כותרת: חוגגים את סעודת האדון[1]
פעמים רבות בחיי השתתפתי בסעודת האדון. בחרתי להשתמש במילה לחגוג מפני שהיא מתארת במדויק את האירוע הנשגב הזה – סעודת האדון.
האדון ישוע ציווה על שתי פעולות המחייבות את הנושעים: הטבילה וסעודת האדון. הציווי על הטבילה מתועד בבשורת מתי כ"ח 19, ואילו הציווי על סעודת האדון מופיע בבשורת לוקס כ"ב 19-20.
בעוד שהטבילה יכולה להיעשות בכל עת במהלך השנה, ללא חשיבות ליום מסוים, והיא נעשית פעם אחת בלבד בחיי האדם, סעודת האדון שונה – היא מתקיימת בכל זמן שבו המאמינים נאספים יחד.
למעשה, הטבילה מציינת את יום ההצדקה – את רגע הישועה החד-פעמי והנצחי, שיכול להתרחש בכל רגע. לעומתה, סעודת האדון, הנערכת שוב ושוב ודורשת הכנה של טוהר וקדושה, מבטאת את תהליך ההתקדשות – תהליך מתמשך לאורך חיי המאמין.
האדון ישוע בחר לציין את סעודת האדון במהלך סעודת הפסח – חג המציין את היציאה מעבדות לחירות. באותו פסח, פסח מלאך המוות על בתי בני ישראל אשר מרחו את דם השה (המקביל לדמו המכפר של ישוע) על המזוזות ועל המשקוף. הפסח היה ביטוי לטוהר ולניקיון מחטא. משום כך גם סעודת האדון דורשת עד היום הכנה פנימית, התוודות על חטא ולב נקי מאשמה לפני האדון. תזכורת תמידית לצורך בניקיון הרוחני שלנו.
כשם שטבילה הנעשית ממניעים שאינם טהורים אינה נחשבת בעיני אלוהים לציות אלא נרשמת כעוון, כך גם ההשתתפות בסעודת האדון דורשת הכנה פנימית של הלב. ללא הכנה זו, האירוע עלול להפוך לארוחה חסרת קדושה במקום למעמד קהילתי המציין את טוהר הגוף ומפאר את האדון ישוע.
בספר מעשי השליחים ב 42 לוקס מציין ארבע פעולות המאפיינים את חיי הקהילה הראשונה: "שוקדים על תורת השליחים, על ההתחברות, על בציעת הלחם ועל התפילות." בציעת הלחם היא סעודת האדון.
נראה כי לא כל חברי הקהילה בקורינתוס הפנימו את מהות ותכלית סעודת האדון, והפכו את האירוע למעמד מביש המטיל דופי הן בקהילה והן בשם האדון ישוע. לפיכך כתב שאול את דברי ההדרכה והביקורת שבקטע זה, כדי שהפולחן הקהילתי החשוב יהיה לכלי המעודד טוהר, קדושה ובניין גוף המשיח.
הבה נקרא את פסוקים 17-34:
17 בְּמָסְרִי אֶת הָהוֹרָאוֹת הָאֵלֶּה אֵינֶנִּי מְשַׁבֵּחַ אֶתְכֶם, שֶׁכֵּן אֵינְכֶם נֶאֱסָפִים יַחַד לְטוֹבָה אֶלָּא לְרָעָה. 18 רֵאשִׁית כֹּל, שָׁמַעְתִּי כִּי בְּעֵת שֶׁאַתֶּם מִתְאַסְּפִים בִּקְהִלָּה מִתְגַּלְּעוֹת מַחֲלוֹקוֹת בֵּינֵיכֶם. בְּמִדַּת מָה אֲנִי מַאֲמִין בָּזֶה, 19 שֶׁכֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ פִּלּוּגִים בֵּינֵיכֶם לְמַעַן יִוָּדַע מִי הֵם הַנֶּאֱמָנִים בֵּינֵיכֶם. 20 וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר אַתֶּם נֶאֱסָפִים יַחַד לְמָקוֹם אֶחָד, אֵין זֹאת כְּדֵי לֶאֱכֹל אֶת סְעוּדַת הָאָדוֹן, 21 כִּי כָּל אֶחָד מַקְדִּים לֶאֱכֹל אֶת אֲרוּחָתוֹ, וְהַתּוֹצָאָה – זֶה רָעֵב וְזֶה שִׁכּוֹר. 22 הַאָמְנָם אֵין לָכֶם בָּתִּים לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בָּהֶם? אוֹ שֶׁמָּא בָּזִים אַתֶּם לִקְהִלַּת אֱלֹהִים וּמְבַיְּשִׁים אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ? מָה אֹמַר לָכֶם? אֲשַׁבֵּחַ אֶתְכֶם? עַל זֹאת לֹא אֲשַׁבֵּחַ. 23 אָכֵן אֲנִי קִבַּלְתִּי מֵאֵת הָאָדוֹן אֶת אֲשֶׁר גַּם מָסַרְתִּי לָכֶם: שֶׁהָאָדוֹן יֵשׁוּעַ, בַּלַּיְלָה שֶׁהֻסְגַּר בּוֹ, לָקַח אֶת הַלֶּחֶם, 24 בֵּרֵךְ, בָּצַע אוֹתוֹ וְאָמַר: ”זֶה גּוּפִי הַנִּבְצָע בַּעַדְכֶם, זֹאת עֲשׂוּ לְזִכְרִי.“ 25 כֵּן גַּם לָקַח אֶת הַכּוֹס לְאַחַר הַסְּעוּדָה וְאָמַר: ”הַכּוֹס הַזֹּאת הִיא הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה בְּדָמִי, זֹאת עֲשׂוּ לְזִכְרִי בְּכָל עֵת שֶׁתִּשְׁתּוּ.“ 26 הֵן בְּכָל עֵת שֶׁאַתֶּם אוֹכְלִים אֶת הַלֶּחֶם הַזֶּה וְשׁוֹתִים מִן הַכּוֹס הַזֹּאת, אַתֶּם מַזְכִּירִים אֶת מוֹת אֲדוֹנֵנוּ, עַד שֶׁיָּבוֹא.[2]
