וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט

דברים לב 15 (מתוך שירת משה, פרשת “האזינו”)

היום הפרשה היא “האזינו”. היא מסתכמת בכל פרק ל”ב בספר דברים, ו-43 הפסוקים הראשונים בפרשה הם “שירת משה”.

תראו מה אלוהים עצמו אומר על שירת משה:

דברים ל”א 19:

וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

  • כִתבו אותה — דאגו שהשירה תִשמר כמסמך כתוב;
  • לִמדו אותה את בני ישראל (ל”א 22) — דאגו שכולם יידעו אותה בעל־פה (כי הרי אז לאף אחד לא היה פלאפון עם “אפּ” של תנ”ך);
  • שימו את השירה בפיהם — דאגו שבני העם ימשיכו לשנן אותה, שתהי “בפיהם” של כל דור חדש, שלא ישכחו אותה (ל”א 21).

?         למה? — מה כל כך חשוב ב-43 הפסוקים האלה, עד־כדי־כך שאלוהים עצמו נותן הוראה כה חמורה ומפורטת ללימוד ,שינון ושימור?

בואו נראה. הנה עיקר התוכן בסקירה מהירה:

  1. הזכויות ­— הפריבילגיות האדירות שעם ישראל קִבל בעקבות היותו העם הנבחר;
    ▪  הנאמנות האיתנה של אלוהים להבטחותיו לאורך כל הדורות;
    ▪  הניסים והנפלאות שאלוהים חולל לטובת העם ביציאת מצריים ולאורך הנדודים
    במדבר.
  2. הברכות החומריות האדירות שצפויות לעָם עִם כניסתו לארץ המובטחת.
  3. התגובה השלילית לברכות מאלוהים:
    ▪ במקום להגיב בהכרת תודה — העם מגיב במרד;
    ▪  במקום לזכור את אין־ספור ההוכחות שאלוהים נתן לאהבתו, לריבונותו ולעליונותו
    על כל כוח אחר — בני העם פונים לאלים “חדשים”, “יותר מודרנים” — ולבסוף
    שוכחים את מי שברא אותם.
  4. התוצאה — אלוהים נאלץ להעניש.
  5. התכלית — אלוהים נאמן להבטחותיו ­— שארית ישראל יוושע.

נפתח את פרשת האזינו (מי שעוד לא פתח את דברים פרק ל”ב) ונקפוץ ישר לברכות החומריות (פס’ 14-13):

14-13             יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי, וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר, 14 חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן, עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים,
בְּנֵי־בָשָׁן וְעַתּוּדִים, עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה; וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר.

זוהי בעצם נבואה. שירת משה ניתנה כשהעם עוד נמצא בגדה המזרחית של הירדן. בנקודה הזו הם זכו רק לחלק קטן מהברכות החומריות שמפורטות בפסוקים שקראנו. אבל — כמו הברה פעמים בנבואות התנ”ך — משה מדבר כאילו כל זה כבר התרחש.

הרי כשאלוהים עצמו מנבא את העתיד — הדבר כל כך בטוח כאילו הוא כבר קרה.

אלוהים מבטיח:

  • אני נתתי לכם ישיבת קבע במקומות הגבוהים, הטובים והשולטים של הארץ;
  • אני הגשמתי עבורכם את החלומות של כל חברח חקלאית:
    ▪ שפע של יבולים ותנובה לא רק במקומות שנחשבים לפוריים, אלא גם באזורים
    מדבריים ­— דבש ושמן כביכול “מן הסלעים”;
    ▪  גם ריבוי של צאן ובקר בריאים שיסָפּקו לכם שפע של בשר ומוצרי חלב;
    ▪  שפע של דגנים מן המשובחים ביותר;
    ▪  ואפילו ענבים שתכלו להפיק מהם יין.

…ויחד עם כל הברכות האלה אני מבטיח לכם את הגנתי — הגנה מכל אוייב, מכל אסון, מכל רע.

