ראשונה לקורינתים פרק י״ד

הדרכה מעשית ליישום מתנת הלשונות והנבואה

אחד מן הנושאים המחלקים את גוף המשיח הוא נושא מתנת הלשונות, מתנת הנבואה ומתנת הריפוי. האם אלוהים השאיר אותנו חסרי ידע בנושאים אלו, כדי שנתווכח עליהם עד יום הלקחותנו אליו?
התשובה היא: לא מוחלט!

דבר אלוהים ברור כשמש בצהריים גם בעניינים אלו. הבעיה אינה נעוצה באלוהים, אלא בנו – באלה המעדיפים לבסס את הבנתם על חוויה רגשית, או על לימוד שגוי ולקוי של הפסוקים הרלוונטיים. כאשר מביטים לאחור, מבינים היטב שלימוד והבנה שגויים של כתבי הקודש מעניקים לשטן פתח להסיט את צאן המשיח מן האמת, ולגרום לפירוד ולעוינות בין ילדי אלוהים.

להזכירנו: בפרק י״ב שאול השליח הסביר את תכלית מתנות הרוח – מתנות שירות.
כל נושע מקבל לפחות מתנה רוחנית אחת.
אלוהים הוא הקובע אילו מתנות יקבל כל נושע; איש מאיתנו אינו בוחר לעצמו איזו מתנה יקבל (י"ב 11).
מתנות הרוח דומות לאיברי גוף האדם. כשם שכל איבר מחויב לפעול על פי ייעודו למען תפקוד תקין ובריא של הגוף, כך גם מתנות הרוח. כאשר כל אחד מאיתנו משרת את הקהילה על פי המתנה שניתנה לו, הקהילה פועלת כשורה וזוכה לברכה רבה.

המאמינים בקהילה בקורינתוס סבלו מחוסר בגרות רוחנית. במקום להתמלא בענווה ולשרת איש את רעהו באהבה, הם התחרו זה בזה.
לא חסרה להם כל מתנה רוחנית – אלא אהבה. משום כך הקדיש שאול את פרק י״ג לביאור השאלה: מהי אהבה.
פרק י״ג מהווה גשר בין פרק י״ב לפרק י״ד: בפרק י״ב שאול מציג את מתנות הרוח, ובפרק י״ד הוא מפרט את ההיבט המעשי של השימוש בהן.
ואילו בפרק י״ג מדגיש שאול את לב היישום של מתנות הרוח – האהבה. בלעדיה, ללא פרי הרוח, ללא כניעה מלאה להדרכת רוח אלוהים, וללא אלוהים עצמו (שהוא אהבה), כל מתנות הרוח אינן אלא כאין וכאפס.

תפילתי היא שנזכה לברכת רוח הקודש, שנלמד נכון ונשתמש נכונה בכל הכלים הרוחניים הנפלאים שאלוהים העמיד לרשותנו – באהבה, למען שירות הצאן ולמען כבוד אלוהים.

ראשונה לקורינתיים פרק י"ד:
¹‏ רִדְפוּ אַהֲבָה וְהִשְׁתּוֹקְקוּ לְמַתָּנוֹת רוּחָנִיּוֹת, וּבְעִקָּר שֶׁתִּתְנַבְּאוּ. ^‎2‏ הַמְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן אֵינוֹ מְדַבֵּר לַאֲנָשִׁים אֶלָּא לֵאלֹהִים; אִישׁ אֵינֶנּוּ מֵבִין אוֹתוֹ, כִּי בְּרוּחַ הוּא מְבַטֵּא סוֹדוֹת. ^‎3‏ אֲבָל הַמִּתְנַבֵּא מַשְׁמִיעַ לַאֲנָשִׁים דְּבָרִים שֶׁתַּכְלִיתָם לִבְנוֹת, לְעוֹדֵד וּלְנַחֵם. ^‎4‏ הַמְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן בּוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ; הַמִּתְנַבֵּא בּוֹנֶה אֶת הַקְּהִלָּה. ^‎5‏ רְצוֹנִי שֶׁכֻּלְּכֶם תְּדַבְּרוּ בִּלְשׁוֹנוֹת, אַךְ עָדִיף שֶׁתִּתְנַבְּאוּ. הַמִּתְנַבֵּא גָּדוֹל מִן הַמְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת, זוּלָתִי אִם יְפָרֵשׁ הָאַחֲרוֹן אֶת דְּבָרָיו כְּדֵי שֶׁהַקְּהִלָּה תִּבָּנֶה.
‎⁶ וְעַתָּה, אַחַי, אִם אָבוֹא אֲלֵיכֶם וַאֲדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת, מָה אוֹעִיל לָכֶם אִם לֹא אַגִּיד לָכֶם דְּבַר הִתְגַּלּוּת אוֹ דְּבַר דַּעַת, דְּבַר נְבוּאָה אוֹ דְּבַר הוֹרָאָה? ^‎7‏ אֲפִלּוּ עֲצָמִים דּוֹמְמִים שֶׁנִּתָּן לְהָפִיק מֵהֶם קוֹל, כְּגוֹן חָלִיל אוֹ כִּנּוֹר, אִם לֹא יַשְׁמִיעוּ שִׁנּוּיֵי צְלִילִים, כֵּיצַד תֻּכַּר הַנְּעִימָה הַמְנֻגֶּנֶת בְּחָלִיל אוֹ בְּכִנּוֹר? ^‎8‏ וְאִם הַחֲצוֹצְרָה תַּשְׁמִיעַ קוֹל בִּלְתִּי בָּרוּר, מִי יִתְכּוֹנֵן לַקְּרָב? ^‎9‏ כֵּן גַּם אַתֶּם, אִם לֹא תַּשְׁמִיעוּ דְּבָרִים בְּרוּרִים בַּלָּשׁוֹן, כֵּיצַד יוּבַן מַה שֶּׁנֶּאֱמַר? הֲרֵי תִּהְיוּ מְדַבְּרִים אֶל הָאֲוִיר! ^‎10‏ רַבִּים הֵם מִינֵי הַקּוֹלוֹת בָּעוֹלָם וְאֵין אֶחָד מֵהֶם שֶׁאֵינוֹ מַבִּיעַ מַשֶּׁהוּ. ^‎11‏ לְפִיכָךְ אִם אֵינֶנִּי מֵבִין אֶת הַתֹּכֶן שֶׁל הַקּוֹל, אֶהְיֶה לוֹעֵז בְּעֵינֵי הַמְדַבֵּר וְהַמְדַבֵּר יִהְיֶה לוֹעֵז בְּעֵינַי. ^‎12‏ כֵּן גַּם אַתֶּם, הֱיוֹת וְאַתֶּם לְהוּטִים אַחֲרֵי מַתָּנוֹת רוּחָנִיּוֹת, בַּקְּשׁוּ לְהַעֲשִׁיר בְּמַה שֶּׁבּוֹנֶה אֶת הַקְּהִלָּה.
‎¹³ כֵן הַמְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן יִתְפַּלֵּל שֶׁיּוּכַל לְפָרֵשׁ אֶת דְּבָרָיו. ^‎14‏ אִם אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּלָשׁוֹן רוּחִי מִתְפַּלֶּלֶת, אֲבָל שִׂכְלִי אֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה פְּרִי. ^‎15‏ אִם כֵּן מַה לַּעֲשׂוֹת? אֶתְפַּלֵּל בְּאֶמְצָעוּת הָרוּחַ וְאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּאֶמְצָעוּת הַשֵׂכֶל; אָשִׁיר בְּאֶמְצָעוּת הָרוּחַ וְאָשִׁיר גַּם בְּאֶמְצָעוּת הַשֵׂכֶל; ^‎16‏ שֶׁכֵּן אִם תְּבָרֵךְ בְּרוּחַ, כֵּיצַד יֹאמַר ”אָמֵן“ עַל הוֹדָיָתְךָ מִי שֶׁנִּמְנֶה עִם הַבִּלְתִּי מְבִינִים? הֲרֵי אֵין הוּא יוֹדֵעַ מָה אַתָּה אוֹמֵר! ^‎17‏ אַתָּה אָמְנָם מַשְׁמִיעַ תּוֹדָה כָּרָאוּי, אַךְ רֵעֲךָ אֵינֶנּוּ נִבְנֶה. ^‎18‏ אֲנִי מוֹדֶה לֵאלֹהִים שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת יוֹתֵר מִכֻּלְּכֶם. ^‎19‏ בְּרַם בַּקְּהִלָּה אֲנִי מַעֲדִיף לוֹמַר חָמֵשׁ מִלִּים בְּעֶזְרַת שִׂכְלִי כְּדֵי לְלַמֵּד גַּם אֲחֵרִים – מֵאֲשֶׁר לְהַשְׁמִיעַ רִבְבוֹת מִלִּים בְּלָשׁוֹן.
‎²⁰ אַחַי, אַל תִּהְיוּ יְלָדִים בַּהֲבָנַתְכֶם; בַּאֲשֶׁר לָרַע הֱיוּ יְלָדִים, אַךְ בַּהֲבָנַתְכֶם הֱיוּ מְבֻגָּרִים. ^‎21‏ בַּתּוֹרָה כָּתוּב: ”כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל־הָעָם הַזֶּה וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ.“ ^‎22‏ לְפִיכָךְ הַלְּשׁוֹנוֹת אֵינָן אוֹת לַמַּאֲמִינִים, אֶלָּא לַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים. וְהַנְּבוּאָה אֵינֶנָּה לַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים, אֶלָּא לַמַּאֲמִינִים. ^‎23‏ וְהִנֵּה אִם תִּתְכַּנֵּס כָּל הַקְּהִלָּה וְכֻלָּם יְדַבְּרוּ בִּלְשׁוֹנוֹת, וְיִכָּנְסוּ אֲנָשִׁים שֶׁאֵין לָהֶם מֻשָׂג בָּעִנְיָן, אוֹ אֲנָשִׁים בִּלְתִּי מַאֲמִינִים, כְּלוּם לֹא יֹאמְרוּ שֶׁאַתֶּם מְשֻׁגָּעִים? ^‎24‏ אֲבָל אִם הַכֹּל מִתְנַבְּאִים וְיִכָּנֵס אִישׁ בִּלְתִּי מַאֲמִין, אוֹ מִי שֶׁאֵין לוֹ מֻשָׂג בְָּעִנְיָן, אֲזַי יוּכַח עַל־יְדֵי כֻּלָּם וְיִדּוֹן עַל־יְדֵי כֻּלָּם: ^‎25‏ סִתְרֵי לִבּוֹ יִגָּלוּ וְהוּא יִפֹּל עַל פָּנָיו בְּהִשְׁתַּחֲוָיָה לֵאלֹהִים וְיַכְרִיז כִּי אָכֵן יֵשׁ אֱלֹהִים בְּקִרְבְּכֶם.
‎²⁶ וּבְכֵן מַה תַּעֲשׂוּ, אַחַי? כַּאֲשֶׁר אַתֶּם נִקְהָלִים יַחְדָּיו, לְאֶחָד יֵשׁ מִזְמוֹר, לְאַחֵר יֵשׁ דְּבַר־הוֹרָאָה, לָזֶה הִתְגַּלּוּת, לָזֶה לָשׁוֹן וְלָזֶה פֵּרוּשׁ; יְהֵא נָא הַכֹּל לְמַעַן תִּבָּנוּ. ^‎27‏ אִם מְדַבְּרִים בְּלָשׁוֹן, יְדַבְּרוּ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה, לֹא יוֹתֵר; זֶה אַחַר זֶה יְדַבְּרוּ וְאֶחָד יְפָרֵשׁ. ^‎28‏ אַךְ אִם אֵין מְפָרֵשׁ, יַחֲרִישׁוּ בַּקְּהִלָּה וִידַבְּרוּ לְעַצְמָם וְלֵאלֹהִים. ^‎29‏ אֲשֶׁר לַנְּבִיאִים, שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה יְדַבְּרוּ וְהַשְּׁאָר יִבְחֲנוּ אֶת דִּבְרֵיהֶם. ^‎30‏ אִם יִגָּלֶה דָּבָר לְאַחַד הַיּוֹשְׁבִים שָׁם יַחֲרִישׁ הָרִאשׁוֹן, ^‎31‏ כִּי כֻּלְּכֶם יְכוֹלִים לְהִתְנַבֵּא זֶה אַחַר זֶה בְּאֹפֶן שֶׁהַכֹּל יִלְמְדוּ וְהַכֹּל יִתְעוֹדְדוּ. ^‎32‏ וְרוּחוֹת הַנְּבִיאִים כְּפוּפוֹת לַנְּבִיאִים, ^‎33‏ שֶׁהֲרֵי אֱלֹהִים אֵינוֹ אֱלֹהֵי מְהוּמָה אֶלָּא אֱלֹהֵי הַשָּׁלוֹם.
כַּנָּהוּג בְּכָל קְהִלּוֹת הַקְּדוֹשִׁים, ^‎34‏ הַנָּשִׁים תֶּחֱשֶׁינָה בַּקְּהִלּוֹת; אֵין לָהֶן רְשׁוּת לְדַבֵּר, אֶלָּא תִּכָּנַעְנָה לְמָרוּת, כְּמוֹ שֶׁגַּם הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת. ^‎35‏ וְאִם רְצוֹנָן לִלְמֹד דָּבָר, תִּשְׁאַלְנָה אֶת בַּעֲלֵיהֶן בַּבַּיִת, כִּי לֹא יָאֶה שֶׁאִשָּׁה תְּדַבֵּר בַּקְּהִלָּה.
‎³⁶ הַאִם מִכֶּם יָצָא דְּבַר אֱלֹהִים? וְכִי רַק אֲלֵיכֶם הִגִּיעַ? ^‎37‏ כָּל הַחוֹשֵׁב שֶׁהוּא עַצְמוֹ נָבִיא אוֹ אִישׁ רוּחָנִי, שֶׁיַּכִּיר כִּי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי אֲלֵיכֶם מִצְווֹת הָאָדוֹן הֵם. ^‎38‏ וְאִם מִישֶׁהוּ אֵינוֹ מַכִּיר, לֹא יֻכַּר בּוֹ. ^‎39‏ וּבְכֵן, אַחַי, הִשְׁתּוֹקְקוּ לְהִתְנַבֵּא וְאַל תִּמְנְעוּ דִּבּוּר בִּלְשׁוֹנוֹת, ^‎40‏ אֲבָל יֵעָשֶׂה נָא הַכֹּל בְּאֹפֶן רָאוּי וּבְסֵדֶר.

חלוקת פרק י"ד:

א. כל מתנות הרוח נועדו לבנות את הקהילה מתוך אהבה )פ. 1-5).
האם כלל הקהילה נבנית כאשר אתה מיישם את מתנת הרוח שקיבלת?

ב. מסר שאינו ברור ואינו מובן, מבלבל ואינו בונה את הקהילה (פ. 6-12).
האם מוצא פיך מהווה לימוד ברור ומועיל או הבל מילים חסרי משמעות?

ג. שירות לימוד חייב להתבסס על היגיון ולא רק על רגש (פ. 13-19)
האם דבר ההוראה מפיך מתבסס על דבר אלוהים או על רגש וחוויה אישית?

ד. מתנת הלשונות כאות והשפעתה על הלא מאמינים (פ. 20-33).
ה. סיכום: חירות תחת סמכות )פ. 34-40)
האם אתה מעודד שימוש נכון וראוי של מתנות השירות?

