ראשונה לקורינתים פרק י"ב

מתנות הרוח – רקע ומבחן האמינות של המתנות

כפי שציינתי בשיעורים הקודמים, חלק מתכליתה של האיגרת הראשונה לקורינתיים הוא לענות על שאלות רבות שבני הקהילה הפנו לשאול השליח.
מפרק י"ב ואילך שאול עונה בהרחבה – "אינני רוצה שתהיו בְּלִי־דַעַת" – על שאלה נוספת שנשאלה על ידי המאמינים בקורינתוס: בעניין המתנות הרוחניות.

חלפו כאלפיים שנים מאז ענה שאול על שאלות אלו, ועד היום גוף המשיח נותר חלוק בדיוק באותו נושא.
מניסיוני האישי, נושא מתנות הרוח נחשב תמיד לנושא רגיש ורווי מחלוקת. מדוע? מפני שהדיון בו אינו נסוב בדרך כלל סביב הטקסט הכתוב, אלא סביב החוויה האישית.

לכן, ברצוני להדגיש כבר בפתח השיעור: כתבי הקודש מלמדים אותנו להישען על דבר ה' ולא על הרגשה או חוויה רגשית, משום שהלב האנושי "עָקוֹב מִכֹּל וְאָנוש הוּא, מִי יֵדָעֶנּוּ" (ירמיה י"ז 9).
שלמה המלך מלמד בספר משלי ג 5–8: "בטח אל־יהוה בכל לבך ואל־בינתך אל־תִּשָּׁעֵן.
בכל־דרכיך דעהו והוא יישר אורחתיך. אל־תהי חכם בעיניך; ירא את־יהוה וסור מרע.
רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך."

לפיכך, טיבה של פעולה או מעשה אינם נקבעים על-פי הרגשה אישית, אלא על-פי התאמתם לכתוב בכתבי הקודש.
הרגש עלול להטעות, אך דבר אלוהים אינו מטעה לעולם.

רוח הקודש פעלה בקרב המאמינים בקורינתוס, והם היו עדים – ואף כלים – לפעולות על טבעיות מיד אלוהים. עם זאת, לא כל בני הקהילה פעלו בהשראת רוחו של אלוהים, וכתוצאה מכך נוצר בלבול.

על כן היה עליהם לדעת:

מהן מתנות הרוח?
מי הוא הנותן את מתנות הרוח?
כיצד ניתן לזהות מתחזים?
ומהם הכללים לשימוש נכון במתנות הרוח?

שאול עונה בהרחבה על שאלות אלו במטרה להשליט סדר וליצור מופת בכל הנוגע לשימוש במתנת הלשונות בבית אלוהים.

הבה נקרא את הפסוקים:

¹‏ בְּעִנְיַן הַמַּתָּנוֹת הָרוּחָנִיּוֹת, אַחַי, אֵינֶנִּי רוֹצֶה שֶׁיֵּעָלֵם מִכֶּם דָּבָר. ^‎²‏ אַתֶּם יוֹדְעִים כִּי בְּעֵת הֱיוֹתְכֶם עוֹבְדֵי אֱלִילִים נִדַּחְתֶּם וְנִמְשַׁכְתֶּם אֶל אֱלִילִים אִלְּמִים. ^‎³‏ וּבְכֵן אֲנִי מוֹדִיעַ לָכֶם: אֵין אִישׁ מְדַבֵּר בְּהַשְׁרָאַת רוּחַ אֱלֹהִים וְאוֹמֵר ”יֵשׁוּעַ חֵרֶם הוּא!“; וְאֵין אִישׁ יָכוֹל לוֹמַר ”יֵשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן“ אֶלָּא בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ.

‎^4‏ אָמְנָם יֵשׁ מַתָּנוֹת שׁוֹנוֹת, אֲבָל הָרוּחַ הִיא אוֹתָהּ רוּחַ; ^‎⁵‏ יֵשׁ תַּפְקִידִים שׁוֹנִים, אַךְ אוֹתוֹ אָדוֹן; ^‎⁶‏ וְיֵשׁ פְּעֻלּוֹת שׁוֹנוֹת, אַךְ אוֹתוֹ אֱלֹהִים הוּא הַפּוֹעֵל הַכֹּל בַּכֹּל. ^‎⁷‏ וּלְכָל אִישׁ נִתֶּנֶת הִתְגַּלּוּת הָרוּחַ כְּדֵי לְהוֹעִיל. ^‎⁸‏ לָזֶה נִתָּן עַל־יְדֵי הָרוּחַ דְּבַר חָכְמָה; לָזֶה נִתָּן דְּבַר דַּעַת עַל־פִּי אוֹתָהּ רוּחַ; ^‎⁹‏ לָזֶה נִתֶּנֶת אֱמוּנָה עַל־יְדֵי אוֹתָהּ רוּחַ; לָזֶה מַתְּנוֹת הָרִפּוּי עַל־יְדֵי אוֹתָהּ רוּחַ; ^‎¹⁰‏ לָזֶה יְכֹלֶת לַעֲשׂוֹת נִסִּים, לָזֶה נְבוּאָה, לָזֶה הַבְחָנָה בֵּין הָרוּחוֹת, לָזֶה מִינֵי לְשׁוֹנוֹת וְלָזֶה פֵּרוּשׁ לְשׁוֹנוֹת; ^‎¹¹‏ וְאֶת כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ פּוֹעֶלֶת אוֹתָהּ רוּחַ אַחַת הַחוֹלֶקֶת כִּרְצוֹנָהּ לְכָל אִישׁ וָאִישׁ. ^‎¹²‏ כְּשֵׁם שֶׁהַגּוּף הוּא אֶחָד וְאֵיבָרִים רַבִּים לוֹ, וְכָל אֵיבְרֵי הַגּוּף הֵם גּוּף אֶחָד אַף כִּי רַבִּים הֵם, כֵּן גַּם הַמָּשִׁיחַ. ^‎¹³‏ הֲרֵי בְּרוּחַ אַחַת הֻטְבַּלְנוּ כֻּלָּנוּ לְגוּף אֶחָד, יְהוּדִים כִּיוָנִים, עֲבָדִים כִּבְנֵי חוֹרִין, וְכֻלָּנוּ הֻשְׁקֵינוּ רוּחַ אַחַת. ^‎¹⁴‏ וְאָכֵן אֵין הַגּוּף אֵיבָר אֶחָד אֶלָּא רַבִּים. ^‎¹⁵‏ אִם תֹּאמַר הָרֶגֶל: ”אֵינֶנִּי יָד, לָכֵן אֵינֶנִּי שַׁיֶּכֶת לַגּוּף“, הַאִם מִשּׁוּם כָּךְ אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לַגּוּף? ^‎¹⁶‏ וְאִם תֹּאמַר הָאֹזֶן: ”אֵינֶנִּי עַיִן, לָכֵן אֵינֶנִּי שַׁיֶּכֶת לַגּוּף“, הַאִם מִשּׁוּם כָּךְ אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לַגּוּף? ^‎¹⁷‏ אִם הַגּוּף כֻּלּוֹ יִהְיֶה עַיִן, כֵּיצַד תִּהְיֶה שְׁמִיעָה? וְאִם כֻּלּוֹ יִהְיֶה אֵיבָר שְׁמִיעָה, כֵּיצַד יוּכַל לְהָרִיחַ? ^‎¹⁸‏ אֲבָל אֱלֹהִים שָׂם אֶת הָאֵיבָרִים בַּגּוּף, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם עַל־פִּי רְצוֹן אֱלֹהִים. ^‎¹⁹‏ וְאִלּוּ הָיוּ כֻּלָּם אֵיבָר אֶחָד, אֵיפֹה הַגּוּף? ^‎²⁰‏ וְהִנֵּה יֵשׁ אֵיבָרִים רַבִּים, אַךְ גּוּף אֶחָד. ^‎²¹‏ הָעַיִן לֹא תּוּכַל לוֹמַר אֶל הַיָּד: ”אֵין לִי צֹרֶךְ בָּךְ“; גַּם הָרֹאשׁ לֹא יוּכַל לוֹמַר אֶל הָרַגְלַיִם: ”אֵין לִי צֹרֶךְ בָּכֶן“. ^‎²²‏ אַדְּרַבָּא, אֵיבְרֵי הַגּוּף שֶׁלִּכְאוֹרָה חַלָּשִׁים יוֹתֵר, הֵם הַנְּחוּצִים יוֹתֵר; ^‎²³‏ אֵיבְרֵי הַגּוּף הַנִּרְאִים לָנוּ נִקְלִים, אוֹתָם אָנוּ עוֹטְרִים בְּיֶתֶר כָּבוֹד; וְהָאֵיבָרִים שֶׁהֵם לְבֹשֶׁת לָנוּ זוֹכִים לְיֶתֶר כָּבוֹד. ^‎²⁴‏ לְעֻמַּת זֹאת, אֵיבָרֵינוּ הַהֲגוּנִים אֵינָם זְקוּקִים לָזֶה. אֱלֹהִים הִרְכִּיב אֶת הַגּוּף בְּאֹפֶן שֶׁנָּתַן כָּבוֹד רַב יוֹתֵר לְאֵיבָרִים נְטוּלֵי כָּבוֹד, ^‎²⁵‏ לְמַעַן לֹא תִּהְיֶה מַחֲלֹקֶת בַּגּוּף אֶלָּא שֶׁיִּדְאֲגוּ הָאֵיבָרִים זֶה לָזֶה; ^‎²⁶‏ וְאִם יִכְאַב אֵיבָר אֶחָד, כָּל הָאֵיבָרִים יִסְבְּלוּ אִתּוֹ; וְאִם יְכֻבַּד אֵיבָר אֶחָד, כָּל הָאֵיבָרִים יִשְׂמְחוּ אִתּוֹ.