כל מה שעליכם לעשות כדי להמשיך וליהנות לעד מהברכות האלה, זה לעמוד בתנאי אחד: השארו נאמנים לי ולדברי.

?         ומה תגובת העם לתנאים הללו? — מה התגובה לשפע הברכות?

15                  וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט. — שָׁמַנְתָּ, עָבִיתָ, כָּשִׂיתָ; וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.

?         נכון שהתגובה הזאת סותרת כל היגיון? — ובכל זאת, היא תגובה אופיינית של הטבע האנושי החוטא:

▪  בני העם קיבלו את כל הברכות החומריות שרק חלמו עליהן — והתגובה:
בעיתה לעבר נותן הברכות;

▪  בני העם התרגלו לנוחיות, לביטחון, לרמת חיים גבוהה — והתגובה:
נטישת מקור המתנות הללו.

▪  “וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.” ­— אלוהים הוכיח שוב ושוב שהוא “צור ישועתם” — שהוא ורק הוא המושיע — שהוא היסוד שעליו הם עומדים — אך מה הם עושים? ­— מנבלים את פיהם נגדו.

שימו לב שזה לא רק אופייני לעם ישראל. ככה הוא הטבע החוטא — הטבע של כולנו — או לפחות הטבע שלי.

■         אנחנו נגועים בכפיות־טובה. ­— אתן לכם דוגמה אישית שהתרחשה לפני כמעט 50 שנה — ואני עדיין מתבייש כשאני נזכר בה:

כנער אהבתי להרכיב דגמי מכוניות מפלסטיק. זה התחיל עם מודלים פשוטים יחסית, ועם הזמן התקדמתי לדברים יותר משוכללים ומסובכים — עד שהאמנתי בגאוותי שאני “טוב” בתחום הזה.

היתה לנו דודה במשפחה שנחשבה ל”עשירה”. כשהיא שאלה אותי בטלפון מה אני רוצה ליום הולדת, אמרתי: “אני רוצה דגם מכונית להרכבה — את ההכי משוכלל והכי מסובך והכי קשה לבנייה שתכלי למצוא.”

היום אני מבין שהדודה הזאת כנראה אהבה אותי מאוד, והיא עשתה סקר שווקים מעמיק כדי למצוא בדיוק מה שביקשתי (בלי אינטרנט וגוּגל ו-eBay!):

לקראת יום ההולדת הגיע משלוח של קרטון עצום עם אלפי חלקים, שמהם הייתי אמור להרכיב מודל מושלם — הכל כמו באוריגינל, עד לפרטי־הפרטים ­— ממש הטוב והמשוכלל והיקר ביותר שהיה אפשר למצוא.

מייד התחלתי להרכיב — בלי לעיין הרבה בחוברת ההוראות — גאוותן קטן שכמותי — וכמובן עשיתי טעות אחרי טעות כבר בשלבים הראשונים:

הדבקתי חלקים שלא היה צריך להדביק, הפרדתי חלקים שלא היה צריך להפריד, ועם מערכת החשמל נשארתי אובד־עצות לגמרי. אחרי מספר ימים נטשתי את הפרוייקט כשהוא אפילו לא חצי גמור.

ואז הדודה התקשרה ושאלה אם אהבתי את המתנה. ואני עניתי לה בכעס — כאילו היא אשמה בחוסר המיומנות שלי: “את חושבת שאני חשמלאי? למה לא הבאת לי דגם בלי מערכת חשמל?!”

עד היום אני נהיה אדום מבושה כשאני נזכר בכפיות־הטובה הזו. — ככה בועט “ישורון השמן” והמפונק.

?                             ▪  למה אני מספר לכם את כל זה?
▪  מה אני רוצה שנלמד מההתנהגות של “ישורון השמן”?
▪  מה אנחנו כקהילה — כמאמינים בישוע במאה ה-21 —
יכולים ללמוד מהדוגמה של העם הנבחר בשירת משה?

