מבוא

למה צריך איגרת שנייה?

מדוע האיגרת הראשונה נשלחה לתסלוניקי?

היא נכתבה בעקבות ביקורו של טימותיאוס, זמן קצר יחסית אחרי שהקהילה נוסדה בעיר. טימותיאוס חזר לשאול השליח עם דיווח על מצב הקהילה:

  • המאמינים מחזיקים מעמד למרות רדיפה (תסל”א ב 14);
  • הם מהווים עדות למשיח בכל “מָקֵדוֹנְיָה וְאָכָיָה” (תסל”א א 7; ד 10);
  • הם מתגעגעים לשָאוּל (ג 6);

אך הדיווח גם כלל פרטים שדרשו תיקון:

  • בני הקהילה דואגים שמא מאמינים שמתו “פיספסו” את ההילקחות;
  • חסרים להם פרטים לגבי הרצף הכרונולוגי של ההילקחות, שוּבו של ישוע לעולם ו”יוֹם־יהוה”. נושא אחרית הימים גורם להם לדאגה;
  • הופיעו ביניהם “הַהוֹלְכִים בָּטֵל” — או יותר מדוייק “הַמְעַקְּשִׁים דַּרְכֵיהֶם” (לפי דליטש) — אנשים עם השפעה הרסנית בתוך הקהילה.

ובכן, השליח כתב את האיגרת הראשונה כדי…

א.        לעודד התמדה בָּנקודות החיוּביות שעליהן הוא שיבח את המאמינים;

ב.        לגרום לתיקון טעוּיות ולתת לתסלוניקים כלים להתמודד מול תורות שקר.

לא ידוע מי שימש כשליח להעברת האיגרת הראשונה (יתכן טימותיאוס) — אבל הוא כמובן חזר עם דיווח נוסף — עדכני — על מה שקורה בקהילה. אנחנו לא יודעים שמא האיגרת השנייה נכתבה מייד בתגובה לדיווח הזה — או שעוד מישהו ביקר בתסלוניקי בין שליחת שתי האיגרות וסיפר לשאול על ההִתפָּתחוּיות.

בכל אופן, מייסד הקהילה הקשיב טוב, והצרכים הלוחצים ביותר שבהם הבחין קבעו את…

תוכן האיגרת השנייה

  1. עידוד להמשיך ולהחזיק מעמד בצרות — איך מגיבים נכון לרדיפה (א 12-4);
  2. זהירות, גניבת זהוּת! (ב 3-2) — ישנם רמאים שטוענים לדבר בשם השליח! — איך מגיבים נכון לטענות מטעות לגבי “יוֹם־יהוה” (ב 17-1);
  3. ישנם “אֲנָשִׁים רָעִים וּרְשָׁעִים” בינכם (ג 2), כולל אנשים “הוֹלְכֵי בָּטֵל” (ג 6, 11). — איך מגיבים נכון לתופעות כאלה בתוך הקהילה (ג 15-1).

הנושא העיקרי שבולט לאורך כל האיגרת הוא: הבנה נכונה של תורת אחרית הימים.

פרק א

ברכת הפתיחה

פסוקים 1-2: מֵאֵת שָׁאוּל וְסִילְוָנוֹס וְטִימוֹתֵיאוֹס, אֶל קְהִלַּת הַתֶּסָּלוֹנִיקִים אֲשֶׁר בֵּאלֹהִים אָבִינוּ וּבָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ: 2 חֶסֶד וְשָׁלוֹם לָכֶם מֵאֵת הָאֱלֹהִים אָבִינוּ וְהָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.

כמו באיגרת הראשונה, שאול לא כותב בשמו בלבד אלא גם בשמם של “סִילְוָנוֹס וְטִימוֹתֵיאוֹס” שליווּ אותו בביקורו הראשון בעיר, לקחו חלק בהקמת הקהילה וכעת ממשיכים להפגיע בעד המאמינים בתסלוניקי.

גם ברכת “חֶסֶד וְשָׁלוֹם” זֶהָה לפתיחת האיגרת הראשונה.

הלאה ל…

הודייה על האחים

פסוק 3: שימו לב שהשליח משתדל להכניס את מרכיב ההודייה עבור האחים לכל איגרת. רק אצל הגלטים הוא ממש לא מצא סיבה להודות.

“חַיָּבִים אֲנַחְנוּ לְהוֹדוֹת.” — “רָאוּי הַדָּבָר.” — חשוּב שנִמצא על מה להודות אצל האחים בקהילה. לא רק סיבות להִתלונן! כשאתה מִתרָגל להודות על אחִיך או על אחותך בתפילה, כל היחס משתנה.

ותראו איזה דיווח מעמיק החזיר השליח הבלתי־מזוּהה לשאול. אין כאן רק:

“נו? מה שלום התסלוניקים?”

“הכל בסדר. מרגישים טוב.”

לא! — שאול מסוגל להשוות בין הדיווח הראשון של טימוטיאוס לבין מה שהוא שומע כעת. הוא מבחין כי…

  • “אֱמוּנַת [חברי הקהילה] גְּדֵלָה בְּיֶתֶר שְׂאֵת”;

●      “אַהֲבַת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ מִתְגַּבֶּרֶת” לא רק אצל אחדים.
הוא יכול להגיד: “אֵצֶל כֻּלְּכֶם”.

הקהילה בריאה: אין נסיגה — אין דריכה במקום — יש גדילה רוחנית.

כדי לזהות פרטים כאלה אצל האח לא די במִפגשים ברמה של “מה נשמע?” / “הכל בסדר” פעם בשבוע ביום שבת.

האם יצָא לכם לדבר עם אנשים אחרי שהם עזבוּ את הקהילה — וזאת לא בגלל אי־הסכמה תיאולוגית? האם אמרו לכם שהרגישו בודדים בתוך ההמון הגדול? האם התלוננו בפניכם כי הפעילוּת הרגישה להם “בלתי־אישית” — שגם אחרי שישה חודשים או אפילו שנה בקהילה הם לא ממש הכירו אף אחד?

נכון שברוב המקרים האלה 50% מהאשמה נמצאים אצל הצד המִתלונן — אצל מי שלא עשה שום מאמץ כדי להתחבר, לא הופיע אף פעם באסיפות של אמצע השבוע, ורק חיכּה ליוזמת החברים הוותיקים. — אבל זה לא פוטר אותנוּ מ-50 האחוזים הנותרים של האשמה. חיי קהילה, זה יותר מ”מה נשמע?” / “הכל בסדר”.

נקח דוגמה מהשליח האלמוני שהחזיר את הדיווח: אין ספק כי הוא ניצל את הימים בתסלוניקי כדי לשׂוחֵחַ , הוא התעניין, הוא שאל, הוא הקשיב, הוא השתתף, הוא התבונן, הוא היה מעוּרב — וכל אלה לא מתוך חַטְטָנוּת. רק כך היה באפשרוּתו להחזיר לשאול דיווח עדכני, מעמיק ואמין על מצב הקהילה.

עכשיו שאול השליח יכול להציג את המאמינים התסלוניקים בתור…

דוגמה לחיקוי

פסוק 4: לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ עַצְמֵנוּ מִתְגָּאִים בָּכֶם בִּקְהִלּוֹת אֱלֹהִים עַל אֱמוּנַתְכֶם וְסַבְלָנוּתְכֶם בְּכָל הָרְדִיפוֹת וְהַצָּרוֹת הָעוֹבְרוֹת עֲלֵיכֶם.

למה דווקא בזֶה הוא מתגאה? — למה לא בכך שהקהילה עברה את רף 1000 החברים? למה לא בקבוצות הנוער המוצלחות? למה לא בבניין החדש שנבנה בלי שום עזרה מבחוץ?  למה לא במִבְצעי הבישור?…

“…אֱמוּנַתְכֶם וְסַבְלָנוּתְכֶם בְּכָל הָרְדִיפוֹת וְהַצָּרוֹת הָעוֹבְרוֹת עֲלֵיכֶם.” — על אלה מסָפֶר שאוּל לְקהילות אחרות — כי אלה הם הוכחות של ישועה אמיתית. מי שנשאר נאמן לישוע גם כשהוא נרדף וסובל בגלל האמונה הזו — הוא באמת אח.

עכשיו עוד כמה מילים על אֶמֶת שמאוד לא נוחה לי באופן אישי — אבל זה לא עושה אותה לפחות אמת:

סבל יוצר בגרות

אמונתם וסבלנותם של התסלוניקים לא רק עמדה במִבחן הרדיפות…

  • בפסוק 3 קראנו שאהבת האחים שלהם “הִתגברה” ואמונתם “גָדְלה”;
  • וכאן בפסוק 4 מתברר שזה קרה תוך־כדי סבל — ואפילו כתוצאה מן הסבל.

זו עוּבדה עצוּבה שחיים נוחים יוצרים מאמינים שִטְחיים. יש כמובן יוצאים מן הכלל — אחים שנהנים מבריאוּת פיזית טובה, הצלחה כלכלית ויחסי שלום עִם הסביבה — והם למרות זאת דוגמה של נאמנוּת למשיח, ציות לדבר־אלוהים ובגרוּת רוּחנית.

אבל מאמינים שִטחיים וקהילות שִטחיות בָלימוד, בָהִשתחווּת, בתפילה ובעיקר בתחוּם הדִמיון לעולם — את אלה תִמצאוּ לרוב במקומות שבהם אדם לא נדרש לשלם מחיר על נאמנוּת לישוע.

לָמה אמרתי שזוהי אמת שלא נוחה לי באופן אישי? — פשוט מפני שאני לא מזוכיסט. אף אחד מאתנו לא כזה. אף אחד מאתנו לא מחפֶשׂ סבל.

חשבו כמה בולטת ההשפעה של הטבע החוטא גם בעיקרון הזה: ברגע שאלוהים ממטיר עלינו את כל מה שבאופן טבעי מִתפרֶשׁ כ”ברכות” — אנחנו נוטים להתרכז במתנות האלה ולהפנות את הגב לנותן המתנות.