‎²⁷ אַתֶּם גּוּף הַמָּשִׁיחַ וְאֵיבָרָיו, אִישׁ אִישׁ לְפִי חֶלְקוֹ. ^‎²⁸‏ וּמֵהֶם הֵקִים אֱלֹהִים בַּקְּהִלָּה — רֵאשִׁית שְׁלִיחִים, שֵׁנִית נְבִיאִים, שְׁלִישִׁית מוֹרִים, אַחֲרֵי כֵן עוֹשֵׂי נִסִּים, אַחֲרֵי כֵן מַתְּנוֹת הָרִפּוּי, עֶזְרָה לַזּוּלַת, הַנְהָגָה, וּמִינֵי לְשׁוֹנוֹת. ^‎²⁹‏ הַאִם כֻּלָּם שְׁלִיחִים? הַאִם כֻּלָּם נְבִיאִים? כֻּלָּם מוֹרִים? כֻּלָּם עוֹשֵׂי נִסִּים? ^‎³⁰‏ הַאִם לְכֻלָּם מַתְּנוֹת הָרִפּוּי? הַאִם כֻּלָּם מְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹנוֹת? כֻּלָּם מְבָאֲרֵי לְשׁוֹנוֹת? ^‎³¹‏ וּבְכֵן הִשְׁתּוֹקְקוּ לַמַּתָּנוֹת הַחֲשׁוּבוֹת יוֹתֵר; עִם זֹאת אַרְאֶה לָכֶם דֶּרֶךְ נַעֲלָה בְּיוֹתֵר:

להלן חלוקה גסה של תוכן פרקים י"ב – י"ד:

י"ב 1-11 – מקור המתנות הרוחניות – רוח הקודש.
י"ב 12-31 – (רבגוניות) מתנות שונות – רוח אחת – מטרה אחת – גוף אחד.
י"ב 31 – י"ג 13 – אהבה – המרכיב ההכרחי שאיתו כל מתנות הרוח פועלות בהצלחה.
י"ד 1-25 – עליונות מתנת הנבואה על הלשונות ותנאים והנחיות לשימוש נכון
י"ד 26-40 – כללים ומגבלות לשימוש מתנות הנבואה והלשונות בבית אלוהים

משלימי השיעור:

א. הרקע האלילי של הקורינתיים (פ. 1-3)

ב. המקור והתכלית של מתנות הרוח (פ. 4-11)

ג. גוף אחד ואיברים רבים – מתנות שונות לתכלית אחת (פ. 12-19)

ד. ערבות הדדית וכבוד הדדי בגוף (פ. 20–26)
ה. מבנה השירות בקהילה ושאיפה למתנות החשובות (פ. 27–31)

א. הרקע האלילי של הקורינתיים (פ. 1-3)

¹ "בְּעִנְיַן הַמַּתָּנוֹת הָרוּחָנִיּוֹת, אַחַי, אֵינֶנִּי רוֹצֶה שֶׁיֵּעָלֵם מִכֶּם דָּבָר. ^‎²‏ אַתֶּם יוֹדְעִים כִּי בְּעֵת הֱיוֹתְכֶם עוֹבְדֵי אֱלִילִים נִדַּחְתֶּם וְנִמְשַׁכְתֶּם אֶל אֱלִילִים אִלְּמִים. ^‎³‏ וּבְכֵן אֲנִי מוֹדִיעַ לָכֶם: אֵין אִישׁ מְדַבֵּר בְּהַשְׁרָאַת רוּחַ אֱלֹהִים וְאוֹמֵר ”יֵשׁוּעַ חֵרֶם הוּא!“; וְאֵין אִישׁ יָכוֹל לוֹמַר ”יֵשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן“ אֶלָּא בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ."

מפרק י"ב ואילך שאול השליח עונה בהרחבה – "אינני רוצה שתהיו בְּלִי־דַעַת" – על שאלה נוספת שנשאלה על ידי המאמינים בקורינתוס: "בעניין המתנות הרוחניות".
גם בתקופתו היה הנושא רגיש, ושאול לא בחר להתחמק ממנו; להפך – בהדרכת רוח הקודש הוא פירט בהרחבה דווקא בנושא רגיש אשר עלול לעורר מחלוקת.

מדוע? משום שֶׁאֵלֶה הם רצונו של אלוהים:

שנכיר את כל האמת.
שנהיה מאוחדים באמונה ובשירות.
שבגרות רוחנית נמדדת על־פי הכניעה לאמת דבר ה', ולא על־פי נטיות הרגש.
שיחסנו אל האמת מהווה עדות לאמיתות ישועתנו ולכניעתנו להדרכת רוח האמת – היא רוח הקודש.

חשוב לציין כי בטקסט היווני המקורי המילה מתנות אינה מופיעה. המונח הוא: Περὶ δὲ τῶν πνευματικῶν, שמשמעו: "כעת בנוגע לרוחניים" או "בנוגע לעניינים הרוחניים".
אולם כל הפרשנים תמימי דעים, לאור הקשר הפרק, כי הכוונה היא למתנות הרוח.

הבה נתחיל בהגדרה: "מתנות רוחניות"

מתנות רוחניות הן יכולות שמקורן באלוהים, והן ניתנות לכל מאמין במידה שונה, כדי לאפשר לו לפעול ולשרת את אלוהים במסגרת הקהילה ולכבוד ישוע המשיח (קור"א י"ב 11; אל הרומים י"ב 4–8).

לעיתים נראות חלק מהמתנות הרוחניות ככישרונות טבעיים – מולדים או נרכשים – אך מבחינת אלוהים מדובר ביכולות שהוא מעניק למאמינים, כדי לצייד את ילדיו למען ימלאו את תכלית בריאתם ואת ייעודם בשירות הקהילה לכבודו.