משלימי השיעור:

א. כל מתנות הרוח נועדו לבנות את הקהילה מתוך אהבה )פ. 1-5).
¹‏ רִדְפוּ אַהֲבָה וְהִשְׁתּוֹקְקוּ לְמַתָּנוֹת רוּחָנִיּוֹת, וּבְעִקָּר שֶׁתִּתְנַבְּאוּ. ^‎2‏ הַמְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן אֵינוֹ מְדַבֵּר לַאֲנָשִׁים אֶלָּא לֵאלֹהִים; אִישׁ אֵינֶנּוּ מֵבִין אוֹתוֹ, כִּי בְּרוּחַ הוּא מְבַטֵּא סוֹדוֹת. ^‎3‏ אֲבָל הַמִּתְנַבֵּא מַשְׁמִיעַ לַאֲנָשִׁים דְּבָרִים שֶׁתַּכְלִיתָם לִבְנוֹת, לְעוֹדֵד וּלְנַחֵם. ^‎4‏ הַמְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן בּוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ; הַמִּתְנַבֵּא בּוֹנֶה אֶת הַקְּהִלָּה. ^‎5‏ רְצוֹנִי שֶׁכֻּלְּכֶם תְּדַבְּרוּ בִּלְשׁוֹנוֹת, אַךְ עָדִיף שֶׁתִּתְנַבְּאוּ. הַמִּתְנַבֵּא גָּדוֹל מִן הַמְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת, זוּלָתִי אִם יְפָרֵשׁ הָאַחֲרוֹן אֶת דְּבָרָיו כְּדֵי שֶׁהַקְּהִלָּה תִּבָּנֶה.

על מנת להבין את רגשותיו של שאול כאשר כתב את פרק י"ד, חובה לקרוא ולהבין את פרקים י"ב–י"ג.

נקודת המוצא היא: "רִדְפוּ אַהֲבָה!"

מהי אהבה?

אהבה היא לתת מבלי לצפות לקבל דבר בתמורה; היא נתינה ברמה של הקרבה עצמית:

ראשונה לקורינתיים י"ג 7-4:

⁴ הָאַהֲבָה סַבְלָנִית וּנְדִיבָה; הָאַהֲבָה אֵינָהּ מְקַנֵּאת; הָאַהֲבָה לֹא תִּתְפָּאֵר וְלֹא תִּתְנַשֵֹא; ⁵ הִיא לֹא תִּנְהַג בְּגַסּוּת, לֹא תִּדְרשׁ טוֹבַת עַצְמָהּ, לֹא תִּרְגַּז וְלֹא תַּחֲשֹׁב רָעָה. ⁶ הָאַהֲבָה לֹא תִּשְׂמַח בָּעַוְלָה, כִּי בָּאֱמֶת שִׂמְחָתָהּ. ⁷ הִיא תְּכַסֶּה עַל הַכֹּל, תַּאֲמִין בַּכֹּל, תְּקַוֶּה לַכֹּל וְתִסְבֹּל אֶת הַכֹּל.

האחים בקהילת קורינתוס התמקדו בעצמם ולא השכילו להבין ש"לאהוב" משמע לתת ולהחשיב את אחי ואחותי כקודמים לי (אל הפיליפ ב).

"רִדְפוּ אַהֲבָה!" – הפסיקו לחפש רק את טובתכם האישית, פעלו עבור האחרים באותה אהבה והתלהבות שהייתם משקיעים למען עצמכם. אל לנו להתחרות אח ברעהו, התחילו עלינו להיות רגישים איש לצורכי אחיו ואחותו בקהילה. הבה נביט סביב ונושיט יד על מנת לעזור זה לזה! הבה נפעל עבור אחרים כפי שהאדון ישוע היה עושה.

לא לחינם ישוע אמר לתלמידיו (יוחנן י"ג 35-34):

"… אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה; כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם כָּךְ גַּם אַתֶּם אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה. בָּזֹאת יֵדְעוּ הַכֹּל שֶׁתַּלְמִידַי אַתֶּם: אִם תִּהְיֶה אַהֲבָה בֵּינֵיכֶם."

הלקח הזה היה נכון לקהילת קורינתוס, והוא נכון לכל קהילה היום:

• האם אנו רגישים לצורכי החלשים שבינינו?
• האם אנו מוכנים לוותר על דבר יקר או חשוב לטובת אח או אחות במשיח?

לרדוף אהבה פירושו לבחון אם המעשה שאני עושה אכן מועיל לאחר.
אם הפעולה איננה מכוונת לטובתו של הזולת, אלא מתמקדת בי, בצרכיי או ברווחתי האישית בלבד – אין זו אהבה מקראית, אלא ביטוי של אנוכיות.

שאול הורה לקוראיו: "הִשְׁתּוֹקְקוּ לְ(מַתָּנוֹת) רוּחָנִיּוֹת, וּבְעִקָּר שֶׁתִּתְנַבְּאוּ." [1]

מה הן מתנות רוחניות?

כבר הגדרנו זאת בפרק י"ב, אך מאחר ש"שינון הוא אֵם הלמידה", הבה נחזור על כך:

מתנות רוחניות הן היכולות שרוח הקודש מעניק למאמינים הנושעים כדי שישרתו בעזרתן את אלוהים במסגרת גוף המשיח – הקהילה.

הגדרה פשוטה זו היא היסוד שעליו נבנה את התשובות לשאלות שלהלן:

מדוע שאול רצה שהמאמינים ישאפו בעיקר להתנבא?

התשובה נמצאת בפסוק 3: המתנבא משמיע דברים שתכליתם…

• לבנות,
• לעודד (למילה במקור היווני יש גם משמעות של "להוכיח", כלומר, לעודד ולדרבן לעשות את הדבר הנכון),
• לנחם.

אם כן, מתנת הנבואה שהיא מתנת לימוד, והוראה מבארת (פטר"ב א 19-21), מבטאת באופן מעשי את משמעות האהבה שהייתה חסרה כל כך באותה קהילה.

לאורך הפרק שאול חוזר על המילה "לִבְנוֹת" שבע פעמים כדי להדגיש את המטרה שלשמה נועדו מתנות הרוח – לבנות! משמע, תכלית המתנה היא למען רעיי. זו אהבה.

למה הכוונה במילה "להתנבא"?

לאחר שהבנּו מהי השפעתה של מתנת הנבואה, הבה נקבע מהו שימוש נכון במתנה זו, ומה לא נחשב בגדר שימוש נכון בה.

יש לזכור שבעת כתיבת האיגרת טרם נחתם ספר הברית החדשה. נבואות חדשות עדיין יכלו להינתן (כך אכן קרה עם ספר ההתגלות). מאז שספר הברית החדשה נחתם, אין מקום לנבואות חדשות עבור כלל גוף המשיח. כלומר, היום אנו לא צפויים לפגוש נביאים חדשים כמו דניאל, יחזקאל, ישעיהו וכו' שנבואותיהם, המתועדות בכתב, כמוהן ככתבי הקודש המחייבים את כלל יושבי כדור הארץ.

אין זה אומר שאלוהים חדל לדבר אל ילדיו בדרכים שונות; אלוהים אינו מפסיק לדבר אלינו, אך הדבר נעשה על־פי הכללים הבאים:

א. אלוהים פועל במחשבותינו ובלבנו ודרך כתבי הקודש שאנו קוראים, לומדים ומלמדים.

ב. אלוהים משפיע עלינו דרך אחים ואחיות אחרים באמונה.

ג. הוא משפיע עלינו דרך אירועים שמתרחשים בחיינו.

את כל אלה אלוהים ממשיך לעשות כדי להחכים אותנו לדעת את רצונו ולהתרחק מן הרע. החכמה והדעת שאלוהים מעניק לנו – שבעזרתן אנו יודעים לתכנן את צעדינו או להבין טוב יותר את מהלך האירועים שלפנינו – אינן הופכות אותנו לנביאים.

קבלת מידע או הבנה שעוזרים לנו להחליט החלטה אישית אינה נבואה, אלא פעולת חסד מאלוהים. הבנה וחכמה במקרים כאלה מתקבלות כתשובה לתפילה. אם נחשיב לנביא אדם שאלוהים מדריך אותו לגבי החלטה עתידית, הרי שכל המאמינים הם נביאים.

"להתנבא" בימינו – משמעו לומר את דבר אלוהים (לאחר שהוא נלמד מכתבי הקודש)…

• בהשראת רוח אלוהים,
• במדויק,
• בבירור,
• באופן הבונה, מעודד ומנחם את הקהילה,
• באופן המדגיש את הנושא המרכזי של כל כתבי הקודש: ישוע המשיח. הרי על־פי התגלות י"ט 10 "עֵדוּת יֵשׁוּעַ הִיא רוּחַ הַנְּבוּאָה."

ובכן, האם המאמינים בקהילת קורינתוס שאפו בעיקר להתנבא?

התשובה היא: "לא!"

שאיפתם הייתה להוכיח את רוחניותם הגדולה בעיקר במתנה הרוחנית המצביעה על כוח על-טבעי (דיבור בלשונות), ובדרך זו להדגיש את מעמדם האישי ואת חשיבותם.

זכרו! כאשר שאול מדרג את מתנות הרוח באמרו "ראשית…שנית…אחרי כן…", מתנת הלשונות נמנית עם החשובות פחות, והיא נמצאת במקום האחרון ברשימה (פרק י"ב 31-27). הקורא דירוג זה עלול לשאול:

האם יש פסול כלשהו במתנת הדיבור בלשונות?

חס וחלילה! אך כמו עם כל דבר אחר, שימוש לא נכון במתנה זו גורם נזק.

בפסוקים 2, 4 שאול פתח בהסבר על אודות הנזק הנגרם משימוש לא נכון במתנת הלשונות:

² הַמְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן אֵינוֹ מְדַבֵּר לַאֲנָשִׁים אֶלָּא לֵאלֹהִים; אִישׁ אֵינֶנּוּ מֵבִין אוֹתוֹ, כִּי בְּרוּחַ הוּא מְבַטֵּא סוֹדוֹת … ⁴ הַמְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן בּוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ; הַמִּתְנַבֵּא בּוֹנֶה אֶת הַקְּהִלָּה.

המדבר בשפה שאינה מובנת, אינו מדבר לאנשים. "הוּא מְבַטֵּא סוֹדוֹת" (מסתורין). אלוהים יודע מה מתרחש (הוא כול-יכול ואין דבר נסתר ממנו), אך לבני האדם שמסביב אין את היכולות של אלוהים.

האם זהו מצב ראוי וטוב? – ממש לא!

מתנות הרוח ניתנו לנו כדי לשרת זה את זה בגוף המשיח לכבוד האלוהים, ולא כדי שנדבר לאלוהים בקודים מוצפנים. דבר אלוהים מנחה אותנו לדבר בבהירות ובדרך שתבנה את גוף המשיח – את הקהילה (טימ"א ו 20; טימ"ב ב 16).

מי שמדבר בשפה שאינה מובנת – בונה את עצמו. החוויה עשויה להעניק לו הרגשה טובה, אך הוא אינו בונה את הקהילה. מי שנוהג כך בציבור, באסיפות הקהילה, נוהג בחוסר אהבה! השליח מציין זאת כנקודה שלילית ולא כזכות.

שאול לא הנחה את הקורינתים לפעול כמתואר בפסוקים 2, 4. ההפך! – הוא הצביע על הדרך הפסולה שבה הם פעלו.

מתנות רוחניות ניתנו כדי שנועיל זה לזה. כשם שבעל מתנת הנתינה אינו מועיל אם הוא מעביר סכום נאה מכיס ימין לכיס שמאל, כך המדבר בלשון זרה אינו מועיל לכלום אם הוא מדבר לעצמו.

מדוע? – כי מעשהו אינו מועיל לכלל הגוף.

בפסוק 12 שאול אמר במילים ברורות ביותר:

"בַּקְּשׁוּ לְהַעֲשִׁיר בְּמַה שֶּׁבּוֹנֶה אֶת הַקְּהִלָּה."

מתוך הפסוק עולה כי דיבור בלשונות שאינו מובן וברור לנוכחים באסיפת הקהילה (כלומר, ללא פירוש) אינו דבר תקין, מכיוון שאין הוא בונה, מעודד או מנחם את כלל הקהילה. דיבור בלשונות בדרך שכזו עומד בניגוד לציווי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ!" (ויקרא י"ט 18).

מדוע טוב יותר להתנבא?

כי "הַמִּתְנַבֵּא מַשְׁמִיעַ לַאֲנָשִׁים דְּבָרִים שֶׁתַּכְלִיתָם לִבְנוֹת, לְעוֹדֵד וּלְנַחֵם" (פס' 3). המתנבא "בונה" את הקהילה, ומי שעושה זאת מבטא את האהבה שאמורה לאפיין את תלמידי המשיח.

בפסוק 5 סיכם השליח את החלק הראשון במילים אלו:

"רְצוֹנִי שֶׁכֻּלְּכֶם תְּדַבְּרוּ בִּלְשׁוֹנוֹת, אַךְ עָדִיף שֶׁתִּתְנַבְּאוּ. הַמִּתְנַבֵּא גָּדוֹל מִן הַמְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת, זוּלָתִי אִם יְפָרֵשׁ הָאַחֲרוֹן אֶת דְּבָרָיו כְּדֵי שֶׁהַקְּהִלָּה תִּבָּנֶה."

שאול לא לימד שיש פסול במתנת הלשונות. הוא היה רוצה לראות את כולם מדברים בלשונות, אך זאת בדרך הנכונה על־פי הכתוב, כי רק אז תהיה בכך תועלת לכלל הקהילה. הפסול היה בשימוש שאינו תואם את רצון אלוהים – שלא ביטא אהבה.

מתנת הדיבור בלשונות הנה מתנה מאלוהים, אך היא מועילה רק כאשר המסר שניתן יזכה לפירוש (ביאור).

השליח מסיים את פסוק 5 בציון המטרה שלשמה ניתנו כל מתנות הרוח – "…כְּדֵי שֶׁהַקְּהִלָּה תִּבָּנֶה"; זה בדיוק מה שהיה חסר בקהילת קורינתוס.

סיכום ביניים:

א. המאמינים מקהילת קורינתוס היו עשירים במתנות הרוח אך נכשלו באופן השימוש

בהן. במקום להפעיל כל מתנת רוח למען בניית הקהילה, הם השתמשו במתנותיהם

הרוחניות דווקא כדי להדגיש את מעמדם ואת חשיבותם האישית. התנהגותם זו הביעה

חוסר אהבה.

ב. מתנות הרוח ניתנו כדי לבנות את גוף המשיח. לא לחינם מופיעה המילה "לבנות"

שבע פעמים בפרק! זאת כדי להדגיש את העיקר.

ג. כל שימוש במתנות הרוח שאינו על־פי הגדרת דבר אלוהים יגרום נזק ויפגע בעדות

הקהילה.

ד. שאול השליח אמנם דיבר אל האחים והאחיות בקורינתוס, אך המסר נכון גם עבורנו היום:

1. בכל עשייה במסגרת הקהילה חשוב לפעול באהבה.
2. חובה לבטא את כל דברינו באופן ברור ומובן, כדי שהגוף (הקהילה) ייבנה ויתבגר מבחינה רוחנית.
3. כאשר כל אחד מאִתנו יפעל באהבה ולטובת הגוף, שם המשיח ישוע יפואר.

 

ב. מסר שאינו ברור ואינו מובן, מבלבל ואינו בונה את הקהילה (פ. 6-12).
האם מוצא פיך מהווה לימוד ברור ומועיל או הבל מילים חסרי משמעות?

