ראשונה לקורינתים פרק י״ג

ראשונה לקורינתים פרק י"ג

אהבה: עליונות האהבה

בפרק י"ב הוביל שאול השליח את המאמינים בקורינתוס להבנת חשיבותן של מתנות הרוח: מהותן, תפקידן וייעודן בתוך גוף המשיח. מתנות אלו ניתנו לשם בניין הקהילה, חיזוק העדות, קידום התלמידות והבשלת חיי האמונה (ראה אל הרומים י"ב; אל האפסים ד 11-16).
אין פלא, אפוא, שעל פניו נדמה כי מתנות השירות הן לב ליבה של חיי הנושע והמדד המרכזי לבגרותו הרוחנית.

אך דווקא בסיומו של הפרק עוצר שאול את הקוראים ומכוון את מבטם אל מעבר לכך. למרות ערכן וחשיבותן של מתנות הרוח, הוא מכריז כי ישנה מעלה אחת נעלה מהן כולן. מעלה שבלעדיה כל מתנה, מרשימה ככל שתהיה, מאבדת את ערכה והופכת לריקה מתוכן. מעלה שאין היא בגדר רשות, אלא יעד מחייב לכל מאמין. מעלה שהייתה כה חסרה בקהילת קורינתוס.

ומהי אותה מעלה עליונה?
אהבה.

פרק י"ג מהווה גשר בין פרק י"ב לפרק י"ד. בפרק י"ב שאול מציין את מתנות הרוח. בפרק י"ד שאול מפרט את החלק הטכני של מתנות הרוח.

בפרק י"ג, שאול מדגיש את הלב של יישום מתנות הרוח – אהבה. בלעדיה, ללא פרי הרוח, ללא כניעה מוחלטת להדרכה והנחיה של רוח אלוהים, ללא אלוהים (שהוא אהבה), כל מתנות הרוח כאין וכאפס.

הבה נקרא הפסוקים

¹‏ אִם בִּלְשׁוֹנוֹת בְּנֵי אָדָם וּמַלְאָכִים אֲדַבֵּר וְאֵין בִּי אַהֲבָה, הֲרֵינִי כִּנְחֹשֶׁת הוֹמָה אוֹ כִּמְצִלְתַּיִם רוֹעֲשִׁים. ^‎²‏ אִם תִּהְיֶה לִי מַתַּת הַנְּבוּאָה וְאֵדַע כָּל הַסּוֹדוֹת וְאַשִׂיג כָּל הַדַּעַת; וְאִם תִּהְיֶה בִּי כָּל הָאֱמוּנָה עַד לְהַעְתִּיק הָרִים מִמְּקוֹמָם, וְאֵין בִּי אַהֲבָה, הֲרֵינִי כְּאַיִן וּכְאֶפֶס.

‎³‏ אִם אֲחַלֵּק אֶת כָּל רְכוּשִׁי לִצְדָקָה וְגַם אֶתֵּן אֶת גּוּפִי לִשְׂרֵפָה וְאֵין בִּי אַהֲבָה – לֹא יוֹעִיל לִי דָּבָר. ^‎⁴‏ הָאַהֲבָה סַבְלָנִית וּנְדִיבָה; הָאַהֲבָה אֵינָהּ מְקַנֵּאת; הָאַהֲבָה לֹא תִּתְפָּאֵר וְלֹא תִּתְנַשֵׂא; ^‎⁵‏ הִיא לֹא תִּנְהַג בְּגַסּוּת, לֹא תִּדְרֹשׁ טוֹבַת עַצְמָהּ, לֹא תִּרְגַּז וְלֹא תַּחֲשֹׁב רָעָה. ^‎⁶‏ הָאַהֲבָה לֹא תִּשְׂמַח בָּעַוְלָה, כִּי בָּאֱמֶת שִׂמְחָתָהּ. ^‎⁷‏ הִיא תְּכַסֶּה עַל הַכֹּל, תַּאֲמִין בַּכֹּל, תְּקַוֶּה לַכֹּל וְתִסְבֹּל אֶת הַכֹּל.

‎⁸‏ הָאַהֲבָה לֹא תִּמּוֹט לְעוֹלָם, אַךְ נְבוּאוֹת תִּבָּטַלְנָה, לְשׁוֹנוֹת תֶּחְדַּלְנָה, דַּעַת תִּבָּטֵל; ^‎⁹‏ כִּי חֶלְקִית הִיא יְדִיעָתֵנוּ וּבְאֹרַח חֶלְקִי מִתְנַבְּאִים אָנוּ, ^‎¹⁰‏ אַךְ בְּבוֹא הַמֻּשְׁלָם יְבֻטַּל הַחֶלְקִי. ^‎¹¹‏ בִּהְיוֹתִי יֶלֶד דִּבַּרְתִּי כְּיֶלֶד, הֵבַנְתִּי כְּיֶלֶד, חָשַׁבְתִּי כְּיֶלֶד. כְּשֶׁהָיִיתִי לְאִישׁ שַׂמְתִּי קֵץ לְדִבְרֵי הַיַּלְדוּת. ^‎¹²‏ עַכְשָׁו רוֹאִים אָנוּ בְּמַרְאָה, בִּמְעֻרְפָּל, אֲבָל אָז – פָּנִים אֶל פָּנִים. עַכְשָׁו יְדִיעָתִי חֶלְקִית, אֲבָל אָז אַכִּיר כְּדֶרֶךְ שֶׁגַּם אֲנִי מֻכָּר. ^‎¹³‏ אַךְ כָּעֵת עוֹמְדוֹת שָׁלֹשׁ אֵלֶּה: אֱמוּנָה, תִּקְוָה, אַהֲבָה; וְהַגְּדוֹלָה שֶׁבָּהֶן – אַהֲבָה.

משלימי הדרשה:

א. עליונותה של האהבה – מה אין לו ערך ללא אהבה? (פ. 1-3)

ב. אופייה ותכונותיה של האהבה – כיצד נראית אהבה בפועל? (פ. 4-7)

ג. נצחיותה של האהבה – מדוע אהבה היא היעד העליון? (פ. 8-13)

א. עליונותה של האהבה – מה אין לו ערך ללא אהבה? (פ. 1-3)

‎³‏ אִם אֲחַלֵּק אֶת כָּל רְכוּשִׁי לִצְדָקָה וְגַם אֶתֵּן אֶת גּוּפִי לִשְׂרֵפָה וְאֵין בִּי אַהֲבָה – לֹא יוֹעִיל לִי דָּבָר. ^‎

בטרם ניגש להגדרת המושג אהבה, ראוי לפתוח בציטוט קצר ויסודי מכתבי הקודש. יוחנן השליח כותב באיגרתו הראשונה (פרק ד פסוק 16):
"האלוהים הוא אהבה. והעומד באהבה עומד באלוהים, ואלוהים עומד בו."

הגדרה זו של אלוהים כאהבה עצמה, מסייעת לנו להשלים ולהעמיק את ההבנה הראויה והמדויקת ביותר של המושג אהבה.

על פי מילון אבן־שושן, ההגדרה הפותחת לערך אהבה היא:
"אהבה היא חיבה עזה, רגש של משיכה גדולה או חשק למישהו או למשהו."
המילון אף מציין מושגים כגון אהבה בלתי מותנית, אך הגדרה זו – על אף נכונותה החלקית – חסרה מרכיב קריטי ויסודי: האופן שבו אהבה מוגדרת ומתבטאת בתנ״ך ובברית החדשה, המהווים בסיס ועוגן לשפה העברית ומשמעות מקורית ומלאה של המילים.

אין ספק שאהבה כוללת רגש וחיבה עזה, אך האם בכך מסתכמת ההגדרה המקראית של אהבה?
הרי כתבי הקודש קובעים: "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ" (ירמיה י"ז 9).
לפיכך, מי שמבסס את אהבתו אך ורק על רגש וחיבה עלול ליפול קורבן לתרמית ליבו שלו.

האם אהבתו של אלוהים מבוססת על רגש וחיבה עזה בלבד?