הרי זה נראה לאורך כל ההיסטוריה של בני־ישראל בתנ”ך:

  • בעקבות חיים טובים וברכות גשמיות באה הִתרחקוּת מאלוהים;
  • והדבר היחיד שמסוגל להחזיר אותם למוטב ולציות — הוא סבל.

אל תעשו את הטעות לחשוב שאנחנו היום יותר טובים. הטבע החוטא לא השתנה.

הנה לפננו שני קטעים שמלמדים כי הסבל הוא כלי עיצוב בידי אלוהים לייצור מאמינים בוגרים — סוג של פטיש ואִזְמֵל:

יעקב א 4-2: “לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה חִשְׁבוּ זֹאת, אַחַי, כַּאֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים בְּכָל מִינֵי נִסְיוֹנוֹת, 3 שֶׁהֲרֵי יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי בְּחִינַת אֱמוּנַתְכֶם מְבִיאָה לִידֵי סַבְלָנוּת. 4 אֲבָל שֶׁתְּהֵא הַסַּבְלָנוּת שְׁלֵמָה בְּפָעֳלָהּ, לְמַעַן תִּהְיוּ שְׁלֵמִים וּבְלֹא דֹּפִי וְלֹא יֶחְסַר לָכֶם דָּבָר.”

פטר”א א 6ב-7: “מִן הַצֹּרֶךְ הוּא שֶׁתִּתְעַצְּבוּ זְמַן מָה בְּכָל מִינֵי מַסּוֹת, 7 כְּדֵי שֶׁאֱמוּנַתְכֶם הַצְּרוּפָה וְהַיְקָרָה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִזָּהָב, …תֵּצֵא לִתְהִלָּה וּלְכָבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת בְּהִתְגַּלּוֹת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.”

ניסיונות • עצב • קשיים • הָתקָפות שנמשלות אפילו לצריפת מתכת בתוך אש… — התהליך הוא כואב, אבל המוצר המוגמר הוא יפה. — אלוהים יודע כי סבל יוצר בגרוּת.

אם קשה לנו לבלוע את העיקרון הזה — הבה נראה איך נתמודד עם פירוש הפסוק הבא:

מאמינים נשפטים בהווֶה

פסוקים 4ב-5א: כָּל הָרְדִיפוֹת וְהַצָּרוֹת הָעוֹבְרוֹת עֲלֵיכֶם … 5 אוֹת הֵן לְמִשְׁפָּטוֹ הַצּוֹדֵק שֶׁל אֱלֹהִים.

מה? — אולי הבנּוּ לא נכון?

  • אולי הכוונה למשפט צודק על רודפי הקהילה (פס’ 6)?
  • האם לא למדנו כי ישוע לקח על עצמו את העונש על חטאינו כשהוא סבל ומת על הצלב?
  • האם לא היינו בטוחים שמחיר החטא שולם ואנחנו לא נגיע “לְמִשְׁפָּטוֹ הַצּוֹדֵק שֶׁל אֱלֹהִים”?

כל אלה נכונים! אבל האמת הזו לא פוטרת אף מאמין מהצורך ב”מוּסָר”. — כל מי שמגדל ילדים יודע כי ללא חינוך, ללא ריסוּן, ללא ענישה, ללא הקפדה על מִשמעת — אנחנו יוצרים מִפלצות — לא מבוגרים שאִתם אפשר לבנות חֶברה מתוּקנת.

העוּבדה שאני ואתה “בָּנִים [ובנות] לֵאלֹהִים” (יוחנן א 12), היא בדיוּק הסיבה שהוא “מְיַסֵּר אוֹתָנוּ”. אנחנו לומדים זאת באל העברים יב 11-7: אלוהים לא רוצה מִפלצות; “כִּי [הרי] אֵיזֶהוּ הַבֵּן אֲשֶׁר אָבִיו אֵינוֹ מְיַסֵּר אוֹתוֹ?” לכן, “לְשֵׁם מוּסָר סוֹבְלִים אַתֶּם.”

יש בכך בהחלט היבט של “מִשְׁפָּט” — משפט מתָקֶן.

הלאה: אתם עוברים דרך ה”מוּסָר” כדי…

פסוק 5ב: שֶׁתִּמָּצְאוּ רְאוּיִים לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בַּעֲבוּרָהּ אַתֶּם גַּם סוֹבְלִים.

“אַתֶּם סוֹבְלִים בַּעֲבוּר [ה]מַלְכוּת” ניתן להגיד על האחים שלנו שמשָלמים כרגע את המחיר על הִזדהוּתם עִם ישוע — מאמינים שנמצאים בכלא באיראן , קהילות שׁשׂורפים להם את מקומות המפגש באינדונזיה, אחרים שלהם אלוהים נותן את הכוח להעיד על אמונתם בישוע במקומות חשוכים כמו צפון־קוריאה, להעיד ולהִשאר נאמנים לָמושיע אפילו תחת עינויים.

איפה אנחנו בהשוואה אליהם?

ולמה יש גם כאן, בינינו, מאמינים שעוברים הרבה סבל — ויש אחרים שלא נראה שהם סובלים אף פעם?

  • איך זה שכתוּב לנו במפורש (מה”ש יד 22): “כִּי דֶּרֶךְ צָרוֹת רַבּוֹת עָלֵינוּ לְהִכָּנֵס לְמַלְכוּת אֱלֹהִים” — ואנחנו אישית אכן מכירים מאמינים ממש טובים (לעניוּת דעתינו לפחות) שהצרות אצלם לא נגמרות:

עוד לא התאוששוּ מסרטן אצל אחד מבני־הזוּג…  ויש להם תאונת דרכים קשה, בִּתם שכל החיים גדלה בקהילה מכריזה על עצמה כאתאיסטית, ההורים נאלצים לקבור בחייהם לא ילד אחד, אלא שניים, אחרי זה הסרטן מכֶּה שוב — הפעם בבן־הזוּג השני, אין סוף לצרות;

  • ומצד שני כולנו מכירים מאמינים שאין להם אף פעם צרות של ממש.

למה ההבדלים האלה? למה יש מאמינים שסובלים כמעט כמו איוב?  ויש לא מעט אחים בעולם השלישי שסובלים כמו אלעזר העני (לוקס טז 25-19) , אבל יש אחרים שכל חייהם מתנהלים באושר ועושר, כמו שלמה המלך? — איך זה ביטוי של “מִשְׁפָּטוֹ הַצּוֹדֵק שֶׁל אֱלֹהִים”?

למען האמת, אני לא בטוח שיש לכך תשובה מסָפֶּקת. זוּ אחת השאלות שנצטרך לשאול כשנגיע לשמיים.

בינתיים יש תשובות חלקיות — והרי גם אלה תשובות:

  • אלוהים הוא ריבון • אלוהים כל־יודע • הוא לא יכול לִטעות • הוא יודע בדיוק מה כל אחד מילדיו צריך;
  • ברומים ח 18 שאול אומר: “אֲנִי סָבוּר שֶׁסִּבְלוֹת הַזְּמַן הַזֶּה אֵינָם שְׁקוּלִים כְּנֶגֶד הַכָּבוֹד הֶעָתִיד לְהִגָּלוֹת בָּנוּ.” — במילים אחרות: “אם אלוהים מחליט שחלק מאתנו צריכים יותר “מוּסָר” כדי לעשות אותנו “רְאוּיִים לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים” — אזי התוצאה הסופית שווה את הכל;
  • מה שפותח בפניךָ את שערי המלכוּת — אלה לא מעשיך הטובים, לא טוּבךָ — ואפילו לא כמוּת ה”מוּסָר” שעברת, אלא רק כפרתו של ישוע המשיח.

למרות ההבדלים ברמת הסבל — בסופו של יום כּוּלנוּ נימָצֶא “רְאוּיִים לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים” — אלה ששילמו מחיר כבד של “מוּסָר” לצד אלה שכל חייהם המשיחיים הִתנהלוּ על מי מנוּחות.

עד כאן בנוגע למאמינים נושעים. אבל מהפסוק הבא עולה כי ל”מִשְׁפָּטוֹ הַצּוֹדֵק שֶׁל אֱלֹהִים” בפסוק 5 יש היבט נוסף:

לא משפט מתקן אלא משפט מוות— מוות נצחי:

פסוקים 7-6א: הֲלֹא מִן הַצֶּדֶק הוּא בְּעֵינֵי אֱלֹהִים לִגְמֹל צָרָה לְרוֹדְפֵיכֶם 7 וְלָתֵת לָכֶם, הַנִּרְדָּפִים, רְוָחָה יַחַד עִמָּנוּ.

“לִגְמֹל צָרָה” לָרודפים! — זה סוף־סוף פסוק שההיגיון שלנו מייד מִסתדר אתו: עשׂוּ לנו רע — ואלוהים מעניש.

אלוהים אכן יעשה “צֶדֶק”. על כך אתם יכולים לסמוך. — אבל כל אחד מאתנו גם יודע שברוב המקרים אנחנו לא נהיה שָם כדי לראות איך הפושע מקבל “גְּמוּל צוֹדֵק” (עברים ב 2).

זה נכון במיוחד כשמדובר ב”רְדִיפוֹת”. הרי הרודפים הם בדרך כלל הרוב — ו”הרוב תמיד צודק.” בהרבֶה מקרים הם פועלים בהסכמת השִלטונות — או שאפילו השִלטון הוא הרודף.

אז זִכרוּ: מובטח לנו כאן כי ה”צֶדֶק” יעשה — אבל אלוהים מונע מאתנו את הסיפוק לראות כשזה קורה. — אוּלי עדיף, כי הרי גם שִׂמְחָה לְאֵיד היא חטא.

כשאתם סובלים בגלל האמונה שלכם בישוע, דעו לכם שהזמן של “אֱלֹהִים לִגְמֹל צָרָה לְרוֹדְפֵיכֶם וְלָתֵת לָכֶם… רְוָחָה” יגיע בביטחון של 100% — ב…

משפט עתידי

פסוקים 7ב-8א : כַּאֲשֶׁר יִתְגַּלֶּה הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ מִן הַשָּׁמַיִם עִם מַלְאֲכֵי עֻזּוֹ 8 בְּאֵשׁ לֶהָבָה.

במילים אחרות: “הִתאָזֶר בסבלנוּת!”