‎⁶ וְעַתָּה, אַחַי, אִם אָבוֹא אֲלֵיכֶם וַאֲדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת, מָה אוֹעִיל לָכֶם אִם לֹא אַגִּיד לָכֶם דְּבַר הִתְגַּלּוּת אוֹ דְּבַר דַּעַת, דְּבַר נְבוּאָה אוֹ דְּבַר הוֹרָאָה? ^‎7‏ אֲפִלּוּ עֲצָמִים דּוֹמְמִים שֶׁנִּתָּן לְהָפִיק מֵהֶם קוֹל, כְּגוֹן חָלִיל אוֹ כִּנּוֹר, אִם לֹא יַשְׁמִיעוּ שִׁנּוּיֵי צְלִילִים, כֵּיצַד תֻּכַּר הַנְּעִימָה הַמְנֻגֶּנֶת בְּחָלִיל אוֹ בְּכִנּוֹר? ^‎8‏ וְאִם הַחֲצוֹצְרָה תַּשְׁמִיעַ קוֹל בִּלְתִּי בָּרוּר, מִי יִתְכּוֹנֵן לַקְּרָב? ^‎9‏ כֵּן גַּם אַתֶּם, אִם לֹא תַּשְׁמִיעוּ דְּבָרִים בְּרוּרִים בַּלָּשׁוֹן, כֵּיצַד יוּבַן מַה שֶּׁנֶּאֱמַר? הֲרֵי תִּהְיוּ מְדַבְּרִים אֶל הָאֲוִיר! ^‎10‏ רַבִּים הֵם מִינֵי הַקּוֹלוֹת בָּעוֹלָם וְאֵין אֶחָד מֵהֶם שֶׁאֵינוֹ מַבִּיעַ מַשֶּׁהוּ. ^‎11‏ לְפִיכָךְ אִם אֵינֶנִּי מֵבִין אֶת הַתֹּכֶן שֶׁל הַקּוֹל, אֶהְיֶה לוֹעֵז בְּעֵינֵי הַמְדַבֵּר וְהַמְדַבֵּר יִהְיֶה לוֹעֵז בְּעֵינַי. ^‎12‏ כֵּן גַּם אַתֶּם, הֱיוֹת וְאַתֶּם לְהוּטִים אַחֲרֵי מַתָּנוֹת רוּחָנִיּוֹת, בַּקְּשׁוּ לְהַעֲשִׁיר בְּמַה שֶּׁבּוֹנֶה אֶת הַקְּהִלָּה.

בחמשת הפסוקים הראשונים אמר שאול: "מה שאינו ברור – אינו בונה, אינו מועיל…ולכן מזיק."

בפסוקים 25-6 הוא מסביר מדוע השימוש במתנות הלשונות והנבואה צריך להיות ברור ומובן: על מנת להסביר את ההיגיון שבשימוש ברור ומובן במתנות הרוחניות, שאול הציג שלוש דוגמאות מן החיים:

א. כלי מוסיקה:

אם אדם "ינגן" בחליל או בכינור ללא שינוי צלילים, כשהוא סתם יפיק צלילים שאינם מנגינה, שומעיו לא יזהו שום שיר. אדרבא, הצליל יגרום לכאב ראש ויהווה מטרד (פסוק 7).

ב. תרועת קרב:

תפקידו של החצוצרן היה לתת הוראות לגדודים על-ידי תרועות מוסכמות מראש. כל תרועה ציינה פקודה כלשהי. אם החצוצרן היה משמיע תרועות שאינן מוסכמות מראש, הצבא לא יכול היה להבין את משמעותן ולא היה מתכונן לבאות (פסוק 8).

ג. שיחת חולין:

כאשר אתם מדברים זה עם זה, ברור מעל לכל ספק ששפתכם צריכה להיות ברורה. המדבר בצורה שאינה מובנת או ברורה שם את עצמו ללעג (פסוק 9: "הֲרֵי תִּהְיוּ מְדַבְּרִים אֶל הָאֲוִיר").

בפסוק 6 השליח שאל בפשטות: "אם אבוא אליכם ואדבר באופן שאינו מובן לכם, איזו תועלת אביא?"

בפסוק 10 הוא הוכיח לקורינתים את היגיון דבריו בהזכירו את הטבע והבריאה: "פתחו אוזניים והקשיבו לקולות הבאים מן הטבע – האם ישנו קול שאינו מביע משהו?"

התשובה המתבקשת היא: "בוודאי שלא!"

לכל קול יש משמעות, ועליו להביע דבר ברור.

בפסוק 11 מתאר השליח את הנזק והמבוכה הנובעים מביטוי כלשהו שאינו מובן:

• אדם השומע לשונות שאינן מפורשות חושב שהדובר הוא ברברי – זר, נוכרי, אינו מובן ואף מטריד.
• המדבר בלשונות שאינן מפורשות בעצם מתייחס אל הנוכחים כאל חסרי יכולת הבנה, טיפשים, "בלתי רוחניים", מכיוון שאינם מבינים אותו.

מכיוון ששימוש מוטעה במתנות הרוח היה עלול לפגוע באחדות הקהילה ולהטיל דופי במשיח, שאול הנחה את חברי הקהילה כיצד לפעול בדרך הנכונה:

ראשונה לקורינתים יד 12:

"כֵּן גַּם אַתֶּם, הֱיוֹת וְאַתֶּם לְהוּטִים אַחֲרֵי מַתָּנוֹת רוּחָנִיּוֹת, בַּקְּשׁוּ לְהַעֲשִׁיר בְּמַה שֶּׁבּוֹנֶה אֶת הַקְּהִלָּה."

משמעות הפסוקים ברורה:

מה שאינו מובן ומפורש…

• אינו בונה את הקהילה;
• דבר שאינו בונה, ראוי שלא ייעשה בקהילה;
• דבר שאינו מתאים ואינו ראוי להיעשות בקהילה – לא יכול להיות מאלוהים.

ובכן, מה עלינו לעשות על מנת להעשיר את הקהילה?

ג. שירות לימוד חייב להתבסס על היגיון ולא רק על רגש (פ. 13-19)
האם דבר ההוראה מפיך מתבסס על דבר אלוהים או על רגש וחוויה אישית?

‎¹³ כֵן הַמְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן יִתְפַּלֵּל שֶׁיּוּכַל לְפָרֵשׁ אֶת דְּבָרָיו. ^‎14‏ אִם אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּלָשׁוֹן רוּחִי (נפשי) מִתְפַּלֶּלֶת, אֲבָל שִׂכְלִי (מוחי) אֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה פְּרִי. ^‎15‏ אִם כֵּן מַה לַּעֲשׂוֹת? אֶתְפַּלֵּל בְּאֶמְצָעוּת הָרוּחַ וְאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּאֶמְצָעוּת הַשֵׂכֶל; אָשִׁיר בְּאֶמְצָעוּת הָרוּחַ וְאָשִׁיר גַּם בְּאֶמְצָעוּת הַשֵׂכֶל; ^‎16‏ שֶׁכֵּן אִם תְּבָרֵךְ בְּרוּחַ, (בנפש, רגש, ללא מעורבות השכל) כֵּיצַד יֹאמַר ”אָמֵן“ עַל הוֹדָיָתְךָ מִי שֶׁנִּמְנֶה עִם הַבִּלְתִּי מְבִינִים? הֲרֵי אֵין הוּא יוֹדֵעַ מָה אַתָּה אוֹמֵר! ^‎17‏ אַתָּה אָמְנָם מַשְׁמִיעַ תּוֹדָה כָּרָאוּי, אַךְ רֵעֲךָ אֵינֶנּוּ נִבְנֶה. ^‎18‏ אֲנִי מוֹדֶה לֵאלֹהִים שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת יוֹתֵר מִכֻּלְּכֶם. ^‎19‏ בְּרַם בַּקְּהִלָּה אֲנִי מַעֲדִיף לוֹמַר חָמֵשׁ מִלִּים בְּעֶזְרַת שִׂכְלִי (באופן ברור ומובן) כְּדֵי לְלַמֵּד גַּם אֲחֵרִים – מֵאֲשֶׁר לְהַשְׁמִיעַ רִבְבוֹת מִלִּים בְּלָשׁוֹן. (שאינה מובנת)

על מנת להבין את הפסוקים האלה, ראוי שנגדיר את משמעות המילים הבאות:

1. "רוּחִי" = נפש האדם. כאן לא מדובר ברוח הקודש (קור"א ב 11).
2. "שִׂכְלִי" = מוח האדם – התבונה, המחשבות, ההבנה האישית.

שאול פתח את הקטע הבא בהרצאת דבריו בכותרת כללית: "מי שמדבר בלשון, יתפלל שיוכל לפרש[2] את דבריו!"

מנקודה זו העיקרון ברור:

יש פירוש – זאת אומרת – יש תרגום, ביאור, יש הסבר ברור למילים שנאמרו בשפה אחרת – זה טוב!
אין פירוש – זה רע!

מפסוק 14 ואילך שאול מסביר מה מתרחש כאשר אדם מדבר בלשון בקרב קהל שאינו דובר את אותה שפה: דיבור בשפה שאינה מפורשת הוא פעולה של רוח האדם (נפשו), אך שכלו אינו מבין דבר, ולפיכך אין כל פרי לנעשה. האדם מתרגש, אך אין כל הבנה – לא אצלו ולא אצל השומעים אותו.
האם מצב של חוסר פרי הוא מצב רצוי וטוב? לא! אם כן, מה יש לעשות?

פסוק 15: "אֶתְפַּלֵּל בְּאֶמְצָעוּת הָרוּחַ וְאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּאֶמְצָעוּת הַשֵׂכֶל" – כלומר, אערב גם את שכלי, כדי לקבל פירוש מובן וברור למה שנאמר בלשון הזרה.
פסוקים 17-16: אם תֹאמר דבר שאינו מובן, איך יוכלו יתר הנוכחים להגיד "אמן" – כלומר, להסכים עם מה שאמרת?

פסוקים 19-18: ^‎18‏ אֲנִי מוֹדֶה לֵאלֹהִים שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת יוֹתֵר מִכֻּלְּכֶם. ^‎19‏ בְּרַם בַּקְּהִלָּה אֲנִי מַעֲדִיף לוֹמַר חָמֵשׁ מִלִּים בְּעֶזְרַת שִׂכְלִי (באופן ברור ומובן) כְּדֵי לְלַמֵּד גַּם אֲחֵרִים – מֵאֲשֶׁר לְהַשְׁמִיעַ רִבְבוֹת מִלִּים בְּלָשׁוֹן. (שאינה מובנת)

בשל מסעותיו הרבים פגש שאול בני עמים, שבטים ותרבויות שדיברו שפות וניבים שונים. לפיכך העניק לו אלוהים את מתנת הלשונות ככלי של חסד, שנועד להנגשת הבשורה לבני שפות שונות, במיוחד במקומות שבהם טרם הוקמה קהילה מסודרת. יש לזכור כי רוב בני האדם בעת ההיא חיו כל ימיהם במסגרת גאוגרפית מצומצמת – כפר, כפרים סמוכים או עיר אחת – ולא נחשפו לריבוי לשונות ותרבויות.

בהקשר זה יכול היה שאול לומר בכנות: “אני מודה לאלוהים כי מדבר אני בלשונות יותר מכולכם”, מבלי להתפאר או לרומם את עצמו. אולם כאשר מדובר בהתכנסות קהילתית, שאול מציב עיקרון ברור: תועלת הזולת קודמת לביטוי האישי. לכן הוא מבהיר כי עדיף לומר חמש מילים ברורות ומובנות, המלמדות, בונות ומעודדות, מאשר רבבות מילים שאינן מובנות לשומעים. אין כאן שלילה של המתנה עצמה, אלא הגדרה מחודשת של ייעודה במסגרת גוף המשיח.

שאול אינו רומז ואף אינו מתכוון לכך שהוא מדבר אל עצמו בלשונות יותר מאחרים. מעשה כזה היה סותר את מהות האהבה, שהרי אהבה איננה מחפשת את אשר לה, אלא את בניין האחר. לפיכך, השימוש בלשונות חייב להימדד תמיד לא לפי עוצמת החוויה האישית, אלא לפי מידת התועלת הרוחנית שהוא מעניק לזולת.

מוסר השכל: חמש מילים ברורות טובות יותר מאלפי מילים שאינן מובנות!

כך כתוב, אז מדוע נוהגים בצורה שונה?

"אנחות עמוקות ממילים" או "שפת מלאכים"

לאור הדוגמה הברורה ממעשי השליחים פרק ב, ולמרות ההסבר הברור של שאול שמתנת הלשונות הנה דיבור בשפה קיימת ומדוברת, אנו עדים למקרים שבהם אנשים משמיעים גיבובי מילים.

שני ההסברים השכיחים השגורים בפי אותם אנשים, הם:

1. 1. מדובר ב-"אֲנָחוֹת עֲמֻקּוֹת מִמִּלִּים" ולשם כך הם מצטטים מאיגרת אל הרומים ח 26-27:

²⁶ וְכֵן גַּם הָרוּחַ עוֹזֶרֶת לָנוּ בְּחֻלְשׁוֹתֵינוּ, כִּי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים לְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי. וְאוּלָם הָרוּחַ עַצְמָהּ מַפְגִּיעָה בַּעֲדֵנוּ בַּאֲנָחוֹת עֲמֻקּוֹת מִמִּלִּים. ²⁷ וְהַבּוֹחֵן לְבָבוֹת יוֹדֵעַ אֶת מַחְשְׁבוֹת הָרוּחַ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַפְגִּיעָה בְּעַד הַקְּדוֹשִׁים בְּהֶתְאֵם לִרְצוֹן אֱלֹהִים.

הטענה היא שה-"אנחות" הנשמעות, נובעות מרוח הקודש, המבטא את מה שהדובר עצמו אינו מסוגל לבטא במילים ברורות.

ומהי האמת?

שאול השליח מתאר בקטע זה את היגון והכאב שהם מנת חלקו של המאמין החי בעולם הזה (אל הרומים ז 14 – ח 39).

א. המאמין "נאנח" (רומ' ח 23) – הוא אמנם נושע, אך נמצא עדיין במאבק מתמיד עם טבעו הישן שנמשך לחטא (רומ' ז 25-15);

ב. הבריאה כולה "נאנחת" (רומ' ח 22), כי גם היא סובלת מתוצאות החטא;

ג. רוח הקודש "נאנח" (רומ' ח 26), כי הוא מזדהה עם חוסר היכולת של המאמין להתמודד עם הסבל ועם פיתויי החטא בכוחות עצמו. רוח הקודש עומד לצדו כפרקליט (יוחנן יד 16, תרגום דליטש) שמפגיע בעדו לפני אלוהים האב "הַבּוֹחֵן לְבָבוֹת" (פס' 27).

על המאבק הפנימי התווסף קושי נוסף: בתקופה שבה נכתבה האיגרת אל הרומים, הקהילה נרדפה והמאמינים אף שילמו בחייהם בעבור עדותם ונאמנותם.

על רקע הזה שאול מעודד את המאמינים ואומר להם: "לעתים איננו יודעים איך להתפלל, מה נכון לבקש ולעשות. אך אל דאגה! אלוהים נאמן ואכפת לו מילדיו. כשאיננו יודעים מה לומר, רוח הקודש יציג את משאלתנו לפני אלוהים."

מה משמיע קול – ומה לא?

מי שראה בחדשות מאות אלפי יצורים מתים מות ייסורים בתוך נפט שדולף מאסדת קידוח בים, מבין למה הכוונה במילים "הבריאה נאנחת". – הבריאה "נאנחת" בשקט.

גם ל"אנחות רוח הקודש" אין קול. הרי אלוהים האב ואלוהים רוח הקודש הם שתי הוויות של האלוהים האחד. אין צורך בהעברת מידע קולי בתוך האלוהים האחד. אלוהים האב יודע את מחשבות רוח הקודש (אל הרומים ח 27).

הסיבה היחידה שבמעשה הבריאה, אלוהים כביכול "מדבר לעצמו", והסיבה היחידה שישוע המשיח דיבר עם אלוהים האב בקול, היא העברת מידע אלינו, אל קוראי הכתובים (ראה יוחנן יא 42).

ואיך אנחנו מתוארים בפסוק 26? – "אֵין אָנוּ יוֹדְעִים לְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי."
אנחנו לא יודעים מה להגיד, ולכן שותקים. רוח הקודש מפגיע בעדינו, ואלוהים האב "יוֹדֵעַ (לא 'שומע') אֶת מַחְשְׁבוֹת הָרוּחַ".

הטקסט המקורי ביוונית אומר: "רוח הקודש מפגיע בעדנו באנחות שאי־אפשר לבטא במילים."

כלומר, אנחנו שותקים – פינו ושפתינו אינם נעים, מיתרי קולנו לא פועלים בגלל שאיננו יודעים מה לומר. אך בחסד אלוהים, רוח הקודש מפגיע בעדנו בהתאם לרצון ה'.

הגדרת מילים:

מַפְגִּיעַ (ת') [מן פגע, הִפְגִּיעַ] מְבַקֵּשׁ, מַפְצִיר: "וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ" (ישע' נט ט"ז).