– אלוהים אומר שהוא אוהב את עם ישראל (דברים ז' 8).
האם עם ישראל היה אי־פעם כה צדיק, תמים ויפה מבחינה רוחנית, עד שראוי היה לאהבה רגשית טבעית?
– אלוהים אומר שהוא אוהב את יעקב ושונא את עשיו (מלאכי א' 1–3).
האם יעקב ובניו אחריו היו תמימים, טהורים וקדושים ללא דופי?
לאורך ספר הושע אלוהים מוכיח את עם ישראל על חטא מתמשך, לעיתים אף חמור מזה של עמי הגויים עובדי האלילים. גם הנביא יחזקאל, בפרק ט"ז, פורש ביקורת חריפה באותו קו.

ומנגד, הנביא ירמיה מבטא את רגשות אלוהים כלפי ישראל ואומר:
"הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד; עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם־יְהוָה" (ירמיה ל"א 20).

אם כן, על מה מבוססת אהבתו של אלוהים?

בבשורת יוחנן ג' 16 נאמר שאלוהים אהב את העולם עד כי נתן את בנו יחידו, למען לא יאבד כל המאמין בו אלא ינחל חיי עולם.
אלוהים הקריב את היקר לו מכל בעוד שכולנו היינו אויבים לו, עוינים אליו בחטאינו. ואף לאחר ישועתנו – אין אנו חיים בשלמות רוחנית.

האם כל המאמינים בישוע חסרי חטא ומושלמים בכל רגע, עד כי אין לאלוהים ברירה אלא “להתאהב” בהם?

לפיכך, אהבתו של אלוהים אינה מבוססת על רגש בלבד, אלא על בחירה והחלטה ריבונית, ועל מבט עתידי נצחי, שאליו יכול להצטרף גם רגש טהור (דברים ז 7-9). אהבתו של אלוהים איננה מסתכמת במילים, אלא מתבטאת בנתינה מקריבה – נתינה של היקר לו מכל: בן האלוהים, ישוע המשיח, כקורבן כפרת החטאים שלך ושלי.

להלן התמונה השלמה:
– אלוהים בחר את ילדיו מקדם ימי עולם (אל האפסים א' 4–5).
– אלוהים בחר בנו עוד בהיותנו אויבים (אל הרומים ה' 10; אל האפסים ב' 4-7). אם כך, עד כמה יותר יאהב אותנו לאחר שנושענו ונפאר את שמו בחיינו.
– אלוהים הבטיח להשלים את אשר התחיל בכל אחד מאיתנו, עד שנידמה לו ונפאר אותו בכל דבר, לנצח נצחים (אל הפיליפים א' 6; אל הרומים ח' 29-30; פטר"ב א' 3–9).
את כל השינוי היסודי הזה – ישועה ולידה מחדש – אלוהים פועל בחסד, ולא על סמך שלמות קיום המצוות על ידינו (אל האפסים ב' 8-10).

בשום שלב לא היינו יפים או מושלמים רוחנית מכוח עצמנו. לפיכך, אהבתו של אלוהים אינה מבוססת על הצלחותינו, אלא על בחירתו והחלטתו הריבונית להשלים את אשר קבע עבור אלו שבחר מישראל ומן העמים.

לראיה, בנבואת בלעם נאמר: "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וִיהִי אַחֲרִיתִי כָּמוֹהוּ" (במדבר כ"ג 10) – ביטוי לכמיהה לחלק בגורל העתידי של עם הברית, עם ישראל. ובהמשך נאמר: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל" (שם, פסוק 21), כלומר: אלוהים אינו רואה את חטאם לאור ייעודם וגאולתם העתידית.

גם ירמיה מנבא כי במסגרת הברית החדשה אלוהים יסלח לחטאי ישראל ויכתוב את תורתו על לבם (ירמיה ל"א 31–33).

לפיכך, כאשר אלוהים אומר: "אני אוהב את עם ישראל" או "אני אוהב אותך", אהבתו מבוססת על בחירתו והחלטתו הריבונית, שלמען הגשמתה הוא יעניק בהקרבה את היקר לו מכל, ואליה מצטרף רגש טהור וקדוש לאור המצב העתידי – עם נושע, או מאמין מושלם, המשרת את אלוהים כפי שיעד לו.

כל המרכיבים שבהם אלוהים משתמש כדי להמשיך לסלוח, לבנות ולעצב אותנו שלב אחר שלב, עד שנהיה ילדיו הנאמנים לנצח נצחים – כלולים במילה העל־טבעית: אהבה.

לפיכך, אהבה היא הביטוי העמוק והאמיתי ביותר של התגלות אלוהים בעולם.
חוסר אהבה הוא הביטוי החריף ביותר של חוסר ישועה.

מסיבה זו הזהיר האדון ישוע את קהילת אפסוס, בספר ההתגלות (ב' 4), שאם לא יחזרו בתשובה, ולאהבתם הראשונה, האדון ישוע יסיר את קהילת אפסוס.

לאור זאת, אם אני, את או אתה מבקשים לחיות חיים המבטאים באופן הברור ביותר את נוכחות אלוהים בחיינו – עלינו ללמוד לאהוב כפי שאלוהים אוהב.

משום כך אלוהים מצווה עלינו לאהוב את הזולת על פי הגדרתו, ולא על פי ההגדרה של הוליווד.

לראיה, האדון ישוע אמר לתלמידיו: "מצווה חדשה אני נותן לכם: אהבו זה את זה. כמו שאני אהבתי אתכם כך גם אתם אהבו זה את זה. בזאת ידעו הכל שתלמידי אתם: אם תהיה אהבה ביניכם." (יוחנן י"ג 34-35).

האדון ישוע לא ציווה עלינו למלא משימה או משימות בלתי אפשריות.
נוכחות רוח הקודש בחיינו היא הכוח המניע ומאפשר ליישם בהצלחה ושלמות את כל המשימות שהאדון ציווה עלינו לעשות (קור"א ג 16, אל האפסים א 13-14, רומיים ה 5).
המשך הפרק מבהיר כי אהבה אלוהית אינה מבוססת על רגש, אינה מותנית בדבר ואינה תלויה בטובה אישית, אלא נשענת לחלוטין על כוחו של אלוהים, ביטחון מוחלט בריבונות אלוהים, בהדרכת דברו, באספקתו ובהגנתו.

לסיכום פשוט וישיר:[1]

האהבה היא מצווה מאלוהים.
אהבת אלוהים שוכנת בנפש הנושעים
אהבה היא אמת-המידה לחיים המשיחיים.
אהבה היא פועל רוח הקודש
אהבה חייבת להיות מתורגמת למעשה כדי להיות אמיתית.
מכיוון שאלוהים הוא אהבה, הרי שחיים המבטאים בכנות ואמונה את אהבת אלוהים לזולת, מייצגים נאמנה את אלוהים בעולם.

כעת להמשך ביאור הפסוקים.

שאול מבקש להדגיש את חשיבותה הייחודית של האהבה באמצעות שימוש בשפה היפרבולית – כלומר, באמצעי לשוני של הגזמה מכוונת, שאינה נועדה להילקח כפשוטה, אלא נועדה להדגשה, להמחשה ולהעצמת הרושם הרגשי של המסר.

כך, למשל, כאשר אדם אומר:
"חיכיתי נצח" – אין כוונתו למשך זמן אינסופי בפועל, אלא להדגשת תחושת המתנה ממושכת.

היפרבולה היא אמצעי נפוץ בדיבור היומיומי, בספרות, בשירה ובכתיבה רטורית, ולעיתים אף בכתבי הקודש. מטרתה אינה למסור קביעה עובדתית מדויקת, אלא להבליט רעיון מרכזי, להעמיק את השפעתו, ולהניע את השומע או הקורא להבנה חדה וברורה יותר של המסר.

והנה הביאור:

גם אם אזכה לקבל את מתנת הלשונות ואדבר בשפות רבות, ואף אם אדבר ברהיטות מושלמת ובאופן ספרותי נשגב כשל מלאך, אך אין בי אהבה – הרי שדבריי יהיו חסרי משמעות, בדומה לרעש של כלי-נגינה המפיקים צליל אך נטולי כל תוכן.

