אלוהים לעם.

לכן, כאשר אמר המחבר שישוע המשיח הוא הכוהן הגדול שלנו, הרי שאמר כאילו – ישוע המשיח הוא הכתובת שלנו לכל שעל ליבנו אצל אלוהים.

ישוע המשיח הוא המביא ומוציא את כל בקשותינו לאלוהים.

כל תשובת אלוהים לבני אדם, תצא מפיו של האדון ישוע, הכוהן הגדול והעליון שלנו.

לא לחינם המחבר כל כך מרחיב על תפקידו של האדון ישוע המשיח ככוהן הגדול העליון.

כבר במעמד הר סיני [שמות י"ט] אמר אלוהים לעם ישראל שיעודם זה להיות ממלכת כוהנים.

מן הסתם, על עם של כוהנים עומד כהן הראש, הלא הוא הכוהן הגדול.

ומי הוא הכוהן הגדול האולטימטיבי?

המשיח בכבודו ובעצמו. הנציג הבכיר ביותר של אלוהים על בני האדם (תהילים ב, דניאל ז' 13-14).

מכאן, כתובתם התנכ"ית והבלעדית של כל המאמינים היא לפנות לאדון ישוע המשיח בעת צרה, קושי או משבר ובטח לא לסטות מדרך הוראת הכתובים וללכת לדרך שהמציאו בני אדם הנוגדת את אלוהים.

על היהדות הרבנית אמר שאול השליח באיגרת אל הרומים ט' 30 – י' 4: הם המציאו דרך לצדקה משלהם.

הדרך הרבנית אינה כוללת את דם המשיח ישוע כדם כפרה ולכן זו תורה המלאה בפולחן מרשים אך ריקה מישועה.

הכתובת הראויה לכל בקשה מאלוהים היא דרך האדון ישוע ולא שום גורם אחר.

זו הדרך היהודית, וכל דרך אחרת היא דרך אלילית מבחינתו של אלוהים (ראה מתי כ"ג).

על מנת שנבין היטב את שאר הפרקים המתרכזים בישוע ככוהן הגדול העליון של המאמינים, ראוי שנלמד יותר לעומק אודות הכוהן הגדול כפי שהתנ"ך מלמד.

התנ"ך מכנה את הכוהן הגדול בשמות התואר הבאים:

–          הכוהן (שמות ל"א 10)

–          הכוהן המשוח, הנמשח (ויקרא ד' 3)

–          כוהן הראש (דב"ה-ב כ"ו 20)

–          הכוהן הגדול (מל"ב י"ב 10) ראה גם במדבר ל"ה 25-32, יהושוע כ' 6.

הכהונה הגדולה הייתה לכל אורך תקופת חייו של הכוהן הגדול מרגע שנבחר (במדבר י"ח 7, כ"ה 11-13, ל"ה 25,28, נחמיה י"ב 10-11), עברה בירושה – ז"א, הייתה רק מקרב סניף של משפחה משבט לוי (שמות כ"ט 29-30, ויקרא ט"ז 32). המחבר עתיד להזכיר פרט חשוב זה בהמשך (אל העברים ז' 11-28).

כאמור, למרות שהכוהן הגדול ביצע חלק מפעולות הקורבנות כמו שאר הכוהנים, הרי שהכניסה לקודש הקודשים פעם בשנה, הייתה המשימה המוטלת רק עליו ולא על אף כוהן אחר (ויקרא ט"ז 1-25).

המחבר אומנם מרחיב על הכוהן הגדול בפרקים הבאים, אך כבר כאן בפרק ד' 14-16 הוא מציין מספר נקודות שנועדו להבהיר לנמענים שישוע – למרות היותו בשמיים כעת, הרי כשהיה בארץ, היה כאדם והבין היטב וחש על עצמו את הקשיים שאנו עוברים – ממש כמו כוהן גדול מקרב בני אדם.

–          הכוהן הגדול שלנו ישוע, עמד בפיתויים ולכן יודע היטב את הקשיים הנמצאים בחיינו (ד' 15).

שלא כמו כוהן גדול מקרב בני אדם, הכוהן הגדול שלנו לא התפתה בכלום ולא נמצא בו כל חטא (ה' 1-3, ז' 26-28 – ראה גם קור"ב ה' 21).

–          הכוהן הגדול שלנו הוסמך לתפקידו על סמך שבועתו של אלוהים (ה' 4-10, ו' 17-20, ז' 15-22).

–          מכיוון שהוא גם אלוהים בכבודו ובעצמו, הרי שמשרתו היא לנצח נצחים (ז' 16-25).