כל המאמינים בקורינתוס שבאו מרקע פגאני היו בעברם עובדי אלילים. הם פקדו מקדשי אלילים, ורובם – אם לא כולם – השתתפו בטקסים אליליים שונים. במהלך אותם טקסים היו המשתתפים עדים, ולעיתים אף חוו בעצמם, מצבי שיכרון חושים והתנהגויות ביזאריות, שהיו כולם תוצאה של השפעת רוחות שטניות על האדם.

מצב של שיכרון חושים בטקס אלילי נחשב לדרגת "רוחניות" גבוהה, משום שנתפס כהתערבות של האליל בחיי האדם וכקרבה עמוקה לאלוהות המדומה. במצבים אלו היה האדם רוקד כמתזז ומדבר כמי שהופנט. הפעילות במקדשים כללה לעיתים קרובות שתייה לשכרה ואף השתתפות באורגיות פולחניות.[1]

שאול מזכיר למאמינים בקורינתוס את עברם האפל, כדי שיזכרו היכן עמדו בעבר ואיך התנהגו לפני שרוח אלוהים הוליד אותם מחדש מבחינה רוחנית.
בעבר – לפני שאלוהים הסיר את עיוורונם הרוחני – הם נמשכו אחר אלילים; אלילים שהם פרי דמיונו של האדם בהשפעת השדים, ואשר אין בהם חיים אמיתיים.

אז, בהיותם עובדי אלילים, נמשכו לאלילים אילמים ומתים, ופעלו בדרכים פסולות.

מה הייתה הבעיה בקהילה בקורינתוס?
חלק מן המאמינים המשיכו להשתחוות ולהתנהג בתוך הקהילה כפי שנהגו בעבר כעובדי אלילים. הם הביאו אל תוך קהילת המשיח דפוסי התנהגות אליליים מן העבר.

שאול מדגיש בפניהם, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי דרכי העבר האליליות אינן יכולות להמשיך להתקיים בחייהם האישיים או בתוך הקהילה. זוהי אינה דרכו של אלוהים, ולכן אינה מכבדת את ישוע המשיח.

המסר חד וברור: אל תכניסו את דרכי העולם אל תוך הקהילה, אלא התחדשו בשכלכם כדי להיטהר מדרכי העולם – וכך תוכלו לפעול להשפיע ולשנות את העולם (אל הרומים י"ב 1–2; אל הקולוסים ג 1-11).

בפסוק 3 שאול מתייחס לאירועים מטרידים שהתרחשו בתוך הקהילה.
בקהילה נמצאו אנשים שטענו כי הם מאמינים, אך בפועל מעולם לא נושעו. אנשים אלו המשיכו לפעול בתוך קהילת המשיח כפי שפעלו בעבר במקדשי האלילים שבהם גדלו.

בהיותם בקהילה היו אותם אנשים נתונים להשפעת שדים ורוחות רעות, ובמצב זה הם קיללו את ישוע, אמרו דברים נוראים נגד אלוהים, או השמיעו אמירות הסותרות את דבר ה' בכתבי הקודש.
למרות זאת, הם טענו שכל מה שאמרו ועשו התרחש כביכול בהשראת רוח הקודש, ולכן דבריהם צריכים להיחשב כנבואה וכלימוד ישיר מאלוהים.

אנשים אלו שפטו את הפעולה העל טבעית על־פי תחושותיהם, חוויותיהם ורגשותיהם ולא על־פי הכתוב בכתבי הקודש.
אולם רוח הקודש לעולם לא יוביל אדם – בין אם הוא נושע ובין אם לא – לקלל, לשקר, לחרף את אלוהים או להסיט אדם לחטא (יוחנן י"ד–ט"ז).

לכן שאול אומר להם באופן חד וברור:
"אין איש המדבר בהשראת רוח אלוהים אומר: 'יֵשׁוּעַ חֵרֶם!'"
כלומר, מי שנושא בפיו מילים שכאלה – ז"א קללות נגד ישוע, בין אם במודעות ובין אם בשיכרון חושים – מוכיח שהוא אינו תחת השפעת רוח אלוהים, אלא תחת השפעת שדים.

לעומת זאת, דברי אמת המאשרים את אלוהותו של ישוע המשיח נובעים מהשראת רוח הקודש (מע"ש ב' 36; רומים י' 9–10; אפסים א' 20–21; פיליפיים ב' 9–11).

מה שאדם מאמין ואומר על אודות ישוע המשיח מהווה מבחן ברור לשאלה אם הוא פועל בהשראת רוח הקודש או בהשפעת רוח רעה (ראשונה ליוחנן ה' 6–8).

ומה איתך?
– האם אתה פותח פתח לדרכי העולם החוטא לחדור אל תוך הקהילה – או שמא אתה מתמלא באמת אלוהים, כדי שחייך ייבנו, ייטהרו ויידמו יותר ויותר לאדוננו ישוע המשיח?

– על-פי מה אתה קובע אם דבר-מה נאמר או נעשה בכוח אלוהים? האם על-פי העדות הברורה של כתבי הקודש – או על-פי מידת ה"על-טבעיות" שאתה חש? זכור שגם חרטומי מצרים עשו קסמים (שמות ז' 8-11).
– האומנם אמת נמדדת על-פי תחושה, או על-פי דבר ה' הכתוב שאינו משתנה?

– אילו מילים יוצאות מפיך? האם הן דברי הלל, שבח ויראת כבוד לאדון – או שמא נותרו בך שרידים של "אוצר מילים" אלילי מן העבר?

ובסופו של דבר, שאלה חדה אחת נותרת: מה אומרים עליך כל השומעים את דבריך?

ב. המקור והתכלית של מתנות הרוח (פ. 4-11)

חשוב להדגיש כי מתנות הרוח אינן כישרונות טבעיים. הן יכולות הניתנות על-ידי רוח הקודש באופן על-טבעי לכל מאמין (פסוקים 7, 11).
חלק מן המתנות עשויות להיראות ככישרונות מולדים, אך מן ההיבט האלוהי – אלוהים הוא שבחר להעניק לאותו מאמין או מאמינה את היכולת, הכישרון והכוח לשירותו.

באמצעות יכולות אלו משרתים המאמינים בתוך הקהילה את צאן אלוהים, באופן המביא תועלת אמיתית ומכבד את אדוננו.

המתנה – או המתנות – שאלוהים העניק לכל אחד מאיתנו, הן התחום שבו הוא מצפה שנפעל ונשרת בתוך הקהילה לכבוד שמו.
דבר אלוהים מלמדנו לא לקנא במתנות שירות של אחרים. עלינו להסתפק ולשמוח בחלק שאלוהים יעד לנו.
כתבי הקודש מציגים גם דוגמאות שליליות כגון "מרד בני קורח" אשר לא הסתפקו בשירות שאלוהים יעד להם, אלא קינאו במשה ואהרון והביאו את זעם אלוהים עליהם ועל משפחתם (במדבר ט"ז, יהודה 11).
אם אתה יודע מהן מתנות הרוח שלך – התמקד ביישומן הנאמן בשירות הקהילה לכבוד האדון.
ואם אינך יודע, קבע מפגש עם אחד מזקני או שמשי הקהילה, ונבחן יחד כיצד אלוהים צייד אותך לשירותו.

על פי הכתוב בראשונה לפטרוס ד' 10-11 המתנות מחולקות לקטגוריות של שירות ודיבור.