מדוע כל היתרונות הללו לא יפיקו תועלת?

– מפני שאהבה מתבטאת בהחשבת הזולת לנכבד ממני (אל הפיליפים ב׳). וללא גישה שכזו, כל מילותיי כאין וכאפס.
– אהבה מתבטאת בנתינה מקריבה. וללא הקרבה ואכפתיות מעשית עבור האחר, מילותיי כאין וכאפס

– אהבה מתבטאת בענווה ולא בהתנשאות, גאווה, קנאה ותחרותיות. כל גילוי של גאווה והתנשאות מרחיקים את האחר ולכן דבריי ייחשבו כאין וכאפס.
– אהבה מתבטאת בעשייה המדמה את מעשיו של אלוהים. וללא התנהגות מופתית שכזו, דבריי ייחשבו למילים זולות.

– אהבה מתבטאת בכך שדבריך יאמרו באופן ברור, מלא בתוכן, לטובת השומעים, פשוט להבנה וראוי להפנמה. אם לא כך, דבריך יהיו חסרי משמעות – כאין וכאפס.

לפיכך, היעדר אהבה פירושו שחייך הרוחניים מצטמצמים להאדרה עצמית, לדיבור בלבד – ללא עשייה בפועל וללא הקרבה למען הזולת. במצב כזה תיתפס בעיני אחרים כצ׳ק ללא כיסוי, כענן מאכזב (ראה יעקב ב׳ 26).

רק חשבו על כך: כיצד אנו חשים כאשר פוליטיקאי פונה אלינו ערב בחירות ומרעיף הבטחות עד לב השמיים?
מניסיון מר, כולנו יודעים כי כל רצונו הוא להיבחר, ולאחר מכן הוא שוכח במהרה את כל אשר הבטיח. בדרך כלל, שאיפתו מסתכמת ברווח ובקידום אישי, ובוודאי שלא בטובתנו. הבטחותיו נטולות אהבה כלפי שומעיו, ודבריו – כאין וכאפס.

האם היינו רוצים שכך יחשבו עלינו, וכך יתייחסו לדברינו?
Top of Form

הבעיה המרכזית של המאמינים בקורינתוס הייתה חוסר אהבה. הם רדפו אחר מתנות רוחניות בעלות נופך על־טבעי מרשים, לא כדי לשרת אחרים באהבה ובהקרבה, אלא כדי להאדיר את עצמם.
לפיכך, שאול מבהיר להם כי התנהלות שכזו אינה מעידה על מעלה רוחנית, אלא להפך – היא חסרת כל ערך.

בהיעדר אהבה, כפי שאלוהים מגדיר אותה – כלומר, בהיעדר אלוהים ובהיעדר פעולתה של רוח הקודש – כל יכולת, גם אם היא עילאית ומרשימה, אינה נחשבת כזֶבַח רצוי בעיני אלוהים, ולא תניב את הפרי הנצחי שלשמו נועדה.

Bottom of Form

ישנם האוחזים בדעה שלפיה קיימת "שפת מלאכים" ייחודית – שפה מיוחדת שבה מלאכים משוחחים בינם לבין עצמם, ושפה זו נתפסת בעיניהם כלשון הנשמעת כג׳יבריש ואינה מובנת לבני אדם.

ואולם, לאורך ולרוחב כתבי הקודש, בכל פעם שמלאך פונה אל בני אדם, הוא עושה זאת בשפה המובנת לנמען. בשום מקום במקרא לא נאמר שמלאך דיבר בשפה זרה או בלתי־מובנת לאדם שאליו נשלח.[2]

אדרבה, במעשי השליחים כ״ו 14 מתאר שאול השליח את המפגש שהיה לו עם ישוע בדרך לדמשק, ומציין במפורש כי הדיבור היה בשפה העברית.
כך גם כאשר אברהם שוחח עם יהוה ועם שני המלאכים בבראשית פרק י״ח, וכן בפרק כ״ב – אין כל רמז לכך שהשיחה התנהלה בשפה שונה מזו שאברהם דיבר בה בחיי היום־יום. אותו עיקרון נכון גם לגבי דניאל (פרקים ט׳, י׳), ישעיה (פרק ו׳), וגדעון בספר שופטים (פרק ו׳).

לפיכך, הביטוי ״שפת מלאכים״ אינו מתאר שפה זרה או נסתרת, אלא דיבור רהוט ונשגב – כושר ביטוי לשוני מושלם, ברור ובהיר – האופן שבו מלאך מדבר.

בפסוק 2 ממשיך שאול בשפה היפרבולית (הגזמה מכוונת שנועדה להדגשה), ואומר:
״אִם תִּהְיֶה לִי מַתַּת הַנְּבוּאָה וְאֵדַע כָּל הַסּוֹדוֹת וְאַשִׂיג כָּל הַדַּעַת; וְאִם תִּהְיֶה בִּי כָּל הָאֱמוּנָה עַד לְהַעְתִּיק הָרִים מִמְּקוֹמָם, וְאֵין בִּי אַהֲבָה — הֲרֵינִי כְּאַיִן וּכְאֶפֶס.״

ראשית, ברור שאין אדם בן־תמותה היודע את כל סודות אלוהים והבריאה. מכאן ששאול משתמש בהגזמה מכוונת כדי לחדד את טענתו. כוונתו ברורה: כל הדברים הנחשבים לעילוי רוחני, ושאליהם שואף האדם מטבעו, הריהם כאין וכאפס עבור מי שאינו מבטא אותם באהבת אלוהים.

מתנת הנבואה:
אין עוררין על כך שמתנת הנבואה היא מתנה חשובה ביותר. כאשר מדברים על מתנת הנבואה, הכוונה היא, בין היתר, גם למתנת הלימוד וההטפה.
ואולם, אם המורה אינו מלמד בהדרכת רוח אלוהים ובאהבת אלוהים – כלומר, אם בליבו אין שאיפה לישועת שומעיו ולחייהם בקדושה, אם אין בו רצון כן ועמוק שיחזרו בתשובה ויאמצו אורח חיים קדוש – הרי שעבודתו אינה נחשבת לנקודות זכות בעיני אלוהים.

על שאול המלך נאמר כי התנבא (שמ״א י׳ 6–13), אך ידוע לנו כי המלך שאול לא נושע. אהבת אלוהים לא כבשה את ליבו ואת נפשו.
כך גם בלעם: הוא שימש כלי ביד אלוהים להתנבא עבור עם ישראל, אך כל יכולותיו – בהיעדר ישועה ואהבת אלוהים – לא עמדו לזכותו. בעיני אלוהים הוא נותר כאין וכאפס, ולבסוף אף הומת כרשע (במדבר כ״ב–כ״ה).

בניגוד לבלעם, הבה נבחן את דמותו של הנביא ירמיה. לא לחינם מכונה ירמיה ״הנביא המקונן״. הוא זעק אל אלוהים על חטאי עם ישראל ועל העונש הצפוי להם אם ימשיכו בדרכי האלילות (ירמיה ח׳ 18, 21; ט׳ 1).

ירמיה אהב את עמו וחי חיי הקרבה למען ישועת עם ישראל. אהבת אלוהים באה לידי ביטוי מובהק בדבריו ובהתנהלותו כלפי עמו. ירמיה ביטא נאמנה את אהבת אלוהים, והיה איש מופת ושגריר נאמן של האל. דבריו מתועדים בכתבי הקודש, וכל המאמצים את דבר אלוהים כפי שנמסר מפי ירמיה חווים את ברכת אלוהים עד היום.

פועלו של ירמיה היווה זֶבַח רצוי בעיני אלוהים, ופרי עמלו ושירותו מוסיפים להניב פרי מתמשך לכבוד אלוהים.

