תשובתו של איוב לאליפז התמני
תשובת איוב לאליפז התמני מתפרסת על פני שני פרקים, ו-ז.
בחלק הראשון (פרק ו), איוב מדבר לרעיו.
בחלק השני (פרק ז), איוב מדבר לאלוהים.
פרק ו מתחלק לנושאים הבאים:
- צערי ואסוני מצדיקים את תלונתי, לכן ביקורתו של אליפז אינה מוצדקת (ו 2-7).
- התקווה היחידה שנותרה לאיוב היא המוות (ו 8-13)
- רעיו של איוב היו לו לאכזבה (ו 14-21)
- איוב אומר כי ראוי היה לו רעיו היו באים לנחמו ולעודדו ולא לדבר אליו קשות ולהתעלל בו כפי שעשה אליפז (ו 22-30)
להזכירנו:
אליפז התמני היה הראשון מבין רעיו של דניאל שפתח בדברי הסבר ומסקנות בנוגע לסיבה שבעטיה באו על איוב כל הצרות.
המסר המרכזי של אליפז התמני היה:
- צרותיו של האדם באות עליו כעונש על עוונותיו.
- אין אדם צדיק, יהיה אשר יהיה, ולכן כל אדם יתכן שיזכה ויטעם למנה של קושי וצרה.
- האדם אחראי למעשיו ולכן אין לאדם כל תועלת בתלונה נגד אלוהים צדיק.
לפיכך, במקום להתלונן לאלוהים, טוב לו לאדם הסובל בעבור עוונותיו להתפלל לאלוהים ולהיכנע לפניו.
- היסורים, למרות הקושי הטמון בהם, באים על האדם לטובתו, לרפאו מחטאיו, לזקקו, להיטיב עימו ולהרבות שלומו לעתיד.
בקיצור: "איוב, אם אדם סובל כמוך, סימן שהוא לא צדיק כפי שהוא נראה!".
- צערי ואסוני מצדיקים את תלונתי (ו 2-7).
א. וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:
ב. לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי, והיתי (וְהַוָּתִי) בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ-יָחַד.
ג. כִּי-עַתָּה מֵחוֹל יַמִּים יִכְבָּד; עַל-כֵּן דְּבָרַי לָעוּ.
ד. כִּי חִצֵּי שַׁדַּי עִמָּדִי, אֲשֶׁר חֲמָתָם שֹׁתָה רוּחִי; בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ יַעַרְכוּנִי.
ה. הֲיִנְהַק-פֶּרֶא עֲלֵי-דֶשֶׁא? אִם יִגְעֶה-שּׁוֹר עַל-בְּלִילוֹ?
ו. הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי-מֶלַח? אִם-יֶשׁ-טַעַם בְּרִיר חַלָּמוּת?
ז. מֵאֲנָה לִנְגּוֹעַ נַפְשִׁי; הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי.
איוב המסכן שמע את מסקנותיו של אליפז התמני, ותסכולו רק גבר.
למרות שחלק מדברי אליפז הינם דברים מושכלים, הרי שאין הם נוגעים למקרה של איוב.
לפיכך מסקנתו של אליפז אינה קולעת באיוב אלא ההיפך, מוסיפה ליסוריו.
איוב היה בטוח בניקיון כפיו. אין הדבר מציין שאיוב חשב או טען שמעולם לא חטא, חס וחלילה, אלא ידע היטב ונכונה, כי התוודה על כל חטאיו והריהו עומד נקי וחסר אשמה לפני אלוהים. מבחינתו של איוב, קשה היה לו להאמין כי רעיו מיחסים לו אפילו מחשבת עוון.
כאמור, אליפז הוכיח את איוב על "כעשו" – התמרמרותו, ואומר: "כי אוויל יהרג-כעש" (ה 2).
ז"א, התמרמרותו של הטיפש היא מקור צרותיו המתמשכות.
על כך עונה איוב בפסוקים 2-3:
אם אפשר היה להניח על כף מאזניים את צערי וכל מכאוביי, ועל הכף השניה את כל חול הימים שבעולם, כי אז כף צרותי ומכאובי הייתה כבדה יותר.
מפאת סבלי וצערי דבריי נשמעים מבולבלים ונראים כדברי התמרמרות ושיגעון.