הַפְגָּעָה (נ') [מן פגע, הִפְגִּיעַ] תְּחִנָּה, בַּקָּשָׁה (מילון אבן שושן).

מסקנה: בפרק ח 27-26 באיגרת אל הרומים אין מדובר בדיבור או במילים כלשהן. אלוהים יודע את מחשבות הרוח ולכן אין צורך בהבעתן בקול.

 

2. 2. מדובר ב"שפת מלאכים"

לפי טענה זו, גיבובי המילים או הצלילים הם שפת מלאכים, שפה שמיימית קיימת.
המונח נלקח מראשונה לקורינתיים י"ג 1-3:

¹ אִם בִּלְשׁוֹנוֹת בְּנֵי אָדָם וּמַלְאָכִים אֲדַבֵּר וְאֵין בִּי אַהֲבָה, הֲרֵינִי כִּנְחשֶׁת הוֹמָה אוֹ כִּמְצִלְתַּיִם רוֹעֲשִׁים. ² אִם תִּהְיֶה לִי מַתַּת הַנְּבוּאָה וְאֵדַע כָּל הַסּוֹדוֹת וְאַשִֹיג כָּל הַדַּעַת; וְאִם תִּהְיֶה בִּי כָּל הָאֱמוּנָה עַד לְהַעְתִּיק הָרִים מִמְּקוֹמָם, וְאֵין בִּי אַהֲבָה, הֲרֵינִי כְּאַיִן וּכְאֶפֶס. ³ אִם אֲחַלֵּק אֶת כָּל רְכוּשִׁי לִצְדָקָה וְגַם אֶתֵּן אֶת גּוּפִי לִשְׂרֵפָה וְאֵין בִּי אַהֲבָה – לֹא יוֹעִיל לִי דָּבָר.

ומהי האמת? (הסבר מפורט יותר ניתן בפרשנות לפרק י"ג)

ישנן מספר דרכים להבין פסוקים אלה, אך מסקנותיו של שאול ברורות דיין, והן יעזרו לנו להגיע להבנה נכונה.

כפי שלמדנו, הבעיה בקהילת קורינתוס נבעה מהעדר אהבה בין המאמינים. במקום לתת ולעודד את שאר האחים, הם התמקדו בטובת עצמם.

על רקע מצב עגום זה יש להבין את פסוקים 3-1 בפרק י"ג: "אִם בִּלְשׁוֹנוֹת בְּנֵי אָדָם וּמַלְאָכִים אֲדַבֵּר וְאֵין בִּי אַהֲבָה – הרי שאין כל תועלת בדיבורי."

ישנן שתי נקודות שיכולות לתרום להבנת פסוקים אלה:

א. לדעת מפרשים רבים, הפסוקים מציגים בכוונה מצבים קיצוניים, לא מציאותיים, כדי להדגיש את חשיבות האהבה. זאת אומרת ש-"שפת מלאכים" הנו מונח היפותטי. לא מדובר בשפה הקיימת במציאות.

ב. לאורך כל כתבי הקודש לא מוזכרת שפה הנקראת "שפת מלאכים" – כלומר, שפה מסוימת שרק מלאכים מדברים בה.

– בכל אירוע בכתבי הקודש שבו אדם שמע דברי מלאך הנאמרים לאלוהים או לאדם, השפה הייתה שפתו של השומע.

– בכל אירוע בכתבי הקודש שבו אלוהים דיבר אל אדם כלשהו, השפה הייתה שפתו של אותו אדם.

הכוונה של דברי שאול בפרק י"ג 1 היא: "אם אחד מאתנו חוּנן ביכולת לדבר בכל השפות הקיימות, ובאופן דקדוקי ולשוני מושלם, כמלאך, ואין לו אהבה, יכולתו הנפלאה היא חסרת ערך."

מסקנות:

1. כל תירוץ שמנסה להצדיק דיבור בגיבובי מילים ואנחות שאינם מובנים ומפורשים, אינו מבוסס על כתבי הקודש ולכן לא יכול להיות מאלוהים.
2. מה שמבוסס על הרגשה או על התנסות אישית בלבד אינו בהכרח מאלוהים ואינו בהכרח קדוש או טוב.

הערה: "שפה" אינה אוסף הברות או מילים אקראי. לכל שפה יש כללי דקדוק ותחביר. לגיבובי ההברות והצלילים המיוצגים בימינו כלשונות שרוח הקודש נותן לדוברים, אין כל כללי תחביר ולכן אינם יכולים לבטא שפה כלשהי. מילים אלו נובעות ממוחם של המדברים ולא מרוח הקודש.

סיכום חלקי (פסוקים 6-19)

בפסוקים 19-6 שאול השליח מעביר מסר אחיד וברור:

1. 1. גם ההיגיון והטבע מלמדים: כל מה שנאמר בקהילה חייב להיות ברור ומובן.
2. 2. כל מתנות הרוח הקשורות בדיבור יניבו פרי רק כשהדיבור מובן.
   על מנת להבטיח בהירות, שימוש נכון במתנות הרוח תמיד יערב הן את "רוח" האדם (נפשו, רגשותיו) והן את "שכלו" (מוחו, יכולת החשיבה והשליטה על הנאמר).
3. 3. עלינו להתפלל שמתנות הרוח הניתנות לנו ישמשו בצורה מובנת וברורה. רק כך גוף המשיח (הקהילה) ייבנה, יתברך ויפאר את שם המשיח.

התכלית שלשמה נועדה מתנת הלשונות

ד. מתנת הלשונות כאות והשפעתה על הלא מאמינים (פ. 20-33).
‎²⁰ אַחַי, אַל תִּהְיוּ יְלָדִים בַּהֲבָנַתְכֶם; בַּאֲשֶׁר לָרַע הֱיוּ יְלָדִים, אַךְ בַּהֲבָנַתְכֶם הֱיוּ מְבֻגָּרִים. ^‎21‏ בַּתּוֹרָה כָּתוּב: ”כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל־הָעָם הַזֶּה וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ.“ ^‎22‏ לְפִיכָךְ הַלְּשׁוֹנוֹת אֵינָן אוֹת לַמַּאֲמִינִים, אֶלָּא לַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים. וְהַנְּבוּאָה אֵינֶנָּה לַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים, אֶלָּא לַמַּאֲמִינִים. ^‎23‏ וְהִנֵּה אִם תִּתְכַּנֵּס כָּל הַקְּהִלָּה וְכֻלָּם יְדַבְּרוּ בִּלְשׁוֹנוֹת, וְיִכָּנְסוּ אֲנָשִׁים שֶׁאֵין לָהֶם מֻשָׂג בָּעִנְיָן, אוֹ אֲנָשִׁים בִּלְתִּי מַאֲמִינִים, כְּלוּם לֹא יֹאמְרוּ שֶׁאַתֶּם מְשֻׁגָּעִים? ^‎24‏ אֲבָל אִם הַכֹּל מִתְנַבְּאִים וְיִכָּנֵס אִישׁ בִּלְתִּי מַאֲמִין, אוֹ מִי שֶׁאֵין לוֹ מֻשָׂג בְָּעִנְיָן, אֲזַי יוּכַח עַל־יְדֵי כֻּלָּם וְיִדּוֹן עַל־יְדֵי כֻּלָּם: ^‎25‏ סִתְרֵי לִבּוֹ יִגָּלוּ וְהוּא יִפֹּל עַל פָּנָיו בְּהִשְׁתַּחֲוָיָה לֵאלֹהִים וְיַכְרִיז כִּי אָכֵן יֵשׁ אֱלֹהִים בְּקִרְבְּכֶם.
‎²⁶ וּבְכֵן מַה תַּעֲשׂוּ, אַחַי? כַּאֲשֶׁר אַתֶּם נִקְהָלִים יַחְדָּיו, לְאֶחָד יֵשׁ מִזְמוֹר, לְאַחֵר יֵשׁ דְּבַר־הוֹרָאָה, לָזֶה הִתְגַּלּוּת, לָזֶה לָשׁוֹן וְלָזֶה פֵּרוּשׁ; יְהֵא נָא הַכֹּל לְמַעַן תִּבָּנוּ. ^‎27‏ אִם מְדַבְּרִים בְּלָשׁוֹן, יְדַבְּרוּ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה, לֹא יוֹתֵר; זֶה אַחַר זֶה יְדַבְּרוּ וְאֶחָד יְפָרֵשׁ. ^‎28‏ אַךְ אִם אֵין מְפָרֵשׁ, יַחֲרִישׁוּ בַּקְּהִלָּה וִידַבְּרוּ לְעַצְמָם וְלֵאלֹהִים. ^‎29‏ אֲשֶׁר לַנְּבִיאִים, שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה יְדַבְּרוּ וְהַשְּׁאָר יִבְחֲנוּ אֶת דִּבְרֵיהֶם. ^‎30‏ אִם יִגָּלֶה דָּבָר לְאַחַד הַיּוֹשְׁבִים שָׁם יַחֲרִישׁ הָרִאשׁוֹן, ^‎31‏ כִּי כֻּלְּכֶם יְכוֹלִים לְהִתְנַבֵּא זֶה אַחַר זֶה בְּאֹפֶן שֶׁהַכֹּל יִלְמְדוּ וְהַכֹּל יִתְעוֹדְדוּ. ^‎32‏ וְרוּחוֹת הַנְּבִיאִים כְּפוּפוֹת לַנְּבִיאִים, ^‎33‏ שֶׁהֲרֵי אֱלֹהִים אֵינוֹ אֱלֹהֵי מְהוּמָה אֶלָּא אֱלֹהֵי הַשָּׁלוֹם…".

 

בפסוקים הקודמים למדנו משאול השליח שמתנת הדיבור בלשונות חייבת להתבטא באופן ברור ומובן כדי שהמסר יהיה נהיר. רק מסר ברור יכול לבנות את גוף המשיח! מסר שאינו ברור גורם לבלבול.

בפסוקים 26-20 השליח מגדיר את התכלית שלשמה נועדה מתנת הלשונות.

אנו נלמד:

• מיהו קהל היעד?
• לאיזו מטרה משמשת מתנת הלשונות?

בפסוק 20 שאול פונה אליהם במשפט המסכם את התנהגותם של המאמינים בקורינתוס עד כה:
"אַחַי, אַל תִּהְיוּ יְלָדִים בַּהֲבָנַתְכֶם." – הכוונה לרמת הבנתם הנוכחית: "אל תמשיכו בדרך זו, התבגרו מבחינה רוחנית!"

"בַּאֲשֶׁר לָרַע הֱיוּ יְלָדִים." – כלומר, "אל תהיו מנוסים ובוגרים בכל הנוגע לרע, לפסול ולטמא. היו תמימים (חסרי ניסיון) בכל הנוגע לרוע וטעות!"

"היו בוגרים בהבנתכם! אנא, תקנו את הטעויות ובטאו את מתנות הרוח בדרך בוגרת המבטיחה את ברכת אלוהים!"

"צו לצו, קו לקו"

החל מפסוק 21 שאול מגדיר את המטרה הבסיסית שלשמה ניתנה מתנת הלשונות. תחילה הוא משתמש בציטוט חלקי של ישעיה כ"ח 12-11. הבה נרחיב מעט את שדה הראייה על-ידי קריאת הפסוקים בהקשרם:

ישעיהו כ"ח 13-7:

⁷ וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ; כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר, נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן, תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר, שָׁגוּ בָּרֹאֶה, פָּקוּ פְּלִילִיָּה. ⁸ כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. ⁹ אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה, וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה? גְּמוּלֵי מֵחָלָב, עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם? ¹⁰ כִּי 'צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם'. ¹¹ כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה, ¹² אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם: "זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף, וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה," וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ. ¹³ וְהָיָה לָהֶם דְּבַר יהוה, "צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם," לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ, וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ.

ישעיהו הנביא מגנה את התנהגותם הפסולה של אנשי יהודה, כוהניהם ונביאי השקר בתקופתו. אנשי יהודה לעגו לדברי נביא האלוהים וכשלו בחטאיהם. הם נמשלים לשיכורים הלומי יין, המקיאים ומלכלכים את המקום שבו הם נמצאים עד שלא נשאר דבר נקי.

במקום ללמד את עם ישראל את דבר האמת של אלוהים, מנהיגי העם הרוחניים התבוססו בשכרות רוחנית (שהיא הגאווה). במקום לשפוט משפט אמת, הם עצמם היו שקועים בפלילים ונהגו בשחיתות רוחנית.

ישעיהו השתמש במילים בוטות כדי להדגיש את הריחוק מאלוהים: "הכול מלא בקיא ובצואה" – מצבו הרוחני של העם היה מצב של טומאה מוחלטת.

האם מצבם הרוחני הירוד נבע מכך שדברי אלוהים לא היו ברורים?

בהחלט לא!

פסוקים 10-9 בישעיה כ"ח מצטטים את הכוהנים המשפילים את ישעיהו הנביא:

"מדוע אתה מדבר אלינו כמו אל ילדים קטנים, 'הוראה פה, הוראה שם! טיפה פה, טיפה שם!' אתה חושב אותנו לפעוטות, לחסרי יכולת הבנה?"

הם החשיבו את עצמם לבוגרים מבחינה רוחנית, אולם המציאות הוכיחה את ההפך הגמור: במקום לציית לדבר אלוהים הברור שנמסר להם ברמה שמובנת אפילו לתינוקות, הם בחרו ללעוג לנביא.

הם התעלמו ממצוות אלוהים הברורה המובילה לשלווה ולשלום, ובחרו ללכת בדרכם הפסולה, המובילה לסבל ולמוות.

ומה תגובת אלוהים לדחיית דברו הברור והפשוט? שפה זרה כעונש מאלוהים.

פסוקים 13-11 בישעיה כ"ח: "אלוהים יביא עליכם אויב שמדבר בשפה זרה. מכיוון שסירבתם לציית לפקודות ברורות, תצטרכו לציית לפקודות בשפת אויביכם הלא מוכרת לכם."

אין זו הפעם הראשונה שנביאי אלוהים מאיימים בעונש שכזה: דברים כ"ח 50-49:

⁴⁹ יִשָּׂא יהוה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק, מִקְצֵה הָאָרֶץ, כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר; גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ; ⁵⁰ גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן, וְנַעַר לֹא יָחֹן.

מתוך הנלמד מישעיהו הנביא, שאול השליח מסיק את המסקנה הבאה:

ראשונה לקורינתיים יד 22 א: "…לְפִיכָךְ הַלְּשׁוֹנוֹת אֵינָן אוֹת לַמַּאֲמִינִים, אֶלָּא לַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים.

מדוע אות הדיבור בלשונות מיועד לבלתי מאמינים?

מתנת הלשונות היא אות על-טבעי מאלוהים שנועד להצביע על הדובר כעל מי שנושא מסר מאלוהים. מרגע זיהוי הדובר כנושא מסר אלוהי, אין יותר צורך באות. מעתה על השומעים להקשיב לאמת ולהפנימה – כי הדיבור בלשונות אינו התכלית.

אלוהים נתן את מתנת הלשונות למאמינים בישוע כדי לאמת את המסר שבפיהם: את בשורת הישועה של ישוע המשיח. מי שמתעלם ממסר הבשורה, בעצם דוחה את יד אלוהים המושטת לו לעזרה ולהצלה. הוא דוחה את הדרך היחידה להינצל ממשפטו של אלוהים. לעומת זאת, מי שמקבל את המסר ומאמין שישוע הוא אכן מושיעו מן החטא, ייוושע ויינצל מהעונש.

מתנת הלשונות – אות אזהרה למשפט מתקרב

כל מי שרואה את המאורע המתואר במעשי השליחים פרק ב בתוך ההקשר ההיסטורי של עם ישראל באותה תקופה, מבין שמסקנתו של שאול השליח הייתה נכונה: הלשונות הן אות לבלתי מאמינים (י"ד 22).