¹⁰ "אִישׁ אִישׁ כְּפִי הַמַּתָּנָה אֲשֶׁר קִבֵּל יְשָׁרֵת בָּהּ בְּקִרְבְּכֶם, כְּסוֹכְנִים טוֹבִים עַל חַסְדּוֹ רַב־הַפָּנִים שֶׁל אֱלֹהִים. ¹¹ אִישׁ כִּי יְדַבֵּר, אִמְרֵי אֱלֹהִים יְדַבֵּר; אִישׁ כִּי יְשָׁרֵת, יַעֲשֶֹׂה זֹאת מִתּוֹךְ הַכֹּחַ שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים; וְזֹאת לְמַעַן יְכֻבַּד הָאֱלֹהִים בַּכֹּל דֶּרֶךְ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר לוֹ הַכָּבוֹד וְהַגְּבוּרָה לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. אָמֵן."

על פי הכתוב באיגרת אל האפסיים ד' 11-16 מתנות הרוח נועדו להכשיר את המאמינים לעבודת השירות, לבניית גוף המשיח:

¹¹‏ וְהוּא נָתַן אֶת אֵלֶּה לִהְיוֹת שְׁלִיחִים, אֶת אֵלֶּה נְבִיאִים, אֶת אֵלֶּה מְבַשְׂרִים, וְאֶת אֵלֶּה רוֹעִים וּמוֹרִים, ^‎¹²‏ כְּדֵי לְהַכְשִׁיר אֶת הַקְּדוֹשִׁים לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁרוּת, לִבְנִיַּת גּוּף הַמָּשִׁיחַ, ^‎¹³‏ עַד כִּי נַגִּיעַ כֻּלָּנוּ אֶל אַחְדוּת הָאֱמוּנָה וְאַחְדוּת יְדִיעַת בֶּן־הָאֱלֹהִים, אֶל הָאָדָם הַשָּׁלֵם, אֶל שִׁעוּר קוֹמָתוֹ הַמָּלֵא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ. ^‎¹⁴‏ וְכָךְ לֹא נִהְיֶה עוֹד יְלָדִים נִדָּפִים וּמִטַּלְטְלִים בְּרוּחַ שֶׁל כָּל תּוֹרָה הַמּוּפֶצֶת עַל־יְדֵי בְּנֵי אָדָם בְּעָרְמָה וּבְתַרְמִית כְּדֵי לְהַטְעוֹת, ^‎¹⁵‏ אֶלָּא נְדַבֵּר אֶת הָאֱמֶת בְּאַהֲבָה וְנִגְדַּל בְּכָל דָּבָר אֱלֵי הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר הוּא הָרֹאשׁ, ^‎¹⁶‏ וְעַל־יָדָיו כָּל הַגּוּף מָרְכָּב וּמִתְחַבֵּר בְּאֶמְצָעוּת כָּל קֶשֶׁר מְסַיֵּעַ, בְּהֶתְאֵם לַפְּעֻלָּה הַמְיֻעֶדֶת לְכָל אֵיבָר וְאֵיבָר, כְּדֵי שֶׁיִּגְדַּל הַגּוּף וְיִבָּנֶה בְּאַהֲבָה.

שימו לב לפסוק 16!
כאשר אנו משרתים את אלוהים בקהילה על פי מתנותינו ובאהבה ומסירות – גוף המשיח גדל! ראה פסוקים מקבילים במע"ש ב 40-47.
במילים פשוטות: כאשר חיים באופן בריא מבחינה רוחנית, גם זוכים לחוות גדילה רוחנית, ממש כפי שגדילה פיזית היא תהליך טבעי בגוף של ילד בריא.

האם אתה משרת את האדון על פי מתנות הרוח שאלוהים העניק לך?

האם חיי השירות שלך מועילים לגדילת גוף המשיח?

בפסוקים 8–10 מציין שאול רשימה של מתנות רוח. רשימה זו מצטרפת לאלו המופיעות בראשונה לקורינתים י״ב, באיגרת אל הרומים י״ב ובאיגרת אל האפסים ד׳. הבה נציין כל מתנת שירות בשמה ונעמוד על טיבה של כל אחת.

להלן רשימת מתנות הרוח: חכמה, דעת, אמונה, ריפוי, יכולת לעשות נִסים, נבואה, הבחנה בין רוחות, מיני לשונות, פירוש לשונות, הנהגה, עזרה לזולת – שירות, הוראה – לימוד, עידוד, נתינה, גמילת חסדים – רחמים, שליחים, מבשרים, רועים – מורים.

א. חכמה
היכולת להבין את דבר ה' ואת רצונו, וליישם את הלקחים באופן נכון ומועיל בחיי היום־יום. (מתי י״א 19; י״ג 54; מרקוס ו׳ 2; לוקס ז׳ 35; מעשי השליחים ו׳ 10; יעקב א׳ 5; ג׳ 13, 17; שנייה לפטרוס ג׳ 15).
תכלית החכמה מתבטאת בהבנה ובהפנמה של בשורת הישועה שאלוהים העניק באמצעות בנו, ישוע המשיח. לראיה, ספר משלי מסתיים במבחן החכמה האולטימטיבי: "…מה שמו ומה שם בנו כי תדע" (משלי ל 4). גם אם אדם ירכוש את כל הדעת שבעולם אך ידחה את ישוע, בעיני אלוהים הוא ייחשב כחסר חכמה, ולאור הכתוב בספר משלי, הוא עדיין ייחשב לכסיל בעיני אלוהים. כי מה שווה כל חכמת העולם אם אין בכוחה להסיר את קללת המוות ולהעניק חיי עולם עם אלוהים?

ב. דעת
היכולת להבין לעומק את נסתרות אלוהים ואת משמעות דברו, באמצעות התערבות אלוהית, ולבטא אמת זו בדיבור. (אל הרומים ט״ז 25; אפסים ג׳ 3; קולוסים א׳ 26; ב׳ 2; ד׳ 3; ראשונה לקורינתים י״ג 2).
דעת מתבטאת בהבנת האמת, ואילו חכמה מתבטאת ביישום הדעת במצבים הרלוונטיים ובחיי היום־יום.

האם דעת מושיעה? לא! רק יישום הדעת בחוכמת אלוהים מניב ישועה.

ג. אמונה
שאול איננו מתייחס כאן לאמונה שבאמצעותה כל מאמין נושע – שהרי אמונה זו משותפת לכל בני-האדון. הכוונה היא להכרת אמונה עמוקה, יציבה ובוטחת באלוהים, העומדת למאמין בעת מצוקה, רדיפה, או במצב שבו עליו לקבל החלטה הדורשת אמונה גבוהה במיוחד, המתבטאת בביטחון מוחלט בישוע – עד כדי נכונות למסור את חייו למען קידוש שם אלוהים (מתי י״ז 20). מבחינה מסוימת, מתנה זו חופפת גם למושג נאמנות.

פטרוס נדרש לאמונה בוטחת כדי לצאת מן הסירה וללכת על פני המים (מתי י״ד 22–33). גם שאר השליחים, שמסרו את נפשם למען שם ישוע, נזקקו לאמונה מסוג זה.

מתנה זו מתבטאת גם במצבים שבהם נדרש ביטחון מוחלט באלוהים בנושא מסוים, המתבטא בשלווה, שלום פנימי והתמדה בדרך שאלוהים התווה. לדוגמה: אלוהים הנחה אותנו לבצע פרויקט מסוים, ואנו שלווים ובוטחים שהוא יספק את כל הדרוש להשלמתו.

ד. ריפוי
היכולת העל טבעית לרפא כל מדוּוה, כדי להוכיח ולציין את אמיתות הבשורה. יכולת זו ניתנה לשליחים כדי לאמת את המסר שהוכרז מפיהם (מתי ח׳ 16–17; ט׳ 1–6; י׳ 1; לוקס י׳ 1; מעשי השליחים ח׳ 5–8; שנייה לקורינתים י״ב 12; אל העברים ב׳ 3–4).