עַל-כֵּן דְּבָרַי לָעוּ: לכן דבריי מגומגמים, אינם מביעים את כל סבלי, ונראים כדברי התמרמרות ושיגעון. [ראה עובדיה 16 – ושתו ולעו – יתבלבלו מטרוף דעת)
כעש = הרגשת מרירות נפש מתוך סבל וצער (ראה שמ"א א 15)
הוותי = אסוני
איוב מעלה נקודה שראוי להרחיב בה.
כתבי הקודש אכן מציינים שאלוהים מאפשר לאדם, גם הקרוב אליו, לעבור מבחנים ונסיונות.
- באיגרת יעקב פרק א נאמר שאלוהים מצפה מאיתנו להתפלל ולבקש ממנו חכמה כאשר נעמוד בניסיון. אלוהים מבחינתו מבטיח להעניק את החכמה הנדרשת לאדם שבניסיון, כדי שימשיך לעמוד בניסיון ולחיות בדרך המפארת את אלוהים.
- שאול השליח באיגרתו הראשונה לקורינתים י 13 מבטיח לנו שאלוהים לעולם לא יעמיד אותנו בניסיון הגדול מיכולתנו, אלא בכל ניסיון הוא גם יספק את החסד להתגבר.
אדרבה, הניסיונות מחדדים את אמונתנו ואת קשרנו עם אלוהים.
דווקא הניסיון מהווה מדד אמונה והתמדה יותר מכל מבחן אחר.
יש לנו אלוהים המבטיח להיות עימנו ולעמוד לצדנו בכל עת ובכל מצב (אל האפסים א 13-14, קור"א ג 16-17).
יש לנו אלוהים המאפשר לנו לקרא לו – אבא אבינו (אל הרומים ח 15)
יש לנו אלוהים המבטיח לספק לנו את כל שאנו צריכים לחיים המפארים אותו (גישה לכל חסד אלוהים – אל הרומים ה 2).
יש לנו אלוהים שהבטיח לנו לנצח את כל שנמצא בעולם (יוח"א ד 4)
אמת היא שסבלו של איוב היה רב, אך נכון גם לומר שאלוהים נשא על כתפו את משאו של איוב ולא השאיר אותו לבד ולו אף לרגע.
אך את כל זאת הבין איוב וגם כל שאר רעיו רק בסוף הספר.
בפסוק 4 איוב מסביר מדוע יסוריו קשים.
"כִּי חִצֵּי שַׁדַּי עִמָּדִי, אֲשֶׁר חֲמָתָם שֹׁתָה רוּחִי; בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ יַעַרְכוּנִי."
איוב רואה ומחשיב כל פצע בגופו כמכת חץ המשוח ברעל, שנשלח אליו מאלוהים.
גם דוד המלך משתמש באותו מטבע לשון במזמור לח 3: "חיציך ניחתו בי…"
סבלות אלוהים הבאים עלי נשארים עימדי. אני נושא את שאלוהים מטיל עלי וזה כבד וכואב.
חֲמָתָם שֹׁתָה רוּחִי: את הרעל, שהם משוחים בו, שותה רוחי.
אין מדובר במכה יחידה הכואבת לפרק זמן מועט, אלא איוב מתייחס למכות וסבל שהוא עתיד לשאת כל העת.
בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ יַעַרְכוּנִי: הדברים האיומים ונוראים מאלוהים שמביאים לידי בעתה, עומדים לפני כצבא הערוך להילחם בי.
ידידי היקרים, מדוע אתם מתפלאים שאני זועק וכואב?
האם יש מוזר בזעקתו של הסובל?
כדי להבהיר את ההיגיון והנורמליות בהתנהגותו, איוב מציג בפסוקים 5-7 מצבים טבעיים מעולם החי.
ה. הֲיִנְהַק-פֶּרֶא עֲלֵי-דֶשֶׁא? אִם יִגְעֶה-שּׁוֹר עַל-בְּלִילוֹ?
האם חמור הבר יזעק בשעה שהוא עומד על מרעה דשא רענן? בוודאי שלא!
האם שור יצעק בעמדו על אבוסו המלא מספוא מעורב ממיני זרעונים שונים? בוודאי שלא!
ראו, גם נהקת החמור וגעיית השור אינן באות אלא מסבל רעב.