יהודי התפוצות אשר היו עדים לפעולת רוח הקודש שמעו את המאמינים מהללים את אלוהים… והפלא ופלא! – כל אחד הבין אותם בשׂפתו שלו. רבים מהשומעים השתכנעו כי יד אלוהים אכן נחה על המאמינים בישוע וכי בפיהם מסר של אמת.

בלתי מאמינים רבים בקהל הבינו שעליהם לחזור בתשובה כדי להימנע מעונש:

מעשי השליחים ב 37: כְּשָׁמְעָם הִתְעַצְּבוּ מְאֹד בְּלִבָּם וְאָמְרוּ לְכֵיפָא וְלִשְׁאָר הַשְּׁלִיחִים: "אֲנָשִׁים אַחִים, מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת?"

…אך היו גם רבים אחרים שלעגו והתעלמו מאות האזהרה.

כ-38 שנים לאחר האירוע המתואר בספר מעשי השליחים פרק ב, נחרבה ירושלים ובית המקדש נהרס עד היסוד. רבים מהדוחים את ישוע מצאו את מותם או הוגלו. רוב המאמינים ניצלו מכיוון שזכרו את אזהרתו של ישוע (לוקס י"ט 44-41) וברחו בעוד מועד לעבר הירדן.

כשישוע הוסגר לידי הנציב הרומי בארץ ישראל, פונטיוס פילטוס, הלה חקר אותו, מצא שאין בו כל אשמה וניסה לשחררו. הנציב הציע לשחרר את ישוע כמחווה לחג הפסח, מנהג מקובל דאז, אך הקהל דרש את שחרורו של אדם בשם ישוע בר־אבא שהיה מורד ורוצח (מתי כ"ז 31-15; לוקס כ"ג 19-18). כמה סמלי וכואב שהעם בחר בפושע בשם זהה לשמו של האדון ("בר־אבא" בארמית = "בן־האב" בעברית). עד היום העם הנבחר נמשך למשיחי שקר וממשיך לדחות בשנאה תהומית את האחד והיחיד שיכול להושיעו.

פונטיוס פילטוס "לָקַח מַיִם וְרָחַץ אֶת יָדָיו לִפְנֵי הֶהָמוֹן בְּאָמְרוֹ: 'נָקִי אָנֹכִי מִדָּמוֹ שֶׁל זֶה. זֶהוּ עִנְיַנְכֶם!' עָנוּ וְאָמְרוּ כָּל הָעָם: 'דָּמוֹ עָלֵינוּ וְעַל בָּנֵינוּ'" (מתי כ"ז 25-24).

אלוהים בחסדו העניק לעם ישראל פרק זמן של 38 שנים לבדוק את מעשיו ולחזור בתשובה לפני שבאו על יושבי יהודה וירושלים חורבן בית שני, הרג וגלות על־ידי צבא רומא.

אחי לאמונה,

אנא, היו בוגרים בכל הנוגע להבנת הכתוב! אות הלשונות נועד…

א.      להצביע על המאמינים כנושאי מסר מאלוהים;

ב.      להזהיר את חסרי האמונה מפני דחיית דבר האלוהים הברור.

האות נועד עבור חסרי האמונה כדי למשוך את תשומת לבם לדבר הבשורה.

במילים אחרות: אם באסיפה כלשהי נוכחים רק מאמינים, אין כל סיבה לדיבור בלשונות. לעומת זאת, קיים צורך בהתנבאות.

מתנות שמהוות אות — ועת הקץ

בספר מעשי השליחים פרק ב שמעון פטרוס הסביר שהתופעה לה כולם היו עדים (להבות אש, דיבור בלשונות וכו'), הייתה חלק ממאורע כלל עולמי שאלוהים הבטיח לאחרית הימים. שמעון פטרוס מצטט מספר יואל הנביא פרק ג 5-1:

• כעת, כל הנוכחים היו עדים ל"שפיכת רוח אלוהים" (יואל ג 1),
• וגם ל"מופתים בארץ" (יואל ג 3) – תופעות על-טבעיות שליוו את מתן הרוח למאמינים.
• בעתיד, "לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יהוה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא", יתרחשו גם אותות ומופתים "בשמים" (יואל ג 4-3).

מכאן ניתן להבין שלפני שובו של המשיח ארצה, אלוהים שוב יזהיר את בני האדם על אודות משפטו הקרב. אזהרה זו תלווה בתופעות על-טבעיות.

מכיוון שאיננו יודעים מתי בדיוק יחזור המשיח – ומכיוון שתקופתו כעת גם נקראת "אחרית הימים" (אל העברים א 1-3), ישנם משיחיים הטוענים כי ניתנו להם מתנות על-טבעיות (אלה שנועדו להיות אות) שבאות לידי ביטוי בחייהם היום.

לכן יש לזכור: אם מתנת הלשונות (או כל מתנה אחרת) משמשת בפועל ביזמת רוח הקודש, הדבר תמיד ייעשה בהתאם לתנאים הכתובים באיגרת הראשונה לקורינתים פרק יד (בנוסף, ראה הסבר בנוגע לפרק י"ג 8-10).

מתנת הנבואה

שאול השליח ממשיך ומגדיר את קהל היעד אליו מכוון השימוש במתנת הנבואה:

ראשונה לקורינתיים יד 22 ב: …וְהַנְּבוּאָה אֵינֶנָּה לַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים, אֶלָּא לַמַּאֲמִינִים.

מדוע "הנבואה איננה לבלתי מאמינים, אלא למאמינים"?

מתנת הנבואה מציגה את דבר אלוהים בדרך ישירה, ברורה ומובנת, ללא הזדקקות לאות על-טבעי הנראה לעין.

עלינו לזכור כי הדרישה לראות אותות ונסים כתנאי לאמונה נובעת מדרך חשיבתם של בלתי מאמינים (מתי ט"ז 4); בזמן שלימוד דבר אלוהים באהבה וברצון לציית הינו לחם חוקם של המאמינים.

בפסוקים 25-23 שאול מסביר מדוע קביעתו נכונה והגיונית:

פסוק 23: "אִם תִּתְכַּנֵּס כָּל הַקְּהִלָּה וְכֻלָּם יְדַבְּרוּ בִּלְשׁוֹנוֹת (הכוונה לדיבור שאינו מובן ואין לו פירוש או הסבר), וְיִכָּנְסוּ אֲנָשִׁים שֶׁאֵין לָהֶם מֻשָֹג בָּעִנְיָן, אוֹ אֲנָשִׁים בִּלְתִּי מַאֲמִינִים, כְּלוּם לֹא יֹאמְרוּ שֶׁאַתֶּם מְשֻׁגָּעִים?"

שים לב!
אף־על־פי שמתנת הלשונות נועדה מלכתחילה להתבטא בנוכחות בלתי מאמינים, היא תהיה חסרת תועלת ואף מזיקה אם לא תשמש בדרך הנכונה על־פי הכתובים. ז"א אם לא יפורש מה שנאמר בשפה זרה.

בפסוקים 25-24 השליח מצביע על התוצאה החיובית שתצמח ממצב שבו כולם מתנבאים כלומר, דבר אלוהים שיינתן להם בהשראת רוח הקודש ייאמר באופן ברור ומובן:
²⁴"אֲבָל אִם הַכֹּל מִתְנַבְּאִים וְיִכָּנֵס אִישׁ בִּלְתִּי מַאֲמִין, אוֹ מִי שֶׁאֵין לוֹ מֻשָֹג בְָּעִנְיָן, אֲזַי יוּכַח עַל־יְדֵי כֻּלָּם וְיִדּוֹן עַל־יְדֵי כֻּלָּם: ²⁵ סִתְרֵי לִבּוֹ יִגָּלוּ וְהוּא יִפֹּל עַל פָּנָיו בְּהִשְׁתַּחֲוָיָה לֵאלֹהִים וְיַכְרִיז כִּי אָכֵן יֵשׁ אֱלֹהִים בְּקִרְבְּכֶם" (ראה גם פסוק 3).

אני מאמין שרוח הקודש מעניק לנו חכמה, את המילים ואת הנושאים המתאימים בזמן הנכון. רוח הקודש יכול להנחות אותנו לדבר על נושא שאדם כלשהו בקהילה מאוד צריך לשמוע. אותו אדם בלתי מאמין יבין שאלוהים מדבר אליו ישירות, והוא חש כאילו גילה אלוהים לדובר את סתרי לבו. במקרה שכזה, הוא יגיב בכניעה לאלוהים ויחזור בתשובה. אותו אדם יאמר ביחס לקהילה: "אלוהים שוכן בקרבכם!"

מסקנה: מסר ברור ומובן נכון לכל אוזן – מועיל לכל שומע!

האם קיימת סתירה בין חלקו השני של פסוק 22 ("הַנְּבוּאָה אֵינֶנָּה לַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים") לבין פסוק 24 (אדם בלתי מאמין שומע נבואה ונושע)?

לא! מטרת הדוגמה שבפסוק 24 היא להוכיח שלימוד ברור על־פי הדרכת רוח אלוהים יכול לחדור לכל לב – לזה של המאמין ולזה של חסר האמונה כאחד.

בני אדם הרי נושעו מאז ומתמיד על-ידי האמונה שבאה בעקבות שמיעת דבר אלוהים (רומ' י 17: "לְפִיכָךְ הָאֱמוּנָה בָּאָה בִּשְׁמִיעָה וְהַשְּׁמִיעָה – בְּהַכְרָזַת דְּבַר הַמָּשִׁיחַ").

שאול מעוניין להבהיר את חשיבותה ואת עליונותה של מתנת הנבואה.
לאחר שהמאמינים צוינו כנושאי מסר מאלוהים, הדגש הוא על דבריהם ולא על האותות הנלווים.

לפי הכתוב במעשי השליחים ב, המסר שהיה בפי המדברים בלשונות כלל דברי הלל לאלוהים בשפות שהדוברים לא למדו מעולם (מה"ש ב 11-8). לעומת זאת, כאשר שמעון פטרוס הכריז את הבשורה המושיעה באוזני הבלתי מאמינים (מה"ש ב 14), הוא דיבר בשפה השגורה בפי כל.

לפיכך אין כל חובה או הכרח שאות הדיבור בלשונות יינתן כאשר חסרי אמונה נוכחים בקהילה. לעומת זאת, יש צורך תמידי להשמיע ולשמוע את דבר הבשורה הברור שבכוחו להוביל לישועה.

לאחר ששאול הבהיר שמתנת הלשונות היא אות לבלתי מאמינים ושמתנת הנבואה נועדה למאמינים בישוע המשיח, הוא מקדיש את פסוקים 26 ואילך ללמד את הסדר הנכון של השימוש במתנות הלשונות והנבואה בקהילה.

הבה נסכם את פסוקים 20-26:

1. מתנות הרוח צריכות להתבטא בדרך מובנת, כי רק כך הן מועילות לקהילה.
2. מתנת הנבואה נועדה למאמינים מכיוון שייעודה הוא להשמיע את דבר אלוהים ולעודד את המאמינים לציית.
3. מתנת הלשונות הנה אות לבלתי מאמינים:

א. אות שמציין את הדובר כנושא מסר מאלוהים;

ב. אות אזהרה למען יחזרו בתשובה ויינצלו מעונש קרב ובא.

4. אילו גוף המשיח היה מציית לדברי שאול שבפסוקים אלו, הרבה בלבול ופילוגים היו נמנעים!

נספח לפסוקים 20-26:

טענה נפוצה בדבר מתנת הלשונות:

ישנם הטוענים שכתבי הקודש מלמדים שכאשר אנשים התחילו להאמין וקיבלו את רוח הקודש, הם בהכרח דיברו בלשונות.

קביעה זו אינה נכונה! הבה נתבונן במספר פסוקים ונלמד מה דבר אלוהים אומר:

מעשי השליחים ח 17-14: שומרונים שהחלו להאמין בישוע ונטבלו מספר ימים קודם לכן, מקבלים את רוח הקודש באמצעות השליחים שמעון ויוחנן. הדיווח רומז לדיבור בלשונות.

מעשי השליחים י 46: גויים החלו לדבר בלשונות ברגע שקיבלו את ישוע.

מעשי השליחים י"ט 6: שאול השליח נתקל בקבוצת תלמידים שהחלו להאמין בישוע זמן קצר קודם לכן. לאחר שהוא לימד אותם על קיום רוח הקודש, הם החלו לדבר בלשונות.

לעומת זאת…

מעשי השליחים ט"ז 35-29: ישועת הסוהר בפיליפי. בעקבות הנס שקרה לשאול ולשאר האסירים, הסוהר האמין ונושע יחד עם כל בני ביתו. אין כל אזכור של דיבור בלשונות! אדרבא, שאול השליח מפרט לו את תנאי הישועה: "הַאֲמֵן בָּאָדוֹן יֵשׁוּעַ וְתִוָּשַׁע אַתָּה וּבְנֵי בֵּיתְךָ" (מה"ש ט"ז 31).

גם רומים י 10-9 מפרט את התנאים לישועה, וכאן מצטרפת ההודאה המילולית: "וְאִם אַתָּה מוֹדֶה בְּפִיךָ שֶׁיֵּשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן וּמַאֲמִין בִּלְבָבְךָ שֶׁאֱלֹהִים הֵקִים אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים – תִּוָּשַׁע. הֲרֵי בְּלִבּוֹ מַאֲמִין אִישׁ וְיֻצְדַּק, וּבְפִיו יוֹדֶה וְיִוָּשַׁע." גם כאן, הכתוב אינו אומר כי בעקבות האמונה המושיעה חייב לבוא דיבור בלשונות.

ובכן, מתנת הלשונות ניתנה בחלק מהמקרים, אך לא בכולם.

מאחר שרק בחלק מהמקרים מוזכר דיבור בלשונות, לא ניתן לקבוע כי קבלת מתנה זו היא חוק בל יעבור עבור כל מאמין (ראה מה"ש ח 39-37, ט 35, 42, יא 21, יד 1, ט"ז 15-14, י"ז 12, י"ח 8 ועוד).

הבה נחזור על שלוש נקודות שלמדנו מהאיגרת הראשונה לקורינתים י"ב:

א. לכל מאמין ניתנת לפחות מתנת רוח אחת (י"ב 7): "לְכָל אִישׁ נִתֶּנֶת הִתְגַּלּוּת הָרוּחַ כְּדֵי לְהוֹעִיל."

ב. אלוהים הוא שמעניק את מתנות הרוח כראות עיניו. המאמין אינו בוחר במתנה כרצונו (י"ב פסוקים 11-7, 18, 30-27).

ג. הניסוח בפרק י"ב 10-8 הוא: "לָזֶה נִתָּן … דְּבַר חָכְמָה … לָזֶה נִתֶּנֶת אֱמוּנָה … לָזֶה יְכֹלֶת לַעֲשׂוֹת נִסִּים … לָזֶה מִינֵי לְשׁוֹנוֹת …"
לקורא ברור: אין כאן ציון של מתנה מסוימת שניתנה לכל המאמינים, גם לא מתנת הלשונות.

ספר מעשי השליחים והאיגרת הראשונה לקורינתים י"ב מלמדים: מתנת הלשונות מעולם לא נועדה לכל מאמין. רוח הקודש מעניק אותה לאלו שהוא בוחר.

הבה נמשיך בלימוד פרק י"ד:
בפסוקים 27-33 שאול השליח מפרט את הסדר הנכון הנדרש בבית אלוהים, אך יחד עם זאת דבריו כוללים איום משפטי על אלו המזלזלים או מתעלמים מאות על טבעי שאלוהים מציג לפניהם כדי לאמת את מסר הבשורה.