אף שהשליחים קיבלו יכולת על טבעית לרפא, הם לא יכלו להשתמש בכוח זה באופן שרירותי. כך, שאול השליח הותיר את טרופימוס במילטוס כשהוא חולה, ולא ריפא אותו (טימ״ב ד׳ 20). גם לטימותיאוס, שהיה עבורו כבן, אמר שאול: "אל תוסיף לשתות רק מים, כי אם שתה מעט יין בגלל קיבתך ומחלותיך התכופות" (טימ״א ה׳ 23). לו אכן יועד לשאול כוח ריפוי בלתי מוגבל, ודאי שהיה משתמש בו לטובת אהוביו; משום כך ברור שלא זו הייתה מטרת מתנת הריפוי.

כיצד מתבטאת מתנת הריפוי בימינו?
אלוהים מעולם לא חדל מלרפא את ילדיו ממחלות, נגעים ומכאובים.
למרות שלאחר דור השליחים פגה מתנה זו כיכולת על-טבעית המופעלת על-ידי 12 השליחים, אלוהים הרחיב את שותפיו למעשה הריפוי באמצעות ההוראה שניתנה באיגרת יעקב ה׳ 14–15.

לכל מאמין הזכות והחובה להתפלל ולבקש מאלוהים רפואה והחלמה.
זקני הקהילה נושאים באחריות להדריך את החולה או המבקש רפואה לבחון את דרכו, כדי לוודא שאין חטא בחייו המחייב תיקון.
לאחר מכן יש למשוח את החולה בשמן – כסמל להפקדת עניינו בידיו וברצונו של אלוהים – ולהתפלל שרצון ה' ייעשה בחייו.

במו עיניי ראיתי מקרים שבהם ריפא אלוהים רפואות שרק כוח ריבוני יכול לחולל.
לא בכל מקרה בוחר אלוהים לרפא, אך בכל מקרה הוא שומע, והוא פועל על־פי רצונו הנאמן והטוב – ואנו מקבלים אותו בענווה ובכניעה.

בקיצור:

אלוהים מעולם לא חדל לרפא אנשים ממחלות ומנכויות. הוא מרפא גם היום.
אנו רשאים להביא לפניו את כל בקשותינו בכל תחומי החיים (תהילים ל״ז 3–5).
לאחר חתימת כתבי הקודש, מתנת הריפוי מתבטאת בהנחיית יעקב ה׳ 14–15; אין אדם בימינו שמוגדר כבעל "מתנת ריפוי" על־פי המובן השליחי המקורי.
תפילת הזקנים ומשיחת החולה בשמן אינה מחליפה טיפול רפואי קונבנציונלי. אדרבה, זמינות הרפואה היא חלק מחסדו של אלוהים על ילדיו. הפנייה בתפילה יכולה – וצריכה – להשתלב עם הטיפול הרפואי הדרוש.

ה. ניסים
היכולת לעשות מעשים הנוגדים את חוקי הטבע, ובכך להצביע באופן ברור על מעורבותו הישירה של אלוהים באירוע. גם מתנה זו ניתנה כדי לאמת את מסר הישועה שבפי תלמידי ישוע הראשונים.

ישוע עשה את נסו הראשון בחתונה בכפר כנה, ובכך גילה את כבודו כדי שתלמידיו יאמינו בו (יוחנן ב׳ 11; כ׳ 30–31; מעשי השליחים ב׳ 22). ישוע החל לעשות ניסים רק מרגע שהחל את שירותו כמשיח – ולא קודם לכן.

להרחבה בנושא ניתן לעיין בספר "מתנות – מתנות רוח הקודש, ריפוי, אותות וניסים"
(ד״ר מנו קלישר, הוצאת קהילת ירושלים בית גאולה).

ו. נבואה
נבואה: מסירה אלוהית של דבר ה׳ כפי שרוח הקודש מעניקה, לצורך עידוד, תוכחה, גילוי ובניית גוף המשיח.
נביא: שליח אלוהים המדבר את דברו בנאמנות ובהשראת רוח הקודש בלבד, מבלי לסטות מן הכתוב.

לפני השלמת כתבי הקודש וחתימתם היה מקום לנביאים כדוגמת ישעיהו וירמיהו, שדבריהם נשאו סמכות מוחלטת המחייבת את כל בני האדם. נביאים ושליחים אלה היו יסוד הקהילה, וישוע המשיח הוא אבן הפינה (אפסים ב׳ 20).

לאחר שכתבי הקודש נחתמו אין עוד צורך בנביאים מסוג זה. אלוהים מעניק לילדיו חכמה והארה כדי לפרש נכון אירועים, לגזור מהם לקחים, ולקבוע על-פיהם את מהלך חייהם – אך יכולת זו איננה נבואה, אלא חכמה ודעת.

לפיכך, לאחר השלמת כתבי הקודש, המתנבא הוא מי שמלמד את דבר אלוהים – ובעיקר את דברי הנבואה הכתובים – בדיוק, באֱמוּנה ובשלמות.

ז. הבחנה בין הרוחות
היכולת להבחין בין דבר הנאמר מפי אדם המדבר בשם אלוהים ובכוח רוח הקודש – לבין דבריו של מתחזה או מורה שקר המונע על־ידי השטן (שנייה לקורינתים י״א 14–15; ראשונה ליוחנן ד׳ 1).

ניכר כי בני הקהילה בקורינתוס לא השתמשו כראוי במתנה זו.

ח. דיבור בלשונות
היכולת מרוח הקודש לדבר בשפה קיימת ומדוברת שאותו מאמין לא למד מעולם (מעשי השליחים ב׳ 11). מתנה זו משמשת אות, ומיועדת לבוא לידי ביטוי בנוכחות לא־מאמינים, ורק כאשר יש מי שמפרש את הנאמר. ראה הנחיות מלאות ומפורטות בפרק י"ד.

ט. פֵּרוּשׁ לְשׁוֹנוֹת
היכולת שרוח הקודש מעניקה למאמין לפרש, לתרגם או לבאר מסר שנאמר מפי הדובר בלשון, כך שבני הקהילה ישמעו ויבינו אותו בשפתם הם – באופן ברור, נאמן ותואם לתכלית רוח הקודש.

דיבור בלשונות בתוך הקהילה מותנה בנוכחות לא־נושעים ובנוכחות מפרש – כלומר, אחד מבני הקהילה, מאמין, המדבר או מבין את שפתם של אותם לא־נושעים הנוכחים באסיפה. אם המפרש אינו נוכח, נדרש הדובר בלשון להחריש (קור"א י״ד 28).

עיקרי ההבנה מהכתובים (קור"א י"ב–י"ד)

לא תרגום לשוני־טכני אלא פרשנות בהשראת הרוח

שאול איננו מציג את המתנה בהכרח כתרגום מילולי, אלא כיכולת להסביר את המשמעות של מה שנאמר בלשונות (קור"א י"ב 10; י"ד 13, 27).
ההדגשה היא על הבנת התוכן הרוחני – לא על שימור מבנה השפה הזרה. זאת אומרת שלמרות שהמפרש דובר את אותה שפה, הוא מפרש את התוכן הנאמן ומבאר אותו לנוכחים בקהילה.
2. תכלית המתנה: בניין הגוף

ללא פירוש, דיבור בלשונות איננו בונה את הקהילה (י"ד 5, 12, 17, 26).
לכן מתנת הפירוש קיימת כדי להפוך מסר סתום לרוב בני הקהילה למסר ברור ומועיל.
הפירוש הוא “הגשר” בין הסימן העל־טבעי לבין ההבנה המעשית.