מתנת הידע:

אין עוררין על כך שידע רחב ועמוק הוא כוח רב. דבר אלוהים מלמדנו כי ראוי ואף רצוי להרבות בידע אודות אלוהים (אל הפיליפים א׳ 9).
ואולם, אם הידע הרב של אדם כלשהו משמש כלי להתנשאות ולגאווה, או אמצעי לרווח וקידום אישי – הרי שמבחינתו של אלוהים אותו אדם לא יזכה לנקודות זכות. מבחינתו של אלוהים פועלו של האדם כאין וכאפס בעיני אלוהים.

התנשאות וגאווה הן היפוכיה של האהבה. הן מאפיינות אדם הממוקד בעצמו, מעמיד את עצמו במרכז, וחסר אהבה ורגישות כלפי הזולת. כל מעשיו מכוונים להאדרה עצמית ולהפקת תועלת אישית. אדם שכזה דומה יותר לשטן מאשר לאלוהים.

לא אחת שמעתי מורים למקרא שקשה להבין את דבריהם. הם מדברים בלשון גבוהה ומסובכת, כביכול כדי להעניק נופך של חכמה ואקדמיות לדבריהם. לצערי, הדבר האחרון שמעסיק אותם הוא האם שומעיהם מבינים את הנאמר, והאם יוכלו לתרגם את הלימוד לחיים משיחיים מעשיים. לימוד שכזה חסר ערך בעיני אלוהים.

לעומת זאת, ידע המועבר באהבה, בענווה וברגישות לאוזן וללב של השומע, יניב את הפרי המיוחל וייחשב כזֶבַח רצוי בעיני אלוהים.

מתנת האמונה:

״אִם תִּהְיֶה בִּי כָּל הָאֱמוּנָה לְהַעְתִּיק הָרִים…״
מן הסתם, אין מדובר כאן באמונה מושיעה, אלא באמונה ובביטחון עזים למילוי תפקיד הדורש ביטחון רב ואמונה בכוחו הריבוני של אלוהים (ראה פרק י״ב 9). אולם אם אמונה שכזו אינה משולבת באהבת הזולת ואינה מתבטאת באהבה בפועל, הרי שכל שיש לאדם הוא כוח טכני בלבד – כוח שאינו מפיק תועלת לאחרים.

מעשים הנובעים מאמונה שכזו נראים יותר כפעולה הממוקדת באדם עצמו, ולא כעדות למען ישועת אחרים ולמען גדילתם הרוחנית. אמונה כזו, גם אם בכוחה ״להזיז הרים״, חסרת ערך בעיני אלוהים. ביום שבו אלוהים ישפוט את מעשיך, פועל זה של האמונה ייחשב כחסר ערך (קור״א ג׳ 10–15).

אמחיש זאת בדוגמה קיצונית:
דמיינו אדם ידוע, בעל אמונה עמוקה וחזקה באלוהים, המגיע לבית אבלים ואומר לנוכחים, שגם הם נושעים:
״מדוע אתם מתאבלים? מדוע אתם בוכים? הרי ישוע אמר: ‘כל המאמין בי יחיה גם אם ימות’… איזו אמונה יש לכם? אתם הרי יודעים שאביכם היה נושע. זה רק עניין של מספר שנים שבמילא כולנו נפגוש אותו…״

אף כי נכון הוא שנפגוש את יקירינו שנפטרו כנושעים, דיבור שכזה – גם אם הוא נכון תיאולוגית – נודף ממנו טעם רע: טעם של חוסר רגישות וחוסר אהבה, המביאים לריחוק ולא לעידוד ולהתקרבות. אלוהים לא יזקוף לאדם כזה זכות כלשהי בתחום העידוד והנחמה.

את אותו המסר עצמו ניתן – ואף ראוי – לומר באהבה וברגישות, באופן שיניב עידוד, נחמה ובניין רוחני.

מתנת הנדיבות וההקרבה:

"אם אחלק את כל רכושי וצדקה וגם אתן את גופי לשריפה…": אין עוררין כי נדיבות היא תכונה מוערכת בחברה מאז ומעולם. כתבי הקודש מדריכים אותנו להיות נדיבים (קור״ב ח׳–ט׳). ואולם, נדיבות ונתינה גם ברמה של הקרבה עצמית מוחלטת, שאינן נובעות מאהבת הזולת ומדאגה כנה לישועתם, אינן נזקפות כזכות לנותן בעיני אלוהים.

נתינה הנעשית מתוך יציאה ידי חובה, או חלילה מתוך התנשאות והתרברבות, אינה מעשה חסד אלא חטא, וערכה – חסר בעיני אלוהים.
לעומת זאת, נתינה הנובעת מרצון כן לעזור, להרים ולחלוק את הפיקדון הגדול שאלוהים הפקיד בידיך, היא נתינה קדושה המפארת את אלוהים. נתינה לשם נתינה, ולא לשם כבוד אישי, היא זו המהווה זֶבַח רצוי בעיני אלוהים.

הבה נאמץ בחיינו נתינה שכזו, למען לא ייחשבו מעשינו כאין וכאפס בעיני אלוהים.

לפני שאציג דוגמאות לנתינה שלילית וחיובית, חשוב להבהיר את משמעות המילים: "וגם אתן את גופי לשריפה…".

שים לב לתוכן הפסוק: אם אחלק את כל רכושי – ז"א רכוש…

ואתן את גופי לשריפה: ז"א, את עצמי באופן אישי, נפשי ובשרי.

ובמילים פשוטות: אם אתן את כל כולי וכל מה שיש לי… ללא אהבה, אין לזה ערך בעיני אלוהים. אלוהים עדיין יחשיב את מעשיי כאין וכאפס.

רוב הפרשנים מסכימים שאין כאן תיאור של מקרה היסטורי מסויים, אלא דימוי קיצוני של הקרבה עצמית טוטאלית, עד מוות אלים, אפילו כזה הנתפס כ"מות קדושים".

כתבי הקודש מציגים בפנינו דוגמאות מובהקות לנתינה.
דוגמה שלילית מובאת במעשי השליחים פרק ה: חנניה ושפירא תרמו מכספם לא מתוך אהבת אלוהים, אלא לשם האדרת שמם. נדיבותם נחשבה כאין וכאפס בעיני אלוהים, ועל כן נענשו בו במקום ואף הומתו.

לעומת זאת, הדוגמה החיובית והמושלמת לכל התכונות הללו מצויה בישוע המשיח. כל אשר אמר, עשה ונתן נבע מאהבת אלוהים ומתוך שאיפה לישועת הזולת ולעידוד לחיי אמונה קדושים וטהורים.

די לעיין ולהתבונן במפגשיו של ישוע עם העיוור בבריכת השילוח (יוחנן ט׳), ובשיחתו עם האישה שנתפסה בניאוף (יוחנן ח׳), כדי להבין כיצד אהבת אלוהים מעניקה תוכן, משמעות ופרי נצחי לידע, לאמונה ולנדיבות.

בספרי הברית החדשה אנו עדים לעדות חייו של שאול השליח – שליח שמסר את נפשו ואת חייו למען שם האדון ישוע. הוא לא רק לימד, אלא גם הגשים בחייו את אשר קרא לאחרים לעשות: להציג את גופם כקורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים.