הֲיִנְהַק: נהוק, אחי נאוק = צעוק מסבל וכאב
יִגְעֶה: צעקת השור והפרה (ראה שמ"א ו 12).
במשפט זה אפשר לראות גם ביקורת של איוב כלפי רעיו, ולפחות כלפי אליפז, שהם שבעי טוב, כבעלי החיים הללו השבעים ממאכלם, ואין להם על מה להתאונן. לכן, אינם מסוגלים להבין לנפש הסובל.
יש אמת לפחות חלקית בדיעה זו.
באיגרת השניה לקורינתים בפרק א', שאול השליח פותח את איגרתו בהסבר לחלק מן הצרות הפוקדות את ילדי אלוהים.
חלקן לפחות נועד ללמדנו ולהכיננו להבין ולנחם אחרים במצב דומה.
ו. הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי-מֶלַח? אִם-יֶשׁ-טַעַם בְּרִיר חַלָּמוּת?
האם אפשר לאכול מאכל חסר טעם מבלי מלח המתבלו?
האם יש טעם לאכול חלמון ביצה חסר טעם? [יתכן והכוונה לריר ירק]
מטרתו של איוב בפסוק 6 לומר שדברי הביקורת של אליפז חסרי טעם וחסרי תכלית.
אילו אליפז היה נוגע בעצם הבעיה ואומר דברי ביקורת נכונים ומשכילים, כי אז היה טעם לדבריו ואז הייתי מאמצם ומתקן את דרכי.
דברי אליפז אינם נכונים ואף מטרידים.
אינני יכול לקבל את דברי אליפז כפי שאינני יכול לאכול אוכל תפל.
ז. מֵאֲנָה לִנְגּוֹעַ נַפְשִׁי; הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי.
נפשי מסרבת להתייחס ולאמץ את דברי אליפז, כפי שלא הייתי רוצה לאכול אוכל תפל.
דברי אליפז התמני מעוררים בי גועל ובחילה כמוגלה הזבה מבשרי.
דוי = זוב, הפרשה (ראה ויקרא טו 33)
לחם = בערבית בשר
לסיכום חלקי:
איוב מאס בדברי אליפז לא מכיוון שאליפז רצה לפגוע באיוב, אלא מפני שדבריו לא היו מדויקים ולא נכונים בכל הקשור לאיוב.
אליפז אמר משפטי ביקורת קשים, אך הם לא היו נכונים לגבי איוב.
מכאן, דברי אליפז לא ניחמו ולא עודדו את איוב.
התוצאה: אליפז איבד ולו לפרק זמן, את מעמדו ואת הרצינות שהיה רוצה לקבל מאיוב לדבריו.
מה שעשה אליפז, עלול לקרא לכל אחד מאיתנו.
אם אנו באים בדברי ביקורת ותוכחה לאחים ואחיות בגוף המשיח, חשוב וראוי שנדבר לענין, בענווה ובאופן מדויק.
אם לא נשאף לכך, כי אז אנשים יתעלמו מדברינו, או יחשיבו את דברינו לחסר ערך וטעם.
קולוסים ד 6: "…יהיו נא דבריכם מלווים תמיד בחן ומתובלים במלח, באופן שתדעו איך להשיב לכל שואל."
אפסיים ד 29: "…אל יצא מפיכם כל דבר ניבול, אלא דבר שהוא טוב בעיתו ויש בו כדי לבנות, למען ישפיע נועם על השומעים."
- התקווה היחידה שנותרה לאיוב היא המוות (ו 8-13)
ח. מִי-יִתֵּן תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי; וְתִקְוָתִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ.
ט. וְיֹאֵל אֱלוֹהַּ וִידַכְּאֵנִי; יַתֵּר יָדוֹ וִיבַצְּעֵנִי.
י. וּתְהִי-עוֹד נֶחָמָתִי, וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה לֹא יַחְמוֹל: כִּי-לֹא כִחַדְתִּי אִמְרֵי קָדוֹשׁ.
יא. מַה-כֹּחִי כִי-אֲיַחֵל? וּמַה-קִּצִּי כִּי-אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי?
יב. אִם-כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי? אִם-בְּשָׂרִי נָחוּשׁ?
יג. הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי; וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי?