אם פגעו בך… • ומאז הראש שלך כולו מלא במחשבות של נקמה • והמוח לא מפסיק לנסֶחַ את כל המשפטים החריפים האפשריים כדי להחזיר לפוגֶע • ואולי, חוץ ממילים, יש לך עוד כמה רעיונות איך לנקום בצורה האֶפֶקטיבית ביותר…

אזי אלוהים נותן לך כרגע חסד לרדת מהעץ הגבוה. — זה אמנם “מִן הַצֶּדֶק … לִגְמֹל צָרָה”, אבל זה לא התפקיד שלי ושלך. אני ואתה לא יודעים לעשות “צֶדֶק”. כל נקמה מצִדנו רק הופכת את המצב לגרוע יותר. אני ואתה לא יודעים לנקום מבלי לחטוא.

אלוהים אומר בדברים לב 35: “לִי נָקָם וְשִׁלֵּם.” — תנו לו “לִגְמֹל צָרָה”. הוא יודע איך לעשות “צֶדֶק”.

וחוץ מזה, איך אתה יודע אם הוא לא רוצה להושיע דווקא את אותו אדם שפגע בך? — ברצינוּת; מה עדיף?

  • לספֶּק כרגע את הדחף שלך לנקמה ולהרוס כל עדוּת משיחית שאותו אדם אולי ראה בך בעבר;
  • או להושיט לו חסד — אותו חסד שקיבלת אתה מצד אלוהים — וכך אולי לזכות בעוד אח שיכנס למלכות 1000-השנים יחד אתך “כַּאֲשֶׁר יִתְגַּלֶּה הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ מִן הַשָּׁמַיִם”?

…ובָציטוט הזה, בדרך אגב, גם הגענו לָאיזכור הראשון בָאיגרת של תורת אחרית הימים — “כַּאֲשֶׁר יִתְגַּלֶּה הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ מִן הַשָּׁמַיִם.”

מה למדנו עד כה:

  1. “חַיָּבִים אֲנַחְנוּ לְהוֹדוֹת עֲלֵיכֶם.” — כשאתה מִתרָגל להודות על אחִיך או על אחותך בתפילה, כל היחס משתנה.
  2. חיי קהילה, זה יותר מ”מה נשמע?” / “הכל בסדר”. כדי ליצור גוף בריא דרושה הִתעניינות אמיתית • לבבית • אוהבת — הִתעניינות באח ובאחות שליידך ובקשיים שאִתם כל אחד מתמודד. זה לא רק תפקידו של הפָּסטור.
  3. כשבאים ניסיונות, קשיים וסבל — הם לא בהכרח עונש על חטא. גם מאמינים נאמנים סובלים — ויש שסובלים מאוד. לפעמים אלה פשוט התוצאות של חיים בתוך עולם מקולקל — עולם נגוע על־ידי תוצאות החטא.

מה שכן, ניסיונות וסבל שפוקדים מאמינים הם כלי “מוּסָר” בידי אלוהים. בהם הוא משתמש כדי לעצֶב אותנו ולעשׂות אותנו דומים יותר לישוע. זה לא עושֶׂה את הסבל ליותר קל, אבל כך אנחנו יכולים לראות שיש לו מטרה.

  1. התחלנו לגעת גם במשפט אלוהים העתידי על כל מי שמתעקש לִדחות את ישוע כמושיע מן החטא.

כל מי שהקשיב היום כבר הבין (אני מקווה) כי לא כדאי לִדחות אותו. אתה לבד לעולם לא תוכל לכפר אפילו על חטא אחד שעשית. תורת אלוהים קובעת שלכך דרוש דם של קורבן טהור, וישוע המשיח נהיָה הקורבן הזה — עבורי ועבורך.

מי שמאמין זאת — מי שמקבל את מתנת החסד הזו מיד אלוהים באמונה — הוא נושע. נושע היום מהעבדוּת לחטא, ונושע גם ממשפט אלוהים העתידי על החוטאים.

“…כַּאֲשֶׁר יִתְגַּלֶּה הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ מִן הַשָּׁמַיִם.” — שאול כותב כי בנקודה הזו על ציר הזמן אלוהים עומד “לָתֵת לָכֶם, [התסלוניקים], רְוָחָה יַחַד עִמָּנוּ [השליחים]” (7א).

זאת אומרת כי השליח מצפה לראות את ה”רְוָחָה” הזו עוד בחייָו. כך אמר כבר באיגרת הראשונה (תסל”א ד 15). הרי ה”רְוָחָה” מכל הצרות — לא רק מרדיפות — תגיע ברגע ההילקחוּת; וזו יכולה להתרחש בכל רגע.

רק שנייה! — מי שׂם לב שעכשיו יצרנו לעצמנו בעיה בלוח־הזמנים?

הרי “הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ [יִתְגַּלֶּה] מִן הַשָּׁמַיִם עִם מַלְאֲכֵי עֻזּוֹ בְּאֵשׁ לֶהָבָה” רק כאשר רגליו יעמדו על הר הזיתים (זכריה יד 4; התג’ א 7). רק אז יתקיים אותו משפט על העולם הבלתי־נושע.

ההילקחות תתרחש, לפי הבנתנו, כ-7 שנים לפני כן!

כאן אנחנו חייבים לזכור כי דבר־אלוהים כתוּב עבור כל בני האדם בכל הזמנים. זה כולל את “נושעי הצרה” — את אותם יהודים וגויים שיאמינוּ בישוע רק אחרי הילקחות הקהילה (התג’ ז 15-14). גם הם יקראו את האיגרת השנייה אל התסלוניקים • או ישמְעו אותה • או ישננו אותה בעל־פה • או יעבירו אותה ביניהם, כשהיא כתובה בעיפרון על פיסות נייר מקוּמטות (שאלו את אחֶינוּ בסין איך משמרים את דבר אלוהים בזמן רדיפות קשות).

  • בזמן ש”נושעי הצרה” יעברו גיהינום עלי אדמות, הם יוכלו להִתנחם בָהבטחה כי ה”רְוָחָה” בדרך. “הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ [אכן יִתְגַּלֶּה] מִן הַשָּׁמַיִם.”
  • אנחנו לעומתם מחכים להילקחוּת. עבורינו, היא תהיה רגע ה”רְוָחָה”. — עכשיו תוסיפו על הרג ההילקחות את 7 שנות “צרת יעקב”, והגעתם לָחומר החדש והקשה שאִתו נתמודד היום — ל…השמדת כל המתנגדים לישוע.

“הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ [יִתְגַּלֶּה] מִן הַשָּׁמַיִם” כדי…

פסוקים 8ב-10:  לְהָשִׁיב נָקָם לְאֵלֶּה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אֶת הָאֱלֹהִים וּלְאֵלֶּה שֶׁאֵינָם נִשְׁמָעִים לִבְשׂוֹרַת אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ. 9 הַלָּלוּ יֻטַּל עֲלֵיהֶם עֹנֶשׁ שֶׁל אֲבַדּוֹן עוֹלָם מִלִּפְנֵי הָאָדוֹן וּמֵהֲדַר עֻזּוֹ, 10 כְּשֶׁיָּבוֹא בַּיּוֹם הַהוּא לְהִכָּבֵד בִּקְדוֹשָׁיו וְלִהְיוֹת נַעֲרָץ בֵּין כָּל הַמַּאֲמִינִים — וַהֲרֵי אַתֶּם הֶאֱמַנְתֶּם לְעֵדוּתֵנוּ.

אנשים שאינם יודעים את אלוהים

פסוק 8ב:  “…לְהָשִׁיב נָקָם לְאֵלֶּה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אֶת הָאֱלֹהִים.” — אין מנוס. ככה זה גם נשמע בשׂפָה המקורית ובכל התרגומים:

“נָקָם לְאֵלֶּה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים”!

המשפט הזה תמיד מזכיר לי את הדוד שלי ז”ל, שחי 20 שנה בסין — לפני המהפכה הקומוּניסטית ולכל אורכה. הוא היה אדם רגוע ואדיב מאוד — עד שהִזכרתָ את הישועה — את הצורך להאמין בישוע. זה היה מקומֶם אותו:

“אתם המשיחיים עִם הבִלעדיוּת שלכם! אתה יודע כמה קונפוּציאנים פגשתי בחיים, וכוּלם פי-10 יותר טובים ממך?!

ומי נותן לך את הזכות לקבוע כי בודהיסטים אדוקים ‘אֵינָם יוֹדְעִים אֶת הָאֱלֹהִים’? אם אני משווה בין ההִתנהגוּת שלהם לבין החיים שלך, אזי הם ‘יוֹדְעִים אֶת הָאֱלֹהִים’ הרבה יותר טוב ממך!

נכון שאת ישוע הם ‘אֵינָם יוֹדְעִים’. זאת לא אשמתם. מעולם לא הייתה להם הִזדמנוּת לשמוע עליו. — עכשיו תן לי סיבה אחת הגיונית שהם יילכו לגיהינום ואתה לשמיים!”

שלא כמו הדוד ההוא, אני ואתם מאמינים באמונה שלמה ב…

שופט הצדק הבלעדי

אני ואתם מאמינים באמונה שלמה כי אלוהים הוא מוּשלם • התנ”ך והברית החדשה הם (ורק הם!) דְבָרו • דברו “אֱמֶת” (יוח’ יז 17) • אין בו טעוּת • ודברו המְהֵימָן מלמד כי…

  • “אֱלֹהִים לֹא יְנֻסֶּה בָּרַע” (יעקב א 13);
  • “יהוה צַדִּיק …, לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה” (צפניה ג 5). במילים אחרות:
    מפני שהוא “לֹא יְנֻסֶּה בָּרַע” הוא לא יכול לעשות “רַע”;
  • התכונה הזו הופכת אותו ל”שׁוֹפֵט הַצֶּדֶק” ב־ה”א הידיעה (פטר”א ב 23);

ויש לאלוהים עוד תכונה שאין לאף שופט אנושי: אלוהים “כל־יודע”. נסו לחשוב רגע איזוּ רמה של צדק התכונה הזו מביאה לָמשפט:

אלוהים שופט את כל המעשים

  • כשהבורא שופט, הוא לא זקוק לעדים (שעלולים לשקר, לטעות ולשכוח פרטים);
  • משפט אלוהים מתבסס על סך־הכל המעשים שהִנשפָט עשה בכל חייו (התג’ כ 13-12). האם אתה יכול לתאר לעצמך מה כרוּך בזה? — נסה לחשוב על כל המעשים שאתה מבצע ב-24 שעות, ומן הסתם תגיע למאות.
  • לצורך העניין, נניח שאתה עושה 300 מעשים ביום. עכשיו תכפיל את זה ב-80 שנות חיים — והגעת ל-9 מיליון מעשים שאותם אלוהים מעריך בזמן המשפט.