היום אנחנו — כקהילה — “שמנים”. זאת לא אומרת שאין בינינו נזקקים — יש! — אבל כגוף, כקבוצה של מאמינים, אנחנו במצב טוב — הן בהשוואה לקהילות אחרות בישראל והן בהשוואה לקהילות רבות בעולם:

  • אנחנו מנהלים את כל הפעילויות שלנו בחופשיות, ללא הפרעה;
  • יש לנו בניין גדול שמתאים לכל פעילויות הקהילה — והוא בבעלותנו, בלי חובות;
  • תמיד יש מספיק אמצעים — לא רק לכל צורכי הקהילה — אלא גם לפרוייקטים חדשים שאלוהים שם על לבינו, ולעזרה לנזקקים אף מחוץ לקהילה;
  • ואחרון אך לא פחות חשוב: אנחנו נהנים משלום ואחדות מבפנים — בתוך הקהילה. נכון שיש פה ושם חילוקי דעות וחריקות, וזה נורמלי. אבל אלה לא מסוג
    ▪  הריבים
    ▪  והתחרוּתיוּת
    ▪  והקינאה
    ▪  והשאיפה לשליטה
    ▪  ורדיפת־הבצע
    …שמפרקים קהילות בארץ ובעולם.

אנחנו מפונקים מהרבה בחינות. — אנחנו “שמנים”.

שימו לב שנוחיות — מצב טוב ומסודר — זה לא רע כשלעצמו. להיות עשיר זה לא חטא. — הסכנה היא שנגיב לנוחיות ולעושר כמו שהגיב “ישורון”.

הסכנות:

הבה נפרט מספר סכנות שמהן חשוב להיזהר כקהילה וכיחידים:

  1. כפיות־טובה. — מתרגלים לברכות ולוקחים אותן כמובנות מאליהן. שוכחים שכל הטוב שפירטתי קודם לא מגיע לנו.

חשוב לזכור שהכל ניתן לנו בחסד. — ומהי ההגדרה של “חסד”? — טובה מאלוהים שאנחנו בכלל לא ראויים לה.

!          שימו לב שאני אמנם מדבר על “הקהילה” — אבל מי זה “הקהילה”? — זה לא איזה גוף בלתי־אישי. הקהילה זה אנחנו. חשוב מאוד שכל אחד באופן אישי יבדוק אם הוא לא נופל באחת או יותר מהסכנות שבאות עם הנוחיות.

סכנה מס’…

  1. גאווה רוחנית.

אנחנו עושים מאמץ עליון כדי ש…
▪  הלימוד בקהילה יהיה נכון,
▪  יהיה נאמן לכתוב,
▪  יתבסס תמיד על המשמעות המילולית והפשוטה של הפסוקים,
▪  שלא יכנסו לקהילה תורות שקר,
▪  שלמסורות בני אדם לעולם לא תינתן אותה סמכות כמו לדבר אלוהים.

כל אלה טובים ונכונים.

?         אבל אתם יודעים מה הסכנה באסיפות מהסוג הזה? גאווה רוחנית! — שנחשוב את עצמינו טובים יותר מאלה שמפרשים את הכתוב קצת אחרת — שנחשוב את עצמינו למאמינים סוג א’, ואוֹתם למאמינים סוג ב’.

הפרושים היו הדוגמה הקלאסית לגאווה רוחנית. הם אמרו על יהודים שלמדו פחות מהם: “הֶהָמוֹן הַזֶּה, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, אֲרוּרִים הֵם!” (יוחנן ז 49). — “אנחנו יודעים תנ”ך, אתם לא. ­— אנחנו מבורכי אלוהים, אתם מקוללים.”

