תשובתו השנייה של איוב
בלדד שאל בפרק ח 3, "האם הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט?" ואליפז שאל בפרק ד 17, "הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַ יִצְדָּק?"
כעת איוב עונה, למרות שהיו אלה למעשה שאלות רטוריות:
פסוקים 2-1:
1 וַיַּעַן אִיּוֹב, וַיֹּאמַר׃ 2 "אָמְנָם יָדַעְתִּי כִי כֵן. — וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל?"
איוב — בשלב זה — מאמין בכל לבו בצדקת האלוהים, אך הוא כרגע לא מסוגל ליישב אמונה זו עם הסבל שהוא חווה ושנראה לו בלתי צודק. שאלתו היא עדיין: "אלוהים, למה זה קורה לי?"
"מַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל?" — איך יוכל אדם להוכיח את צדקתו לפני אלוהים? — הוא לא יכול.
פסוק 3:
אִם יַחְפֹּץ לָרִיב עִמּוֹ, לֹא יַעֲנֶנּוּ אַחַת מִנִּי אָלֶף.
שתי אפשרויות לפירוש:
א. אם אדם יעמוד לפני אלוהים כדי להצטדק, לא יהיה מסוגל לענות על אף אחת מ-1000 הטענות שיש לאלוהים נגדו;
ב. ואם יהיו לאותו אדם 1000 טענות שאמורות להוכיח בפני אלוהים את צדקתו, לא יענה לו אלוהים על אף אחת מהן.
פסוק 4:
חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ — מִי הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם?
אלוהים הוא כה חכם וחזק — מי יכול לריב אתו (להיות קשה אליו) ולצאת שלם?
ועכשיו, בפסוקים 9-5, איוב נותן תיאור מרשים של כוחו האינסופי של אלוהים:
"הַמַּעְתִּיק הָרִים וְלֹא יָדָעוּ, אֲשֶׁר הֲפָכָם בְּאַפּוֹ." — העצמים הגדולים והכבדים ביותר שאלוהים ברא בכדור הארץ הם ההרים — ואף אותם הוא מזיז והופך לפי רצונו.
"הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ, וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַלָּצוּן." — אלוהים הוא זה שגורם לרעידות אדמה ושולט על תוצאותיהם.
"הָאֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח, וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם." — אלוהים יכול, אם הוא רוצה, למנוע מהשמש (ה"חרס") לזרוח, והוא יכול להעלים את אור הכוכבים. הוא גם שולט על ליקויי חמה, תופעת טבה שהיתה מפחידה מאוד את אנשי העת העתיקה. הם לא הבינו מה גורם לשמש להחשיך באמצע היום והמציאו לתופעה זו כל מני הסברים רוחניים.
"נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדּוֹ, וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם." — אלוהים הוא זה שברא את רקיע השמים מעל הארץ. בשבילו, הים הוא לא תהום עצום המכוסה מים עד מעבר לאופק. — אלוהים פשוט דורך עליו. בתנ"ך, עצם הדריכה תמיד מבטא שליטה. המנצח שם את רגלו על צוואר המנוצח.
"עֹשֶׂה עָשׁ, כְּסִיל וְכִימָה, וְחַדְרֵי תֵמָן." — כל אלה הם שמות של כוכבים או של קבוצות כוכבים. אלוהים לא רק שולט על גופי השמים, הוא אף ברא כל אחד מהם.
פסוק 10:
עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר, וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר.
במשפט זה איוב מסכם את תיאוריו. הוא כאילו אומר: "יכולתי עוד להמשיך ולהביא דוגמאות בלי סוף. אך כולנו הרי מסכימים כי אין גבול לגדולת אלוהים, והיא בוודאי הרבה מעבר ליכולת האדם להבין."
בכוונה איוב חוזר כאן מילה במילה על דברי אליפז מפרק ה 9. המסר לשלושת חבריו הוא: "יש לי הבנה ברורה של גדולת אלוהים וריבונותו, הבנה שמשתווה לפחות לזו שיש לכם. אני לא מושפע מהאמונות הטפלות של עובדי האלילים שסובבים אותנו."