אבל הוא לא רק שופט את מה שעשׂיתָ. — בנוסף…

אלוהים שופט את כל המילים

כל מילה שדיברתָ בחיים! — כך אומר ישוע: “אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: כָּל מִלָּה בְּטֵלָה שֶׁיְּדַבְּרוּ בְּנֵי־אָדָם, יִתְּנוּ עָלֶיהָ דִּין וְחֶשְׁבּוֹן בְּיוֹם הַדִּין” (מתי יב 36).

ואיך השופט קובע איזוּ מילה היא “בְּטֵלָה” ואיזוּ לא? זה דורש סקירה של כל המילים שיָצאו מפיך.

  • מאחד המחקרים הטובים יותר עולה כי האדם הממוצע אומר כ-15,000 מילים ביום.
  • תכפילו את זה ב-80 שנים — והגעתם ל-438 מיליון מילים שאותם אלוהים סוקר בזמן המשפט — בנוסף ל-9 מיליון מעשים.

אם זה נראה לכם הרבה — שימו לב כי שופט הצדק המושלם לוקח בחשבון מכלול של דברים נוספים:

אלוהים שופט את כל המחשבות ואת כל המניעים

הוא מביא בחשבון…

  • את המצב הגופני;
  • את המצב הנפשי;
  • את המצב הרגשי;
  • את רמת השפיוּת של הנִשפָט בכל רגע נתון;

הוא לא זקוק לחוות־דעת של פסיכולוגים, פסיכיאטרים ורופאים. הרי זה בדיוק מה שכתוּב בדהי”א כח 9: “כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ יהוה, וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין.”

  • אלוהים שופט את כל מחשבות האדם;
  • וזה כולל כמובן את כל המניעים שהובילו למעשׂיו ושגרמו לו להביע מילים.

ושופט הצדק גם יודע כי רוּבֶינו יָרָשנוּ מאבותינו את הנטייה להושיט אצבע ולהאשים אחרים — כמו שעשה אדם, שאמר: “הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל” (ברא’ ג 12) — ובוודאי שׂמתם לב כי פֹה הוא לא רק מאשים את אישתו אלא גם את אלוהים שנתן לו את האישה.

לכאן שייכים כל התירוצים שאנחנו מוצאים כדי להצדיק מעשים רעים:

  • הילדוּת הקשה;
  • התעללוּיות שעברנוּ;
  • הנטיות שאִתם נולדנוּ…

הרשימה ארוכה. — אבל תהיו בטוחים כי…

בהקלטת הוידאו של אלוהים לא חסר שום פרט — גם לא הפרטים הבלתי־נראים לעין

  • שופט הצדק מכיר את החומר התורשתי שהנִשפָט ירש מהוריו — ודרכם מכל הדורות שקדמוּ, החל מאדם וחוה;
  • מי כמו הבורא יודע את רמת האינטליגנציה שאיתה הוא עצמו ברא את הנִשפט;
  • לאלוהים יש ידיעה מקיפה של כל השפעות הסביבה, החֶברה, המִשפחה והחינוך שעיצבו את אותו אדם;
  • שופט הצדק המוּשלם מביא בחשבון את כל הנסיבות, הלחצים והכוחות שפעלו על הנִשפט בזמן ביצוע המעשים, בזמן ביטוי המילים, בזמן חשיבת המחשבות ובזמן קבלת ההחלטות.

9 מיליון מעשים ● פלוס 438 מיליון מילים ● פלוס כל המחשבות שקדמו לכל מעשה ולכל מילה ● ולכל מעשה, מילה ומחשבה היה מניע. ● לכל דבר היה גורם.

הגענו למספרים אסטרונומיים — למיליארדֶי נתונים ששופט הצדק מביא בחשבון כשהוא שופט אדם — כשהוא שופט אדם אחד.

האם אתם מתחילים לראות את הצדק המוּשלם שבו אלוהים מסוגל לשפוט? האם יש עדיין מישהו שחושב כי אלוהים יכול לעשות עוול במשפט?

הזכרנו עשרות פעמים כי אלוהים הוא “שׁוֹפֵט הַצֶּדֶק” (פטר”א ב 23) ושהעולם צפוי ל”מִשְׁפָּטוֹ הַצּוֹדֵק שֶׁל אֱלֹהִים” (תסל”ב א 5) — וזאת כמובן אמת.

אבל גם כאן נצטרך לדייק קצת יותר. הרי…

השופט הוא המשיח

בוודאי שׂמתם לב שבקטע שלנו כתוב כי “הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ [יִתְגַּלֶּה על־מנת] לְהָשִׁיב נָקָם” (א 8-7).

לָתָרחיש הזה בדיוק הוא הכין אותנו כשאמר (יוחנן ה 23-22): “הָאָב אֵינֶנּוּ שׁוֹפֵט אִישׁ, אֶלָּא נָתַן אֶת כָּל הַמִּשְׁפָּט בְּיַד הַבֵּן, 23 כְּדֵי שֶׁהַכֹּל יְכַבְּדוּ אֶת הַבֵּן כְּמוֹ שֶׁמְּכַבְּדִים אֶת הָאָב.”

אנחנו מאמינים באלוהים אחד, אך בָאחדוּת הזו נִראות שלוש הוויות: אלוהים האב, אלוהים הבן ואלוהים רוח הקודש.

לכן אין סתירה בכך ש…

  • מצד אחד מדובר ב”מִשְׁפָּטוֹ הַצּוֹדֵק שֶׁל אֱלֹהִים”;
  • מצד שני אנחנו רואים כי הזרוע המבצעת — השופט בפועָל — הוא אלוהים הבן — “הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ” המשיח.

אותו מאורע שבו “הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ [יִתְגַּלֶּה על־מנת] לְהָשִׁיב נָקָם” מתואר ביֶתר פירוט בהִתגלוּת פרק יט (19-11): המשיח — “מֶלֶךְ הַמְּלָכִים וַאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים” (פס’ 16) — “נִקְרָא [שָם] ‘נֶאֱמָן וַאֲמִתִּי’; [ו]בְּצֶדֶק הוּא שׁוֹפֵט וְלוֹחֵם” (פס’ 11).

אכן “מִשְׁפָּטוֹ הַצּוֹדֵק שֶׁל אֱלֹהִים”.

אחרי שהסכמנו (אני מקווה) כי אמנם המשיח הוא שמבצע את המשפט, אך עדיין מדובר במשפט של אלוהים — נחזור עכשיו לנושׂא הצֶדֶק.

הרי…

משפטו של אלוהים הוא צודק

חייב להיות! — התפקיד שלנו הוא למצוא דרך להסביר את זה לאנשים טובים כמו הדוד שלי.

המשפט נקרא “צוֹדֵק” — אבל פסוקים 9-8 גורמים להרבה קוראים לשאול: “איפֹה כאן הצדק?”

מצד אחד מדובר בפס’ 8 על בני־אדם “שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אֶת הָאֱלֹהִים”, אך מצד שני “יֻטַּל עֲלֵיהֶם עֹנֶשׁ” (9א), ואלוהים עומד “לְהָשִׁיב [להם] נָקָם”.

איך אפשר לִנְקום במישהו שלא מכיר אותך? — זה משפט צודק?

על־פי הנהוג בעולם המודרני, דווקא כן — ולכך מסכימים אפילו כל יפי־הנפש שכל כך סולדים מהרעיון של ענישה. הקביעה כי “אי־ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש” מקובלת על הרוב.

אבל ביום המשפט לפני המשיח אף אדם לא יוכל לטעון אפילו לאי־ידיעה “תמימה”. אף אחד לא יוכל להגיד, כמו הנהג שמערער על הכנס שקיבל בגין מהירות מופרזת: “לא ידעתי שיש הגבלת מהירות. השלט היה מוסתר מאחורי שׂיחים!”

כתבי הקודש מלמדים כי אי־ידיעת אלוהים — היא אי־ידיעה מְרָצון! הרי אלוהים דאג לכך שכל אדם יכול לדעת אותו.

הנה לפניכם ארבעה תחומים:

  1. אלוהים נודע בבריאתו

כך נאמר בתהילים יט 5-2:

2 הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ.
3 יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר, וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת.
4 אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם.
5 בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם, וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם.

הבריאה זועקת: “יש בורא! יש אלוהים! חפשׂוּ אותו! פּנוּ אליו!”

  1. אלוהים נודע גם בלי קשר לעדות הבריאה

בתהילים ט 18-17 [בלועזית 17-16] נאמר — מבלי להזכיר את הטבע ואת הבריאה:

17 נוֹדַע יהוה. מִשְׁפָּט עָשָׂה. בְּפֹעַל כַּפָּיו נוֹקֵשׁ רָשָׁע.
18 יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה — כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים.

ראו כמה פרטים יש בפסוקים הקצרים הללו:

  • “נוֹדַע יהוה” — נקוּדה! — בתור בורא־האדם יש לו בוודאי דרכים לטָעָת את המודעוּת הזו במי שהוא יצר “בְּצַלְמוֹ [ו]כִּדְמוּת[ו]”.
  • על בסיס העוּבדה כי יהוה “נוֹדַע” — ז”א שאנשים “יודעים אותו” — הוא עושה “מִשְׁפָּט”.
  • ולפי מה נשפט ה”רָשָׁע”? — לפי “פֹּעַל כַּפָּיו”, דהיינו לפי מעשיו.
  • התוצאה: “יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה.” — זהו העונש על הרֶשע: “שְׁאוֹל” — גיהינום.
  • ואיזה כינוי נוסף ניתן פֹה לאותם “רְשָׁעִים”? — “גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים” — בני־אדם שבחרו “לשכוח” את אלוהים. הרי אתה רק יכול לשכוח את מי שפעם ידעתָּ!