אבל לא רק הפרושים היו נגועים בנגיף הגאווה הרוחנית — גם הקהילה. שאול השליח נאלץ לכתוב למאמינים בקורינתוס: “מִי מַקְנֶה לְךָ יִחוּד? וּמַה יֵּשׁ לְךָ שֶׁלֹּא קִבַּלְתָּ? וְאִם אָמְנָם קִבַּלְתָּ, מַדּוּעַ תִּתְגָּאֶה כְּאִלּוּ שֶׁלֹּא קִבַּלְתָּ? 8 אַתֶּם כְּבָר שְׂבֵעִים! אַתֶּם כְּבָר עֲשִׁירִים! בִּלְעָדֵינוּ אַתֶּם מוֹלְכִים!…” (קור”א ד 8-7).

השליח תוקף כאן שתי נקודות של גאווה רוחנית:

א.        גאווה רוחנית כיתתית. — המאמינים התווכחו:

▪  “אני תלמיד של שאול. זה עושה אותי למשיחי סוג א’.”
▪  או: “אני תלמיד של אפולוס. אם פעם שמעת דרשה של אפולוס, כבר אין
לך סבלנות לגמגומים של שאול.”
▪  ועוד אחר אמר: “אני תלמיד של ג’ון מֶק־ארטוּר. רק הוא יודע לפרש נכון
את הכתובים.”
▪  ואז קם האחרון וצעק: “כולכם לא מבינים כלום! רק אני, כי אני תלמיד
של מנוֹ!”
▪  ושימו לב שבשלב הזה הקָלְוויניסט והלוּתרָני כבר לא היו בקבוצה, כי הם
פרשו יומיים קודם לכן וייסדו קהילות משלהם.
גאווה רוחנית כיתתית.

ב.        גאווה רוחנית של בגרות מדומה. ­— זוהי גישה שאומרת: “אני הגעתי. אין לי עוד צורך לגדול ולהתבגר. — כל האחרים כן, אני לא.”

?         האם אתם חושבים ששאול השליח היה בוגר מבחינה רוחנית אחרי שפעל במשך 25 שנה כשליח? — כן?

שמעו איך הוא מגדיר את עצמו בשנים האחרונות של שירותו. בפיליפים ג 13-12 הוא אומר: “לֹא שֶׁכְּבָר הִשַֹגְתִּי אוֹ שֶׁכְּבָר הִגַּעְתִּי לִשְׁלֵמוּת, אֲבָל רָץ אֲנִי בְּתִקְוָה לְהַשִּׂיג, כִּי מִשּׁוּם כָּךְ גַּם הִשִֹיגַנִי הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ. 13 אַחַי, עֲדַיִן אֵינֶנִּי חוֹשֵׁב אֶת עַצְמִי לְמִי שֶׁהִשִֹיג. אֲבָל דָּבָר אֶחָד: אֲנִי שׁוֹכֵחַ אֶת אֲשֶׁר מֵאַחֲרַי וְנֶחֱלָץ קָדִימָה אֶל מַה שֶּׁלְּפָנַי.”

אין דבר כזה, “הגעתי!” אנחנו לומדים, גדלים ומתבגרים עד יומינו האחרון — אפילו אם נחיה עד גיל 100. “להגיע לשלמות” זה להיות כמו ישוע, והרי ברור שכולנו עוד רחוקים מאוד מכך.

גאווה רוחנית של בגרות מדומה.

מלכודת אחרת שמאמינים שׂבֶעים ומפונקים עלולים לפול לתוכה היא:

  1. חוסר רגישות לצרכים אמיתיים. — שימו לב ששׂביעוּת לא עושה אנשים לנדיבים יותר. מי שיש לו הרבה — רוצה עוד, ודווקא אלה שאין להם הרבה, במקרים רבים הם הנדיבים.

חוסר רגישות לצרכים בקהילה. — תראו איך יעקב מתאר את זה (יעקב ב 17-15): “אָח אוֹ אָחוֹת אִם יִהְיוּ בְּעֵירֹם וְאֵין לָהֶם לֶחֶם חֻקָּם, 16 וְאִישׁ מִכֶּם יֹאמַר לָהֶם, ‘לְכוּ לְשָׁלוֹם, הִתְחַמְּמוּ וְאִכְלוּ לָשׂבַע,’ וְלֹא תִּתְּנוּ לָהֶם צָרְכֵי גּוּפָם — מַה הוֹעַלְתֶּם?
17 כָּךְ גַּם הָאֱמוּנָה, אִם אֵין בָּהּ מַעֲשִׂים, מֵתָה הִיא כְּשֶׁלְּעַצְמָהּ.”