27 לָכֵן מִי שֶׁאוֹכֵל מֵהַלֶּחֶם הַזֶּה אוֹ שׁוֹתֶה מִכּוֹס הָאָדוֹן שֶׁלֹּא כָּרָאוּי, יִהְיֶה אָשֵׁם לְגַבֵּי גּוּף הָאָדוֹן וְדָמוֹ. 28 יִבְחַן נָא אִישׁ אֶת עַצְמוֹ וְכָךְ יֹאכַל מִן הַלֶּחֶם וְיִשְׁתֶּה מִן הַכּוֹס; 29 כִּי הָאוֹכֵל וְהַשּׁוֹתֶה מִבְּלִי לִנְהֹג הַבְחָנָה בְּגוּף הָאָדוֹן, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה דִּין לְעַצְמוֹ. 30 מִסִּבָּה זֹאת רַבִּים מִכֶּם חַלָּשִׁים וְחוֹלִים וְיֵשׁ אֲשֶׁר מֵתוּ. 31 אִם נִבְחַן אֶת עַצְמֵנוּ לֹא נִשָּׁפֵט. 32 אֲבָל כַּאֲשֶׁר הָאָדוֹן שׁוֹפֵט אוֹתָנוּ הוּא מְיַסֵּר אוֹתָנוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא נֻרְשַׁע עִם הָעוֹלָם. 33 עַל כֵּן, אַחַי, הַמְתִּינוּ זֶה לָזֶה כְּשֶׁאַתֶּם נֶאֱסָפִים לֶאֱכֹל. 34 מִי שֶׁרָעֵב יֹאכַל בַּבַּיִת, לְמַעַן לֹא תֵּאָסְפוּ לְמִשְׁפָּט. וְאֶת יֶתֶר הַדְּבָרִים אֲסַדֵּר בְּבוֹאִי.
משלימי הדרשה:
א. איך נראית סעודת אדון מעוותת? (פ. 17-22)
ב. איך ראוי לערוך את סעודת האדון? (פ. 23-34)
- התכלית של סעודת האדון (פ. 23-26)
- הכנת הלב לסעודת האדון (פ. 27-34)
א. איך נראית סעודת אדון מעוותת (פ. 17-22)
17 בְּמָסְרִי אֶת הָהוֹרָאוֹת הָאֵלֶּה אֵינֶנִּי מְשַׁבֵּחַ אֶתְכֶם, שֶׁכֵּן אֵינְכֶם נֶאֱסָפִים יַחַד לְטוֹבָה אֶלָּא לְרָעָה. 18 רֵאשִׁית כֹּל, שָׁמַעְתִּי כִּי בְּעֵת שֶׁאַתֶּם מִתְאַסְּפִים בִּקְהִלָּה מִתְגַּלְּעוֹת מַחֲלוֹקוֹת בֵּינֵיכֶם. בְּמִדַּת מָה אֲנִי מַאֲמִין בָּזֶה, 19 שֶׁכֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ פִּלּוּגִים בֵּינֵיכֶם לְמַעַן יִוָּדַע מִי הֵם הַנֶּאֱמָנִים בֵּינֵיכֶם. 20 וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר אַתֶּם נֶאֱסָפִים יַחַד לְמָקוֹם אֶחָד, אֵין זֹאת כְּדֵי לֶאֱכֹל אֶת סְעוּדַת הָאָדוֹן, 21 כִּי כָּל אֶחָד מַקְדִּים לֶאֱכֹל אֶת אֲרוּחָתוֹ, וְהַתּוֹצָאָה, זֶה רָעֵב וְזֶה שִׁכּוֹר. 22 הַאָמְנָם אֵין לָכֶם בָּתִּים לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בָּהֶם? אוֹ שֶׁמָּא בָּזִים אַתֶּם לִקְהִלַּת אֱלֹהִים וּמְבַיְּשִׁים אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ? מָה אֹמַר לָכֶם? אֲשַׁבֵּחַ אֶתְכֶם? עַל זֹאת לֹא אֲשַׁבֵּחַ.
שאול השליח עודכן בנוגע לאורח החיים וההתפתחות הרוחנית של אהוביו בקורינתוס. שאול שהה בקרבם מעל שנה וחצי והרגיש כלפיהם כילדיו הרוחניים (מע"ש י"ח).
והנה, בעדכון אחרון שקיבל לגביהם, נודע לו שארוחות ההודיה, סעודות האדון הפכו לזירת ויכוחים ועימותים, אכילה חזירית ושכרות המעכירה את ההתחברות ומטילה דופי בקהילה ובשם האדון.
לאור הכתוב באיגרת יהודה פסוק 12, ובאיגרתו השניה של פטרוס ב 13, הקהילה הראשונה סבלה מאותם מעשים והתנהגות בזויה של חלק מהנוכחים: "אבני נגף הם בסעודות האחווה שלכם, סועדים עימכם ללא יראה…". סעודות האחווה גם הסתיימו עם עריכת סעודת האדון – שתיה של יין וחתיכת מצה כזיכרון לכפרת החטאים שקיבלנו בדמו וגופו של האדון ישוע, בחסד אלוהים.