עד כה איוב תיאר את גדולת האלוהים כפי שהיא נראית בבריאה. בפסוקים 13-11 הוא מדגיש את ריבונותו של אלוהים ביחס ליצוריו:
פסוק 11:
הֵן יַעֲבֹר עָלַי וְלֹא אֶרְאֶה, וְיַחֲלֹף וְלֹא אָבִין לוֹ.
אלוהים אמנם נמצא בכל עת בכל מקום — הוא ממש פה לידינו — אך מפני שהוא רוח, החושים הטבעיים שלנו לא מסוגלים לקלוט את נוכחותו (ראה יוחנן ג' 3-10; ד' 24; קור"ב ג' 17).
פסוק 12:
הֵן יַחְתֹּף, מִי יְשִׁיבֶנּוּ? מִי יֹאמַר אֵלָיו, "מַה תַּעֲשֶׂה?"
אם אלוהים מחליט "לחטוף" (מתברר שיש גם "חֶתֶף" ב-"ת"), ז"א לקחת מאתנו דבר כלשהו, אין שום כוח בעולם שיכול להחזיר לנו אותו. ו"מִי יֹאמַר אֵלָיו, 'מַה תַּעֲשֶׂה?'" — ואם אני שואל את אלוהים, "למה לקחת לי?" הוא לא חייב לי תשובה. אלוהים לא חייב דין וחשבון לאף אחד.
ישנם מפרשים שרואים בפסוק 12 שינוי בגישתו של איוב. הם טוענים: "בפרק א 21 איוב עוד אמר: 'יהוה נָתַן וַיהוה לָקָח; יְהִי שֵׁם יהוה מְבֹרָךְ," אבל עכשיו הוא מתלונן על כך שאלוהים "חטף" לו את רכושו, את ילדיו ואת בריאותו.
אך אין בהכרח תלונה בשתי השאלות הללו. איוב פשוט מדגיש את זכותו של אלוהים לקחת בפתאומיות את מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, כחלק מריבונותו המוחלטת. מפני שאלוהים נתן את הכל יש לו גם את הזכות לקחת את הכל.
פסוק 13:
אֱלוֹהַּ לֹא יָשִׁיב אַפּוֹ; תחתו (תַּחְתָּיו) שָׁחֲחוּ עֹזְרֵי רָהַב.
כשאלוהים כעוס, אף אחד לא יכול "להרגיע" אותו. "תַּחְתָּיו שָׁחֲחוּ עֹזְרֵי רָהַב." — במיתולוגיה של המזרח הקדום, "רהב" היא אחת הדמויות שהתנגדו לבורא העולם. גם מצרים נקראת "רהב" במספר מקומות בכתובים (ישעיהו ל 7; תהילים פז 4). אתם תחליטו על איזה מהם איוב מדבר. בכל מקרה, אלוהים מכניע את רהב ואת עוזריו, והם נופלים תחת רגליו.
כעת נאומו של איוב הופך לאישי. הוא סבור שכל סבלו נגרם על ידי אלוהים:
פסוקים 16-14:
"אַף כִּי אָנֹכִי אֶעֱנֶנּוּ — אֶבְחֲרָה דְבָרַי עִמּוֹ …" — במילים אחרות: "אם 'עֹזְרֵי רָהַב' לא יכלו לעמוד בפני אלוהים, מי אני, אדם חלש, שאפנה אליו בטענות? גם לא יעזור אם אהיה ממש זהיר בבחירת המילים הנכונות, כי 15 'אֲשֶׁר אִם צָדַקְתִּי לֹא אֶעֱנֶה' — אפילו אם הייתי צודק, לא היתי מסוגל לענות לאלוהים."
"לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן." — "הדבר היחיד שנשאר לי לעשות הוא להתחנן לרחמים אצל אלוהים השופט (מְשֹׁפְטִי = השופט שלי; או זה שנשפט עמי)".