פסוקים 8-10:
לאחר שאמר את תשובתו לאליפז התמני, איוב פוצח בסדרה נוספת של משפטי ייאוש מהחיים. יתכן מאוד שממש באותו הרגע חש איוב כאב נוסף שפילח את נפשו.
ח. מִי-יִתֵּן תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי; וְתִקְוָתִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ.
ט. וְיֹאֵל אֱלוֹהַּ וִידַכְּאֵנִי; יַתֵּר יָדוֹ וִיבַצְּעֵנִי.
י. וּתְהִי-עוֹד נֶחָמָתִי, וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה לֹא יַחְמוֹל: כִּי-לֹא כִחַדְתִּי אִמְרֵי קָדוֹשׁ.
בפסוק 8 איוב מביע משאלה. הוא מבקש שתקוותו תזכה לאישור אלוהים.
בפסוק 9 איוב מפרט את משאלתו:
ירצה [יואל] אלוהים וידכא אותי כליל, ז"א, יגרום למותי.
יַתֵּר יָדוֹ – ינתק את ידו מאיוב. כך, ניתוק הקשר בין אלוהים לאיוב יביא מן הסתם למותו של איוב [ויבצעני] – וינתק פתיל חיי.
ניתן גם להבין מכך שאיוב מבין שיד אלוהים שומרת אותו, ולו יתיר אלוהים ידו ממנו, או יסיר ידו מלעצור פגיעה בו, כי אז איוב לא ישרוד יותר וימות.
כמה נכון הדבר לגבי כל אחד מאיתנו.
הערה:
א. אלוהים הוא זה הסופר את ימינו וקובע מתי הוא קורא לנו אליו או מאפשר לאירוע כלשהו לסיים את חיינו פה בארץ.
ב. אין לאדם זכות לקחת את חייו בידיו – להתאבד.
איוב בוכה וזועק על מר גורלו אך אינו מתאבד.
איוב יודע שהדבר אסור ונחשב לפשע בעיני אלוהים.
לאיוב היו כל הסיבות מבחינתו – להתאבד, אך כך היה הורס את תכלית אלוהים בכל האירוע.
מכאן, בעוד אנו מתרגמים ומחשיבים אירוע כ"סוף הדרך" או חסר תקווה, אלוהים רואה את הדבר באור אחר.
כאשר אלוהים ישלים את התכלית של האירוע, אז נלמד ונכיר אותו כריבון בדרך שלא ידענו עד כה. אז נוכל לשיר לו – שיר חדש.
אל לו למאמין להתאבד וגם במקרה הקשה ביותר.
פסוק 10:
וּתְהִי-עוֹד נֶחָמָתִי, וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה לֹא יַחְמוֹל: כִּי-לֹא כִחַדְתִּי אִמְרֵי קָדוֹשׁ.
ואז, ברגע מותי, תהי לי עוד נחמה.
אהיה מלא שמחה ועליצות, ברגעי היסורים חסרי-החמלה [הכוונה לרעד הגוף ביסורי הגסיסה], אז הייתי מתנחם ושמח בהכרה – כִּי-לֹא כִחַדְתִּי אִמְרֵי קָדוֹשׁ. ז"א, כי לא כיחשתי בדבריו ולא עברתי על פקודי מוסרו העליון של אלוהים. או, אשמח אם יסתיימו חיי כי אז אדע לבטח שלא אומר דבר רע נגד אלוהים.
אסלדה: קפוץ, דלוג. בהשאלה – התרגש מאוד מעליצות נפש.
חיל: כאב, יסורים.
פסוקים 11-13: איוב עונה לרעיו:
יא. מַה-כֹּחִי כִי-אֲיַחֵל? וּמַה-קִּצִּי כִּי-אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי?
איזה כוח יש בי ואיזו אחרית טובה ושמחה צפונה לי כדי שתהיה לי סיבה לחכות לה באורך רוח?
איזו תכלית כבר נותרה לחיי, כך שארצה להיאזר עוד בסבלנות ולקוות לעוד ימים?
קצי – קץ במובן תכלית. ראה דניאל יא 45.
אאריך נפשי – ראה הניגוד: ותקצר נפש-העם בדרך (במדבר כא 4)
יב. אִם-כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי? אִם-בְּשָׂרִי נָחוּשׁ?
האם יש לי כח כאבן או נחושת כדי שאוכל לשאת את ייסורי?