זכרו את הנקודה החשובה הזו: יהוה “נוֹדַע” — אבל אז מִתרחֶשת שִׁכְחָה מרצון! — סֶניליוּת יְזוּמָה!

אז ראינו כבר בתנ”ך כי אלוהים נודע גם בלי קשר לעדוּת הבריאה. — יש על כך עוד פרטים בברית החדשה: שאול השליח טוען כי כל אדם מתחיל את דרכו עם הידיעה הבסיסית הזו. הוא כותב כי…

  1. ידיעת אלוהים היא מובנית

הנקודה הזו מצריכה “שיעורון” מתוך רומים א 21-18:

“זַעַם אֱלֹהִים נִגְלֶה מִן הַשָּׁמַיִם עַל כָּל עַוְלָתָם וְרִשְׁעָתָם שֶׁל בְּנֵי־אָדָם הַמְעַכְּבִים בְּרִשְׁעָתָם אֶת הָאֱמֶת; 19 כִּי מַה שֶּׁנּוֹדַע עַל אֱלֹהִים גָּלוּי בְּקִרְבָּם, שֶׁהֲרֵי אֱלֹהִים גִּלָּה לָהֶם.”

שמעתם? — “מַה שֶּׁנּוֹדַע עַל אֱלֹהִים גָּלוּי בְּקִרְבָּם.”

ומי “גִּלָּה לָהֶם” את המידע הזה? — מי “גִּלָּה לָהֶם” את מה שאף אדם לא מסוגל לגלות בכוחות עצמו (קור”א א 21)?

“אֱלֹהִים” בכבודו ובעצמו.

“הֲלֹא עַצְמוּתוֹ הַנֶּעְלֶמֶת — הִיא כֹּחוֹ הַנִּצְחִי וֵאלֹהוּתוֹ — נִרְאֵית בְּבֵרוּר מֵאָז בְּרִיאַת הָעוֹלָם בִּהְיוֹתָהּ נִתְפֶּסֶת בַּשֵֹכֶל בְּאֶמְצָעוּת הַדְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ.”

במילים אחרות…

  • הבורא יצר כל אדם עם “שֵֹכֶל” שמסוגל להבין שיש אלוהים — שחייב להיות אלוהים;
  • מתברר שה”שֵֹכֶל” הזה מספיק מתוּחכם כדי להבין אפילו את “הדברים הנסתרים” של אלוהים — מה שמתוּרגם לנו כ”עַצְמוּתוֹ הַנֶּעְלֶמֶת” (דליטש: “מַהוּתוֹ הַנַּעֲלָמָה”). אז, שלא יסָפרו לכם תירוּצים ש”אנשים פרימיטיבים” חייבים פִסְלי אלילים. ה”שֵֹכֶל” שאלוהים ברא לאותו אדם באמזונָס שבחיים לא ראה מכונית לא שונה מה”שֵֹכֶל” שלי ושלך;
  • אותו “שֵֹכֶל” מסוגל לעבֶּד את הנתוּנים שמִתגָלים לו דרך “הַדְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ” (ראה נקודה מס’ 1 לעיל);
  • …מה שאומר שכל אדם — לא משנה אם הוא דוקטור לפילוסופיה או אַנְאַלְפָבֵּית — מסוגל לראות את “כֹּחוֹ הַנִּצְחִי וֵאלֹהוּתוֹ” של הבורא;
  • הכתוּב כאן גם קובע כי הדברים הללו נראים “בְּבֵרוּר”. מה שה”שֵֹכֶל” קולט דרך החושים זועק: “יש אלוהים! חפשׂ אותו! פנה אליו!” — הנה תשובה מפורסמת של אישה צעירה, כשנאמר לה בפעם הראשונה בחייה כי ‘אכן יש אלוהים’. היא ענתה: “אני יודעת עליו. אני רק לא מכירה את שמו.”
  • ונקודה אחרונה: כל ההִתפָתחוּיות לאורך ההיסטוריה לא הִשְפיעו על הנגישוּת של “עַצְמוּתוֹ הַנֶּעְלֶמֶת” של אלוהים. הבורא השאיר דלת פתוחה “מֵאָז בְּרִיאַת הָעוֹלָם”. תמיד נשמעה קריאתו (ישעיהו מה 22): “פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ, כָּל אַפְסֵי אָרֶץ; כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד.”

שמתם לב? הפנייה היא ל”כָּל אַפְסֵי אָרֶץ!” — לא רק לעם ישראל.

על בסיס הנתונים האלה קובע דבר־אלוהים (אנחנו עדיין ברומים א):

“לָכֵן אֵין לָהֶם בַּמֶּה לְהִצְטַדֵּק. 21 שֶׁהֲרֵי לַמְרוֹת שֶׁיּוֹדְעִים הֵם אֶת אֱלֹהִים לֹא כִּבְּדוּ אוֹתוֹ כָּרָאוּי לֵאלֹהִים, אַף לֹא הוֹדוּ לוֹ, אֶלָּא נִתְפְּסוּ לְמַחֲשֶׁבֶת הֶבֶל וְנִטַּמְטֵם לִבָּם הָאֱוִילִי.”

אם כן, אפילו “אֵלֶּה [שטוענים כי] אֵינָם יוֹדְעִים אֶת הָאֱלֹהִים” — “אֵין לָהֶם בַּמֶּה לְהִצְטַדֵּק.”

ואם חשבתם כי סיימנו עם הסעיף שנקרא “ידיעת אלוהים היא מוּבנֶית” — מתברר שלא! — הרי בנוסף לכל מה שלמדנו…

  1. אלוהים נודע דרך המצפון

גם המצפון שלנו הוא דבר מוּבנֶה. אמנם אפשר לחדֶד או להקהות אותו במשך החיים — אבל כולנו נולדים עם מעין מצפון “גולמי” — עם עקרונות בסיסיים אשר, משום מה, ברורים לכל אדם באשר הוא:

  • לרצוח — זה רע;
  • לגנוב — זה רע;
  • להכאיב — זה רע;
  • לשקר — זה רע;
  • לקלל את אִמא — אוי ואבוי!

לא משנה מאיזה רקע תרבותי אדם בא — הוא מכיר את העקרונות האלה ויסכים להם.

ברומים ב 15-14 דבר אלוהים מסביר את זה כך:

“גּוֹיִם שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה, וְהֵם מְקַיְּמִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה כְּדָבָר מוּבָן מֵאֵלָיו, הֵם תּוֹרָה לְעַצְמָם אַף שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה. הֵם מַרְאִים שֶׁפֹּעַל הַתּוֹרָה כָּתוּב בְּלִבָּם, שֶׁכֵּן מַצְפּוּנָם מֵעִיד בָּהֶם וּמַחְשְׁבוֹתֵיהֶם מְחַיְּבוֹת אוֹ מְזַכּוֹת אוֹתָם.”

הנקודות הפשוּטות שציינו לעיל נראים לבני אדם “כְּדָבָר מוּבָן מֵאֵלָיו”: “בּרוּר שלא גונבים!”

למה? — למה לנו זה ברור, בזמן שלעורֶב, למשל, זה לא ברור?

כי הבורא דאג לכך “שֶׁפֹּעַל הַתּוֹרָה כָּתוּב בְּלִבָּם” של בני־אדם. זהו חלק מ”צֶלֶם אֱלֹהִים” שלפיו נברֶאנו. כך קיבלנו את המצפון — את היכולת להבדיל בין טוב ורע בָרמה הבסיסית ביותר.

אכן אלוהים נודע דרך המצפון. הבעיה היא הנטייה שלנו שלא לציית למצפון. גם עבריין יסכים אִתך כי לִגנוב זה רע — מה שלא מונֶע ממנו להמשיך ולהִתפָרנֶס מגניבות. — זה כבר נושא אחר שלא נתעמק בו עכשיו.

מי שׂם לב שכל השיעור שלנו התרכז ב”לדעת את אלוהים” — לדעת את הבורא? — ומי זוכר מה אמרה אותה אישה צעירה כשניסו להציג לה את אלוהים בתור דבר חדש?

“אני יודעת עליו. אני רק לא מכירה את שמו.” — אלוהים הוא לא איזשהו כוח בלתי־אישי. לאלוהים יש שֶם!

עוד לא הגענו ל”לדעת את ישוע”. — בזמן שידיעת אלוהים היא מובנית, ההכרה בישוע היא לא!

סיכום

אני מקווה שהצלחנו להוכיח מתוך הכתובים כי “מִשְׁפָּטוֹ …שֶׁל אֱלֹהִים” הוא אכן “צוֹדֵק” (תסל”ב א 5) — אפילו אם כתוב כי “הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ [יִתְגַּלֶּה] מִן הַשָּׁמַיִם” כדי “לְהָשִׁיב נָקָם לְאֵלֶּה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אֶת הָאֱלֹהִים.”

מי שאינו יודע — בחר שלא לדעת. אלוהים מצדו עשׂה את הכל כדי שיָכלוּ לדעת; אך בני־האדם העדיפו להיגרר אחרי “מַחֲשֶׁבֶת הֶבֶל” ואחרי “לִבָּם הָאֱוִילִי” (רומים א 21).

זה מזכיר לנו כי אחת הזכוּיות הגדולות ביותר שהבורא נתן לָאנושוּת היא הבחירה החופשית.

אִם כך תבחר, תוכל לנסות להצדיק את עצמך לפני השופט ב”מִשְׁפָּטוֹ הַצּוֹדֵק שֶׁל אֱלֹהִים”. זה כמו ללכת למשפט ללא עורך־דין — רק יותר חמוּר. הרי אתה מגיע עם תיק פלילי שיש בו מיליוני עמודים.

אני מעדיף להיות בצד הבטוּח — בצד המושיע מחטא — בצד של “הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ”.