16 "אִם קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי…" — ישנן שתי אופציות איך לקרוא זאת:
א. "ואפילו אם אלוהים היה עונה לקריאתי…"
ב. שאלה רטורית: "אִם קָרָאתִי — וַיַּעֲנֵנִי?" — ז"א, "במידה שהייתי קורא לאלוהים, האם הוא היה עונה לי?"
ובשתי האופציות איוב נותן לעצמו אותה תשובה: "לֹא אַאֲמִין כִּי יַאֲזִין קוֹלִי." — "אני לא חושב שאלוהים היה מקשיב לי."
■ נעצור כאן לרגע את האולפן לעברית ונראה מה אנחנו יכולים ללמוד מאיוב.
איך איוב רואה את אלוהים לפי מה שהוא אמר עד כה?
▪ הוא רואה אלוהים ריבון שברא את הכל ושולט שליטה מלאה על כל בריאתו. — איוב צודק.
▪ אלוהים אמנם מלך ריבון על היקום ובעל כוח אינסופי, אך הוא בכל זאת מקפיד אפילו על המעשים הזניחים ביותר של ברואיו. — גם בזה איוב צודק.
▪ מצד אחד איוב רואה את אלוהים כאל אישי שמקפיד על הפרטים הקטנים בחיי בני האדם, והוא "שׂם עליהם משמר" (ז 12) כדי להעניש את חטאותיהם; — וגם בזה איוב צודק …
▪ אך מצד שני איוב אומר, "לֹא אַאֲמִין כִּי יַאֲזִין קוֹלִי." — ז"א, "אלוהים גדול מדי, רחוק מדי, עסוק בדברים הגדולים של ניהול היקום. הוא לא מספיק אישי — או אולי לא מספיק אוהב — כדי לענות על שאלות של נמלה כמוני." — וכאן איוב לא צודק.
כמאמינים יש לנו את הזכות הנפלאה לקרוא לאלוהים "אבא, אבינו", ואנחנו יודעים שהוא אוהב אותנו יותר מכל אדם, אפילו הקרוב והאהוב ביותר. אלוהים אף פעם לא גדול מידי, רחוק מדי או עסוק מידי כדי לשמוע אותנו. חשוב שתמיד נזכור את העובדות ששאול השליח מונה ברומים ח 17-15:
15 לֹא קִבַּלְתֶּם רוּחַ שֶׁל עַבְדוּת לַחֲזֹר אֶל הַפַּחַד, אֶלָּא קִבַּלְתֶּם רוּחַ הַמַּקְנָה מַעֲמָד שֶׁל בָּנִים, וּבְרוּחַ זֹאת אָנוּ קוֹרְאִים "אַבָּא, אָבִינוּ." 16 הָרוּחַ עַצְמָהּ מְעִידָה יַחַד עִם רוּחֵנוּ שֶׁבָּנִים לֵאלֹהִים אָנוּ. 17 וְאִם בָּנִים, אֲזַי יוֹרְשִׁים: יוֹרְשֵׁי נַחֲלַת אֱלֹהִים וְגַם יוֹרְשִׁים הַשֻּׁתָּפִים לַמָּשִׁיחַ.
היחס של אלוהים אלינו הוא יחס של אב לילדיו — לשותפים בירושה יחד עם ישוע. זוהי זכות אדירה!
זאת לא אומרת שאלוהים נמצא ברמה שלנו ושאנחנו יכולים להקל ראש באיך שאנחנו פונים אליו או איך שאנחנו מתנהגים לפניו. הוא לא אחד מן החבר'ה — הוא תמיד אל ריבון, בורא היקום, "אֵשׁ אֹכְלָה" ו"אֵל קַנָּא" — אך בו בזמן אב אוהב.
16 "אִם קָרָאתִי, וַ [האם] יַּעֲנֵנִי?" — כן, איוב. אלוהים יענה לך — אבל בזמן שלו. (תהילים ל"ז 3-5)
דברי איוב בפסוקים 18-17 מכילים כבר האשמה של ממש נגד אלוהים:
17 אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי; וְהִרְבָּה פְצָעַי חִנָּם;
18 לֹא יִתְּנֵנִי הָשֵׁב רוּחִי, כִּי יַשְׂבִּעַנִי מַמְּרֹרִים.