שאול אהב את כלת המשיח – את המאמינים – וחי חיי הקרבה ואף סגפנות למענם (ראה אל הרומים ט׳ 1–3; קור״ב י״א–י״ב). טרם חזרתו לירושלים קרא אל זקני הקהילות באפסוס, ופנה אליהם בדברים הבאים:

¹⁸ כַּאֲשֶׁר בָּאוּ אֵלָיו אָמַר לָהֶם: ”אַתֶּם יוֹדְעִים כֵּיצַד הָיִיתִי אִתְּכֶם בְּכָל עֵת לְמִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁרַגְלִי דָּרְכָה בְּאַסְיָה. ^‎¹⁹‏ עָבַדְתִּי אֶת הָאָדוֹן בְּכָל עֲנָוָה וּבִדְמָעוֹת וּבְמַסּוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ עָלַי בִּגְלַל נוֹכְלִים מִבֵּין הַיְּהוּדִים. ^‎²⁰‏ לֹא נִרְתַּעְתִּי מִלְּהוֹדִיעַ לָכֶם כָּל דָּבָר מוֹעִיל וּמִלְּלַמֵּד אֶתְכֶם בָּרַבִּים וּבְכָל בַּיִת וּבַיִת, ^‎²¹‏ בְּהָעִידִי גַּם בַּיְּהוּדִים וְגַם בַּיְּוָנִים לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלֹהִים וּלְהַאֲמִין בַּאֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ. ^‎²²‏ וְעַכְשָׁו הִנְנִי הוֹלֵךְ לִירוּשָׁלַיִם כָּבוּל בָּרוּחַ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה יִּקְרֶה לִי שָׁם, ^‎²³‏ לְבַד מִזֶּה שֶׁרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַצְהִירָה לִי בְּכָל עִיר וָעִיר וְאוֹמֶרֶת שֶׁכְּבָלִים וְצָרוֹת מְצַפִּים לִי. ^‎²⁴‏ אוּלָם חַיַּי אֵינָם יְקָרִים לִי כָּל עִקָּר וּבִלְבַד שֶׁאַשְׁלִים אֶת מְרוּצָתִי וְאֶת הַשֵּׁרוּת אֲשֶׁר קִבַּלְתִּי מֵאֵת הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ — לְהָעִיד עַל בְּשׂוֹרַת חֶסֶד אֱלֹהִים.

אהובים, ללמד באהבה אין פירושו לומר רק את מה שאחרים רוצים לשמוע, ואף אין משמעו להסתפק בדברים יפים ונעימים בלבד.
שאול השליח נדרש לכתוב דברי תוכחה אל המאמינים בקורינתוס, ועם זאת הם יכלו לראות ולהבין כי דברי התוכחה נבעו מאהבתו אליהם ומדאגתו הכנה לגדילתם הרוחנית.

לפעול באהבה משמע לפעול לטובת הזולת — גם כאשר הדבר מחייב תוכחה. תוכחה ראויה ונכונה היא ביטוי מובהק לאהבה. אלוהים עצמו מחנך ומוכיח את אשר הוא אוהב (אל העברים י״ב 6; תהילים צ״ד 12; קי״ט 75; משלי ג׳ 11–12).

מכאן, אף שהמסר עצמו חשוב וחיוני, האופן שבו הוא נישא – הכלי שדרכו המסר מגיע אל הלב – הוא האהבה.
לפיכך, דבריו של שאול אינם כאין וכאפס, אלא הניבו בעבר, ועודם מניבים גם היום, פרי נצחי לכבוד אלוהים.

הלוואי שכך נפעל גם אנו למען משפחותינו ולמען קהילתנו. אזי שירותנו ייחשב כזֶבַח רצוי בעיני אלוהים, ולא כאין וכאפס.

לאחר הסבר אודות עליונותה של האהבה, נוכל לפרט אודות אופייה ותכונותיה של האהבה. כך נראית אהבה בפועל.

על כך בשיעור הבא:

סיכום ביניים:

א. פרק י״ג משמש גשר בין פרק י״ב (המתנות) לפרק י״ד (היישום), ומבהיר כי ללא אהבה כל שימוש במתנה – גם אם הוא מרשים ומצטייר כרוחני במיוחד – מאבד את תכליתו.

אהבה אינה תוספת למעשים רוחניים – היא מהותם.

בלי אהבה:

המתנות אינן יעילות
האמונה אינה בונה
וההקרבה אינה נחשבת לזכות נצחית

ב. בפסוקים 1–2 שאול משתמש בהיפרבולה כדי להמחיש: גם אם אדם ידבר בלשונות בני אדם ו"מלאכים", גם אם יהיה בעל מתנת נבואה, ידע עצום ואמונה מעוררת השתאות – בהיעדר אהבה הוא אינו בונה, אינו מועיל, ואף אינו נחשב לפני אלוהים. המילים הופכות לרעש, הידע הופך לגאווה, והאמונה הופכת ל"כוח טכני" נטול רגישות; במקום להיות עדות לישועת אחרים ולבניינם, הן עלולות להפוך לכלי של האדרה עצמית.

ג. בפסוק 3 שאול מחדד שגם המעשים ה"מוסריים" ביותר – נדיבות קיצונית ואף הקרבה עצמית – אינם מועילים אם אינם נובעים מאהבת אלוהים ומתכוונים לטובת הזולת. אלוהים בוחן לא רק את המעשה אלא את המניע ואת רוח הדברים. נתינה, שירות ותוכחה מקבלים ערך נצחי רק כאשר האהבה היא הנושאת את המסר; אז המעשה נעשה "זבח רצוי", ופריו נשאר לכבוד אלוהים.

יישום אישי:
בכל שירות שאני עושה השבוע – אעצור לשאול בכנות: האם זה נובע מאהבה ומכוון לבניין הזולת, או להאדרת שמי?

Top of Form

Bottom of Form

לאחר הסבר אודות עליונותה של האהבה (פ. 1-3), נוכל לפרט אודות אופייה ותכונותיה של האהבה. כך נראית אהבה בפועל. הנה האהבה במלואה.

ב. אופייה ותכונותיה של האהבה – כיצד נראית אהבה בפועל? (פ. 4-7)

^‎⁴‏ הָאַהֲבָה סַבְלָנִית וּנְדִיבָה; הָאַהֲבָה אֵינָהּ מְקַנֵּאת; הָאַהֲבָה לֹא תִּתְפָּאֵר וְלֹא תִּתְנַשֵׂא; ^‎⁵‏ הִיא לֹא תִּנְהַג בְּגַסּוּת, לֹא תִּדְרֹשׁ טוֹבַת עַצְמָהּ, לֹא תִּרְגַּז וְלֹא תַּחֲשֹׁב רָעָה. ^‎⁶‏ הָאַהֲבָה לֹא תִּשְׂמַח בָּעַוְלָה, כִּי בָּאֱמֶת שִׂמְחָתָהּ. ^‎⁷‏ הִיא תְּכַסֶּה עַל הַכֹּל, תַּאֲמִין בַּכֹּל, תְּקַוֶּה לַכֹּל וְתִסְבֹּל אֶת הַכֹּל.

בשלושת הפסוקים הראשונים הבהיר שאול השליח כי גם התכונות הנעלות ביותר אינן מניבות כל תועלת בהיעדר אהבה. עתה הוא מפנה את המבט אל הצד החיובי: ראו איזו תועלת עצומה טמונה באהבה אמיתית – אהבה המונעת בכוחה של רוח הקודש השוכנת במאמין.
למעשה, בפסוקים אלו שאול פורט לפרטיה את אופיו של אלוהים, כדי שנבין את גודל אהבתו כלפינו, ונלמד כיצד ליישם אהבה זו בחיינו כלפי אחרים.

אהבה סבלנית ונדיבה:
על מנת להבין את גודל וחשיבותה של תכונה זו, ראוי לבחון אותה לאור התרבות שבה נכתבה האיגרת. החברה הרומית ראתה בסבלנות ובוויתור על נקמה ביטוי לחולשה.[3] והנה, אהבת אלוהים מתגלה דווקא במה שהעולם מחשיב לחולשה, אך בעיני המאמין זו גבורה וכוח.

מדוע?
מפני שסבלנות מבטאת את ביטחוננו באלוהים כאחראי על כל אירוע וכמי שדואג לילדיו. סבלנות איננה היעדר תגובה, אלא תגובה מודעת המביעה תלות מוחלטת באלוהים, שייתן חכמה לפעול בדרך הנכונה באותו הרגע (ראה אל הרומים ה).

בשנייה לקורינתיים ו 4 כותב שאול השליח כי הסבלנות היא אחת ההוכחות לכך שאנו משרתי המשיח. ראה גם אל האפסיים ד 2.

מילותיו האחרונות של סטפנוס לפני מותו בסקילה היו:
“אדוני, אל תפקוד עליהם את החטא הזה” (מע״ש ז 60).