בזמן שידיעת אלוהים היא מובנית, ידיעת ישוע וההכרה בו הן לא! — את ישוע אפשר לדעת רק דרך הבשׂורה. זו כמובן יכולה להגיע בדרכים שונות: אפשר לשמוע על ישוע בעל־פה מאדם שמכריז את הבשׂורה ● אפשר לקרוא או לשמוע באינטרנט ● אפשר לקרוא את כתבי הקודש או חומר מודפס אחר ● אפשר אפילו לשמוע דרך אדם שרק מעביר מידע, מבלי שהוא בעצמו מאמין בישוע …

אבל כולנו מסכימים שיש רק תשובה אחת לָשאלה המפוּרסמת שברומים י 14: “כֵּיצַד יַאֲמִינוּ בָּזֶה אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אוֹתוֹ? וְכֵיצַד יִשְׁמְעוּ בְּאֵין מְבַשֵֹר?” — התשובה היא: “אם אין מבשֵׂר — לא ישמעו; ואם לא ישמעו — לא יאמינו.”

נכון שבימינוּ נשמעים לא מעט עדויות וסיפורים של אנשים שטוענים כי הם הגיעו לאמונה בישוע לא דרך הבשורה אלא דרך הִתגָלוּת ישירה של ישוע עצמו — ישוע הופיע בפניהם. — בזמן שאין לי דרך לאָמֶת את העדויות האלה, אני כן יכול לקרוא שחור על־גבי לבן מה כָּתוב בדבר־אלוהים: אין אמונה בישוע “בְּאֵין מְבַשֵֹר”.

לכן מבשׂרים. זה מה שמאמינים עשׂו לאורך כל ההיסטוריה.

כך נושעוּ אנשים • כך נוצרו קהילות • כך נוצרה מודעוּת • וכך נוצרה גם הנָצרוּת הממוּסֶדת — הגוף העצוּם שאמנם נושֶׂא את שמו של המשיח, אבל ברוב־רוּבו הוא גוף מת.

הוא סוג של מועדון שאדם יכול להיות בו חבר • הוא עובר טקס קבלה • הוא משלם דמי־חברוּת • תמורת אלה המועדון מספק לו שירותים… • כל זאת ללא היכרוּת אישית עם ישוע.

נכון שזו “משיחיוּת מְעֻוֶּתֶת”, אבל אפילו היא יוצרת מודעוּת. לרוב, כשאדם שומע את הכינוי “נצרוּת”, הוא יודע שיש לדת הזו “ספר קדוש” שעליו היא אמוּרה להתבסס: התנ”ך והברית החדשה. אפילו בדרך הזו הגיעו אנשים לאמונה בישוע.

דוגמה:  במשך עשרות שנים חי ופעל נזיר איטלקי באחד המִנזרים בארץ. לָמקום באו במרוּצת השנים אלפי מבקרים, בעיקר בסופי שבוע, כדי לראות את ציורי הקיר שבכסיית המִנזר וכדי להינות מהסביבה היפה. הנזיר הדריך את המבקרים, הסביר את הבשורה על בסיס הציורים, ובסוף הזמין את כולם לקחת ספרי תנ”ך, ספרי ברית־חדשה וספרי בישור משולחן שעמד ביציאה. הנזיר המשיך בשירות הזה בנאמנוּת עד שנפטר בגיל 90 בערך. רק אלוהים יודע כמה עשרות אלפי אנשים זכו כך לשמוע את הבשׂורה ולקחת הביתה את דבר־אלוהים.

ייתכן שאחדים מהקוראים נושעו. — או שלא נושעוּ! — קראוּ, חשבוּ — והחליטו: “זה לא בשבילי.”

וזה מביא אותנו בחזרה לָנושׂא הקשֶה שלנו: משפטו הצודק של אלוהים, ו…

השמדת כל מי שלא בצד של ישוע

בסיום שבע שנות צרת־יעקב “הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ [יִתְגַּלֶּה] מִן הַשָּׁמַיִם” כדי…

פסוק 8ב: לְהָשִׁיב נָקָם לְאֵלֶּה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אֶת הָאֱלֹהִים.

אבל “הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ [יִתְגַּלֶּה] מִן הַשָּׁמַיִם” גָם כדי “לְהָשִׁיב נָקָם לְאֵלֶּה”…

פסוק 8ג: שֶׁאֵינָם נִשְׁמָעִים לִבְשׂוֹרַת אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ.

שָמעוּ, קָראוּ, יָדעוּ — נִפנפוּ, דָחוּ!

“אֵינָם נִשְׁמָעִים” — זה לא מתאר חירשים, אלא אנשים שלא מצייתים. כאן כבר הרבה יותר קל לנו לראות את הצדק שבָמִשפט. אם מתנת החסד של אלוהים הוּצעה לך ודחית אותה — אשְמָתךָ!

אבל עדיין אנחנו נוטים לשאול: למה החוּמרה?

הרי בפסוק הבא (פס’ 9) כתוּב כי “יֻטַּל עֲלֵיהֶם עֹנֶשׁ שֶׁל אֲבַדּוֹן עוֹלָם” — דהיינו שְׁהִיָה נצחית ב”אֲגַם הָאֵשׁ” (התג’ כ 15).

אותה חוּמרה נִראית כבר בספר בראשית: אי־ציוּת לדברי הבורא = מוות (ברא’ ב 17). שימו לב כי שָם, בבראשית ב, אנחנו לא רואים את רעיון הענישה אלא פשוט “סיבה ותוצאה”:

אי־ציוּת (דהיינוּ חֶטא)   =   ניתוק הקשר עם אלוהים

ניתוק הקשר עם אלוהים (דהיינו הינָתקוּת ממקור החיים)   =   מוות

ומי שבוחר להישאר מנוּתק ממקור החיים יסבּול את “הַמָּוֶת הַשֵּׁנִי — [את] אֲגַם הָאֵשׁ”
(התג’ כ 14). — זה הגיוני, לא?

ראו עכשיו מה כרוך בכך שאנשים “אֵינָם נִשְׁמָעִים לִבְשׂוֹרַת אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ” — מה כרוך בכך שאדם זוכה לקבל “אֶת יְדִיעַת הָאֱמֶת” (עברים י 26) ולמרות זאת מחליט להמשיך לחבק את החֶטא. אתם מיָד תבינו את הסיבה לחוּמרת העונש.

עברים י 29-28 קובע שמדובר ב…

רמיסת חסד אלוהים ברגל גסה.

28 הַמֵּפֵר אֶת תּוֹרַת מֹשֶׁה יוּמַת בְּלִי חֶמְלָה עַל־פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל־פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים. 29 כַּמָּה וְכַמָּה גָּדוֹל יוֹתֵר יִהְיֶה, לְפִי דַּעְתְּכֶם, הָעֹנֶשׁ הָרָאוּי לְמִי שֶׁרוֹמֵס בְּרַגְלוֹ אֶת בֶּן־הָאֱלֹהִים וּמְזַלְזֵל בְּדַם הַבְּרִית אֲשֶׁר הוּא מְקֻדָּשׁ בּוֹ וּמְחָרֵף אֶת רוּחַ הַחֶסֶד?

האם שמתם לב כי יש כאן שלוש פעוּלות מצד האדם שדוחֶה את הבשׂורה?

  1. הוא “רוֹמֵס בְּרַגְלוֹ אֶת בֶּן־הָאֱלֹהִים”;
  2. הוא “מְזַלְזֵל בְּדַם הַבְּרִית” — בדם ישוע שיש לו את
    הפוטנציאל לכפֶּר על חטאיו;
  3. הוא “מְחָרֵף אֶת רוּחַ הַחֶסֶד”.
  4. האדם שדוחה את הבשורה “רוֹמֵס בְּרַגְלוֹ אֶת בֶּן־הָאֱלֹהִים”. — בורא היקום “נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ” (יוחנן ג 16) — “בֶּן־הָאֱלֹהִים” בא לעולם כ”שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם” (יוחנן א 29)… — והנה האדם אומר: “לא צריך! אני מסתדר לבד, מבלי שיָקריבו בשבילי קורבן.”
  5. האדם שדוחה את הבשורה “מְזַלְזֵל בְּדַם הַבְּרִית”. — דבר־אלוהים לא רק קובע כי “דַם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ …מְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל חֵטְא” (יוח”א א 7) אלא גם כי “בְלֹא שְׁפִיכַת דָּם אֵין מְחִילָה” (עברים ט 22). — והנה האדם אומר: “אין לי צורך בדם ישוע. — וּבאשר ל’בְּרִית’: אני מעדיף להישאר חופשי — בלי מחוּיבוּת של ברית.”
  6. האדם שדוחה את הבשורה “מְחָרֵף אֶת רוּחַ הַחֶסֶד”. — חסד, כידוע, הוא תמיד מתנה שלא מגיעה לנו. לאדם מגיע מוות, אבל אלוהים מוכן לתת לו חיים נצחיים במקום. — והנה האדם אומר: “תן את המתנה שלך למי שאתה רוצה. אני לא מעוניין בה.”

אך אין כאן רק חסד. האדם הדוחֶה “מְחָרֵף אֶת רוּחַ הַחֶסֶד”. זה מה שהפְרוּשים עשׂו במתי יב 32-24. הם ראו את הניסים שישוע עשה בכוח רוח הקודש (יב 24) ואמרוּ: “[הוא] מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁדִים… בְּעֶזְרַת בַּעַל־זְבוּל, שַׂר הַשֵּׁדִים” — ז”א בכוחו של השטן.

אדם ש”מְחָרֵף אֶת רוּחַ הַחֶסֶד” חוטא נגד רוח הקודש, וישוע אומר: “כָּל הַמְדַבֵּר נֶגֶד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לֹא יִסָּלַח לוֹ, לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא” (יב 32).

רמיסה, זִלזול וחירוּף — אלה הן פעוּלות שנעשות בכוונה להשפיל, בכוונה להביע סלידה — וזה מה שאנחנו פוגשים פעמים רבות כשאנחנו מדברים עם אנשים על ישוע. נכון שיש מי שרק יגיד: “יופי לךָ, אבל אני לא צריך משיח” — אבל יש גם מי שמרגיש צורך לזלזל, לקלל, לקרוא בשמות גנאי או להגיב באלימות פיזית ובהשחתת רכוש.