החיבור בון טומאה לקדושה באותו אירוע לא היווה עדות המפארת את האדון ולא הגשים את תכליתה של סעודת האדון בקהילה.
חשוב לציין שסעודות האחווה הללו נולדו בבית המקדש, שם עלו בני ישראל והודו לאלוהים על חסדו וברכותיו. חלק מהזבחים היו זבחי תודה ושלום, והזובחים חלקו את האוכל עם שאר הנוכחים במקדש. בדרך זו כל הנוכחים זכו להלל ולהודות לאלוהים, אך גם לשבוע, דבר שהיה כה חשוב עבור העניים שבעם. לאחר הרס המקדש, סעודות האחווה וההודיה התקיימו בבתי הכנסת וגם שם לאותן המטרות: התחברות, לימוד, הודיה ועזרה הדדית חברתית לעניים שבעם (ראה נספח בסוף השיעור).
אך כמו בימינו, גם אז. בכל התאספות קהילתית נמצאים גם אלו שיתכן שעדיין לא נושעו, או כאלו שלא התבגרו רוחנית, ופרי הבשר בולט יותר בחייהם.
שאול פותח בפסוק 17 וקובע שההתחברות בקהילה וניהול סעודת האדון הפכו להפקר – ועל כך הוא בוודאי אינו משבח אותם. היו אלו אשר באו לארוחה למטרות רעות ולא טובות, להגשים את תאוותיהם ובטח לא כדי להתעודד לטוהר רוחני וחיזוק האחווה ואהבה בין אברי הקהילה.
עוד בפרק ג 1 שאול כתב שהוא יודע שחלקם תינוקות מבחינה רוחנית ולכן הם מתנהגים בצורה מאוד לא מבוגרת ואף מביישת.
מחלוקות ופילוגים למען ייוודע מי הנאמנים ביניכם
בכל קבוצה ובכל משפחה לעיתים ישנן אי הסכמות בנושא מסוים אך לא כל מחלוקת היא סיבה למריבה.
גם בקהילתנו יתכנו אנשים שלא מקבלים כל הוראה מקראית כפי שאחרים מבינים, אך אהבת האדון וכבוד הדדי מאפשרים לנו להמשיך להתחבר ביחד לקדם את מלכות המשיח.
האחדות למרות המחלוקת היא עדות לבגרות רוחנית.
אך, לא על כל מחלוקת ניתן להתגבר. ישנן מחלוקות הנובעות מחטא עמוק וביטוי לחוסר בגרות או חוסר ישועה של אותו אדם (ראה יעקב ד 1-10).
מקרה אחר יתכן בנושא עקרונות האמונה, וגם אז יתכן שלא יהיה מקום לגישור אלא פירוד.
במקרים אלו, הנהגה בוגרת רוחנית ומאוחדת צריכה לטפל במעורבים, ויתכן שלמען בריאות הקהילה יורחקו ממנה אלו שאינם נושעים או אינם מוכנים לכבד את בסיס האמונה של הקהילה.
מכאן, למרות אי הנוחות ולעיתים הסבל בגילוי מחלוקות, לעיתים זה נדרש כדי לזקק ולטהר את הקהילה למען תוכל לקיים את סעודות האחווה וסעודות האדון בדרך המפארת את האדון (ראה עידוד בנושא באיגרת הראשונה ליוחנן ב 19: "הללו מקרבנו יצאו, אבל לא משלנו היו; כי אילו היו משלנו, היו נשארים איתנו, אך הם יצאו למען ייוודע שכולם אינם משלנו.")
אחים ואחיות, בעת שאנו מלמדים נושא זה בקהילה, ישנם אנשים המסתובבים בין הקהילות בארץ ובעולם, לא כדי להתענג בהתחברות קדושה עם אחים ואחיות במשיח, אלא רק כדי להפיץ שקרים ולמלא אחר תאוותיהם.
השיחות עימם אינן תענוג או אתגר אינטלקטואלי, אלה תמיד יסתיימו בחיכוך, חוסר נעימות ואי רצון להתחבר עימם.
כרועה קהילה כבר יצא לי להתמודד עם חוטאים שכאלו ולהרחיק אותם מצאן אלוהים שבקהילה.
בעוד שאול יכול היה לשבח את הקורינתיים על כך שאימצו את הלימוד המסורתי בנוגע לכיסוי ראש (י"א 1), הרי שבנוגע לטוהר ההתחברות וניהול סעודות האחווה וסעודת האדון, לא היה לו על מה לשבח אותם. מאוד מצער.
יישום חלקי:
כבר בפסוק הפתיחה ראוי שכל אחד מאיתנו ישאל עצמו: לאיזו תכלית אני מגיע לבית הקהילה? האם לחיזוק ההתחברות הקדושה או כדי לסגור חשבונות אם אחרים, נקמה, התנשאות, גאווה, מילוי תאוות?
האם את או אתה מגיע לאסיפה כדי ללמוד? או שאת/ה חושב שאין לאף אחד בקהילה מה ללמד אותך…
האם אתה או את בין אלו ששאול השליח מכנה – "הנאמנים ביניכם" – הכוונה, אלו שעברו את מבחן האמונה והוכיחו את ישועתם ונאמנותם לאדון, או אלו מעוררי המחלוקות ופילוגים?