כאן לא מתחיל משפט חדש. כמו בכל הנאומים בספר איוב, הכל פשוט משפט אחד ארוך שמתפתל ומסתרבל ולא נגמר. לכן, יש להתחבר כאן לסוף של פסוק 16: "אני לֹא [מַ]אֲמִין כִּי [אלוהים] יַאֲזִין [ל]קוֹלִי, [אך הוא] בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי." במילים אחרות: "הוא פוצע אותי ברוח סערה."
אתם מזהים את המילה "יְשׁוּפֵנִי"? יש רק עוד מקום אחד בתנ"ך שבו מופיע השורש שו"פ בהוראה זו: בבראשית ג 15: "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב." — איוב מאשים את אלוהים בכך שהוא פוצע אותו כמו הנחש, ה"שפיפון" של בראשית ג — וכולנו הרי יודעים מי הסתתר מאחורי הנחש (על פי פירוש "דעת מקרא", הוצאת מוסד הרב קוק).
"…וְהִרְבָּה פְצָעַי חִנָּם." — גם כאן יש האשמה גלויה. להרבות למישהו פצעים "חִנָּם" — להכאיב לו ללא סיבה — זה דבר לא הוגן ולא צודק בעליל.
פסוק 18:
איוב ממשיך בהאשמה ואומר: "[אלוהים] לֹא יִתְּנֵנִי הָשֵׁב רוּחִי, כִּי יַשְׂבִּעַנִי מַמְּרֹרִים." — "הוא שופך עליי סבל מר במידה שלא נותנת לי זמן לנשום."
- איוב המסכן לא יודע שמי שפוצע אותו ומי שמכאיב לו הוא השטן, לא אלוהים.
- איוב רואה רק את הסבל והיסורים שלא נגמרים ושממלאים את כל עולמו. הוא לא יודע שאלוהים הציב לשטן גבולות ברורים שאותם אסור לו לעבור. איוב לא יודע שלולא הגבולות האלה, היה השטן הורג אותו מזמן.
- איוב המסכן חוזר ואומר: "אלוהים לא יענה לי, כי הוא בורא יקום אדיר, ואני נמלה", — ואיוב לא יודע שבעוד הוא מתלונן וזועק, אלוהים נמצא לידו ומעניק לו את הכוח להתגבר ולהחזיק מעמד באמונתו.
- איוב לא יודע שבסופו של דבר אלוהים כן ידבר אליו, ושאחריתו תהי טובה יותר מראשיתו.
- איוב לא יודע שהנצח בנוכחות המשיח תפצה אותו על כל קושי וסבל שעוד יעבור בחיים אלה.
אנחנו, לעומתו, יודעים את כל אלה. לנו יש את דבר אלוהים הכתוב. לנו יש את הקובץ השלם — את כל המידע שאלוהים בחר לגלות לאנושות. — הוא כתב לנו את כל מה שנחוץ "לְהוֹרָאָה, לְתוֹכֵחָה, לְתִקּוּן, לְחִנּוּךְ בְּמַעְגְּלֵי צֶדֶק, 17 לְמַעַן יִהְיֶה אִישׁ הָאֱלֹהִים מֻשְׁלָם, וּמֻכְשָׁר לְכָל מַעֲשֶׂה טוֹב" (א־טימותיאוס ג 16). הבה נחזיק בדבר הכתוב הזה, נתעודד בו ונאמין להבטחותיו — גם בזמנים קשים.
בפסוק 19 איוב ממשיך להסביר ש…
- מצד אחד הוא היה רוצה לבוא למעין משפט עם אלוהים כדי להוכיח את צדקתו;
- אך מצד שני הוא סבור שהדבר בלתי אפשרי, כי יריבו הוא הרי אלוהים — השופט העליון עצמו.
הוא אומר:
אִם לְכֹחַ אַמִּיץ — הִנֵּה; וְאִם לְמִשְׁפָּט — מִי יוֹעִידֵנִי?
"אם הכוח הוא מה שמכריע מי משנינו צודק — 'הִנֵּה' — הביטו בי, ידידיי היקרים, וראו במו עיניכם מי חזק יותר. כמובן אלוהים!"