בוודאי שלא!…
או – גם אם אתאזר בסבלנות, האם אני חזק כאבן או נחושת כדי לעמוד ביסורים הללו?
יג. הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי? וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי?
האם אני זקוק לעזרה מכם, ואיני יכול לעזור לעצמי?
האם העצות המעשיות נדחו ממני?
במשפט זה איוב כאילו עונה לאליפז ואומר לו:
כל דברי העזר והעידוד, שאמרתי פעם לאחרים, ושאתה אליפז מסתמך עליהם בבואך לעזור לי, ידועים לי היטב, ועזרתך מיותרת.
דבריו של איוב אומנם נובעים מנפש כואבת, ולכן חשוב שנבחן אותם לאור הכתוב בכתבי הקודש.
ממקום סבלו איוב שואל: איזו אחרית כבר יכולה להיות לאדם כמוני?
האם אני חזק כאבן או מתכת לעמוד בסבל?
דבר אלוהים עונה בבירור לשאלותיו של איוב.
- אלוהים ברא אותנו בני האדם בצלמו ודמותו (בראשית א 26-29)
אלוהים ברא אותנו לתכלית ברורה וחשובה: לשרתו, לפארו, לתחזק את בריאתו.
שאול השליח באיגרת אל האפסים ב 10 וכן באיגרת לטיטוס ב 14 מציין שאנו יצירי כפיו של אלוהים [יצירת המופת שלו] והוא הושיע אותנו כדי לעשות את המעשים הטובים שיעד לנו מקדם.
מכאן, ישועתנו היא השלב הראשון בתוכנית אלוהים עבור חיינו.
לגבי עם ישראל אלוהים אמר מפי הנביא ירמיה כי יש לאלוהים עבור ישראל – אחרית ותקווה ומעשים נפלאים (ירמיה כט 11, לג 3).
אם כן, לאלוהים יש תכלית מיוחדת לחיי כל אחד מילדיו.
גם בסבלנו אנו מהווים עדות לאחרים ויכולים גם בסבל לפאר את אלוהים (קור"ב א).
- לשאלתו של איוב: האם אני חזק כאבן או מתכת לעמוד בסבל שכזה?
אלוהים הבטיח שלא יעמיד אותנו במבחן הגדול מיכולתנו, אלא יעניק חסד להתגבר (קור"א י 13).
רוח הקודש השוכן בנו עוזר לנו בכל ומבטיח ניצחון על הכל (אל האפסים א 13-14, קור"א ג 16-17, יוח"א ד 4, אל האפסים ו 10-18).
- אנו המודעים לסוף הסיפור, היודעים את התכלית של כל האירוע, מבינים שאלוהים אומנם העניק לאיוב כוח להתגבר.
צדק איוב כשאמר שלו עצמו אין הכוח. אלוהים הוא זה שהעניק לו את התכלית לחיים והכוח להתגבר.
- רעיו של איוב היו לו לאכזבה (ו 14-21)
יד. לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד; וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב.
טו. אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ-נָחַל; כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ.
טז. הַקֹּדְרִים מִנִּי-קָרַח; עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם-שָׁלֶג.
יז. בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ; בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם.
יח. יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם; יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ.
יט. הִבִּיטוּ אָרְחוֹת תֵּמָא; הֲלִיכֹת שְׁבָא קִוּוּ-לָמוֹ.
כ. בֹּשׁוּ כִּי-בָטָח; בָּאוּ עָדֶיהָ וַיֶּחְפָּרוּ.
כא. כִּי-עַתָּה הֱיִיתֶם לֹו; תִּרְאוּ חֲתַת וַתִּירָאוּ.
פסוק 14 אינו קל ויכול להיות מובן לפחות בשני דרכים. אך לפני כן ראוי להבין את משמעות המילה:
לַמָּס: "מס" ממקור מסוס, כמו תם מן תמום, והוראתו כאן כמובן הנפעל נמס, עזב, נגמר, מזיז, מסיר.
- בן אדם מיואש, הרוס, ראוי שרעהו יטה לו חסד, גם אם עזב את יראת ה'.
איוב מבין מדברי אליפז התמני שהלה חושב שיסוריו באים כעונש על חטאיו. ועל זאת הוא משיב לו: גם אם אתה צודק, ואומנם כל צרותיי באות עלי בגלל חטא, ראוי שאתם רעיי תתיחסו אלי בחסד ובאהבה (ראה אל הגלטים ו 1-2).