פרי הלב שלך יתגלה במהרה עד סוף האסיפה…
ב. איך ראוי לערוך את סעודת האדון? (פ. 23-34)
- התכלית של סעודת האדון (פ. 23-26)
23 אָכֵן אֲנִי קִבַּלְתִּי מֵאֵת הָאָדוֹן אֶת אֲשֶׁר גַּם מָסַרְתִּי לָכֶם: שֶׁהָאָדוֹן יֵשׁוּעַ, בַּלַּיְלָה שֶׁהֻסְגַּר בּוֹ, לָקַח אֶת הַלֶּחֶם, 24 בֵּרֵךְ, בָּצַע אוֹתוֹ וְאָמַר: ”זֶה גּוּפִי הַנִּבְצָע בַּעַדְכֶם, זֹאת עֲשׂוּ לְזִכְרִי.“ 25 כֵּן גַּם לָקַח אֶת הַכּוֹס לְאַחַר הַסְּעוּדָה וְאָמַר: ”הַכּוֹס הַזֹּאת הִיא הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה בְּדָמִי, זֹאת עֲשׂוּ לְזִכְרִי בְּכָל עֵת שֶׁתִּשְׁתּוּ.“ 26 הֵן בְּכָל עֵת שֶׁאַתֶּם אוֹכְלִים אֶת הַלֶּחֶם הַזֶּה וְשׁוֹתִים מִן הַכּוֹס הַזֹּאת, אַתֶּם מַזְכִּירִים אֶת מוֹת אֲדוֹנֵנוּ, עַד שֶׁיָּבוֹא.
שאול מבהיר שסעודת האדון אינה מסורת פרי מחשבתו, אלא הוראה ישירה וברורה מאת האדון ישוע המשיח.
מכיוון שספרי הבשורות נכתבו כשלושים שנים לאחר תקומתו ועלייתו למרום של ישוע, והאיגרת הראשונה של שאול לקורינתיים נכתבה ככל הנראה לפני כן, נראה לכאורה ששאול השליח קיבל את המידע אודות סעודת האדון בהתגלות ישירה מישוע (אל הגלטים א 11-12).
הבה נזכור שכאשר שאול הגיע לקורינתוס והקים שם את הקהילה, הוא שהה עמכם לפחות שנה וחצי (מע"ש י"ח), ומן הסתם ערך עמהם את סעודת האדון פעמים רבות.
מסיבה זו שאול יכול לומר: "אָכֵן אֲנִי קִבַּלְתִּי מֵאֵת הָאָדוֹן אֶת אֲשֶׁר גַּם מָסַרְתִּי לָכֶם".
…אז, כפי שכבר לימדתי בעבר…
בלילה שבו האדון ישוע הוסגר… מדובר בסעודת הפסח בתאריך י"ד בניסן שהתחיל לאחר השעה 6 בערב של י"ג בניסן.[3]
באותו סדר פסח, האדון ישוע המשיח ישב עם תלמידיו, בעוד יהודה הבוגד היה עסוק בהסגרתו של ישוע לאנשי הכוהן הגדול. באותו הזמן בדיוק בו יהודה איש קריות וההנהגה הרוחנית עסוקים במעשי החושך, האדון ישוע מתמיד למלא את רצון האב כדי להעניק לכל נבחריו כפרת חטאים בחסד.
האדון ישוע השתמש במצה וביין כאמצעי המחשה, הקבלה בין גופו לשה קורבן כפרת חטאים שהוקרב בבית המקדש.
הוא לקח את המצה – (לא לחם מבצק שתפח), שבר המצה ואמר להם, זה גופי הנבצע עבורכם.
אנו יודעים ששום עצם לא נשברה בגופו של האדון (יוחנן י"ט 33, 36), אך מכיוון שמדובר במצה, אי אפשר לפרוס אותה או לקרוע כמו שעושים עם לחם. מסיבה זו ישוע השתמש במילה לבצוע. תכלס, משמעות דבריו של ישוע זה: גופי ניתן עבורכם כקורבן חטאים.
אז לקח האדון ישוע את כוס היין במהלך סעודת סדר הפסח ואמר: "הכוס הזאת היא הברית החדשה בדמי, זאת עשו לזכרי בכל עת שתשתו."
אותו דם של השה שנמרח על המשקופים והמזוזות של בתי בני ישראל במצרים, כעת מוצא את פרשנותו – זה היה סמל לדמו המכפר של המשיח ישוע, שה האלוהים הנושא חטאת העולם (יוחנן א 29).
מי שמחשיב את דם ישוע המשיח כדם כפרת חטאים – זוכה להתכסות בצדקת המשיח ופטור מזעם אלוהים (קור"ב ה 21).
דם החיות נדרש בכל פעם שבני ישראל עלו למקדש, אך דמו של ישוע המשיח הינו קורבן אחד ולתמיד לנצח נצחים (אל העברים ט 28).
האדון ישוע המשיח לא המציא כותרת חדשה: "ברית חדשה", אלא הכריז שדמו וחייו הם הקורבן שדרכו הקים אלוהים את הברית החדשה שהנביא ירמיה ניבא אודותיה (ירמיה ל"א 30-33).
הברית החדשה שירמיה ציין היא תכניתו של אלוהים לאחרית שלום ותקווה לילדיו הנאמנים (ירמיה כ"ט 11).
ומי זכאי לה? כל מי שיקרא בשם ישוע לכפרת חטאים (ירמיה כ"ט 12-14; אל הרומים י' 9-10).
אנו נדרשים להזכיר את מות אדוננו בכל עת שאנו עורכים את סעודת האדון.
במשפט קצרצר אלוהים מתמצת את מעשה האהבה הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית.