ראיתם את הסכנה? — כשאנחנו שׂבעים ומרוכזים בנוחיוּת שלנו, אנחנו עלולים לאבד את הרגישות לצורכי האח. — ומה אומר לנו יעקב? — “כשזה קורה, האמונה שלכם ‘מֵתָה’.”

ולא רק הרגישות כלפי האח שליידינו היא בסכנה — גם הרגישות כלפי צרכים שבמרחקים:

הרי כשאנחנו קודם־כל מרוכזים בפרוייקטים שלנו, בשיפור והרחבת בניין הקהילה, בהעלאת רמת החיים הקהילתיים על־ידי הוספת עוד מִכשור ועוד שירותים — אז מה כבר נשאר לתמיכה בשליחים ומבשרים בארצות אחרות? — 50,000 שקל בתחילת החודש לעצמנו, ו-50 שקל בסוף החודש לקהילה בסודאן או לבישור בהודו?

שׂביעוּת — ועמה באה הסכנה לחוסר רגישות לצרכים אמיתיים.

סכנה מס’…

  1. אי־נכונות לקבל ביקורת. — עוד סכנה: מי שמתברך חומרית, מי שמצליח, מי שטוב לו, נוטה לחשוב שהוא בדרך הנכונה — שהוא צודק. ובגלל שהוא “צודק”, אין לאף אחד זכות לתקן אותו.

?         מי זוכר את אמציה, מלך יהודה? — בדהי”ב פרק כ”ה  (כדאי לפתוח) מסופר שאלוהים מבטיח ליהודה ניצחון סוחף על האדומים — ואכן מקיים את הבטחתו. אך תראו מה אמציה עושה אחרי הצלחתו (דהי”ב כה 16-14):

14 וַיְהִי, אַחֲרֵי בוֹא אֲמַצְיָהוּ מֵהַכּוֹת אֶת אֲדוֹמִים, וַיָּבֵא אֶת אֱלֹהֵי בְּנֵי שֵׂעִיר, וַיַּעֲמִידֵם לוֹ לֵאלֹהִים, וְלִפְנֵיהֶם יִשְׁתַּחֲוֶה, וְלָהֶם יְקַטֵּר.

קשה להאמין: בזה הרגע אלוהים עזר לו, קיים את הבטחתו והוכיח שהוא האלוהים האמיתי — ומה עושה אמציה? — הוא מפנה גב לאלוהים ומשתחווה דווקא לאלילי האוייב המובס.

…והדיווּח ממשיך:

15 וַיִּחַר אַף יהוה בַּאֲמַצְיָהוּ; וַיִּשְׁלַח אֵלָיו נָבִיא, וַיֹּאמֶר לוֹ: “לָמָּה דָרַשְׁתָּ אֶת אֱלֹהֵי הָעָם אֲשֶׁר לֹא הִצִּילוּ אֶת עַמָּם מִיָּדֶךָ?”

“מה ההיגיון, אמציה? — אתה יודע שאלוהים הוא זה שנתן לך את הנצחון. אתה נוכחת לדעת שלאלילים הללו אין כל יכולת ואין כוח להציל. אז למה אתה משתחווה להם?

ועכשיו תראו עד כמה ההצלחה יכולה לעוור בן־אדם. — תראו איך ישורון בועט בצור־ישועתו:

16 וַיְהִי בְּדַבְּרוֹ [הנביא] אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ [אמציה]: “הַלְיוֹעֵץ לַמֶּלֶךְ נְתַנּוּךָ? חֲדַל לְךָ! לָמָּה יַכּוּךָ?”