- המונע חסד מרעהו, הריהו אדם שאין מורא אלוהים בליבו.
כך או כך, דברי איוב מלאים בביקורת נגד רעיו היורים משפטי ביקורת לכל עבר מבלי לדעת לאשורם את כל הנתונים.
מסיבה זו ממשיך איוב ואומר בפסוק 15 ואילך:
טו. אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ-נָחַל; כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ.
איוב מכנה את רעיו בתואר- אחים, ואומנם כך ראה בהם והחשיב אותם. לא לחינם באו אחים אלו לנחמו וישבו עימו זמן כה רב.
למרות דבריהם הקשים (משני הצדדים), איוב והם שומרים על רמת כבוד והערכה.
אתם החברים הכה קרובים לי, כאחים, בוגדים בי כמו נחל אכזב.
אחי נראים כבעלי יכולת אך בעת מבחן הם מאכזבים. כך גם הנחל הזורם באפיק בעת הגשמים נראה עצום ומלא עזוז, אך כל זאת כתופעה זמנית. לאחר שוך הגשמים, האפיק – מסלול הנחל, יבש וריק.
מדוע שאיוב יכלול את שלושת רעיו במסקנתו זו?
אליפז מסיים את נאומו הראשון באומרו: "הנה זאת חקרנוה כן-היא".
מכאן, אליפז מסכם מסקנתו בהסכמת שני הרעים שלידו.
מסיבה זו איוב יכול לכללם בדבריו אלו.
בפסוקים 16-21, איוב ממשיך בתיאור האכזבה מרעיו באלגוריה נוספת.
טז. הַקֹּדְרִים מִנִּי-קָרַח; עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם-שָׁלֶג.
יז. בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ; בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם.
הכוונה לנחלים בירכתי הלבנון ובמקומות הגבוהים בגלעד ובבשן, השוטפים ויורדים באביב בזרמי מים עכורים, זאת מפאת החול והבוץ שזרם המים השוצף סוחף עימו.
על מים שוצפים אלו ניתן להבחין בגזרי קרח הצפים עליהם.
השלג היורד נערם עליהם, נמס ונעלם בהם.
אך בעת ימי הקיץ החמים, כאשר השלג אינו יורד יותר והמים מתחממים, בעת בה עוברי אורח צמאים כל כך למים, אז נעלמו כל אותם מים. הנחלים השוצפים הותירו אפיק יבש, דווקא בעת שהצמא זקוק להם כל כך.
הַקֹּדְרִים: עכורים, כהים
יְזֹרְבוּ: יצורבו, צריבה, חימום
נִצְמָתוּ: נכרתו, נפסקו
נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם: נעלמו ממקומם
פסוק 18:
יח. יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם; יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ.
כאשר המים שוצפים מסלול הנחל ישר יותר, כי בכוחו הוא מכסה חלק רחב יותר ודוחף וסוחף כל שבדרכו.
אך במיעוט הגשם, קטן כוחו של הנחל. הוא הופך לצר ומתפתל בגלל כל סלע או אבן באפיק.
כך ממשיך הנחל לדעוך עד שמתאדה הטיפה האחרונה.
יִלָּפְתוּ: יפתלו
אָרְחוֹת: מסלול
פסוקים 19-20:
יט. הִבִּיטוּ אָרְחוֹת תֵּמָא; הֲלִיכֹת שְׁבָא קִוּוּ-לָמוֹ.
כ. בֹּשׁוּ כִּי-בָטָח; בָּאוּ עָדֶיהָ וַיֶּחְפָּרוּ.
השיירות ההולכות בדרך תימא – במדבר ערב, מחפשות ותרות אחר מקורות מים ונחלים, אך הם מתאכזבים כי אינם מוצאים את אשר קיוו לו.
הנחלים שעליהם בנו כדי להרוות את צמאונם וצמאון בהמותיהם יבשים ומאכזבים.
אבל, בני השיירות נתאכזבו מבטחונם.
הם הגיעו עד הנחלים ונתאכזבו
וַיֶּחְפָּרוּ: התביישו. אך המילה גם מהווה משחק מילים. הם חפרו כדי למצא מים, אך לא מצאו דבר.