^‎27‏ אִם מְדַבְּרִים בְּלָשׁוֹן, יְדַבְּרוּ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה, לֹא יוֹתֵר; זֶה אַחַר זֶה יְדַבְּרוּ וְאֶחָד יְפָרֵשׁ. ^‎28‏ אַךְ אִם אֵין מְפָרֵשׁ, יַחֲרִישׁוּ בַּקְּהִלָּה וִידַבְּרוּ לְעַצְמָם וְלֵאלֹהִים. ^‎29‏ אֲשֶׁר לַנְּבִיאִים, שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה יְדַבְּרוּ וְהַשְּׁאָר יִבְחֲנוּ אֶת דִּבְרֵיהֶם. ^‎30‏ אִם יִגָּלֶה דָּבָר לְאַחַד הַיּוֹשְׁבִים שָׁם יַחֲרִישׁ הָרִאשׁוֹן, ^‎31‏ כִּי כֻּלְּכֶם יְכוֹלִים לְהִתְנַבֵּא זֶה אַחַר זֶה בְּאֹפֶן שֶׁהַכֹּל יִלְמְדוּ וְהַכֹּל יִתְעוֹדְדוּ. ^‎32‏ וְרוּחוֹת הַנְּבִיאִים כְּפוּפוֹת לַנְּבִיאִים, ^‎33‏ שֶׁהֲרֵי אֱלֹהִים אֵינוֹ אֱלֹהֵי מְהוּמָה אֶלָּא אֱלֹהֵי הַשָּׁלוֹם…".

 

לפני שאפרט על חשיבות הסדר במהלך ביטוי מתנות הרוח בקהילה, חשוב להיות רגישים לרמזים המשמעותיים הטמונים בטקסט.
לאורך כתבי הקודש, הביטוי 'שניים או שלושה' משמש בהקשר משפטי.

"שניים או שלושה" לאורך הכתובים:
– שמות ל"א 18: שני לוחות העדות. מי שלא יחיה על פי הדיברות, ימצא אשם לפני אלוהים.
– במדבר ל"ה 30: "כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח, ועד אחד לא יענה בנפש למות."

• דברים י"ז 6: "על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת, לא יומת על פי עד אחד".
• דברים י"ט 15: "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא, על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר."
• מלכים-ב ט' 32: "וישא פניו אל החלון ויאמר מי איתי מי, וישקיפו אליו שניים שלושה סריסים. ויאמר שמטוה וישמטוה ויז מדמה אל הקיר ואל הסוסים וירמסנה…". זאת אומרת שהריגת איזבל נעשה אל מול שניים או שלושה עדים.
• ישעיה ח 2: "…ואעידה לי עדים נאמנים, את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו…"
• זכריה ד 1-14: ¹וַיָּ֕שָׁב הַמַּלְאָ֖ךְ הַדֹּבֵ֣ר בִּ֑י וַיְעִירֵ֕נִי כְּאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־יֵע֥וֹר מִשְּׁנָתֽוֹ׃ ^‎2‏ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י מָ֥ה אַתָּ֖ה רֹאֶ֑ה וַיֹּאמֶר [וָ][אֹמַ֡ר] רָאִ֣יתִי ׀ וְהִנֵּ֣ה מְנוֹרַת֩ זָהָ֨ב כֻּלָּ֜הּ וְגֻלָּ֣הּ עַל־רֹאשָׁ֗הּ וְשִׁבְעָ֤ה נֵרֹתֶ֙יהָ֙ עָלֶ֔יהָ שִׁבְעָ֤ה וְשִׁבְעָה֙ מֽוּצָק֔וֹת לַנֵּר֖וֹת אֲשֶׁ֥ר עַל־רֹאשָֽׁהּ׃ ^‎3‏ וּשְׁנַ֥יִם זֵיתִ֖ים עָלֶ֑יהָ אֶחָד֙ מִימִ֣ין הַגֻּלָּ֔ה וְאֶחָ֖ד עַל־שְׂמֹאלָֽהּ׃ ^‎4‏ וָאַ֙עַן֙ וָֽאֹמַ֔ר אֶל־הַמַּלְאָ֛ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּ֖י לֵאמֹ֑ר מָה־אֵ֖לֶּה אֲדֹנִֽי׃ ^‎5‏ וַ֠יַּעַן הַמַּלְאָ֞ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּי֙ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הֲל֥וֹא יָדַ֖עְתָּ מָה־הֵ֣מָּה אֵ֑לֶּה וָאֹמַ֖ר לֹ֥א אֲדֹנִֽי׃ ^‎6‏ וַיַּ֜עַן וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֚ה דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶל־זְרֻבָּבֶ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֤א בְחַ֙יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם־בְּרוּחִ֔י אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ ^‎7‏ מִֽי־אַתָּ֧ה הַֽר־הַגָּד֛וֹל לִפְנֵ֥י זְרֻבָּבֶ֖ל לְמִישֹׁ֑ר וְהוֹצִיא֙ אֶת־הָאֶ֣בֶן הָרֹאשָׁ֔ה תְּשֻׁא֕וֹת חֵ֥ן חֵ֖ן לָֽהּ׃ פ ^‎8‏ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ^‎9‏ יְדֵ֣י זְרֻבָּבֶ֗ל יִסְּד֛וּ הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה וְיָדָ֣יו תְּבַצַּ֑עְנָה וְיָ֣דַעְתָּ֔ כִּֽי־יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם׃ ^‎10‏ כִּ֣י מִ֣י בַז֮ לְי֣וֹם קְטַנּוֹת֒ וְשָׂמְח֗וּ וְרָא֞וּ אֶת־הָאֶ֧בֶן הַבְּדִ֛יל בְּיַ֥ד זְרֻבָּבֶ֖ל שִׁבְעָה־אֵ֑לֶּה עֵינֵ֣י יְהוָ֔ה הֵ֥מָּה מְשׁוֹטְטִ֖ים בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃ ^‎11‏ וָאַ֖עַן וָאֹמַ֣ר אֵלָ֑יו מַה־שְּׁנֵ֤י הַזֵּיתִים֙ הָאֵ֔לֶה עַל־יְמִ֥ין הַמְּנוֹרָ֖ה וְעַל־שְׂמֹאולָֽהּ׃ ^‎12‏ וָאַ֣עַן שֵׁנִ֔ית וָאֹמַ֖ר אֵלָ֑יו מַה־שְׁתֵּ֞י שִׁבֲּלֵ֣י הַזֵּיתִ֗ים אֲשֶׁר֙ בְּיַ֗ד שְׁנֵי֙ צַנְתְּר֣וֹת הַזָּהָ֔ב הַֽמְרִיקִ֥ים מֵעֲלֵיהֶ֖ם הַזָּהָֽב׃ ^‎13‏ וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר הֲל֥וֹא יָדַ֖עְתָּ מָה־אֵ֑לֶּה וָאֹמַ֖ר לֹ֥א אֲדֹנִֽי׃ ^‎14‏ וַיֹּ֕אמֶר אֵ֖לֶּה שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־הַיִּצְהָ֑ר הָעֹמְדִ֖ים עַל־אֲד֥וֹן כָּל־הָאָֽרֶץ׃

שני בני היצהר הם עדים וזאת גם על פי טקסט דומה בספר ההתגלות י"א 3-4.

• רות ד' 9: "ויאמר בועז לזקנים וכל העם עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכיליון ומחלון מיד נעמי."
• מתי ג' 16-17: "ישוע נטבל ועלה מיד מן המים. אותה עת נפתחו השמים והוא ראה את רוח אלוהים יורדת כיונה ובאה עליו. והנה קול מן השמים אומר: "זה בני אהובי אשר בו חפצתי." ראה מקרא נוסף בבשורת מתי י"ז 1-5 שם האדון ישוע נראה בכבוד והדר לתלמידיו, בנוכחות משה ואליהו, ובנוסף לכך, קול אלוהים המכריז: "זה בני אהובי אשר חפצתי בו, אליו תשמעון."

ולפיכך, מי שידחה את העדות הזו של אלוהים האב ורוח הקודש לגבי זהותו של ישוע, הרינו אשם לפני יהוה. [שניים או שלושה עדים]

• מתי י"ח 15-16: "…אם יחטא לך אחיך, לך והוכח אותו בינך ובינו לבד. אם ישמע לך, קנית לך את אחיך. ואם לא ישמע, קח איתך עוד אחד או שניים, כדי שעל פי שניים או שלושה עדים יקום כל דבר…"
• יוחנן ה' 30-40: העדים המעידים על ישוע. יוחנן המטביל והאב.
• יוחנן ח' 16-18: "וגם אם אני שופט, משפטי אמת, שכן אינני לבדי, אלא אני והאב אשר שלחני. אף בתורתכם כתוב שעדות שני אנשים מהימנה היא. אני הוא המעיד על עצמי וגם האב אשר שלחני מעיד עלי."

ההקשר בנוגע להאשמה נגד האישה הנואפת.

• קור"ב י"ג 1: "זו הפעם השלישית אבוא אליכם. "על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר." שאול השליח מתריע את הקורינתיים לא להיכנע ללימוד השקרי של מורי השקר. אם לא ישמעו להוראותיו, יצפו למשמעת.
• ראשונה לטימותיאוס ה 19: "אל תקבל דבר קטרוג על זקן, בלתי אם על פי שנים או שלושה עדים."
• עברים ו' 17-18: "וכאשר רצה אלוהים להראות ביתר תוקף ליורשי ההבטחה כי כוונתו אינה ניתנת לשינוי, התחייב בשבועה. באופן זה, על סמך שני דברים בלתי משתנים (הבטחה ושבועת אלוהים) שחלילה לאלוהים לשקר בהם, אנחנו הנמלטים נתעודד מאוד לאחוז בתקווה המונחת לפנינו…".
• אל העברים י' 28: "המפר את תורת משה יומת בלי חמלה על פי שני עדים או על פי שלושה עדים."
• הראשונה ליוחנן פרק ה 6-12. ‏ ^‎6‏ זֶה הוּא אֲשֶׁר בָּא בְּמַיִם וּבְדָם — יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ; לֹא בַּמַּיִם בִּלְבַד, כִּי אִם בַּמַּיִם וּבַדָּם. וְהָרוּחַ הִיא הַמְּעִידָה, שֶׁהֲרֵי הָרוּחַ הִיא הָאֱמֶת. ^‎7‏ הֵן שְׁלוֹשָׁה הֵם הַמְּעִידִים: ^‎8‏ הָרוּחַ וְהַמַּיִם וְהַדָּם וּשְׁלָשְׁתָּם לְשֵׁם הָאֶחָד הֵם. ^‎9‏ אִם מְקַבְּלִים אָנוּ עֵדוּת בְּנֵי אָדָם, עֵדוּת אֱלֹהִים גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה, שֶׁכֵּן זֹאת עֵדוּת אֱלֹהִים אֲשֶׁר הוּא הֵעִיד עַל בְּנוֹ. ^‎10‏ הַמַּאֲמִין בְּבֶן־הָאֱלֹהִים הָעֵדוּת נִמְצֵאת בְּקִרְבּוֹ. מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין לֵאלֹהִים שָׂם אוֹתוֹ לְכוֹזֵב, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֶאֱמִין בָּעֵדוּת אֲשֶׁר הֵעִיד אֱלֹהִים עַל בְּנוֹ. ^‎11‏ וְזֹאת הִיא הָעֵדוּת: אֱלֹהִים נָתַן לָנוּ חַיֵּי עוֹלָם, וְהַחַיִּים הָאֵלֶּה בִּבְנוֹ הֵם. ^‎12‏ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַבֵּן יֵשׁ לוֹ הַחַיִּים. מִי שֶׁאֵין לוֹ הַבֵּן אֵין לוֹ הַחַיִּים."
• התגלות י"א 3-4: "ואתן לשני עדי וינבאו אלף ומאתיים ושישים ימים והם לבושי שקים. אלה הם שני הזיתים ושתי המנורות העומדים לפני אדון הארץ."

מכיוון שהביטוי 'שניים או שלושה' הינו ביטוי בהקשר משפטי, יוצא מכך שמי שיתעלם מהאות העל-טבעי שאלוהים הציג לנגד עיניו, ושנועד לאמת את מסר הבשורה של השליחים, יימצא אשם לפני אלוהים ביום משפט.

עלינו לזכור:
תכלית האותות והמופתים בכתבי הקודש זה לאמת את מסר אלוהים הנאמר מפי שליחי אלוהים (נביאים ושליחים), ולעולם לא למטרת שעשוע או שימוש למטרה אישית.

הוכחה בתורה: (ראה שמות ד 8-9, 30-31; במדבר י"ד 11; דברים כ"ט 1-8).

הוכחה בברית החדשה: קור"ב י"ב 12: "הרי אותות ההיכר של השליח נעשו בקרבכם במלוא סבלנות, באותות ובמופתים ובגבורות." ראה גם אל הרומים ט"ו 18-19.

עזר למסקנה הזו:

האיגרת אל העברים ב' 3-4: "איך נימלט אנחנו אם לא נשים לב לישועה גדולה כזאת אשר בתחילה נאמרה בפי האדון ואושרה לנו על ידי שומעיו? וגם אלוהים העיד עליה באותות ובמופתים ובכל מיני גבורות, ובמתנות רוח הקודש אשר יחלק כרצונו."

מכאן, מי שדוחה את הבשורה שנאמרה לאחר שהיא אומתה על ידי אותות ומופתים, יהיה צפוי לתת את הדין לפני ה'.

יישום והשלכות אישיות וקהילתיות
מכיוון שדיבור בלשונות זה כלי בישור שנועד להוות עדות במשפט לפני אלוהים, המתנה לא נועדה להיעשות בשימוש אישי פרטי.

שאלה:

בפסוק 33 נאמר: "שהרי אלוהים אינו אלוהי מהומה אלא אלוהי השלום."
לאור זאת, עולה השאלה: האם ההגבלה לשניים או שלושה נועדה אך ורק לשם שמירת הסדר? הרי הסדר בקהילה – ובכלל – הוא "טביעת האצבע" של אלוהים.

תשובה:
אילו הסדר היה הנושא הבלעדי, יכול היה אלוהים לדרוש שמספר רב יותר של משתתפים ידברו בלשון, ובלבד שישמרו על הסדר. במקרה כזה, לא היה כל צורך להגביל את הדבר לשניים או שלושה.
האזכור של שניים או שלושה אינו נובע משיקול ארגוני בלבד, אלא מחזק את ההקשר המשפטי.

 

בפסוקים 27-40 שאול מגדיר את התנאים שבהם מתנות הלשונות והנבואות צריכות להתבטא. והנה, בפסוק הפתיח (26) ובפסוק הנעילה (40) שאול כותב שני כללים חשובים:

"יְהֵא נָא הַכֹּל לְמַעַן תִּבָּנוּ…"

"יֵעָשֶׂה נָא הַכֹּל בְּאֹפֶן רָאוּי וּבְסֵדֶר."

משפטים אלה נועדו להזכיר למאמינים הקורינתים את החסר להם ביותר: אהבה.

לעתים איננו בטוחים אם תופעה מסוימת מקורה אכן באלוהים. לכן, אם חוסר סדר ואי הבנה מאפיינים את התופעה, הרי זו הוכחה שהאות איננו מאלוהים.

זיכרו את שני הכללים הפשוטים הללו!
הם נועדו לעודד שימוש נכון במתנות, אך הם גם יעזרו לנו לזהות את אלה שפועלים מתוך מניעים אנוכיים שאינם מאלוהים.

בפסוק 27 שאול מוסיף תנאי שימוש ספציפיים יותר:

אִם מְדַבְּרִים בְּלָשׁוֹן,…"

• "יְדַבְּרוּ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה, לֹא יוֹתֵר";
• לא כולם ביחד, אלא ב- "זֶה אַחַר זֶה".

מכאן ברור מעל לכל ספק שדבר אלוהים אינו מתיר לקהל שלם לדבר בלשונות בו־זמנית.

שמעתי מאמינים אומרים: "כולנו מדברים בלשונות ביחד, אך הכל בכפוף לסמכותו של רועה הקהילה, ולכן זה בסדר!"

ובכן, מכיוון שרועי הקהילות כפופים לדבר אלוהים, לא ניתנה להם סמכות "להכשיר" פעולה הסותרת את הכתוב.

מתוך דברי שאול השליח ניתן גם להסיק שדיבור בלשונות לא היה חובה בכל אסיפה. הוא אומר: "אִם מְדַבְּרִים בְּלָשׁוֹן…" – כלומר, לא בהכרח דיברו בלשונות בכל פעם שהקהילה התאספה.