"…וְאִם לְמִשְׁפָּט — אם נחליט להכריע באמצעות משפט — אז 'מִי יוֹעִידֵנִי?' — ז"א מי יקבע את מועד המשפט ומי יזמין אותי להעיד? כי הרי יריבי הוא השופט העליון עצמו."
פסוק 20:
אִם אֶצְדָּק, פִּי יַרְשִׁיעֵנִי; תָּם אָנִי, וַיַּעְקְשֵׁנִי.
ואם בכל זאת יתקיים המשפט, אין זה משנה שאני צודק. אני ארשיע את עצמי במו פי, כי לא אהיה מסוגל לטעון נגד בורא עולם.
"תָּם אָנִי, וַיַּעְקְשֵׁנִי." — אף על פי שאני "תָּם" — ללא אשמה — אלוהים יהפוך אותי ל"עיקש", ז"א לאשם.
ואז — בפסוק 21 — איוב משמיע זעקת יאוש משולשת:
"תָּם אָנִי! — לֹא אֵדַע נַפְשִׁי! — אֶמְאַס חַיָּי!"
"תָּם אָנִי! — אני לא אשם! אני עומד על תומתי, גם אם זה עולה לי בחיים."
"לֹא אֵדַע נַפְשִׁי! — כבר לא איכפת לי מהחיים האלה."
"ההיפך: אֶמְאַס חַיָּי! — נמאס לי לחיות."
צדיק ורע לו — רשע וטוב לו
לאורך כל הדרך ניסו חברי איוב להוכיח את נכונות התיאוריה שלהם:
- הצדיק תמיד מקבל את גמולו באופן גשמי, מוחשי, נראה לעין. ואם צדיק סובל יסורים, אזי עליו לחזור בתשובה על איזשהו חטא ספציפי שעשה. החזרה בתשובה תפטור אותו מהסבל ותחזיר לו את הברכות הגשמיות.
- גם הרשע תמיד מקבל את גמולו באופן גשמי, מוחשי, נראה לעין. ואם נראה שהרשע מצליח ונהנה מחיים מבורכים — סבלנות! זה רק עניין של זמן עד שישיג אותו העונש.
אך איוב רואה שהמציאות היא אחרת. לכן הוא משיב בפסוק 22:
אַחַת הִיא. עַל כֵּן אָמַרְתִּי: "תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה."
"אַחַת הִיא." — "אין הבדל. אלוהים מתייחס במידה שווה לצדיק ולרשע. עַל כֵּן אָמַרְתִּי: 'תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה'. — אלוהים הורג את שניהם ללא הבדל."
איך זה יכול להיות? "[האם] הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט, וְ[ה]אִם שַׁדַּי יְעַוֵּת צֶדֶק?" (כדברי בלדד בפרק ח 3).
■ אי־אפשר ליישב את הבעיה הזו אם אין חיים אחרי המוות. רק אם "העולם הבא" באמת קיים — רק אם ינתן שם גמול הן לצדיק והן לרשע — רק אז אלוהים הוא באמת צדיק וטהור ועונה על כל ההגדרות של שלמות מוחלטת שהכתוב מייחס לו.
לכן, הדיון הזה בספר איוב הוא אחד הרמזים התנכיים לכך שיש חיים אחרי המוות. למען האמת, אין הרבה מידע על העולם הבא בתנ"ך. הברית החדשה מכילה קצת יותר — ולא רק ברמזים, אלא בנתונים ברורים (לוקס טז 31-19; מתי כב 32-30; התגלות כ 6; התגלות כא-כב).
מה שאנחנו רואים וחווים בעולם הזה הוא רק "חצי" מצדקתו של אלוהים. אבל תסמכו עליו: בסופו של דבר הוא יעשה צדק מושלם — לאיוב, לכם, לי — לכולם! כל הנצח עומד לרשותו.
נחזור עתה לדברי איוב בפרק ט, פסוקים 24-23:
23 אִם שׁוֹט יָמִית פִּתְאֹם, לְמַסַּת נְקִיִּם יִלְעָג.