המתנה תלויה בקיום אמיתי של דיבור בלשונות

פירוש לשונות אינו יכול לפעול אם לא נאמר דבר בלשון שאיננה מובנת (י"ד 27–28).
מתנת הפירוש היא מתנה משלימה, לא עצמאית.

הפירוש אינו בהכרח באורך או במבנה של הביטוי בלשונות

כיוון שמדובר בהבנת המסר הרוחני, הפירוש עשוי להיות קצר או ארוך יותר מהדיבור המקורי (מקביל לנבואה; י"ד 5).
זהו פשוט העברת המשמעות, לא שחזור צלילי השפה.

הפירוש משמש לאימות המסר

כיוון שדיבור בלשונות הוא אות (י"ד 21–22), הפירוש הופך אותו למשמעותי עבור המאמינים, כדי שיוכלו לבחון את המסר, לשקול אותו ולהגיב בהתאם (י"ד 29).

תזכורת: מהיכן הנושעים מקבלים את מתנות הרוח?

האם הנושע יכול לבחור מתנת רוח כרצונו?

לאור הכתוב בפסוק 11, רוח הקודש היא המקור לכל מתנות הרוח:
"וְאֶת כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ פּוֹעֶלֶת אוֹתָהּ רוּחַ אַחַת הַחוֹלֶקֶת כִּרְצוֹנָהּ לְכָל אִישׁ וָאִישׁ."

מכאן ברור שאף מאמין איננו בוחר את המתנה שהוא מעדיף; אין מדובר במזנון חופשי שבו כל אחד רשאי לבחור כרצונו. אלוהים בריבונותו קובע את ייעודו של כל אחד מילדיו, ובהתאם לכך מעניק לכל אחד מאיתנו את מתנות השירות הנדרשות למילוי תכלית חיינו בשירות האדון.

משום כך, לאיש מאיתנו אין סיבה להתגאות במה שקיבל מריבונות אלוהים – וקל וחומר שלא להתחרות באחרים.
עלינו לשאוף לבטא את מתנות השירות בדרך הנכונה, היעילה והאמיתית – המתמלאת באהבה. כך בלבד נפאר את אלוהים.

רוח הקודש היא הוויה אלוהית, אישיות אלוהית. לכל מאמין מובטח שתהיה לפחות מתנת רוח אחת. לא לכל המאמינים ניתנה אותה מתנה רוחנית (י״ב 29–30), וייתכן בהחלט שלמאמין יהיו מספר מתנות רוחניות. אולם אין אדם רגיל שלו ניתנו כל מתנות הרוח – זכות זו שמורה לאלוהים בלבד.

למרות שהמתנות שונות ומגוונות, מטרת כולן היא להועיל למאמינים ולבנות נכונה את גוף המשיח. משום כך אמר שאול בפסוק 7: "וְלְכָל אִישׁ נִתֶּנֶת הִתְגַּלּוּת הָרוּחַ כְּדֵי לְהוֹעִיל."
באומרו להועיל מתכוון שאול שכל ביטוי של שירות צריך להועיל לשאר אברי הגוף. כאשר כולם משרתים על פי הנחיית רוח הקודש, כולם זוכים לחוות את הברכה.

לא לחינם מציגים כתבי הקודש את הקהילה כגוף. כשם שבגוף אחד פועלים איברים רבים ושונים למען שלמותו ותקינותו של הגוף כולו – כך גם המתנות הרוחניות: על אף הגיוון והשוני ביניהן, כולן פועלות לטובת הגוף ולתפארת אלוהים. בדיוק כפי שהיד אינה פועלת רק לטובת עצמה, אלא לטובת הגוף כולו, כך התועלת הרוחנית נובעת מכך שכל המאמינים עושים את רצון אלוהים באמונה ובאהבה.

ג. גוף אחד ואיברים רבים – מתנות שונות לתכלית אחת (פ. 12-19)

^‎¹²‏ כְּשֵׁם שֶׁהַגּוּף הוּא אֶחָד וְאֵיבָרִים רַבִּים לוֹ, וְכָל אֵיבְרֵי הַגּוּף הֵם גּוּף אֶחָד אַף כִּי רַבִּים הֵם, כֵּן גַּם הַמָּשִׁיחַ. ^‎¹³‏ הֲרֵי בְּרוּחַ אַחַת הֻטְבַּלְנוּ כֻּלָּנוּ לְגוּף אֶחָד, יְהוּדִים כִּיוָנִים, עֲבָדִים כִּבְנֵי חוֹרִין, וְכֻלָּנוּ הֻשְׁקֵינוּ רוּחַ אַחַת. ^‎¹⁴‏ וְאָכֵן אֵין הַגּוּף אֵיבָר אֶחָד אֶלָּא רַבִּים. ^‎¹⁵‏ אִם תֹּאמַר הָרֶגֶל: ”אֵינֶנִּי יָד, לָכֵן אֵינֶנִּי שַׁיֶּכֶת לַגּוּף“, הַאִם מִשּׁוּם כָּךְ אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לַגּוּף? ^‎¹⁶‏ וְאִם תֹּאמַר הָאֹזֶן: ”אֵינֶנִּי עַיִן, לָכֵן אֵינֶנִּי שַׁיֶּכֶת לַגּוּף“, הַאִם מִשּׁוּם כָּךְ אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לַגּוּף? ^‎¹⁷‏ אִם הַגּוּף כֻּלּוֹ יִהְיֶה עַיִן, כֵּיצַד תִּהְיֶה שְׁמִיעָה? וְאִם כֻּלּוֹ יִהְיֶה אֵיבָר שְׁמִיעָה, כֵּיצַד יוּכַל לְהָרִיחַ? ^‎¹⁸‏ אֲבָל אֱלֹהִים שָׂם אֶת הָאֵיבָרִים בַּגּוּף, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם עַל־פִּי רְצוֹן אֱלֹהִים. ^‎¹⁹‏ וְאִלּוּ הָיוּ כֻּלָּם אֵיבָר אֶחָד, אֵיפֹה הַגּוּף?

מפסוק 12 שאול מבקש ללמד את הקורינתיים על החובה לשירות משותף מתוך אהבה, שכן בלעדיה נפגע איש ברעהו ולא נביא תועלת.
כשם שכל אברי הגוף פועלים בתיאום מושלם כדי להועיל לגוף כולו, וכל זאת בהתאם להוראת המוח – הראש, כך גם הוא גוף המשיח, הקהילה.
כל מאמין בקהילה נועד לפעול לטובת הכלל, וזאת כאשר הוא חי ומשרת בהתאם להנחיית האדון ישוע כפי שהיא מתגלה בדבר אלוהים.

בפסק 13 שאול אומר:

"…הרי ברוח אחת הטבלנו כולנו לגוף אחד, יהודים כיוונים, עבדים כבני חורין, וכולנו השקינו רוח אחת…"

הקהילה, הגוף הרוחני של ישוע, מורכבת ממאמינים בני כל העמים וכל המעמדות, אשר נטבלו על-ידי המשיח ברוח הקודש (מתי ג' 11; אל הגלטים ג' 26-29; אל האפסים ב' 11-22).
מאחר שאותה רוח קודש חיה ופועלת בכל מאמין, וכיוון שלכל מאמין תכלית זהה – לפאר את האדון – הרי שכולנו מהווים גוף אחד: גוף המשיח (מע"ש ח' 17; י' 44-45; י"א 15-17).

לפיכך, נדרש מכל המאמינים בישוע, אשר הוטבלו ברוח הקודש, להיות מאוחדים ולפעול יחד למען מטרה אחת: האדרת שמו של ישוע, הפצת הבשורה, עשיית תלמידים ואהבת הזולת (מתי כ"ח 18-20; מע"ש ב' 42-47).