רעיו של איוב חיו את הווי חיי השיירות ולכן הבינו היטב את דבריו.
כא. כִּי-עַתָּה הֱיִיתֶם לֹו; תִּרְאוּ חֲתַת וַתִּירָאוּ.
חֲתַת: שבר, אסון.
איוב אומר באופן ישיר לרעיו כי הם כנחל האכזב שתיאר במספר פסוקים.
כאשר באו אליו וישבו בשקט, יכול היה להבין כי הם הוגים באסונו ומבינים לליבו.
מן הסתם איוב יכול היה לצפות שכבר יפצו את פיהם, הם ינחמו אותו.
אך לא כך קרה.
כשרעיו החלו לדבר, הם אמרו מילים קשות שלא היו נכונות לגבי איוב ולכן כל כך פגעו בו.
במקום לזכות לנחמה ועידוד, הוא זכה לביקורת ותוספת עונש על אסונו.
איוב מאוכזב מרעיו.
לדעתו, הם ראו את אסונו שבא עליו ופשוט פחדו להביע אהדה והשתתפות.
- איוב אומר כי ראוי היה לו רעיו היו באים לנחמו ולעודדו ולא לדבר אליו קשות ולהתעלל בו כפי שעשה אליפז (ו 22-30)
כב. הֲכִי-אָמַרְתִּי: הָבוּ לִי? וּמִכֹּחֲכֶם שִׁחֲדוּ בַעֲדִי?
כג. וּמַלְּטוּנִי מִיַּד-צָר; וּמִיַּד עָרִיצִים תִּפְדּוּנִי?
כד. הוֹרוּנִי וַאֲנִי אַחֲרִישׁ; וּמַה-שָּׁגִיתִי הָבִינוּ לִי.
כה. מַה-נִּמְרְצוּ אִמְרֵי-יֹשֶׁר; וּמַה-יּוֹכִיחַ הוֹכֵחַ מִכֶּם?
כו. הַלְהוֹכַח מִלִּים תַּחְשֹׁבוּ? וּלְרוּחַ אִמְרֵי נוֹאָשׁ?
כז. אַף-עַל-יָתוֹם תַּפִּילוּ; וְתִכְרוּ עַל-רֵיעֲכֶם.
כח. וְעַתָּה הוֹאִילוּ פְנוּ-בִי; וְעַל-פְּנֵיכֶם אִם-אֲכַזֵּב.
כט. שׁוּבוּ-נָא, אַל-תְּהִי עַוְלָה; ושבי (וְשֻׁבוּ) עוֹד, צִדְקִי-בָהּ.
ל. הֲיֵשׁ-בִּלְשׁוֹנִי עַוְלָה? אִם-חִכִּי לֹא-יָבִין הַוּוֹת?
איוב כה מתאכזב שרעיו נכשלו ברמות הבסיסיות של רעות ואחווה.
הוא מוכיחם בשאלות אלו:
מה כבר ביקשתי או קיוותי לקבל מכם, האם בקשתי דבר חומרי כלשהו?
האם בקשתי מכם שתשלמו כופר כלשהו בעדי?
האם בקשתי את עזרתכם הפיזית והחומרית להילחם בעדי כדי לשחררני או להצילני משליט כלשהו?
הרי בסך הכל איוב היה כל כך חפץ שהם יזדהו עימו ולא ישפטו אותו לחובה על חטא שלא ראו או שמעו שעשה.
אליפז הרי אמר באופן ברור שצרותיו של איוב נובעות מחטאיו, לכן, איוב אומר:
הוכיחו לי, הראו לי, במה פשעתי?
אם תוכיחו אותי על פשע או חטא כלשהו, או תסבירו לי במה שגיתי, כי אז אשתוק. אקבל את הדין ולא אתווכח.
פסוק 25:
מַה-נִּמְרְצוּ אִמְרֵי-יֹשֶׁר; וּמַה-יּוֹכִיחַ הוֹכֵחַ מִכֶּם?
כמה חזקים ונמרצים הם דברים הנאמרים ביושר, אמת והגיון, אך מה מוכיחים דברי התוכחה שלכם?
אמרתם את כל שאמרתם, ומה לקח למדתי? שום דבר!
כי דברי תוכחתכם אינם מדויקים ולא נכונים למקרה שלי.