ובכן “הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ [יִתְגַּלֶּה] מִן הַשָּׁמַיִם” כדי “לְהָשִׁיב נָקָם… לְאֵלֶּה שֶׁאֵינָם נִשְׁמָעִים לִבְשׂוֹרַת אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ” — ועכשיו הבנּוּ גם מדוע חוּמרת העונש.

תקופת ריצוי העונש מתחילה מייד עם שובו של המשיח ארצה. זאת מפני ש…

חוטאים לא משתתפים בחנוכת ממלכת 1000-השנים

פסוקים 9-10: הַלָּלוּ יֻטַּל עֲלֵיהֶם עֹנֶשׁ שֶׁל אֲבַדּוֹן עוֹלָם מִלִּפְנֵי הָאָדוֹן וּמֵהֲדַר עֻזּוֹ, 10 כְּשֶׁיָּבוֹא בַּיּוֹם הַהוּא לְהִכָּבֵד בִּקְדוֹשָׁיו וְלִהְיוֹת נַעֲרָץ בֵּין כָּל הַמַּאֲמִינִים — וַהֲרֵי אַתֶּם הֶאֱמַנְתֶּם לְעֵדוּתֵנוּ.

“כְּשֶׁיָּבוֹא בַּיּוֹם הַהוּא” מתאר כמובן את שוּבו לשם הקמת מָמְלָכתו עלי אדמות. במלכוּת המשיח אין מקום לרומסים, מזלזלים ומחרפים (ראה התג’ יט 21-11). האזרחים בָּמלכוּת החדשה יהיו “קְדוֹשָׁיו” בלבד. לכן (מתי יג 42-41) “בֶּן־הָאָדָם יִשְׁלַח אֶת מַלְאָכָיו וִילַקְּטוּ מִמַּמְלַכְתוֹ אֶת כָּל הַמַּכְשֵׁלוֹת וְאֶת כָּל עוֹשֵׂי הָרֶשַׁע, 42 וְיַשְׁלִיכוּ אוֹתָם אֶל תַּנוּר הָאֵשׁ.”

ישוע המשיח יבוא על־מנת “לִהְיוֹת נַעֲרָץ בֵּין כָּל הַמַּאֲמִינִים”. שאול מבטיח לתסלוניקים (ולנוּ): “עצם העובדה ש’אַתֶּם הֶאֱמַנְתֶּם לְעֵדוּתֵנוּ’ במטיחה כי גם אתם תהיו שם!”

עד אז — אנחנו כאן. וכל עוד אנחנו כאן, כולנו זקוקים לעזרה יומיומית משמיים. מפני שהשליח יודע זאת, הוא נותן לנו עכשיו (כמו כבר בתסל”א ג 13-12; ה 23)…

דוגמה של תפילת הפגעה

דוגמה 11א: לְכָךְ אָנוּ גַּם מִתְפַּלְּלִים בַּעַדְכֶם בְּכָל עֵת.

“מאחר שהמשפט החמור הזה צפוי ‘כְּשֶׁיָּבוֹא [הָאָדוֹן]’ — ‘אָנוּ … מִתְפַּלְּלִים בַּעַדְכֶם’ שתימָצאוּ ‘בַּיּוֹם הַהוּא’ מוּכנים.”

שימו לב שגם פטרוס כותב לפי אותו היגיון. הוא מכין את קוראיו לכך ש”יוֹם־יהוה” יבוא כיום מִשפָּט מחריד. לאור זאת הוא כותב (פטר”ב ג 14-10): 11 “כֵּיוָן שֶׁכָּל אֵלֶּה [הבריאה כפי שאנחנו מכירים אותה] יִתְפָּרְקוּ, עַד כַּמָּה עֲלֵיכֶם לִחְיוֹת בִּקְדֻשָּׁה וּבַחֲסִידוּת,… 14 עַל כֵּן, אֲהוּבַי, בְּחַכּוֹתְכֶם לַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, שִׁקְדוּ לְהִמָּצֵא לְפָנָיו בְּשָׁלוֹם, נְקִיִּים וּבְלֹא דֹּפִי.”

ראו עכשיו מה הן הנקודות החשוּבות לשָאוּל — מה הוא מבקש עבור המאמינים:

פסוקים 11ב-12: [אָנוּ מִתְפַּלְּלִים] שֶׁאֱלֹהֵינוּ יַעֲשֶׂה אֶתְכֶם רְאוּיִים לִקְרִיאָתוֹ, וּבִגְבוּרָתוֹ יְמַלֵּא כָּל שְׁאִיפָה טוֹבָה וְיַשְׁלִים כָּל מַעֲשֵׂה אֱמוּנָה, 12 לְמַעַן יְכֻבַּד שֵׁם אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ בָּכֶם וְאַתֶּם תְּכֻבְּדוּ בּוֹ, כְּפִי חֶסֶד אֱלֹהֵינוּ וְהָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.

  1. “…שֶׁאֱלֹהֵינוּ יַעֲשֶׂה אֶתְכֶם רְאוּיִים לִקְרִיאָתוֹ.”

?     מהי “קְרִיאָתוֹ”? — לְמה נִקרֶאנוּ?

הנה כמה תשוּבות מהכתוּבים:

תסל”ב ב 14-13:   “אֱלֹהִים … קָרָא אֶתְכֶם לְנַחֲלָה בְּתִפְאַרְתּוֹ שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ” — והוא עובֶד על כך שתָגיעוּ לנחלה הזו “רְאוּיִים”.

פטר”א א 15: “הֱיוּ גַּם אַתֶּם קְדוֹשִׁים בְּכָל דַּרְכֵיכֶם, כְּמוֹ שֶׁקָּדוֹשׁ הוּא אֲשֶׁר קָרָא אֶתְכֶם.” — הוא קרא אותנו לקדוּשה — והדרך לקדושה הוא תהליך ההִתקדשוּת — תהליך שנמשך כל החיים.

פטר”א ב 9: ישוע בחר בכם “לְמַעַן תְּסַפְּרוּ תְּהִלּוֹתָיו שֶׁל הַקּוֹרֵא אֶתְכֶם מֵחֹשֶׁךְ אֶל אוֹרוֹ הַנִּפְלָא.” — נִקראֶנוּ כדי לספֶר לעולם הסובב אותנו את “תְּהִלּוֹתָיו” של המושיע.

פטר”א ה 10: “אֱלֹהֵי כָּל חֶסֶד, אֲשֶׁר קָרָא אֶתְכֶם אֶל כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָמִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ — אַחֲרֵי סִבְלְכֶם הַמְּעַט הוּא יַשְׁלִים אֶתְכֶם וְגַם יְיַצֵּב וִיחַזֵּק וִיכוֹנֵן אֶתְכֶם.” — אמנם נִקראֶנוּ “אֶל כְּבוֹדוֹ”, אבל בדרך לשם אנחנו עוברים תהליך של הכנה שכולל, בין היתר, סֵבֶל.

רשימת הקטעים שמדברים על כֹל הכרוּך ב”קְרִיאָתוֹ” של אלוהים עבורכם ועבורי עוד לא שלמה. אז נסיים באחת הדוּגמאות המקיפות ביותר:

פטר”ב א 10-5: 10 “אַחַי, שִׁקְדוּ בְּיֶתֶר שְׂאֵת לְחַזֵּק אֶת הַקְּרִיאָה וְהַבְּחִירָה שֶׁהֵן מְנַת חֶלְקְכֶם; שֶׁהֲרֵי אִם כָּךְ תַּעֲשׂוּ לֹא תִּכָּשְׁלוּ אַף פַּעַם.”

ומה כרוך באמירה “אִם כָּךְ תַּעֲשׂוֹּ”? — כל מה שפֶטרוס מְפָרט בפסוקים 7-5:

5 “מִשּׁוּם כָּךְ שִׁקְדוּ בְּכָל מְאֹדְכֶם לְהוֹסִיף עַל אֱמוּנַתְכֶם אֶת הַמַּעֲלָה הַמּוּסָרִית, וְעַל הַמַּעֲלָה הַמּוּסָרִית אֶת הַדַּעַת, 6 וְעַל הַדַּעַת אֶת כִּבּוּשׁ הַיֵּצֶר, וְעַל כִּבּוּשׁ הַיֵצֶר אֶת הַסַּבְלָנוּת, וְעַל הַסַּבְלָנוּת אֶת הַחֲסִידוּת, 7 וְעַל הַחֲסִידוּת אֶת הָאַחֲוָה, וְעַל הָאַחֲוָה אֶת הָאַהֲבָה.”

זוהי רשימה ארוכה של מעשים שנדרשים מאתנו — הִתנהגוּת “משיחית” למופֶת. להימצֶא “רְאוּיִים לִקְרִיאָתוֹ” של אלוהים — כפי ששאוּל מִתפלֶל — דורש קודם כל מאמץ. ההִתקדשוּת לא תבוא אוטומָטית. שוּם דבר טוב לא בא אוטומטי!

על כך מצביעה גם הנקודה השנייה בתפילת השליח:

  1. “…שֶׁאֱלֹהֵינוּ… בִּגְבוּרָתוֹ יְמַלֵּא כָּל שְׁאִיפָה טוֹבָה.”

שימו לב לָשילוּב:

  • מצד אחד ישנה “שְׁאִיפָה” — זהו המאמץ מצִדנוּ, ואף אחד לא פָטוּר מהמאמץ הזה;
  • מצד שני זהו “אֱלֹהֵינוּ [אשר] בִּגְבוּרָתוֹ יְמַלֵּא כָּל שְׁאִיפָה — [בתנאי שהיא] טוֹבָה”.

אתה “שואף” כמיטב יכולתך — ואלוהים “יְמַלֵּא” את מה שאתה לא מסוגל לעשות.

בָּנקודה השלישית שאוּל מתפלל לטובת “כָּל מַעֲשֵׂה אֱמוּנָה” של ילָדָיו הרוחניים:

  1. “…שֶׁאֱלֹהֵינוּ… בִּגְבוּרָתוֹ… יַשְׁלִים כָּל מַעֲשֵׂה אֱמוּנָה.”