כמו בכל דבר, גם כאן אלוהים הוא המופת לסבלנות. אף שעל פי חוקי התורה מגיע לנו לחוות את זעמו בכל רגע, אלוהים, באהבתו הסבלנית, ממתין כדי שייוושעו עוד רבים (פטר״ב ג 9).

אהבה אינה מקנאת:

קנאה היא היפוכה של אהבה. קנאה קרובה מאוד ואף משיקה לשנאה.
מדוע?
מפני שקנאה היא הרצון ליטול לעצמי את מה שיש לאחר.
קנאה היא הרצון לפגוע באחר כדי לזכות במעמד או ברווח כלשהו במקומו.

האדון ישוע מכנה קנאה במילים: עין צרה )מתי כ 15(.

דוגמה לרשעות ולהרס שהקנאה מחוללת ניתנת לנו במשפט שלמה עם שתי האימהות. האחת, הרעה, המיתה בטעות את בנה, וכעת קינאה בחברתה שבנה חי. מתוך קנאתה גנבה את בנה של חברתה וטענה כי זהו בנה, בעוד שהמת הוא בנה של חברתה. שתיהן עמדו למשפט לפני שלמה, שציווה לחתוך את התינוק לשניים. ואכן, האם מלאת הקנאה דרשה שהתינוק ייחתך, ואילו האם האמיתית הסכימה שבנה יינתן לאחרת, ובלבד שלא יומת (מל״א ג 16).

דוגמה נוספת לקנאה הרסנית מתועדת במעשי בני קורח, שקינאו במשה ובאהרון ודרשו גם לעצמם את אשר אלוהים ייעד בריבונותו למשה ולאהרון בלבד (במדבר ט״ז). אלוהים התערב במהרה, וזעמו כילה את המורדים.

מסקנה: קנאה היא דוגמה חולנית לחוסר הסתפקות במה שאלוהים ייעד לך בריבונותו. קנאה רעה היא ביטוי לחוסר אהבה הגובל בשנאה כלפי האחר, שבידיו דבר, מעמד או זכות שאתה חפץ לעצמך שלא כדין.

מי שאינו מקנא לרעה, בוטח באלוהים שייתן לו בדיוק את אשר אלוהים ייעד לו.
מי שמלא באהבת אלוהים, בוטח בכך שאיש לא ייקח ממנו את מה שאלוהים ייעד לו.

ישנה גם קנאה טובה: הרצון להגיע לרמה טובה או להישג חיובי של האחר, אך לא במחיר פגיעה או הכשלה שלו. קנאה טובה מתבטאת בפירגון למי שטוב ממך ובשאיפה לשיפור עצמי, כדי להידמות לטוב יותר. באיגרת אל הפיליפים א 15–19 מציין שאול השליח דוגמה הן לקנאה רעה והן לקנאה טובה.

Top of Form

Bottom of Form

מכיוון שכבר נגעתי בחלק מן התכונות הבאות בשיעור הקודם, אסיים חלק זה בהתייחסות לפסוק 7:
"…היא (האהבה) תכסה על הכול, תאמין בכל, תקווה לכל ותסבול את הכול."

פסוק 7 מסכם למעשה את כלל התכונות שפורטו עד כה, וגם הוא מנוסח באופן קיצוני, כדי להבהיר ולהדגיש את חשיבותה ועליונותה של האהבה, ובכך להמחיש עד כמה גדולה אהבתו של אלוהים כלפינו.

המאמין בישוע, הבוגר מבחינה רוחנית, הריהו מלא באהבת אלוהים.
מי שמלא באהבת אלוהים יסלח לחוטאים נגדו, כפי שאלוהים סולח לך ולי במשיח (אל האפסיים ד 32). כולנו יודעים שאם ילדנו הקטן ידרוך לנו על הרגל, נזיז אותו בעדינות; אך אם זר יעשה זאת, התגובה עלולה להיות שונה לחלוטין.

כך בדיוק פועלת האהבה: אהבת הזולת משפיעה ישירות על אופן התגובה שלנו לפגיעה מצד האחר.

“אהבה מכסה על פשעים” – משמע, יש בה רצון כן לסלוח וריסון פנימי שלא להגיב בהתקפה, אלא בעדינות המעניקה מקום להודאה בחטא, לסליחה ולשיקום היחסים.
אהבה בוגרת מוותרת על הפגיעה ואינה רושמת אותה כהתקפה הדורשת תגובה.

מי שמלא באהבת אלוהים מוכן להעניק לאח האחר את חזקת התמימות ודיבור האמת, ואינו מזהם את מחשבתו וליבו בחשדנות כלפיו. אהבה כנה מעניקה לאחר קרדיט לדברים שאמר ואינה ממהרת להטיל ספק ביושרו.

מי שמבזה את אהבתו של האחר עתיד לקבל תוכחה וביקורת בונה ואוהבת; ואם יוסיף להתמיד בדרך של ביזוי, יוכיח שאינו מתהלך כאח, ויביא לפגיעה בהתחברותו עם האחים.

רבותי, אהבה כנה מאפשרת ואף מחייבת לומר דברי תוכחה וביקורת, אך אלה ייאמרו באהבה, ברגישות ובאמת, כך שהאח יבין שכל שנאמר נועד לטובתו ולכבוד אלוהים.

ומה קורה כאשר אח או אחות באמונה אכזבו אותך?
אהבה כנה מעניקה תקווה, ומוכנה להרים, לשקם ולהעניק הזדמנות נוספת.

מקריאה ראשונית של הפסוקים עולה בבירור כי האהבה ממוקדת בזולת ולא בעצמי.
האהבה איננה רעיון תיאורטי, אלא מציאות מעשית.
היא מציבה את האחר כנכבד וחשוב ממך, ודורשת חתירה כנה לטובתו (אל הפיליפים ב).

אהבה אמיתית מחייבת ענווה עמוקה ונכונות לוותר על המקום המרכזי.
יתרה מזו, אהבה אמיתית איננה זולה. היא כרוכה במחיר — לעיתים בביטול עצמי ובנתינה למען צורכי הזולת.
לעיתים המחיר מתבטא בהקרבת זמן יקר, לעיתים על חשבון המשפחה או עניינים חשובים אחרים; ולעיתים הוא מתבטא גם בתחום החומרי.

בקיצור, אהבה אמיתית לעולם איננה באה ללא עלות.

ממי למדנו עיקרון זה?
הדוגמה העילאית לאהבה מצויה באלוהים עצמו. בבשורת יוחנן ג׳ 16 נאמר:

"כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם, עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ, לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם."

אלוהים לא אהב על חשבון בנו של אחר. הוא הקריב את בנו יחידו, ישוע המשיח, כדי שיישא על הצלב את חטאיי ואת חטאיך. אלוהים האב יכול היה לקבל אך ורק את זבח דמו של ישוע, שכן לא נמצא בו כל חטא – אולם המחיר ששולם היה כבד מנשוא.

האם עמדה בפני אלוהים אפשרות אחרת?
בוודאי.
להשמיד את כולנו ולברוא עולם חדש.

ובכל זאת, אלוהים בחר לבטא את אהבתו בכך שהיה מוכן לשלם בעבורנו את המחיר היקר ביותר.

שאלה:
מכיוון שאהבה כנה דורשת הקרבה מתמשכת, ביטול עצמי מתמיד והחשבת הזולת כחשוב ממני לאורך זמן – כיצד יכול מאמין בישוע להמשיך לאהוב כפי שאלוהים דורש, ולאורך כל חייו?

כאן אנו יורדים אל יסוד מהותה של האהבה. כפי שצוין בפתח פרק י״ג, אלוהים הוא אהבה. וכאשר אתה, את או אני מחוברים בקדושה ובטוהר אל מקור האהבה, מחוברים לאלוהים בכבודו ובעצמו, אנו שואבים ממעיין חיים נצחי שאינו מתכלה.