למרות שהמאמינים בישוע מפוזרים בערים ובארצות שונות, אנו מחויבים להתאחד כגוף אחד – כקהילה – בכל מקום שבו אנו נמצאים, ולפעול יחד לקידום רצונו ותכליתו של אלוהים בעולם.

מן הרגע שבו אדם נושע, מלוא רוח הקודש שוכן בתוכו. המאמין נעשה משכנו של רוח הקודש (ראשונה לקורינתים ג' 16; אל האפסים א' 13–14; שנייה לקורינתים א' 22; אל הקולוסים ב' 10).
על המאמין למסור את כל כולו למילוי רצון אלוהים, כפי שרוח אלוהים מנחה אותו (אל הרומים י"ב 1; אל הגלטים ב' 20; אל האפסים ה' 18).

ישועתנו העניקה לנו את כל הנדרש לנו מבחינה רוחנית. כל שנותר הוא להאמין, לציית, ולראות במו עינינו את פעולת אלוהים הולכת ונגלית בחיינו (אל הפיליפים ב 12-13).

בפסוקים 14-19 שאול מתאר באופן כל כך ברור והגיוני את הצורך של המאמינים באחדות בקהילה בפרט ובגוף המשיח בכלל.

שאול השליח מציג אנלוגיה בין גוף האדם לבין הקהילה. כשם שכל איבר בגוף האדם חיוני לתפקודו הבריא והתקין של הגוף, כך גם שירותו היעיל של כל מאמין בקהילה – בהתאם למתנת הרוח שאלוהים העניק לו – מביא תועלת לקהילה ומאפשר לה לפעול כגוף בריא. בכך הקהילה הופכת לעדות חיה המפארת את שמו של ישוע המשיח.

שאול מבהיר כי אחדות המבוססת על אמונה ועל אהבה היא חובה עבור המאמינים, שכן רק באמצעותה יכולה הקהילה להציג בנאמנות את המשיח לעולם ולזכות בברכה הרבה שהמשיח חפץ להעניק לילדיו.

כשם שהיד אינה יכולה להצטער על היותה יד ולעולם לא תיהפך לאיבר אחר בגוף, כך גם כל מאמין חייב לתפקד על-פי המתנה הרוחנית שקיבל מאלוהים, ולא לבזבז את חייו בשאיפה להיות דבר שאלוהים לא יעַד לו.
שאול מבהיר שכל מאמין חשוב, בדיוק כפי שכל איבר בגוף חשוב.

כשם שהעין אינה יכולה לומר ליד: "אין לי צורך בך", כך גם איש מאתנו אינו יכול ואינו רשאי לחשוב שהוא חשוב יותר מאחיו לאמונה. כולנו זקוקים זה לזה כדי להציג עדות שלמה ואמיתית לפעולתו של אלוהים בחיינו ובעולם.

ובאותה מידה, כשם שלא כל האיברים בגוף האדם זהים, כך גם כל מאמין הוא שונה ובעל תפקיד ייחודי בקהילה.

ומה הייתה התנהגותם של המאמינים בקורינתוס?
המאמינים בקהילה בקורינתוס התגאו והתחרו ביניהם על חשיבות מתנותיהם. אמת היא שישנן מתנות רוח הנתפסות כנעלות יותר מאחרות, אך גישתם של כל המאמינים צריכה להיות גישה של ענווה וחריצות בשירות – תוך שימוש ביכולות שאלוהים העניק להם. תחרות בין המאמינים או זלזול בבעל מתנה הנראית פחותה יותר היא דרכו של השטן ואינה ראויה בקרב המאמינים המשתייכים לגוף המשיח.

דוגמה מאלפת ומוחשית נזכרת בספר במדבר פרק ט"ז. ראשי האבות מבני קורח – בני משפחתם של משה ואהרון – לא הסתפקו בשירות שאלוהים יעד להם. הם קינאו במשה ובאהרן ודרשו לכהן בתפקידים שאלוהים לא הקצה להם. מעשיהם נחשבו למרידה באלוהים, ובעטיים נענשו הם ומשפחותיהם.

דוגמה זו מבהירה שאין מתנות רוח רעות; יש רק שירות רע.

יישום:
האם אתה שמח במתנות הרוח שאלוהים העניק לך, ושבאמצעותן אתה נועד לשרת את צאנו?
האם אתה מקנא באחרים או מנסה לקחת או לדרוש את מה שאלוהים לא יעד עבורך?

האם אתה מועיל בקהילה – או חלילה מקלקל?

ד. הצורך בערבות הדדית וכבוד הדדי בגוף (פ. 20–26)
20. והנה יש איברים רבים, אך גוף אחד.

העין לא תוכל לומר אל היד: "אין לי צורך בך"; גם הראש לא יוכל לומר אל הרגלים: "אין לי צורך בכן".
אדרבא, איברי הגוף שלכאורה חלשים יותר, הם הנחוצים יותר;
איברי הגוף הנראים לנו נקלים, אותם אנו עוטרים ביתר כבוד; והאיברים שהם לבושת לנו זוכים ליתר כבוד.
לעומת זאת, איברינו ההגונים אינם זקוקים לזה. אלוהים הרכיב את הגוף באופן שנתן כבוד רב יותר לאיברים נטולי כבוד,
למען לא תהיה מחלוקת בגוף אלא שידאגו האיברים זה לזה;
ואם יכאב איבר אחד, כל האיברים יסבלו אתו; ואם יכובד איבר אחד, כל האיברים ישמחו אתו.

הפסוקים מדגישים את התלות ההדדית בין האיברים, את הכבוד הראוי גם לאיברים הנתפסים כחלשים או נסתרים, ואת אחריות הגוף כולו לשמוח יחד ולסבול יחד.
שאול שב ומבהיר את היגיון דבריו באמצעות ההקבלה לגוף האדם.

המעיים ושאר האיברים הפנימיים אינם נראים מושכים ואינם מריחים טוב; במבט ראשון הם נראים נטולי כבוד.
האם מישהו מאיתנו יכול לדמיין את חייו ללא איברים אלו?
האם היינו מוכנים לחיות כאשר איברים אלו מונחים מחוץ לגוף?
דווקא משום רגישותם הם עטופים ומוגנים על-ידי איברי הגוף החיצוניים.
האם היינו מוכנים לחיות עם פצע במעיים, עם כבד מדמם או עם אבן בכליה?
למרות שאיברים אלה נראים כבעלי מעמד פחות מכובד, פגיעה באחד מהם תגרום לקריסת הגוף כולו. לפיכך אנו עושים כל שביכולתנו כדי לשמור על תקינותם.

כשם שכל האיברים תלויים זה בזה כדי לפעול בשלמות וביעילות, כך כל המאמינים בקהילה בפרט ובגוף האדון בכלל חייבים לכבד, לאהוב ולסייע איש לרעהו.
אין מתנה רוחנית מיותרת, כשם שאלוהים לא ברא איבר מיותר בגוף האדם.
ישנם איברים קריטיים ואיברים שאינם קריטיים, אך כולם חשובים ונחוצים לתפקוד מושלם של גוף המשיח.

האופן שבו בני הקהילה מטפלים ומתייחסים לאלה הנראים כבעלי ערך מועט הוא מדד לבגרותם הרוחנית (אל הפיליפים ב').
המאמינים בקהילה בקורינתוס קיבלו ציון נמוך מאוד!

חשוב לזכור: אין מתנות רוח רעות – יש רק שירות רע.

ה. מבנה השירות בקהילה ושאיפה למתנות החשובות (פ. 27–31)
27. אתם גוף המשיח ואיבריו, איש איש לפי חלקו.