הוא הבורא, אלוהים, אוהב אותנו יותר משהוא אוהב את עצמו.
המילה לזכור אינה מתייחסת רק לתרגיל תיאורטי מחשבתי, אלא לשינון הבשורה, דבר אלוהים, ולבחון אם חיינו במחשבה ובמעשים תואמים לדבר אלוהים ומכבדים אותו.
– האם יוצא לך לחשוב על כך כשאתה או את משתתפים בסעודת האדון?
– ולאור הדוגמא והמופת של ישוע, האם אהבתו המקריבה גורמת לך ולי להתוודות מיד על חטאינו ולעמוד נקי במעמד הקדוש והמיוחד הזה הנקרא – סעודת האדון?
ישנם אלו הבוחרים לחגוג את סעודת האדון פעם בשנה, במהלך ליל הסדר.
ישנם אחרים, כמונו החוגגים את סעודת האדון בתחילת כל חודש ואחרים בכל אסיפה שבועית.
אני רק יכול להמליץ לחגוג את סעודת האדון לעיתים קרובות.
– סעודת האדון היא שינון חסדי האדון ישוע (י"א 25-26)
– סעודת האדון היא חגיגה של התחברות עם הקדושים (י"א 27-31)
– סעודת האדון היא הכרזה על טוהר הקהילה.
– סעודת האדון מבטאת את ציפייתנו לחזרתו של ישוע והקמת מלכותו (י"א 26; מתי כ"ו 29)
– סעודת האדון היא הצהרת הבשורה והשפעתה על כלל הקהילה אל מול אורחים שאינם נושעים שמבקרים בקהילה. זו חגיגה של בישור.
אם כן, ראוי לחגוג את סעודת האדון לעיתים תכופות. בחינת הנפש היא דבר נחוץ ביותר לעיתים קרובות בעולם הכורע תחת עול קללת החטא. אנו זקוקים לעידוד קבוצתי כדי להתוודות על חטאינו ולחגוג את טוהרנו שקיבלנו בחסד על סמך אמונה בישוע.
האם אתה מצפה בכל פעם לחגוג את סעודת האדון? או חס וחלילה, הסעודה רק מכאיבה למצפונך?
פסוק 26 מסתיים במילים: "עד שיבוא."
מכאן חגיגת סעודת האדון היא תזכורת לתקווה הגדולה שהיא חזרתו של ישוע כדי לקחתנו אליו ולהחליף את גופנו הזה בגוף חדש, מפואר, שלחטא לא תהיה כל השפעה עליו. מכאן, כשנחזור עם ישוע למלוך עימו בממלכתו הארצית, לא נחטא שוב ולכן לא נידרש לערוך את סעודת האדון.
- הכנת הלב לסעודת האדון (פ. 27-34)
27 לָכֵן מִי שֶׁאוֹכֵל מֵהַלֶּחֶם הַזֶּה אוֹ שׁוֹתֶה מִכּוֹס הָאָדוֹן שֶׁלֹּא כָּרָאוּי, יִהְיֶה אָשֵׁם לְגַבֵּי גּוּף הָאָדוֹן וְדָמוֹ. 28 יִבְחַן נָא אִישׁ אֶת עַצְמוֹ וְכָךְ יֹאכַל מִן הַלֶּחֶם וְיִשְׁתֶּה מִן הַכּוֹס; 29 כִּי הָאוֹכֵל וְהַשּׁוֹתֶה מִבְּלִי לִנְהֹג הַבְחָנָה בְּגוּף הָאָדוֹן, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה דִּין לְעַצְמוֹ. 30 מִסִּבָּה זֹאת רַבִּים מִכֶּם חַלָּשִׁים וְחוֹלִים וְיֵשׁ אֲשֶׁר מֵתוּ. 31 אִם נִבְחַן אֶת עַצְמֵנוּ לֹא נִשָּׁפֵט. 32 אֲבָל כַּאֲשֶׁר הָאָדוֹן שׁוֹפֵט אוֹתָנוּ הוּא מְיַסֵּר אוֹתָנוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא נֻרְשַׁע עִם הָעוֹלָם. 33 עַל כֵּן, אַחַי, הַמְתִּינוּ זֶה לָזֶה כְּשֶׁאַתֶּם נֶאֱסָפִים לֶאֱכֹל. 34 מִי שֶׁרָעֵב יֹאכַל בַּבַּיִת, לְמַעַן לֹא תֵּאָסְפוּ לְמִשְׁפָּט. וְאֶת יֶתֶר הַדְּבָרִים אֲסַדֵּר בְּבוֹאִי.
בפסוקים הללו שאול מבהיר ומפרט איך ראוי להשתתף בסעודת האדון.
למה הכוונה במילים "שלא כראוי"?
לאור האהבה של האדון ישוע, טוהרו וקדושתו, על כל אחד מאיתנו להשתתף בחגיגת סעודת האדון בטוהר וקדושה.
משמע: אין בליבי ומחשבתי כל חטא פתוח נגד אלוהים ונגד אדם. אין בליבי כעס או חוסר הסכמה עם אלוהים לגבי כל תחום ועניין בחיי.
אין בליבי כל כעס או חוסר סליחה – חטא לא פתור כלפי אח או אחות באדון.
אם אתה או את משתתפים בסעודת האדון עם לב שאינו מוכן, את או אתה מבזים את האדון ישוע, את רוח הקודש ואת אלוהים האב.
לפיכך, על מנת לכבד את שם אלוהים ולבטא את הכבוד שלנו לישוע שהקריב חייו עבורנו, מוטל עלינו לבדוק את ליבנו, ולוודא שאין בשום מקום חטא פתוח.