פסוק 26:
הַלְהוֹכַח מִלִּים תַּחְשֹׁבוּ? וּלְרוּחַ אִמְרֵי נוֹאָשׁ?
החושבים אתם כי מילים ללא תוכן, בלי רעיון, מספיקות לתוכחה?
במשפט זה איוב מוכיח את אליפז ומשווה את תוכחתו למילים ריקות.
לעומת זאת, איוב מתלונן וכואב כי את דבריו, שהם דברי אדם אומלל ונואש הם מחשיבים לרוח – ז"א, לדברי הבל חסרות תוכן.
פסוק 27:
אַף-עַל-יָתוֹם תַּפִּילוּ; וְתִכְרוּ עַל-רֵיעֲכֶם.
איוב מתמרמר כל כך על אדישות רעיו לסבלו, עד כי נדמה לו שאדישותם גובלת באכזריות.
'התנהגותכם חסרת הרגישות כלפיי מעידה כי אתם עלולים אף לעשוק יתומים. ז"א, להפיל גורל על נכסי היתום [החלש בחברה] ולחלקם ביניכם.'
חלקו השני של פסוק 27 קשה יותר לפרשנות ואפשרי לפרשו בשני אופנים.
- גם תנהלו משא ומתן של קניה ומכירה על אודות ריעכם, כאילו היה חפץ הנמכר מיד ליד.
- תחפרו בור להפיל בו את ריעכם.
מן הסתם איוב מדבר מעומק כאבו והתמרמרותו.
וְתִכְרוּ: הפועל כרה במובן חפור, קנה (דברים ב 6). וגם מכור, נהל משא ומתן (איוב מ 30)
פסוק 28:
וְעַתָּה הוֹאִילוּ פְנוּ-בִי; וְעַל-פְּנֵיכֶם אִם-אֲכַזֵּב.
איוב אינו מעונין לסלק מעל פניו את רעיו שאיכזבוהו, אלא להביאם להבנת מצבו ולהשתתפות בצערו. לכן הוא פונה אליהם כעת בבקשה להתייחס ביתר תשומת לב לדבריו ולשפטו בצדק.
יתכן שבשלב זה רעיו הסבו פניהם מאיוב ואף שקלו לחזור למקומותיהם.
איוב חוזר ומפייסם.
יהא נא רצונכם ופנו אליי, הביטו אל פניי, שאלו אותי את כל השאלות שתרצו. אני מבטיח שאומר לכם את כל האמת, נשבע שלא אכזב.
פסוק 29:
שׁוּבוּ-נָא, אַל-תְּהִי עַוְלָה; ושבי (וְשֻׁבוּ) עוֹד, צִדְקִי-בָהּ.
שובו אליי, אל תעשו לי עוול, אל תטפלו עלי אשמת שווא. אמינותי ויושרי עומדים על הפרק.
הקשיבו שוב וראו שהצדק עימי.
פסוק 30:
הֲיֵשׁ-בִּלְשׁוֹנִי עַוְלָה? אִם-חִכִּי לֹא-יָבִין הַוּוֹת?
האם אתם חושבים באמת כי יש עוול בדברי התלונה שהשמעתי?
החיך טועם ומבחין טעם המאכלים.
כאן החיך במובן שכלי-מוסרי ביחס לדיבור חסר טעם.
האם איני יכול להבחין בין דברי יושר (25) לדברי רעה?
לאור דברי איוב בפרק ו ניתן לומר:
- גם כשאנו סובלים, ולמרות הקושי הכרוך בכך, עלינו להתפלל ולבקש מאלוהים את הכוח להשלים את התכלית של אותו אירוע או סבל.
גם בסבלנו אנו לומדים סבלנות ומהווים עדות לכל העדים לחיינו.
- אליפז נאם נאום משכיל את מנותק מן המציאות של איוב. לפיכך, הוא נתפס בעיני איוב כדובר ריקם. עלינו ללמוד מכך – כשאנו שופטים או קובעים עמדה לגבי אדם, ראוי שנקשיב ונבחן בענווה את כל הנתונים למען לא נדבר לשווא ונאבד את סמכות דברינו.
בפרק ז איוב ממשיך בתשובתו, אך לאורך הפרק הוא פונה לאלוהים וכואב על מר גורלו.