אי־נכונות לקבל תיקון. — והנביא שמעביר את מסר התיקון מאלוהים אפילו זוכה לאיום רצח.

ואי־נכונות לקבל ביקורת היתה קיימת גם בתקופת הברית החדשה. יוחנן השליח כותב על ניסיונו עם התופעה (יוח”ג 9):

כָּתַבְתִּי אֶל הַקְּהִלָּה, אֲבָל דִּיוֹטְרֶפֶס, הַמִּתְאַוֶּה לִהְיוֹת לָהֶם לְרֹאשׁ, אֵינֶנּוּ מְקַבֵּל אוֹתָנוּ.

כאן אנחנו פוגשים את דִּיוֹטְרֶפֶס — אדם ש”הצליח” בקהילה — שהגיע לדרגה של מנהיג — שהיה משוכנע מחשיבותו וסמכותו.

?         ומה זה גרם לו? ­— אי־נכונות לקבל תיקון. — גאווה. — הוא לא היה מוכן להקשיב אפילו ליוחנן השליח. — “וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט.”

סכנה מס’…

  1. אי־רצון לתקן. — סכנה נוספת: כשהכל הולך על מי מנוחות, כשלא חסר לנו כלום, כשיש הרגשה שאנחנו “מצליחים” כקהילה — למה לתקן? למה לטלטל את הספינה? למה להכעיס אנשים ואולי אף לגרום להם לעזוב? — למה לגרום למהומה גדולה בגלל סטייה קטנה?

!          מפני ש”שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים” (שיה”ש ב 15) — מפני שסטייה שמתחילה קטנה לא תשאר קטנה. מפני שאונייה שסוטה מהמסלול במעלה אחת בלבד, אם תמשיך בכיוון הלא נכון הזה יום אחד, תמָצֶא בסוף אותו יום כבר במרחק של 10 קילומטרים מהמסלול הנכון.

ההוראה על משמעת קהילתית במתי יח מתחילה במילים:

▪  “אִם יֶחֱטָא לְךָ אָחִיךָ, לֵךְ וְהוֹכֵחַ אוֹתוֹ בֵּינְךָ וּבֵינוֹ” (פס’ 15).

?         זוכרים את השלבים הבאים?

▪  אם האח החוטא לא מוכן להקשיב, יש לערב עדים נוספים;
▪  אם גם להם לא יקשיב, יש להביא את העניין לפני כל הקהילה;
▪  ואם הוא עדיין מתעקש בהטאו, יש להוציא אותו מהתחברות הקהילה
(פס’ 17-16).

משמעת קהילתית…
▪  כמה שזה לא נעים — אפילו אם עושים את זה נכון ופונים אל האח
בענווה ובאהבה.
▪  כמה שזה לא politically correct להיכנס לענייניו הפרטיים של
אדם ולקרוא לו “חוטא”.
▪  כמה שזה יפריע לשלווה ולשלום בקהילה.
▪  זה ייתן לנו שם של פָנָטיים — של פוּנְדָמֶנְטָליסטים פרימיטיביים.
▪  זה יכול לגרום לקבוצה שלמה לקום במחאה ולעזוב את הקהילה.
▪  אנחנו אף עלולים לאבד תמיכה.

אבל מתי פרק יח הוא ציווי. זו הוראה מפורשת מפי אלוהים איך לנהל חיי קהילה, איך לתקן חטא בקהילה. — אי־רצון לתקן הוא אי־ציות לדבר אלוהים — ואין ברכה לאי־ציות.

מלכודת נוספת שמאמינים שׂבֶעים ומפונקים עלולים לפול לתוכה:

  1. אי־רצון להיבָּדל מן “העולם”.