בעלים ונשים – חישבו על כך.
אם ניכנע למצוות האדון ונכבדהו באמת – רק תחשבו איזו ברכה סעודת האדון תביא על נישואינו.
הורים לילדים וילדים כלפי ההורים. רק תדמיינו איזה שלום יחזור לחיק המשפחה אם כולנו ניכנע למצוות האדון ונחזור בתשובה באמת.
ומה יהיה אם נתמיד בזלזול כלפי קורבנו של האדון ישוע עבורנו?
מי שעושה כך אוכל ושותה דין לעצמו (פ. 29).
למה הכוונה?
מי שמזלזל באהבתו המקריבה של ישוע, ואינו פותר חטאים בחייו, שם עצמו מול אלוהים כאשם וצפוי להיענש בצדק על ידי אלוהים.
חשוב לציין שאם מדובר באדם שהוא באמת נושע, הרי שהעונש הצפוי אינו כולל השלכה לאבדון, כי אין שום הרשעה על אלה שנמצאים במשיח ישוע (אל הרומים ח 1). שאול מבהיר זאת גם בפסוק 32: "אבל כאשר האדון שופט אותנו הוא מייסר אותנו כדי שלא נורשע עם העולם."
ומכאן, העונש מאלוהים מהווה תוכחה שנועדה לחנך, למשמע, לתקן – לשמור את טוהר הקהילה וקדושת שם האדון, גם אם התוצאות האישיות של אותו משמוע כואבות ביותר.
הנושע באמת עתיד להיכנע לתוכחה של אלוהים ולחזור בתשובה. גם החזרה בתשובה הכנה מהווה עדות לאמונה ראויה (יוח"א א 9).
מן הסתם טוב יותר להתרחק מן החטא כדי לא לחוות את המשמוע של אלוהים בעבור חטאיך.
ומהם סוגי העונשים בהם אלוהים משתמש כדי למשמע אותנו?
- חולשה
- מחלה
- מוות
שימו לב לדירוג של העונשים.
אלוהים בחסדו מחליש אותך או אותי ובדרך זו דורש תשומת לב שלך ושלי לדברו, אליו באופן אישי.
אלוהים משתמש בדברו אך במקביל גם בכל אחד מאברי הקהילה כדי להצביע על חטא, כדי להזהיר…
אם אתה מתעלם או מורד נגד שליחי אלוהים – דברו ואחרים, הרי שאתה במו מעשיך אומר לאלוהים – אנא הגבר את עוצמת העונש.
ומכאן עוברים למחלה ויתכן אף מוות אם אתה מתמיד בחטא הפוגע בשאר אברי גוף המשיח ובשם האדון, חטאים המסכנים את הפצת הבשורה או מהווים מכשול לאברי הקהילה הצעירים באמונתם.
אחים ואחיות אהובים. יש לנו אלוהים קדוש וטהור שאינו מוכן ששמו יירמס ובמיוחד לא על ידי ילדיו.
אנא נבחן את עצמנו כדי שלא נישפט וכדי ששם אלוהים יישמר טהור וקדוש בעיני ובפי כל (ראשונה ליוחנן א 9).
הערה: לא כל חולשה, מחלה או מוות הם בהכרח עונש מאלוהים.
אלוהים העמיד את איוב במבחן האמונה כדי שאנו נראה במו עינינו איך נראית אמונה אמיתית ומיוסדת באדון.
אל תשכחו שאיוב נבחר כי היה הצדיק ביותר בקרב בני האדם בתקופתו.
אשרי האדם שאלוהים יבחר בו להוות מופת ועדות כמו איוב.
שאול מסיים את דבריו אלו באומרו: הארוחה בקהילה לא צריכה להיות למטרת מילוי הבטן, אלא למטרה נעלה יותר – התחברות קדושה של אברי המשיח. אחד הביטויים של לב ממוקד באדון זה לראות את טובת הזולת קודמת לטובתי – המתינו זה לזה כשאתם נאספים לאכול…
שאול השליח מבין שישנם בעיות שראוי לטפל בהם בשיחה עין בעין ולא דרך איגרת כתובה, ולכן אמר להם שבשאר הנושאים יטפל כשיגיע אליהם לביקור.
סיכום:
א. סעודת אדון מעוותת – כשקהילה נאספת לרעה
בקורינתוס סעודות האחווה וסעודת האדון הפכו מזמן קדוש של הודיה, אחווה וטוהר – לזירה של אנוכיות, פילוג, השפלה לעניים וחילול שם האדון. במקום לבטא את אחדות גוף המשיח, כל אחד ממלא את בטנו ומתעלם מאחיו, ובכך מבזה את קהילת אלוהים ואת ישוע עצמו.
לקח אישי ליישום: כשאני מגיע לאסיפת הקהילה, האם אני מגיע “לטובה או לרעה” – כדי לשרת, לאהוב ולהיבנות, או כדי לקבל לעצמי, להתלונן, לבקר ולהתנשא?
ב. התכלית של סעודת האדון – זיכרון, הודיה ותקווה
שאול מזכיר שסעודת האדון היא ציווי ישיר מן האדון ישוע: זיכרון חי של גופו הניתן ודמו הנשפך, חגיגה תדירה של חסד הכפרה והברית החדשה, והכרזה פומבית על מותו “עד שיבוא”. הלחם והכוס אינם טקס ריק, אלא דרשה אילמת המכריזה שוב ושוב על: החסד שקיבלנו, זהותנו כגוף אחד, והתקווה הבטוחה לחזרת המשיח והקמת מלכותו.