24 אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע, פְּנֵי שֹׁפְטֶיהָ יְכַסֶּה.
אִם לֹא אֵפוֹא מִי הוּא?
"אִם שׁוֹט יָמִית פִּתְאֹם, לְמַסַּת נְקִיִּם יִלְעָג." — אם פתאום נוחתת מכת טבע — כמו מכה של שוט — היא אינה מבדילה בין הרשע והתם. בכך אלוהים כאילו "לועג" לעובדה שגם ה"נקיים" נהרגים. (את המילה מַסַּת ניתן לפרש במספר דרכים. אופציה טובה: לבאר מן השורש מס"ס: "הליכה לאיבוד" — תהילים נח 9).
וכאשר "אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע" — ז"א כשאלוהים מרשה שיקום רודן אכזר שגורם סבל לנתיניו, אזי זה בעצם אלוהים שאת "פְּנֵי שֹׁפְטֶיהָ יְכַסֶּה." — הוא זה שגורם לכך שבני אדם ירמסו את הצדק.
"אִם לֹא אֵפוֹא מִי הוּא?" — זוהי אחת ההאשמות הקשות שיצאו מפי איוב. הוא שואל: "אם זה לא אלוהים שגורם לכל האי־צדק והסבל הזה — אז מי זה עוד יכול להיות? הרי רק אלוהים שולט שליטה מושלמת על הכל." (לא לבלבל בין מילת השאלה איפה [אי־פה] לבין מילת החיזוק אפוא.)
פסוקים 26-25:
איוב חוזר לתאר את מצבו הקשה.
25 "וְיָמַי קַלּוּ מִנִּי רָץ; בָּרְחוּ, לֹא רָאוּ טוֹבָה;
26 חָלְפוּ עִם אֳנִיּוֹת אֵבֶה; כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ עֲלֵי אֹכֶל."
הוא ממשיל את קוצר חייו לארבעה דברים מהירים, הידועים לבני זמנו מחיי היום יום:
- "יָמַי קַלּוּ מִנִּי רָץ." — ימי חיי "רצים" יותר מהר מרצי המלך — אותם שליחים שמגילת אסתר (ח 14) מתארת כ"יוצאים מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים".
- "[יָמַי] בָּרְחוּ, לֹא רָאוּ טוֹבָה." — איוב סבור כי ימיו הנותרים ירוצו מהר כמו אדם שבורח, והוא לא מצפה שיהיו בהם עוד ימים טובים.
- 26 "[יָמַי] חָלְפוּ עִם אֳנִיּוֹת אֵבֶה." — עוד תמונה של דבר שחולף על פנינו במהירות: כנראה אֳנִיּוֹת אֵבֶה הן סירות קלות ומהירות שנקראות "כְּלֵי גֹמֶא" בישעיהו יח 2.
- "[יָמַי 'טסים'] כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ עֲלֵי אֹכֶל." — לאחר שאיוב הביא משלים מהריצה ביבשה ומהגלישה על פני המים, הוא כעת פונה לדאייה באוויר: "מה שנותר לי מהחיים עובר במהירות של נשר הצונח מהשמים לעבר הטרף."
פסוקים 28-27:
27 אִם אָמְרִי, "אֶשְׁכְּחָה שִׂיחִי, אֶעֶזְבָה פָנַי וְאַבְלִיגָה,"
28 יָגֹרְתִּי כָל עַצְּבֹתָי; יָדַעְתִּי כִּי לֹא תְנַקֵּנִי.
"אִם אָמְרִי…" — "נניח שהייתי אומר: 'אֶשְׁכְּחָה שִׂיחִי' — ז"א, אני רוצה לרגע לשכוח את הוויכוח שלי עם אלוהים…
ואם הייתי אומר: 'אֶעֶזְבָה פָנַי וְאַבְלִיגָה' — ז"א, החלטתי להפסיק להראות פנים זועפות ופשוט להתעלות על הבעיה,
גם אז 'יָגֹרְתִּי כָל עַצְּבֹתָי' — ז"א, גם אז הפחד מכאבים, סבל ועצב נוספים לא היה נותן לי מנוחה."