יוחנן השליח מגדיר בשבילנו את המונח “עולם” במובנו השלילי. הוא אומר ביוח”א ב 17-15:

15 אַל תֹּאהֲבוּ אֶת הָעוֹלָם, אַף לֹא אֶת מַה שֶּׁבָּעוֹלָם. אִישׁ אִם יֹאהַב אֶת הָעוֹלָם אֵין בּוֹ אַהֲבַת הָאָב; 16 כִּי כָּל אֲשֶׁר בָּעוֹלָם — תַּאֲוַת בְּשָׂרִים, תַּאֲוַת הָעֵינַיִם וְגַאֲוַת הַנְּכָסִים — לֹא מִן הָאָב הוּא כִּי אִם מִן הָעוֹלָם. 17 וְהָעוֹלָם עוֹבֵר עִם תַּאֲווֹתָיו, אַךְ הָעוֹשֶׂה אֶת רְצוֹן אֱלֹהִים עוֹמֵד לָעַד.

זהו קטע עשיר וחשוב, והלוואי שיכולנו להקדיש לו יותר זמן.

יוחנן קובע כי אם אני נכנע באופן תמידי ל”תַּאֲוַת בְּשָׂרִים, תַּאֲוַת הָעֵינַיִם וְגַאֲוַת הַנְּכָסִים” — אם הריצה אחרי השלוש האלה מאפיינת את החיים שלי — זוהי הוכחה שאני לא באמת אוהב את אלוהים.

אי־אפשר להיות מאוהב ב”עוֹלָם… עִם תַּאֲווֹתָיו” ובו בזמן באמת לאהוב את ישוע. אין מקום בלבנו לשניהם — והם גם לא מסתדרים יחד.

לא לאהוב את העולם. — ואז יש עוד אזהרה, ברומים יב 2:

אַל תִּדַּמּוּ לָעוֹלָם הַזֶּה, כִּי אִם הִשְׁתַּנּוּ עַל־יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַדַּעַת.

לא רק לא לאהוב את העולם — גם לא להידמות לו! — מאמינים בישוע אמורים להיות שונים! — חייבים להיות שונים!

  • זה נכון בתחום הביגוד: — אם מאמינה צעירה יוצאת מהבית עם תלבושת שמשאירה 30% מהעור שלה חשוף, והשאר מכוסה בבגד כה צמוד שקשה להבחין אם זה אריג או רק שכבת צבע — נראה לכם שהיא תוכל לספר למישהו על אמונתה בישוע?

אם החיצוניות שלי זועקת: “אני לא שונה מהעולם! אני בדיוק כמוך!”, אזי ההכרזה הויזואלית הזו תעלה על כל עדות מילולית.

  • זה נכון גם בתחום הבידור: — אתה לא יכול לראות שעתיים בכל יום סרטים מלאים במין, אלימות ושפה גסה, מבלי שזה ישפיע עליך. אל תחיה באשליות: מה שנכנס — ייצא. אם אתה מכניס זבל — אותו זבל בסוף גם יוצא ממך. זהו חוק!
  • זה נכון גם בתחום השפה: — שמתם לב כמה קשה להקפיד על שפה נקייה? כשאתה מוקף בחרבה שמדברת בקללות ובמילים גסות בכל משפט, זה משפיע עליך. — ובכל זאת: תלמידי ישוע חייבים להיות שונים גם בצורת הדיבור.
  • זה נכון בתחום חלוקת הזמן: ­— אם אתה מרשה לסמארטפון לנהל לך את החיים, אתה דומה לעולם. להסתכל 6 שעות מתוך כל 24 על המסך הקטן — זה לא מקנה לך דמיון לישוע. ­— בטוח שלא.

אם היום הממוצע שלך מחולק כך שלא נשאר לך זמן וכוח כדי לפתוח את התנ”ך — אתה לא שונה מהעולם. הרי העולם לא קורא בדבר אלוהים — וגם אתה לא.

  • “אַל תִּדַּמּוּ לָעוֹלָם.” ­— זה נכון בתחום הצריכה, ביחס שלנו לרכוש ולכסף, ובעוד תחום חשוב: עם מי אנחנו מוכנים לפתח קשר קרוב — ועם מי לא.