–          הקורבן שהכוהן הגדול ישוע הציג היה קורבן עדיף, דמו שלו, דם טהור, טוב יותר מכל קורבן ארצי של מסגרת ברית סיני (ח' 7-13).

–          דם הקורבן של הכוהן הגדול שלנו – ישוע, הוצג לפני אלוהים במשכן השמיימי ולא הארצי – לכן הוצג במקום נעלה יותר (ח' 2, ט' 1-28).

–          דמו של הכוהן הגדול שלנו הינו קורבן נצחי שאינו דורש קורבנות כפרה נוספים. ומכאן קורבנו נעלה יותר על כל קורבן במשכן הארצי (ט' 1-28, י' 1-18)

המחבר ממשיך לעודד את הנמענים ולחזק את בטחונם בישוע בכך שבפסוק 14 גם מציין שישוע הוא בן האלוהים, הכוהן הגדול, אשר עבר דרך השמיים.

בתנ"ך המילים: 'בן- האלוהים', מוזכרים פעמיים בבירור כמתייחסים למשיח ישוע (תהילים ב', משלי ל' 4) ופעם ברמז בספר דניאל ג 25, שם היה אלוהים בעבור ילדיו, שלושת רעיו של דניאל שהציל מהכבשן הלוהט.

זיכרו שהמחבר מקדיש את כל פרק א' כדי לציין את נעלותו של ישוע כבן אלוהים על פני כל דמות או גורם אחר.

אותו אחד שכל העת נמצא עבור ילדיו, ומצילם גם במקרים שנראים חסרי סיכוי, הוא לא אחר מאשר הכוהן הגדול שלנו, בן האלוהים

המילה המרכזית בפסוק 14 היא: "נחזיקה"

נחזיק במה?

בהכרזת אמונתנו!

כן, המחבר מתחנן ומפציר בנמענים לא להרפות ולא לסטות, ולא לסור מאמונתם באדון ישוע המשיח.

המאמינים נקראים לאחוז באמונתם, בישוע, ולא להרפות.

אנו נדרשים להחזיק מעמד גם במשבר ובקושי, ולא ליפול בחטא.

אנו נדרשים לכך כי יש לנו בטחון בנותן המצווה – כי הוא עימנו לחזקנו למלא את רצונו ולפאר את שמו (התגלות ב' 13, 25, ג 11).

זיכרו:

הכוהן הגדול שלנו יודע מה עובר עלינו, אינו עיוור, או חרש לזעקותנו.

לפיכך – פסוק 16:

"…על כן נקרבה בבטחון אל כס החסד לקבל רחמים ולמצא חסד לעזרה בעתה."

 

להתקרב אל כס החסד?

הרי שם יושב מלך המלכים ואדון האדונים.

אנו, כל אחד מאיתנו?

מי היה מאמין לשמע מילים שכאלו מפי מי מנביאי התנ"ך.

כן, הכוהן הגדול שלנו לא נכנס לקודש הקודשים במשכן השמיימי רק בעבורו, אלא הוא נכנס לשם כדי להכין לנו את הדרך להגיע גם כן לשם, אל מול כס הכבוד של בורא עולם.

רק אלו המאמינים בישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים, יכולים ללבוש את צדקתו של הכוהן הגדול הזה ולהיכנס בזכות טוהרו לנוכחות אלוהים בביטחון!

האם היהדות הרבנית מעניקה לנאמניה את הביטחון הזה?

האם נסור מן האחד היכול להביאנו לפני אלוהים?

האם יש אלוהים אחר?

חס וחלילה!

אז החזיקו בהכרזת אמונתכם ואל תסורו ממנה לשום מקום אחר.

אמונה כנה ואמיתית הביאה את הנאמנים למנוחת אלוהים. אל תרפו מאמונה מושיעה זו, החזיקו בה כל העת ובחוזקה.

אל העברים ד' 12-13

אל העברים ד' 12-13:

"שהרי דבר האלוהים חי ופועל, וחד הוא מחרב פיפיות וחודר עד להבדיל בין נפש לרוח ובין פרקים למוח עצמות, ובוחן מחשבות הלב וכוונותיו.

אין שום נברא נסתר מעיניו. הכל חשוף וגלוי לעיני מי שלפניו עלינו לתת דין וחשבון."

בפסוקים הללו המחבר מציין את דבר אלוהים כנשק המבצע שלוש פעולות מרכזיות המשנות את חיינו.

דבר אלוהים:

באמרנו דבר אלוהים אנו מתכוונים לכל הכתוב בתנ"ך ובספר הברית החדשה.