■ התמונה הזו מוכרת לאלה מאתנו שסובלים מכאבי גב: לפעמים מוצאים תנוחה בכורסה או במיטה שלא מרגישים בה את הכאבים. — אבל אז כבר מפחדים מהרגע שצריכים לקום או לשנות תנוחה, כי יודעים שבאותו רגע יחזור הכאב — ויחזור בגדול!
"יָדַעְתִּי כִּי לֹא תְנַקֵּנִי." — כאן חוזר איוב להתמרמרותו כלפי אלוהים: "אני יודע, אלוהים, שלא תנקה אותי מאשמה."
והוא מרחיב בפסוקים 31-29 ואומר: "אתה החלטת שאני אשם — לכן לא משנה מה אני אעשה, — תמיד אשאר אשם:"
"אָנֹכִי אֶרְשָׁע! לָמָּה זֶּה הֶבֶל אִיגָע?" — במילים אחרות: "אתה החלטת להרשיע אותי. כל מאמץ שאעשה על מנת להצטדק יהיה לחינם — יהיה הֶבֶל."
- אפילו "אִם הִתְרָחַצְתִּי בְמוֹ־ (בְמֵי־) שָׁלֶג" (בימי קדם כנראה ייחסו תכונות טיהור מיוחדות לשלג מפני שהוא כל כך לבן); ואפילו אם "הֲזִכּוֹתִי בְּבֹר כַּפָּי", ז"א "אם הייתי רוחץ את ידיי בסבון…"
- "אָז בַּשַּׁחַת תִּטְבְּלֵנִי" — אתה תטבול אותי בתוך בור מלא בוץ, עד שאפילו "תִעֲבוּנִי שַׂלְמוֹתָי", ז"א "אפילו הבגדים שלי ייגעלו ממני."
■ איוב מבטא כאן אמת חשובה: האדם לעולם לא יכול לנקות את עצמו מן החטא. אחרי כל מאמץ אפשרי לחיות חיי צדקה, אחרי שבני אדם אחרים אולי ייראו בו צדיק מושלם — בעיני אלוהים הוא עדיין "מלוכלך", הוא עדיין חוטא מתועב. הוא נולד חוטא ויישאר חוטא, אלא אם כן אלוהים עצמו מטהר אותו מן החטא. — וסליחת חטאים ושחרור מעבדות החטא נתנים רק בישוע המשיח.
בפסוקים 35-32 איוב מצייר שוב את התמונה של בית המשפט שבו הוא ואלוהים נשפטים כשווים — והוא מוסיף בנימה של יאוש: "אבל זו רק אשליה. זה לעולם לא יקרה":
32 "כִּי לֹא אִישׁ כָּמֹנִי אֶעֱנֶנּוּ." — "אלוהים אינו בן אדם שיכולתי לענות לו."
"…נָבוֹא יַחְדָּו בַּמִּשְׁפָּט." — "אלוהים אינו בן אדם שיבוא יחד אתי לבית המשפט."
33 "לֹא יֵשׁ בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ." — אין שופט ש"יָשֵׁת יָדוֹ עַל שְׁנֵינוּ", ז"א יכריח את שנינו לקבל את פסק דינו.
פסוקים 35-34:
"יָסֵר מֵעָלַי שִׁבְטוֹ." — הלוואי שאלוהים היה מסיר ממני את הסבל והיסורים הבלתי־פוסקים שמכים אותי כמו "שבט", כמו מקל;
"וְאֵמָתוֹ אַל תְּבַעֲתַנִּי." — הלוואי שלא היה ממלא אותי בפחד מתמיד מידו החזקה שמכה בי;
35 "אַדַבְּרָה וְלֹא אִירָאֶנּוּ." — אז הייתי מדבר חופשי ובלי פחד על מנת להצדיק את עצמי.
"כִּי לֹא כֵן אָנֹכִי עִמָּדִי." — "אבל אני לא כזה. אם אצטרך לעמוד לפני אלוהים, כמובן שארעד מפחד ולא אוכל להוציא מילה."