זו היתה רק דגימה קטנה מתוך התחומים הרבים שבהם “העולם” מנסה להשפיע עלינו.

קהילה שׂבֶעה — קהילה שנוח לה — תתקשה להיבדל מ”העולם”.

▪  הרי זה קשה לוותר על דברים שכל העולם מגדיר כ”כיף”.
▪  זה לא נוח להיות שונה מהמקובל.
▪  אומרים לנו שאנחנו נאבד את הצעירים אם המוזיקה בקהילה אינה לטעמם.
▪  או שנאבד את הנוער עם לא נשים דגש על מרכיב הבידור באסיפות.

ומה אומר דבר אלוהים? — “אַל תִּדַּמּוּ לָעוֹלָם הַזֶּה, כִּי אִם הִשְׁתַּנּוּ עַל־יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַדַּעַת.”

וישנה עוד סכנה שעורבת למאמינים שׂבֶעים ומפונקים — לישורון השמן:

  1. אי־רצון להקריב את הנוחיות לטובת הבישור.

כשמתרגלים לנוחיות, קשה לוותר עליה.

▪  כשאני ביחסים טובים עם השכנים — למה לי לערער את המצב הנוח הזה על־ידי כך שאני מספר להם על ישוע?

▪  כשבמשך כמה שבועות לא עומדים חרדים בכניסה לבניין הקהילה כדי להטריד את אלה שבאים לאסיפות — למה לנו לקלקל את המצב הנוח הזה על־ידי מבצע חדש להפצת הבשורה?

▪  כשסוף־סוף מצאתי מקום עבודה — למה לי לסכן את פרנסתי בכך שאני מספר למישהו שם שאני מאמין בישוע?

▪  כשאני, כעובד הקהילה, עסוק מעל הראש בהכנת חומר לשיעורים, ובאדמיניסטרציה, ובתחזוקת הבניין, ובאלף דברים אחרים שכולם חשובים — למה לי לקחת בוקר שלם ביום רביעי, ולהסתכן במכת שמש, ולספוג קללות מאנשים, בגלל שאני מחלק עלוני בישור?

אז למה לנו כן לוותר על הנוחיות וכן לבשר?

  • בגלל שישוע עצמו מצווה עלינו לעשות כך בסוף בשורת מתי (כח 20-19);
  • בכלל שמה”ש ד 12 קובע במפורש כי “אֵין יְשׁוּעָה בְּאַחֵר, כִּי אֵין שֵׁם אַחֵר נָתוּן לִבְנֵי אָדָם תַּחַת הַשָּׁמַיִם, וּבוֹ עָלֵינוּ לְהִוָּשַׁע”;
  • בגלל שרומים י 14 מעמיד כל אחד מאתנו מול השאלה, “כֵּיצַד יַאֲמִינוּ בָּזֶה אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אוֹתוֹ? וְכֵיצַד יִשְׁמְעוּ בְּאֵין מְבַשֵֹר?” ­— אם אני ואתה לא נבשר, אז איך יידעו השכנים שיש מושיע?

סיכום:

“וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט.” — הדוגמה השלילית הזו נמצאת בפרשת “האזינו” כדי להזהיר אותנו:

  • אם אלוהים ברך אותך בדברים טובים — אל תהי כפוי־טובה! (ומי נמצא כאן היום שיכול להגיד: “אלוהים לא ברך אותי בכלום! יש לי זכות להתלונן ולבעוט בו”?)
  • אם אלוהים ברך אותך בדברים טובים — ועל אחת כמה וכמה אם הוא ברך אותך בישועה נצחית ­— אל תפול בסכנות שפירטנו היום:

▪  בגאווה רוחנית

▪  בחוסר רגישות לצרכים שסביבך

▪  באי־נכונות לקבל ביקורת מוצדקת

▪  באי־רצון לתקן

▪  באי־רצון להיבָּדל מן “העולם”

▪  באי־נכונות להקריב את הנוחיות לטובת הבישור