כולנו מכירים את הביטויים שתורגמו מה”סְלֶנג המשיחי” באנגלית: “לחיות בְּאמונה” (living by faith); לקחת “צעד של אמונה” (taking a step of faith); או פשוּט לעשׂות דבר כלשהו “בְּאמונה” (do something in faith).

הפעם אני לא רוצה לרדת על “סְלֶנג משיחי”, כי שאול השליח לוקח את הביטוי הזה ברצינוּת.

הרי מה זה “מַעֲשֵׂה אֱמוּנָה”?

  • כשאתה מחליט לציית לרצון אלוהים עבורך, כפי שהֵבנתָּ אותו בעִקבות תפילה כּנָה — ואין לך שום מוּשׂג לאן ההחלטה הזו תוביל אותך — זהו “מַעֲשֵׂה אֱמוּנָה”.
  • כשאתה לוקח על עצמך פרוייקט או תפקיד כשאתה מרגיש שהוא מעֶבֶר ליכולת שלך — אך בו בזמן אתה בטוּח שזהו רצון אלוהים עבוּרך — זהו “מַעֲשֵׂה אֱמוּנָה”.
  • כשאתה נדרש לוותֶר על דבר שמאוד רצית — כשאתה נדרש לוותר על שאיפָה כלשהי — וזאת מפני שהִתברֶר לך כי הוויתור הוא רצון אלוהים עבורך — וכאילו זה עוד לא מספיק קשֶה, עכשיו הסובבים אותך מגיבים לָהחלטה שלך ואומרים: “מָה? נפלתָ על הראש? רק מטוּמטם מוותר על הִזדמנוּת כזאת!” — אזי זהו “מַעֲשֵׂה אֱמוּנָה”.
  • ואם אתם רוצים, אפשר להרחיב את ההגדרה של “מַעֲשֵׂה אֱמוּנָה” לכל מה שאנחנו עושים בציוּת לדבר־אלוהים — לכל דבר שאנחנו עושים מפני שאנחנו מאמינים בישוע.

לרֶגע אל תִשכּחוּ מה אומר יעקב: “הָאֱמוּנָה, אִם אֵין בָּהּ מַעֲשִׂים, מֵתָה הִיא” (יעקב ב 17). — זאת אומרת שגם ההיפך הוא נכון: “הָאֱמוּנָה, אִם [יש] בָּהּ מַעֲשִׂים, [חיה] הִיא!”

הֵא לכם “מַעֲשֵׂ[י] אֱמוּנָה”. — ומפני ששאול יודע איזה יצוּרים חלשים אנחנו — שאמנם אנחנו עשויים לקבל החלטה נכונה, אך אין לנו את הכוח, את הנחישוּת ואת ההתמדה לציית עד הסוף — הוא מתפלל גם עבורי ועבורך “שֶׁאֱלֹהֵינוּ, בִּגְבוּרָתוֹ, יַשְׁלִים כָּל מַעֲשֵׂה אֱמוּנָה.”

רק ככה יכָבדוּ המעשים שלנו את המשיח. — וזה מביא אותנו לבקשת התפילה הרביעית:

  1. “אָנוּ… מִתְפַּלְּלִים בַּעַדְכֶם בְּכָל עֵת… לְמַעַן יְכֻבַּד שֵׁם אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ בָּכֶם.”

?         מי זוכר את מטרת הישועה שלנו? — קדוּשה שמכבדת את אלוהים! — אתם נושעתם לא להנאתכם, אלא “לְמַעַן יְכֻבַּד שֵׁם אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ בָּכֶם.”

הנה עוד דוגמאות שמציינות את המטרה הזוּ:

אפסים א 6-4א:    4 “[אלוהים] בָּחַר אוֹתָנוּ בּוֹ [בישוע] בְּטֶרֶם הִוָּסֵד תֵּבֵל, לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים וּבְלִי דֹּפִי לְפָנָיו בְּאַהֲבָה.

5 הוּא יָעַד אוֹתָנוּ לִהְיוֹת לוֹ לְבָנִים עַל־יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, כְּחֵפֶץ רְצוֹנוֹ, 6 לִתְהִלַּת כָּבוֹד עַל חַסְדּוֹ.”

פטר”א א 16-15:   “הֱיוּ גַּם אַתֶּם קְדוֹשִׁים בְּכָל דַּרְכֵיכֶם כְּמוֹ שֶׁקָּדוֹשׁ הוּא אֲשֶׁר קָרָא אֶתְכֶם, 16 שֶׁהֲרֵי כָּתוּב: ‘קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אָנִי'” (מצוטט מויקרא יא 45-44).

טיטוס ב 14:        “[ישוע המשיח] נָתַן אֶת עַצְמוֹ בַּעֲדֵנוּ כְּדֵי לִפְדוֹת אוֹתָנוּ מִכָּל עָוֶל וּלְטַהֵר לוֹ עַם סְגֻלָּה שׁוֹקֵד עַל מַעֲשִׂים טוֹבִים.”

קור”א י 31:         “כָּל מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ — עֲשׂוּ אֶת הַכֹּל לְמַעַן כְּבוֹד אֱלֹהִים.”

קדוּשה שמכבדת את אלוהים. — ומפני שתהליך ההִתקדשוּת לא יסתיים עד יומֶנוּ האחרון, השליח כולל אותו כאן בְהָפגעתו: “אָנוּ… מִתְפַּלְּלִים בַּעַדְכֶם בְּכָל עֵת… לְמַעַן יְכֻבַּד שֵׁם אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ בָּכֶם.” — …ולכולנו ברור: אין קדושה בלי עזרת רוח הקודש.

אבל שימו לב שלבקשה הזו שנְכָבֶּד אנחנו את אלוהים יש תת־סעיף לא צפוּי:

12 “…לְמַעַן יְכֻבַּד שֵׁם אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ בָּכֶם — וְאַתֶּם תְּכֻבְּדוּ בּוֹ.”

אנחנו נִזכֶה לכבוד? — על מה?

לא על שום דבר שעשינו. זהו פשוט עוד היבט של מתנת החסד שקיבלנו על־ידי הישועה: ישוע המשיח — “מֶלֶךְ הַמְּלָכִים וַאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים” (התג’ יט 16) — משתף אותונו בכבודו.

הנה תיאור של הקמת ממלכת המשיח עלי אדמות (קולוסים ג 4): “כַּאֲשֶׁר יִתְגַּלֶה הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר הוּא חַיֵּינוּ, אָז גַּם אַתֶּם תִּגָּלוּ עִמּוֹ בַּהֲדַר כָּבוֹד.”

אפילו נקבל גוּף מכוּבד יותר (פיליפים ג 21-20); וגם זה אך ורק בזכות “הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, 21 אֲשֶׁר יַחֲלִיף אֶת גּוּפֵנוּ הַנָּחוּת וְיַעֲשֵׂהוּ דּוֹמֶה לְגוּפוֹ הֶהָדוּר כָּבוֹד.”

שותפים לכבודו של המשיח. איזו זכות!

אלה הם מרכיבי ההפגעה של שאול השליח עבור הקהילה.

שימו לב עד כמה הנושׂאים שונים מהדברים שבדרך כלל מכָכְבים בתפילות שלנו: הוא לא מתפלל לשִׂגשׂוּג כלכלי • לא להגנה מפני רודפים • לא לבריאוּת ושלמוּת גופנית… אלא:

  • “שֶׁאֱלֹהֵינוּ יַעֲשֶׂה אֶתְכֶם רְאוּיִים לִקְרִיאָתוֹ”;
  • “[שהוא,] בִגְבוּרָתוֹ, יְמַלֵּא כָּל שְׁאִיפָה טוֹבָה [שלכם]”;
  • “[שהוא] יַשְׁלִים כָּל מַעֲשֵׂה אֱמוּנָה [שאותו לא תכלו להשלים מכוחות עצמכם]”;
  • “[וכל אלה] לְמַעַן יְכֻבַּד שֵׁם אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ בָּכֶם”;
  • “[וגם למען] תְּכֻבְּדוּ [אַתֶּם] בּוֹ.”

לא האדם עומד במרכז התפילה — אלא כבוד המשיח.

שאול יודע: אם תתקבל תשובה חיובית משמיים על תפילתו, יהיה זה לא בזכוּתו, לא בזכוּת התסלוניקים, לא בזכוּתֶנוּ ולא בזכוּת מה שעשינוּ, אלא אך ורק…

פסוק 12ב: כְּפִי חֶסֶד אֱלֹהֵינוּ וְהָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.

סיכום:

  1. הנקודה הראשונה היא לא דבר חדש — היא יותר תִזכורת (לרוּבנו לפחות): משפט אלוהים אכן יבוא. אין מנוס ממנו. ביום ההוא כדאי מאוד להיות בצד של ישוע. הרי ביום ההוא המשיח יחזור כדי “לְהָשִׁיב נָקָם …לְאֵלֶּה שֶׁאֵינָם נִשְׁמָעִים לִבְשׂוֹרַת אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ.”

כל אחד כאן שמע היום (אולי בפעם המי־יודע־כמה) את “בְשׂוֹרַת אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ.” לכן אף אחד כאן לא יכול להגיד: “לא ידעתי.”

  1. למדנו על תפילת הָפְגעָה.

זה נכון להתפלל עבור האחים ולבקש ריפוי למי שחולה; לבקש עבודה למי שמובטל; לבקש חוכמה למי שמִתקשֶה בחינוך הילדים… — אבל זִכרוּ במה שאול השליח מתרכז בהפגעתו למען בני־הקהילה:

  • שנתנהג בצורה ראוייה לקריאתנו — ז”א שנביא כבוד למשיח;
  • שאלוהים יעזור לנו למלא כל שאיפה טובה — ז”א שנביא כבוד למשיח;
  • שאלוהים יעזור לנו להשלים אפילו “מעשי אמונה” — דברים שבעליל לא יכולנו להשלים לבד;

וגם זה “לְמַעַן יְכֻבַּד שֵׁם אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ בָּכֶם.” — הרי בשביל זה אלוהים הושיע אותנו: כדי שנפאר את שם המשיח!