אלו המילים של אלוהים הראויים לכל תחום ועניין בחיינו. דבר אלוהים כמוהם כהקלטת דברו של אלוהים בדיוק משלם וככאלו אל לנו לנסות "לכופפם" או לשנותם בדרך כלשהי.

תהילים י"ט 8-12:

"תורת יהוה תמימה משיבת נפש, עדות יהוה נאמנה מחכימת פתי.

פיקודי יהוה ישרים משמחי לב, מצוות יהוה ברה מאירת עיניים.

יראת יהוה טהורה עומדת לעד, משפטי יהוה אמת, צדק יחדיו.

הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צפים.

גם עבדך נזהר בהם, בשמרם עקב רב." (ראה גם מזמור קי"ט)

מקור דבר אלוהים נובע מאלוהים בכבודו ובעצמו ומשם סמכות וכוח המילים (מרקוס ז' 8, אל הרומים ג' 2, התגלות א' 2).

מכיוון שכתבי הקודש הם דבר אלוהים, עלינו לאחוז בהם בחוזקה ולהתייחס אליהם בקדושה, טוהר וענווה. אנו תחת סמכות הכתוב ולא מעליה. אנו מצטטים את הכתוב, מוודעים שהציטוט נאמן למקור ואין לנו זכות "ללכת לפני הכתוב" אלא להיכנע לכל מילה שבו.

כל עוד נצטט מדבר אלוהים ונלמד ישירות ממנו וללא שינוי נוודא שיש סמכות לדברינו (טיטוס ב' 1, 5, 10, 15, שניה לטימותיאוס ג' 16).

דבר אלוהים – חי ופועל:

לעומת עיתון אשר תוקף חיי המדף שלו קצרים במיוחד והנאמר בו כולל את דעותיהם הלא מושלמות של בני תמותה, דבר אלוהים כולל בתוכו את חיי הנצח של אלוהים בכבודו ובעצמו.

האמת שבדבר אלוהים לעולם אינה "ישנה". דבר אלוהים מצביע על כל פעולה בחיינו.

לדבר אלוהים כוח להושיע, לטהר, הוא מדבר אלינו, רודף אחרינו ויש לו עיניים ופה (דברים כ"ט-ל', יוחנן ו' 63, מעשי השליחים ז' 38, ראשונה לפטרוס א' 23).

צ'רלס ספורג'ן אמר: "דבר אלוהים היכה בי, ניחם אותי, חייך אלי, לחץ ידי, חימם ליבי, שר איתי, לוחש לי ומטיף לי. זה ספר חי."

למרות שכולנו קוראים ספרים אנו יכולים לומר רק על כתבי הקודש – דבר אלוהים, שהם "קוראים אותנו".

דבר אלוהים רלוונטי לכל רגע בחיינו, הוא נושם וחי תמיד.

מכיוון שדבר אלוהים נובע ישירות מפיו של אלוהים הריהו נושא גם את הכוח של הדובר – אלוהים בכבודו ובעצמו.

אלוהים מציין במילים שבכתבי הקודש את שהוא מבטיח ואנו יכולים לסמוך על דברו שכל אשר אלוהים אמר אכן יתרחש.

לדבר אלוהים אין כל סייג ולא שום מגבלת כוח. אלוהים יוציא לאור את כל שעשה בקדושה, טוהר וצדק הראויים לאופיו ותכונותיו (ישעיה א' 18-20, יהושוע א' 7, תהילים קי"ט 105, מתי ד' 4, יוחנן י"ז 17, ראשונה לפטרוס א' 23).

אם אנו רוצים שקהילתנו תהיה חיה ופועלת אז עלינו לאמץ את דבר אלוהים כפי שהוא ללא תוספת או מגבלות.

דבר אלוהים – חד כתער וחודר עד להבדיל בין נפש לרוח ובין פרקים למוח עצמות:

אין סכין חדה יתר מדבר אלוהים. מילתו של אלוהים מדייקת ופוגעת ישירות בכוונת הלב שלנו. אלוהים אינו מתפלסף אלא מדבר לעניין וכל מילה מדודה ושקולה.

אלוהים מגלה את הסודות שבלבנו כך כשאנו קוראים את דברו לא נותר לנו אלא להיכנע, להכיר בריבונותו ולהתוודות על חטא כדי שיסלח לנו ונוכל לחזור להתחבר עימו בקדושה וטוהר.

דבר אלוהים כחרב פיפיות. יש לו להבים משני צדי החרב וזאת ללמדנו שהיא פועלת בשני הצדדים – לחתוך אך גם לבנות.