כשם שאינני חושש שסוללת הטלפון תתרוקן כל עוד המכשיר מחובר למטען וניזון ממקור חשמל חיצוני, כך גם המאמין אינו צריך לחשוש מהמשך נתינת אהבה בהקרבה. הוא מחובר למעיין החיים הנצחי – אלוהים עצמו – וממנו הוא ניזון ללא הרף.

חיים כאלה דורשים אמונה שלמה בישוע כאדון וכמושיע מכפר חטאים. אין אלו מילות סרק, אלא כוונה עמוקה, רצינית ומחייבת.
מבחן הכוונה נמדד אך ורק בציות (ישעיה ס״ו 2; יעקב ב׳ 26).

לפני שכתבתי את השיעור הזה מצאתי את עצמי במקום שבו ספר הברית החדשה שלי לא היה בידי. לעומת זאת, ספרה של בתי יעל היה מונח ממש לצידי. פתחתי אותו בראשונה לקורינתיים פרק י״ג – ומה ראיתי? שיעור חי ומעשי ביישום הפסוקים.

יעל רשמה את שמה בראש כל היגד וכל פעולה המתוארים בפסוקים. כעת אקרא את פסוקים 4-7 על פי המלצתה – וכך ראוי שכל אחד מאיתנו יעשה: להציב את שמו האישי מול כל ביטוי של אהבה, ולבחון בכנות עד כמה הדברים מתממשים בחייו.

^‎⁴‏ מנו סַבְלָנִי וּנְדִיב; מנו אֵינו מְקַנֵּא; מנו לֹא יִתְפָּאֵר וְלֹא יִתְנַשֵׂא; ^‎⁵‏ מנו לֹא יִנְהַג בְּגַסּוּת, מנו לֹא יִדְרֹשׁ טוֹבַת עַצְמו, מנו לֹא יִרְגַּז וְלֹא יַחֲשֹׁב רָעָה. ^‎⁶‏ מנו לֹא יִשְׂמַח בָּעַוְלָה, כִּי בָּאֱמֶת שִׂמְחָתו. ^‎⁷‏ מנו יְכַסֶּה עַל הַכֹּל, מנו יַאֲמִין בַּכֹּל, מנו יְקַוֶּה לַכֹּל וְמנו יסְבֹּל אֶת הַכֹּל.

האם אכן כך הדבר?
זו תקוותי, אך אני מודע לכך שהדרך למימוש מלא של כל הדברים הללו עודנה ארוכה. תפילתי היומיומית היא שאלוהים יגדל אותי בכך יום אחר יום. זהו תהליך ההתקדשות האישית שלי לפני אלוהים.

כדי להבין עד כמה ביטוי מלא של אהבה מחייב את מעורבותו הפעילה של רוח הקודש בחיינו, ראוי להציב את התכונות הנפלאות של האהבה אל מול תכונות הבשר – פרי הבשר – לאור האמור באיגרת אל הגלטים ה 19-23.

פרי-הרוח: חיים בכוח רוח הקודש

פרי-הבשר: חיים בכוח הבשר

אהבה, שמחה, שלום, אורך-רוח, נדיבות, טוב-לב, נאמנות, ענווה, ריסון-עצמי.

ניאוף, זנות, טומאה, זימה, עבודת אלילים

כישוף, שנאה, מדון, צרות-עין, כעס, מריבה, מחלוקות, כתות, קנאה, שכרות, הוללות.

מפני שהאהבה היא חלק מפרי הרוח (גלטים ה׳ 22–23), והיא ההוכחה לכך שרוח הקודש חתמה את המאמין בדם ישוע. לפיכך, חוסר אהבה מובהק איננו עניין שולי, אלא סימן חמור – עד כדי היותו מילה נרדפת לחוסר ישועה.

בפסוקים 8–13 מדגיש שאול את עליונותה של האהבה על פני כל המתנות, בכך שכל שאר המתנות הן זמניות, ואילו האהבה נצחית – שכן אלוהים נצחי.
ג. נצחיותה של האהבה – מדוע אהבה היא היעד העליון? (פ. 8-13)

מכיוון שאלוהים הוא אהבה, הרי שהאהבה היא נצחית – דבר ברור מאליו.
האהבה לא תימוט ולא תנבול כפרח לאחר פריחתו, שכן אלוהים הוא אהבה, ומכאן שנצחיותה מובטחת. היא פורחת לעד ולעולם לא תנבול. אהבה תתגבר על כל מכשול, משום שלעולם לא תימוט, לא תתבטל ולא תחדל – כי אלוהים הוא אהבה, והאהבה מבטאת את כוחו של אלוהים.

אך למה מתכוון שאול השליח באומרו: נבואות תתבטלנה, לשונות תחדלנה ודעת תתבטל?

שאול משתמש בשני מונחים ביוונית: (καταργηθήσονται, παύσονται)

תבטלנה: καταργηθήσονται שמשמעו: איבד את כוחו, הפך לחסר תועלת, בוטל מתפקודו.
Became unproductive, invalidated, exhausted, used up.

לאחר שנבואה מתגשמת, כוחה פג. היא מילאה את ייעודה והגשימה את תכליתה; ומשעה שהתגשמה, אין בה עוד כוח לפעול או להתגשם מחדש.

מדוע הדעת תתבטל?
התשובה טמונה בפסוקים 9–10.

כל אשר אנו יודעים כיום הוא דעת חלקית; ידיעתנו דומה לידיעת ילדים.
אך כאשר נהיה בגוף חדש במצב הנצחי, נוכל להבין את התמונה השלמה של אלוהים — או לכל הפחות הרבה, הרבה יותר ממה שאנו יודעים היום.

תחדלנה – παύσονται שמשמעה: תיפסקנה (to cease).

כוונת השליח היא שמתנת הלשונות ניתנה מאלוהים לשם השגת מטרה מסוימת, לאורך פרק זמן שאלוהים קבע מראש; ומשהסתיים פרק זמן זה, חדלה המתנה מלפעול.

הדבר דומה לסוללה טעונה: מרגע שהסוללה מופעלת בתוך מכשיר, פעולת המכשיר נמשכת רק למשך הזמן שקבע המטען החשמלי שבה. כלומר, הסוללה נועדה מלכתחילה לפעול לפרק זמן קצוב.

כך גם מתנת הלשונות – מתנה בעלת תכלית חשובה, שניתנה לפרק זמן שאלוהים קבע. עם תום פרק זמן זה, פג כוחה והיא הסתיימה, חדלה מלפעול; ממש כמו סוללה שהתרוקנה.

שימו לב היטב לדברי שאול השליח בפסוקים 9-10:

שאול מתאר את מתנות הנבואה והדעת כדבר חלקי אשר עתיד להתבטל כשיבוא המושלם.

שאול אינו כולל בתוך תנאי זה את מתנת הלשונות.

בעוד הנבואות והדעת יתבטלו רק כשיבוא המושלם – והכוונה למצב הנצחי, (ראה בהמשך), מתנת הלשונות תחדל מוקדם יותר, בסיום פרק הזמן שאלוהים ייעד להן.

להבנתי, מתנת הלשונות חדלה במותם של השליחים, שהינו זמן חופף לעת בו הסתיימה כתיבת כתבי הקודש.

כאמור, מתנת הלשונות היתה אות על טבעי כדי:

– לאמת לזהות את הדוברים כנושאי מסר מאלוהים (מה"ש ב; קור"ב יב 12; עברים ב 4).

– להתריע ולהזהיר מפני אסון קרב (קור"א יד 20-33).

לאחר שכל כתבי הקודש נכתבו ונחתמו על ידי השליחים, וחורבן רב בא על עמנו במרד הראשון בשנת 70 לספירה והמרד השני בשנת 132-135, מתנה זו מיצתה את ייעודה.

מאז ועד עתה, אלוהים מזהיר את בני האדם מפני המשפט הקרב באמצעות דברו הכתוב

והשלם. האזהרה נחוצה בהחלט, מכיוון שאסון נורא עתיד לבוא על ישראל ועל עמי העולם

(שבע שנות "צרת יעקב" בה ייכחדו שני שליש מעם ישראל ויותר ממחצית משאר העמים [ראה זכר' יג 10-8; התג' פרקים ו, יט]).
כתבי הקודש לא רק מתארים את המשפט, הם גם מזהירים את עם ישראל ואת הגויים שלא לדחות את הישועה שאלוהים מציע להם באמצעות ישוע המשיח.