שאול טרם סיים עם הצבת התנאים. הוא מסיים את פסוק 27 באמרו:

• "…וְאֶחָד יְפָרֵשׁ."

מכיוון שלשונות הן שפות קיימות, אך כאלו שהדובר לא למד, הרי שהמפרש חייב להיות אדם שמוכר בקהילה כדובר מספר שפות. אין זה משנה אם יכולת הפירוש/התרגום  נלמדת באופן רגיל, או אם המפרש קיבל אותה כאחת ממתנות רוח הקודש כמפורט בקור"א י"ב 10.

לכן שאול יכול לקבוע תנאי נוסף בפסוק 28:

"…אַךְ אִם אֵין מְפָרֵשׁ, יַחֲרִישׁוּ בַּקְּהִלָּה וִידַבְּרוּ לְעַצְמָם וְלֵאלֹהִים."

הפסוק שלפנינו מתיר לדבר בלשונות רק כאשר יודעים בוודאות כי בקהל נמצא "מפרש" – אדם מאמין שמבין את שפתו של הבלתי מאמין הנוכח – ושמסוגל לתרגם-לפרש את הנאמר לשאר הנאספים (שהרי אם לא נוכחים בלתי מאמינים, אין כל סיבה להשתמש במתנת הלשונות).

לדוגמה: אם באסיפת הקהילה נמצא אדם סיני שאינו מאמין, הרי שמתנת הלשונות תתבטא בשפה הסינית. לכן, חייב להיות נוכח אדם מאמין שמבין סינית, כדי שיוכל לתרגם/לפרש לחברי הקהילה. – בעלי המתנות אמורים להיות ידועים בקהילותיהם.

ומה קורה אם לא נמצא במקום מפרש?

שאול עונה בפסוק 28: "… יַחֲרִישׁוּ בַּקְּהִלָּה וִידַבְּרוּ לְעַצְמָם וְלֵאלֹהִים."

מכיוון שכבר למדנו כי אמירת דברים בלתי מובנים בקול רם רק מביאה עִמה מבוכה ונזק, הרי שבמידה ואין מפרש, על אותם בעלי מתנת הלשונות להחריש.

למה הכוונה במילה "להחריש"?

לומר את דבריהם בליבם לאלוהים, ללא שימוש בשפתיים או במיתרי הקול.

דוגמה מהחיים

לפני שנים נוכחתי בכנס שבו הדובר לימד מהאיגרת הראשונה אל הקורינתים פרקים י"ב, יד. ראשית, הוא פסח על הפסוקים שמציינים את ההגבלות והתנאים לשימוש במתנת הלשונות.

לקראת סיום הכנס, הוא הבטיח לכל הנוכחים כי כולם, ללא יוצא מן הכלל, יקבלו את "מתנות הרוח"; ואם מישהו לא ידבר בלשונות עד תום האסיפה הריהו חוטא המסרב להיכנע לרצון אלוהים. – כך הוא לימד!

הדובר ביקש מכל הנוכחים לדבר במהירות רבה, בהבטיחו שאז "רוח הקודש ישלוט על לשונם ויתחילו לדבר בלשונות".

הקהל עמד על רגליו וכולם החלו למלמל ולגלגל את לשונותיהם במהירות. רובם המשיכו למלמל צלילי "להלהלהלה", ואחרים החלו לבטא הברות חסרות תוכן שאינן שפות כלשהן. – כל האירוע היה מביך ביותר ונעשה בניגוד מוחלט לכתוב בדבר אלוהים.

בחוגים משיחיים רבים, הדיבור בלשונות נחשב כהוכחה כי הדובר אכן נושע, וכי חייו מונחים על-ידי רוח אלוהים. לטענתם, מי שלא מדבר בלשונות ואינו יכול להעיד על התנסות אישית בחוויה זו, הנו חסר בגרות רוחנית במקרה הטוב, וחסר ישועה במקרה הגרוע!

כמה עצוב לראות אנשים כה רבים הולכים שולל אחר נטיות לבם!
חוויותיהם הרגשיות הופכות לקנה מידה הקובע מהי בגרות רוחנית – של עצמם ושל אחרים. כל זה נעשה תוך התעלמות גסה מהכתוב בבירור בדבר אלוהים וגורם נזק רב.

סדר גם בנבואה

בפסוק 29 שאול מתייחס לבעלי מתנת הנבואה: אֲשֶׁר לַנְּבִיאִים, שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה יְדַבְּרוּ וְהַשְּׁאָר יִבְחֲנוּ אֶת דִּבְרֵיהֶם.

יש לזכור שבעת כתיבת האיגרת על-ידי שאול השליח עדיין לא נחתם ספר הברית החדשה, ונבואות יכלו להינתן ולהיחשב כחלק אינטגרלי של דבר אלוהים. לכן, הוא הנחה את המאמינים לבדוק אם דברי הנביא תואמים לדבר אלוהים ואינם נוגדים דבר או פרט כלשהו שאמר ה' (ראה דבר' י"ח 22-20, י"ג 6-2: הנחיות לבחינת נביא אמת או שקר).

זה היה נכון בתקופת המקרא, אבל…

איך עלינו להתייחס למשפט הזה היום?

כמו אז גם היום מוטלת על בני הקהילה האחריות לבחון כל מה שמלמדים בה. כאשר רועה הקהילה מלמד, הוא עלול לטעות. לכן, טוב יעשו המאמינים אם יבחנו ויבדקו את דברי הרועה לאור הכתוב בדבר אלוהים (יוח"א ד 1; מה"ש י"ז 11).

ישנן קהילות הטוענות כי בקרבן נמצאים נביאים. אם כך, האם הן בוחנות את "הנבואות" על־פי המבחנים שאלוהים קבע?

במידה ואדם בקהילה טוען שקיבל נבואה מאלוהים, על הקהילה לבצע את הפעולות הבאות:

1. לרשום במדויק את כל פרטי "הנבואה".
2. לבחון אם הנתונים אינם סותרים או נוגדים מילה, משפט או עיקרון כלשהם בדבר אלוהים.
3. לוודא את התגשמות "הנבואה" בדיוק מושלם (100%)
4. במידה ו"הנבואה" לא התגשמה במאה אחוז, על הקהילה להכריז על המתנבא כנביא שקר ולהזהיר את כלל גוף המשיח מפניו.

באופן אישי, אינני מאמין שקיימים נביאים כמו ישעיהו, ירמיהו, דניאל וכו' לאחר שדבר אלוהים הושלם, אך הבה לא נפעל לפי דעות אישיות! בדיקה לפי הנחיות כתבי הקודש תוכיח את הדובר בשם עצמו כשקרן באופן פומבי. בדרך זו, ייתכן כי האיש יחזור בתשובה או שהקהילה תרחיק אותו מקרבה.

כשם שדוברי הלשונות נדרשו לדבר בזה אחר זה ובסדר מופתי, כך גם הנביאים. גם בעניינם הוגבל השימוש במתנה לשניים או שלושה מתנבאים במעמד אחד. מדוע?

 כך קובעים כתבי הקודש, מבלי לפרט את הסיבות;
כך אלוהים מיוצג בכבוד;
כך המתנה בונה את הקהילה;
 כך מתברר שהאירוע מהווה מסר בעל משמעות ומשקל משפטי בעיני אלוהים.

בפסוקים 33-32 כתוב: "…וְרוּחוֹת הַנְּבִיאִים כְּפוּפוֹת לַנְּבִיאִים"

למה מתכוון השליח בפסוק זה?

תכופות נשמעת הטענה, "זה חזק ממני, זה משתלט עליי ואיני מסוגל לשתוק!" – האומר זאת מצדיק את התפרצותו בדיבור (או פעולה אחרת שלכאורה נכפית עליו) בעת שאחר דיבר, בטענה כי לא יכול היה לשלוט על עצמו. הדחף להתבטא היה חזק ממנו, ולטענתו היה זה בעצם רוח הקודש שדחף אותו לכך.

רבותיי, דברי שאול מאוד ברורים:

גם כאשר רוח אלוהים שורה עליך, פתיחת הפה ברגע הנכון נתונה לשליטתך: "רוּחוֹת הַנְּבִיאִים כְּפוּפוֹת לַנְּבִיאִים."

מה הבסיס לקביעה זו?

• דבר אלוהים מלמד כי ריסון עצמי הוא חלק מפרי הרוח (גלטים ה 23-22).
• מהומה היא מן השטן (יעקב ג 18-13).

ראשונה לקורינתיים יד 33: אֱלֹהִים אֵינוֹ אֱלֹהֵי מְהוּמָה אֶלָּא אֱלֹהֵי הַשָּׁלוֹם.

…ואת משרתיו ניתן לזהות בדבקותם בדברו.

אז, מה למדנו עד כאן? (פ. 26-33)

א. אף־על־פי שכל המאמינים נטבלו ברוח הקודש, לא לכולם נתן אלוהים את מתנת הלשונות (קור"א יב).

ב. כל המתנות הרוחניות נועדו לבנות את גוף המשיח – הקהילה. כל שימוש במתנות הרוח שאינו לטובת כלל הגוף, הוא שימוש פסול ואינו בהתאם להדרכת אלוהים.

ג. מתנת הלשונות היא אות לחסרי האמונה …

1. מתנת הלשונות היא אות המזהה את המאמינים כנושאי מסר מאלוהים;
2. מתנת הלשונות היא אות אזהרה ללא מאמינים למען יחזרו בתשובה ויינצלו מהעונש הקרב ובא. (ישע' כ"ח 13-7; מה"ש ב; קור"א יד 22)

ד. מתנת הנבואה נועדה להתבטא בחברת מאמינים מכיוון שכל ייעודה הוא להציג את דבר אלוהים ולעודד את המאמינים לציית (קור"א יד 22).

ה. הסדר הנכון (א) – נשים וגברים בקהילה

ראשונה לקורינתיים יד 35-34:

³⁴ הַנָּשִׁים תֶּחֱשֶׁינָה בַּקְּהִלּוֹת; אֵין לָהֶן רְשׁוּת לְדַבֵּר, אֶלָּא תִּכָּנַעְנָה לְמָרוּת, כְּמוֹ שֶׁגַּם הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת. ³⁵ וְאִם רְצוֹנָן לִלְמוֹד דָּבָר, תִּשְׁאַלְנָה אֶת בַּעֲלֵיהֶן בַּבַּיִת, כִּי לֹא יָאֶה שֶׁאִשָּׁה תְּדַבֵּר בַּקְּהִלָּה.

שאול מתייחס כאן…

א. להתנהגות הנשים בכל הנוגע למשפטים האחרונים שאמר (כלומר, בחינת הדברים שנאמרו מפי העושים שימוש במתנות הנבואה והלשונות).

ב. להתנהגות הנשים באסיפות הקהילה בכלל.

בפרק יא השליח כבר דן בסמכויות הוראה ומרות בקהילה. מכיוון שאין סתירה בין הפרקים, ראוי שנבחן את דבריו בפרק יד לאור הנאמר גם בפרק יא:

• נשים יכולות להתפלל וללמד (יא 5), אך עליהן להיות תחת מרות בעליהן ו/או זקני הקהילה;
• במסגרת שירותן לא תינתן להן מרות על גברים.

כך נאמר בראשונה לטימותיאוס ב 12-11:

¹¹ הָאִשָּׁה תִּלְמַד בְּדוּמִיָּה, בְּהַכְנָעָה שְׁלֵמָה. ¹² אֵינֶנִּי מַרְשֶׁה לָאִשָּׁה לְלַמֵּד, אַף לֹא לְהִשְׂתָּרֵר עַל הָאִישׁ, אֶלָּא לְהִשָּׁאֵר בְּדוּמִיָּה.

קביעה זו אינה נובעת מהמחשבה שלנשים אין יכולת אינטלקטואלית ללמד, אלא כדי שבדרך זו ייראה הסדר שקבע אלוהים, והקהילה תתברך ותיבָּנה.

סדר אלוהי זה נראה כבר בבראשית ג 16:

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ; בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ."

…והוא מקבל הבהרה נוספת בטיטוס ב 5-4, קטע שמעניק תפקיד חינוכי לנשים בוגרות במסגרת הקהילה:

[הן] …תְּחַנֵּכְנָה אֶת הַנָּשִׁים הַצְּעִירוֹת לֶאֱהֹב אֶת בַּעֲלֵיהֶן וְיַלְדֵיהֶן, וְלִהְיוֹת צְנוּעוֹת, טְהוֹרוֹת, מַשְׁגִּיחוֹת עַל בֵּיתָן, טוֹבוֹת, נִשְׁמָעוֹת לְבַעֲלֵיהֶן; זֹאת לְמַעַן לֹא יְנֹאַץ דְּבַר הָאֱלֹהִים (ראה גם אפס' ה 33-21).

ישועה אחת – תפקידים שונים

אף־על־פי שנשים וגברים נושעים באופן זהה, הרי שלכל מין נתן אלוהים ייעוד שונה.

כפי שנשים לא נועדו להיות זקני קהילה ושמשים [3] (טימ"א ג; טיט' א), כך אל לנו להתפלא כשהכתובים מציינים שוני בשימוש במתנה זו או אחרת על-ידי גברים או נשים.
מתנת הלימוד, למשל, ניתנה הן לגברים והן לנשים. המתנה זהה לשני המינים, אך ביטויה שונה: על האישה נאסר ללמד גברים, אך לגבר מותר ללמד קהל מעורב.

כאמור, השוני בין הגבר לאישה אינו נובע מאי יכולתן האינטלקטואלית של הנשים, חס וחלילה! הרי גם לנשים יכולת מנהיגות המאפשרת להן לנהל עסק או למלא תפקיד ציבורי רם מעלה. האיסור לשרת כזקן קהילה או שמש ולהשׂתרר על גברים במסגרת הקהילה נובע מן הכתוב בדבר אלוהים. ציות לדברו מתוך אהבה וכניעה ברצון יניבו ברכה למציית.

בעוד שכל איברי הקהילה, גברים ונשים כאחד, מצווים לשמוע ולבחון את מה שמלמדים לאור דבר אלוהים, הרי שהאחריות על טוהר הלימוד מוטלת על הנהגת הקהילה.

אם לאישה נשואה שאלות בנוגע לדבר אלוהים, עליה להפנותן ראשית לבעלה (פסוק 35). אם הבעל המאמין אינו יודע לענות, ראוי שילמד את הכתובים בעצמו או יפנה לעזרה להנהגת הקהילה. בתום תהליך הלימוד הוא יענה על שאלות אשתו.

בעלים, אנא למדו את דבר אלוהים והיו אתם הסמכות הרוחנית בביתכם!

במקרים שבהם הבעל אינו מאמין, האישה יכולה כמובן לשאול גברים אחרים מבין המורים המלמדים בקהילה.

אישה רווקה תִפנה עם שאלותיה לאביה, אחיה, נשים בוגרות באמונה או אל זקני ושמשי הקהילה.

הנחיה זו של השליח אינה זרה לאוזן היהודית. הוא אומר: "…כְּמוֹ שֶׁגַּם הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת" (ראה ברא' ג 16), הרי זהו הנוהג בבתי הכנסת מאז ומתמיד. כל ילד שגדל על ברכי התורה מבין ששאול מציג עיקרון בסיסי מדבר אלוהים.

ללכת עם הזמן — או עם דבר אלוהים?

הסיבה שכל ההוראות הקשורות להתנהגות האישה בקהילה נשמעות כה זרות למאמינים רבים, נובעת מתוך ריחוקם מעקרונות כתבי הקודש במשך דורות. רבים מאתנו נוהים אחר אופנות העולם הזה, במקום להישאר נאמנים לדבר אלוהים שלעולם לא ישתנה.