לקח אישי ליישום: בכל פעם שאת/ה משתתף בסעודת האדון, האם את/ה באמת עוצר לחשוב על הצלב, על חסד הכפרה ועל חזרתו הקרובה – או שאת/ה “עובר את הטקס” בלי לב?
ג. הכנת הלב – בחינה, תשובה ומשמעת אבהית
מי שמשתתף בסעודת האדון “שלא כראוי”, ללא הבחנה בגוף האדון, ללא תשובה מחטאים וללא סליחה לזולת – אוכל ושותה דין לעצמו. משום כך מצווה שאול: “יבחן נא איש את עצמו” – כדי שניזום שיפוט עצמי ותשובה, לפני שאלוהים ייאלץ למשמע אותנו בחולשה, מחלה ואף מוות, כדי שלא נורשע עם העולם. סעודת האדון נקראת להיות רגע של ניקוי לבבות, תיקון יחסים וחידוש יראת אלוהים בקהילה.
לקח אישי ליישום: לפני שאני ניגש ללחם ולכוס, האם אני מוכן לעצור באמת, לבדוק את ליבי, להודות בחטא, לסלוח למי שפגע בי ולבקש סליחה ממי שאני פגעתי בו?
האם סעודת האדון עבורי היא חגיגה עם האדון?
נספח.
מהו הרקע ההיסטורי לארוחות המצווה בקרב היהודים, בבתי הכנסת?
התשובה מבוססת ומפורטת לפי מקורות חז"ל והמחקר ההיסטורי:
- הרקע הרעיוני – סעודה כהבעת הודיה לפני ה׳
שורש התופעה נעוץ במקרא עצמו, שבו סעודות דתיות שימשו אמצעי להבעת שמחה, הודיה וקשר עם אלוהים. כבר בימי הבית הראשון הוזכרו שלמי תודה וזבחי שלמים (ויקרא ז׳ 11-21) כסעודות קדושות שנאכלו לפני ה׳. המקדש היה מוקד הסעודות הללו, אך לאחר חורבנו עבר הדגש לבית הכנסת ולבית הפרטי. סעודת מצווה שימרה את התפיסה שסעודה משותפת סביב התורה או מצווה היא דרך לעבודת ה׳ בשמחה.
- המעבר מבית המקדש לבית הכנסת
לאחר חורבן בית המקדש השני (70 לספירה), עם ביטול מערכת הקורבנות, ביקשו החכמים ליצור מסגרת חלופית שתשמר את החוויה הקהילתית-דתית.
בית הכנסת תפס את מקומו של המקדש כמרכז תפילה, לימוד והתכנסות. בתוך כך, סעודות מצווה בבתי הכנסת – כגון סעודות זיכרון, סעודת ברית מילה, סיום מסכת, פדיון הבן, ואף סעודת שבת שנייה, שימשו ביטוי מוחשי להמשך החיים הדתיים למרות אובדן המקדש.
מכאן התפתח המנהג לקיים סעודה לאחר תפילה או קריאת התורה, מתוך תחושת קדושה ומרכזיות התורה בחיי היום-יום. - המניע החברתי והקהילתי
הסעודות מילאו גם תפקיד חברתי חיוני: הן חיזקו את תחושת האחווה והערבות ההדדית.
הקהילות היהודיות, במיוחד בגולה, ראו בסעודות מצווה הזדמנות להאכיל עניים ולאחד את כלל הציבור – עשירים ועניים, תלמידי חכמים ועמי הארץ. חז"ל אמרו ש“כל הנהנה מסעודת מצווה כאילו נהנה מזיו השכינה” (ברכות נ״ז ע״א), והעניקו להן חשיבות רוחנית גבוהה.
במקומות מסוימים אף נוצרו חברות קדישא או חבורות סעודה שמטרתן ארגון סעודות אלו בצורה קבועה. - המניע החינוכי-רוחני
סעודות מצווה שימשו גם כזירה ללימוד תורה, דרשה ושירה דתית. כבר בתלמוד אנו מוצאים תיאורים של דרשות שנישאו “בשעת הסעודה” (כגון חגיגה ג׳ ע״א).
החיבור בין סעודה ללימוד בא לבטא את תפיסת חז"ל שאין הפרדה בין הגשמיות לרוחניות כאשר הדבר נעשה “לשם שמיים” (אבות ב׳ 12). - התפתחות מאוחרת – ימי הביניים והעת החדשה
בימי הביניים התמסדו סעודות מצווה בבתי הכנסת, בעיקר בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, והפכו לאירוע קהילתי מובהק.
בקהילות אשכנז היה מקובל לקיים סעודה באולם הסמוך לבית הכנסת (ולא בתוכו ממש), כדי לשמור על כבוד המקום. לעומת זאת, בקהילות המזרח – ובמיוחד בתימן, עיראק ומרוקו – נהגו לעיתים לערוך את הסעודה באותו מתחם עצמו, מתוך תפיסה שהקדושה אינה מוגבלת רק לתפילה אלא גם לאכילה לשם מצווה.
לסיכום:
המניעים מאחורי סעודות המצווה בבתי הכנסת הם דתיים, חברתיים וחינוכיים גם יחד:
- שימור חוויית הקרבה לה׳ דרך סעודה קדושה לאחר חורבן המקדש.
- חיזוק אחדות הקהילה ודאגה לעניים.
- ביטוי לשמחה במצווה, בלימוד ובתורה.
- יצירת אווירה חינוכית-רוחנית שבה גם האכילה הופכת לעבודת ה׳.