בקיצור: נבואות ודעת יבטלו כשיבוא המושלם. הלשונות תחדלנה במילוי ייעודן.[4]

הערה חשובה:
אני מאמין בלב שלם שאלוהים לא חדל מלעשות ניסים ומופתים. אלוהים ממשיך לפעול גם בימינו בכוח על טבעי, לרפא חולים ולהושיע ממצבים הנחשבים לבלתי אפשריים מנקודת מבט אנושית. עם זאת, אינני אוחז בדעה שריפוי וניסים הם מתנה אישית וקבועה הנתונה בידי אדם זה או אחר.
אמונתי היא שריפוי על טבעי חי וקיים ופועל בהתאם לריבונותו של אלוהים ולרצונו, וזאת לאור ההנחיה הברורה והמעשית שניתנה לקהילה באיגרת יעקב ה 13–15.

בפסוק 10 שאול השליח אומר: "אַךְ בְּבוֹא הַמֻּשְׁלָם יְבֻטַּל הַחֶלְקִי."

וכשיבוא המושלם נוכל לראות פנים אל פנים. כעת ידיעתנו חלקית, אך אז, היא תהיה מושלמת. אז אני אכיר כדרך שאני מוכר.

המפתח להבנה טובה של פסוקים 9-13 טמונה בפיצוח החידה – מהו המושלם שעתיד לבוא ששאול השליח התכוון אליו?

מה לא אמרו הפרשנים הקדומים:

איש מאבות הכנסייה הקדומים (מאות 2–4)
לא פירש את “המושלם” כסיום הקאנון
לא פירש אותו כהשלמת כתבי הקודש
לא קשר אותו להיסטוריה כנסייתית מוקדמת

פרשנויות אלו הן מודרניות מאוד )בעיקר מהמאה ה-19 ואילך(.

הקונצנזוס הקדום: "המושלם" = המצב הנצחי / ראיית האל פנים אל פנים

1. אִירֶנֵאוּס (Irenaeus, מאה 2)

(Against Heresies IV.38–39)
אירנֵאוּס מפרש את הפסוק בהקשר של:

שלמות עתידית
חיי התחייה
ראיית אלוהים בשלמות

הידיעה הנוכחית היא ילדותית
השלמות תבוא רק כאשר האדם יראה את אלוהים באמת

2. קְלֶמֶנְט מאלכסנדריה (Clement of Alexandria, מאה 2–3(

ב-Stromata
קושר בין:

"החלקי" = מצב האדם בעולם הזה
"המושלם" = הכרה מלאה באלוהים לאחר התחייה

הוא מדגיש:
מדובר במעבר ממצב קיומי למצב קיומי אחר – לא במעבר היסטורי.

3. אוֹרִיגֵנֵס (Origen, מאה 3)

ב-Commentary on 1 Corinthians (קטעים ששרדו):

"המושלם" הוא המצב שבו הנשמה רואה את אלוהים ללא תיווך
הלשון "פנים אל פנים" לקוחה ישירות מהמקרא (במדבר י״ב 8)

אוריגנס מדגיש:

כל עוד אנו בגוף הזה – הידיעה חלקית. השלמות שייכת לעולם הבא

4. יוֹחָנָן כְּרִיסוֹסְטוֹמוֹס (John Chrysostom, מאה 4(

ב-Homilies on First Corinthians (Homily 34)

זהו אחד המקורות החשובים ביותר.

כריסוסטומוס כותב במפורש:

"המושלם" ≠ מתנות רוחניות
"המושלם" = חיי הנצח והתחייה

והוא מסביר:

כשם שילד אינו חסר ערך, אלא חסר שלמות
כך גם אנו כעת – לא טועים, אלא חלקיים

5. אוגוסטינוס (Augustine, מאה 4–5)

ב-De Trinitate XIII: אוגוסטינוס מחזק את הקו הברור:

"המושלם" = החזון הברוך (Beatific Vision)
ראיית האל כפי שהוא
השלמות של האהבה והדעת יחד

כל הפרשנויות הקדומות מסכימות:

“הַמֻּשְׁלָם” הוא המצב הנצחי – התחייה, ראיית אלוהים פנים אל פנים, והשלמות הקיומית של האדם בגאולה.

ולכן:

הדעת תתבטל → משום שהחלקי יוחלף בידיעה מלאה
הנבואה תתבטל → משום שלא יהיה עוד צורך בהתגלות חלקית
הלשונות תחדלנה → משום שאין עוד צורך בסימנים זמניים

אבל – האהבה לא תיבטל משום שהיא:

שייכת למהות אלוהים
נצחית
ממשיכה גם במצב המושלם

לפיכך, על פי כל הפרשנויות הקדומות ביותר, 'המושלם' אינו אירוע היסטורי אלא מצב קיומי נצחי – ראיית אלוהים פנים אל פנים בתחייה. לכן כל מה שהוא חלקי, זמני ואמצעי יחלוף, אך האהבה, השייכת למהות אלוהים עצמו, תישאר לעד.

לסיכום:

א. אהבה היא מבחן הזהות הרוחנית
פסוקים 4–7 מבהירים שהאהבה איננה רגש ולא כוונה טובה, אלא דרך חיים מתמשכת כלפי הזולת. סבלנות, נדיבות, סליחה, הימנעות מקנאה ומתביעת זכויות – כל אלה אינם תוספת לחיים המשיחיים אלא לב־ליבם. אהבה זו משקפת את אופיו של אלוהים עצמו, ולכן היעדרה איננו כשל משני אלא פגם מהותי בעדות הרוחנית.

יישום אישי: שאל את עצמך ביושר: כיצד אדם הקרוב אליי ביותר היה מתאר את אהבתי כלפיו בשבוע האחרון? התשובה לשאלה הזו חושפת הרבה יותר מכל הצהרה אמונית.

ב. אהבה נבחנת במחיר שהיא מוכנה לשלם
אהבה אמיתית תמיד עולה במחיר: ויתור על תגובה טבעית, הקרבת זמן, בליעת עלבון, או העדפת הזולת על פני הנוחות האישית. כך אהב אלוהים – לא בדיבורים אלא בהקרבה של ממש. לכן אהבה שאינה מוכנה לשלם מחיר איננה אהבה מקראית, אלא רגש מוגבל התלוי בנסיבות.

יישום אישי: זהה היום מחיר קטן אך ממשי שהאהבה דורשת ממך – סליחה, שיחה קשה, או ויתור – ושלם אותו מתוך החלטה מודעת לכבד את אלוהים.

ג. אהבה מתמשכת אפשרית רק מתוך חיבור לאלוהים
שאול מסיים בהצבת האהבה כערך נצחי, מפני שהיא נובעת מאלוהים עצמו. מאמין אינו מסוגל לאהוב לאורך זמן מכוח עצמו; אהבה כזו אפשרית רק כאשר חיים מחוברים למקור – לאמונה חיה, לציות יומיומי ולפעולת רוח הקודש. ככל שהחיבור רופף, כך האהבה מתעייפת ונשחקת.

יישום אישי: כתוב לעצמך את פסוקים 4-7 עם שמך, ובחר תכונה אחת לעבוד עליה השבוע בציות מעשי אחד קטן אך עקבי.

[1] John MacArthur. The MacArthur New Testament Commentary, 1 Corinthians. (Chicago: Moody,

1984). Pg. 330.

[2] John MacArthur. The MacArthur New Testament Commentary, 1 Corinthians. (Chicago: Moody,

1984). Pg. 331.

[3] MacArthur, John. The MacArthur New Testament Commentary, 1 Corinthians. (Chicago: Moody, 1984), page 338.

[4] John MacArthur. The MacArthur New Testament Commentary, 1 Corinthians. (Chicago: Moody,

1984). Pg. 359.