דבר אלוהים:

מושיע אך גם מאשים

מגלה חטא אך גם מכפר

מלמד על החוק אך גם על החסד

מעוור עיניים אך גם פוקח עיניים.

בספר מעשי השליחים ב' שמעון פטרוס מכריז את הבשורה לפני בני עם ישראל אשר בעבר דחו את ישוע המשיח. דבר אלוהים אשר נאמרו מפיו נמדדו ונבדקו על ידי השומעים וחדרו ללבם. לבבות השומעים נמסו, האמת נגלתה לנגד עיניהם ורבים מהם חזרו בתשובה ובקשו סליחת חטאים בשם ישוע המשיח.

לא כל השומעים נכנעו לאמת שנאמרה מפיו של השליח של המשיח.

אותה אמת שנאמרה גרמה לחלק ליפול על פניהם ולהשתנות ואותה מילה נדחתה על ידי אחרים והפכה את הדובר לאיש השנוא ביותר בלבם.

דבר אלוהים אינו נשאר רק במחשבותינו אלא "יורד למטה" ונכנס לכל חלק בגוף. דבר אלוהים משפיע על הרש שלנו ומכאן משפיע על מעשינו, תגובותינו וכו'.

אם נלמד מדבר אלוהים נוכל להגיע לכל פרט בגופנו.

מי שמונע עצמו מלקרוא וללמוד מדבר אלוהים, הרינו מונע מדבר אלוהים להשפיע על כל מהלך בחייו.

אנשים מנסים להסתתר מאחרי מסורות או דת פרי מחשבת אדם, אך רק דבר אלוהים הנישא באמת יכול לחדור עד לעמקי הנפש, לאחות, לרפא, לתקן ולהרים.

דבר אלוהים מפענח כוונות ומצביע בדיוק על הכוונה האמיתית העומדת מאחורי כל דברינו, מעשינו, אמונתנו ויחסינו עם אנשים ואלוהים.

דבר אלוהים – שופט ולפניו אנו עתידים לתת דין וחשבון על כל מעשינו:

מכיוון שאין שום דבר נסתר מעיניו של אלוהים ומכיוון שאלוהים צדיק, טהור וקדוש, יוצא מכך שהוא היחיד שראוי לשפוט ואין כל עוררין על שפיטתו (בראשית ט"ז 13 – אל רואי).

לא לחינם כתב המחבר את המילים הללו באיגרת אל העברים.

האיגרת במקור נועדה ליהודים, דתיים ככל הנראה אשר מצד אחד ראו את נפלאותיו של ישוע והבינו כי לנגד עיניהם מתגשמות הנבואות המשיחיות ומצד שני הקושי הרב בהתנתקות מדת ומסורת אשר הייתה חלק מחייהם ולאומיותם.

דבר אלוהים חושף את שבלבנו ומציג לפנינו גם את העונש העתיד להיות מנת חלקם של הדוחים את ישועתו. האמת של משפט אלוהים נועדה לגרום לכל החשופים לדבר אלוהים לרוץ לעבר המשיח בזרועות פתוחות.

כשדבר אלוהים חודר ללבנו הוא מגלה בדיוק את ששוכן בקרבנו – ואת זה אלוהים עתיד לשפוט.

למרות שלאלוהים הזכות המלאה לשפוט את כולנו בכל רגע (כי כולנו חוטאים וחסרי כבוד אלוהים), הוא מספק לנו את החסד לסליחה ותיקון.

חוקרים רבים משקיעים זמן רב ומאמצים רבים לבדוק את אמינות כתבי הקודש כאילו אלוהים ודברו עומדים למשפט.

רבותי, אלוהים ודברו אינם עומדים למשפט אך אנו כן.

דבר אלוהים כבר הוכיח את אמינותו ואמיתותו יחד עם אובדננו.

דבר אלוהים כמוהו כמכונת רנטגן. אנו עומדים לפניו ערומים ואין דבר בנפשנו הנסתר מעיניו.

אנו יכולים להתווכח עימו או לברוח ממנו, אך לבסוף נצטרך לעמוד מולו ולהודות בכל חטאינו.

הבה ניכנע לו היום כדי שנבלה חלק גדול יותר בחיינו כמשרתיו הנאמנים ולא אוייביו.

אל העברים ג' 7: "על כן, כמאמר רוח הקודש, "היום אם בקולו תשמעו, אל תקשו לבבכם כמריבה, כיום מסה במדבר…"

מי שנכנע לדבר אלוהים ייכנס להבטחת אלוהים – ממלכתו הנצחית.