ומהם הקים אלוהים בקהלה — ראשית שליחים, שנית נביאים, שלישית מורים, אחרי כן עושי נסים, אחרי כן מתנות הרפוי, עזרה לזולת, הנהגה, ומיני לשונות.
האם כולם שליחים? האם כולם נביאים? כולם מורים? כולם עושי נסים?
האם לכולם מתנות הרפוי? האם כולם מדברים בלשונות? כולם מבארי לשונות?
ובכן השתוקקו למתנות החשובות יותר; עם זאת אראה לכם דרך נעלה ביותר:"

שאול מציג את הסדר שהקים אלוהים בקהילה, מדגיש את התפקידים השונים, ושם דגש על הצורך לשאוף למתנות הנעלות באמת.

בפסוקים 27 ועד סוף הפרק שאול השליח מונה חלק ממתנות הרוח לפי חשיבותן. שאול אינו עושה זאת כדי להמעיט בערכן של מתנות רוח אחרות, אלא כדי להוכיח למאמינים בקורינתוס את חוסר בגרותם הרוחנית. הם רדפו אחר מתנות המבטאות כוח על-טבעי – ובעיקר מתנת הלשונות – אף שבמדד האלוהי מתנות אלו הן מהפחות נעלות.

שאול מבהיר כי אלוהים לא בחר שכל המאמינים יהיו שליחים. הוא גם לא קבע שכל המאמינים יהיו נביאים, מורים או מרפאים.
ובאותה מידה – אלוהים מעולם לא התכוון לתת, ולא נתן, לכל המאמינים מתנת לשונות.

את האמת הזו שאול מדגיש באמצעות סדרת שאלות רטוריות, אשר תשובתן מובנת מאליה: לא!
לפיכך, שאול מבקש מן המאמינים: אל תתחרו ביניכם ואל תנסו לפעול בתחומים שאלוהים לא יעד לכם. במקום זאת, התפללו ובקשו מאלוהים לגלות לכם איזו מתנת רוח הוא אכן יעד עבורכם.

למאמינים בקורינתוס לא חסרה אף מתנה רוחנית – כל המתנות פעלו בקרבם.
אך דבר אחד, יסודי ובלתי ניתן להחלפה, היה חסר להם: אהבה.
חסר להם המרכיב המאפשר לכל המתנות לפעול בהרמוניה מושלמת – ורק כך יכול כבודו של המשיח להיראות דרכם.

בפרק י"ג יפרט שאול מהי אהבה, ומה גדול ערכה בחיי הקהילה ובשירות המאמינים.

סיכום

א. בפרק י״ב שאול מזכיר לקורינתיים, וגם לנו שהמדד לרוחניות איננו עוצמת החוויה, אלא נאמנות לאמת הכתובה ולזהות האדון ישוע. לפני שנושעו, הקורינתיים נסחפו אחר “רוחניות” אלילית שיכורה ומבולבלת; כעת הם נקראים לבחון כל רוח וכל תופעה על-פי דבר ה׳ ועל-פי העדות על ישוע: האם הוא מוכר כאדון וכמשיח, או מבוזה ומקולל. זהו קו הגבול הבסיסי בין פעולת רוח הקודש לבין השפעת רוח אחרת.

יישום: על-פי מה אתה שופט תופעות רוחניות שאתה שומע עליהן או רואה סביבך, על-פי הכתוב או על-פי תחושת “על-טבעי”? האם יש תחום בחייך שבו אתה עדיין נותן לרגש, למסורת או לחוויה להכתיב את האמת יותר מאשר לכתבי הקודש?
כיצד תוכל לחזק את ההרגל של בחינת כל דבר לאור דבר ה׳?

ב. שאול מלמד שכל מתנת רוח מקורָה באותה רוח, ניתנת על-ידי אותו אדון ופועלת בכוח אותו אלוהים, ורק כדי “להועיל”. אין מאמין שבוחר לעצמו מתנה, ואין מתנה שניתנה כדי להאדיר את בעליה. כל מאמין קיבל לכל הפחות מתנה אחת, כדי לשרת בה את גוף המשיח – אם בתחום הדיבור ואם בתחום השירות.
הקנאה במתנותיהם של אחרים או הזלזול במתנה “קטנה” יותר חושפת חוסר בגרות רוחנית וחוסר אמון בריבונות האל.

יישום: האם אתה יודע לזהות – באופן כן – אילו מתנות רוח העניק לך אלוהים? באילו תחומים אתה כבר משרת, ובאילו תחומים אתה נמנע משירות למרות שקיבלת יכולת מן האדון? האם יש בלבך קנאה נסתרת במתנות של אחרים, או זלזול ב”חלק” שאלוהים נתן לך?

ג. דימוי הגוף מלמד שכל מאמין חיוני, גם אם תפקידו נסתר או “פחות נוצץ”. איברי הגוף הפנימיים נראים פחות מכובדים, אך פגיעה בהם ממוטטת את הגוף כולו; כך גם בקהילה – האופן שבו אנו מתייחסים לחלשים, לשקטים, לפחות נראים, הוא מדד לבגרותנו הרוחנית. הקהילה נקראת לחיות בערבות הדדית: לסבול יחד עם הכואבים ולשמוח יחד עם המכובדים, בלי תחרות ובלי מחנות.

יישום: מי הם “האיברים הנסתרים” בקהילה שלך שאתה נוטה להתעלם מהם או לקחת אותם כמובן מאליו, ואיך תוכל לכבּדם בפועל השבוע?
האם אתה יודע לסבול יחד עם מי שכואב, ולא רק לשמוח עם מי שמצליח?
האם קיימת מערכת יחסים פגועה בגוף המשיח שאתה נקרא לחדש כדי לבטא אחדות אמיתית?

ד. בסיום הפרק שאול מציג סדר עדיפויות ברור: שליחים, נביאים, מורים – מתנות הקשורות למסירת דבר ה׳ ולבניין עמוק ומתמשך של הגוף – ואחריהן שאר המתנות, כולל הלשונות. הוא מזכיר שלא כולם נושאים אותן מתנות, ולכן אין מקום ללחץ או לחיקוי מלאכותי של אחרים;
במקום זאת עלינו להשתוקק למתנות החשובות יותר ולדרך הנעלית ביותר – האהבה – שתהיה האווירה והתשתית לכל שירות. בלא אהבה, גם מתנות מרשימות מאבדות מערכן.

יישום: אם היית מודד את שירותך לא על-פי “כמה זה מרשים”, אלא על-פי “כמה זה בונה באהבה” – מה היה משתנה בפועל באופן שבו אתה משרת? לאיזו מתנה “חשובה יותר” (המקדמת את בניין הגוף) אתה מרגיש שאלוהים קורא אותך לשאוף ולגדול בה? איזה צעד מעשי, קטן אך ברור, תוכל לעשות השבוע כדי לשרת באהבה – במתנות שקיבלת – לטובת גוף המשיח בקהילה?

[1] John MacArthur. The MacArthur New Testament Commentary, 1 Corinthians. (Chicago: Moody,

1984). Pg. 278-280.

ראשונה לקורינתים פרק י״ב

פטרוס נדרש לאמונה בוטחת כדי לצאת מן הסירה וללכת על פני המים (מתי י״ד 22–33). גם שאר השליחים, שמסרו את נפשם למען שם ישוע, נזקקו לאמונה מסוג זה.

להרחבה בנושא ניתן לעיין בספר "מתנות – מתנות רוח הקודש, ריפוי, אותות וניסים" (ד״ר מנו קלישר, הוצאת קהילת ירושלים בית גאולה).

ניכר כי בני הקהילה בקורינתוס לא השתמשו כראוי במתנה זו.

להרחבה בנושא ניתן לעיין בספר "מתנות – מתנות רוח הקודש, ריפוי, אותות וניסים"
(ד״ר מנו קלישר, הוצאת קהילת ירושלים בית גאולה).