משלי ג 12-1 מראה את הדרך הנכונה:

¹ בְּנִי, תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח, וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ; ² כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָך. ³ חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ; קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ, ⁴וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם. ⁵ בְּטַח אֶל יהוה בְּכָל לִבֶּךָ, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן. ⁶ בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ. ⁷ אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ; יְרָא אֶת יהוה וְסוּר מֵרָע, ⁸ רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ. ⁹ כַּבֵּד אֶת יהוה מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ, ¹⁰ וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע, וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ. ¹¹ מוּסַר יהוה, בְּנִי, אַל תִּמְאָס, וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ, ¹² כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יהוה יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה.

פעמים רבות שמעתי מאמינים אומרים: "הדברים ששאול מלמד נכונים לתקופה הקדומה, אך לא לתקופתנו הנאורה והמפותחת…"

אני מאמין שהעקרונות ששאול השליח מציג כאן נכונים גם לימינו. אם לא כן, הרי זה רק עניין של זמן עד שאנשים אלה ירחיקו לכת ויאמרו: "עשרת הדיברות גם הם אינם מתאימים עוד לעידן המודרני והנאור שלנו! הרי אם ניאוף אינו נחשב לעבירה על־פי החוק האזרחי במדינת ישראל, איזו זכות יש לנו להוקיע אותו כחטא במסגרת הקהילה?"

ההידרדרות החברתית והמוסרית שמתפשטת בגוף המשיח נובעת מעיוותים בלימוד דבר אלוהים וזניחת העקרונות הברורים והפשוטים הנלמדים מהכתובים. במקום להתאים את אורח חייהם לכתוב, אנשים מביאים עמם אל תוך הקהילה את הרגליהם הפסולים אותם רכשו בעולם לפני שנושעו – ממש כפי שעשו הקורינתים.

מסקנה: אם ניישם את רצון אלוהים כפי שהוא מתבטא בכתובים – הן בחיי הקהילה והן בחיי היום־יום – נזכה לברכה רבה בעמלנו.

דרושה: מנהיגות אוהבת

…וְאִם רְצוֹנָן לִלְמוֹד דָּבָר, תִּשְׁאַלְנָה אֶת בַּעֲלֵיהֶן בַּבַּיִת (יד 35).

גברים, שימו לב! הנחיה זו של שאול השליח נועדה לעורר אתכם!

אלוהים מצפה מהגברים להיות הסמכות הרוחנית בביתם. עליהם מוטלת האחריות ללמוד את דבר אלוהים ולפעול על-פיו.

"…תִּכָּנַעְנָה לְמָרוּת." – כניעה איננה דבר פשוט! כל הווייתנו מתנגדת לה. והנה אלוהים מצווה על הנשים להיכנע לבעליהן. זה לא קל! לכן, עזרו להן למלא את רצון האלוהים (קול' ג 18; פטר"א ג 6-1).
אהבו אותן, שרתו אותן באהבה ובהערכה, "הִכָּנְעוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ מִתּוֹךְ יִרְאַת הַמָּשִׁיחַ" (אפס' ה 21). אם תעשו כך, תראו ברכה. אם תזלזלו באחריות שאלוהים נתן לכם כגברים, אלוהים לא יזכה לכבוד בתוצאה (אפס' ה; קול' ג 19).

בעל, אהוֹב וכבד את אשתך! זכור: אם לא תעשה זאת מכל לבבך כפי שאלוהים דורש, תפילותיך יעוכבו (פטר"א ג 7). במילים אחרות: סירבת להתייחס לאשתך באהבה ובכבוד – אלוהים מסרב לשמוע אותך!

ה. הסדר הנכון (ב) – סמכות ומרות (פ. 36-40)

לא לחינם שאול הקדיש חלק ניכר ממכתבו למרות, סמכויות, וליחסים בין גברים ונשים במסגרת הקהילה.

רעיונות פמיניסטיים וסטיות אחרות החלו לחלחל לתוך הקהילה בקורינתוס, ועל מנת שלא תיראה כמו מקדש אלילים היה צורך דחוף להבהיר נושאים אלה.

נושא המרות הנו נושא רגיש ביותר. לכן עלינו לזכור: רק כשיש אהבה, כבוד הדדי ויראת אלוהים בין בני הזוג, עניין המרות אינו מטרד. אז היא נתפסת בטבעיות כחלק מהציות לרצון ה' שנעשה באהבה (פטר"א ג 8-1; אפס' ה 33-21).

ראשונה לקורינתיים יד 40-36:

‎³⁶ הַאִם מִכֶּם יָצָא דְּבַר אֱלֹהִים? וְכִי רַק אֲלֵיכֶם הִגִּיעַ? ^‎37‏ כָּל הַחוֹשֵׁב שֶׁהוּא עַצְמוֹ נָבִיא אוֹ אִישׁ רוּחָנִי, שֶׁיַּכִּיר כִּי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי אֲלֵיכֶם מִצְווֹת הָאָדוֹן הֵם. ^‎38‏ וְאִם מִישֶׁהוּ אֵינוֹ מַכִּיר, לֹא יֻכַּר בּוֹ. ^‎39‏ וּבְכֵן, אַחַי, הִשְׁתּוֹקְקוּ לְהִתְנַבֵּא וְאַל תִּמְנְעוּ דִּבּוּר בִּלְשׁוֹנוֹת, ^‎40‏ אֲבָל יֵעָשֶׂה נָא הַכֹּל בְּאֹפֶן רָאוּי וּבְסֵדֶר.

שאול מקדים לענות על התקפה צפויה. מאחר שאיגרתו נועדה בעיקר להעיר ולתקן, משער השליח שהקורינתיים יגיבו בתרעומת במקום בכניעה.

הוא כביכול עונה על טענות הנגד שבמחשבותיהם:

• האם אתם באמת חושבים שסמכות דבר אלוהים נובעת מכם?
• האם אתם המצאתם את התורה?
• האם אתם חושבים שאלוהים מדבר רק דרככם?
• אם יש ביניכם אדם מאמין כנה ורוחני באמת, הוא יודע שכל מה שאמרתי תואם לדבר אלוהים; ואם מישהו מכם יסרב להיכנע לדבר אלוהים, לא נכיר בו.

במילים פשוטות: מכיוון שדברי שאול הנם דבר אלוהים, כדאי לציית!

בפסוקים 40-39 השליח חוזר על הנלמד בתמציתיות:

• "הִשְׁתּוֹקְקוּ לְהִתְנַבֵּא" – כלומר, ללמד את דבר אלוהים באופן ברור ובונה.
• "וְאַל תִּמְנְעוּ דִּבּוּר בִּלְשׁוֹנוֹת,"
• "אֲבָל יֵעָשֶׂה נָא הַכֹּל בְּאֹפֶן רָאוּי וּבְסֵדֶר."

עד כה, מה הממצאים שלנו בנושא מתנת הלשונות?

להלן סיכום הכללים לדיבור בלשונות לאור הכתוב באיגרת הראשונה לקורינתים פרק יד:

1. דיבור בלשונות הנו דיבור בשפה ארצית קיימת, אך הדובר מעולם לא למד אותה.
2. בדיבור בלשונות נאמרים דברים אודות אלוהים בשפה שהדובר אינו מבין.
3. מתנת הדיבור בלשונות תופעל בנוכחות ועבור חסרי אמונה בלבד.
4. תכלית הדיבור בלשונות היא לציין את הדובר כנושא מסר אמת מאלוהים. כאשר זה נעשׂה, נדרש הבלתי מאמין להישמע לדבר אלוהים הנאמר. מכיוון שאלוהים אינו מחולל אותות לחינם, התעלמות מהאות ומהמסר תוביל לעונש.
5. הדיבור בלשונות יהיה בשפה של הבלתי מאמין הנוכח באותו מעמד.
6. חייב להימצא מפרש – אדם מאמין שמבין את אותה השׂפה.
7. שניים או שלושה ידברו בלשונות – בזה אחר זה ולא ביחד.
8. השימוש במתנת הלשונות במסגרת הקהילה ייעשה על-ידי גברים בלבד.

ועוד שלוש קביעות חשובות:

א. מתנת הלשונות לא ניתנת לכל מאמין

ראשונה לקורינתיים י"ב 11, 30:

"וְאֶת כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ פּוֹעֶלֶת אוֹתָהּ רוּחַ אַחַת הַחוֹלֶקֶת כִּרְצוֹנָהּ לְכָל אִישׁ וָאִישׁ … הַאִם לְכֻלָּם מַתְּנוֹת הָרִפּוּי? הַאִם כֻּלָּם מְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹנוֹת? כֻּלָּם מְבָאֲרֵי לְשׁוֹנוֹת?"

ב. דבר אלוהים קובע מה הם סימני ההיכר לישועה

• פרי הרוח (גלטים ה 23-22);
• אהבה לאלוהים (תהל' מב, עג 26-25; לוקס י 27; רומ' ח 7);
• חזרה בתשובה מהחטא (תהל' לב 5; משלי כח 13; מה"ש ב 38-36; רומ' ז 25-14, י 10-9; קור"ב ז 10; יוח"א א 10-8);
• ענווה כנה (במד' יב 3; תהל' נא 19; מתי ה 12-1; יעקב ד 6, 16-9);
• מתן כבוד לאלוהים כמטרה עליונה (תהל' קה 5-1, קטו 1; ישע' מג 7, מח 11-10; ירמ' ט 23-22; קור"א י 31);
• התמדה בתפילה (לוקס יח 1; אפס' ו 19-18; פיל' ד 6; תסל"א ה 17; טימ"א ב 4-1; יעקב ה 18-16);
• אהבה בלתי אנוכית (יוח"א ב 11-9, ג 14, ד 16-7);
• היבדלות מן העולם והתחברות עם מאמינים בישוע (מה"ש ב 42-38; קור"א ב 12; יעקב ד 10-4; יוח"א ב 17-15, ה 5);
• גדילה רוחנית (לוקס ח 15; יוח' טו 6-1; אפס' ד 16-12);
• ציות לדבר אלוהים (מתי ז 21; יוח' טו 20-14; רומ' טז 26; פטר"א א 2, 22; יוח"א ב 6-3);
• רעב לדבר אלוהים (פטר"א ב 3-1);
• שינוי בחיים – שינוי ניכר לעומת אורח החיים שלפני הישועה (קור"ב ה 17).

אדם שחייו אינם מאופיינים במידה ניכרת על־ידי הנקודות הנ"ל אינו בהכרח נושע – גם אם הוא טוען שקיבל את מתנת הלשונות. העדר מוחלט של כל הנקודות מוכיח למעשה העדר ישועה.

ג. הרגש לא קובע

לעתים קרובות כאשר אני מלמד נושא זה, אני נתקל בשתי תגובות מידיות:

א. "הרגשתי נפלא, ממש רוממות רוח כאשר דיברתי בלשונות! ברגעים שכאלה אני מרגיש הרבה יותר קרוב לאלוהים."

ב. "בעקבות הדיבור בלשונות אנשים רבים באים לקהילותינו."

אני מאמין בלב שלם שהרגשה נפלאה מתלווה לתופעה – ובכל זאת עלינו לזכור שרגשות לא קובעים מהי האמת האלוהית. לאמיתו של דבר, אלוהים מזהיר אותנו במפורש שלא לנטות אחר נטיית הלב, אלא רק אחר דברו (ירמיה י"ז 9: "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא; מִי יֵדָעֶנּוּ").

רק דבר אלוהים קובע מהי אמת, לא רגשות ואף לא אנשים הקרובים לנו ביותר (משלי ג 12-1).

מידת הקִרבה שלנו לאלוהים נקבעת לפי הבנה נכונה של דברו הכתוב ולפי מידת ציותנו לו – לא לפי הרגשותינו.

האם יש מקום למתנת הלשונות היום?

עניתי בהרחבה על השאלה הזו בפרק י"ג.

אך מאחר שמאמינים כה רבים טוענים שמתנה זו הוענקה להם, מעשי השליחים ב והראשונה לקורינתים י"ד מספקים לנו את קני המידה שעל-פיהם ניתן לבדוק אם הדובר אכן מביע ומוסר את דבר אלוהים. בכל פעם שאנו נתקלים בדיבור בלשונות, הבה נשתמש בשיטת השאלון…

השאלון (סמן את המתאים ב V)

1. האם הדובר מתבטא בשפה ארצית קיימת אותה לא למד מעולם? (מע"ש ב 7-8)
2. האם הדובר משבח את אלוהים ואת גדולתו בשפה שהוא עצמו אינו מבין? מע"ש ב 11, י 46; קור"א יד 14)
3. האם הדיבור בלשונות נעשה בנוכחות ובעבור בלתי מאמין(ים)? (קור"א יד 22)
4. האם השפה שנשמעת היא זו של אותו(ם) בלתי מאמין(ים)? מע"ש ב 8)
5. האם נוכח במקום מפרש (מאמין הדובר את אותה השפה), והאם המסר אכן פורש (קור"א יד 28).
6. האם הדיבור מאופיין על ידי סדר (שניים או שלושה דוברים; בזה אחר זה; לא ביחד)?

(קור"א יד 27, 33, 40)

7. (כאשר מישהו מדבר בלשונות במסגרת אסיפת הקהילה) האם הדובר הינו ממין זכר? (קור"א יד 34).

אם הופר אחד מהתנאים מעלה, הרי שהתופעה לה היית עד לא נבעה מרוח הקודש!

הבה נזכור: אם וכאשר מתנת הלשונות נעשית ביזמת רוח הקודש, הדבר יהיה בהתאם לתנאים הנ"ל, הנלמדים מתוך האיגרת הראשונה לקורינתים י"ד ומעשי השליחים ב.

רק כך נוכל לזהות אם הדובר אכן פועל בהשראת רוח אלוהים.

ביקורתי איננה מופנית נגד מתנה רוחנית כלשהי שאלוהים מעניק, אלא נגד אלו המבזים את מתנות אלוהים הקדושות. כל מתנה מידיו של אלוהים נחוצה והיא נפלאה – במסגרת המטרות שלהן נועדה.

סיכום:

1. שאול כתב את הפרקים הללו כדי לתקן עיוותים קשים שהיו קיימים בתפיסותיהם ובהתנהגותם של אנשי הקהילה בקורינתוס.

במקום לבנות זה את זה באהבה ולהשתמש בענווה במתנות שרוח הקודש נתן להם, חברי הקהילה התחרו זה בזה כדי להציג את עצמם רוחניים יותר מאחרים.

2. השליח מפרט את התנאים לביטוי נכון של מתנות הלשונות והנבואה. הסיבות למתן התנאים הן:

א. לאפשר לנו לזהות את בעלי המתנות האמיתיות;

ב. לאפשר לנו להקשיב לדבר האמת הברור ולגדול באמונה;

ג. לעזור לנו להתרחק ממתחזים הפוגעים בגוף המשיח והמשחיתים את עדותו.

גם אם אנחנו לא זוכרים את כל הכללים בכל רגע נתון, תמיד ניתן לזכור שני עקרונות:

• אלוהים הנו אלוהי סדר ומופת;
• דבריו ברורים ומובילים לתיקון, ולא לבלבול.

מי ייתן ונזכור דברים אלו ונפעל בהתאם בכל תחומי חיינו!

[1] במקור היווני כתוב רק: לרוחניות. המשמעות היא – למתנות הרוחניות. ζηλοῦτε δὲ τὰ πνευματικά,

[2] διερμηνεύω : 1. to translate from one language to another, translate (Polyb. 3, 22, 3; UPZ 162 V, 4 [117 BC]; 2 Macc 1:36; EpArist 15, 308; 310; Philo, Poster. Cai. 1, Deus Imm. 144, Migr. Abr. 12; 73) Ταβιθά, ἣ διερμηνευομένη λέγεται Δορκάς T. which, translated, means Dorcas [=gazelle] Ac 9:36.
2. to clarify something. so as to make it understandable, explain, interpret [Accordance]

[3] בשפת המקור ישנה רק מילה אחת (diakonos) המציינת באופן כללי נשים וגברים המשרתים את הקהילה (ראה רומ' ט"ז 1), והן את מי שממלא באופן ספציפי את תפקיד השמש. בשני המקרים בהם מלמדים הכתובים על בחירת מאמינים לתפקיד השמש מדובר על גברים בלבד (מה"ש ו 6-3; טימ"א ג 12).