א. מקורות חז"ל – יסודות קדומים
- תוספתא מגילה (פ"ב, הלכה י"ח):
"בתי כנסיות ובתי מדרשות אוכלין בהן ושותין בהן, ונוהגין בהן קלות ראש, ואין נוהגין בהן קדושה."
מקור זה משקף את המחלוקת ההלכתית המוקדמת – היו בתי כנסיות שבהם נהגו לערוך סעודות, והחכמים ביקשו להגביל תופעה זו כדי לשמור על קדושת המקום.
- תלמוד בבלי, מגילה כ"ח ע"א:
"בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש… אבל קורין בהן ושונין בהן… ויש אומרים אף אוכלין ושותין בהן לצורך מצוה."
זהו מקור מרכזי המתיר אכילה ושתייה לצורך מצווה דווקא, כגון סעודת מצווה, סעודת אבלים, או הכנסת אורחים של תלמידי חכמים.
- ירושלמי, סנהדרין פ"א ה"ו (יט ע"ב):
"רבי אימי הוה עביד סעודתא דמצוה בבית כנישתא."
הוכחה ישירה לכך שבפועל נתקיימו סעודות מצווה בבתי הכנסת בתקופת חז"ל, במיוחד לצרכים קהילתיים (כגון מילה, פדיון הבן, סיום מסכת וכו').
- תלמוד בבלי, סנהדרין כ"ו ע"ב:
"ההולך לסעודת מצוה פטור מן התפילה."
מכאן שהסעודה נחשבה עבודת ה׳, ביטוי למצווה עצמה, ולא רק אירוע חברתי.
ב. ראשונים – מסגרת הלכתית־מעשית
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות תפילה פי"א ה"ו:
"אין נוהגים קלות ראש בבתי כנסיות… ולא אוכלים ולא שותים בהם, אלא אם כן הייתה שם מצווה."
הרמב"ם מבחין במפורש בין אכילה רגילה לבין אכילה לשם מצווה, כלומר, יש היתר מיוחד לסעודת מצווה.
- טור ושולחן ערוך, אורח חיים סימן קנ"א סעיפים א–ד:
"אין אוכלין ושותין בבתי כנסיות… ויש מתירין בסעודת מצווה."
הרא"ש, הטור והבית יוסף מביאים את שתי הגישות, האוסרת והמתירה, ומציינים את המנהג שנהג בקהילות רבות לקיים סעודת מצווה בחדר הסמוך לבית הכנסת כדי לשמור על כבוד המקום.
- ראב"ד על הרי"ף, מגילה פ"ג:
הראב"ד מדגיש שמותר לערוך סעודה של מצווה בלבד כגון פדיון הבן, מילה, סיום מסכת, או הכנסת אורחים של תלמידי חכמים.
ג. ספרות הפוסקים המאוחרים – קבלת המנהג
- משנה ברורה (סי׳ קנ"א, ס"ק י"א):
"מכל מקום נהגו היתר לסעודת מצוה… כגון ברית מילה, פדיון הבן, סיום מסכת וכיוצא בהן, אפילו בבית הכנסת עצמו."
המ"ב מתעד את קבלת ההיתר הלכה למעשה, במיוחד בקהילות המזרח, כל עוד נשמרים כבוד המקום והנהגה ראויה.
- ערוך השולחן (או"ח קנ"א: ז-ח):
הוא מפרט שהמנהג הרווח "במדינות המזרח" לקיים סעודות מצווה בבית הכנסת עצמה נובע מהשיקול הקהילתי, מקום ההתכנסות הגדול והמרכזי שעמד לרשות הציבור. - בן איש חי (פרשת תצוה, שנה שנייה, הלכה ו’):
מבאר בהרחבה את מעלת סעודת המצווה שנעשית בבית הכנסת לשם שמיים, אך מזהיר מפני קלות ראש או הפיכת הסעודה לאירוע חברתי גרידא.
ד. מקורות רעיוניים־תיאולוגיים
- מדרש תנחומא (פרשת נח, סימן ג’):
"כל מקום שנאספים רבים לשם מצווה, שכינה שורה ביניהם."
יסוד רעיוני לתפיסת הסעודה כעבודת ה׳ קהילתית.
- פסיקתא דרב כהנא (פסקה כ”ז):
מקשרת בין סעודת מצווה ובין סעודת הקורבנות בבית המקדש – "כשם שהיו אוכלים בקדושה במקדש, כך יאכלו לשם שמיים בבית הכנסת."
ה. סיכום הלכתי-היסטורי
- היתר קדום: מבוסס כבר בתוספתא ובתלמוד – מותר לאכול בבתי כנסת לצורך מצווה בלבד.
- ביצוע מעשי: מוכח בירושלמי שהמנהג התקיים בפועל.
- הסדרה הלכתית: מהרמב"ם והטור ואילך, הוגדרו תנאים ברורים – שמירה על קדושת המקום, מניע טהור, וניקיון לאחר הסעודה.
- המשך מסורת: בקהילות המזרח (תימן, עיראק, מרוקו) נשמר הנוהג עד היום, לעיתים אף בתוך אולם התפילה עצמו; באשכנז – לרוב בחדר סמוך.
[1] הכותרת הזו מספר הפרשנות של ג'ון מקארתור נמצאת המתאימה ביותר לפסוקים אלו.
[2] אמצעי לשמור אותנו ערניים לחיי טוהר וקדושה (יוח"א ג 1-3)
[3] יום חדש מתחיל בערבו של היום הקודם. לדוגמא, יום רביעי מתחיל ביום שלישי בשעה 6 בערב, לאחר השקיעה.